מבוא הסוגיה בגמרא מובאים סיפורים שונים על גדולי האמוראים שהחזירו אבידות (או שהורו הלכה להחזיר), למרות שמבחינת הדין האבידה של מוצאה, אך בגלל הנימוק של "לפנים משורת הדין", החזירו את האבידה. אמנם בהמשך הגמרא מובא סיפור בו הורה רב נחמן שהאבידה של המוצא ולא הזכיר שיש להחזירה לפנים משורת הדין. להלן תמצית הסיפורים: רב יהודה התהלך עם שמואל רבו בשוק הקרוי "בי דייסא" (שוק לממכר חיטים כתושות לדייסה), ושאלו, מה הדין אם מוצא ארנק בשוק זה, שהיה שוק שנכרים רבים הלכו בו. שמואל ענה לו: הרי אלו שלו, שהרי הבעלים מתייאש. שאלו שוב ומה יהא הדין אם יבוא יהודי ויתן סימן בארנק? ענה לו: חייב להחזיר אך "לפנים משורת הדין". אביו של שמואל מצא חמורים במדבר, שעברו עליהם י"ב חודש מעת שאבדו, ומכל מקום החזירם לבעליהם למרות שהבעלים מתייאש אחר זמן רב (שיטות שונות בהסבר המקרה, מובאות בסוגיה: אבידה שעבר עליה זמן רב) והדין הרי אלו שלו, מדין "לפנים משורת הדין". רבא התהלך עם רב נחמן בשוק הרצענים, ויש אומרים שהלך עמו בשוק של תלמידי חכמים. שאל רבא את רב נחמן מה הדין כשמוצא בשוק כזה ארנק? ענה לו: "הרי אלו שלו". שאלו: ומה הדין כשבא יהודי ונתן סימן בארנק? ענה לו: הרי אלו שלו, ואפילו צווח הבעלים, הרי זה כצווח על ביתו שנפל או על ספינתו שטבעה בים. הראשונים דנו מהו ההבדל בין שני הסיפורים הראשונים, שבהם נזכר שיש להחזיר לפנים משורת הדין, לסיפור האחרון שבו לא נזכר דבר זה. כמו כן יש לדון, האם הגדר של "לפנים משורת הדין" באבידה הוא מצד מידת חסידות, או שהוא דין גמור ויש יכולת ביד בית דין לכפות על כך. א. הבעיה: על מי מוטל לנהוג "לפנים משורת הדין" בעיה מישנית: הסתירה בין הסיפורים המובאים בגמרא (עי' במבוא לעיל). סוג הבעיה: חוסר ידע בדין או במושג. בגמרא לא נאמר האם "לפנים משורת הדין" בעניינינו מוטל על כל אחד, או שענין זה רק מצד מצד חסידות הראויה לאנשי מעלה. הראשונים דנו בפתרון בעיות אלו: 1. שיטת רבינו יונתן - אדם חשוב רבינו יונתן (כאן) סובר שרק אדם חשוב צריך להחזיר אבידה כזו "לפנים משורת הדין", אבל סתם אדם - אינו חייב. על פי זה הוא מיישב גם את הסתירה בין הסיפורים. אבוה דשמואל החזיר, שהרי היה אדם גדול, אמנם רב נחמן שהשיב לרבה (בסיפור השלישי): "הרי אלו שלו", התכון לסתם אדם. 2. שיטת ריא"ז, מאירי ועוד - כל אדם הריא"ז (הלכה ב, כז), המאירי (כאן) ורבינו ירוחם (מישרים נתיב כ, ח"ב) סוברים שאין לחלק בין אדם חשוב לאדם רגיל, וכולם צריכים לנהוג "לפנים משורת הדין" להחזיר אבידה. לשיטתם רב נחמן שאמר "הרי אלו שלו" כוונתו רק לעיקר הדין, אולם שמואל ואביו עסקו בדין של "לפנים משורת הדין". 