א. הבעיה שהעסיקה את הראשונים במשנתנו נאמר ש"המוצא פירות מפוזרין" הרי אלו שלו. בגמרא מובא שרבי יצחק העמיד את המשנה ששיעור פיזור הפירות (היחס בין כמות הפירות לשטח הפיזור) הוא קב לארבע אמות. הגמרא מקשה על כך: כיצד מדובר במשנה, אם מדובר שמצא פירות דרך נפילה, אם כך אפילו בכמות הגדולה מקב בארבע אמות - הרי אלו שלו. הגמרא מתרצת שרבי יצחק מדבר דוקא על "מכנשתא דבי דרי" - מקום אסיפת הגרנות, ולכך הבעלים מתייאש דוקא כשמדובר על שיעור פיזור של קב בארבע אמות ולמעלה. הראשונים מקשים, מדוע אכן העמיד רבי יצחק את המשנה ב"מכנשתא דבי דרי", הרי ניתן להעמיד את המשנה בפשטות גם על כמות גדולה יותר של פירות, ומדובר שמצאן "דרך נפילה" שברור שהבעלים התייאש. כתוצאה מקושיה זו הגיעו הראשונים להסברים שונים, שיש בהם נפקא מינה להלכה. הבעיה: מדוע מעמיד רבי יצחק את המשנה דוקא ב"מכנשתא דבי דרי" ולא בפירות שמצאם דרך נפילה ואפילו ביותר מקב. סוג הבעיה: דברים שיש בהם ייתור או כפילות וכדו'. ב. שיטות הראשונים לפתרון הבעיה 1. הסוברים שפירות מפוזרים דרך נפילה הם "יאוש שלא מדעת" שיטת התוספות והרא"ש התוספות (כא, א ד"ה וכמה), רבינו פרץ, הרא"ש (תוספותיו ד"ה קב) ורבינו יונתן (בפירושו למשנה) סוברים שרבי יצחק אינו יכול להעמיד את המשנה בפירות מפוזרים דרך נפילה, מכיון שזהו "יאוש שלא מדעת", שנחלקו אביי ורבא מה הדין, ורבי יצחק סובר כאביי ש"יאוש שלא מדעת" אינו של המוצא ואסור לו לקחתם. כך גם אומרת הגמרא לקמן (כא, ב) שלדעת אביי הסובר ש"יאוש שלא מדעת - לא הוי יאוש", המשנה עוסקת דוקא במצב של "אסיפת הגרנות", שאז זו אבידה מדעת, שברור שהבעלים הפקירם. 2. הסוברים שפירות מפוזרים דרך נפילה הם "יאוש מדעת" שיטת הרמב"ן והר"ן הרי"ף (יב, א בדפיו) עפ"י הבנת הרמב"ן והאור זרוע (סי' נד), הר"ן, הגהות אשרי, הנימוקי יוסף (ברי"ף שם ד"ה גמ') ומשמעות הראב"ד (מובא בריטב"א), הרי"ד והריא"ז (הלכה א, ג) בפסקיהם סוברים שהמוצא פירות מפוזרים דרך נפילה הרי אלו שלו. לשיטת ראשונים זו יש להסביר מדוע הגמרא מעמידה את המשנה שמדובר דוקא על "מכנשתא דבי דרי" ועל שיעור קב בארבע אמות. א. הסבר הגמ' עפ"י הרמב"ן והרמב"ם הרמב"ן (על הרי"ף שם) מסביר שאכן למסקנת הגמרא (כא, ב) שישנם דברים שאגב חשיבותם או כובדם אדם מרגיש בנפילתם מיד, ניתן להסביר שגם במשנה מדובר שמצא את הפירות דרך נפילה, ואין זה יאוש שלא מדעת, משום שמרגיש שנפלו הפירות ממנו בגלל כובדם, ולכן זה יאוש מדעת אף לדעת אביי. אלא שבתחילה הגמרא לא ידעה על ענין זה, ולכן העמידה את המשנה דוקא ב"מכנשתא דבי דרי". הרמב"ם (גזילה ואבידה טו, ח) כותב שאם "מצא פירות מפוזרין, דרך הנחה - לא יגע בהן, דרך נפילה - הרי אלו שלו". מדבריו יש לדייק שבכל מצב כאשר מצא דרך נפילה - הרי אלו שלו, אפילו ביותר מקב בארבע אמות, ואפילו שאין זה בשעת אסיפת הגרנות. כך גם מדייק האור זרוע (סי' נד) בדברי הרמב"ם והרי"ף (עי' לעיל). הטור (רסב, ז) מקשה על הרמב"ם, מזה שבגמרא מעמידים את המשנה לדעת אביי, שהלכה כמותו ב"מכנשתא דבי דרי", ומשמע שבכל מצב אחר - אין הפירות