מבוא הסוגיה במשנה נאמר שהמוצא "כריכות" ברשות היחיד - נוטל ומכריז. נחלקו רבא ורבה האם מדובר בכריכות שאין בהן סימן, ומכריז על המקום, או שמקום אינו מהווה סימן, ומדובר שיש בהם סימן. רבה סובר שמקום אינו נחשב לסימן, ורבא סובר שנחשב סימן. הראשונים דנים כיצד יש לפסוק במחלוקת זו, וכן דנו כיצד יש להכריז על אבידה שאין בה סימן מלבד מקומה. א פסק ההלכה במחלוקת רבה ורבא א. הבעיה: מהו פסק הלכה סוג הבעיה: כללי פסיקה כתוצאה מסתירה בין הסוגיות. הסתירה בין הסוגיות הגמרא להלן (כג, ב) דנה במוצא חבית יין שהדין הרי אלו שלו, שהרי לכאורה מוכח מזה שמקום אינו סימן. הגמרא שם מתרצת בדרך אחת שמדובר דוקא על "רקתא דנהרא" שמקום מסוג זה אינו מהווה סימן, אבל בדרך כלל מקום מהוה סימן. אמנם בדרך השניה המובאת בשם "איכא דאמרי", המסקנה שאכן מקום אינו סימן. לכאורה ניתן להבין שמסקנת הגמרא כ"איכא דאמרי". בסוגיה נוספת המובאת בגמרא להלן (כה, ב) נאמר שגוזלות שנמצאו בשדה - לא יגע, ואין טעם שיכריז משום טעם המיוחד להם שהם מדדים, ולפיכך מקום אינו מהוה סימן בהם. משמע שבסתם אבידה מקום אכן מהוה סימן. ב. פתרון הראשונים לבעיה זו 1. פסק רבינו חננאל - מקום אינו סימן רבינו חננאל (כג, ב) פוסק שמקום אינו סימן כשיטת רבה. רבינו חננאל אינו מנמק את דבריו, אך כפי הנראה כך הבין את מסקנת הגמרא (כג, ב) שההלכה כ"איכא דאמרי" שסוברים שהמקום אינו סימן. הסבר הגמרא לשיטתו לשיטת רבינו חננאל ניתן לומר שהסוגיה לגבי גוזלות חולקת על הסוגיה כאן, ולפי דעתו יש לפסוק כסוגיה כאן המכריעה שמקום אינו סימן. 2. פסק הרי"ף והרא"ש הרי"ף (יב, ב בדפיו) והרא"ש (סי' ד) פוסקים שמקום מהווה סימן כשיטת רבא. הוכחתם היא מהגמרא לקמן (כה, ב) האומרת שהמוצא גוזלות הנמצאות אחר הגדה או בשבילין שבשדות - לא יגע בהן. הגמרא מסבירה שם שאין טעם להכריז על מקומן, משום שהם מדדים ולפיכך אין המקום מהווה סימן. מדברים אלו מסיקים הרי"ף והרא"ש שבדרך כלל מקום מהווה סימן, אך כאן נדרשת הגמרא למצוא הסבר מדוע מקום אינו סימן. הסבר הגמרא לשיטתם לשיטת הרי"ף והרא"ש יש להסביר את הגמרא לגבי חביות יין (כג, ב), שלכאורה נראה שמסקנתה שמקום אינו סימן (כפסק של רבינו חננאל): בשטמ"ק (כג, ב) מובא הסבר שגם ל"איכא דאמרי" בגמרא הסוברים שמקום אינו סימן, מדובר דוקא על "רקתא דנהרא" שבמקום זה אפילו אם יתן המאבד סימן על מקום מסויים שם, אין זה סימן, מפני שכולם מניחים שם סחורותיהם. דהיינו לפי פירוש זה התרוץ השני אינו חולק על העמדה של התרוץ הראשון, אלא בונה על גביו. כך גם נראה שסובר רש"י (ד"ה איכא דאמרי) הכותב: "...