1. נספח מקורות

2. נספח אקטואליה (סוגיות עכשויות)

3. דפי עבודה לתלמיד

4. נספח טבלאות

מבוא הסוגיה סוגייתנו עוסקת בדוד המלך ההולך עם חיילותיו כנגד הפלישתים, ומתלבט בבעיה הלכתית מסויימת (עפ"י הדעות השונות בגמ'), הוא נזקק לשלוח את שאלתו לחכמים כדי לברר את הדין. תשובת החכמים היתה (עפ"י הדעות השונות) שבאופן כללי הדבר בודאי אסור, אך לך בתור מלך המייצג את כלל ישראל יש דין שונה. בסוגיה זו ביררנו את השיטה שבעית דוד היתה לגבי לקיחה "שעורים" ללא רשות (גזילה), על מנת לשלם במקומם דבר טוב יותר - "עדשים". הראשונים מסיקים מכאן כמובן, את דינו של הגוזל על מנת לשלם, סוג התשלום, זמן התשלום,, ובאיזה חפץ מדובר. ההשלכות האקטואליות לסוגיה זו רבות הן, וחלקן מובאות בנספח המיוחד לכך. המסר החינוכי העולה מהסוגיה אף הוא חשוב מאד, שיש להקפיד על ממון חברו, נטילתו, שימוש בו וכו', אפי' כשדעת הלוקחו להחזירו ללא פגם או אפי' לשלם תמורה גדולה יותר עבורו. א. סיכום הסוגיה והעולה ממנה 1. תמצית הגמ' בגמ' הובאו כמה הסברים לפס' המובאים בס' שמואל ב (כג ח-יז - עי' מקור מס' 1 ) בקשר לבקשת דוד מגבוריו להבאת מים מבור בית לחם. בהסבר רבנן (וי"א רבה בר מרי) הובא שדוד היה זקוק לשעורים לבהמותיו במלחמתו בפלישתים, אך היה לו רק עדשים מגדיש פלישתים, שהם אמנם יקרים, אך לא מאכל לבהמות. דוד נסתפק האם מותר לו לקחת ללא רשות שעורים מגדיש ישראל, ולהחזיר להם אח"כ גדיש של עדשים. על כן ענו לו: "חבול ישיב רשע, גזילה ישלם" (יחזקאל לג, טו) ופירשו לו, שהגוזל אע"פ שאח"כ משלם על כך - רשע הוא. אמנם לך באופן אישי מותר, שהרי אתה מלך, ואין דין מלך "הפורץ לעשות לו דרך" לחיילותיו וכדו' דומה לשאר בני אדם (עי' ברור הלכה: סנהדרין כ, ב ציון: ד-ה). 2. העולה מהסוגיה אסור לגזול על מנת להחזיר או לשלם, וכן אסור להחליף חפץ ללא ידיעת חברו, אפי' כשערכם שוה או אפי' כשישיב לו יותר. העושה כך נקרא רשע אף כשהחזיר. כך מסביר המאירי (ס, ב ד"ה כשם - עי' מקור מס' 2 ), וכך אף עולה ממשמעות הרמב"ם (הל' גניבה א, ב - עי' מקור מס' 3 ) שכתב: "אסור לגנוב כלשהו - דין תורה, ואסור לגנוב דרך שחוק או לגנוב על מנת להחזיר, או לגנוב על מנת לשלם - הכל אסור - שלא ירגיל עצמו בכך". משמע מדבריו שבכל מצב, אין להתיר לגזול על מנת להחזיר. דברי הרמב"ם מבוססים על הגמ' בבבא מציעא (סא, ב): "לא תגנוב[ו] - על מנת למיקט (אפי' רק על מנת לצער). לא תגנוב[ו] - על מנת לשלם תשלומי כפל" (אפי' על מנת לשלם תשלומי כפל, כדי להנות חברו שאינו רוצה לקבל צדקה או מתנה - עפ"י רש"י שם). הרמב"ם הוסיף על כך טעם חינוכי, כדי שאדם לא ירגיל את עצמו בגזילה, אפי' כאשר כרגע כונתו למטרה טובה. (ועי' ברור הלכה ב"מ ס א,ב ציון א-ב, האם האיסור מהתורה או מדרבנן). ב. הלוקח דבר ותשלומו מזומן בידו 1. חידושו של הרא"ש הרא"ש (פ' שישי סי' יב - עי' מקור מס' 4 ) כותב שנראה לו שהמעשה עם דוד המלך היה כאשר העדשים לא היו מזומנים בידו, ודוד הסתפק האם מותר לו לקחת שעורים לבהמותיו, כדי שאח"כ כשיזדמן לידו גדיש עדשים של פלישתים יחזיר אותם. אמנם כאשר התשלום מזומן בידו, מותר לו לקחת דבר מה ולזכות ע"י אחר מיד דבר בעל ערך גבוה יותר, שהרי זכות היא לבעלים שמשיבים לו דבר טוב יותר. לדעתו יש לפרש את הפס' ביחזקאל (לג, טו): "חבול ישיב רשע, גזלה ישלם", רשע הוא משום שמשלם הגזילה רק אחר שלקח. 2. דעת המהרש"ל החולק על הרא"ש המהרש"ל (ים של שלמה סי' כז - עי' מקור מס' 5 ) אינו מקבל את חידושו של הרא"ש. הוא מקשה על הרא"ש: א. וכי מותר לאדם לסחור בממון חברו שלא מדעתו, ומה לנו אם אח"כ ישלם לו יותר. ב. אולי חביבים עליו שעורים יותר מעדשים, ואח"כ לא ימצא לקנותם. ג. אולי אינו רוצה למכור את שלו, משום מה, וכדוגמת חפצי ביתו וכדו', שאן אדם חפץ כ"כ למוכרם. ד. חמסן (עפ"י מסקנת הגמ' סב, א) הוא גם כשמשלם כסף, ומסתבר, שאין לחלק בין משלם יותר משוויו למשלם כשווי החפץ. ה. אין אומרים "זכין לאדם שלא בפניו", אלא רק בדבר שברור שיש לו רק זכיה מכך, ואין לו שום צד חסרון בכך, אבל כאן מנין לנו, וא"כ הוא חמסן. ו. את הפס' ניתן לפרש כפי פשוטו, שגם מי שמשלם מיד עבור הגזילה - רשע הוא. סיוע למהרש"ל מדברי תוס' על דברי המהרש"ל יש להוסיף, שאף מתוס' (סא, א ד"ה ה"ג - עי' מקור מס' 6 ) משמע שאין לקחת אפי' שהתשלום מזומן בידו, שהרי כתבו שהעדשים היו מזומנים שם. 3. הוספת תנאי בהיתר הרא"ש עפ"י בנו טור הטור הביא את דברי הרא"ש (חומ' סי' שנט - עי' מקור מס' 7 ) שהאיסור הוא רק כשאין התשלום מזומן בידו, אך אם התשלומים בעין יכול לקחת ולזכות התשלום ע"י אחר. אלא שהוא מוסיף על כך תנאי, שכל זה דוקא בדבר שידוע שזכות היא לחברו, כגון בדבר העומד להימכר, אבל כשלוקח אחד מחפצי ביתו - אסור. מדברי הטור משמע שזוהי דעת הרא"ש עצמו, ולא שזוהי רק דעתו האישית. עפ"י הדברים הללו מתורצות בעצם קושיות המהרש"ל על הרא"ש, אך עדיין דברי הטור האומר "כגון בדבר העומד להימכר" זקוקים לבאור מה כוונתו. (ועי' ש"ך חו"מ שנט סק"ד - עי' מקור מס' 8 שבכך ניתן להסביר שגם תוס' (סא, א ד"ה ה"ג - עי' מקור מס' 6 ) מודים לרא"ש שדבר שעומד בברור להימכר - מותר, משא"כ בעדשים בסיפור של דוד המלך). 4. המחלוקת בבאור דברי הטור א. הסוברים שמדובר דוקא על דבר העומד למכירה הש"ך (חו"מ שנט סק"ד - עי' מקור מס' 8 ) וכן הגר"א (חו"מ שנט סק"ג - עי' מקור מס' 9 ) סוברים שהמדובר על דבר שידוע בברור שהבעלים אינו חפץ בהשארתו, אלא מעמידו למכירה. ב. הסוברים שמדובר על כל חפץ שאינו מחפצי ביתו הט"ז (חו"מ שנט סק"ב - עי' מקור מס' 10 ) וכן קצות החושן (שם סק"א - עי' מקור מס' 11 ) סוברים שכונת הטור היא לכל דבר שידוע שאינו מחפצי ביתו, דהיינו שאין הבעלים מקפידים עליו, ומוכנים למוכרו כאשר הקונה ישלם יותר מדמי שוויו, ואין צורך שידע בברור שהחפץ עומד למכירה. ראיה לשיטתם את שיטתם הם מוכיחים מדברי הרא"ש עצמו האומר שאצל דוד המלך מדובר שלא היו העדשים מזומנים לפניו, משמע שאם כן היו מזומנים, מותר היה לו להחליף שעורים בעדשים, והרי מנין לנו שהבעלים של גדיש השעורים בודאות מוכנים למוכרם, אלא כל שאינו מחפצי ביתו - מותר. דחיית הראיה יש להבדיל בין דבר שהוא כמעט ודאי, כגון גדיש שעורים רב, שדרך העולם שבעליו מגדלו כדי למוכרו, לבין חפץ פשוט שאע"פ שאינו מחפצי ביתו, שמא חפץ בעליו בהחזקתו, למרות שישלמו לו יותר משוויו. ג. האם יש הבדל בין הלוקח בפרהסיה ללוקח בסתר (גניבה לגזילה) - על מנת לשלם 1. הקושיה על דברי הרא"ש מהגמ' האוסרת לגנוב ע"מ לשלם כפל על שיטת הרא"ש שמותר לקחת חפץ מחברו ללא רשות, בתנאי שמזכה לו ע"י אחר מיד חפץ בעל ערך גבוה יותר, יש להקשות: הרי הגמ' (בבא מציעא סא,ב - עי' מקור מס' 12 ) דורשת לא תגנובו - אפי' על מנת לשלם כפל. דהיינו אפי' שכונתו לטובת הנגזל שאינו רוצה לקבל צדקה או מתנה, ורוצה ע"י הגנבה להכריחו לקבל את הכפל - אסור (ועי' ברור הלכה ב"מ סא,ב ציון בשיטות השונות). הרא"ש עצמו שם (ב"מ פרק ה סי' ג - עי' מקור מס' 13 ) פסק כך, וכן הטור (חו"מ שמח - עי' מקור מס' 14 ) פסק כך, בהוספת טעמו של הרמב"ם (עי' לעיל) כדי שלא ירגיל את עצמו בגניבה. 