מכון הלכה ברורה ובירור הלכה
Halacha Brura and Birur Halacha Institute

מערכי שיעור לרמי"ם
על פי "בירור הלכה"

אבידה כתוצאה מאסון טבע

בבא מציעא דף כב, א ציון א, ודף כד, ב ציונים ב-ג

תוכן העניינים

  • מבוא הסוגיה
  • א. הבעיה שהעסיקה את הראשונים

    ב. שיטות הראשונים לפתרון הבעיה

    1. שיטת הרמב"ן והרשב"א

    2. שיטת רש"י

    3. ראיות החולקים

    א. קשיים לשיטת הרמב"ן

    ב. קשיים לשיטת רש"י

    4. סוגי אבידות שנזכרו בגמרא לשיטות הנ"ל

    5. שיטת הרמב"ם

    א. הבעיה: הסתירה בדברי הרמב"ם

    ב. הסברים בדעת הרמב"ם

    1. הסבר הלחם משנה

    2. הסבר אבן האזל

    ג. הנפקא מינות בין השיטות

    ד. פסק ההלכה

    נספח טבלאות


    מבוא

    בסוגייתנו הובא שנהר ששטף חומרי בנין משדה לשדה אחרת - הרי אלו שלו, כאשר מדובר שאין באפשרות הבעלים להציל, ולכן הוא מתייאש מהם. אולם במקרה שישנה אפשרות להציל - הרי אלו שלו רק במצב שיש ודאות למי שמצאן שהבעלים התייאשו.

    הגמרא בהמשך (דף כב, ב) מביאה את מקור הלימוד מהפסוק המדבר על החזרת אבידה לבעליה בו נאמר: "'וכן תעשה לחמורו, וכן תעשה ... לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה' - מי שאבודה הימנו ומצויה אצל כל אדם (אז חייב להכריז ולהחזירה), יצאתה זו (ששטפה נהר) שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם".

    בהמשך הגמרא (דף כד, א) מובאים דבריו של רבי שמעון בן אלעזר שמי שמציל מאריה ודב וכדומה או מזוטו של ים (גאות הים) ומשלוליתו של נהר (נהר שהציף) וכו' - הרי אלו של המוצא, משום שהבעלים מתייאשים מאבידות כאלו.

    הראשונים דנו בלימוד מהפסוק המתיר אבידה על איזה מצב מדובר, וכן על סוגי אבידות שנזכרו בסוגיה זו.

    א. הבעיה שהעסיקה את הראשונים

    בסוגייתנו הובאה דרשת הפסוק " אשר תאבד ממנו ומצאתה", ללמד שאבידה ששטפה נהר - מותרת.

    הראשונים בררו מהו הטעם שהתיר הפסוק אבידה ששטפה נהר, האם מטעם יאוש בעלים, או מעצם כך שהתורה הפקירה אבידה כזו.

    הבעיה: מהו טעם היתר דרשת הפסוק המתירה למוצא את האבידה ששטפה נהר.

    סוג הבעיה: חוסר במידע, בדומה לשאלה המקובלת בגמרא: "מאי טעמא".

    ב. שיטות הראשונים לפתרון הבעיה

    1. שיטת הרמב"ן והרשב"א

    הרמב"ן והרשב"א (כא, ב) וכן הרי"ד והריא"ז (פסקים כב, ב) סוברים שכונת הדרשה לומר שבאבידה על ידי שטיפת נהר, התורה עצמה עשתה את האבידה כהפקר, אפילו כשהבעלים אינו מתייאש (במצב שלא ניתן להציל).

    2. שיטת רש"י ותוספות

    רש"י (ב"ק סו, א ד"ה מוצא) מפרש שהפסוק מלמד שיאוש קונה במציאה, משום שכאשר שוטף הנהר - הבעלים מתייאשים.

