מבוא הסוגיה בסוגייתנו מביאה הגמרא ברייתא הלומדת מהפסוק "לא תגנובו" (ויקרא יט) שאף כאשר אין זו גניבה רגילה, כגון שגונב על מנת להקניט את חברו, כדי לצערו סתם, או אפילו למטרה חינוכית, כגון שחברו אינו נזהר בחפציו ורוצה לגנוב ממנו כדי לחנכו בשמירתם. איסור נוסף לומדת הברייתא לגונב על מנת לשלם תשלומי כפל, אם מפני שחומד חפץ מסוים או אפילו כשרוצה להועיל לחברו ולתת לו צדקה, אלא שחברו אינו מוכן לקחת, ולכך מתחכם וגונב ממנו כדי שיתחייב בתשלום כפל – גם כל הנ"ל אסור. המפרשים דנו אם בכל מצב הדבר אסור, או שישנם מצבים חריגים, כדוגמת המסופר בשבחו של איוב שנהג לגזול קרקע מיתומים, ולהשביחה ולהחזירה להם. כמו כן יש לברר האם איסור הגניבה באופן כזה הוא מהתורה או רק מדרבנן. המסר החינוכי העולה מהסוגיה הוא חשוב מאד, שיש להקפיד על ממון חברו, אפילו כשדעת הלוקח להחזירו ללא פגם, או אפילו לשלם תמורה גדולה יותר, ואפילו למטרה נעלה כעזרה כספית לחברו. הדיון בסוגיה זו משתלב גם כפרט מהדיון הכללי האם "מטרה מקדשת את האמצעים", אלא שכאן הדיון הוא רק בנושא גניבה וגזילה אפילו לשם מטרה נעלה. א. הגונב דרך צחוק על מנת לצער 1. מתי עובר על איסור גניבה – מחלוקת הראשונים ור"ת רוב הראשונים (שאילתות שאילתא ד, ערוך ערך קט, ריטב"א, מאירי, סמ"ק מצוה רסב, ספר החינוך מצוה רכד) סוברים שעובר על איסור גניבה גם אם מתכון להחזיר את החפץ לאחר זמן. לעומת זאת סובר רבינו תם (מובא בשטמ"ק ובריטב"א) שהאיסור רק כשדעתו לעכב את הגניבה לעצמו, שאם לא כן נמצא שכולם עוברים על איסור זה. לשיטתו כונת הברייתא שאסור לגנוב אפילו כשאינו רוצה להנות מהגניבה, אלא כונתו רק לצער את חברו. 2. פסק ההלכה להלכה נפסק כרוב הראשונים, שאף בדרך צחוק ועל מנת להחזיר – אסור, אפילו שדעתו להחזיר ולא לעכב בידו. כן כותבים הטור והשלחן ערוך (חו"מ שמח סע' א), וכן פשטות דברי הרמב"ם (הל' גניבה א, ב). ב. שבחו של איוב הגמרא במסכת בבא בתרא (טז, א) מספרת בשבחיו של איוב, שהיה גוזל שדה מיתומים ומשביחה ומחזירה להם. המפרשים מקשים הרי בסוגייתנו נאמר שאסור לגנוב, אפילו על מנת לשלם אחר כך כפל לנגנב. הסברים שונים נאמרו על כך: 1. האיסור לישראל ולא לגוי - רמ"ה הרמ"ה (ב"ב טז, א) מסביר שהאיסור לגנוב על מנת לצער וכדומה הוא רק לישראל ולא לגוי. המנחת חינוך (מצוה רכד) מבאר זאת, שגוי מצווה רק על גזל שגורם לחסרון בממון הנגזל, אך כשכוונתו להחזיר - אינו אסור, אלא רק לישראל. הנצי"ב (העמק שאלה) מעיר שתרוץ הרמ"ה הוא רק לשיטה הסוברת בגמרא (ב"ב טו, א) שאיוב היה גוי. 2. איוב ידוע כחסיד, אך לא שאר אדם - מאירי המאירי (ב"ב שם) מסביר שדוקא מי שהוא חסיד ידוע ומפורסם כאיוב היה מותר לו לעשות כך, אך לשאר אדם – אסור. ומה שנאמר על איוב "גוזל" מיתומים, זהו רק ביטוי, אך כולם ידעו שאין זו גזילה. 