א מהי "מכנשתא דבי דרי" א. הבעיה שהעסיקה את הראשונים במשנה נאמר שהמוצא פירות מפוזרים - הרי אלו שלו. בגמרא הובאה על כך מימרא של רבי יצחק ששיעור תפזורת הפירות הוא קב (כמות של פירות) על שטח של ארבע אמות. בגמרא הקשו על כך כיצד מדובר (עי' להלן), והסיק רב עוקבא שמדובר על "מכנשתא דבי דרי" היינו מקום אסיפת הגרנות. הבעיה: מהו המקרה של "אסיפת הגרנות", שאם מצא בה פירות מפוזרים קב בארבע אמות – הרי אלו שלו. סוג הבעיה: חוסר במידע. הבעיה שעמדה לפני הראשונים במסקנה זו היא חוסר במידע לגבי העמדה זו, בדומה לשאלה המקובלת בגמרא "מאי טעמא". הפתרון שינתן על ידי הראשונים להגדרת "מכנשתא דבי דרי" יענה גם על השאלה מדוע הדין הוא "הרי אלו שלו". ב. שיטות הראשונים לפתרון הבעיה 1. שיטת רש"י, רבינו חננאל רש"י (ד"ה במכנשתא), רבינו חננאל, רבינו יונתן והמאירי (כאן) מבארים שכוונת הגמרא ב"מכנשתא דבי דרי", היינו גם למקום המיוחד וגם לזמן המיוחד - מקום המיוחד שדשים את התבואה, ומדובר בזמן אסיפת הגרנות. והיות שהבעלים כבר לקח את רוב התבואה, והשאיר שם מעט תבואה - שיעור קב, בצורה מפוזרת - על ארבע אמות, ברור שהוא מפקיר אותה. 2. שיטת רבינו ברוך רבינו ברוך (בפי' השני המובא בשיטת הקדמונים על שלוש בבות) מבאר שכונת הגמרא ב"מכנשתא דבי דרי" היינו בשעת אסיפת הגרנות, שהתבואה שכיחה אצל כל אדם, ונמכרת בזול, ולכן לא יטרח לאוספה, והרי אלו של המוצא. העולה מדבריו כאשר מדובר על עונה שהתבואה וכדו' מצוייה אצל כל אדם, אפילו כשמצאה שלא בבית הגרנות אלא בכל מקום שהוא, והתבואה מפוזרת ביחס של קב לארבע אמות - ברור שהבעלים הפקירה, ואפילו מצאה בדרך הינוח. ג. הנפקא מינה בין השיטות לשיטת רש"י ורבינו חננאל כשמצא תבואה פזורה באופן הנ"ל בשעת עונת הגרנות שלא במקום הגורן – לא יגע בה, ואילו לשיטת רבינו ברוך (בפי' השני) - ברור שהבעלים מפקירה והרי אלו שלו. ד. שיטת ההלכה הרמב"ם (גזלה ואבידה טו, יב) וכן הטור והשלחן ערוך (חו"מ רס, ז) כותבים שאם מצא פירות מפוזרים במקום הגרנות … - הרי אלו שלו, "מפני שאין הבעלים מטפלים באסיפתן". דהיינו לשיטתם מדובר כאן דוקא במקום הגרנות, ומסתבר שמדובר בעונת הגרנות, שאז עסוקים האנשים באסיפת התבואה. ואם כן יוצא שפסקו להלכה כשיטת רש"י, רבינו חננאל ועוד. (אמנם עיין בפרישה (חו"מ סי' רס אות ח) ובסמ"ע (שם סקכ"ז) שהבינו את הרמב"ם והטור, שהכל תלוי במקום המציאה - מקום הגרנות, ולא בזמן המציאה - זמן אסיפת הגרנות). נספח טבלאות מהי "מכנשתא דבי דרי" שיטה ביאור המושג נפק"מ רש"י ור"ח מקום הגרנות ובשעת אסיפת הגרנות בשעת עונת הגרנות שלא במקום הגורן - לא יגע בה ר' ברוך שעת אסיפת הגרנות כנ"ל - הרי אלו שלו משמעות הרמב"ם והשו"ע מקום הגרנות ומשמע בשעת האסיפה כנ"ל - לא יגע