1. שאלות לתלמיד
2. טבלאות סיכום

מבוא הסוגיה במס' בבא קמא (דף יא, א ציון ה - ו) נחלקו האמוראים מהו הדין של שומר המוסר את הפקדון ללא רשות הבעלים לשומר אחר, הן במקרה שהעלה שמירתו: שומר חינם שמסר לשומר שכר, והן במקרה שגרע שמירתו: שומר שכר לשומר חינם. בסוגיא במסכת בבא מציעא (לו, א) מצויה מחלוקת זו בשם אמוראים אחרים (רב ורבי יוחנן), בתוספת מחלוקת מישנית בטעמו של המחייב (שמואל), שבין אביי לרבא. הראשונים השוו סוגיות אלו, וביררו את טעמיהם של אביי ורבא, האם חולקים לגמרי זה על זה, או שרק הוסיפו טעמים. דעתו של רבא (שהלכה כמותו) היא שבמסירה לשומר השני חייב, משום שאין השני נאמן בשבועה כראשון. הראשונים הוסיפו לברר מהי דעתו, כאשר השומר השני אדם נאמן וכשר יותר, או במקרה הפוך כשמיעט שמירתו אבל אין צורך להישבע. א. מחלוקת האמוראים בדין שומר שמסר לשומר 1. סוגייתנו - מחלוקת רבי אליעזר ורבא במס' בבא קמא (דף יא, א ציון ה - ו) נחלקו רבי אליעזר ורבא מהו דין שומר שמסר לשומר: רבי אליעזר סובר שפטור, ואפילו במקרה ש"שומר שכר" מסר ל"שומר חינם", שגרע משמירתו - פטור, שהרי מסר לבן דעת. רבא סובר שחייב, ואפילו במקרה ששומר חינם מסר לשומר שכר, שהעלה לשמירתו - חייב, שאומר המפקיד: אתה נאמן לי בשבועה ולא האחר. 2. הסוגיה במסכת בבא מציעא - מחלוקת רב ורבי יוחנן, אביי ורבא במסכת בבא מציעא (לו,א) נחלקו בעניין זה רב ורבי יוחנן, כאשר רב פוטר ורבי יוחנן מחייב. בסוגיה שם נחלקו אביי ורבא מהו טעמו של רבי יוחנן המחייב: לדעת אביי השומר הראשון חייב, מפני שהבעלים טוען שאין רצונם שיהא פקדונם ביד אחר, ואילו רבא סובר כטעם המובא בשמו בסוגייתנו, מפני שטוען הבעלים אתה נאמן לי בשבועה, ולא האחר. ב. סברות המחלוקת 1. דעת עולא בשם רבי אליעזר לדעתו שומר שמסר לשומר פטור, משום שמסר לבן דעת. התוספות (ד"ה את) מקשים, כיצד אין מתחשבים לדעתו בטעם "אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר", הרי טעם זה מפורש במסכת גיטין במשנה (כט, א), שאם אמר הבעל לשולח הגט: כשתתן את הגט לאשה טול ממנה חפץ מסויים, אם חלה השליח - יכול למנות שליח אחר למסירת הגט, אך לא ללקיחת החפץ, משום ש"אין רצונו (של הבעל) שיהא פקדונו ביד אחר". התוספות עונים שמדובר במשנה במסכת גיטין רק לכתחילה, אך לא מה הדין לעניין דיעבד, כאשר כבר מסר את החפץ ביד האחר, האם חייב על כך או לאו. 2. דעת רבא רבא סובר שטעם האיסור ואף החיוב בשומר שמסר לשומר, משום שהבעלים טוענים אתה נאמן עלי בשבועה ולא האחר, ואילו אביי סובר משום ש"אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר". טעמים אלו אינם שווים, כפי שיתבאר בסמוך, ולפי דברי התוספות דלעיל יש להוסיף שרבא אינו מקבל את טעם אביי, משום ש"אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר" הוא רק איסור לכתחילה, אך לא סיבה לחייבו בממון בדיעבד. ג. גדרי המחלוקת 1. המוסר לאדם כשר ונאמן יותר מהראשון - "מעלה בשמירתו" א. שיטת התוספות תוספות (ד"ה את) סוברים שלפי רבא, הסובר שהטעם לחיוב הוא "את מהימנת לי בשבועה" והשני לא, אין מקום לחייב כאשר מדובר על אדם כשר יותר מהראשון, מה שאין כן לטעמו של