3. יש להבדיל בין יתומים שאינם יודעים שנגזלו לשאר אדם - נצי"ב ועוד הנצי"ב (שם) ועוד רבים סוברים שיש להבדיל בין יתומים שאינם יודעים שנגזלו, ולכן אינם מצטערים כשנגזלו, לבין אדם רגיל שאסור לגוזלו אפילו כשמתכון להחזיר, משום שמצטער כשנגזל ממנו החפץ, ובכך יש איסור. 4. דוקא קרקע שאינה נגזלת - ר"י איטינגן ר"י איטינגן (מובא ב"באר יעקב" יו"ד סי' קסא) סובר שאיוב עשה זאת דוקא בקרקע, משום שאין בה איסור גזל מהתורה, שהרי קרקע אינה נגזלת. אמנם יש בכך איסור דרבנן, אבל בכגון זה שבא להשביח את שדה היתומים – לא גזרו חכמים. 5. האיסור דוקא בגניבה בסתר, אך לא בגזילה - ב"ח ופרישה הב"ח והפרישה (חו"מ סי' שנט) סוברים שכונת הברייתא דוקא לאיסור גניבה שנעשית בסתר, ויש חשש שירגיל עצמו בכך, ואפילו כשבתחילה מתכון לשם שמים מכל מקום הדבר אסור. אך בגזילה הנעשית בפרהסיה ואינה שכיחה אין חשש שמא ירגיל עצמו, ולכן מותר כשכונתו להחזיר יותר ממה שגזל כמעשהו של איוב. על פי הסברה הנ"ל הם מסבירים את היתר הרא"ש (עי' ב"ק נט, ב ובירור הלכה שם, וטור חו"מ סי' שנט) לקחת ללא רשות על מנת לשלם יותר ממה שלקח. ועי' ש"ך (שם סי' שנט סק"ג) שדחה חילוק זה, וכן מוכיח הנצי"ב (שם) מדברי השאילתות. 6. האיסור דוקא כשיש חשש שיתרגל בכך - על פי הרמב"ם הרמב"ם (הל' גניבה א, א-ב) כותב: "כל הגונב ... אסור לגנוב כל שהוא דין תורה, ואסור לגנוב דרך שחוק ... שלא ירגיל עצמו בכך". משמע שכל האיסור דוקא כשיש חשש שיתרגל לגנוב, אך במקרה של איוב היה ברור לו שלא יגיע לידי כך (ועי' להלן פרק ד – ברור שיטת הרמב"ם). ג. הממזר שהלך לגנוב ולטהר את עצמו בגמרא במסכת קידושין (סט, א) מסופר על ממזר ששרצה להתחתן והציע לו רבי שמלאי שיגנוב ואחר כך ימכר לעבד, ואז יוכל לשאת שפחה כנענית. המפרשים מקשים על כך, שהרי אסור לגנוב אפילו למטרה נעלה, כמו שכתוב בגמרא כאן, שאסור לגנוב אפילו על מנת לשלם תשלומי כפל. הסברים שונים נאמרו על כך: 1. הדבר למסקנה אסור -–רש"י רש"י (שם ד"ה מאי נינהו) כותב שאכן הדבר אסור, והגמרא יכלה להקשות כך, אך ממילא כבר הקשתה על כך בדרך אחרת. 2. הדבר מפורסם שעשה זאת לטהר עצמו - מאירי המאירי (ב"ב שם) הולך לשיטתו (עי' לעיל) שכאשר הדבר מפורסם שאינו עושה זאת לשם גניבה, אין בכך איסור, וכן כאן מפורסם היה שעושה זאת כדי לטהר עצמו. לבסוף כותב המאירי שעדיין הדברים צריכים ביאור. 3. הכונה שימכור עצמו לעבד - ריטב"א הריטב"א (קידושין שם) כותב שאין הכונה שיגזול ממש וימכר לעבד, אלא שישתדל למכור עצמו לעבד, כדי שיוכל לשאת שפחה. הריטב"א מסביר זאת לשיטתו שאף מוכר עצמו – מותר בשפחה כנענית. 4. יש היתר כשמתכון להכשיר זרעו - רי"ד תוס' רי"ד (קידושין שם) כותב שאכן הדבר מותר, בגלל שכונתו לשלם ומתכון רק להכשיר זרעו. ד. ברור שיטת הרמב"ם הרמב"ם (הל' גניבה א, ב) כותב: "...