2. הסבר הב"ח והפרישה המחלקים בין פרהסיה לסתר הב"ח (חו"מ שנט סק"ג - עי' מקור מס' 15 ) והפרישה (חו"מ שנט אות ד - עי' מקור מס' 16 ) כותבים שיש לחלק בין גניבה הנעשית בסתר ושכיחה, שדינה אסור גם כאשר ברצונו לשלם תמורתה יותר מערך הגנבה, משום החשש שמא ירגיל את עצמו בכך. אמנם גזלה שנעשית בפרהסיה אינה שכיחה, ולכך כאשר משלם מיד יותר מערך הגזלה, אין חשש שירגיל עצמו בכך. 3. דעת הש"ך המחלק בין מזכה ע"י אחר למשלם בעצמו הש"ך (חו"מ שנט סק"ג - עי' מקור מס' 8 ) אינו מסכים לחילוקם של הב"ח (וכן הפרישה) וטוען שחילוק זה דחוק. לדעתו ההבדל המרכזי הוא, שהיתרו של הרא"ש מבוסס על כך שמזכה התשלום באופן מיידי ע"י שמזכה ע"י אדם אחר, ומכיון שהאחר יודע זאת, אי"ז דרך גניבה וגזילה, ולכך אין חשש שמא ירגיל עצמו בכך. אמנם שלא באופן זה, אסור דין גניבה ובין גזילה. 4. הסבר נוסף ניתן לומן עפ"י דברי הטור, שהרא"ש התיר רק באופן שמדובר על דבר העומד להמכר, שיש הבדל ברור בין גניבה או גזילה של חפץ מחפצי ביתו של הנגזל, לבין כאן שהמדובר על דבר העומד להמכר, אלא שנוטלו ללא רשות, אך מזכה עי' אחר יותר משוויו. ד. מקום שרגילים לקחת ולשלם לאחר מכן 1. סיפור הגמ': ריש לקיש שומר הפרדס במס' מו"ק (יז,א - עי' מקור מס' 17 ) מסופר על ריש לקיש שהיה שומר פרדס, ובא אדם ואכל תאנים מהפרדס, ביקש ממנו ר"ל לחדול מכך, אך אדם זה המשיך בשלו. אמר לו ר"ל שיהיה בנידוי, והשיב לו אותו אדם, אדרבא תהיה אתה בנידוי, שהרי: "אם ממון נתחייבתי לך, נידוי מי נתחייבתי לך"?! כאשר הגיע ר"ל לבית המדרש סיפר להם את המעשה, וענו לו שאכן הצדק עם אותו אדם. 2. הסבר הראשונים בראשונים ישנם הסברים שונים מדוע אכן ריש לקיש היה חייב בנידוי, ולא האדם האוכל. התוס' (שם ד"ה נידוי - עי' מקור מס' 18 ) כותבים שאכן אדם זה היה גזלן, אך היה לריש לקיש לתובעו בב"ד ולא לנדותו. אמנם תוס' מביאים בשם ר"ת , שלא היה כאן כלל גזל, משום שכך היה נהוג במקום זה שהאנשים אוכלים פירות מהאילנות, ואח"כ משלמים תמורתם. כעין זה כותב גם הראב"ד (מובא בנמוקי יוסף מו"ק ט,א בדפי רי"ף - עי' מקור מס' 19 ). 3. מחלוקת הרא"ש ור"ת עפ"י דיוק ה"מחנה אפרים" בעל "מחנה אפרים" (הל' גזילה סי' ה - עי' מקור מס' 20 ) מדייק שלכאורה ישנה מחלוקת בין ר"ת והראב"ד לבין הרא"ש, שהרי מדברי ר"ת עולה שבדבר העומד להמכר, מותר לקחת ללא רשות הבעלים, ואין צורך שהתמורה תהיה מזומנת בידו, ויזכה אותה לבעלים ע"י אחר. כמו כן ניתן להוסיף, שעפ"י הרא"ש יש לזכות דבר בעל ערך גדול יותר מהדבר הנלקח ללא רשות, ואילו לר"ת יכול לשלם כפי ערך הפירות ולא יותר. 4. חידושו של ה"מחנה אפרים" בשיטת הרא"ש ה"מחנה אפרים" כותב שניתן לומר שאף הרא"ש מודה לשיטת ר"ת, כאשר הלוקח משלם כסף תמורת הדבר הנלקח, אמנם כאשר רוצה לתת סחורה אחרת יש לו לתת זאת מראש ע"י זיכוי לאחר. עפי"ז ניתן להוסיף כנ"ל שיש לו אף לתת תמורה גדולה יותר מהדבר הנלקח. 5. הסבר בעל שו"ת "קול אליהו" בעל שו"ת "קול אליהו" (ח"א אה"ע סי' ג - עי' מקור מס' 21 ) דוחה את הסברו של ה"מחנה אפרים", משום שלדעתו מוכח מדברי הטור שאין הבדל בין המשלם כסף למשלם סחורה, ובשניהם צריך לזכות מראש ע"י אדם אחר. דיוקו מהטור, שכן כתב הטור בתחילת דבריו, שאסור לגזול ואפי' על מנת לשלם, ואח"כ הביא את דברי הרא"ש ביחס ללוקח ללא רשות, והרי סתם תשלום היינו מעות, ונמצא שאין לחלק בין מעות לסחורה. לדעתם יש לחלק באופן אחר, דהיינו ר"ת והראב"ד מדברים על הלוקח בפני הבעלים דבר העומד להמכר, ואז א"צ להקנות מראש, שהרי אדם כזה בדרך כלל לא מתכון לגזול, אלא לשלם אח"כ. אמנם הרא"ש מדבר על לוקח שלא בפני הבעלים, שהרי דוד לא היו הבעלים לפניו. ובמקרה זה אם יקח ללא תשלום מראש, בשעה שאין הבעלים לפניו, נראה הדבר הגזל, ואסור מפני מראית עין, או מפני שיש חשש שמא ישכח מלשלם, ולכך צריך שהתשלום יהא מזומן בידו ויזכהו מראש. 6. הסבר נוסף על הסברו של בעל שו"ת "קול אליהו" יש להקשות שעדיין לא מוסבר מדוע מצריך הרא"ש ששווי הסחורה תהיה יותר מהדבר הנלקח. לכאורה יש לחלק בין דברי ר"ת המדבר על מקום שיש מנהג קבוע של בני העיר, ולפי"ז נחשב המנהג כתקנת בני העיר שרשאים לעשות תקנות בדיני ממונות כשבעת טובי העיר (עי' ב"ב ח,ב ועי' ברור הלכה מגילה כו, א ואנצ' תלמודית ערך: טובי העיר). לכך לא היה צריך לזכות מראש, ואף לתת יותר מהשווי של הדבר הנלקח. אמנם הרא"ש מדבר על מקום שאין מנהג כזה, ולכך יש לנהוג עפ"י כל הגדי ההלכה הרגילה, שיזכה מראש ע"י אחר, ויתן יותר משווי הדבר הנלקח. ה. פסק ההלכה 1. פסקי השו"ע השו"ע (חו"מ שמח,א - עי' מקור מס' 22 ) פוסק שאסור לגנוב אפי' על מנת להחזיר או לשלם, כדי שלא ירגיל עצמו בכך. בהל' גזילה (חו"מ שנט,ב - עי' מקור מס' 23 ) פוסק השו"ע שאסור אף לגזול, אפי' על מנת לשלם דבר יותר יפה מהדבר הנגזל, ומוסיף בשם "יש אומרים" את דברי הרא"ש שהאיסור דוקא כאשר התשלומים לא מזומנים לפניו, אבל אם הם לפניו, ומזכה אותם ע"י אחר - מותר, כיון שזכות היא להם. יש להעיר שהשו"ע לא הביא את הגבלות הטור, שכונת הרא"ש דוקא לדבר העומד להמכר, ולא לאחד מחפצי ביתו. 2. דברי הפוסקים הש"ך (חו"מ שנט ס"ק ד - עי' מקור מס' 8 ) מביא להלכה את הגבלת הטור, שדוקא בדבר העומד להמכר עוסק הרא"ש, והכונה לדבר שידוע בברור שעומד למכירה. הט"ז (חו"מ שנט סעי' ב - עי' מקור מס' 10 ) כותב שנ"ל לו לפסוק כמהרש"ל, שאין לקחת כלל בלא רשות, שהרי צריך דבר שברור שמשום צד אין