שאלות לתלמיד

מבוא הסוגיה בסוגייתנו מובאת מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש בדין חרש שקיבל שלהבת מפיקח וגרם לשריפה, האם חייב אף בדיני אדם או רק בדיני שמים, כדברי המשנה. הראשונים נחלקו בהגדרת מחלוקת זו. יש הסוברים שגורם החיוב הוא כאשר מסר המשלח ביד החרש דבר הגורם באופן ישיר לשריפה, וחייב המשלח משום פשיעה זו. אמנם כאשר מסר דבר שדרכו להכבות מאליו - פטור. לעומת זאת ישנם ראשונים הסוברים שגורם החיוב למשלח הוא מפני חוסר שמירה ראויה, שמסר לשומר שאינו בן דעת. מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש הובאה בסוגיות נוספות ובהקשר לטעמים שונים, ויש לברר לפי איזה טעם הולכת מסקנת הגמרא. גם בפסיקת ההלכה נחלקו הראשונים, האם יש לדון מחלוקת זו ככל מחלוקת שבין רבי יוחנן לריש לקיש שהלכה כרבי יוחנן, או משום שריש לקיש הביא את דעתו משום חזקיה יש לפסוק בשונה מהכלל המקובל. א. סיכום המחלוקת ובאורה 1. סיכום מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש במשנתנו נאמר שאדם ששלח "בעירה" ביד חרש שוטה או קטן - פטור מדיני אדם וחייב רק בדיני שמים. לדעת ריש לקיש מדובר אך ורק במקרה שאותו אדם מסר ל"חרש" גחלת ובא ה"חרש" וליבה אותה מעצמו והפכה לשלהבת, אך אם מסר לו שלהבת ממש - חייב אותו אדם אף בדיני אדם. לדעת רבי יוחנן אפילו מסר אותו אדם שלהבת ממש - פטור מדיני אדם, משום שבפועל מי שגרם את השריפה היה החרש בהתעסקו בשלהבת. לשיטתו, אינו חייב בדיני אדם עד שימסור ל"חרש" עצים דקים ונר, שמעשה זה גורם כבר באופן ישיר לדליקה. 2. ביאור המחלוקת בראשונים הראשונים נחלקו בהגדרת המחלוקת שבין ריש לקיש לרבי יוחנן: א. הסוברים שהשריפה נגרמה ממעשה החרש 1. ר"י מלוניל, נימוק"י ומאירי הר"י מלוניל (כה, א בדפי רי"ף ד"ה לא) מפרש שריש לקיש סובר שרק כאשר מסר לו גחלת - פטור, משום שדרך הגחלת להכבות מעצמה, ולא עלה על דעתו שהחרש ילבה אותה. אבל כשמסר לו שלהבת, שדרכה להתפשט ברוח מצויה - מעשיו גרמו לדליקה, וחייב אף בדיני אדם. אמנם רבי יוחנן סובר שאף שלהבת אינה מחזיקה הרבה לא עצים סביבה, וכיון שמסרה ללא עצים, ובא הרחש והביאם בעצמו - אי אפשר לחייבו בדיני אדם אף בשלהבת. כך גם מבאר הנימוקי יוסף (כה, א בדפי רי"ף ד"ה גמ'). המאירי (ד"ה המשנה הרביעית) מוסיף שלדעת רבי יוחנן דין השלהבת נחשב כגחלת שעשויה להכבות, ואינו חייב אלא כשנתן לו אבוקה, או נר דולק עם עצים דקים, שהאש נאחזת בהם, שרק אז נחשב הדבר כמעשה גמור של המשלח את החרש. 2. משמעות רש"י על פי הרי"ד לדעת הרי"ד (תוספותיו כב, ב ד"ה כלב) יש לדייק כנ"ל אף מרש"י (כב, ב ד"ה וסילתא) מהבאר