פתיחה

"ובכסף מדברי סופרים – זה שבוש, ופרוש משובש הטעהו" (ראב"ד, אישות, א, ב) דברים חריפים אלו של הראב"ד בהשגתו על הרמב"ם באים על רקע מחלוקת ראשונים בדבר תקפם ומעמדם של קידושי כסף. מסכת קידושין פותחת בשלוש הדרכים שבהן האשה נקנת – כסף, שטר וביאה. ניתן היה לחשוב ששלושת האופנים של מעשה קנין הקידושין פשוטים ומקובלים, אולם מתוך עיון מעמיק, מסתבר, שייתכן ומעמדם של קידושי כסף שונה מקידושי שטר וביאה. במאמר זה נבאר את גדרם ומעמדם של קידושי כסף. מדברי הגמ' נראה שקידושי כסף נלמדים ביג' מידות - בגזרה שווה ובהיקש (מקור 1). ונחלקו הראשונים בתוקפם של קידושי כסף - האם מדאורייתא או מדרבנן? א. מחלוקת רש"י ורבותיו הגמ' בכתובות (במקור 2 ) עוסקת במשמעות אונס בגיטין. במקרה של אדם שהתנה שאם לא יבוא עד שנה יחול הגט, ולא בא מחמת אונס - מה דינו? הגמ' מעלה אפשרות שלשיטת רבא אין אונס בגיטין משום פרוצות ומשום צנועות, כלומר אם לא הגיע בתוך שנה ואפילו באונס - הרי זה גט, ומשום תקנת חכמים. ועל כך שואלת הגמ' "ומי איכא מידי דמדאורייתא לא הוי גט, ומשום צנועות ומשום פרוצות שרינן אשת איש לעלמא?" ועונה הגמ' "אין, כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה..." אמר ליה רבינא לרב אשי תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מאי איכא למימר? שוויוהו רבנן לבעילתו בעילת זנות". וברש"י (במקור 2) מצאנו מחלוקת ראשונים בהסבר דברי רבינא, לדעת רבותיו של רש"י, קידושי כסף מדרבנן ולפיכך ברור מדוע יכולים לבטל את הקידושין ע"י גט מדבריהם. אך רש"י דוחה זאת מכמה טעמים: (א) דבר הנלמד מגזרה שווה מעמדו ככתוב מפורש לכל דבר (ב) קידושי כסף דאורייתא, שהרי סוקלים על עדם ומביאים חולין לעזרה על שגגתם. ולפיכך רש"י מפרש שבוודאי קידושי כסף מדאורייתא, ולבטלם צריך גט מהתורה, אלא שניתן לבטל את הקידושין מעיקרא משום שנעשו על דעת חכמים, והם עתה מבטלים אותם. אמנם הגמ' שאלה לאחר ביטול הקידושין מה יהיה גדר המעשה שנעשה. בשלמא כסף - יהיה מתנה, אך איך ניתן יהיה להפקיע את הביאה? ותשובת הגמ' שלחכמים יש כח גם להפקיע מעשה ביאה לשם קידושין ולהפכו לבעילת זנות ע"י גט שמדבריהם. ב. שיטת הרמב"ם 1. בדברי הרמב"ם (במקור 3) מצאנו לכאורה סתירה. מדבריו בהלכות אישות (פרק א, ב) עולה שלקדושי כסף מעמד שונה מקידושי שטר וביאה, וכך גם נראה מדבריו בפרק ג (הלכה כ) [ובנוגע לגרסת הרמב"ם בהלכה זו עיין לקמן בסעיף (ג)], ואילו בפרק א הלכה ג הרמב"ם לא מחלק בין סוגי הקידושין, ובכולם אם זנתה חייב סקילה. ואמנם מדברי הרמב"ם בספר המצוות ניתן להבין שמעמדם של קידושי כסף הוא מדרבנן, שהרי הגדיר כל דבר שהוציאו חכמים בי"ג מידות ולא שמעו בסיני - כדברי סופרים . וכך הם דברין של הרמב"ם בתשבותיו (במקור 3) וכך הבין את דבריו הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות (מקור 7) וכך הבין את דבריו הראב"ד בהשגותיו למשנה תורה (במקור 3). הראב"ד אף הוסיף שפרוש משובש לסוגיא בכתובות (מקור 2) הטעה את הרמב"ם, וכוונתו לפרוש רבותיו של רש"י לסוגיא שם. 2. הרמב"ן מקשה על הרמב"ם שלפי