בגמרא נחלקו רבינא ור' סמא מהו הגדר של "אין שליח לדבר עבירה", רבינא סובר שאומרים זאת דוקא כאשר השליח בר חיובא, אבל בחצר שאינה בת חיוב – חייב המשלח. ואילו ר' סמא סובר שדוקא כאשר השליח יש בידו בחירה ("אי בעי עביד") אם לעשות את המעשה או לאו, אבל חצר שיכול לשים בה דברים "בעל כורחה" – חייב המשלח. הגמרא מביאה נפק"מ לגבי כהן שאמר לישראל 'לך וקדש לי אשה גרושה' – לר' סמא פטור, שהרי יש ביד הישראל לא לשמוע לכהן, ואילו לרבינא חייב הכהן המשלח, שהרי הישראל אינו בר חיוב.

בגמרא לא נתפרשו טעמי המחלוקת, אך הראשונים עומדים על כך:

1. ממשמעות תוספות (ב"ק עט, א ד"ה נתנו) עולה שנחלקו מהו מקור הדין של "אין שליח לדבר עבירה", דהיינו רבינא סובר שהמקור הוא הסברה "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים", ולכן השליחות קיימת רק בשליח שהוא בר חיוב. הסברה לכך שכאשר שליח אינו בר חיובא ואינו עובר איסור בענין, אם כן אינו עובר כלל על "דברי הרב". ואילו ר' סמא סובר שמקור הדין מגזירת הכתוב, ולכך הדבר תלוי רק אם לשליח יש בחירה לעשות כך או לאו.
2. ר' פרץ (מובא בשטמ"ק) סובר שלשתי הדעות מקור הדין מגזירת הכתוב, ואעפ"י שהסברה של "דברי הרב" וכו' נדחתה, מכל מקום עדיין היא קובעת את גדר הדין. לדעת ר' סמא, גם כשהשליח אינו בר חיובא, מכל מקום חלה סברה זו, מטעם האיסור "ולפני עוור לא תתן מכשול". לעומת זאת רבינא סובר שאין מקום לסברה של "דברי הרב" וכו', אלא רק כלפי מי שמחוייב בעבירה זו. לפי שיטתו לא שייך כאן הענין של "לפני עור לא תתן מכשול", משום שצריך לשיטתו שיהא איסור בעצם מעשה השליחות, ורק אז תופשת סברת "דברי הרב וכו' מי שומעין". הסיבה לכך היא משום שבמסכת קידושין (מג, א) למדו זאת מ"שחוטי חוץ" או מטביחה ומכירה, ושם עובר על "דברי הרב" בעבירה עצמה. לשיטת רבינא צריך שיהא הדבר דומה ממש לאלו, כדי שתחול הסברה של "דברי הרב". אולם לדעת ר' סמא די באיסור של "לפני עור" כדי להשוותם.
3. הריטב"א מביא דעה שאין כלל מחלוקת בין ר' סמא לרבינא, שהרי גם ישראל מוזהר באיסור "לפני עיוור", ואם כן גם הוא בר חיובא כלפי ה', אלא שהגמרא הביאה זאת להבהיר את טעמיהם.