א. ביאור מחלוקת בן פטורא ורבי עקיבא בסוגייתנו נחלקו בן פטורא ורבי עקיבא במקרה ששנים היו מהלכים בדרך, ולאחד מהם יש קיתון מים - האם חייב לתת גם לשני, ואז ימותו שניהם, או שישתה האחד ויחיה. משמעות הסוגיה שבן פטורא סובר "ימותו שניהם ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו" - מסברה ולא מפסוק, ואילו רבי עקיבא דורש מהפסוק "וחי אחיך עמך" - חייך קודמים לחיי חברך. המפרשים דנו בהסבר סברתו של בן פטורא, ומה הדין במקרה שהמים שייכים לאדם שלישי. 1. מקור דעתו של בן פטורא משמעות הגמרא לכאורה שבן פטורא לומד את דעתו מסברה: "אל יראה אחד מהם במיתתו של חברו". אמנם בספרא (בהר ה, ג) נאמר: "דרש בן פטורא, ישתו שניהם וימותו, שנאמר: וחי אחיך עמך", דהיינו תחיה אותו כל זמן שאתה חי, ואם אינו יכול לחיות עממו - ימותו שניהם. הריטב"א (ה"חדשים" ומהדו' מוסד הרב קוק - כאן) מוסיף דעה האומרת שבן פטורא למד זאת מ"ואהבת לרעך כמוך". המלבי"ם (פרשת בהר סי' עה, פרשת קדושים סי' לב) כותב שבן פטורא דורש "עמך" בשווה לך, ואילו רבי עקיבא דורש "וחי אחיך עמך" רק כשהוא "חי" הוא "עמך" השווה לך, ולא כשיש סכנה. 2. אימתי חולקים בן פטורא ורבי עקיבא בספר "ייחוסי תנאים ואמוראים" (ערך בן פטורין) כותב שנחלקו רק כשחיי שניהם מוטלים בספק אם שניהם ישתו. אך אם ברור הדבר שימותו - מודה בן פטורא לרבי עקיבא שאינו חייב לתת לחברו לשתות. וכן כותב הנצי"ב (העמק שאלה שאילתא קמז, ד). ב. טעמי מחלוקת בן פטורא ורבי עקיבא 1. חתם סופר החתם סופר (חידושים כאן) סובר שמחלוקת בן פטורא ורבי עקיבא תליה בסברת המחלוקת שבין רבי יוחנן וריש לקיש (ירושלמי תרומות ח, ד) במקרה שצרו גויים על עיר ואמרו תנו לכם אחד מכם ונהרגהו, ואם לאו נהרוג את כולם. שם הדין שאם ייחדו להם אחד, כגון שבע בן בכרי (עי' ?) - ימסרוהו ואל יהרגו כולם. ונחלקו בכך, ריש לקיש סובר שצריך שאותו אחד יהא חייב מיתה כשבע בן בכרי, ורבי יוחנן סובר שאעפ"י שאינו חייב מיתה - ימסרוהו, ואל יהרגו כולם. סברת רבי יוחנן היא משום שאיסור רציחה הוא ביהרג ואל יעבור, משום הסברה: מאי חזית דדמא דידך סומק טפי מדמא דחברך. אך כאשר ייחדו הגויים אחד, ואם לאו יהרגו כולם, הרי גם אם לא ימסרוהו יהרגו כולם ואותו אחד בכללם, ואם כן לא שייכת סברת "מאי חזית". לשיטת החתם סופר סובר אף בן פטורא כך, שטעם שיהרג ואל יעבור ברציחה משום סברת "מאי חזית", ומשום כך בא הפסוק "וחי אחיך עמך" לומר שאין סברת "מאי חזית" כאן, שהרי מצד הסברה בלבד יצא ישאר בשב ואל תעשה, ובא הפסוק ללמד שישתו שניהם. אולם ריש לקיש סובר שאין הטעם של יהרג ואל יעבור ברציחה, משום סברת "מאי חזית", אלא כך קבלה בידם, ולכך בא הפסוק לומר שחייך קודמים לחיי חברך. 2. מנחת חינוך בן פטורא סובר שישתו שניהם וימותו, משום שלשיטתו שניהם חייבים בהצלת נפש חברו כ"א, ולכן ישתו שניהם, ואילו רבי עקיבא סובר שכאשר הוא עצמו ימות, אין עליו חיוב להציל נפש חברו. מכאן מסיק המנחת חינוך, שכאשר מדובר על מבוגר וילד שאינו חייב במצוות, חייב המבוגר לתת לקטן, אעפ"י שעל ידי זה ימות המבוגר - לדעת בן פטורא. 