    כך כותבים גם התוספות (כז, א ד"ה מה שמלה) בשם הירושלמי, שמקור הדין של יאוש הוא מפסוק זה.

    ביאור שיטת רש"י

    לעומת רש"י (המובא לעיל ממסכת ב"ק שם) כותב רש"י כאן (כא, ב ד"ה רחמנא), שהאבידה מותרת אפילו כשהגיעה לידי המוצא לפני יאוש.

    לכאורה דברים אלו סותרים את דבריו המובאים לעיל (ממס' ב"ק סו, א), שהפסוק בא ללמד שהמציאה של המוצא דוקא אחר יאוש הבעלים.

    ניתן ליישב סתירה זו, שכונת רש"י שאכן הפסוק מלמד שיאוש קונה במציאה, אלא שההיתר חל אפילו קודם שנודע לבעלים על האבידה, דהיינו שבאבידה כגון זו שיאוש הבעלים ברור, מלמד הפסוק ש"יאוש שלא מדעת - הוי יאוש" (אפילו לדעת אביי הסובר בדרך כלל שיאוש שלא מדעת - לא הוי יאוש).

    3. ראיות החולקים

    א. קשיים לשיטת הרמב"ן

    בגמרא (כד, א) הובאו דברי רבי שמעון בן אלעזר, שהמציל מזוטו של ים - הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתייאשים. לכאורה גמרא זו מסייעת לשיטת רש"י כנגד הרמב"ן וסיעתו הסוברים שאף אם לא התייאש - התורה הפקירה את האבידה.

    השטמ"ק (כד, א ד"ה מפני) מתרץ שמדובר שמציל מזוטו של ים עוד לפני שהים או הנהר שטף בפועל, ולכן במצב זה צריך יאוש. אך אם הציל לאחר שכבר שטף הנהר - אין צורך ביאוש להתיר את האבידה.

    תרוץ נוסף מביא השטמ"ק (בשם יש מפרשים) שהמשפט: "מפני שהבעלים מתייאשים" מוסב על המובא קודם - המוצא בסרטיא ופלטיא ובמקום שהרבים מצויים שם, אך המציל מזוטו של ים ונהר - אין הדבר תלוי ביאוש.

    כתרוץ זה נראה אף מהרא"ש (סי' ו) הכותב שבזוטו של ים לא שייך לשון יאוש, וכן במציל מארי וכו', ואפילו עומד וצווח - הרי אלו שלו.

    ב. קשיים לשיטת רש"י

    בגמרא (כד, ב) מובא שהמוצא אבידה בשוק של גלדאים (רצענים) - הרי אלו שלו, אפילו כשעומד הבעלים וצווח, שהרי זה כצווח על ביתו שנפל. לכאורה קשה מכאן על שיטת רש"י, שהרי מוכח מכאן שהאבידה מותרת אפילו במקום שהבעלים אינם מתייאשים.

    ניתן להסביר לשיטתו, שהפסוק מלמד רק על זוטו של ים שיאוש מדעת קונה, אך אין ללמוד יותר מכך, שאף שעומד וצווח - האבידה מותרת.

    4. סוגי אבידות שנזכרו בגמרא לשיטות הנ"ל

    בברייתא הראשונה בגמרא (כב, א) נזכר שנהר ששטף - הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתייאשים.

    אמנם בברייתא השניה (כב, ב) הובא על אותו מקרה בשם רבי ישמעאל בן יהוצדק לימוד מהפסוק "אשר תאבד ממנו ומצאתה" וכו', ויש לעמוד על השינוי בסיבת הדין.

    הבעיה: לברייתא הראשונה המקור הוא מסברה שהבעלים התייאשו והרי זה הפקר. ואילו לברייתא השניה אנו זקוקים לפסוק "אשר תאבד ממנו" כדי לומר שאבידה כזו הרי היא של המוצא.

    סוג הבעיה: סתירה במקור הדין.