חסרון לבעלים ורק זכות היא לו. אך הוא מסיק שכאשר יש צורך גדול יש להקל לקחת ללא רשות, וכתנאי הרא"ש, שהרי ניחא לבעלים שיעשו מצוה בממונו, ואז אפי' נותן דבר שוה ערך ולא יותר מערכו - גם מותר. הסמ"ע (חו"מ שנט,ח - עי' מקור מס' 24 ) מוסיף על השו"ע שאף במקרה שהלוקח מתכון לתת דבר טוב מהחפץ הנלקח, מ"מ חייב לזכות מראש ע"י אחר, כי אף באופן כזה לא ניחא לבעלים להתדיין עמו, שלפעמים לא יהיה לו במה לשלם, ויצטרך הנגזל לבוא עמו לדין, ולכך באופן זה לכו"ע אסור לקחת ללא רשות. 3. חידושו של ה"בית אפרים" ה"בית אפרים" (חו"מ סי' מט - עי' מקור מס' 25 ) כותב שמה שהרא"ש מצריך שיזכה חפץ בעל ערך גבוה מחפץ הנלקח, היינו דוקא שנותן חפץ אחר, או שלוקח דבר כגון פירות שיתכן שיש הקפדה לבעלים אם יחליפם, כי "רוצה אדם בקב שלו מתשעה של חברו", אמנם כאשר נותן בדיוק את אותו החפץ, וברור שהדבר הוא כזה שאין הקפדה לבעלים - מותר לתת דבר כזה בדיוק באותו ערך, שאע"פ שאין כאן זכות לבעלים, שהרי נותן באותו שווי, מ"מ אין לו גם שום צד של חובה, וא"כ הרי זה "זה נהנה וזה לא חסר", ועי' להלן בנספח מס' 2 - אקטואליה (סוגיות עכשויות). ו. נספחים 1. נספח מקורות 2. נספח אקטואליה (סוגיות עכשויות) 3. דפי עבודה לתלמיד 4. נספח טבלאות 1. נספח מקורות רשימת המקורות: 1. שמואל ב (כג ח-יז) 2. מאירי ב"ק (ס, ב ד"ה כשם) 3. רמב"ם הל' גניבה (א, ב) 4. רא"ש ב"ק (פ' שישי סי' יב) 5. מהרש"ל (יש"ש ב"ק סי' כז) 6. תוס' ב"ק (סא,א ד"ה ה"ג) 7. טור חו"מ (שנט) 8. ש"ך חו"מ (שנט ס"ק ג-ד) 9. הגר"א חו"מ (שנט סק"ג) 10. ט"ז חו"מ (שנט סק"ב) 11. קצות החושן חו"מ (שנט סק"א) 12. בבא מציעא (סא, ב) 13. רא"ש ב"מ (פ' חמישי סי' ג) 14. טור חו"מ (שמח) 15. ב"ח חו"מ (שנט סק"ג) 16. פרישה חו"מ (שנט אות ד) 17. מו"ק (יז, א) 18. תוס' מו"ק (יז,א ד"ה נידוי) 19. נמוקי יוסף מו"ק (ט,א בדפי רי"ף) 20. מחנה אפרים הל' גזלה (סי' ה) 21. שו"ת קול אליהו ח"א אבן העזר (סי' ג) 22. שו"ע חו"מ (שמח,א) 23. שו"ע חו"מ (שנט,ב) 24. סמ"ע חו"מ (שנט, ס"ק ח) 25. בית אפרים חו"מ (סי' מט מובא בפת"ש חו"מ שנט,ג ) 1 שמואל ב (כג ח-יז) ח אֵלֶּה שְׁמוֹת הַגִּבּרִים אֲשֶׁר לְדָוִד ישֵׁב בַּשֶּׁבֶת תַּחְכְּמנִי ראשׁ הַשָּׁלִשִׁי הוּא עֲדִינוֹ (הָעֶצְנִו) [הָעֶצְנִי] עַל-שְׁמנֶה מֵאוֹת חָלָל בְּפַעַם (אֶחָד) [אֶחָת ]. ט (וְאַחֲרָו) [וְאַחֲרָיו] אֶלְעָזָר בֶּן-(דּדי) [דּדוֹ] בֶּן-אֲחֹחִי בִּשְׁלֹשָׁה (ַגִּבּרִים) [הַגִּבּרִים ] עִם- דָּוִד בְּחָרְפָם בַּפְּלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ-שָׁם לַמִּלְחָמָה וַיַּעֲלוּ אִישׁ יִשְׂרָאֵל . י הוּא קָם- וַיַּךְ בַּפְּלִשְׁתִּים עַד כִּי-יָגְעָה יָדוֹ וַתִּדְבַּק יָדוֹ אֶל-הַחֶרֶב וַיַּעַשׂ יְהוָה תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה בַּיּוֹם הַהוּא וְהָעָם יָשֻׁבוּ אַחֲרָיו אַךְ-לְפַשֵּׁט . יא (וְאַחֲרָו) [וְאַחֲרָיו] שַׁמָּה בֶן-אָגֵא הָרָרִי וַיֵּאָסְפוּ פְלִשְׁתִּים לַחַיָּה וַתְּהִי-שָׁם חֶלְקַת הַשָּׂדֶה מְלֵאָה עֲדָשִׁים וְהָעָם נָס מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים . יב וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ-הַחֶלְקָה וַיַּצִּילֶהָ וַיַּךְ אֶת-פְּלִשְׁתִּים וַיַּעַשׂ יְהוָה תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה . יג וַיֵּרְדוּ (שְׁלֹשָׁים) [שְׁלֹשָׁה] מֵהַשְּׁלֹשִׁים ראשׁ וַיָּבאוּ אֶל-קָצִיר אֶל-דָּוִד אֶל-מְעָרַת עֲדֻלָּם וְחַיַּת פְּלִשְׁתִּים חֹנָה בְּעֵמֶק רְפָאִים . יד וְדָוִד אָז בַּמְּצוּדָה וּמַצַּב פְּלִשְׁתִּים אָז בֵּית לָחֶם . טו וַיִּתְאַוֶּה דָוִד וַיּאמַר מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם (מִבּאר) [מִבּר] בֵּית-לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשָּׁעַר . טו וַיִּתְאַוֶּה דָוִד וַיּאמַר מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם (מִבּאר) [מִבּר] בֵּית-לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשָּׁעַר . שמואל ב פרק כג טז טז וַיִּבְקְעוּ- שְׁלֹשֶׁת הַגִּבּרִים בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיִּשְׁאֲבוּ-מַיִם (מִבּאר) [מִבּר ] בֵּית-לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וַיִּשְׂאוּ וַיָּבִאוּ אֶל-דָּוִד וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם וַיַּסֵּךְ אתָם לַיהוָה . יז וַיּאמֶר חָלִילָה- לִּי יְהוָה מֵעֲשׂתִי זאת הֲדַם הָאֲנָשִׁים הַהלְכִים בְּנַפְשׁוֹתָם וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם אֵלֶּה עָשׂוּ שְׁלֹשֶׁת הַגִּבּרִים . 2 מאירי בבא קמא (ס,ב ד"ה כשם) כשם שאסור להציל ממונו בממון חברו כך אסור לגזלו על דעת להחזיר, וכן להחליף את שלו בשלו ואפילו בשוויו בלא ידיעתו, ואם עשה כן אע"פ שמחזיר נקרא רשע, שנאמר חבול ישיב רשע גזלה ישלם, אע"פ שמשלם נקרא רשע: דרך המלך אין לה שיעור ורשאי לפרוץ גדר ולעשות דרך ושביל לו ולסיעותיו ואין ממחין בידו ומ"מ להציל עצמו או ממונו בממון חברו ולהחליף בשוויו אע"פ שאין יד הדין שולטת עליו אסור לו לעשות כן ויזהר מדיני שמים: 3 רמב"ם הלכות גניבה (פרק א הלכה ב) אסור לגנוב כלשהו - דין תורה, ואסור לגנוב דרך שחוק או לגנוב על מנת להחזיר, או לגנוב על מנת לשלם - הכל אסור - שלא ירגיל עצמו בכך 4 רא"ש מסכת בבא קמא (פרק ו סימן יב) מהו לחלופי שעורים דישראל בעדשים דפלשתים כדי להאכיל לבהמתו. ושלחו ליה דאסור לגזול על מנת לשלם שנאמר חבול ישיב רשע גזילה ישלם. ויראה דמיירי שעדיין לא היו מזומנין. אלא רצו ליקח גדישים של שעורים דישראל ולכשיזדמן להם גדישים דעדשים דפלשתים יחזירו להם. אבל אם היו גדישין דעדשים מזומנין אפילו אין בעלי גדישין שעורים לפנינו מותר לזכות להן גדישין של עדשים על ידי אחר, וליקח גדישין של שעורים, דזכות הוא לו דעדשים עדיפי טפי. וכן משמע לישנא דקרא חבול ישיב רשע גזילה ישלם, דמשלם אחר שכבר גזלו : 5 מהרש"ל (ים של שלמה ב"ק סי' כז) דין אסור ליטול כלי או שאר מטלטלים ומיני קטניות של חבירו. אפי' על מנת לשלם בדמים יקרים. אבל להציל עצמו שרי ומשלם: כז מסקינן בסוגיא דשאל דוד המלך לסנהדרין. מהו ליטול גדישין של שעורין דישראל ליתן לפני בהמתן של