פתיחה

מקובל שכאשר אדם מקדש אשה הוא נותן לה טבעת ואומר לה "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל". יש לברר מה טיבה ונחיצותה של אמירה זו, האם האמירה היא חלק בלתי נפרד ממעשה הקידושין, או שהיא באה כתוספת לניתנת הטבעת ומטרתה רק לברר את כוונת הצדדים. הגמ' בדף ה ע"ב אומרת: "תנו רבנן: כיצד בכסף? נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה 'הרי את מקודשת לי', 'הרי את מאורסת לי', 'הרי את לי לאינתו' - הרי זו מקודשת. אבל היא שנתנה ואמרה היא 'הריני מקודשת לך' וכו' - אינה מקודשת... נתן הוא ואמרה היא - ספק, וחיישינן מדרבנן". מן הסוגיה עולה בבירור כי הבעל הוא זה שצריך לפעול ולעשות את תהליך הקידושין. ואולם, נשאלת השאלה מה תפקיד האמירה במעשה הקידושין. אפשר שבשאלה זו התקשתה גם הגמרא, המסתפקת מה הדין ב"נתן הוא ואמרה היא". חלק ראשון: נתן הוא ואמרה היא - מהות הספק א. שיטות הראשנים מהראשונים מובאות שתי שיטות בהבנת הצורך באמירת "הרי את מקודשת לי": השיטה הראשונה: ברש"י (ד"ה ואמרה היא - מקור 1) נראה שהספק הוא האם יש צורך באמירה של הבעל כחלק ממעשה הקידושין, ולפי זה כאשר האשה תאמר "הרי אני מקודשת לך" יש חסרון במעשה הקידושין. או שמא האמירה לא נצרכת כלל למעשה הקידושין. כך גם משמע מדברי המאירי (מקור 2) ומתוס' רי"ד (מקור 3) וכך גם מובא בר"ן (דף ג ע"א לדפי הרי"ף - מקור 4) כאפשרות המועדפת להסבר הספק. השיטה השניה: הר"ן (מקור 4) מביא אפשרות נוספת, שהאמירה אינה חלק מהותי ממעשה הקידושין, וכל תפקידה הוא לוודא שהכסף ניתן לשם קידושין ולא לכוונה אחרת. לפי זה הספק של הגמ' הוא האם ניתן להשיג ידיעה זו כאשר האיש שותק ונותן כסף על סמך אמירתה של האישה. ובמילים אחרות, ספק הגמ' הוא כיצד יש לפרש את מעשה נתינת הכסף מצד האיש אם האשה היא זו שאמרה. שמצד אחד שתיקת הבעל יכולה להתפרש כהודאה, אך מאידך גיסא כיון שמעשה הקידושין אינו משמעותי לבעל שהרי יכול לקדש אשה נוספת או לגרש אשה זו, שתיקת הבעל יכולה להתפרש כחוסר אכפתיות וזילזול לדברי האשה. הרמ"ה כותב כי אם אחרי שאמרה האשה "תן לי מנה ואתקדש אני לך" אמר הבעל "הן" - האשה מקודשת. לכאורה שיטתו של הרמ"ה לא ברורה - כיצד יכול האיש למלא את חובת האמירה בקידושין באמירת "הן" בלבד? ומפרש המשנה למלך (אישות, ג, ב) כי באמירת "הן" מבאר האיש שנתן את הכסף לשם קידושין. מכאן ניתן לראות שגם הרמ"ה מבין בהאמירה אינה חלק מהותי ממעשה הקידושין וכל תפקידה הוא לוודא שהכסף נתן לשם קידושין. בשיטה זו הלכו גם התוספות שהובא במאירי (מקור 6), ובעל השיטה לא נודע למי (מקור 7) שכפי שנראה להלן השוו בין קניין רגיל לקידושין. השוואת הקידושין לקנין רגיל מעידה על כך שהאמירה בקידושין נועדה לברר את כוונת הצדדים כמו במכר. ב. הנפק"מ לשיטות הראשונים מצאנו בראשונים נפק"מ היוצאות מהבנת הספק: שאר קניינים האם גם בשאר הקניינים יש צורך באמירת הקונה שנותן את הכסף לשם