3. פסק הרמב"ם והשלחן ערוך הרמב"ם (גזילה ואבידה יא,ז) כותב: "…אם מצא בסרטיא ופלטיא …ובכל מקום שהרבים מצויין שם - הרי המציאה שלו …אעפ"י שהיא שלו, הרוצה לילך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין - מחזיר האבידה לישראל, כשיתן את סימניה". בדומה לכך כותב השלחן ערוך (חו"מ רנט ה,ז): "…טוב וישר לעשות לפנים משורת הדין, להחזיר לישראל שנתן בה סימן". העולה מלשונם שהוראה זו אמורה לכל אדם, שהרי לא הזכירו אדם חשוב וכדו'. ב. האם כופים על "לפנים משורת הדין" הבעיה: הגדרת החובה של לפנים משורת הדין. 1. שיטת הראב"ן והראבי"ה - כופים הראב"ן והראבי"ה (מובאים במרדכי סי' רנז, והגמ"י גזילה ואבידה יא, ז) סוברים שיש לכפות על האדם שינהג לפנים משורת הדין. ראיה לכך הם מביאים מדברי שמואל שאמר חייב להחזיר לפנים משורת הדין, ולא אמר שיכול או טוב שינהג כך. את דברי רב נחמן (בסיפור השלישי) שאמר "הרי אלו שלו" מסביר הראבי"ה שניתן לומר שמדובר במצב שהמאבד עשיר ומוצא האבידה עני, ולכך לא כופים אותו שינהג לפנים משורת הדין. 2. שיטת הרא"ש ורבינו ירוחם ועוד - לא כופים הרא"ש (סי' ז) ורבינו ירוחם (שם) סוברים שלא כופים על כך, ומה שאמר שמואל "חייב" להחזיר, הכונה שיש על האדם חובה לנהוג כך, אך אין כופים אותו על כך. כך סוברים גם רבינו חננאל, הריא"ז והמאירי (כאן). 3. שיטת ההלכה א. פסק הרמב"ם והשלחן ערוך מלשון הרמב"ם (גזילה ואבידה יא, ז) והשלחן ערוך (חו"מ רנט ה,ז) משמע באופן ברור שלא כופים על כך, שהרי הרמב"ם כותב: "הרוצה לילך לפנים משורת הדין" (שם), וכן השלחן ערוך כותב: "טוב וישר לעשות וכו'". לפי זה ודאי שפוסקים כשיטת הרא"ש, רבינו ירוחם ועוד. ב. פסק הרמ"א הרמ"א (חו"מ רנט ה-ו) כותב על דברי השלחן ערוך האומר שטוב וישר לעשות לפנים משורת הדין, שבמצב שהמוצא עני ובעל האבידה עשיר - "אין צריך לעשות לפנים משורת הדין". בירור שיטת הרמ"א מקור הדברים הוא בראבי"ה (שם), אמנם הראבי"ה עצמו סובר זאת לגבי כפיה, שבאדם רגיל יש לכפותו לעשות לפנים משורת הדין, ורק במקרה שהמוצא עני ובעל האבידה עשיר - אין כופים. אמנם הרמ"א ודאי לא סובר כך, שהרי כותב במקום אחר (חו"מ יב, ב) שבית דין לא יכולים לכפות לעשות לפנים משורת הדין, אף שנראה להם שכך ראוי, והוסיף שיש חולקים. ומשמעות דבריו שפוסק בניגוד לראבי"ה והראב"ן הסוברים שיש לכפות (עי' פתחי תשובה חו"מ סי' יב, ו בשם ה"שב יעקב"), אלא כשיטת הרא"ש ועוד (עי' לעיל) שלא כופים. לפיכך הסבר הרמ"א, שעל אף שאין פוסקים כשיטת הראבי"ה, מכל מקום לומד הרמ"א מדבריו את העיקרון שכאשר המוצא עני ובעל האבידה עשיר, אין צריך לעשות לפנים משורת הדין. כך יש ללמוד גם מדבריו ב"דרכי משה" (רנט, ב) לגבי המציל מזוטו של ים (עיי"ש). אמנם יש להעיר שכאשר מדובר על ערך גדול מאד של ממון, נראה שהראבי"ה (וכן הרמ"א) יאמרו שיש אף כאן לעשות לפנים משורת הדין. ג. פסק הב"ח הב"ח (חו"מ יב ד"ה וכל) וכן היא משמעות הש"ך (חו"מ רנט סק"ג) פוסקים כשיטת הראבי"ה שכופים על לפנים משורת הדין. הב"ח מציין שכן המנהג בבתי הדין, ולשיטתו גם הרא"ש מסכים לכך, ומה שכתב הרא"ש שלא כופים, מדובר דוקא שהמוצא עני, ולכך אין כופים אותו. ד. פסק ה"תומים" וה"שבות יעקב" - כפיה בדברים התומים (חו"מ יב, סק"ד) והשבות יעקב (ח"א סי' קסח, מובא בפת"ש שם) סוברים שבית דין כופים את המוצא בדברים, שאומרים לו שיהא עבריין אם לא ינהג כך, אך אין כופים אותו ע"י נידוי או מלקות. ה"תומים" מוסיף שיתכן