דאפילו כוון ואמר מקום מושבה מסויים - לא הוי סימן". השטמ"ק (שם) מוסיף שישנה גירסה שונה הגורסת בגמרא: "מאי טעמא אמרו רבנן 'רקתא דנהרא' לא הוי סימן", דהיינו באופן כללי מקום הוי סימן, ורק ב"רקתא דנהרא" אין המקום מהווה סימן. 3. שיטת הרמב"ם הבעיה: הרמב"ם (שם יג, ה) כותב שמקום נחשב כסימן מובהק. אמנם (שם טו, י) לגבי כריכות כותב שאין המקום סימן מובהק. סוג הבעיה: סתירה בין פסקי הרמב"ם. מפרשי הרמב"ם מציעים פתרונות שונים: 1. הסבר המגיד משנה המגיד משנה (טו, י) כותב שיש טעות סופר בדברי הרמב"ם (טו, י), וצריך לומר שהמקום סימן מובהק, משום שהעיקר כמו שכותב הרמב"ם (יג, ה) שמקום מהווה סימן. 2. הסבר הכסף משנה הכסף משנה (שם) מקיים את שתי ההלכות, ומסביר שבאופן כללי מקום נחשב לסימן מובהק, אולם "כריכות" ברשות הרבים יש להן דין חריג משום שיש לחשוש שעוברי דרכים הזיזו אותן ממקומן, ולכן אין המקום נחשב כסימן מובהק. 3. הנפקא מינה בין הסברי הרמב"ם להסבר המגיד משנה מקום תמיד מהוה סימן מובהק ואפי' לגבי כריכות ברשות הרבים. אמנם להסבר הכסף משנה מקום נחשב כסימן רק באופן כללי, ובמקרה של כריכות ברשות הרבים - אין הוא נחשב כסימן מובהק, בגלל עוברי דרכים המזיזים אותן. ג. הנפקא מינה להלכה לשיטת רבינו חננאל אבידה שאין בה סימן אלא רק בכך שנמצאה במקום מסויים, אין המוצא מכריז עליה. אמנם לשיטת הרי"ף והרא"ש יש למוצא לקחתה ולהכריז עליה (כיצד מכריז, עי' להלן). ד. פסק השלחן ערוך השלחן ערוך (רסז, ז) פוסק שמקום מהווה סימן. אמנם אין הוא מציין ש"רקתא דנהרא" אינו סימן, כפי הנראה שהדבר פשוט לדעתו שמקום כעין זה, שהכל נותנים שם חפציהם - אינו סימן. ב כיצד מכריז על אבידה שאין בה סימן מלבד מקומה א. הבעיה שהעסיקה את הראשונים בגמרא נאמר: "מאי מכריז - מכריז מקום", אך לא נתבאר בגמרא מה אומר המוצא ומה יאמר המאבד. סוג הבעיה: חוסר מידע. ב. פתרון הראשונים לבעיה זו 1. שיטת רש"י רש"י (כאן ד"ה מכריז מקום) מפרש את דברי הגמרא: "מכריז מקום" שהכונה למוצא האבידה, שאינו מכריז את שם האבידה שמצא, אלא את שם מקומה, דהיינו שאל כמקובל שהמוצא מכריז את שם האבידה, והמאבד נותן את סימניה, שהרי כאן אין לאבידה סימנים, אלא מקומה, ולכן מכריז המוצא את מקומה ויבוא המאבד ויאמר את שם האבידה שאיבד במקום זה. לשיטת רש"י מתפרשת הגמ' כפשוטה שמכריז הכונה למוצא עצמו על מקום האבידה. פירוש זה מתאים גם לגמ' לעיל (כף ב) האומרת בתכריך שטרות יש להכריז מנין, דהיינו שהמוצא יכריז את מספר השטרות שמצא, והמאבד את הסימן בכריכה (עי' רש"י שם). תוספות (ד"ה אי ליכא) מקשים על פירוש רש"י מהגמרא להלן (כח, ב) האומרת שאם אמר את שם האבידה ולא אמר סימנים - לא אמר כלום. הם מתרצים שסימן המקום נחשב כסימן, משום שאין זה שכיח ששני בני אדם יאבדו חפץ דומה במקום אחד. כך גם משמע מפסקי תוספות (סי' צד) הכותב שהמוצא אומר: במקום פלוני מצאתי, והמאבד יאמר: חפץ פלוני מצאתי. 