קנין. המאירי (מקור 6) מביא שיטת תוס' (לא מופיע בגמרא) שגם בשאר הקניינים יש צורך באמירת הקונה וללא אמירתו המקח לא חל, וכך גם עולה מדברי השיטה שלא נודעה למי וראה לקמן. וניתן לומר שלשיטת תוס' מטרת האמירה היא לגלות ולהבהיר את רצונו של הקונה שנתינת הכסף היא לצורך קנין. להבנה זו אין הבדל בין קידושין לשאר קניינים, אמנם המאירי (מקור 6) והתוס' רי"ד (מקור 3) חולקים, וסוברים שלא צריך אמירה בשאר קניינים והקנין חל גם מבלעדי האמירה כל עוד שברור לצדדים שעסוקים בקנין. ולדעתם צריך לומר שהאמירה היא דין ששייך בקידושין בלבד. קידושי שטר הראשונים דנו בשאלה הם יש צורך באמירה מצד הבעל בקידושי שטר. המאירי (מקור 10) מביא את דעת "חכמי ההר" שבשטר לא צריך אמירה, שהרי בניגוד לכסף בשטר מפורשת דעתו של הקונה והמוכר, וכך גם מפרש רש"י על המשנה הראשונה (דף ב ע"א ד"ה בכסף ובשטר - מקור 9). אמנם בהמשך מביא המאירי את דעת רבותיו שגם בשטר צריך אמירה, וכך הוא גם ברש"י על הרי"ף. ייתכן שחולקים הראשונים בשאלה האם אמירה היא חלק מהותי בקידושין, ולפי זה גם בקידושין בשטר יש צורך באמירה [אמנם ניתן לומר שכתיבה בשטר דינה כאמירה ואם כן אין נפק"מ זו מוכרחת]. קידושין מדין ערב כאשר אומרת האשה "תן מנה לפלוני ואקדש אני לך", הגמ' (מקור 11) קובעת שקידושין אלו תקפים. והסתפק הר"ן (ג ע"א בדפי הרי"ף - מקור 14) האם צריך הבעל לחזור ולומר שנותן לפלוני את הכסף לשם קידושי אשה? מצד אחד אין ספק בנוגע לכוונתו של הבעל שהרי הוא נותן את הכסף על פי ציווי האשה. ואולם, אם האמירה היא חלק בלתי נפרד ממעשה הקידושין, אין מטרתה רק לברר את כוונתו, ועל כן גם במקרה שכוונתו ברורה יצטרך לומר שוב "הרי את מקודשת". ואמנם רש"י (מקור 12) ורמב"ם (מקור 13) סוברים שיש צורך באמירה גם במקרה של קידושין מדין ערב, וממילא צריך לומר שהם הבינו שהגמ' מסתפקת בסוגייתנו האם האמירה היא חלק בלתי נפרד ממעשה הקידושין (והדברים עולים בקנה אחד עם הבנתו של רש"י שהבאנו לעיל למהות הספק). חלק שני: הכרעת הגמ' הגמ' מכריעה בענין זה "ספיקא היא וחיישינן מדרבנן" ויש להבין, לכאורה מדובר בספק מדאורייתא וספיקא דאורייתא לחומרא, ואם כן מדוע חיישינן רק מדרבנן? בענין זה מצאנו שלוש שיטות בראשונים: 1. מדאורייתא לא מקודשת הרי"ף לא הזכיר שיש בגמ' ספק, ואמר רק "וחיישנן מדרבנן" (מקור 15). ומבאר הר"ן (מקור 16) שלשיטת הרי"ף בוודאי אין כאן קידושין אלא שחכמים החמירו, וכך גם סובר הריטב"א (מקור 17). לדעתו של הריטב"א האמירה היא חלק ממעשה הקידושין ולכן כשהאיש לא אמר - מדין תורה לא חלים הקידושין אלא שחכמים החמירו מחשש ששתיקתו לאחר אמירתה אולי נחשבת כאמירה, ועשאוהו כספק משום חומרא דאשת איש. שיטת הרשב"א - הרשב"א (מקור 18) כתב שהחיסרון ב"נתן הוא ואמר היא" הוא בעדות על הקידושין שהיא הכרחית לביצוע מעשה הקידושין. עדות זו שייכת לסוג עדות המכונה עדות לקיום דבר - שאינה רק ראיה לקיום הקידושין אלא מהווה מרכיב הכרחי לעשיית הקידושין. בעדות כזו נוטלים העדים חלק ביצירת המעשה ועל כן הם חייבים לדעת בשעת המעשה כי אכן קיימת כוונה של בעל המעשה ליצור את הקידושין. הודעה לאחר המעשה מבעל הדבר שהתכוון לקידושין לא תועיל כאן. במקרה שלנו האיש לא אמר בשעת המעשה בפירוש שנתן לה את הכסף לשם קידושין, ומכוון שכך אין עדי הקידושין יכולים לפעול את פעולתם במעשה הקידושין. 