מבוא הסוגיה בסוגייתנו מסופר שהגיע אדם לרב ושאלו מה דין הזפת שמצא ליד הגתות. רב ענה לו שיכול לקחתה לעצמו, אחר שראה רב שאדם זה חושש, הציע לו שיביא מהזפת שמצא אף לבנו חייא, כדי שיוכח שאין שום חשש בלקיחתה. הגמרא מסיקה שהסיבה שרב התיר מציאה זו, משום שנוכח שעל הזפת עלו עשבים, ואם כן עבר עליה זמן רב ובודאי שנתייאשו הבעלים ממנה. יש מהראשונים שמסיקים ממקרה זה שכל אבידה שעבר עליה זמן רב, אפילו שיש בה סימן - הבעלים התייאש ממנה, והרי אלו שלו. אמנם יש שחולקים על כך. הראשונים דנו בשיעור "הזמן הרב", וכמו כן באופנים בגדרים שברור לנו שאכן הבעלים התייאש. א. אבידה שעבר עליה זמן רב 1. חידושם של ה"אור זרוע" והמאירי האור זרוע (סי' סא, מובא גם בהגהות אושר"י סי' ה) והמאירי (כאן) לומדים ממעשה זה שאבידה שעבר עליה זמן רב, אפילו שיש לה סימן - הרי היא של המוצא משום שהבעלים מתייאשים ממנה. להלן יוכח שראשונים נוספים סוברים כשיטה זו. 2. קושיית החמדת שלמה החמדת שלמה (כאן) מקשה על חידוש זה, מהי ההוכחה מהמעשה בזפת ופסקו של רב, הרי ניתן לומר שרק בדבר כגון זה שכל הסימן היה מקום האבידה, ניתן לומר שהבעלים הניחהו במתכון ואם עבר זמן כפי הנראה נתייאשו ממנו או הפקירוהו, אבל כאשר יש סימן בגופו של החפץ, מדוע לא נאמר שיש לו להכריז שהרי הבעלים לא התייאשו בגלל סימן זה. ב. אבידת החמורים לאחר שנים עשר חודש מעשה נוסף הקשור לעניינו מובא בגמרא לקמן (כד, ב) על אביו של שמואל שמצא חמורים במדבר, והחזירם לפנים משורת הדין לאחר שנים עשר חודש. הראשונים נחלקו כיצד להסביר מקרה זה: 1. שיטת רש"י, רבינו יונתן ועוד רש"י (שם ד"ה בתר), רבינו יונתן (יג, א בדפי הרי"ף), הראב"ד (מובא בשטמ"ק כד, ב ד"ה לבתר) והמאירי (כד, ב) מבארים שמעיקר הדין לא היה צריך אביו של שמואל להחזיר את החמורים, שהרי עברו שנים עשר חודש. מכל מקום הוא החזיר אותם לפנים משורת הדין. לשיטתם מדובר שראה את החמורים בתחילת השנה, ואחר כך ראה אותם שוב פעם בסופה, כך שברור היה שעברה שנה לפחות מעת שאבדו. א. המקור לשנים עשר חודש רבינו פרץ מביא רמז לשיטת רש"י ועוד, שלאחר י"ב חודש הבעלים מתייאשים מהפסוק (תהילים לא, יג): "נשכחתי כמת מלב, הייתי ככלי אובד". דהיינו כלי שאבד שווה למת, וכשם שאמרו על מת שנשכח מהלב לאחר י"ב חודש, כך הוא באבידת כלי. אמנם נראה שרש"י עצמו למד זאת ממקום אחר. הגמרא (ברכות נח, ב) אומרת שיש לברך על חברו שלא ראהו י"ב חודש ברכת שהחיינו, ומביאה על כך את הפסוק הנ"ל: "נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד". וכותב רש"י (שם ד"ה כלי) שסתם כלי אחר י"ב חודש הבעלים מתייאשים ממנו ונשכח מהלב, שהרי נאמר במשנה להלן (כח, א) שיש להכריז על אבידה שלושה רגלים, כלומר זהו הזמן המקסימלי , אך אחר כך אין צריך להכריז משום שהבעלים מתייאשים. ב. העולה משיטתם אבידה שעברו עליה שנים עשר חודש, אפילו שיש בה סימן - הרי היא של המוצא, משום שודאי נתייאשו הבעלים ממנה. מכך יש להסיק שהם מסכימים לחידושם של ה"אור זרוע" והמאירי (עי' לעיל). כמו כן הם מגדירים ש"זמן רב" לעניין אבידה, שברור שנתייאש הבעלים הוא י"ב חודש. 2. שיטת תוספות רבינו פרץ ועוד תוספות (שם ד"ה לבתר) וכן רבינו פרץ (שם) והרא"ש (פסקיו סי' ז, ובתוספותיו ד"ה אהדרינהו) מבארים שאביו של שמואל עשה לפנים משורת הדין, בכך שלדעתם השאיר את החמורים ברשותו י"ב חודש, ומעיקר הדין יכול היה למוכרם ולהחזיר רק את דמיהם לבעלים, כנאמר בגמרא להלן (כח, ב). סברתם תוספות (שם) דוחים את שיטת רש"י ועוד, משום שלדעתם הבעלים אינו מתייאש אחר י"ב חודש, משום שהוא סבור שהמוצא אינו יודע שעבר עליהם זמן כה רב, אלא יחשוב שאבדו לפני זמן מועט ויכריז על האבידה. לשיטתם צריך להסביר שבמעשה שהתיר רב את הזפת, היה ניכר על האבידה שעבר עליה יותר משנה, ולכך גם אז הבעלים מתייאשים. רבינו פרץ והרא"ש (בתוספותיו) דוחים את שיטת רש"י, משום שלדעתם לא מצאנו בשום מקום שאחר י"ב חודש הבעלים מתייאשים, והאבידה מותרת למוצא. יתכן ששיטתם כקושית החמדת שלמה (עי' לעיל) שכאשר יש סימן בחפץ עצמו הבעלים אינם מתייאשים, ורק כאשר המקום בלבד מהווה סימן הם מתייאשים, וכך היה במעשה של הזפת. העולה משיטתם אבידה שיש בה סימן, אפילו כשעברו עליה י"ב חודש - אין הבעלים מתייאש ממנה, משום שהם סבורים שכיון שהמוצא אינו יודע זאת הוא ילך ויכריז על האבידה. 3. הסבר רעק"א במחלוקת רש"י ותוספות רעק"א (חידושים, השמטות ב"מ כד, ב ד"ה לבתר) מסביר שלשיטת תוספות אדם מתייאש מאבידתו אחר זמן רב, רק משום שהוא סבור שהמוצא כבר לא יכריז עליה. לכך לשיטתם יש לחלק בין זפת עלו בו עשבים שניכר מתוכה זמנה הרב, לבין חמור שאי אפשר להכיר עליו מתי אבד. אמנם רש"י סובר שעצם זה שעבר זמן רב גורם לייאוש בעלים, ולכך לשיטתו אין לחלק בין מציאת זפת למציאת החמורים. ג. אבידה שעבר עליה זמן רב הטמונה ברשותו 1. המוצא בכותל דבר חלוד מאד בגמרא להלן (כה, ב) מובא שהמוצא בתוך כותל ישן דבר חלוד מאד ("שתיך טפי") הרי אלו שלו (הסבר הגמרא על המשנה). הראשונים הוסיפו גדרים שונים מתי ברור לגמרי שהבעלים אכן התייאש. גדרים אלו נוגעים גם לסוגיה לעיל, בדבר אבידה שעבר עליה זמן רב. באור הראשונים רש"י (שם ד"ה דשתיך) ועוד ראשונים מבארים שהחלודה מראה שהדבר הוטמן לפני זמן רב, ואם כן בודאי הבעלים הזניחוהו. 2. שיטת הרמב"ן - מקום המשתמר אין הבעלים מתייאשים הרמב"ן (כה, ב ד"ה הא דתנן) סובר שחפץ הנמצא במקום המשתמר לגמרי הבעלים אינם מתייאשים ממנו אף כעבור זמן רב. לשיטתו צריך לומר שבזפת מדובר על מקום שאינו משתמר לגמרי, ולכן כשעבר זמן רב הורה רב שהזפת של המוצא. 3. שיטת רשב"א וריטב"א - אבידה שברשות הבעלים אינו מתייאש ממנה הרשב"א והריטב"א סוברים שאדם לא מתייאש מדבר הטמון ברשותו, אפילו עבר עליו זמן רב, ואפילו ניכר הדבר על החפץ כגון שהוא חלוד. לכן לפי שיטתם כאשר מצא בחצי הכותל ולפנים - הרי זה של בעל הבית, שהרי אינו מתייאש. אבל כשמצא ברשות הרבים או במקום אחר - מתייאש הבעלים כשעבר זמן רב אפילו כשיש בחפץ סימן. לשיטתם גם בזפת מדובר כמובן דוקא שמצאה לא ברשות הבעלים, ולכך פסק רב שהזפת של המוצא. ד. פסק ההלכה הטור והשלחן ערוך (חו"מ רסב, ב) פוסקים שהמוצא דבר שמוכח שעבר עליו זמן רב מעת אבד - הרי הוא של המוצא, משום שהבעלים התייאשו, אפילו אם יש סימן בגופו או במקומו של החפץ.