דבריו שקידושי כסף דרבנן, אישה שזינתה לאחר שנתקדשה בכסף לכאורה אינה חייבת סקילה. ועוד, אם יבוא אדם נוסף אל האישה ויקדשנה בביאה לאחר שהתקדשה בעבר בכסף לאדם אחר, תהיה מקודשת לשני, שהרי הקידושין בביאה הם מדאורייתא, ואילו קידושי כסף לשיטת הרמב"ם הם מדרבנן. הרמב"ן עצמו סבור שדבר הנלמד מי"ג מידות כקידושי כסף ותקפו מהתורה. והוא מביא לכך כמה הוכחות: (א) מהסוגיא לקמן (י:) רואים שקידושי כסף מאכילים בת ישראל בתרומה (ב) הגמרא לקמן (ה:) קובעת שבמשנה הוזכרו רק קנייני אשה שכתובים בתורה, ואילו חופה לא כתובה בתורה [הרב קפאח בפרושו למשנה תורה מתרץ את השאלה הראשונה של הרמב"ן, בנוגע לארוסה שנתקדשה בקדושי כסף שאוכלת בתרומה, כי כוונת הלשון אוכלת בתרומה היא מדין "קנין כספו", דוגמת עבד שהוא קנין כספו. ועיין לקמן בלחם משנה שמתרץ את השאלה השניה של הרמב"ן]. ומכאן טוען הרמב"ן שקנין כסף שהופיע במשנה נחשב ככתוב בתורה ותוקפו מדאורייתא, למרות שהוא נלמד באחת מי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן. ג. פרשני הרמב"ם 1. הרמ"ך העיד שהרמב"ם אמנם סבר שקידושי כסף דרבנן, וכך כתב בתשובותיו (סימן שנה - מקור ח) ובמשנה תורה (אישות, א, ב) "ובאחד משלושת דברים אלו האישה נקנית...בביאה ובשטר מהתורה, ובכסף מדברי סופרים". אך בהמשך שינה הרמב"ם את דעתו, והגיה את דבריו בהלכה א, וכתב: "ושלשתם דין תורה". וכך גם מופיע בתשובת רבי אברהם בנו (שו"ת ברכת אברהם סימן מד - מקור ו) שאביו חזר בו, וכן מביא המאירי בשם גדולי הדורות (וכך הגרסא שמובאת ברמב"ם מהדורת הרב פרנקל והרב קפאח). אמנם הרמב"ן והראב"ד הבינו בשיטת הרמב"ם שהוא סובר שקידושי כסף מדרבנן. 2. הכסף משנה כתב (במקור 8) שלרמב"ם קידושי כסף תקפים מהתורה. ולדעתו הביטוי "דברי סופרים" המופיע ברמב"ם מבטא דין הנלמד מי"ג מידות, אך תקפו מדאוריייתא, והוא מביא כמה דוגמאות וביניהם הגמ' בסנהדרין (פח:) הקובעת - חומר מדברי סופרים מדברי תורה לענין זקן ממרא, שכאשר הורה זקן ממרא בדברי סופרים - חייב מיתה, אך אם הורה בדברי תורה כפשוטם - פטור. וברור שיהיה חייב מיתה רק על עניין דאורייתא שהורה בו, לפיכך כוונת הגמ' באומרה "דברי סופרים" הוא לימוד שלא כתוב בתורה במפורש אלא נלמד ע"י י"ג מידות, ותקפו מדאורייתא. ודברי תורה נקראים דברי סופרים מכיון שאלמלא שקבלנו אותם מסופרים לא היינו מבינים אותם כך. 3. בעל הלחם משנה סבור שלרמב"ם קידושי כסף מדרבנן, ולשאלת הרמב"ן דלעיל (מהגמרא בדף ה:) הוא מבאר שתקפם של קידושי כסף גדול יותר משל קידושי חופה, ולכן הם נחשבים ככתובים בתורה, שהרי כסף נלמד בגזרה שווה או בהיקש, ואילו חופה נלמדת מבנין אב שהיא דרגת לימוד פחותה, ולא מענישים על פי בנין אב. ולפיכך ברור מדוע קנין חופה לא נשנה במשנה בעוד שקידושי כסף נשנו במשנה. מקורות 1. קידושין דף ב עמ' א כסף מנ"ל? גמר קיחה קיחה משדה עפרון, כתיב הכא: "כי יקח איש אשה, וכתיב התם: "נתתי כסף השדה קח ממני" קידושין דף ג עמוד ב בכסף. מנ"ל? ... אמר רב יהודה אמר רב, דאמר קרא: "ויצאה חנם אין כסף", אין כסף לאדון זה, אבל יש כסף לאדון אחר, ומאן ניהו? אב. 2. מסכת כתובות דף ב עמוד ב - ג עמ' א אמר רבא: ולענין גיטין אינו כן. אלמא קסבר רבא: אין אונס בגיטין ...