3. ייחוסי תנאים ואמוראים, מנחת חינוך והנצי"ב יש הסוברים שמחלות בן פטורא ורבי עקיבא היא דוקא כשמדובר על ספק מיתה, שאולי במצב שישתו שניהם יוכלו להגיע שניהם למקום יישוב ויחיו. ומשום כך סובר בן פטורא שעל בעל המים להכניס עצמו לספק פיקוח נפש כדי לנסות ולהציל אף את חברו. ואילו רבי עקיבא סובר "וחי אחיך עמך", שאינו חייב להכניס עצמו אף לספק סכנה שהרי נאמר "וחי בהם", ומשם לדו (יומא פה, ב) שאף ספק פיקוח נפש דוחה את כל המצוות. אולם במצב שברור שאם ישתו ימותו שניהם, מודה בן פטורא שישתה האחד ויציל את עצמו. (ועי' להלן השלכות הלכתיות בענין זה) 4. חזון איש החזון איש (ב"מ ליקוטים סי' כ) סובר שטעמו של בן פטורא שאין חיי עולם של בעל המים דוחים חייב שעה של חברו. אולם רבי עקיבא סובר שמשום "חייך קודמים" פטור הוא מהצלת חיי שעה של חברו. מתוך כך סובר החזון איש שכשהמים של אדם שלישי, לבן פטורא עליו לחלקם בין שניהם, ואילו רבי עקיבא יסבור כנ"ל שחיי שעה נדחים מחיי עולם של האחר, ולכן עליו לתת המים רק לאחד מהם (ועי' להלן מחלוקת בכך ומה שחזר בו החזון איש). 5. אגרות משה בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סי' קמה) ביאר שבן פטורא סובר ש"יהרג ואל יעבור" ברציחה, משום עצם האיסור ומשום איבוד נשמה של חברו, לעומת זאת אם יהרג הוא (ע"י המאיימים עליו) יהיה רק איבוד נשמה. לכן לפי דבריו סובר בן פטורא שישתו שניהם וימותו, עדיף ממצב שישתה לבד ויעבור על שני איסורים. במקרה שלנו הוא מגדיר את הענין שחייב בעל המים לתת גם לחברו מדין צדקה ומדין איבוד נשמה, אולם אם ישתה בעצמו יעבור רק על איסור איבוד נשמה. אולם רבי עקיבא סובר שמכיון שהמים מספיקים רק לאחד בלבד, אין חיוב צדקה על בעל המים ולכך עדיף שישתה בעצמו ויחיה. ג. פסק ההלכה להלכה כתבו הראשונים שפוסקים כרבי עקיבא, ש"חייך קודמים לחיי חברך" (ריטב"א, פסקי רא"ש, ספר היראים סי' מו, טור יו"ד סי' רנא בשם רב סעדיה, ועוד פוסקים רבים). ד. השמטת הרמב"ם והשלחן ערוך הרמב"ם והשלחן ערוך לא הביאו הלכה זו, והאחרונים תמהו על כך. 1. הסבר שו"ת בני ציון בשו"ת "בני ציון" (סי' קעה) כותב שהרמב"ם והשלחן ערוך נסתפקו בדין זה ולכך השמיטוהו. לפי דעתו רבי אליעזר הלומד מהפסוק "וחי אחיך עמך" שריבית יוצאת בדיינים (?) והלכה כמותו, אינו מסתדר עם רבי עקיבא שדורש פסוק זה לענין שנים שהיו מהלכים בדרך. אמנם הרמב"ם והשלחן ערוך לא פוסקים כבן פטורא, משום שדבריו נאמרו מסברה וחולקים על דברי רבי עקיבא, ומספק השמיטו זאת. אמנם לשאר הראשונים אין דרשתו של רבי אליעזר סותרת את דרשת רבי עקיבא. הרא"ש (סי' ו) ובחידושי הריטב"א החדשים כותבים שרבי אליעזר דורש מהמילים: "וחי אחיך", ואילו רבי עקיבא דורש מהמילה: "עמך". השטמ"ק (בשם תלמיד רבינו פרץ) כותב שעיקר הפסוק כדרשת רבי עקיבא, אולם מכיון שהובא בפרשת ריבית, נדרש גם לענין זה. 2. הסבר האגרות משה האגרות משה (יו"ד ח"א סי' קמה) כותב שאכן הרמב"ם פסק כשיטת רבי עקיבא, וכך ניתן להסיק מדבריו בהלכות מתנות עניים (ז, א) שהרי כותב שם שאדם חייב בצדקה אם ידו משגת משום שנאמר "וחי אחיך עמך". משמע שבשנים מהלכים בדרך ואין מספיק מים לשניהם, אם כן "אין ידו משגת", ואין עליו חיוב צדקה, ולכך חייו קודמים לשל חברו.