קיימא לן. ביבמות פ' החולץ בסופיה (דף מט:) משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי כלומר במקומות מועטין מוזכר במשנה אבל נקי הוא דהלכה כמותו בכל מקום והכא אמר שמואל דהלכה כמותו ומשמע דפשיטא לן דהכי הילכתא: מהו לאורויי תלמיד במקום רבו. כיון דלא תליא בסברא ומילתא פשיטא היא שרי או דילמא חוצפא הוא: ביעתא. ביצה לאוכלה: בכותח. שיש בו ניסיובי דחלבא דמילתא פשיטא הוא: בעו מיניה מרב חסדא. אם מותר אם אסור ולנסותו היה מתכוין אם יורה במקום רבו: ולא אורי. בשני דרב הונא רביה: כגון מגלת תענית דכתיבא ומנחא. אלו ימים אסורין להתענות להכי נקט מגלת תענית שלא היתה דבר הלכה כתובה בימיהן אפילו אות אחת חוץ ממגלת תענית ולהכי קרי לה מגלה: סר סכינא. בדק סכין לטבח ולא אמרו להראות סכין לחכם אלא מפני כבודו של חכם ונמצא רבינא נוטל לו עטרת כבוד העיר ורב אשי רבו במתא מחסיא הוה והיא מבבל: תלמיד חבר. חכם כמותו אלא שלמד ממנו דבר אחד או יותר:

הקדמה הוראה בשאלה פשוטה הוראה מתוך ספרים הוראת הלכה לא למעשה הקדמה הסוגיות בדפים אלו עוסקות באיסור על תלמיד להורות הלכה במקומו של רבו. להלן נעסוק בשאלה איזו הוראה נאסרה על התלמיד. יש שאלות נוספות שצריך לברר, כגון מהי הגדרת תלמיד ורב לעניין זה, מה בדיוק נחשב למקומו של רבו, האם מועילה רשות של הרב לתלמיד, ועוד, אלא שמקוצר היריעה לא נעסוק אלא בהגדרת ההוראה האסורה (הרחבה נוספת בעניין ניתן לראות בבירור הלכה למסכת סנהדרין, דף ה ע"ב ציון ו). באופן כללי יש שתי סיבות לאסור את ההוראה במקומו של הרב, כפי שנאמר במסכת כתובות (ס ע"ב): א. יש בזה חוצפה וחוסר כבוד כלפי הרב. ב. לתלמיד שמורה במקומו של רבו אין סייעתא דשמיא בפסק, ולכן הוא עלול לטעות בהלכה. בסוגייתנו אומר רב יוסף שאין להורות אפילו כמי ההלכה במחלוקת תנאים, ומבאר רש"י (ד"ה מהו) שאף שאין בהוראה זו שיקול הדעת וממילא אין חשש לטעות, מכל מקום הדבר אסור מפני שיש בכך חוצפה של התלמיד כלפי הרב. רב יוסף מוסיף לומר שאף אם שואלים את התלמיד על אכילת ביצים יחד עם מאכל חלבי ("ביעתא בכותחא"), אסור לו להורות במקומו של רבו. בעניין זה יש להבין מהי בדיוק השאלה לגבי אכילת ביצים בחלב שנאסר על התלמיד להורות בה בפני רבו. עוד אומר אביי בסוגייתנו, שגם בדברים שכבר כתובים במגילת תענית, אסור לתלמיד להורות, אף שלכאורה גם בכך אין שיקול דעת של התלמיד. בקשר לזה דנו הפוסקים בהוראה של תלמיד בהלכה שכבר כתובה בספרי הפוסקים שמפורסמים ומצויים בציבור. שאלה נוספת שעוסקים בה הפוסקים היא האם הוראה שלא ניתנה כתשובה לשאלה מעשית, אלא הוראת הלכה באופן כללי, גם היא אסורה לתלמיד במקום רבו. הוראה בשאלה פשוטה כאמור, רב יוסף אומר שאסור להורות הלכה אפילו בשאלת "ביעתא בכותחא". רש"י מפרש שהשאלה היא האם לביצים יש דין בשר שאסור לאוכלו עם מאכלי חלב, ואף שדין זה פשוט הוא, מכל מקום אין לתלמיד להורות בו הלכה. אלא שיש לשאול על פירוש זה, כיצד ייתכן שרב יוסף שאל את רב