א. סיכום הסוגיה מסקנת הסוגיה שבמקום שיש הפסד עד שיגיע לבית הדין – לכולם עושה אדם דין לעצמו. במקום שאין הפסד, ישנה מחלוקת, רב יהודה סובר שצריך ללכת לבית דין, שהרי אין הפסד. ורב נחמן אומר עושה אדם דין לעצמו אפילו במקום שאין הפסד, מכיון שעושה כדין, אין צורך שיטרח לבית דין. ב. פסק ההלכה במחלוקת האמוראים 1. הפוסקים כרב נחמן הרי"ף (יב, ב בדפיו), הרא"ש (סי' ג) והרמב"ם (הל' סנהדרין ב, יב) פוסקים כרב נחמן שעושה אדם דין לעצמו אפילו במקום שאין הפסד. טעמו של הרי"ף משום הכלל הידוע: "הלכה כרב נחמן בדיני". הרא"ש מוסיף טעם שמהגמרא עצמה נראה שההלכה כרב נחמן, שהרי הרבו קושיות על רב יהודה ותירצו אותן באופן דחוק. 2. הפוסקים כרב יהודה ר' אפרים (על הרי"ף יב, ב בדפיו) סובר שהלכה כרב יהודה, ואין תקף כאן הכלל ש"הלכה כרב נחמן בדיני", שכן הדיון כאן אינו על דיני ממונות, אלא בדיני איסור והיתר – האם יכול אדם לקחת חפץ מחברו או כסף כדי לעשות דין לעצמו. הוכחה נוספת מביא ר' אפשרים מהמשנה (כז, א) האומרת שאדם המניח כד ברשות הרבים ונתקל בה אדם ושברה – פטור, משמע שאסור בכוונה לשבור את העדים, למרות שהדרך חסומה, אלא דוקא אם נתקל – פטור מלשלם. תשובת החולקים ניתן להסביר שהחולקים יענו על כך, שאמנם הדבר קשור לדיני איסור והיתר, אך עיקרו בדיני ממונות. לגבי ההוכחה מהמשנה, ניתן להסביר שאין המדובר שהדרך חסומה לגמרי, אלא שיכול לעבור שם גם בדרך אחרת, ולכך אסור לו לשבור בכוונה, ורק אם נתקל ושבר – פטור. 3. פסק ההלכה הטור והשלחן ערוך פסקו כרב נחמן שאדם עושה דין לעצמו, ולא הזכירו כלל את הדעה החולקת. ג. גדרי דין: עושה אדם דין לעצמו 1. ודאות הדין הסברה נותנת שלא יתכן שבכל סכסוך שבין אדם לשכנו, יכריע כל אחד לטובת עצמו ויעשה דין לעצמו על פי ראות עיניו, אלא רק במקרה ברור מאד. א. הוכחות גמורות הרא"ש (סי' ג) והנימוקי יוסף (יב, ב בדפי הרי"ף) כותבים שדוקא במקרה שיש לבעל הדין הוכחות ברורות שהחפץ שלו. ב. דבר שידוע שגזלו המרדכי (סי' ל) וה"אור זרוע" (סי' קמה) כותבים שהיתר עשיית דין לעצמו הוא דוקא בדבר שידוע שגזלו, ולא בדבר שאין ידוע שגזלו, ואפילו אם יגרם לו הפסד בינתיים. סברתם, אם נתיר לעשות דין לעצמו גם בדבר שאין ידוע שגזלו, כל אחד יטען שבעל דינו גזלו הימנו וילך ויעשה דין לעצמו. 2. אופן עשיית דין לעצמו א. בדבר הנידון עצמו המרדכי (סי' ל – בשם ר' קלונימוס) כותב שההיתר לעשות דין לעצמו הוא דוקא בדבר הנגזל עצמו, אך לא בשוה ערך תמורתו. ראיה לכך הוא מביא מהגמרא (ברכות ה, ב) בסיפור על ר' הונא שאריסו היה גונב ממנו, ועשה ר' הונא דין לעצמו והוריד חלק משכרו בזמורות הגפנים. לבסוף מספרת הגמרא שר' הונא נענש על כך, בהפסד חביות יין שהחמיצו. וקשה, הרי עושה אדם דין לעצמו, אלא שכל זה דוקא בדבר הנגזל עצמו. ב. שיטת המהרי"ק – האיסור רק בגרימת נזק גופני או ממוני המהרי"ק (שורש קסא) סובר שכל ההגבלה שלא לעשות דין לעצמו אלא רק בחפץ הנגזל, נכונה רק אם יגרם נזק נוסף מלבד עצם הלקיחה. אך אם לא יגרם נזק נוסף – מותר לעשות דין לעצמו גם בדבר שאינו מבורר, ובלבד שיש לו ראיות גמורות לכך. עוד הוא מוסיף שמה שאמרו ש"עושה אדם דין לעצמו" היינו באופן שיגרם לשני נזק בגומו או בממונו, אך אם לא יגרם לנתקף שום נזק, אין זה כלל בגדר "עושה דין לעצמו", אלא בגדר "תפיסה" רגילה, שמועילה למי שיש לו טענת ברי. ג. הדיון בדברי המהרי"ק 1. דעת המהרש"ל המהרש"ל (ים של שלמה סי' ה) תמה על המהרי"ק, שהרי לא יתכן שכל אחד יוכל לתקוף את חפצי ברו בטענת ברי. ולכך הוא מסיק שגדר הראשונים שאין לעשות דין לעצמו אלא דבר המבורר אמור גם כשאינו גורם שום נזק נוסף. 2. דעת "נתיבות המשפט" "נתיבות המשפט" (חו"מ סי' ד סק"ג) כותב בהסבר המהרי"ק, שאכן מותר לבעל דין לתקוף ממונו של חברו ולתופשו, כאשר יש לו טענת ברי, ובלבד שיוכיח את צדקתו אחר כך בבית הדין. אמנם כאשר תופש חפץ מבורר שהוא שלו, אינו צריך להוכיח צדקתו בבית דין, שהתפישה עצמה היא עשיית הדין. 3. גרימת נזק מיותר גדר נוסף ניתן ללמוד מדברי הרא"ש המוכיח מהגמרא () האומרת ששור שעלה על גבי חברו להורגו, ובא בעל השור התחתון ושמט את השור התחתון, ונפל השור העליון ומת – פטור. אמנם אם דחף את השור העליון ומת השור – חייב, משום שהיה לו לשמוט את השור התחתון ולא שמט, ובכך יתכן שהשור העליון לא היה מת. נמצא לפי זה שאף במקום שעושה אדם דין לעצמו, אפילו במקום הפסד, יש לו להקפיד שלא יעשה שום נזק מיותר, ואם עשה – חייב. 4. ההבדל בין הלואה לשכירות הריב"ש (שו"ת סי' שצו) כותב שכל חוב ידוע יש באפשרות בעל הדין לתפוש ולהוציאו, חוץ מהלואה. סיבת ההבדל, שהלואה ניתנה להוצאה, ואי אפשר לגבותה בכל אלא לפי דיני משכון שלא בשעת הלואה, שעליו נאמר: "לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו" וגו'. 5. משכון או פקדון הדיונים דלעיל אמורים באדם שבא לתקוף ולקחת חפץ מחברו, בגלל חוב מסויים בגדרים דלעיל. אמנם כשיש בידו משכון או פקדון כותב המהרש"ל (ים של שלמה סי' ה) שיכול לעכבם לעצמו, כאשר ידוע לו בברור שבעל הפקדון חייב לו, אף על פי שאין לו עדים על כך. קצות החושן (חו"מ סי' ד סק"א) כותב על כך שמכל מקום אסור לעשות זאת על פי תורת הנסתר (עפ"י הזוהר), וכן על פי הריטב"א (כתובות פ' ט) הכותב שחפץ שהגיע ליד הנפקד בתורת פקדון יש לו לעשות "השבה מעליא". 6. שיטת הרמב"ם א. שיטתו הכללית הרמב"ם (הל' סנהדרין ב, יב) כותב: "יש לאדם לעשות דין לעצמו אם יש בידו כח, הואיל וכדת וכהלכה הוא עושה – אינו חייב לטרוח ולבוא לבית דין, אעפ"י שלא היה שם הפסד בנכסיו אילו נתאחר ובא לבית דין. לפיכך אם קיבל עליו בעל דינו והביאו לבית דין ודרשו ומצאו שעשה כהלכה ודין אמת דין לעצמו – אין סותרים את דינו". העולה מדבריו לאדם מותר לעשות דין לעצמו, אעפ"י שלא יהא לו הפסד אילו נתאחר לבבית דין. בדבריו אל נזכר שזה דוקא בחפץ ידוע ומבור, אלא שעושה "כדת וכהלכה". יש להעיר: לגבי תפיסה בהלואה אין להסיק מכאן, שהרי כתב הרמב"ם לגביה דינים מיוחדים (עי' הל' מלוה ולוה פ"ג). ב. הסתירה מהל' עבדים הרמב"ם (הל' עבדים ג, ה) פוסק שעבד עברי שנרצע, ומסר לו רבו שפחה כנענית, וביובל צריך לצאת ממנו, אך לא רצה העבד בכך, וחבל בו אדונו – פטור, שהרי נאסר כשהגיע היובל בשפחה כנענית. לכאורה הלכה זו סותרת את האמור בסוגייתנו, שכן אצלנו מבואר שדין עבר עברי המסרב לצאת תלוי במחלוקת האם עושה אדם דין לעצמו או לאו, ולרב נחמן שעושה אדם דין לעצמו – רשאי האדון לסלקו אף אם לא נשא שפחה כנענית, אולם לרב יהודה – רשאי לסלקו רק כאשר נשא שפחה כנענית, שבכך מונעו מאיסור. לפי זה היה לרמב"ם לפסוק כרב נחמן,שהרי פסק כמוהו לגבי"עושה אדם דין לעצמו", ואם כן אף לגבי עבד עברי אף אם לא נשא שפחה כנענית רשאי אדונו לסלקו. ג. הסבר בדעת הרמב"ם המשנה למלך (הל' עבדים ג, ה) מתרץ שאמנם ההלכה כרב נחמן, אך עדיין ההיתר לעשות דין לעצמו לא מתיר לחבול בעד כל זמן שאין לו הפסד. דבר זה למד הרמב"ם מהגמ' להלן (מח, א) מדברי רב פפא, האומר שמי שנכנס לחצר שלא ברשות, ותקפו בעל הבית והזיקו במתכוון – חייב, שהרי יש לו רשות להוציאו אך לא להזיקו (וע"ש שהרא"ש סי' ג חולק על הסבר זה). העולה מדבריו לשיטת הרמב"ם אף שעושה אדם דין לעצמו, מכל מקום אסור לו להכות את הנתבע, כל זמן שאין לו הפסד ממשי מההתעכבות בפעולה. לגבי שור שעלה על חברו פוסק הרמב"ם (הל' חובל ומזיק ו, ו-ז) שכאשר לא ניתן לשמוט את השור התחתון, יכול בעליו לדחוף את השור העליון, ופטור אם ניזוק השור. הלכה זו אינה סותרת את האמור לעיל, שכן יש הבדל בין גרימת נזק לממון חברו אפילו בהמה, לבין חבלה גופנית באדם שאסורה אף במקום שעושה אדם דין לעצמו. 7. פסק ההלכה השו"ע (חו"מ ד, א) פסק שעושה אדם דין לעצמו, אפילו כשאין לו הפסד אם ילך לבית דין. וכל זה דוקא שיש לו ראיות ברורות לכך ששלו הוא נוטל בדין. במקרה שגזלו ממנו, ואינו יכול להוציא מידו אלא על ידי הכאה, יכול להכותו. כל הדברים אמורים בדבר שאינו חוב. הרמ"א מוסיף (בשם יש אומרים): שהכונה דוקא לחוב של הלואה, אבל חוב אחר מותר לו לתפוש מחפצי החייב. וכן אם יש בידו כבר פקדון יכול לעכב בידו – כשיטת הריב"ש. כמו כן דוקא בדבר "המבורר" שהוא שלו, כגון שרוצה לגוזלו או להזיקו, אבל כאשר חייב לו ממקום אחר – לא. אין לתפוש על ידי גוים, ואם עשה כן כי לא יכל אחרת – מה שעשה עשוי. טבלאות סיכום א. הלימוד מהצד השווה דעה החיוב שנלמד מהצד השוה אביי אבנו סכינו ומשאו שהניחן בגגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו אחר נפילתם רבא בור המתגלגל ברגלי אדם ובהמה שהפקירו ר' אדא בר אהבה פותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהן שהפקירם והזיקו רבינא כותל ואילן שנפלו לרה"ר, והזיקו אחר הזמן שקיבל לפנותם והפקירם ב. האם הדעות חולקות דעה מה ההלכה ר"ח חולקות והלכה כרבינא רא"ש אינן חולקות והכל להלכה רמב"ם להבנת הנצי"ב – חולקות וכדעת ר"ח משמעות הלחם משנה ואבי העזרי – אינן חולקות שו"ע אינן חולקות, כשיטת הרא"ש ג. גדרי החיוב של אבנו סכינו ומשאו שהזיקו אחר נפילתם (עפ"י הרא"ש) דעה חיובי אש ובור המסתפקים ספק האם יש לחייב כדין בור או כדין אש המשלבים ישל לחייב רק בדברים שחייבים אש וגם בור, אך לא במה שפטור אחד מהם הרא"ש דין גמור של בור

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300