משום צנועות ומשום פרוצות; משום צנועות, דאי אמרת לא להוי גט, זימנין דלא אניס וסברה דאניס, ומיעגנא ויתבה; ומשום פרוצות, דאי אמרת לא ליהוי גיטא, זימנין דאניס ואמרה לא אניס, ואזלא ומינסבא, ונמצא גט בטל ובניה ממזרים. ומי איכא מידי, דמדאורייתא לא להוי גט, ומשום צנועות ומשום פרוצות שרינן אשת איש לעלמא? אין, כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה. אמר ליה רבינא לרב אשי: תינח קדיש בכספא, קדיש בביאה מאי איכא למימר? שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות רש"י ולענין גיטין אינו כן - ...לענין גיטין אין טענת אונס מועלת אם נתן גט לאשתו ע"מ אם לא אבא עד זמן פלוני יהא גט [ונאנס] ולא בא הרי זה גט ואינו יכול לומר אנוס הייתי. תינח - למימר אפקעתא כדקדיש בכספא דנימא גט זה עוקר הקידושין ועושה מעות מתנה מעיקרן. קדיש בביאה מאי - אפקעתא מעיקרא איכא בשלמא על ידי גט כשר אע"פ שהקידושין קיימים עד עכשיו גזירת הכתוב היא שהגט כורתו ומתיר איסורו מכאן ולהבא אבל זה שאינו גט מן התורה ואתה מכשירו מפני דעתו של זה שקידשה על דעת חכמים ושביטלו על פי חכמים צריך אתה לומר שמעיקרן לא יהו קידושין ואי קדיש בביאה ואתה עוקר קידושין למפרע מה תהא על ביאתו. שויוה רבנן לבעילתו - למפרע על ידי גט שהוא מדבריהם בעילת זנות ויש בהן כח לעשות כן שהרי הוא תלה בהן שמעתי כל רבותי מפרשים דקדיש בכספא דקידושי דרבנן נינהו ואי אפשר לומר כן חדא דגזירה שוה היא קיחה קיחה משדה עפרון (קידושין דף ב) וכל הלמד מגזירה שוה כמו שכתוב מפורש הוא לכל דבר ועוד אי דרבנן נינהו היאך סוקלין על ידו ומביאין חולין לעזרה על שגגתן וסוף סוף כי קא משנינן שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות על כרחך צריך אתה לפרש כמו שפירשתי שהקידושין נעקרין מעיקרן ולא מכאן ולהבא והמפרש לומר שויוה רבנן לכל מקדשי בביאה בעילת זנות טעות גמור הוא ובא להתיר אשת איש המתקדשת בביאה בלא גט מן הטעם הזה ולא מצינו זאת בהתלמוד. 3. רמב"ם הלכות אישות פרק א הלכה ב וליקוחין אלו מצות עשה של תורה הם, ובאחד משלשה דברים האשה נקנית, בכסף או בשטר או בביאה, בביאה ובשטר מן התורה ובכסף מדברי סופרים, וליקוחין אלו הן הנקראין קידושין או אירוסין בכל מקום, ואשה שנקנית באחד משלשה דברים אלו היא הנקראת מקודשת או מאורסת. השגת הראב"ד בביאה ובשטר מן התורה ובכסף מדברי סופרים. א"א זה שבוש ופרוש משובש הטעהו. הלכה ג וכיון שנקנית האשה ונעשית מקודשת אע"פ שלא נבעלה ולא נכנסה לבית בעלה הרי היא אשת איש והבא עליה חוץ מבעלה חייב מיתת בית דין ואם רצה לגרש צריכה גט. רמב"ם הלכות אישות פרק ג הלכה כ המקדש בביאה הרי אלו קידושי תורה, וכן בשטר מתקדשת בו מן התורה, כשם שגומר ומגרש שנאמר "וכתב לה ספר כריתות" כך גומר ומכניס, אבל הכסף מדברי סופרים (וכן דין הכסף דין תורה ופירושו מדברי סופרים) שנאמר כי יקח איש אשה ואמרו חכמים לקוחים אלו יהיו בכסף שנאמר "נתתי כסף השדה קח ממני". השגת הראב"ד ואמרו חכמים לקוחין יהיו בכסף. א"א אין פרצה גדולה מזו ופי' משובש ששמע בתינח דקדש בכספא (כתובות ג' וש"נ) הוא הטעהו בזה ועם כל זה לא היה לו לטעות ולא היה לו לכתוב. 