שאין כלל מחלוקת בין הראשונים, ומה שכותב הרא"ש שלא כופים הכונה על ידי מעשים - נידוי ומלקות, אך על ידי דברים יתכן שמודה לראבי"ה. ה"תומים" מסיק שיטה זו מתוך גירסתו במרדכי (שם): "אם יש יכולת בידינו", היינו על ידי דברים שיאמרו לו בית הדין. אמנם הגירסה שבפנינו במרדכי היא: "אם היכולת בידו לעשות", והכוונה שמוצא האבידה הוא עשיר שידו משגת, ולכך יש לכפותו. ה. פסק ה"שב יעקב" ה"שב יעקב" (אבן העזר סוף סי' כט; מובא גם בפתחי תשובה חו"מ סי' יב סק"ו) כותב שאין המנהג כב"ח, שהרי הרמ"א הביא את כל המנהגים, ולא כתב כאן שכך נהגו. כמו כן הוא מוסיף שגם הב"ח מדבר רק באופן שהמוצא עשיר. ו. פסק ערוך השלחן ערוך השלחן (חו"מ רנט יב, ב) סובר כשיטת ה"תומים" לעיל, שמחלוקת הראשונים היא רק בעניין כפיה על ידי חרם וכדומה, אך כולם מודים שבית דין יכולים לומר לו דברי תוכחה והתעוררות. נספחים 1. שאלות לתלמיד סכם בתמציתיות את שלושת הסיפורים בגמרא לגבי אבידה, המובאים בסוגייתנו. מהי שיטת רבי יוחנן לגבי החובה לנהוג "לפנים משורת הדין", וכיצד עפ"י זה הוא מסביר את הסתירה בין הסיפורים הנ"ל? מהי שיטת הריא"ז (ב, כז) מאירי ועוד לגבי הנ"ל, וכיצד לפי שיטתם יש להסביר את הסתירה בין הסיפורים בגמרא? מה ניתן להסיק מהרמב"ם (גזילה ואבידה יא, ז) והשלחן ערך (חו"מ רנט ה, ז) לגבי הנ"ל, וכיצד מדוייק הדבר בלשונם? מדוע לפי הראב"ן והראבי"ה (עי' מרדכי סי' רנז) יש לכפות על "לפנים משורת הדין", איזו ראיה הביאו לכך, וכיצד הסבירו את הסיפור השלישי על רב נחמן? מהי שיטת הרא"ש (סי' ז) ועוד ראשונים החולקים על כך, וכיצד לשיטתם יש להסביר את הסיפור על שמואל שאמר "חייב" להחזיר? הוכח מלשון הרמב"ם (שם) והשלחן ערוך (שם) כיצד פסקו במחלוקת הראשונים הנ"ל. כיצד פסק הרמ"א (חו"מ רנט ה-ו). באר את שיטתו כאלו ראשונים פסק, עפ"י דבריו במקום נוסף (חו"מ יב, ב) שאין ב"ד כופים על "לפנים משורת הדין"? כיצד פסקו הב"ח (חו"מ יב ד"ה וכל) והש"ך (רנט סק"ג). וכיצד מסביר הב"ח (שם) את שיטת הרא"ש שאין כופים על כך? כיצד פסקו ה"תומים" (חו"מ יב, סק"ד) וה"שבות יעקב" (עי' פתחי תשובה, שם), וכיצד לפי שיטתם יש להסביר את מחלוקת הראשונים הנ"ל? מדוע מסיק ה"שב יעקב" (עי' פתחי תשובה חו"מ סי' יב סק"ו) שאין המנהג כב"ח? כיצד פסק ערוך השלחן (חו"מ רנט יב, ב) בנ"ל? 2. טבלאות סיכום א על מי מוטל לנהוג לפנים משורת הדין שיטה הדין הסבר פסק ר' נחמן "הרי אלו שלו" ר' יונתן רק אדם חשוב סתם אדם ריא"ז, מאירי ועוד כל אדם מעיקר הדין משמעות הרמב"ם והשו"ע כל אדם מעיקר הדין ב האם כופים על "לפנים משורת הדין" שיטה דין דין חריג ראב"ן וראבי"ה כופים כשמוצא עני והמאבד עשיר רא"ש ר' ירוחם ועוד לא כופים חובה על עצמו לאהביאו רמב"ם ושו"ע לא כופים חובה על עצמו לא הביאו רמ"א לא כופים חובה על עצמו כשהמוצא עני והמאבד עשיר - אין גם חובה על עצמו ב"ח ושמשמעות הש"ך כופים ואף הרא"ש סובר כך כשהמוצא עני והמאבד עשיר - לא כופים (עפ"י ה"שב יעקב") "תומים" ו"שבות יעקב" כופים רק בדברים   ערוך השלחן כופים בדברים של תוכחה