חסדא שאלה כל כך פשוטה, שידועה לכול? נראה שרש"י עונה על שאלה זו בהמשך דבריו (ד"ה בעו מיניה), באומרו שרב יוסף רצה לנסות את רב חסדא לראות האם הוא מורה במקומו של רבו. גם מתוך דברי הרי"ד (בפסקיו) נראה שהוא מסביר כך. גם הריא"ז (ה"א, י') מפרש כפירוש רש"י, אלא שנראה מתוך לשונו שאין איסור גמור בהוראה בשאלה זו אלא רק מידת חסידות. לעומת זאת, הרי"ף, בעל הערוך (ערך כתח), רבינו חננאל והתוספות (ד"ה אפילו) מפרשים שהשאלה אינה לגבי ביצים רגילות הנמכרות בשוק, אלא לגבי ביצים שנמצאו בתוך תרנגולת שנשחטה, שדינם הוא שאם הביצים אינן גמורות - דינן כבשר ואסורות בחלב, אך אם הן ביצים גמורות - מותרות בחלב, כמבואר במסכת ביצה (ו ע"ב). מן העובדה שהם לא מפרשים את הגמרא כפשוטה, כפי שמפרש רש"י, נראה שהם סוברים שאין איסור להורות הלכה בדבר פשוט ומפורסם. כך אכן כותב ר"י בפירוש (מובא בתוספות ד"ה רב חסדא), שהאיסור הוא רק בשאלה שהשואל סובר שיש חידוש בתשובה שעונה לו הרב, אך בשאלה שהשואל יודע שהתשובה שלה ידועה ומפורסמת, וידוע שאין כל חידוש בתשובה - אין איסור להורות. אבל ר"י מקשה על פירושו, שהרי בהמשך הסוגיה נאמר שגם לבדוק את סכיני השוחטים אסור על התלמיד במקום רבו, ולכאורה בבדיקת הסכין אין כל חידוש, והבדיקה היא רק לגלות האם יש בסכין פגימות והוא פסול לשחיטה. על כן הוא מסביר שבבדיקת הסכין האיסור הוא מפני שנוטל מכבודו של רבו, שכן בבדיקת הסכינים יש כבוד לרב כפי שנאמר במסכת חולין (יז ע"ב): "לא אמרו להראות סכין לחכם אלא מפני כבודו של חכם". אבל למעשה הרי"ף והרמב"ם משמיטים הלכה זו שאסור לתלמיד לבדוק את הסכינים במקום רבו. הבית יוסף מבאר שהשמיטו דין זה מפני שאינו נוהג בזמננו, שהרי בזמננו לא נוהגים להראות סכין שחיטה לחכם מאחר שמחלו החכמים על כבודם בזה. גם בשולחן ערוך הוא משמיט דין זה. השולחן ערוך פוסק כדעת ר"י שדבר שאין בו חידוש לשואל אינו בכלל הוראה, ומביא כדוגמה לכך את הדין של איסור שהתערב בהיתר ונותן טעם לפגם בתערובת, שאינו אוסר, ואת הדין שאיסור שהתבטל בשישים - מותר, שאף השואל מודע לכך שהרב פוסק על פי כללים ידועים ומוסכמים. הוראה מתוך ספרים בהגהות מיימוניות (דפוס קושטנטינא, הלכות תלמוד תורה פ"ה, ה"ב) מובא בשם מהר"ם: "שכל הכתוב בספר מפסקי הגאונים ז"ל יכול להורות... רק לא יורה דבר מליבו... לדמות מילתא למילתא". אלא שקשה על חידוש זה מהנאמר בסוגייתנו שאפילו להורות ממגילת תענית יש איסור, ומכאן שאסור להורות אף מדבר שכתוב בספרים, וכך הקשה מהרי"ק (שורש קסט). על קושיה זו מצינו מספר תירוצים. מהרשד"ם בתשובה (חו"מ סימן א) כותב שמכיוון שבזמן התלמוד לא כתבו כלל את התורה שבעל פה, ומגילת תענית הייתה מהספרים הבודדים שנכתבו, כפי שכותב רש"י (ד"ה כגון), לכן גזרו שתלמיד לא יורה כלל, אפילו ממגילת תענית. אולם בזמננו שכבר נכתבה כל התורה שבעל פה, והספרים מצויים לכל וההלכות נפסקות מתוכם, נמצא שרוב ההלכות הן פשוטות וכבר אין איסור על תלמיד להורות