4. ספר המצוות לרמב"ם שורש ב הנה לא כל מה שנמצא החכמים שהוציאו בהקש משלש עשרה מדות נאמר שהוא נאמר למשה בסיני ולא גם כן נאמר בכל מה שנמצאם בתלמוד יסמכוהו אל אחת משלש עשרה מדות שהוא דרבנן כי פעמים יהיה פירוש מקובל. לפיכך הראוי בזה שכל מה שלא תמצאהו כתוב בתורה ותמצאהו בתלמוד שלמדוהו באחת משלש עשרה מדות אם בארו הם בעצמם ואמרו שזה גוף תורה או שזה דאורייתא הנה ראוי למנותו, שהמקבלים אמרו שהוא דאורייתא. ואם לא יבארו זה ולא דברו בו הנה הוא דרבנן, שאין שם כתוב יורה עליו.... כי כל מה שלא שמעו בסיני בבאור הנה הוא מדברי סופרים. 5. שו"ת הרמב"ם סימן שנה ד"ה השאלה מפני השאלה מפני מה אמרתי שקדושי ביאה ושטר מדאורייתא וקדושי כסף דרבנן ואמרת והא כולהי ילפינן להו מן התורה בכסף מנא לן גמר קיחה קיחה וכו'. זה הוא ענין השאלה. והתשובה דרך קצרה כך היא ... ביארתי שאין כל דבר שלמדין אותו בהקש או בקל וחומר או בגזרה שוה או במדה משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן הוא דין תורה עד שיאמרו חכמים בפירוש שהוא מן התורה ... שאפילו דבר שהוא הלכה למשה מסיני - מדברי סופרים קרינן ליה, ואין שם מן התורה אלא דבר שהוא מפורש בתורה, כגון שעטנז וכלאים ושבת ועריות או דבר שאמרו חכמים שהוא מן התורה והן כמו שלשה ארבעה דברים בלבד. 6. שו"ת ברכת אברהם סימן מד ... לא הגיהו הספרים שלכם בטוב וכמדומה לנו שקודם שתיקן אבא מארי זצ"ל הלכה זו העתיקו אותו /אותה/ שכך היה סובר בתחלה שקדושי כסף דרבנן ולאו משום דכסף אתי מדרשא אלא כמדומה לי מהא דמקשינן בתחלת גמרא דכתובות מי איכא מידי דמדאוריתא לא הוי גיטא ומשום צנועות ומשום פרוצות שרינן אשת איש לעלמא ופרקינן אין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקיעינהו רבנן לקידושיה אמר ליה רבינא לרב אשי הא תינח היכא דקדיש בכספא בביאה מאי אמר ליה שויוהו רבנן לבעילתו בעילת זנות ושמא נראה לו ז"ל כשתיקן הספר שראיה זו דחויה ושלא אמרו הא תינח דקידש בכספא משום שקידושי כסף דרבנן אלא משום שקדושי כסף אפשר למימר בהו כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וכאלו תנאי הוא בקידושין אבל ביאה מאי איכא למימר כל הבועל אדעתא דרבנן בועל ודחינן דאפילו בבעילה שויו הא רבנן לבעיל' וכו' בעילת זנות ומכל מקום נוסח דבריו המתוקנים בכתב ידו כך בכסף או בשטר או בביאה ושלשתן דין תורה 7. השגות הרמב"ן לספר המצוות שורש ב בשמועה שלרבי יוחנן בן בג בג ור' יהודה בן בתירא מפורש דקדושי כסף מאכילין ארוסה בת ישראל בתרומה ואם אינו קונה למה מאכיל. ובפרק ההוא (ה ב) אמרו בביאור על קניין האשה בחופה שלא שנו אותה במשנה דקאמרת שלש תנן ארבע לא תנן דכתיבא בהדיא קתני דלא כתיבא בהדיא לא קתני. שמע מינה שהכסף והשטר והביאה כולן אצל תנא דמתניתין כתובין בהדיא הם. שהמדרשים אצלם בגזירה שוה והיקש גופי תורה הם. ....