את דברי רבי יוחנן האומר שכאשר מסר המשלח ביד החרש "גווזא וסילתא" - "ודאי פושע הוא", דהיינו אפילו במצב שהחרש הלך והוליכם למקום אחר, ושם נוצרה הדליקה - חייב המשלח, משום שפשע שמסר בידו חומרי בעירה אלו. 3. רא"ה וראב"ד הרא"ה (מובא בשטמ"ק נט, ב) מבאר שהמשנה עוסקת במקרה שהחרש ליבה בעצמו את האש, ומכך הוא מסיק שמחלוקת ריש לקיש ורבי יוחנן היא כאשר החרש לקח אש שהתפשטה מאליה, אמנם כשלקח החרש את האש שקיבל מהמשלח, והוליכה בעצמו לגדיש והדליקו - המשלח חייב. וכן למדנו בכלב שנטל את החררה והלך לגדיש עמה והדליק הגדיש, שבעל הגחלת חייב (לעיל כג, א). כך גם משמעות הראב"ד (לעיל כג, א ד"ה מאן) הכותב שאין להקשות על הדין שבסוגייתנו מדין כלב שנטל חררה, לפי שפוטרים את בעל הגחלת או השלהבת, רק כשהדליקה נעשתה על ידי החרש עצמו והתפשטה לעבר הגדיש ושרפתו. 4. תוספות שאנץ ורבי ישעיה תוספות שאנץ (מובא בשטמ"ק כג, א ד"ה ליחייב) אינו מחלק בין סוגייתנו לסוגיית כלב שנטל את החררה (לעיל כג, א), ולשיטתו כשם שנחלקו ריש לקיש ורבי יוחנן לגבי חרש, כן נחלקו לגבי כלב שנטל חררה, דהיינו לדעת ריש לקיש אינו חייב עד שיטול הכלב שלהבת ויוליכנה לגדיש, ואילו לרבי יוחנן רק כשיש כמות גדולה של גחלים לוחשות, שהדבר דומה למסירת "גווזא וסילתא". בדומה לכך כותב ר' ישעיה (מובא בשטמ"ק כג, א ד"ה והרב) שחררה בוערת טובה יותר מגחלת, ולכן דומה הדבר למי שמוסר אש ועצים. ב. הסוברים שהשריפה נגרמה מחוסר שמירה לשיטות שהובאו לעיל משנתנו פוטרת מדיני אדם את המשלח, משום שמדובר שהאש התפשטה על ידי מעשה ממשי של החרש. אמנם שיטות אחרות של ראשונים סוברות שהמשלח פטור, אף בחוסר שמירה של החרש. תוספות רי"ד והריא"ז התוספות רי"ד (כב, ב ד"ה כלב; ובפסקים נט, ב ד"ה מתני' השולח) סובר שהחיוב של המשלח כשמסר לו גווזא סילתא ושרגא אינו משום שהחרש עושה אז את מעשה ההבערה, ובכך מוגדר מעשה המשלח כפשיעה (שיטת רש"י), שהרי אף כשהמשלח פשע עדיין אי אפשר לחייבו משום שהתפשטות האש נעשתה על ידי החרש. לשיטתו כאשר ישנם שני גורמים לנזק, האחריות תמיד על האחרון, אף שהראשון שותף בפשיעה. לכך מסביר התוספות רי"ד שכשמסר לו "גווזא סילתא ושרגא" - חייב, היינו כאשר מסר לחרש אש בוערת ובצידה עצים, שבמצב זה יכולה האש להתפשט במצב המסירה. תפקידו של החרש היה רק לשמור על האש, שלא תתפשט. במצב זה אם היה מוסר השמירה לבן דעת רגיל, היתה האחריות עליו ו"המשלח" היה פטור. אך מכיון שפשע ומסר לשומר שאינו בן דעת - החרש, חייב המשלח בגלל שמסר לו אש מתפשטת. כל זה לרבי יוחנן שהלכה כמותו, אמנם לריש לקיש גם כשהשריפה נעשתה על ידי החרש - חייב המשלח, במקרה