ישראל. ע"מ לשלם בגדישין של עדשי' דפלשתי' שלחו ליה חבול ישיב רשע גזילה ישלם. אע"פ שגזילה משלם רשע הוא. ונראה דלאו דוקא לשלם. אלא אפילו להשאיל כלי ע"מ להחזירו בעין בלא רשות בעלים אסור נמי כה"ג. אף שבקרא לא נאמר אלא תשלומים ולא השבה. מ"מ אחבול ישיב נמי קאי שהוא דבר המושב בעין. ועוד כל שליחות יד שלא מדעת בעלים בין שומר בין אינו שומר גזלן הוא. [אלא ב]טלית ותפילין דמסתמא קמחל ליה הבעל. דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממונו כמו שכתב הטור. וכתב הרא"ש ויראה דמיירי שעדיין לא היו מזומנין אלא רצו ליקח גדישן של שעורי' דישראל. ולכשיזדמן להם גדישין דעדשים דפלשתים יחזירו להם. אבל אם היו גדישין דעדשים מזומנים. אפילו אין בעלים גדישין שעורים לפנינו. מותר לזכות להן גדישין של עדשים ע"י אחר. וליקח גדישין של שעורים דזכות היא לו דעדשים עדיפי טפי. וכן משמע לישנא דקרא חבול ישיב רשע גזילה ישלם דמשלם אחר שכבר גזלו עכ"ל. ולא נהירא לי כלל וכי שרי להסתחר בממון חבירו שלא מדעתו. דדילמא חביב עליו יותר שעורים, או צריכים לו נמי לבהמתו, ודילמא לא יהא מצוי לו לקנות שעורים. או דילמא לא ניחא ליה למכור את שלו. הלא מסקינן בסוף פירקן דחמסן הוא אפילו יהיב דמי. ומסתמא אין חילוק בין ישלם לו דמיו או יותר מדמיו. ולא אמרינן זכין לאדם כו'. אלא במידי דאינו ליה זכייה ולא יש בה שום צד חסרון. אבל כה"ג לא נקרא זכות אלא דינו כחמסן. ומה שהביא ראייה מקרא דאיירי דמשלם אחר שכבר גזלו. מה בכך סוף סוף חמסן הוא. ולא שמעינן מהאי קרא אלא דגזלן דקרא לא דוק' איירי במי שגזל ואינו משלם. אלא אפילו משלם נקרא גזלן. ואם כן ה"ה כל שלא מדעת בעלים. ועל כן תדע דקר' לאו דוק' הוא. דאי דוקא מנ"ל דאפילו גוזל ע"מ לשלם. דילמא דוקא נמי שמשלם אחר שכבר גזלו ממש. אבל אם מתחילה היה דעתו לשלם לא נקרא גזלן. אלא קרא לאו דווקא כדפי'. ומ"מ נראה דשרי להציל בממון חבירו ע"מ לשלם אפילו שלא ברשות. ואדרבה מחוייב ואי לא עביד מתחייב בנפשו והא דמסקינן בסוגיא דדוד שאל מסנהדרין אי שרי להציל עצמו בממון חבירו. והשיבו שאסור הלא פירשו התו' והרא"ש אחריהם. דשאל אי חייב לשלם או לא. וע"כ השיבו לו שאסור להציל כו'. היינו ע"מ שלא לשלם וכן עיקר : 6 תוס' בבא קמא (דף סא א ד"ה ה"ג אלא) ה"ג אלא למאן דאמר טמון באש תרתי קראי למה לי. אבל הא לא בעי דלמה לי כלל קראי דחד קרא אצטריך לכל הפחות משום בעיא דטמון והא דכתיב ויצילה לר"י הצילה שלא הניח לשרוף כדי שלא יתחייב בטמון ולרבנן שהציל את המזיק שלא נתחייב לשלם אבל תרי קראי למה לי דלמ"ד לאחלופי אע"פ שאם לא היו עדשים היו צריכים לישאל אם מותר ליטול שעורים על מנת לשלם דמים מ"מ הזכיר עדשים לפי שהיו מזומנים שם והיו רוצים לפרעם תחתיהן. ולמ"ד להציל עצמו בממון חבירו מיבעיא ליה בשעורין דלא חשיבי כל כך ובעדשים דחשיבי טובא אלא למ"ד טמון תרוייהו למה לי ובקונטרס גרס קראי למה לי : 7 טור חושן משפט (סימן שנט) אסור לגזול אפי' כל שהוא לא שנא מישראל ול"ש מעכו"ם, שגזל העכו"ם אסור: וכל הגוזל את חבירו אפילו שוה פרוטה כאילו נוטל נפשו: ואסור לגזול אפילו ע"מ לשלם וכתב א"א ז"ל דוקא שאין התשלומין בעין כההיא דמייתי עלה שרצו אנשי דוד ליקח גדיש של שעורים ולתת במקומו של עדשים ועדיין לא היו בידם העדשים אלא רצו ליקח גדיש של שעורים של ישראל ולכשיזדמן להן גדישי עדשים של פלשתים יתנו לישראל במקום גדיש השעורים אבל אם היו מזומנים העדשים אפילו אין בעלי גדיש שעורים לפנינו מותר לזכות להם גדישי עדשים [ע"י אחר] דעדיפי מהשעורים וזכין לאדם שלא בפניו ודוקא שידוע שזכות הוא לו כגון בדבר העומד לימכר אבל מחפצי ביתו לא : 8 ש"ך חושן משפט (סימן שנט ס"ק ג) ג ויש מי שאומר כו' - ואע"ג דאמרינן לעיל ר"ס שמ"ח דאסור לגנוב ע"מ לשלם כפל התם מיירי בשאינו מזכה לו ע"י אחר דאם מזכה לו ע"י אחר לאו גנבה מיקרי כיון שהאחר יודע מזה כן נ"ל, והב"ח תירץ בדוחק: ד ויזכה אותם לבעלים כו' - ודוקא שידוע שזכות הוא לו כגון בדבר העומד לימכר אבל בחפצי ביתו לא, כן כ' הטור ומשמע מדבריו דהרא"ש מיירי בכה"ג ובהכי ניחא דלא קשיא כל מה שהקשה מהרש"ל פרק הכונס סי' כ"ז על הרא"ש ובהכי ניחא נמי דהתוספות פרק הכונס ריש דף ס"א לא פליגי לענין דינא אהרא"ש ע"ש ודוק ונראה דמ"ש הטור בדבר העומד לימכר ר"ל שידוע בבירור שהבעל לא יחזיקנו בעצמו רק ימכרנו ודו"ק : 9 הגר"א חושן משפט (שנט סק"ג) ויש מי כו'. היינו בדבר שעומד לימכר בודאי,והוי כמש"ש בפ"ב דב"מ תפילין שם כו',אבל בלא"ה הוי חמס כמ"ש בס"ט, וכ"כ ש"ך ואמרינן רוצה אדם בקב שלו כו ' 10 ט"ז חו"מ (שנט סק"ב) שנט (ס"ב) כיון שהם יפים כ"כ הרא"ש ז"ל בההיא דמייתי הגמ' שרצו אנשי דוד ליקח גדיש של שעורים ולתת בעדו של עדשים ועדין לא היה בידם עדשים אלא רצו ליקח גדיש של שעורים של ישראל וכשנזדמן להם עדשים משל פלישתים יתנום לישראל אבל אם היו מזומנים העדשים מותר לזכות העדשים דעדיפי משעורים ורבינו הוסיף וז"ל ודווקא שידוע שזכות הוא לו כגון שעומד למכור אבל בחפצי ביתו לא עכ"ל ולכאורה קשה הא אותן שעורים דישראל לא נתברר שעומדין למכור ואדרבה הסבר' נותנת דבישראל אשר היו שרויי' על אדמתן היה להם בני בית הרבה מי ידע מה ימכור ומה יחזיק וי"ל דלא קפיד רבינו שיהא עומד למכור אלא כחפצים ומ"ש אח"כ אבל בחפצי ביתו כו' פי' שמחזיק לעצמו אבל בדדמי וכיוצא בהם אין חילוק ומ"מ תימה לי על הרא"ש מהא דאי' פ' המפקיד דף לח המפקיד פירות אצל חבירו אפי' הן אבודין לא יגע בהן מ"ט א"ר כהנא אדם רוצה בקב שלו מט' קבים ממקום אחר וא"כ ק"ו כאן נימא ניחא לי' במין שלו שהוא עמל בו ממין אחר אע"פ שהוא טוב ממנו וי"ל דהא מסקינן שם דאם חסר יותר ממה שרגיל להתחסר יכול למכרן וא"כ מ"ש כאן דמותר על סמך שנותנים לו פירות היפי' היינו שיש יותר הנאה עכ"פ בסך יופי של הפירות ממה שיש הנאה בסך מילוי חסרון הרגיל להתחסר כנ"ל ליישב דעת הרא"ש אבל צ"ע ממה דאמרי' בפרק האיש מקדש דף מ"ה המוכר לחבירו חומץ ונמצא יין המקח בטל מטעם דאיכא דניחא לי' בחלא ואיכא דניחא לי' בחמרא ואפי' בדקדש אשה בכסף ונמצא זהב אינה מקודשת מהאי טעמא דלמא ניחא לה כסף א"כ קשה ה"נ נימא דילמא ניחא ליה בשעורים ותו ק"ל והא ודאי אסור ליקח בהמתו של חבירו שלא מדעתו למלאכתו ואע"ג דקיימא לאגרא דה"ל שלא מדעת וראייה ממ"ש בפ' הגוזל דף צד (צ"ז) בתוקף ספינתו של חבירו הביאו רבינו בסי' פט ס"ד דאפי' אם נטלה שלא מדעת בעלים אם רצו הבעלים צריך ליתן הפחת כמו גזלן וכמ"ש פי' שס"ג ס"ה ולא אמרינן דמסתמא ניחא לי' ליקח שכר דהא מיירי התם בקיימ' לאגרא ושוב ראיתי לרש"ל פ' הכונס שכתב על דברי הרא"ש האלו וז"ל לא נהירא כלל וכי שרי להסתחר בממון חבירו שלא מדעתו דדלמא חביב עליו יותר שעורים א"ד אפשר שלא ניחא ליה למכור את שלו כו' ולא אמרינן שזכין לאדם שלא בפניו אלא היכא שיש זכות בלי חסרון עכ"ל ונלע"ד שיפה פסק רש"ל שלא לסמוך על הרא"ש בזה רק שלפענ"ד דאם הוא צורך גדול יש להקל ליקח בלא דעת חבירו דמסתמא ניחא לבעלים בזה דליעבד מצוה בממוניה ואז אפי' אינו נותן פירות יפים מזה אלא אפי' בדכוותייהו שרי כן נראה לפי עניות דעתי הלכה למעשה : 11 קצות החושן (סימן שנט ס"ק א) ויזכה אותו לבעלים. בפרק הכונס (ב"ק ס, ב) מהו ליטול גדישין של שעורין ליתן לפני בהמתו ע"מ לשלם גדישין של עדשים. שלחו ליה חבול ישיב [רשע] גזילה ישלם כו' וכתב עלה הרא"ש (ב"ק פ"ו סי' יב) ז"ל : יראה דמיירי שעדיין לא היו מזומנין אלא רצו ליקח גדישין של ישראל שעורין וכשיזדמן להם גדישין דעדשים דפלשתים יחזירו להם, אבל אם היו גדישים דעדשים מזומנים אפי' אין בעלי גדישים דשעורים לפנינו מותר לזכות להם גדישין של שעורין משום דזכות הוא לו דעדשים עדיפי טפי, וכן משמע לישנא דקרא חבול ישיב רשע גזילה ישלם דמשלם אחר שכבר גוזלו עכ"ל. וביש"ש פ ' הכונס (סי' כז) השיג על הרא"ש וז"ל : ולא נהירא לי כלל וכי שרי להסתחר בממון חבירו שלא מדעתו דדלמא חביב עליו יותר שעורין, או דלמא לא ניחא ליה למכור את שלו, הלא מסקינן בסוף פרקין (ב"ק סב, א) דחמסן אפי' יהיב דמי. ומסתמא אין חילוק בין שלם לו דמיו או יותר מדמיו. ולא אמרינן זכין לאדם אלא במידי דאית ליה זכיה ולא יש בו שום צד חסרון אבל כה"ג לא נקרא זכות אלא דינו כחמסן עכ"ל וע"ש. ואינו קושיא דאע"ג דחמסן אפי' ביותר מדמיו וגם משלם ליה נמי כל שהוא בפניו והוא מוחה אין זה זכות, אלא שלא בפניו אמרינן זכות הוא וזכין לו שלא בפניו דמסתמא ניחא ליה, ואפי' שלא בפניו ושמע אח"כ וצוח נמי לא מהני כיון דמוחה כששמע דאפי' במתנה גמורה כי מוחה בתר דשמע יכול למחות וזה פשוט. ועיין בטור שכתב וז"ל : ודוקא שידוע שזכות הוא לו כגון בדבר העומד לימכר אבל מחפצי ביתו לא עכ"ל . ומפרש לה הש"ך (סק"ד) דוקא שידוע שאינו עומד אלא למכור אבל סתמא לא, ובזה מיישב שם השגת מוהרש"ל ע"ש. ומלישנא דהרא"ש וטור לא משמע הכי מדכתב הרא"ש (ב"ק פ"ו סי' יב) גבי גדישין של שעורין דמיירי שעדיין לא היו מזומנים כו', ונימא דלא היה ידוע שאינו עומד אלא למכירה, אלא משמע דכל שאינו מחפצי ביתו אינו מקפיד ועומד למכור כל שנותן כפלים בדמיו ועיין מה שכתבנו לעיל (בסי' רלה ס"ק ג). 12 בבא מציעא דף סא ב לא תגנובו דכתב רחמנא למה לי, לכדתניא לא תגנוב על מנת למיקט, לא תגנוב על מנת לשלם תשלומי כפל. 13 רא"ש בבא מציעא (פ' חמישי סי' ג) ג לא תגנובו דכתב רחמנא למה לי לכדתניא לא תגנובו על מנת למיקט לא תגנוב על מנת לשלם תשלומי כפל ד' וה '. 14 טור חושן משפט (סימן שמח) אסור לגנוב אפילו כל שהוא אפי' דרך שחוק ואפי' ע"מ להחזיר או ע"מ לשלם הכל אסור שלא ירגיל עצמו בכך וכל הגונב אפי' ש"פ עובר על לאו דלא תגנובו וחיב לשלם : 15 ב"ח חושן משפט (שנט סק"ג) ומ"ש ודוקא שידוע וכו'. זהו מדברי רבינו דמפרש דאין אומרים זכין לאדם שלא בפניו אלא דוקא בידוע שזכות הוא לו דאם אינו ידוע שמא חוב הוא לו ואין חבין לאדם שלא בפניו. ואין להקשות דבגנבה אסור על מנת לשלם אפילו זכות הוא לו כגון על מנת לשלם תשלומי כפל כדאיתא ריש פרק איזהו נשך(ב"מ סא:), גם רבינו ריש סימן שמ"ח (ס"א) כתב סתם דאסור, דהתם היינו טעמא כדי שלא ירגיל עצמו בכך כדכתב הרמב"ם ריש הלכות גניבה (ה"ב). וכ"כ רבינו לעיל סימן שמ"ח, וטעם זה לא שייך אלא בגנבה שהיא בסתר ושכיחי ליה טובא, מה שאין כן בגזילה בפרהסיא דלא שכיחא : 16 פרישה חושן משפט (שנט אות ד) (ד) ומ"ש רבינו ואסור לגזול אפילו כו'. בריש פרק איזהו נשך דריש לא תגנובו על מנת לשלם ובפרק הכונס דריש קרא דויתאיו דוד כו' כמ"ש בסמוך: ומ"ש על מנת לשלם. ר"ל דבר הטוב ממנו ומחשש שמא לא יהא לו לשלם אסור וכדמסיק: וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל דוקא כו'. שם (דף קל"ו ע"ב) (סי' יב) כ"כ: אבל אם התשלומין בעין מותר ולא חיישינן לשמא ירגיש בכך וכמ"ש רבינו לעיל בסימן שמ"ח (ס"א) דשאני גבי גניבה שכל הגונב גונב במסתרים ואיכא למיחש להאי טעמא דמילתא דשכיח הוא, מה שאין כן גזלן שהוא גוזל בפרהסיא מרשות בעל הבית לפני כל והוא מילתא דלא שכיח דהרואים שבא לגזלו מונעים אותו ממנו בחזקה ולא שייך ביה שמא ירגיל : 17 מסכת מועד קטן (דף יז א) ריש לקיש הוה מנטר פרדיסא, אתא ההוא גברא וקאכיל תאיני, רמא ביה קלא ולא אשגח ביה, אמר ליהוי ההוא גברא בשמתא, א"ל אדרבה ליהוי ההוא גברא בשמתא אם ממון נתחייבתי לך נידוי מי נתחייבתי לך. אתא לבי מדרשא א"ל שלו נידוי שלך אינו נידוי, ומאי תקנתיה זיל לגביה דלישרי לך, לא ידענא ליה, אמרו ליה זיל לגבי נשיאה דלישרי לך, דתניא נידוהו ואינו יודע מי נידהו ילך אצל נשיא ויתיר לו נדויו . 18 תוס' מועד קטן (דף יז א ד"ה נידוי מי) נידוי מי נתחייבתי לך. אע"פ שמשמתין בעבור ממון כדאמרינן לעיל (דף טז.) הני מילי לממונא י"ל שהיה לו לקרותו לב"ד תחילה שמא יפרע ועוד דבב"ד נמי צריך שני וחמישי ושני כדפירשתי לעיל וכדמשמע בפרק הגוזל בתרא (ב"ק דף קיג.) ולא דמי לאיסורא (דמכין) לאלתר כדאמר בההוא גברא דקאכל תמרי שנשרו בשבת וכן [ריש] פרק הדר (עירובין דף סג.) ובשם רבינו תם שמעתי שהיו רגילין באותו מקום שאוכלין באילנות ונותן דמים והשתא לא היו עוברים על הגזל : 19 נמוקי יוסף מועד קטן (ט,א בדפי רי"ף) הוה מנטר פרדסא כו' נדוי לא נתחייבתי לך. וא"ת דכיון דקא עבר אלאו דלא תגזול אמאי לא נתחייב נדוי על איסור דרבנן משמתינן על איסור דאורייתא לא כ"ש ויש שמתרצים דודאי אם כשהיה רוצה ללקט נדהו הרשות בידו אבל הכא מיירי שאחר שלקט נדהו ואז לא היה עליו אלא תשלומין וברצון טוב היה משלם. ובשם רבי מאיר הלוי ז"ל תירצו דלית ליה ליחיד לשמותי אממונא דנפשיה אלא אאפקרותא וב"ד הם המשמתין אממון אחרים ובשם הראב"ד ז"ל תירצו ריש לקיש טעה מפני שלא התרה בו תחלה שלא