2. ספק מקודשת מדאורייתא הרמב"ם (מקור 19) מציין שהכרעת הגמ' היא - "מקודשת בספק". הר"ן שהובא לעיל בנוגע לדין ערב (דף ג. לדפי הרי"ף ד"ה תן מנה לפלוני - מקור 14) באר שהרמב"ם הבין שהגמ' מסתפקת האם האמירה היא חלק ממעשה הקידושין - כשיטת רש"י. יוצא לפי זה שהספק הוא מדאורייתא, ולפיכך צריך לבאר מדוע נאמר בגמ' שחיישינן מדרבנן ולא מדאורייתא. אמנם לרמב"ם עצמו לא קשה קושיית הר"ן, היות ושיטת הרמב"ם בכמה מקומות היא שמהתורה יש ללכת בכל ספק דאורייתא לקולא, אלא שחכמים החמירו ואמרו שספיקא דאורייתא לחומרא (מקור 20). ולכן כאן הסוגיא מתפרשת באופן פשוט, שלמרות שיש לנו ספיקא מדאורייתא אומרת הגמ' שחיישינן מדרבנן. הר"ן עצמו סובר שספיקא דאורייתא הוא לחומרא מדאורייתא ולא רק מדרבנן, ולכן היה קשה לו מסוגייתנו שאם אנחנו אומרים שספיקא דאורייתא לחומרא, מדוע אומרת הגמ' שחיישנן רק מדרבנן?! והוא מתרץ שכאן בסוגייתנו אין להחשיב את האשה כמקודשת מהתורה, היות ויש לאשה חזקת פנויה, שהרי בודאי שהיתה פנויה לפני שנוצר הספק, ולכן יש ללכת מהתורה אחר החזקה, אלא שחכמים החמירו. (מקור 21) 3. מדאורייתא מקודשת השיטה לא נודע למי (מקור 22) בעל השיטה לא נודע למי אומר שמדאורייתא בודאי מקודשת, ו"חיישינן מדרבנן" פרושו שחכמים עשאוהו כספק והחמירו מחשש שיחשבו אנשים בטעות שגם במקרה שנתנה היא ואמרה היא מקודשת. לדעתו ודאי שהיא מקודשת מדאורייתא, שהרי לא מצאנו שהצריכה התורה בשאר קניינים אמירה, ועוד שבפסוק לא כתוב שהאיש צריך להגיד "הרי את מקודשת וכו' " ונאמר רק "כי יקח איש" שפרושו שהאיש צריך לבצע קנין. מקורות חלק ראשון - שיטות ראשונים למהות הספק השיטה הראשונה להבנת מהות הספק 1. רש"י מסכת קידושין דף ה ע"ב נתן הוא - דמי לכי יקח איש. ואמרה היא - דמי לתקח אשה לאיש. 2. המאירי על מסכת קידושין דף ה ע"ב עקר הספק הוא בכי יקח אם רוצה לומר נתינה לחודה או נתינה ואמירה 3. תוספות רי"ד קידושין דף ה ע"ב ואי בעית אימא נתן הוא ואמרה היא ספיקא וחיישינן מדרבנן פירש שיש לומר קדושין הן דומיא דשדה שבין אם המוכר אמר לו שדי מכורה לך בין אם הקונה אמר שדך מכורה לי במנה זה וקבל המוכר המנה קנה. או דילמא יש לומר שאני הכא דכתיב כי יקח איש שכל הלקיחה יעשה האיש בין הנתינה בין האמירה השיטה השניה להבנת מהות הספק 4. ר"ן דף ג ע"א מדפי הרי"ף "תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב" ....