שפשע ומסר לו שלהבת, משום שלשיטתו כאשר אי אפשר לחייב את האחרון - החרש, יש לחייב את הראשון - המשלח. מעין זה כותב הריא"ז (הלכה ד, א) שיש לפסוק הלכה כרבי יוחנן, שלשיטתו אפילו כשהמשלח מסר שלהבת, והחרש הוליכה לגדיש - פטור, מכיון שהשריפה נעשתה על ידי החרש. אמנם כשהניח המשלח אש דולקת עם עצים, ונתנה לחרש לשומרה - חייב, שהרי אין שמירתו מועילה כלום. ב. טעמי מחלוקת ריש לקיש ורבי יוחנן מחלוקת ריש לקיש ורבי יוחנן מובאת בסוגיות נוספות: א. "ברי היזקא" - אישו משום ממונו או משום חיציו בסוגיה בדף כב, ב מביאה הגמרא שטעמי המחלוקת, האם כאשר מסר לו שלהבת חייב משום שברי היזקא, היינו ההיזק מזומן וזה ממון הבעלים - "אשו משום ממונו" - לדעת ריש לקיש. לעומת זאת סובר רבי יוחנן "אשו משום חיציו", והשריפה נגרמת כתוצאה מליבוי החרש, ואם כן החיצים הם של החרש, ולא של המשלח. למסקנה הסיקו, שהסובר אישו משום חיציו סובר שיש לחייב אף משום ממונו. ביאורי הראשונים תוספות (שם כב, ב ד"ה חיציו) מבארים שמצד "חיציו" יש לחייב רק כשההיזק הוא כמעט ודאי, כחץ הנזרק. אך לסובר משום "ממונו" ניתן לחייב אף בנזק לא ודאי, כשם שמצינו שהמוסר שור קשור לחרש - חייב, משום שדרך השור להתנתק מהקשירה. למסקנת הגמרא שהסובר "אשו משום חיציו" מודה שיש חיוב אף משום "ממונו", יוצא לכאורה שרבי יוחנן מודה לריש לקיש. אך הראשונים, ר"י (מובא בתוס' שם) והרשב"א (כב, ב ד"ה ולר' יוחנן), מסבירים שכוונת הגמ' רק לומר שלטעם זה יצא כך, אך באמת ר' יוחנן חולק על ריש לקיש, משום שמחלוקתם תלויה בהעמדה הראשונה, מהי ההגדרה של "ברי היזקא". לריש לקיש גחלת אין היזקא ודאי, ואילו שלהבת היזקא ודאי, ואילו לר' יוחנן אף שלהבת דינה כגחלת. ועיין לעיל (חלק א פרק מס' 2 בביאור המחלוקת בראשונים) בהגדרות המדוייקות עפ"י השיטות השונות, מהו גורם החיוב של "ברי היזקא". ב. השואה בין אש לשור ובור סוגיה נוספת מובאת לעיל (ט, ב), וגם שם מובא הטעם של "ברי היזקא", אך נוספת שם השואה בין גחלת ושלהבת לבין המוסר שור ובור לחרש, על פי ברייתא האומרת שהמוסר שורו או בורו לחרש - חייב. ולעומת זאת המוסר "אש" - פטור. ונחלקו ריש לקיש ורבי יוחנן בהשואה זו. לדעת ריש לקיש מדובר על המוסר שור קשור ובור מכוסה לחרש ובכל אופן חייב, ולעומת זאת באש פטור כשמוסר לחרש גחלת. טעם ההבדל לריש לקיש, משום שבור ושור דרכם להתנתק או להתגלות, ואילו גחלת הולכת ונכבת. ואילו לדעת רבי יוחנן, הכונה היא לשור מותר ובור מגולה, שהמוסרם לחרש - חייב, ולעומת זאת באש, המוסר שלהבת - פטור, משום ש"לבתא דחרש קא גרים" - התעסקות החרש גרמה לשריפה. ביאורי הראשונים הר"י (בתוס' שם כב, ב ד"ה חיציו) מביא הוכחה גם מסוגיה זו שמחלוקת ריש לקיש ורבי יוחנן היא בהגדת "ברי היזקא". תוס' (שם ט, ב ד"ה ולר' יוחנן) מבארים לדעת רבי יוחנן, החרש מסוגל לשמור קצת, אך בשור ובור אין שמירתו מספקת ולכך חייב המשלח, לעומת זאת בשלהבת שמירת החרש מספיקה, אלא שהחרש עשה מעשה לא צפוי והלך עם השלהבת לגדיש. תוס' (שם) אינם מבארים מדוע רבי יוחנן מחייב לפי זה כשהמשלח מסר לו נר ועצים. ניתן להסביר את שיטתם על פי דברי הרי"ד, שבמקרה זה שהאש הולכת מעצמה, ברור ששמירת החרש אינה מועילה, והרי זה כמוסר שור מותר חרש, שהיזקו ברור. ג. פסקי הראשונים בדרך כלל ההלכה כרבי יוחנן על פי הכלל המקובל שמחלוקת שבין ריש לקיש לרבי יוחנן - הלכה כרבי יוחנן. אמנם בסוגייתנו ריש לקיש הביא דבריו בשם חזקיה, ולכך נחלקו הראשונים האם יש ללכת עפ"י הכלל המקובל או לאו. 1. הפוסקים כריש לקיש הרי"ף (דף כה, ב בדפיו), הרמב"ם (נזקי ממון יד, ה), הסמ"ג (עשה סט), הרא"ש (פ"א סי' ח, פ"ו סי' יא), הרמ"ה (מובא ברא"ש שם) והטור (חו"מ סי' תיח) פוסקים כריש לקיש, מכיון שאמר את דבריו בשם חזקיה, שהיה רבו של רבי יוחנן, ולכך אין ללכת עפ"י הכלל הרגיל במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש. הוכחת הרא"ש הרא"ש (שם) מוכיח שיש לפסוק כריש לקיש מהגמרא (יט, ב) המביאה את הברייתא האומרת שהמוסר שור או בור לחרש - חייב, ואילו המוסר אש לחרש - פטור. הגמרא שם מקשה שאם מדובר על שור שאינו קשור ובור שאינו מגולה, אם כן מדובר גם על אש במצב של שלהבת, ואם כן קשה לריש לקיש שאמר שחייב המוסר שלהבת לחרש. הגמרא מתרצת שמדובר על שור קשור ובור מכוסה, ובאש מדובר על מסירת גחלת בלבד. הרא"ש מוכיח מכאן שההלכה כריש לקיש בשם חזקיה, שהרי הגמ' היתה צריכה לומר מיד בהתחלה: הניחא לרבי יוחנן שבשלהבת - פטור, וקשה לריש לקיש, כפי הגמרא עושה במקומות אחרים. אלא מכאן שסתמא דגמרא כריש לקיש ולכך תרצו קודם את שיטתו, ורק אחר כך הסבירו גם לשיטת רבי יוחנן. 2. הפוסקים רבי יוחנן רבינו חננאל (כב, ב), "יש פוסקים" (מובאים ברי"ף שם), מהרי"ח (מובא בהגהות אושר"י פ"ו סי' יא), ראב"ן (ט, ב ד"ה וכל), מאירי (ט, ב ד"ה מי), רי"ד (בתוספותיו ובפסקיו כאן) והריא"ז (הלכה ד, א) פוסקים כרבי יוחנן. רבינו חננאל (שם) כותב שהלכה כרבי יוחנן וככל הראיות שהובאו בגמרא לשיטתו, וכל התשובות שענו לריש לקיש הם דחיות בעלמא. המאירי (כב, ב) כותב שכך פוסקים רוב הפוסקים. טענה נוספת המובאת לפסוק כרבי יוחנן, שהרי לא מצינו במפורש שחזקיה חולק מול רבי יוחנן. טענה זו שולל הרא"ש (שם), שהרי ריש לקיש מעיד על כך, וכי אינו נאמן בעדות זו? כמו כן מוסיף