יאכל כי שמא היה סבור האוכל דלמכירה עומדת ודעתו לפרוע משלם שבזה לא היה איסור וכשנדהו בלא התראה שלא כדין עשה: דידיה נידוי. מהא משמע דמאן דמשמת לחבריה שלא כדין בר שמתא הוא : 20 מחנה אפרים הל' גזלה (סי' ה) פירות וכל דבר העומד לימכר יכול ליקח שלא מדעת הבעלים ע"מ לשלם. כן משמע מדברי הראב"ד ז"ל הביא דבריו הר"ן ז"ל בפרק אלו מגלחין גבי ההוא עובדא דר"ל דשמתיה לההוא גברא וז"ל הצ"ל ובשם הראב"ד ז"ל תי' ר"ל טעם מפני שלא התרה בו תחלה שלא יאכל כי שמא היה סבור האוכל דלמכיר' עומד ודעתו לפרוע משלם שבזה לא היה איסור עכ"ל וכן הוכחתי בהלכות שלוחין מדברי הר"ן יע"ש. ומ"ש הרא"ש ז"ל הביא דבריו הטור סי' שנ"ט ז"ל וכתב א"א דוקא שאין התשלומין בעין כההיא דמייתי עלה שרצו אנשי דוד ליקח גדיש של שעורים ולתת במקומו של עדשים ועדיין לא היו בידם אבל אם היו מזומנין העדשים מותר לזכות להם ע"י אחר דעדשים עדיפי וזכין לאדם שלא בפניו ע"כ ומשמע דאיירי בדבר דעומד לימכר ואפ"ה לא התיר אלא כשזיכה לו ע"י אחר, איכא למימר דאיירי בשאינו רוצה לשלם דמים אלא סחורה אחרת ובכי הא אין דעתו של מוכר למכור כי אם בדמים אם לא דאיכא זכיה דעדיפי הני. (א"ה עיין בתשו' מהרד"ך בית כ"ו שהביא ההיא שכתבו התוס' בפ' הגוזל גבי ההיא מעשה דרב אשי הוה קא אזיל באורחא חזא שיבשי דגופנא וכו' יע"ש ועיין עוד לקמן מ"ש מורי הרב זצ"ל סי' ט"ו ) : 21 שו"ת קול אליהו ח"א אבן העזר (סי' ג) כתב הרא"ש בב"ק דף ס, ב דהא דאסרו לדוד להחליף שעורים דישראל בעדשים דפלשתים כדי להאכיל לבהמתו מיירי שעדיין לא היו מזומנים, אלא רצו ליקח גדישים של ישראל ולכשיזדמן להם גדישים דעדשים דפלשתים יחזירו להם, אבל אם היו הגדישים מזומנים, אפילו אין בעלי השעורים לפנינו מותר לזכות להם ע"י אחר את העדשים וליקח את השעורים, וכ"כ השו"ע בסי' שנט . ומשמע דדוקא כשמזכה לו ע"י אחר, אבל אם לא זיכהו אע"ג דהוה ע"מ לשלם הוה גזל כדאמרנן בב"מ סא, ב לא תגנוב ע"מ לשלם, ואמנם במו"ק יז, א כתב הנמו"י בשם הראב"ד דבדבר העומד למכור ודעתו לשלם ליכא משום איסור גזל, וכ"כ השמ"ק בב"ק קיג, ב גבי עובדא דרב אשי דחזי שיבשא דגופני בשם ר"ת, ולכאורה נראה דפליגי על הרא"ש, דהרא"ש לא התיר אלא כשהוא בידו מזכה ע"י אחר, ומבואר מדברי הטור דאפילו בדבר העומד למכור בעינן שיזכה ע"י אחר, ולדעת ר"ת והראב"ד אפילו אינו בידו ואינו מזכה ע"י אחר אין בזה משום איסור גזל. וראיתי להמחנה אפרים בהל' גזילה סי' ה' שכתב דלא פליגי. דהרא"ש מיירי דאינו רוצה לשלם דמים אלא סחורה אחרת ומשו"ה אינו מותר אלא כשמזכה ע"י אחר ובגוונא דמה שמזכה הוא יפה מהדבר שלוקח. אבל ר"ת והראב"ד מיירו כשמשלם דמים. ולענ"ד א"א לחלק כן, חדא שמדברי הטור משמע דבכל מין תשלומין קאמר דצריך לזכות וסתם תשלומין הוה במעות, ותו דאמאי לא התירו הסנהדרין לדוד אלא מטעם שהוא מלך לכל אדם נמי מותר ע"מ שיקח שעורים וישלם דמים אע"פ שאין הדמים בידו, ובשלמא לר"ת ולראב"ד לא קשיא דאיכא למימר דלא היה הדבר ידוע לסנהדרין אם היו השעורין עשויות להמכר, אבל להרא"ש דהיה פשיטא להו דעומדות להמכר, דהרי אם היו העדשין בידו היו מתירין לו, א"כ יתירו לו ע"מ שישלם דמים ואפילו אין הדמים בידו. ונראה לומר דמ"מ לא פליגי, דע"כ לא קאמרי הראב"ד ור"ת דבדבר העומד להמכר שרי ע"מ לשלם אלא דוקא כשלוקח בפני הבעלים, דכל אדם שאינו מוחזק לגזלן כל שלוקח בפני הבעלים ליכא הוכחה דלשם גזל עביד, אדרבא סופו מוכיח שלא כיון לגזול, שהרי משלם דמים, אבל כשאין הבעלים לפניו אפילו אם יקח ע"מ לשלם, כיון שאין הבעלים לפנינו נראה כגזל דלאו כו"ע ידעי שעתיד לפרוע, או משום שמא יתרשל ולא יבוא לידי פרעון, ומשו"ה כתב הרא"ש דלא שרי אלא בגוונא דהתשלומין בידו ומזכה לו ע"י אחר, ומעשה שהיה ודאי לא היו הבעלים שם, ונראה ראיה לזה מדברי התוס' בד"ה מר זוטרא שנתקשו מ"ט אכל רב אשי, דאין לומר דסמך משום שיתרצה מרי בא איסק דהא קיי"ל כאביי, ועי' בשמ"ק שם שתירצו הראשונים תירוצים רבים לקו' זו. ואמאי לא תירצו דהם אכלו ע"מ לשלם, דפירות העומדות להמכר היו, ומר זוטרא דלא אכל היינו משום דכיון דישראל הוא מתבייש ממנו ולא יקבל המעות וכמ"ש השמ"ק בהגוזל בתרא שם, ולפמש"כ ניחא, דהתם ליכא למימר הכי דכיון שאין הבעלים שם מיחזי כגזל, ובשמ"ק בשם הריטב"א תירץ באמת דע"מ לשלם היה אוכל, אלא דאתי עלה מטעם אחר דליכא גזל משום שהאריס שותף, והו"ל כשותף החולק שלא לדעת, עכת"ד. 22 שו"ע חושן משפט (סימן שמח סעיף א) אסור לגנוב אפילו כל שהוא דין תורה, ואסור לגנוב אפילו דרך שחוק, ואפילו על מנת להחזיר או כדי לשלם תשלומי כפל או כדי לצערו, הכל אסור כדי שלא ירגיל עצמו בכך. 23 שו"ע חושן משפט (סימן שנט סעיף ב) אסור לגזול אפילו על מנת לשלם דבר יפה ממנו, ויש מי שאומר דהיינו אם אין התשלומין בעין, שאם הם בעין כיון שהם יפים מהדבר שלוקח זכות הוא להם ויזכה אותם לבעלים על ידי אחר . 24 סמ"ע חושן משפט (שנט, ס"ק ח) ח ויזכה אותם להבעלים ע"י אחר פי' אם אין הבעלים כאן אמרי' מסתמא ניחא ליה וזכין לאדם שלא בפניו אבל כשאינו בעין אף שקיבל אנפשו ליתן לו דבר הטוב ממנו מסתמא לא ניח' לבעלים לירד עמו בדינא ודיינא ולפעמי לא יהי' לו במה לו לשלם ואם היו הבעלים כאן ואומרים ניח' לנו בשלנו ולא בדבר אחר אף הטוב ממנו נראה פשוט דלכ"ע אסור: 25 בית אפרים חושן משפט (סי' מט מובא בפת"ש חו"מ שנט, ג) ג] ויש מי שאומר כו'. עיין בתשובת בית אפרים חו"מ סימן מ"ט ע"ד אומן שנתנו לו עצים או כסף וזהב לעשות מהם כלי והאומן יש לו ג"כ כסף או עצים כיוצא בזה ויש לו כעת צורך בזה שניתן לו מבעה"ב אי שרי להחליף או לא. והשיב לכאורה יש ללמוד זה ממ"ש הב"ש בא"ה סימן ל"ה ס"ק כ"א כשקידשה במעות המשלח בדבר שאין קפידא ויש לשליח להחליף לא הוי גזל וכ"כ שם לעיל ס"ק ט"ו בשם הש"ג דכששלוח כסף אין קפידא אם יחליף כו' אלא דבספר המקנה בק"א שם כתב דלא משמע כן מדברי הפוסקי' ודוקא בהפקיד מעות מותרים בענין דרשאי הנפקד להשתמש בהם יכול נמי להחליף כמ"ש הש"ך סימן רצב סק"ח ואפשר דהב"ש מיירי שנתן לו המשלח רשות להוציאו ולהחליפו עכ"ל ודבריו צ"ע דמשמע שהב"ש הוציא זה מדברי הש"ג שהביא לעיל ואיהו מיירי אף שלא נתן לו רשות להשתמש בהם גם מה שהביא מהש"ך סימן רצב כבר תמה עליו הח"צ כו' (הובא לעיל סימן רצב ס"ז סק"ג) וא"כ אף כאן בנתן המשלח רשות