בדבר שנכתב בספרים, כשיטת ר"י שנפסקה בשולחן ערוך שאין איסור להורות בדבר שאין בו חידוש לשואל. הש"ך (סקט"ז) מתרץ באופן אחר, שהאיסור להורות ממגילת תענית הוא לדמות שאלה שנשאלת לחכם ואינה מפורשת, לדבר שנכתב במגילת תענית, אולם אין איסור לתלמיד להורות הלכה שהיא עצמה מפורשת במגילת תענית. על תירוץ זה כותב הגר"א בביאורו לשולחן ערוך: "ולא נראה". נראה שאפשר לתרץ בדרך נוספת: בזמן התלמוד לא היו מצויים ספרים, ולכן אף שנכתבה מגילת תענית, מכל מקום לא הייתה מצויה אצל ההמון, ולכן אסור היה להורות ממנה, מפני שהוראה זו הייתה נראית לשואל כחידוש. אך בזמננו שהספרים נפוצים ביותר, וידוע לכול שהתשובה לשאלה מפורסמת בספרים - אין איסור להורות בדבר שמפורש בספרים. למעשה, מהרי"ק (שם) מסיק שאין לסמוך על היתר זה, מאחר שהרמב"ם והטור פוסקים את האמור בסוגייתנו ולא מסייגים זאת כמהר"ם שמה שכתוב בספרי הפוסקים לא נכלל באיסור, ומכאן שהם סוברים שהאיסור קיים גם בזמן הזה. לעומת זאת, מהרשד"ם (שם) סובר שאין להוכיח מהשמטת הפוסקים שהם חולקים על המהר"ם, מכיוון שאפשר שלא רצו לפרסם היתר זה כדי שלא יפרצו גדר בדבר זה. להלכה, השולחן ערוך פוסק כדעת מהר"ם, שבדבר הכתוב בספרים מותר להורות. אולם מדברי הגר"א (שם) נראה כי הוא מקבל את דעת מהרי"ק, שמהאמור בסוגייתנו לגבי מגילת תענית משמע לא כמהר"ם. הוראת הלכה לא למעשה התוספות (ד"ה מהו) כותבים בשם ר"י שאין איסור הוראה אלא על מעשה שבא לפני התלמיד ומורה כיצד לנהוג, אבל אם שואלים תלמיד "הלכה כדברי מי?" - יכול הוא לומר את דעתו, ואין זה בכלל הוראה. נראה שיש להביא סיוע לחידוש זה מהאמור במסכת סנהדרין (פו ע"ב) לגבי הוראת זקן ממרא: "שנה ולמד בדרך שהיה למד - פטור, ואם הורה לעשות - חייב, שנאמר: 'והאיש אשר יעשה בזדון' - אינו חייב עד שיורה לעשות". השולחן ערוך פוסק כדעה זו. לעומת זאת, כותב בעל ארבעה טורי אבן (על הרמב"ם כאן, נדפס בספר הליקוטים ברמב"ם מהד' פרנקל) שמדברי הרמב"ם (בהלכה שלפנינו ובהלכה שאחריה) ניתן לדייק שהאיסור הוא אף להורות כמי הלכה, גם כשזה אינו למעשה. נספח: פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך איזהו חולק על רבו? ...ואסור לאדם להורות בפני רבו לעולם, וכל המורה הלכה בפני רבו - חייב מיתה. (רמב"ם תלמוד תורה ה', ב') אסור לאדם להורות לפני רבו לעולם, וכל המורה לפניו - חייב מיתה. וכו'. לא מקרי הוראה אלא בשמורה על מעשה שבא לפניו, אבל אם שאלו לתלמיד הלכה כדברי מי - יכול לומר מה שבדעתו כיון שאינו מורה על מעשה שבא לפניו. לא מקרי הוראה אלא בדבר שיש בו חידוש לשואל, אבל בהוראה ידועה שהיא פשוטה לכל, כגון נותן טעם לפגם או לבטל איסור בששים וכיוצא באלו - מותר. יש מי שכתב שכל הכתוב בספרים מפסקי הגאונים יכול להורות בימי רבו, רק לא יורה דבר מלבו ולא יסמוך על ראיותיו לדמות מילתא למילתא מעצמו. (יורה דעה רמ"ב, סעיפים ד', ז', ח', ט')

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300