בה, כשיטת ר"ח ורש"י ב בעיותיו של רבי ירמיה א. הבעיה שהעסיקה את הראשונים בגמרא הובאו דברי רב עוקבא ששיעור פיזור הפירות שהבעלים מתייאש הוא קב בארבע אמות, שמכיון שיש טורח באסיפתם והכמות אינה כל כך גדולה - הבעלים מתייאש, אך אם הכמות של הפירות יותר גדולה, או השטח קטן יותר - אינו מתייאש. רבי ירמיה מעלה ספיקות מהו הדין כשהיחס שונה: חצי קב בשתי אמות, או קביים בשמונה אמות. הראשונים נחלקו האם ספיקותיו מוסבות במישרין על העמדת קב בארבע אמות, אלא שרבי ירמיה שינה את המידות אך אותו יחס של קב לארבע אמות נשאר, או שבעיותיו הן ביחס שונה לגמרי. הבעיה: מהו הספק של חצי קב בשתי אמות, וקביים בשמונה אמות, הרי לכאורה זה אותו יחס של קב לארבע אמות, ואם כן פשוט שהרי אלו שלו. סוג הבעיה: תמיהה על ייתור או על דברים שאין בהם חידוש. ב. שיטות הראשונים לפתרון הבעיה 1. הסוברים שבעיותיו של רבי ירמיה מוסבות על היחס של ר' עוקבא שיטת תוספות (בתירוץ הראשון) תוספות (ד"ה חצי) מקשים שלכאורה ניתן לפשוט את דברי רבי ירמיה מהגמרא, שהרי היחס של קב לארבע אמות קיים גם בחצי קב בשתי אמות. תוספות מתרצים (בתירוץ הראשון) שאמנם היחס שוה (כמות מול שטח פיזור), אך יש מקום להסתפק שאולי מכיון שיש רק חצי קב - יטרח הבעלים ויאספם, כיון שאין הטרחה גדולה כל כך. הנחלת דוד (כאן) מוסיף בביאור, שכשיש קב מפוזר על ארבע אמות, מכיון שיש טירחה לאסוף את הכל אז הבעלים מתייאש כבר מתחילה, ואין הוא טורח לאסוף אפילו חצי קב. אבל כשיש רק חצי קב על שתי אמות - הוא מתחיל לאסוף וגומר הכל. הרשב"א והריטב"א (החדשים) מפרשים גם הם שבעיותיו של רבי ירמיה הם באותו יחס של קב אחד לארבע אמות, והם מסבירים שרבי ירמיה מדבר על כמות של חצי קב שנתפזר על שטח של שתי אמות על ארבע אמות (דהיינו שמונה אמות מרובעות שהם חצי מארבע על ארבע אמות שהם שש עשרה אמות מרובעות), שהרי אם נאמר שמדובר על שטח של שתי אמות על שתי אמות, הרי זה רק רבע מהשטח של ארבע אמות על ארבע אמות (שהם שש עשרה אמות, ואילו שתי אמות על שתי אמות הם רק ארבע אמות). הם משלימים את דברי התוספות בהסבר הספק של קביים לשמונה אמות, ומסבירים שמדובר על קביים בפיזור שטח של שמונה אמות על ארבע אמות, דהיינו שלושים ושתים אמות מרובעות, שהם שטח כפול מארבע על ארבע אמות. אך אין לפרש שהכוונה לקביים בשמונה אמות על שמונה אמות, שאז השטח יוצא ששים וארבע אמות מרובעות, שזה פי ארבעה מאשר ארבע אמות על ארבע אמות (שהם שש עשרה אמות מרובעות). 