    פתרון הבעיה לשיטות השונות

    לשיטת רש"י (עי' לעיל) ניתן לומר שאין סתירה בין הברייתות, שהרי תלוי אם מדובר על אבידה שיכול להציל, או שאינו יכול. במקרה שהבעלים יכול להציל צריך לברר שאכן התייאש (ברייתא שניה). אמנם באבידה שלא ניתן להציל, מן הסתם הבעלים התייאש (ברייתא ראשונה). מכל מקום לשיטת רש"י אף הפסוק מדבר על קנין אבידה שבאה מתוך יאוש (עי' לעיל).

    אולם לשיטת הרמב"ן וסיעתו יש להסביר מדוע קיים הבדל זה. ניתן להסביר על פי דבריו שיש חילוק בין אבידה שאבודה מכל אדם, לאבידה שאבודה רק ממנו. באבידה שאבודה מכל אדם, בא הפסוק ללמד שאין צורך בייאוש (ברייתא שניה). אבל כשאבודה רק ממנו צריך יאוש בעלים (ברייתא ראשונה).

    הרא"ש בתוספותיו כותב שמדובר על נהר שיש בו מכשולים שעוצרים את מה שנסחף בו, ובמצב זה צריך יאוש בעלים (ברייתא ראשונה). אך כשאין מכשולים כאלו - אין צורך ביאוש בעלים (ברייתא שניה).

    5. שיטת הרמב"ם

    א. הבעיה: הסתירה בין פסקי הרמב"ם

    הרמב"ם (גזילה ואבידה יא, י) כותב שהמוצא אבידה בזוטו של ים - הרי היא של מוצאה, על פי הפסוק: "אשר תאבד ממנו ומצאתה", שודאי הבעלים נתייאשו. אם כן משמע שאין צריך לברר כלל אם הבעלים נתייאשו.

    דברים אלו מתאימים לשיטת רש"י לעיל, דהיינו שטעם דרשת הפסוק המתירה אבידה ששטפה נהר הוא משום יאוש בעלים.

    לעומת זאת כותב הרמב"ם (שם ו, א) במפורש שקורות אבנים וכדו' ששטפם נהר - הרי אלו שלו, "אם נתייאש הבעלים מהן", ואם אינו יודע אם נתייאשו - צריך להחזיר. וכיוצא בזה כותב הרמב"ם שם (הל' ב) ממציל מזוטו של ים וכו', שרק כשיודע בודאי שהבעלים נתייאשו - הרי אלו שלו (ועיי"ש בראב"ד שכתב שדברי תימה הם).

    מדבריו עולה ששיטתו אף מחמירה יותר משיטת רש"י, ומצריכה בירור האם הבעלים התייאשו, ואין לומר שבמקרה זה מודה אביי שיאוש שלא מדעת הוי יאוש.

    ב. הסברים בדעת הרמב"ם

    1. הסבר הלחם משנה

    הלחם משנה (שם) מבאר שמה שכותב הרמב"ם (בפרק ו) שצריך שידע ודאי שהבעלים נתייאשו, מדובר על מצב שניתן להציל, וכדברי הגמרא שאז אינו מתייאש, אולם מה שכותב (בפרק יא) שודאי נתייאשו הבעלים מדובר במצב שלא ניתן להציל.

    אמנם קשה על הסבר זה, מפני שצריך לומר שגם בכל הדברים הנזכרים שם (מציל מארי ודוב וכו') ניתן להציל, ואין זה כל כך במשמעות דברי הרמב"ם.

    2. הסבר אבן האזל

    "אבן האזל" מבאר שמדובר (בפרק ו) על המציל בשעת מעשה שהנהר שוטף, ולכן צריך שידע בודאי שהבעלים נתייאשו. אמנם (בפרק יא) כותב הרמב"ם שודאי הבעלים נתייאשו מפני שמדובר על אבידה שנמצאה רחוק אחר שנשטפה על ידי ים או נהר, ובודאי שהבעלים נתייאש. לפי הסברו העיקרון הוא מתי נמצאה האבידה, דהיינו כאשר מדובר בשעת שטיפת הנהר ועליית הים, יש לברר אם הבעלים התייאשו. אמנם כשמדובר על אבידה שנמצאה אחרי הארוע של פגיעת הנהר או הים, ובמרחק רב - אין צריך לברר, משום שודאי הבעלים התייאש.