של המוצא מכיון שהבעלים אינם מודעים לכך שהפירות נפלו מהם , ואם כן זה יאוש שלא מדעת, שלדברי אביי שהלכה כמותו - אינו יאוש. הכסף משנה (ברמב"ם שם) מבאר שדעת הרמב"ם כהסבר הרמב"ן (בשיטת הרי"ף, עי' לעיל), שלמסקנת הגמרא פירות שנפלו ממנו אינם "יאוש שלא מדעת", משום שכובד הפירות גורם לו להרגיש בשעת נפילתם, ולכן הוא מתייאש. ב. הסבר הגמ' עפ"י הראב"ד הראב"ד (מובא בריטב"א) מתרץ שרבי יצחק מעמיד את המשנה דוקא ב"מכנשתא דבי דרי", כדי לחדש את דין המוצא תבואה במקום הגרנות בשעת אסיפת הגרנות, שהרי אלו שלו. מאחר שדין המוצא פירות מפוזרים דרך נפילה, ניתן ללמוד מדין המוצא מעות מפוזרות (ועי' נימוקי יוסף שם על הרי"ף). סברת החולקים וסוברים שפירות מפוזרים הם "יאוש שלא מדעת" הדרישה (חו"מ רסב סק"ט וכן הסמ"ע סקט"ו) מבאר שדעת החולקים (תוספות, רא"ש, טור ועוד) שאין לומר שאדם מרגיש בנפילת הפירות מחמת כובדם, משום שדרך אנשים לשאת את משאם על גבי עגלה או בהמה, ומשום כך אינם חשים בנפילה. כמו כן הוא מוסיף שפירות האמורים במשנה היינו תבואה, ואין לומר שאדם מתבונן בה לעיתים תכופות משום חשיבותה, משום שתבואה זקוקה עדיין להכנה מרובה כדי להכשירה לאכילה, ולכן אינה בגדר דבר חשוב. אמנם דבריו צריכים עיון, שהרי מנין שרוב בני אדם נושאים את הפירות על גבי בהמה או עגלה, וכן כן המשנה מדבר על פירות ולא על תבואה. ג. הנפקא מינה בין השיטות לשיטת התוספות, הרא"ש וראשונים נוספים, פירות שנפלו מהבעלים - אסור לקחתם, משום שאינו מרגיש בנפילתם, והרי זה יאוש שלא מדעת. אלא אם כן מדובר בשעת אסיפת הגרנות, וביחס פיזור של קב בארבע אמות, שאז בודאי שהבעלים מפקירם. לעומת זאת לשיטת הרמב"ן, הר"ן וראשונים נוספים (וכן משמעות הרי"ף והרמב"ם) פירות הנופלים מהבעלים - הרי הם של המוצא, משום שהבעלים מרגיש בנפילתם בגלל כובדם. ולכן אם מצאם דרך נפילה - הרי הם של המוצא, אפילו אם מדובר על כמות גדולה, שהרי ברור שהבעלים התייאשו מהם. ד. פסק ההלכה המחבר בשלחן ערוך (חו"מ רסב, ז) כותב כלשון הרמב"ם (בהל' גזילה ואבידה טו, ח) ולפי זה יוצא שפוסק כשיטת הרמב"ן והר"ן (עי' לעיל), שהבעלים מתייאשים מפירות הנופלים בשעת נפילתם, היות ומרגישים בנפילה מחמת כובדם. הסמ"ע (שם סק"ט) תמה על הרמ"א שאינו מביא את הדעות החולקות על הרמב"ם והרי"ף, שהם התוספות, הרא"ש וראשונים נוספים. נספח טבלאות א פירות מפוזרים דרך נפילה שיטה דין פירות מפוזרים דרך נפילה מדוע לא הועמדה המשנה בפירות מפוזרים דרך נפילה תוספות ורא"ש יאוש שלא מדעת - חייב להחזיר ר' יצחק סובר כאביי שיאוש שלא מדעת - אסור לקחתם רמב"ן ור"ן הרי אלו שלו - משום שמרגיש בנפילתם הגמ' לא ידעה בתחילה את הטעם: מרגיש בנפילתם בגלל כובדם או חשיבותם ראב"ד כדי לחדש דין תבואה במקום אסיפת הגרנות ב פירות שנפלו מבעליהם הנפק"מ בין השיטות שיטה הדין הנימוק תוספות ורא"ש אסור לקחתם, אא"כ מדובר באסיפת הגרנות הבעלים לא מרגיש בנפילתם וזהו יאוש שלא מדעת רמב"ן ור"ן הרי אלו שלו בגלל כובדם או חשיבותם מרגיש בנפילתם והתייאש מהם משמעות השו"ע כנ"ל כנ"ל כשיטת הרמב"ן והר"ן