2. הסוברים שבעיותיו של ר' ירמיה אינן מוסבות על היחס של ר' עוקבא שיטת תוספות (בתירוץ השני) והרא"ש תוספות (שם) בתירוצם השני מבארים שרבי ירמיה אכן מדבר על יחס השונה מקב לארבע אמות. דהיינו מר עוקבא מדבר על יחס של קב אחד שנתפזר בשטח של ארבע על ארבע אמות (שהם שש עשרה אמות מרובעות). אולם רבי ירמיה מדבר על חצי קב המפוזר על שתי אמות על שתי אמות שהם רק ארבע אמות מרובעות, דהיינו רבע מהשטח של ארבע על ארבע אמות (שהם שש עשרה אמות מרובעות). סיבת הספק היא משום שיש מקום לומר שהטרחה מועטת יותר מאשר בקב על ארבע אמות, ואם כן אין הבעלים מפקירם. אבל בחצי קב המפוזר על שטח של שתי אמות על ארבע אמות, דהיינו שמונה אמות מרובעות, פשוט שמותר למוצא לקחתם, שהרי זה בדיוק אותו יחס של דברי רב עוקבא. הסיבה שהביאה את התוספות לפרש כך, משום שלדעתם (בתירוץ השני) כאשר נשאר היחס של 1 - פירות ל 4 - אמות פשוט שהבעלים מתייאש, ואין להסתפק בכך. תוספות אינם מבארים את בעייתו השניה של רבי ירמיה בעניין קביים בשמונה אמות, אמנם מסתבר שיבארו זאת בדיוק באותה הדרך (הן לפי התירוץ הראשון והן לפי התירוץ השני). אמנם כך כותב הרא"ש (סי' א ובתוספותיו ד"ה קב) במפורש שבעייתו השניה של רבי ירמיה מדברת על שני קבים בפיזור של שמונה אמות על שמונה אמות, דהיינו בשטח של ששים וארבע אמות מרובעות. ויש להסתפק האם מתייאש משום שהטורח הרבה יותר גדול, או שמא בגלל הכמות הגדולה (שני קבים) אינו מפקירם. ג. הנפקא מינות בין השיטות ישנן ארבע נפקא מינות בין השיטות הנ"ל: פירות מפוזרים: חצי קב בשתי אמות על ארבע אמות – לשיטת תוספות (בתרוץ א) והרשב"א: הדבר בספק (תיקו), ואילו לשיטת התוספות (בתרוץ ב) והרא"ש: הרי אלו שלו. פירות מפוזרים: קביים בשמונה אמות על ארבע אמות – לשיטת התוספות (בתירוץ א) והרשב"א: הדבר בספק (תיקו), ואילו לשיטת התוספות (תרוץ ב) והרא"ש: הרי אלו שלו. פירות מפוזרים: חצי קב בשתי אמות על שתי אמות – לשיטת התוספות (תירוץ א) והרשב"א: לא יגע בהם, ואילו לשיטת התוספות (תרוץ ב) והרא"ש: הדבר בספק (תיקו). פירות מפוזרים: קביים בשמונה אמות על שמונה אמות – לשיטת התוספות (תירוץ א) והרשב"א: לא יגע בהם, ואילו לשיטת התוספות (תרוץ ב) והרא"ש: הדבר בספק (תיקו). לגבי הדין בספק (תיקו) עי' להלן פרק ד: פסק ההלכה בספקותיו של ר' ירמיה. ד. פסק ההלכה הרמב"ם והשלחן ערוך לא פירשו כאיזו שיטה מהנ"ל. אך יתכן שניתן להסיק מעצם כך שלא פירשו, שהבינו את הגמרא כפשוטה, כשיטת התוספות (בתרוץ א) והרשב"א. אולם משמעות הש"ך (סי' רס ס"ק כא) שציין לתירוץ השני בתוס', שיש לפסוק כתרוץ זה וכשיטת הרא"ש. נספח טבלאות א ספיקותיו של רבי ירמיה שיטה מקרה הספק סיבת הספק תוס' (תירוץ א) רשב"א וריטב"א חצי קב בשתי אמות על ארבע אמות יתכן שהבעלים יאספם, כיון שאין הטרחה רבה שני קבים בשמונה אמות על ארבע אמות יתכן שהבעלים יאספם מפני שהכמות גדולה וחשובה תוספות (תירוץ ב) והרא"ש חצי קב בשתי אמות על שתי אמות טירחה מועטת מאשר קב אחד על ארבע אמות שני קבים בשמונה אמות על