אביי: אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, יש מקום לחיוב אף באדם כשר יותר. ב. שיטת הרא"ש והריטב"א הרא"ש (ב"מ סי' ו) והריטב"א (ב"מ לו,א) סוברים שאף לרבא חייב כשמסר לאדם כשר יותר. לשיטתם מכיון שהבעלים טוען שאין לו עסק עם השומר השני, שהרי אין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר, לכן נחשב הוא כאדם זר וכעד אחר שאינו נאמן בעיניו לפטור את השומר מהחזרת הממון. ג. פסק ההלכה השלחן ערוך (חו"מ רצא, כו) פוסק כדעת רבא וכשיטת הרא"ש והריטב"א הנ"ל, שאפילו באדם כשר יותר חייב, שטעמו של רבא שהשני לא נאמן עליו בשבועה. הרמ"א מוסיף שאם עשה זאת ומסר לאחר בפני הבעלים ולא מחה בו, ואחר כך נאנס - פטור השומר הראשון. 2. הגורע בשמירתו נחלקו הראשונים מהי דעת רבא, כאשר שומר שכר גרע בשמירתו ומסר לשומר חינם. האם עצם המסירה לשומר אחר הרי היא פשיעה או שרק הנאמנות בשבועה מהווה סיבה לחיוב. הנפק"מ כאשר אין צריך שבועה משום שישנם עדים על האונס בפקדון. א. שיטת תוספות ורא"ש ניתן להבין מדברי התוספות (ד"ה את, ועי' לעיל) וכן מדברי הרא"ש (ב"מ סי' ו) שעצם המסירה לשומר אחר אינה מהווה פשיעה ואפילו לא במקרה שמסר שומר שכר לשומר חינם וגרע בשמירתו, שהרי לפי דבריהם טעמו המרכזי של רבא שהאחר לא נאמן בשבועה עליו, אך לא עצם זה שמסר פקדונו לידי אחר. ב. שיטת הריטב"א ור"י מלוניל הריטב"א (ב"מ לו, א) כותב שרבא רק מוסיף טעם על גבי הטעם של "אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר", משום שלדעתו יש לחייב אפילו במקרה שהעלה בשמירתו, דהיינו שומר חינם שמסר לשומר שכר. לפיכך כשגרע בשמירתו, דהיינו שומר שכר שמסר לשומר חינם - הרי זו פשיעה וחייב, גם שאין צורך בשבועה כלל, דהיינו כשישנם עדים על האונס בפקדון. הסיבה לכך משום שהטעם שהאחר לא נאמן בשבועה הוא טעם נוסף על גבי הבסיס: אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר. אמנם הריטב"א מגביל חיוב זה לאונסין שניתן לתלותם שבאו כתוצאה מהפשיעה, אך אונסין שאינם קשורים כלל לפשיעה, כגון מתה כדרכה - פטור. הר"י מלוניל כותב כעין הריטב"א ששומר שכר שמיעט בשמירתו נעשה כגזלן, ולפי זה מתחייב אף באונס שבא שלא כתוצאה מהפשיעה. ג. שיטת הרמב"ם והסבר הריטב"א לדעת הריטב"א אף הרמב"ם סובר כשיטתו משום שכתב (הל' שכירות א, ד): "הואיל ומיעט שמירתו - פושע הוא ומשלם". דהיינו היות שהרמב"ם מכנה את מיעוט השמירה כפשיעה, מסיק הריטב"א שהוא סובר כשיטתו. אמנם יש לציין שהרמב"ם (שם הלכה ה) כותב ששומר שכר שמסר לשומר חינם, "אם הביא השומר השני עדים שמתה כדרכה - הרי פטור השומר הראשון וכן כל כיוצא בזה". לפי הנ"ל יש להסביר שמדובר דוקא על אונס שאין לתלותו כתוצאה ממיעוט השמירה, אלא כגון שמתה כדרכה (עי' לחם משנה וש"ך חו"מ רצ"א ס"ק מ"ו). ד. הסברים בשיטת הרמב"ם הב"ח (חו"מ סי' רצא) מסביר שמיעוט שמירה נחשב כפשיעה לרמב"ם, משום ששומר חינם מוסר נפשו על שמירת החפץ פחות משומר שכר. הבית יוסף (סי' שה) וקצות החושן (סי' רצא סקי"ב) מסבירים שאין כונת הרמב"ם שמיעוט השמירה הרי הוא פשיעה בעצם השמירה, אלא רק משום שהשני לא יוכל להשבע, ולכך כאשר אין צריך