כתב הר"מ במז"ל בפ"ה מהלכות אישות דהיינו כשאמר לה הרי את מקודשת בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך". דאי לא הוי ליה נתן הוא ואמרה היא דאמרינן עליה דספיקא הוי. אבל אחרים אומרים דאפילו לא אמר כלום מהני, דכיון דאמרה ליה ואקדש אני לך, והוא נתן על פיה, לא גרע ממדבר עמה על עסקיה קדושיה דמהני אע"פ שלא פירש ולא דמי לנתן הוא ואמרה היא דשאני התם דנתן הוא תחילה ואין הדבר מוכיח שבתורת קידושין נתנו אלא בדיבורה ונמצא שבאמירתה נגמרו הקידושין ומשום הכי לא מהני. אבל כאן הוא עושה מעשה קידושין לגמרי שהרי בנתינה זו היא מתקדשת בלא דיבור אחר דה"ל דיבורא דידה כמדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה דמהני אפילו בסתם. ודברי הרמב"ם נראים לי עיקר דהא ודאי נתן הוא ואמרה היא דאמרינן דספיקא הוי משום דבעינן "כי יקח איש" ולא שתלקח לאיש, היינו שאמרה כן בשעת נתינה אבל לאחר נתינה לא ... 5. משנה למלך הלכות אישות פרק ג הלכה ב וכתב הטור ..."ואם נתן הוא ואמרה היא אם היה מדבר עמה על עסקי קידושין הוו ודאי קידושין ואם לאו הוו ספק קידושין". וכתב הרמ"ה וכל שכן אם ענה הבעל "הן" בשעת נתינה דהוו ודאי קידושין אפילו אם אין עסוקין באותו ענין ע"כ. ...ולכאורה נראה דסובר הרמ"ה דטעמא דמספקא לן בנתן הוא ואמרה היא היינו משום דהוא נתן סתם ולא נודע אם לשם קידושין או פקדון או מתנה וכי אמרה היא הריני מקודשת לך בזה שמא לא חש לדבריה ומש"ה כתב דהיכא דענה הן דמקודשת ודאי. דאי טעמא משום דמספקא לן דכי בעינן כי יקח הוא שהאמירה ג"כ יהיה שלו וכשאמרה היא לא מיקרי כי יקח. א"כ כי ענה הן מאי הוי והלא לא ע"י אמירתו נגמרו הקידושין. הנפק"מ לשיטות הראשונים בנוגע למהות הספק (א) השוואת קידושי כסף לקניינים אחרים 6. המאירי קידושין דף ה ע"ב כתבו בתוספות שקניית הכסף שבקרקע דינה כקניית הכסף שבקדושין ונתן הלוקח ואמר הלוקח קנה נתן המוכר ואמר המוכר לא קנה נתן המוכר ואמר הלוקח או בהפך הרי זה ספק ואין הדברים נראין אלא כל שהלוקח נותן יאמר אי זה מהם וקנה וכל שהמוכר נותן לא קנה: 7. שיטה לא נודע למי - דף ה ע"ב ספיקא הוא וחיישנן מדרבנן ...יש לומר מדאורייתא פשיטא לן דהוו קידושין דמי כתיב "כי יקח" - "ויאמר" הוא? ועוד דהא קיחה קיחה משדה עפרון גמרינן ובשדה היכא דיהיב כספא בין דאמר מוכר שדי מכורה לך בכסף זה, בין דאמר לוקח שדך קנויה לי, הוו זביני זביני." (ב) קידושי שטר - האם צריך אמירה? 8. קידושין דף ב עמוד א האשה נקנית בשלש דרכים, וקונה את עצמה בשתי דרכים. נקנית בכסף, בשטר, ובביאה. 9. רש"י בכסף ובשטר - מפרש בברייתא בגמ' נותן לה כסף או שוה כסף ואומר לה הרי את מקודשת לי שטר כותב לה על הנייר אע"פ שאינו שוה פרוטה הרי את מקודשת לי ביאה בא עליה ואמר התקדשי לי בביאה זו 10. המאירי קידושין דף ב ע"א אבל קדושי שטר צריך שיכתוב בשטר על הנייר או על החרס הרי את מקדשת לי ושיהו העדים רואים מה שכתוב בשטר ונתינת השטר לידה ושתהא היא יודעת שהוא שטר קדושין אבל ראיתי לחכמי ההר שכתבו שאינו צריך לומר לה כלום