ואסור לגנוב דרך שחוק, ואפילו על מנת להחזיר או לגנוב על מנת לשלם – הכל אסור, שלא ירגיל עצמו בכך". הלחם משנה (שם) מדייק מדברי הרמב"ם שאין האיסור מהתורה כשגונב על מנת להחזיר וכדו', אלא רק מדרבנן שמא יתרגל לגנוב. הוא מקשה על כך, שהרי בגמרא למדו את האיסור מהפסוק": "לא תגנובו", ואם כן משמע שזה איסור מהתורה. הוא מתרץ שאכן האיסור הוא רק מדרבנן, ועיקר הפסוק בא לגניבה ממש, אולם הגמרא מביאה זאת כאסמכתא בעלמא. החסדי דוד (על התוספתא ב"ק י, טו), "יד המלך" ועוד כתבו שדעת הרמב"ם שגם הגונב על מנת להחזיר וכדומה עובר איסור תורה, ומה שהרמב"ם נותן טעם לדבר - שלא יתרגל לגנוב, זהו רק בגדר נתינת טעם לאיסור מהפסוק, מעין "טעמא דקרא". נספחים 1. שאלות לתלמיד הלוקח חפץ מחברו כדי לצערו, ומתכון להחזירו בסוף היום - האם עובר על איסור - פרט מחלוקת הראשונים וטעמיהם (העזר בטבלה מס' 1). כיצד נפסקה ההלכה בשו"ע (חו"מ שמח, א), ומהי משמעות דברי הרמב"ם בענין זה (עי' רמב"ם הל' גניבה א, ב). מהי הסתירה לכאורה מסוגייתנו לגמ' במס' ב"ב (טז, א) המספרת בשבחו של איוב. כיצד יישב זאת הרמ"ה (ב"ב טז, א), וכיצד הסביר את טעמו המנחת חינוך (מצוה רכד). עי' בסוגיה במסכת ב"ב (טו, א) וכתוב האם הסבר זה טוב לכל השיטות בדבר אישיותו של איוב. כיצד מיישב זאת המאירי (ב"ב שם), וכיצד יסביר את דברי הגמרא שאיוב היה "גוזל" מיתומים. כיצד מסביר הנצי"ב ועוד מפרשים, את ההבדל שיש בין גזילה מיתומים לשאר בני אדם - פרט. כיצד מחלק ר"י איטינגן (העזר בחוברת) בין גזילת קרקע לגזילת מטלטלין לגבי יתומים. כיצד חילקו הב"ח והפרישה (חו"מ סי' שנט) בין סוגייתנו לשבחו של איוב. כיצד ניתן להסביר עפ"י דברי הרמב"ם (הל' גניבה ר, א-ב) את מעשהו של איוב. הסבר מדוע לכאורה ישנה סתירה בין סוגייתנו לבין המובא בגמרא במסכת קידושין (סט, א) על ר' שמלאי שיעץ לממזר שיגנוב וכו' וע"י כך יטהר את זרעו. כיצד הסבירו זאת רש"י (שם ד"ה מאי ניהו) והריטב"א (שם), באר ההבדל ביניהם. כיצד הסביר זאת המאירי לשיטתו (ב"ב שם). מדוע הדבר היה מותר לשיטת תוס' רי"ד (קידושין שם). מדוע דייק הכסף משנה (על הרמב"ם גניבה א, ב) שלשיטת הרמב"ם איסור זה הוא רק מדרבנן. מדוע לשיטתו מביאה הברייתא פסוק כמקור לאיסור זה. כיצד דייקו החסדי דוד (על התוספתא ב"ק י, טו) ועוד, שלשיטת הרמב"ם האיסור מהתורה, ומדוע לשיטתם הביא הרמב"ם טעם לאיסור זה - פרט. 2. נספח טבלאות א איסור גניבה על מנת לצער   האיסור החידוש רוב הראשונים אפילו כשמתכון להחזיר אפילו שאין כונתו להשהות הגניבה בידו אלא רק לצער חברו לזמן מה רבינו תם דוקא כשלא מתכון להחזיר אפילו שאינו רוצה להנות מהגניבה פסק ההלכה אפילו כשמתכון להחזיר כנ"ל ב שבחו של איוב שהיה גוזל שדה מיתומים, משביחה ומחזירה להם השיטה סיבת ההיתר לאיוב רמ"ה האיסור רק לישראל ולא לגוי, מנחת חינוך - גוי אסור רק בגזל של חסרון ממון מאירי לחסיד ומפורסם כאיוב - מותר, אך לשאר אדם - אסור נצי"ב יתומים שאינם יודעים שנגזלו ואינם מצטערים - מותר, באדם רגיל - אסור ר"י איטינגן דוקא קרקע שאינה נגזלת ובא להשביחה - מותר, שאר גניבה - אסור ב"ח ופרישה גזילה שבפרהסיה אין חשש שיתרגל לגנוב, בגניבה שבסתר - אסור שמא יתרגל על פי הרמב"ם כשאין שום חשש שיתרגל לגנוב - מותר ג היתר ממזרות על ידי גניבה (קידושין סט, א) השיטה סיבת ההיתר רש"י למסקנה הדבר אכן אסור מאירי על פי שיטתו: באדם מפורסם או מעשה מפורסם הדבר מותר ריטב"א אסור לגזול, והכונה שימכור את עצמו לעבד רי"ד להכשיר זרעו הדבר מותר ד האיסור לגנוב על מנת לשלם וכדומה - מהתורה או מדרבנן? בירור שיטת הרמב"ם   האיסור הטעם הפסוק לחם משנה מדרבנן שמא יתרגל אסמכתא חסדי דוד ועוד מהתורה מעין "טעמא דקרא" לימוד גמור דברי הסבר כתיבת המערך נעשית עפ"י הקווים המנחים של דברי מרן הרב קוק זצ"ל במאמרו "הרצאת הרב" בו הציע את התכנית לבירור הלכה בכל סוגיה לפי חמש אפשרויות עקרוניות והן הדגמים הקבועים לסוגיות הש"ס. בהצעה זו יש משום "תן לחכם ויחכם" באשר היא מדגימה שיטה שניתן לעבוד על פיה בכל סוגיה ולהכין את השיעורים. מערך השיעור בנוי בראש ובראשונה על זיהוי מחלוקות הראשונים ושילובם בפשט הגמרא, איתור הנקודה המרכזית של הגורם למחלוקות, והיא הנקראת "לב הסוגיה", ואחר כך הנחייתם של התלמידים והכוונתם להתלבטויות ולסברות של השיטות השונות. בניתוח הסוגיה נעמוד אם כן השלבים הבאים: לימוד הפשט כפי שנראה בעיון ראשוני ובדיקת משמעותה ההלכתית, (לנסות לנסח עם התלמידים את ההלכה על פי לימוד זה). בירור אם המסקנה המתקבלת מתאימה לדברים של אחד מהפוסקים הראשונים (רמב"ם, טור, אורחות חיים, רננו ירוחם, או"ז וכו'). לאחר מכן נעמת את המסקנה הזו עם דברי הפוסקים האחרים. בשלב זה עלינו לזהות את "הבעיה" ולפותרה בהתאם לאחת מן האפשרויות המפורטות בהרצאת הרב להגדרת הסיבות למחלוקות השונות. שיטת הרמב"ם והשולחן ערוך. בסוגיה שלפנינו (בבא מציעא סא, ב ציון א -ב) נכתב מערך השיעור לפי התכנית דלהלן: עיקר הסוגיה בנויה על השוואות לסוגיות אחרות בש"ס שנראות סותרות את האמור כאן, ותירוצים רבים נאמרו ביישוב הקושיות, ומהם מתקבלות נפק"מ להלכה. עיבוד דידקטי מחודש לבירור ההלכה ולוויו בדיון: הסברות למחלוקות של הראשונים בשאלה אם יש איסור בגונב על מנת להחזיר גם כשלא מעכב את החפץ אצלו בכלל. בדיקת הפסק עם התלמידים בשו"ע (חו"מ שמח, א) ורמב"ם (גניבה א, ב), ולעמוד על התוספת שמוסיף הרמב"ם כסברה לאיסור. הסתירה מהמעשה של איוב והתירוצים שנאמרו. ומכאן פתח להדרכה על האפשרויות השונות בתירוצים: מחלוקת ואין סתירה שינוי בגרסא ושלילת הסתירה אוקימתא - יש סתירה ויש תירוץ חילוק בין הסוגיות עלינו לזהות כאן כאיזו אפשרות נאמרו התירוצים בסוגייתנו. הבעיה בדין של ממזר שרוצה לטהר עצמו, ואף כאן בחינת התירוצים וסיווגם.