שמונה אמות האם מתייאש בגלל הטורח הרב או יתכן שבגלל הכמות אינו מפקירם ב הנפקא מינות בין השיטות מקרה שיטה דין חצי קב בשתי אמות על ארבע אמות או שני קבים בשמונה אמות על ארבע אמות תוס' (תירוץ א) ורשב"א תיקו - ספק תוס' (תירוץ ב) ורא"ש הרי אלו שלו חצי קב בשתי אמות על שתי אמות או שני קבים בשמונה אמות על שמונה אמות תוס' (תירוץ א) ורשב"א לא יגע בהם תוס' (תירוץ ב) ורא"ש תיקו - ספק ג ספקותיו של רבי ירמיה ב: שומשומין, תמרים ורמונים א. הבעיה שהעסיקה את הראשונים הנוסח בגמרא שלפנינו הוא שרבי ירמיה הסתפק מהו הדין בקב שומשומין בארבע אמות, היות ומצד אחד הם יקרים יותר מסתם פירות ואילו מצד שני יותר קשה לאסוף אותם משאר הפירות. בעיה נוספת לפי הנוסח שבפנינו, מה הדין של קב תמרים וקב רמונים בארבע אמות. אמנם מצד אחד הם לא חשובים כל כך, אבל מצד שני אין טורח גדול כל כך באסיפתם כמו פירות אחרים, ואם כן אולי הבעלים לא מפקיר אותם בשיעור זה. הבעיה : כיצד יש לגרוס בגמרא. באופן כללי ישנן שתי אפשרויות של גירסה: גירסה מקובלת שנמסרה בספרים שונים. גירסה הנראית כתוצאה מקושיה או סברה וכדו'. סוג הבעיה: בעיית גירסה. בראשונים הובאו שיטות שונות בקשר לבעיות אלו, שבעיקרן נובעות משינוי נוסח בלשון הגמרא, ולפיכך נסתפקו מהי בכלל בעייתו של רבי ירמיה. ב. שיטות הראשונים לפתרון הבעיה 1. גירסת רש"י, הרשב"א והרא"ש רש"י (ד"ה שומשומין, וד"ה תמרים), הרא"ש (סי' א), הרשב"א, הריא"ז (הלכה א, ג), המאירי וראשונים נוספים גורסים כמובא בגמרותינו, וכפי המובא לעיל. 2. אור זרוע ב"אור זרוע" (סי' נד) מובאים ספיקותיו של רבי ירמיה רק לגבי חצי קב ושני קבים, וכן לגבי קב שומשומין, אך לא לגבי תמרים ורמונים. יתכן שלא גרס בעיות אלו בגמרא. אולם יתכן גם שהבין שמדובר על אותו ספק המובא בגמרא שתי צורות, ולפיכך הביא רק את הדוגמא הראשונה. 3. גירסת הרמב"ם הרמב"ם (גזילה ואבידה טו, יב) כותב שהבעיה בגמרא כאשר מצא: "קב משנים ושלושה מינין, כגון שומשומין תמרים ורימונים". הבעיה: דברי הרמב"ם אינם מתאימים לנוסח הגמרא שבידינו. המפרשים נדרשו לפתרון בעיה זו המאירי (ד"ה גדולי המחברים) מעיר שכפי הנראה לרמב"ם היה פירוש שונה בגמרא, אך לדעתו דברי הרמב"ם אינם נראים. המאירי אינו מפרט כיצד פירש הרמב"ם בדרך שונה את הגמרא. הגר"א (בהגהותיו לגמרא אות א) כותב שלרמב"ם היתה גירסה שונה בגמרא: שומשומי תמרי ורמוני - מאי?", דהיינו כאשר מצא כמות של קב המעורבת מסוגים שונים, מסתפק רבי ירמיה אם הדין דומה למצב שמצא קב ממין אחד בארבע אמות, או שמא אכן יש פחות טורח והבעלים אינו מתייאש. הנחלת דוד מבאר שמכיון שכמה מינים מפוזרים, ישנו ספק אם אדם מלקט לחצאין, דהיינו שילקט כל פעם מין אחד, או שמתייאש מהכל ומפקירם. הדברות משה (סי' לא הע' ב) רוצה לבאר את גירסת הרמב"ם, שאין הכוונה סתם לכמה סוגי פירות, אלא דוקא כשאחד המינים דק וקשה לאוספו, ואילו האחר גס וטרחתו מועטת כדוגמת: תמרים ורמונים. אולם כשיש רק מין דק - פשוט שמפקיר בגלל טורח האיסוף, ולהיפך כשיש רק מין גס - ודאי שלא יפקיר. והספק רק כשיש מינים מעורבים, אם הבעלים יטרח באיסוף המין הגס ואחר כך ימשיך לדק, או שמראש יתייאש בגלל המין הדק (שומשומין) ולא יאסוף כלל. למסקנה הוא מעיר שמלשון הרמב"ם נראה שאין הסברו נכון, אלא הספק נובע רק מכך שיש כמה סוגי פירות, ולא מכך שאחד מהם דק. ג. הנפק"מ העולה משינוי הגירסאות היות ובעיותיו של רבי ירמיה לא נפשטו, ולכתחילה אסור ליטול פירות אלו (עי' להלן: פסק ההלכה בספיקותיו של רבי ירמיה), לגירסת רש"י ורוב הראשונים שהבעיה רק בקב תמרים או רמונים - דהיינו סוג גס או דבר חשוב ואפילו דק כגון שומשומין, בכל סוג פירות מעין זה - יהא הדין כדין ספק. אמנם במקרה שבגירסת הרמב"ם (עפ"י הבנת הגר"א) יתכן שלשיטתם ודאי שמתייאש, שהרי יש לו טרחה נוספת לברור בין המינים. אמנם לרמב"ם זהו הספק בגמרא, והדין נשאר בתיקו. כמו כן להפך: לשיטת הרמב"ם (עפ"י גירסתו להבנת הגר"א) דוקא במקרה שמספר מינים מעורבים יש בגמרא ספק אולי ילקט כל מין בפני עצמו בכל פעם (ליקוט לחצאין), אך כאשר כל מין מונח בפני עצמו - אין ספק שהבעלים מתייאש, והרי אלו שלו. לעומת זאת לשאר הראשונים זהו הספק בגמרא שנשאר בתיקו. ד. פסק ההלכה המחבר בשלחן ערוך (חו"מ רס, ז) כותב כגירסת הרמב"ם (עפ"י הבנת הגר"א) שמדובר בבעית רבי ירמיה על קב שמורכב משנים או שלשה מינים, ולפיכך לכתחילה לא יטול (עי' להלן בפסק ההלכה). הרמ"א (שם) מעיר שיש אומרים שאפילו בתמרים ובדומה להם, שאין טורח באסיפתם הסתפק רבי ירמיה, או בשומשומין שאפילו שהם דקים מכל מקום הם חשובים וגם בהם יש ספק. גירסתו היא כגירסת רש"י, רא"ש ורוב הראשונים. ד פסק ההלכה בספקותיו של רבי ירמיה א. הבעיה שהעסיקה את הראשונים הראשונים נחלקו כיצד להכריע להלכה בספקותיו של רבי ירמיה, שלא הוכרעו בגמרא ונשארו ב"תיקו". מחלוקת הראשונים נובעת ממחלוקת כללית של כללי פסיקה, כיצד יש להכריע להלכה ב"תיקו" כעין זה. הבעיה: כיצד להכריע להלכה ב"תיקו" מעין זה. סוג הבעיה: הכרעה בכללי הלכה. ב. שיטות הראשונים 1. שיטת רבינו חננאל - הרי אלו שלו רבינו חננאל (להלן כד, א) כותב לגבי בעית הגמרא שם שנשארה ב"תיקו", שיש ללכת לקולא, והמציאה של המוצא, וטעמו: "שקיימא לן תיקו דממונא לקולא". ניתן להסיק מדבריו שהוא הדין בבעיותיו של רבי ירמיה שנשארו בתיקו. העולה משיטתו כל ספק בעניני אבידה יש לדונו כספק ממון, ובספק ממון הולכים לקולא, דהיינו לשיטתו יש להכריע את התיקו מהתחום המורחב של ספק ממון. 2. שיטת הרא"ש ורבינו ירוחם - אסור לקחת הרא"ש (סי' א) וכן רבינו ירוחם (מישרים נתיב כ חלק ב) כותבים שהגמרא נשארה בספק, והרי זה ספק דאורייתא אם הבעלים מתייאש או לאו וחייב להכריז, ויש כאן ספק גזל, ולכן יש ללכת לחומרא ככל ספק דאורייתא. העולה משיטתם כל ספק בעניני מציאה יש לדונו כספק מהתורה, שהרי יש כאן ספק גזל, דהיינו לשיטתם יש להכריע את התיקו מהמקור של הדין שהוא ספק דאורייתא. (הריא"ז (הלכה א, ג) וכן הטור (חו"מ סי' רס) כותבים שאסור לזכות בפירות אלו מספק. בדבריהם לא מבואר מה קורה כאשר בכל אופן נטלם בשוגג או במזיד. אמנם מסתבר שדעתם כדעת הרא"ש שאף אם לקחם - יש להניחם עד שיבוא אליהו מצד ספק דאורייתא לחומרא.) 3. שיטת הרמב"ם - לא יטול הרמב"ם (שם) כותב שבכל הספיקות שהוזכרו בגמרא כאן - לכתחילה לא יטול, ואם נטל - אינו חייב להכריז. העולה משיטתו יש להשוות את הספק כאן לספיקות אחרים בעניני אבידה, שהדין בהם שלכתחילה לא יטול. דהיינו לשיטתו יש להכריע את התיקו מהתחום המצומצם של "ספק הינוח" באבידה. נטל הפירות שלא כדין נושא נוסף שיש לברר בדברי הרמב"ם הוא מה הדין כשעבר על הדין ולקח את הפירות. דהיינו ברור הוא שלכתחילה אסור ליטול פירות אלו, שהרי קיים ספק אם הבעלים התייאש. אמנם מה שכותב הרמב"ם שאם נטל - אינו חייב להכריז, לא ברור אם כוונתו שאז החפץ שלו, או שיניחו עד שיבוא אליהו. א. דעת הגר"א הגר"א (בביאורו לשלחן ערוך חו"מ סי' רס סקכ"ד) כותב שדעת הרמב"ם בכל ספק הינוח שלא יטול לכתחילה, ואם עבר ונטל ואין בחפץ סימן - זכה בו (גזילה ואבידה טו, א) ויש להשוות את סוגייתנו לכל ספק הינוח. דהיינו לשיטתו יש להשוות זאת לכל מקרה רגיל של "ספק הינוח" בענין השבת אבידה. ב. דעת האור זרוע ובנו של הנודע ביהודה האור זרוע (סי' נד) ובנו של הנודע ביהודה (נוב"י תניינא אבה"ע סי' ס בהגהה) כותבים שניתן לבאר את הרמב"ם שגם לשיטתו אם נטל שלא כדין - יהא מונח עד שיבוא אליהו. לשיטתם יש לחלק בין סוגייתנו לשאר ספק הינוח. ג. פסק ההלכה מחבר השלחן ערוך (חו"מ רס, ז) פוסק כשיטת הרמב"ם (עי' לעיל) שמספק לא יטול הפירות, אך אם נטל - אינו חייב להכריז. הרמ"א אינו משיג על דברי המחבר, ותמה על כך בעל "מעין החכמה" , שכן היה ראוי שהרמ"א יביא כדרכו את שיטת הרא"ש ורבינו ירוחם החולקים על הרמב"ם. נספח טבלאות א פסק ההלכה בספקותיו של רבי ירמיה שיטה פסק הסיבה רבינו חננאל הרי אלו שלו תיקו דממונא לקולא רא"ש ור' ירוחם חייב להכריז ספק דאורייתא לחומרא רמב"ם ופסק השו"ע לא יטול ואם נטל - פטור מלהכריז ספק הינוח באבידה (עפ"י הגר"א) ב פסק הרמב"ם אם המוצא "עבר ונטל" בדין ספק שיטה הפסק הסיבה הגר"א פטור מלהכריז וזכה המוצא ככל ספק הינוח שזכה בו התופש אור זרוע ובן הנוב"י פטור מלהכריז ויהא מונח עד שיבוא אליהו תפש שלא כדין