להשתמש אינו יכול להחליף אך לע"ד נראה (שדברי הב"ש נכונים) דענין להחליף ולתת אחרים תמורתן אינו תלוי בהיתר שימוש כלל דהיתר שימוש גבי מפקיד הוא משום דאדעתא דהכי הופקד בידו כיון שהוא שולחני וזה נתנם לו מותרים ולכן אף קודם שנשתמש הוי ש"ש אבל מ"מ לא נעשה לוה להתחייב באונסין והלכך אף שמותר להשתמש אף שלא יתן אחרים תמורתן ונעשה משעת השימוש לוה עלייהו מ"מ כל שלא נשתמש אם באו הבעלים צריך ליתן להם אותם הדמים דמה זכיה יש לו במעות זה והמפקיד רוצה בשלו דוקא אבל אם לא באו הבעלים והוא צריך למעות זה והוא אינו רוצה ליקח אותם בתורת מצוה רק שמזכה לבעלים אחרים תמורתן שפיר דמי ולאו מטעמא דאדעתא דהכי הופקדו אצלו אלא דכל כה"ג מצי ליקח אותם מדין זה נהנה וזה לא חסר כיון שאין קפידא לבעלים למעות זה דוקא (לפ"ז נראה דה"ה אינו דשולחני שרי מטעם זה) ומ"מ אם הבעלים כאן ומקפידים אינו יכול לזכות מחמת זה נהנה וזה לא חסר כמבואר מהא קיי"ל בדר בחצר חבירו דלא קיימא לאגרא א"צ להעלות לו שכר דהוי זה נהנה וזל"ח ומ"מ לכתחלה יכול בעה"ב למונעו שלא ידור אף שלא חסר כמ"ש התוס' והג"א בב"ק דף כ' כו' וגם כאן יכול הוא להחליף ולתת אחרים תמורתן מטעם זה נהנה וזה לא חסר ואין זה ענין להיתר שימוש כלל ומ"מ אם זה בכאן ומוחה שלא להחליף א"י לעשות בע"כ מחמת זה נהנה וזה לא חסר. ומ"ש הרא"ש בב"ק דף ס' גבי גדישין של ישראל כו' שאם יש לו עדשים מזומנים יכול לעשות ולזכות העדשים ע"י אחר דעדשים עדיפי טפי וכ"כ בטור וש"ע סימן שנ"ט דדוקא כשרוצה לשלם בדבר יפה ממנו דזכות הוא לו. נראה דשאני התם שהתשלומין הם ממין אחר ומה"ט חולק ביש"ש שם על הרא"ש וכתב ול"נ וכו' שרי להסתחר בממון חבירו שלא מדעתו ודלמא חביב אליו שעורין או לא ניחא ליה למכור את שלו ולא אמרינן זכין אלא במידי דזכיה ואין שום צד חסרון כו' והרא"ש ודעימיה ס"ל דאפי' בכה"ג שרי כיון שהתשלומין הם יפין סתמא זכות הוא לו ואין לחוש לצד חובה כיון שהזכות יתר על החוב אבל אם אין התשלומין יפין מזה נמצא יש צד חוב בלא זכות ואסור אבל אם נותן לו תמורתו דבר כזה ממש ואין קפידא לבע"ה בזה או בזה אם כן נהי דאין כאן צד זכות מ"מ גם צד חוב אין כאן וזה נהנה וזה לא חסר הוא שפיר דמי כל כמה שאין הבעלים מוחים דמי להדיא וראיה ברורה לזה מש"ס ב"ב דף צט ע"ב גבי מי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו וברשב"ם שם כו' ואף לדברי מפרשים אחרים שהובא בנ"י ובש"מ שם החולקים על הרשב"ם דס"ל שאין כח בידו להחליף נראה דדוקא התם דמיירי שהרבים באים להחזיק בדרך שלהם כדפריך לינקוט פיזרא בהא שפיר השיגו דלא אמרינן זה נהנה וזה לא חסר בע"כ של הבעלים כו' אבל סתמא שאין כאן מוחה לכ"ע יכול להחליף כשצריך לו מטעם זה נהנה וזה לא חסר וזהו דעת הב"ש הנ"ל דאם הוא דבר שאין קפידא ויש בידו להחליף אין כאן גזל כו' והא דאמרינן רוצה אדם בקב שלו כו' ומדברי הרמב"ם והפוסקים (לעיל סימן רצב סי"ח) משמע דבכל פקדונות אמרינן הכי נראה דדוקא בפירות וכן שאר פקדונות דומיא דפירות דאפשר דלא מיתרמי ליה למזבן שיהיו טובים כשלו ואיכא קפידא אבל בדבר דלא קפדי אינשי לא שייך לומר רוצה אדם בקב שלו כיון שאינו רק מחליפו בחפץ שהוא ממש כשלו הרי קב שלו לפניו כו' ולפ"ז הנדון השאלה אם נתן לאומן כסף וכיוצא בו שאין קפידא לבעה"ב כלל נראה דהרשות ביד האומן לקחתו לעצמו כשהוא צריך אליו ולתת אחר תחתיו להשלים חפצו של בעה"ב ואינו גזל ונראה דגם בצמר י"ל כן לפמ"ש הש"ך ס"ס צ"ט על דברי המבי"ט במוכר צמר לחבירו כו' שאין קפידא אם יתן לו אותו צמר דוקא או אחר וה"ה בעצים וכה"ג טובא משכח שכיחי דלית בהו קפידא כלל כו' עכ"ד ע"ש וצ"ע. נספח 2 סוגיות עכשויות (אקטואליה) פתח דבר בנספח זה מובאות שאלות אקטואליות הקשורות לסוגייתנו, בהן דנו הפוסקים או ספרי השו"ת. בנספח יוצגו הבעיות, ורק המהלכים העיקריים בהם דנו הפוסקים. לפרוט הפסק וראיותיו, יש לעיין במקורות עצמם, ולהעזר בפרקי הסוגיה דלעיל. שילוב אקטואליה ביכולתו של הר"מ לשלב את השאלות האקטואליות כבתור פתיח לסוגיה, או לפרקים מסויימים בתוכה, או לחלופין כסיכום ממצה לאחר לימוד כל הסוגיה ופרקיה. מקרה א - השואל ללא רשות שאלה: האם מותר לשאול חפץ ללא רשות, על מנת להחזירו כפי שהוא, אף שלא יהא בו שום פגם. תשובה המהרש"ל (ב"ק פ' שישי סי' כז - עי' מקור מס' 5) כותב שודאי הדבר אסור, קודם כל מצד "שליחות יד" שלא מדעת, בין לשומר ובין למי שאינו שומר, שדינו כגזלן. וכן מצד סוגייתנו נקרא הוא רשע, שהפס': "חבול ישיב" נא' גם על דבר המושב בעין. אלא א"כ מדובר על דבר מצוה שנוח לאדם שיעשו מצוה בממונו, כטלית ותפילין. (הערה: כבר העירו הפוסקים שבימינו הדברים הפוכים: אדם מקפיד על תפילין, ואינו מקפיד על ספר, ובודאי שאם משתמש באופן קבוע בחפץ חברו, מקפיד בד"כ בעליו על כל דבר). מקרה ב - המזיק בכונה, לשלם שאלה: אדם רצה להחנות מכוניתו בחניה, וכבר התכונן להחנותה, אך לפתע הגיח אדם חצוף עם מכונית קטנה והשתחל לחניה במקומו. הראשון התרגז על כך מאד, והתנגש במכוניתו כדי להזיקה על מנת לשלם - האם מותר הדבר? תשובה הב"ח (סי' לד אות יב) מביא בשם "המרדכי הארוך" שהמזיק לחברו במזיד, אעפ"י שדעתו לשלם בשעה שמזיק - נקרא "רשע דחמס", ויש לפוסלו לעדות ושבועה. וראיה לדבר מדוד המלך (בסוגייתנו ס,ב) שרצה להדליק גדיש של שעורים כדי לשלם עדשים, ואמרו לו: "חבול רשע" וכו'. (ועי' בחקירת הפוסקים האם מותר להזיק על מנת לשלם ) . מקרה ג - אומן המחליף חומר גלם שקיבל מהלקוח שאלה: צורף קיבל גוש זהב או כסף מלקוח כדי לעצב ממנו תכשיטים. לצורף היתה הזמנה נוספת, דחופה יותר, לתכשיט מכסף או מזהב, אך לא היה בידו כרגע חומר גלם (אף שניתן להשיג כדוגמתו בכל בית מסחר). לשם כך ברצונו לקחת ללא רשות את חומר הגלם שקיבל מהלקוח הראשון, ואח"כ להביא לו גוש זהב או כסף אחר, באותה איכות וכמות, האם מותר הדבר? (וכנ"ל לגבי נגר ועצים תופרת וסורגת לגבי בד וצמר וכו') תשובה ה"בית אפרים" (חו"מ סי' מט, מובא בפתחי תשובה חו"מ שנט אות ג - עי' מקור מס' 25) כותב שאם הבעלים אינם מוחים במפורש, מותר הדבר מטעם "זה נהנה וזה לא חסר", וכל זה במקרה שמדובר על חומר גלם שברור שאין שום חשש שהבעלים מקפידים על החלפתו שהרי אין הבדל בין גוש זהב זה לאחר. ורק בדברים כגון פירות וכדו', שיש חשש שהבעלים מקפידים שמא לא