שהרי מה שצריך לומר לה כתוב הוא בשטר והוא שאמרו בגמרא כיצד בכסף נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה הרי את מקדשת לי וכיצד בשטר כתב לה על הנייר או על החרס הרי את מקדשת לי ולא הזכיר בה ואמר לה הרי את מקדשת לי והם פירשו הטעם מפני שהכסף אדם עשוי ליתנו או להלוותו או לקנות בו אי זה דבר ואם אינו מפרש בנתינתו שלשם קדושין הוא נותנם אין במשמע נתינתו ענין שם קדושין כלל והרי הוא כמונה מנה לחברו בפני עדים שאין ראית המנין שום זכית למונה שמא חייב היה לו או נתנם לו אבל שטר שכתוב בו שתהא היא מקדשת לו אינו צריך אמירה אחרת שהרי אמירתו מפורשת בשטר ואין צריך בה אלא שיראו העדים מסירת השטר ולשון שכתוב בו ושתהא היא יודעת שהוא שטר קדושין... ורבותי חולקים לומר שאף בשטר צריך אמירה וכמו שאמרו בגט כתב לה ונתן לה ואמר לה הרי את משלחת וכו' ונראה לי כדעת ראשון שהרי בשאר הקנאות אמרו כתב לו שדי מכורה לך וכו' ואין צריך אמירה (ג) קידושין מדין ערב - האם צריך אמירה? 11. קידושין דף ו עמוד ב אמר רבא: תן מנה לפלוני ואקדש לך - מקודשת מדין ערב, ערב לאו אף ע"ג דלא מטי הנאה לידיה קא משעביד נפשיה, האי איתתא נמי, אע"ג דלא מטי הנאה לידה קא משעבדא ומקניא 12. רש"י אקדש אני לך - וכשנתנו לו א"ל התקדשי לי מקודשת ואע"ג דלא מטי הנאה לידה. 13. רמב"ם הלכות אישות פרק ה הלכה כא "האשה שאמרה תן דינר לפלוני מתנה ואתקדש אני לך ונתן ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך הרי זו מקודשת, אע"פ שלא הגיע לה כלום הרי נהנית ברצונה שנעשה ונהנה פלוני בגללה..." 14. ר"ן דף ג ע"א מדפי הרי"ף תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב - ....כתב הר"מ במז"ל בפ"ה מהלכות אישות דהיינו כשאמר לה הרי את מקודשת בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך". דאי לא הוי ליה נתן הוא ואמרה היא דאמרינן עליה דספיקא הוי. אבל אחרים אומרים דאפילו לא אמר כלום מהני, דכיון דאמרה ליה ואקדש אני לך, והוא נתן על פיה, לא גרע ממדבר עמה על עסקיה קדושיה דמהני אע"פ שלא פירש ולא דמי לנתן הוא ואמרה היא דשאני התם דנתן הוא תחילה ואין הדבר מוכיח שבתורת קידושין נתנו אלא בדיבורה ונמצא שבאמירתה נגמרו הקידושין ומשום הכי לא מהני. אבל כאן הוא עושה מעשה קידושין לגמרי שהרי בנתינה זו היא מתקדשת בלא דיבור אחר דה"ל דיבורא דידה כמדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה דמהני אפילו בסתם. ודברי הרמב"ם נראים לי עיקר דהא ודאי נתן הוא ואמרה היא דאמרינן דספיקא הוי משום דבעינן "כי יקח איש" ולא שתלקח לאיש, היינו שאמרה כן בשעת נתינה אבל לאחר נתינה לא ... חלק שני: הכרעת הגמ' 1. מדאורייתא לא מקודשת כלל 15. הרי"ף דף ב ע"א "ואם נתן הוא ואמרה היא חיישינן מדרבנן". 16. הר"ן על הרי"ף (דף א:) "..והאי לישנא מספקא לי טובא כיון דספיק' הוי הו"ל ספיק' דאורייתא והיכי קאמר וחיישינן מדרבנן הא מדאורייתא נמי איכא למיחש ..