2. שיטת תוספות והרא"ש תוס' (ד"ה אי ליכא) ותוס' הרא"ש מפרשים שהמוצא הוא המכריז על כך שיבוא המאבד ויתן את סימן המקום. דהיינו שהמוצא מכריז כמקובל את שם האבידה ומכריז גם שיבוא המאבד ויתן לו סימן על המקום שאיבדה שם. 3. שיטת רבינו תם ר"ת (מובא בתוס' וברא"ש) סובר ש"מכריז מקום" האמור בגמרא, הכונה שהמאבד הקרוי כאן "מכריז" יתן את סימן המקום לאחר שהמוצא יכריז את שם האבידה. כדוגמה לכך מביא ר"ת את הגמרא להלן (כח, א): "כדי שילך לביתו שלושה (ימים) ויחזור שלושה, ויכריז יום אחד". ומפרש ר"ת ש"מכריז" הכונה למאבד (עי"ש ברש"י, ועי' תוס' כאן כב, ב ד"ה אי דליכא). ג. הנפקא מינה בין השיטות המוצא אבידה שאין בה סימן, אלא המקום שנמצאה בו, לשיטת רש"י יש למוצא להכריז שמצא דבר מה במקום פלוני, ויבוא המאבד ויאמר מה איבד שם. אולם לשיטת התוס' ותוס' רא"ש יכריז המוצא את מקום האבידה וכן יכריז שיבוא המאבד וימסור את סימני המקום. לשיטת ר"ת המוצא מכריז כרגיל רק את שם האבידה, ויבוא המאבד וימסור ("יכריז") את סימני המקום שאיבדה שם. ד. שיטת ההלכה הרמב"ם ( גזילה ואבידה י, א-ג) אינו כותב דבר מפורש בענין זה אמנם מכך שלא פירש שהדין כאן שונה, ניתן להבין שלדעתו צריך המוצא להכריז את שם האבידה כמקובל, ויבוא המאבד ויתן את סימן המקום, בדומה למה שכתב הרמב"ם לגבי שאר סימני אבידות. השלחן ערוך (חו"מ רסב, ג) כותב: "אין המוצא מציאה חייב להכריז, אלא בדבר שיש בו סימן בגופו או שראוי ליתן סימן במקומו". משמעות דבריו כפי שכותב הסמ"ע (שם סק"ז) שיכריז המוצא 'אבידה פלונית מצאתי' ויבוא המאבד ויאמר 'במקום פלוני איבדתי' כי שם הנחתיו', דהיינו כשיטת רבינו תם. נספח טבלאות א פסק ההלכה במחלוקת רבה ורבא הסבר המקור הנגדי מקור פסק שיטה הסוגיות חולקות ויש להכריע כסוגייתנו מסקנת הגמ' כ"איכא דאמרי" כרבה - אינו סימן רבינו חננאל א. מדובר דוקא על "רקתא דנהרא" שכולם מניחים סחורתם ואין סימן במקום דוקא בגוזלות מקום אינו סימן (כה, ב) כרבא - סימן רי"ף, רא"ש ושו"ע ב. יש הגורסים: "מאי טעמא .. רקתא דנהרא, לא הוי סימן" ב יישוב הסתירה בדברי הרמב"ם הסברים הפסק מקור כסף משנה מגיד משנה באופן כללי מקום הוא סימן המקור העיקרי מקום נחשב סימן יג, ה בכריכות ברה"ר מקום אינו סימן טעות סופר מקום אינו סימן טו, י ג הכרזה על אבידה שסימנה הוא המקום המאבד ההכרזה המכריז שיטה מהי האבידה שאיבד שם המקום שמצא שם המוצא רש"י מקום האבידה שֵם האבידה ושיתן המאבד סימן מקום המוצא תוס' ורא"ש מקום האבידה שֵם האבידה המוצא ר"ת