יזדמנו לו באותה איכות, ורוצה אדם בקב שלו מט' של חברו" - אסור הדבר, וכן בכל כיוצ"ב. הוא מוסיף שאין צורך לתת זהב או כסף בערך גבוה יותר, וכהיתר הרא"ש, משום ששם מדובר על כך שנותן חפץ אחר, ויש חשש קטן שמא יש צד חובה לבעלים, ולכך מפצה אותו ע"י הערך הגבוה. אך כאן מדובר שנותן אותו הדבר בדיון ואין שום צד הקפדה לבעל הבית, אע"פ שאין בכך זכות, מ"מ מצד זה נהנה וזה לא חסר - מותר (ועי' משפטי התורה עמ' שכ) (יש להעיר שהמדובר כאן דוקא על דבר שמיועד לשינוי צורה ע"י נתינתו לאומן, ולכך אין שום חשש הקפדה של הבעלים, אמנם במקרה שאדם קנה חפץ מסויים (כגון: עציץ, תיק, כסא וכדו') לביתו, ובא אחר וצריך לאותו הדבר, ורוצה לזכות לו חפץ בדיוק כזה אפי' מאותה חנות - אסור הדבר, שהרי גם באותו פס ייצור תמיד ישנם הבדלים זעירים, ושמא חפץ הבעלים דוקא במה שבחר לאחר בחינה מדוקדקת בחנות). נספח 3 דפי עבודה לתלמיד א. השאלות שבנספח זה מחולקות לפי פרקי המאמר (א-ה). ב. בחלק מהשאלות יש להעזר בנספח המקורות (מס' 1). ג. עבודת טבלאות ניתן לשלב מנספח טבלאות, ע"י החסרת תאים, כפי ראות עיני הר"מ. שאלות לתלמיד א עי' בגמ' (ס,ב - סוף העמ', או בצילום הסוגיה) בדעת "רבנן ואיתימה רבה בר מרי", וכתוב מה היתה בעית דוד וחיילותיו. מה השיבו החכמים לדוד כהוראת הלכה כללית לכל אדם, ומהי ההלכה הפרטית אליו בתור מלך. הסבר את הפס' ביחזקאל (לג,טו) עפ"י דברי הגמ' לעיל (שאלה מס' 2). מה ניתן להסיק מסוגייתנו בקשר ללוקח ללא רשות ("גונב") על מנת לשלם אח"כ, העזר גם בגמ' ב"מ (סא,ב - מקור מס' 12), ופרט כיצד ניתן להסיק זאת מסוגייתנו. ב עי' ברא"ש (פ' שישי סי' יב - מקור מס' 4) וכתוב באיזה אופן לשיטתו, מותר לקחת דבר ללא רשות. כיצד מסביר הרא"ש (שם) את הפס' ביחזקאל (לג,טו), לשיטתו. עי' במהרש"ל (ים של שלמה ב"ק פ' שישי סי' כז - מקור מס' 5) וכתוב מהן טענותיו כלפי היתר הרא"ש. עי' בתוס' (סא,א ד"ה ה"ג – מקורמס' 6) וכתוב כפי איזו דעה משתמע מדעתם - הרא"ש או המהרש"ל, נמק. הסבר עפ"י דברי הטור (חו"מ סי' שנט - מקור מס' 7) כיצד מתורצות קושיות המהרש"ל על הרא"ש. באלו אופנים ניתן להבין את המושג "דבר העומד להמכר", העזר במקורות מס' 8-11, וכתוב מהן לדעתך הסברות של הדעות הנ"ל. האם ניתן להביא ראיה לאחת השיטות דלעיל (שאלה מס' 10) מהמקרה של דוד המלך - נמק. ג מהי המשמעות הפשוטה של הגמ' בב"מ (סא,ב - מקור מס' 12) האומרת שאסור לגזול אפי' על מנת לשלם (העזר ברש"י שם). האם משמעות הגמ' הנ"ל עולה בקנה אחד עם היתר הרא"ש - נמק. כיצד יישבו קושי זה הב"ח והפרישה (העזר במקורות מס' 16-15). מדוע לדעתך רואה הש"ך (מקור מס' 8) את הסברם כדחוק, ומה תירץ במקום זאת. ד כתוב בקצרה את הסיפור בגמ' מו"ק (יז,א - מקור מס' 17) על ריש לקיש שומר הפרדס. כיצד הסבירו הראשונים את טעותו של ריש לקיש (2 הסברים), מהו ההבדל הבסיסי בין ההסברים. כיצד דייק ה"מחנה אפרים" (מקור מס' 20) שישנה מחלוקת לכאורה, בין הרא"ש להסברם של ר"ת והראב"ד בסיפור הפרדס. כיצד הסבירו ה"מחנה אפרים" ו"קול אליהו" (מקורות מס' 21-20) שניתן לומר שאף הרא"ש יודה בסיפור הפרדס להסברם של ר"ת והראב"ד. כתוב מהו המושג שבעת טובי העיר (עי' בגמ' ב"ב ח,ב), וכיצד ניתן להסביר עפ"י זה את סיפור הפרדס אף לשיטת הרא"ש. ה מה פסק השו"ע לגבי גניבה על מנת להחזיר, ומה לגבי גזילה על מנת לשלם דבר טוב יותר (עי' מקורות מס' 22-23). מה הוסיפו הפוסקים (ש"ך, סמ"ע) על דברי השו"ע, ומדוע יש הכרח לומר זאת. מה פוסק הט"ז (מקור מס' 10) בענין, ומתי יש להקל, לדעתו. מה חידש ה"בית אפרים" ביחס להיתר הרא"ש, והאם לדעתך יש לכך השלכות מעשיות (העזר בנספח אקטואליה). נספח 4 נספח טבלאות א. חידושו של הרא"ש נושא הטבלה: ההבדלים בין הגוזל על מנת לשלם לבין היתר הרא"ש גזלן היתר הרא"ש סיבת היתר שוה או שונה לוקח ללא רשות לוקח ללא רשות "זכין לאדם שלא בפניו" כן אפי' חפץ שאינו למכירה דוקא דבר העומד למכירה אין חשש שהבעלים מקפיד לא משלם אחר שגזל משלם מיד ע"י זיכוי לאחר אין חשש שישכח לשלם ויצטרך הבעלים לתובעו לא משלם כשווי הגזלה מזכה בערך גדול יותר "זכין לאדם שלא בפניו" ×לא הסובבים אינם יודעים האדם המזכה יודע (עפ"י הש"ך) אין חשש שיתרגל בגזל לא× ב. הגדרת דבר העומד למכירה נושא הטבלה: המחלוקת בבאור דברי הטור, המוסיף תנאי להיתר הרא"ש - דוקא דבר העומד למכירה.   ש"ך והגר"א ט"ז וקצות החושן הגדרה ברור שהחפץ למכירה ידוע שאינו מחפצי ביתו ומוכן למוכרו יותר מערכו אינו מחפצי ביתו אסור מותר חפץ העומד למכירה מותר פשוט שמותר ג. החשש שמא יתרגל לגנוב נושא הטבלה: מהו ההבדל בין היתרו של הרא"ש לגמ' האוסרת לגנוב על מנת לשלם, או אפי' על מנת לשלם כפל להועיל לחברו, שמא יתרגל לגנוב.   גונב ע"מ לשלם היתר הרא"ש ב"ח ופרישה גניבה - בסתר אסורה - יש חשש גזילה - בפרהסיה מותרת - אין חשש ש"ך אינו מודיע לאחרים מודיע ומזכה ע"י אחר הסבר נוסף אפי' מחפצי ביתו רק בדבר העומד למכירה ד. שיטת ר"ת וראב"ד בסיפור הפרדס, לעומת היתר הרא"ש נושא הטבלה: השואת שיטת ר"ת וראב"ד בסיפור הגמ' (מו"ק יז,א) על ריש לקיש שומר הפרדס, לעומת היתר הרא"ש המצריך תשלום מיידי ובעל ערך גבוה, עפ"י הסברי האחרונים.   סיפור הפרדס היתר הרא"ש מחנה אפרים תשלום כספי - א"צ שהתמורה תהיה מיידית, ומשלם באותו שווי תשלום בסחורה אחרת - צריך לזכות מיד ע"י אחר, בשווי גבוה יותר קול אליהו לוקח בפני הבעלים - כל הנ"ל (עי' למעלה) לוקח שלא בפני הבעלים - כל הנ"ל (עי' למעלה) הסבר נוסף מנהג קבוע של בני העיר - כל הנ"ל (עי' למעלה) אין מנהג כזה - כל הנ"ל (עי' למעלה) ה. חידושו של ה"בית אפרים" נושא הטבלה: חידושו של ה"בית אפרים", שהרא"ש הציב תנאי ללקיחה ללא רשות, שיתן הלוקח חפץ בעל ערך גבוה יותר, זהו דוקא כאשר נותן חפץ אחר, אך כשנותן בדיוק את אותו החפץ שברור שאין הקפדה לבעלים - מזכה ע"י אחר באותו שווי, מטעם זה נהנה וזה לא חסר.   היתר הרא"ש בית אפרים המקרה נותן בתמורה חפץ אחר ויש חשש שהבעלים מקפיד לכך: מזכה בערך גבוה יותר נותן בדיוק אותו חפץ וברור שאין הקפדה לבעלים לכך: מזכה אותו ערך הסיבה הערך הגבוה מפצה על חשש הקפדה זה נהנה וזה לא חסר דעת המהרש"ל אסור - שמא עדיין מקפיד מותר - אין שום צד חובה

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300