אבל עיקר שרשי התלמוד שכל הנדרשין בתלמוד באחת משלש עשרה מדות כולן דברי תורה והם פירוש תורה שנאמרה למשה בסיני בין שנאמר שקבלו אותם בפרט, כגון שלמדנו מפי הגבורה דקדושין הן בכסף ושהם נרמזים בתורה מקיחה קיחה, ובשטר ושהם נרמזים מויצאה והיתה... וכבר אמרו לעולם אל תהי גזירה שוה קלה בעיניך שהרי פגול אחד מגופי תורה ולא למדו הכתוב אלא מג"ש. וכן אמרו עוד בנותר לעולם אל תהי ג"ש קלה בעיניך שהרי נותר אחד בגופי תורה הוא ולא למדו הכתוב אלא בג"ש 8. כסף משנה הלכות אישות פרק א הלכה ב זה דבר קשה היאך כתב שהכסף מדברי סופרים שהרי למדו קידושי כסף קיחה קיחה משדה עפרון וכל דבר הנלמד באחת מי"ג מדות הוי דבר תורה. ומצאתי כתוב שהרמ"ך בהגהותיו העיד שרבינו עצמו הגיה בספרו ושלשתן דבר תורה וגם אני מצאתי כן בתשובות ה"ר אברהם בנו. מכל מקום לי נראה שאין עדותו נכון ממ"ש רבינו עצמו בפרק ג וממה שכתב בספר המצות שלו וכמו שכתב ה"ה, ומה שכתב רבינו הוא מדברי סופרים הוא מן השורש השני שהניח הרב בספר המצות וכו'. ודע שאני מצאתי סעד לדברי רבינו מדתנן בפרק הנחנקין (סנהדרין דף פח) חומר בדברי סופרים מד"ת האומר אין תפילין כדי לעבור על דברי תורה פטור חמש טוטפות להוסיף על דברי סופרים חייב (ובגמרא) אמר ר' אלעזר אמר רבי אושעיא אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע הרי דלארבע טוטפות קרי דברי סופרים אע"פ שהם דאורייתא שהרי זקן ממרא אם הורה לעשות חמש טוטפות ממיתין אותו והא פשיטא דאין ממיתין אלא אם כן הורה לעשות הפך הדבר שהוא מדאורייתא ואם כן ע"כ דדברי סופרים קרא לדבר שהוא דאורייתא אלא שאינו מפורש בתורה וקרינן ליה דברי סופרים כלומר דבר שאילולא שקבלו סופרים פירושו לא היינו מבינים אותו כך. ובהכי ניחא מאי דקשיא ליה לרש"י בריש כתובות (דף ג') על המפרשים הא דקאמר גמרא כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ומקשה עליה תינח קדיש בכספא קדיש בביאה מאי איכא למימר דהיינו לומר קדיש בכספא דקידושי דרבנן נינהו והקשה עליהם דאי אפשר לומר כן חדא דדבר הלמד בגזירה שוה כמו שכתוב מפורש הוא ועוד דאי דרבנן נינהו היאך סוקלין על ידו ומביאין חולין לעזרה על שגגתו ולדרך רבינו ל"ק ולא מידי דהא דבר הנלמד בג"ש דבר תורה ממש הוא וסוקלין על ידו ומביאין קרבן על שגגתו ככל דברים המפורשים בתורה ולא קרי להו דרבנן אלא לומר שאלמלא שהם קבלוהו כן מסיני לא היינו מפרשים אותו כך ומאחר שהוא כן שייך לומר כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וכו': 9. לחם משנה הלכות אישות פרק א ע"ק לרבינו ז"ל דקאמר דכסף הוי מדברי סופרים היכי קאמר שם בגמרא גבי חופה קונה (דף ה ב) דהא לא תני לה במתניתין משום דהנך דמתניתין כתיבי והך לא כתיבא והשתא לדברי רבינו ז"ל כיון דחופה נלמד ממה הצד שהוא אחד משלש עשרה מדות א"כ הוי כמו כסף דנלמד בג"ש וכי היכי דחופה לא כתיבא כסף נמי לא כתיבא והוי מדברי סופרים ומ"מ תני לה וכבר הקשה קושיא זו הרמב"ן ז"ל. ונראה לי לומר דמ"מ ג"ש מיקרי כתיבא טפי ממה מצינו דהא עונשין ומזהירין מגזירה שוה ומשום מה מצינו וקל וחומר אין עונשין ומזהירין וא"כ כתיבא מיקרי בערך מה מצינו.