    ג. הנפקא מינות בין השיטות

    עפ"י ההסבר המובא לעיל בשיטת רש"י, ניתן לומר שלשיטת רש"י אם הבעלים נמצא בשעה ששוטף הנהר ועומד וצווח שאינו מתייאש - אינו יאוש. אמנם לשיטת הרמב"ן וסיעתו הסוברים שהתורה הפקירה אבידה זו - הרי אלו שלו. דהיינו לשיטת רש"י הלימוד מהפסוק מלמד רק שהמציאה של המוצא אחר שהיה יאוש בעלים. אולם לרמב"ן התורה עצמה הפקירה את האבידה.

    ד. פסק ההלכה

    הטור והשלחן ערוך (חו"מ רנט, ז) פוסקים שלא כדעת הרמב"ם ושלא כדעת רש"י ותוספות, אלא שהמציל מזוטו של ים או מארי ודוב וכדו' - הרי אלו של המציל, אפילו עומד הבעלים וצווח.

    העולה מפסק זה שהמציל מזוטו של ים וכדו' - הרי אלו שלו מכוח היתר הפסוק שהתיר כל אבידה שאבודה מכל אדם, וכמבואר לעיל במצב שלא ניתן היה להציל. פסק זה הולך לשיטת הרמב"ן, הרשב"א וסיעתם (המבוארת לעיל).

    נספח טבלאות

    א

    היתר אבידה ששטפה נהר

    שיטה

    טעם

    נפק"מ

    רמב"ן ורשב"א

    התורה עשתה האבידה כהפקר

    כשהבעלים צועק שאינו מתייאש -

    אינו חייב להחזיר

    רש"י, תוס' ורמב"ם

    הבעלים מתייאשים

    כשהבעלים צועק שאינו מתייאש - חייב להחזיר

    פסק השו"ע

    התורה עשתה האבידה כהפקר

    כשיטת הרמב"ן והרשב"א - אינו חייב להחזיר

    ב

    יאוש שלא מדעת באבידה ששטפה נהר

    שיטה

    דין

    טעם

    רמב"ן ורשב"א

    הרי אלו שלו

    אין צורך ביאוש, התורה עשתה כהפקר

    רש"י ותוס'

    הרי אלו שלו

    הפס' מחדש הרי אלו שלו למרות שהיאוש הוא שלא מדעת (אביי מודה)

    רמב"ם

    לא יטול

    צריך יאוש מדעת (אביי לא מודה)

    ג

    הסתירה בין פסקי הרמב"ם

    המקרה

    הדין

    הנימוק

    לחם משנה

    אבן האזל

    זוטו של ים

    (גזילה ואבידה יא, י)

    הרי אלו שלו

    מצב שלא ניתן להציל - ברור שהבעלים מתייאש, וא"צ לברר זאת

    האבידה נמצאה אחר ששטף הנהרובמקום רחוק - ודאי התייאשו הבעלים

    שטיפת נהר

    (שם ו, א)

    הרי אלו שלו - רק כשיודע שהבעלים התייאשו

    מצב שניתן להציל - יתכן שהבעלים לא התייאש

    לקיחת האבידה בשעת שטיפת הנהר - יתכן שהבעלים לא התייאש

    מכון הלכה ברורה
    ירושלים ת"ד 6275

    פרטים נוספים
    בטל' 02-6521259
    פקס 02-6537516

    ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | מערכי שיעור לרמי"ם
    ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
    מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | דף יומי | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

    HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
    PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US