האור זרוע (שם) שבירושלמי (פ"ו הל' ד) לא נזכר ריש לקיש, אלא המחלוקת מובאת בין חזקיה לרבי יוחנן, ולכך לשיטתו יש לפסוק כרבי יוחנן. ד. פסק השלחן ערוך השלחן ערוך (חו"מ תיח, ז) פוסק כריש לקיש בשם חזקיה, שהמוסר גחלת לחרש, וליבה אותה החרש, ושרפה והזיקה - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, אך אם מסר לו שלהבת - חייב, שמעשיו גרמו. באור הדברים בדבריו נתבאר כשיטת הראשונים (עי' לעיל פ"א סע' 2, א) הסוברים שהשריפה נגרמה ממעשה החרש, ולכך שמוסר המשלח דבר דליק ושורף - הרי הוא פושע. אמנם לא נתבאר בדבריו, האם כאשר מסר גחלת פטור בכל מצב, או שמא רק כאשר החרש ליבה את האש, שאחר כך התפשטה לעבר הגדיש, אז פטור, אבל במקרה שחרש עצמו לקח את הגחלת לגדיש ושם נדלקה ושרפה - חייב. לפי המבואר לעיל (דף כג, א ציון ד - ה) שכלב שנטל את החררה והלך לגדיש - חייב, ומפרש שם הרמב"ם (נזקי ממון ב, יז - יח) שמדובר על גחלת, ומכל מקום חייב בעל הגחלת כאשר לא שמר כראוי. כך גם פוסק השלחן ערוך שם (חו"מ שצב, א), ולפי זה יוצא שפטור משלח החרש הוא דוקא כשהחרש ליבה את הגחלת במקומה, ומשם התפשטה לעבר הגדיש. נספח שאלות לתלמיד סכם את מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש בסוגייתנו. כיצד ביארו הר"י מלוניל (כה, א בדפי הרי"ף ד"ה לא) והנימוקי יוסף (שם ד"ה גמרא) מחלוקת זו. כיצד דייק הרי"ד (תוספות הרי"ד כב, ב ד"ה כלב) שאף רש"י (כב,ב ד"ה וסילתא) סובר כשיטה הנ"ל (שאלה מס' 2). כיצד הסבירו את המחלוקת הרא"ה (עי' שטמ"ק נט, ב) והראב"ד (כג, א ד"ה מאן). כיצד משוים תוס' שאנץ (עיין שטמ"ק כג, א ד"ה ליחייב) ור' ישעיה (שם ד"ה והרב) בין סוגייתנו לסוגית כלב שנטל חררה (כג, א). כיצד מסבירים תוס' רי"ד (כב, ב ד"ה כלב) וריא"ז (הלכה ד, א) את מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש, הדגש מהו ההבדל בין שיטתם לשאר שיטות הראשונים. כיצד ביארו הראשונים את טעמי המחלוקת למסקנה עפ"י סוגיית 'אשו משום חיציו' וכו' (כב, ב), עיין תוספות (כב, ב ד"ה חיציו בשם ר"י) ורשב"א (כב, ב ד"ה ולרבי יוחנן). כיצד מסביר ר"י בתוספות (כב, ב ד"ה חיציו) את הסוגיה המשוה בין אש לשור ובור (דף ט, ב) על פי שיטתו לעיל. מהי הבעייתיות שיש בפסיקת ההלכה בסוגייתנו (העזר בחוברת - פרק ג). כיצד פסקו הרי"ף (כה, ב בדפיו) והרמב"ם (נזקי ממון יד, ה), וכיצד הוכיח הרא"ש (פ"א סי' ח) כשיטה זו. כיצד פסקו רבינו חננאל (כב, ב) והמאירי (ט, ב ד"ה נמי) ועוד, וכיצד נימקו זאת. כיצד פסק השלחן ערוך (חו"מ תיח, ז), וכאיזו שיטה בראשונים דלעיל.

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300