שבועה, כגון שהיו עדים על האונס - פטור. ה. שיטת הנצי"ב לשיטת הנצי"ב היות שהשני לא נאמן בשבועה, לכן יש פשיעה בעצם המסירה לשומר אחר, ואפילו בשומר חינם שמעלה שמירתו ומוסר לשומר שכר. לדעתו כך סובר הרא"ה (הובא בנימוקי יוסף לט, א בדפי הרי"ף) הכותב שהשואל חייב משעת פשיעה הגורמת לאונס, ולכך השואל פרה ונתנה לשלוחו ומתה, ויש ספק אם מתה מחמת מלאכה - חייב, שהרי פשע במסירתו לשליח, על אף שלא גרע מדרגת השמירה. לפי זה יש להסביר שהמסירה נחשבת לפשיעה, מפני שמוסר למי שאינו נאמן בשבועה, אבל כשמוסר למי שנאמן בשבועה, אין בעצם המסירה משום פשיעה. נספחים שאלות לתלמיד עיין בבבא קמא (דף יא, א ציון ה-ו) ובסוגיה בבבא מציעא (לו, א) ותמצת את דעות החולקים. עיין בתוספות (ד"ה את) וכתוב מה הקשו על דעת עולא בשם ר' אליעזר, ומה תירצו. הסבר על פי תוספות הנ"ל, מדוע רבא אינו מקבל את טעם אביי לחיוב שומר שמסר לשומר. מהי הנפק"מ בין אביי לרבא לדעת תוספות (ד"ה את), כאשר מסר לשומר שנחשב לכשר ונאמן יותר מהשומר הראשון. מהי דעת הרא"ש (סי' ו) והריטב"א (לו, א) בעניין הנ"ל (שאלה מס' 4), ומדוע. מה פסק השלחן ערוך (חו"מ רצא, כו) ומה הוסיף על כך הרמ"א - הסבר. עיין בחוברת (פרק ג סעיף 2) והסבר את ברור הראשונים בדעת רבא, כאשר שומר שכר גרע בשמירתו ומסר לשומר חינם. עיין בחוברת (שם) וכתוב מה ניתן להבין מהתוספות (ד"ה את) ומהרא"ש (סי' ו), לגבי הברור הנ"ל (שאלה מס' 7). עיין בחוברת (שם) וכתוב כיצד סוברים הריטב"א והר"י מלוניל. מדוע סובר הריטב"א שאף הרמב"ם (הל' שכירות א, ד) סובר כשיטתו, וכיצד יש להסביר זאת על סמך הרמב"ם (הל' שכירות א, ה) שם. כיצד הסבירו הב"ח (חו"מ סי' רצא) והבית יוסף (סי' שה) את דעת הרמב"ם כשמיעט שמירתו. עיין בחוברת (פרק ג סע' 2 אות ה) וכתוב כיצד הסביר את הרמב"ם הנ"ל הנצי"ב, ואיזה סיוע הביא לשיטתו. 2. טבלאות סיכום א. סיכום מחלוקת האמוראים בדין שומר שמסר לשומר סוגייתנו במסכת בבא קמא   הסוגיה במסכת בבא מציעא הדעה הדין הסברה הדעה ר' אליעזר פטור אפילו גרע שמירתו מסר לבין דעת רב רבא חייב אפילו העלה שמירתו אתה נאמן בשבועה ולא האחר ר' יוחנן לשיטת רבא אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחד ר' יוחנן לשיטת אביי ב. המעלה בשמירתו לאדם נאמן יותר   רבא אביי תוספות פטור חייב רא"ש, ריטב"א חייב חייב שו"ע הלכה - חייב חייב רמ"א מסר בפני בעלים ולא מחה ונאנס - פטור חייב ג. הגורע בשמירתו נאנס והגיעו עדים   הדין הסברה תוספות ורא"ש פטור עצם המסירה לשומר אחר - אינה פשיעה ריטב"א חייב - באונס שיתכן שבא מפשיעה רבא מוסיף על אביי ר"י מלוניל חייב - בכל אונס נעשה כגזלן רמב"ם (להבנת הריטב"א ) חייב -באונס שיתכן שבא מפשיעה מיעוט השמירה - פשיעה ד. הסברים בשיטת הרמב"ם הסובר שמיעוט שמירה נחשב כפשיעה   הדין הסברה ב"ח חייב מיעוט שמירה - פשיעה, משום שאינו מוסר נפשו בשמירה כשומר שכר בית יוסף וקצוה"ח פטור - כשאין צורך בשבועה מיעוט שמירה - אינו כפשיעה רק חוסר נאמנות בשבועה לשומר שני נצי"ב חייב המסירה עצמה נחשבת לפשיעה משום שהשני לא נאמן בשבועה

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300