והכא נמי מדינא אית לן למימר הכי שתהא מותרת להנשא אלא שמפני חומרא דערוה אסרוה רבנן ומשום הכי אמרינן הכא ספיקא הוי וחיישנן מדרבנן. 17. הריטב"א קידושין דף ה עמוד ב ולאו משום דבאמרה היא מדינא ליהוו קדושין דהא ודאי אמירה שלו בעינן דכתיב כי יקח איש ולא שתלקח אשה לאיש, אלא טעמא דספיקא משום דחיישינן אע"פ שאמרה היא כיון שנתן הוא שמא היה דעתו בנתינתו על סתם שלה וכאילו אמר לה הילך כמו שאמרת שתהא מקודשת לי, אע"פ שלא פירש כן משום חומרא דאשת איש חיישינן להא מדרבנן לשוויה ספק מקודשת להצריכה גט 18. חידושי הרשב"א מסכת קידושין דף ה עמוד ב הא נתן הוא ואמרה היא לאו הוו קדושי...ואע"פ שהדברים מראין דלדעת מה שאמרה לו נתן הוא וכמו שפירש דמי מ"מ העדאת עדים בעינן דהמקדש בלא עדים אין חוששין לקדושין, א"כ כיון שלא פירש כן ואפשר שלשם מתנה נתן ולא לשם קדושין אע"פ שהוא מודה (נ"א: מוכח) דלשם קדושין נתן כמו שאמרה אפ"ה אין כאן עדות שמיעה ולא ראיה לשם קדושין (נ"א לשם עדות) אלא שהם דנין כונת הלב ואין כאן עדות, אבל בשהיו עסוקים באותו ענין כיון שהוא בעצמו נתרצה בהם מעיקרא ה"ז כאלו פירש עכשיו בשעת נתינה דאדבורא דנפשי' קא סמיך ויהיב. 2. ספק מקודשת מדאורייתא 19. רמב"ם הלכות אישות פרק ג הלכה ב נתנה היא ואמרה לו הריני מקודשת לך, הריני מאורסת לך, הרי אני לך לאשה, או בכל לשון הקנאה, אינה מקודשת... נתן הוא ואמרה היא הרי זו מקודשת בספק. 20. רמב"ם הלכות טומאת מת פרק ט הלכה יב דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכיוצא בהן שהן משום ספק הרי הן של דבריהן, ואין טמא מן התורה אלא מי שנטמא טומאת ודאי אבל כל הספיקות בין בטומאות בין במאכלו' אסורות בין בעריות ושבתות אין להם אלא מדברי סופרים ... כמו שביארנו בהלכות איסורי ביאה ובכמה מקומות. 21. הר"ן על הרי"ף (דף א:) "..והאי לישנא מספקא לי טובא כיון דספיק' הוי הו"ל ספיק' דאורייתא והיכי קאמר וחיישינן מדרבנן הא מדאורייתא נמי איכא למיחש .... ולפיכך אני מסתפק בכל ספק קדושין אם צריכה גט מדאורייתא או לא דאפשר דמדאורייתא שרי משום דאיכא למימר העמד אשה על חזקתה דמ"ש מכל תיקו דממונא דאמרינן ביה העמד ממון על חזקתו... הכא נמי מדינא אית לן למימר הכי שתהא מותרת להנשא אלא שמפני חומרא דערוה אסרוה רבנן ומשום הכי אמרינן הכא ספיקא הוי וחיישנן מדרבנן. 3. מדאורייתא מקודשת 22. שיטה לא נודע למי "ספיקא הוא וחיישנן מדרבנן - ואם תאמר אטו כי מספקא לן מילתא וחיישנן לספקא מדרבנן הוא דחיישנן לה הא ודאי דינא הוא דניחוש לה כיון דמספקא לן! יש לומר מדאורייתא פשיטא לן דהוו קידושין דמי כתיב "כי יקח" - "ויאמר" הוא? ועוד דהא קיחה קיחה משדה עפרון גמרינן ובשדה היכא דיהיב כספא בין דאמר מוכר שדי מכורה לך בכסף זה, בין דאמר לוקח שדך קנויה לי, הוו זביני זביני. אבל חכמים גזרו נתן הוא ואמרה היא אטו שטר שכתוב בו הריני מקודשת ונתנו לה שאינה מקודשת כדאמרינן לקמן דף ט .."