פתיחה

מנהג ישראל לקדש בטבעת [כבר בימי הגאונים מצאנו שנהגו לקדש בטבעת. כפי שמצאנו בתשובות הגאונים שערי צדק חלק ג שער ג סימן יב: "...פתח שמעון ואמר תהא בתך מקודשת לי בטבעת זו..."], וסביב מנהג זה התעוררו שאלות רבות, היות ופעמים שהיו קובעים בטבעת אבנים טובות שהקשו על הערכת שווי הטבעת, כפי שניתן לראות בשאלה שנשאל המהרש"ך. שו"ת מהרש"ך חלק ב סימן עו שאלה שאילנא מקמי דמר ומקמיה דרבנן דיתבין על כורסא דדינא חתן שקדש לכלתו בטבעת זהב אחד והיו קבועי' בו שני מרגליות והראה אותו לחכם א' להראותו אם שוה לקדש בו והחכם ההוא החזירו לקדש בו וקדש בו ובאותו מעמד היה נמצא חכם אחד ואמר לו שאין ראוי לקדש בטבעת כזה לכתחילה...ועל כן יורונו מורינו אם ראוי לקדש בטבעת כזהלכתחילה... ומה' תהיה משכורתם שלימה. [מהרש"ך: רבי שלמה בן אברהם הכהן נולד בסראי שביוון (ליד שאלוניקי) בשנת ה"א ר"פ (1520) לערך. הוא כיהן כרב בביטול (היום ביוגוסלביה), ואחר כך כרב של הקהילה הקשטיליאנית בשאלוניקי. עיקר פרסומו הוא מתשובותיו. נפטר בשנת ה"א שס"א (1601) לערך]. המשנה אמרה שהאשה נקנת לא רק פרוטה אלא גם בשווה פרוטה, כלומר גם בשווה כסף. ואמנם אם בחר הבעל לקדש בכסף ממש, האשה יודעת בדיוק מה היא מקבלת, שהרי השווי של הכסף הוא הכסף עצמו, אך לא כך הדבר בשעה שמקדשים בחפץ, וייתכן ויש בכך בעיה בשעה שרוצים לקדש אשה בחפץ, ולא בכסף. הדיון ההלכתי בשאלה זו מבוסס על סוגייתנו. ועל כן, בכדי שנוכל להבין היטב את השאלה שנשאל המהרש"ך יש לברר את דברי הגמרא על פי שיטות הראשונים השונות. כמו כן, ייתכן ובסיום הדיון ההלכתי ניתן יהיה להבין מדוע אומר הרמ"א שנוהגים לשאול את העדים האם יש בטבעת שווה פרוטה, וכן ניתן להבין מדוע נוהגים לכסות את פני הכלה. הגמ' בדף ז ע"ב עוסקת במקרה של אדם שקידש אשה ב"שראי", כלומר בחפץ השווה כסף. ונחלקו רבה ורב יוסף האם צריך לשום את החפץ בכדי שיחולו הקידושין, או שמא האשה מקודשת גם ללא שומא (מקור 1). ובדף ט ע"א מכריעה הגמ' "והלכתא שיראי לא צריך שומא" (מקור2). הראשונים דנים בשאלה מדוע לא צריך שומא בשיראי, והאם יש שוני בין סוגי החפצים בהם האשה מתקדשת? א. הסוברים שיש הבדל בין סוגי החפצים 1. שיטת רבינו תם תוס' ד"ה והלכתא (מקור 3) מביא את שיטת רבנו תם שלדעתו שיראי הם דוגמא לחפצים שבהם לא צריך שומא משום ששומתם ידועה קצת ואין רגילים לטעות בהם כל כך. ולכן הגמרא דייקה ואמרה "והלכתא שיראי לא צריך שומא", ולא אמרה "והלכתא כרבה". שדווקא בחפצים הדומים לשיראי אנחנו לא מחייבים שומא, אבל באבנים טובות ושאר חפצים שקשה מאוד להעריכם חייבים שומא (ואמנם נראה לקמן שנחלקו הראשונים האם גם רבה מודה בענין זה לרב יוסף, או שמא רבה ורב יוסף חולקים גם באבנים טובות ומכריעים באבנים טובות כרב יוסף). רבינו תם סובר שהאשה לא מקודשת בדברים ששומתם קשה להערכה היות ו"לא סמכה דעתה", כלומר האשה לא סומכת על דבריו של המקדש, היות והיא מסתפקת באשר לשווי החפץ, ולפיכך פסק רבינו תם שאין לקדש באבנים טובות שיש בהם יהלום. מחלוקת הראשונים בדברי רבינו תם ונחלקו הראשונים בדברי ר"ת, האם הקידושין לא תופסים דווקא כשאמר לאשה בזמן הקידושין את שווי היהלום, או שמא לעולם לא יתפסו הקידושין ביהלום, אפילו אם לא אמר לה את שוויו. הרא"ש (מקור 4) הכיר את המנהג שלא לקדש באבן ששיבצו בה אבנים טובות, והקשה על מנהג זה, שהרי המציאות היא שאנשים רגילים לקדש בטבעת בלי לומר את שוויה, והרי ללישנא קמא בקידושין סתם (בכל דהו) כולם מודים שלא צריך שומא, ומדוע א"א לקדש באבן עם יהלום? ולאור קושיא זו מוכח שהרא"ש פסק כלשנא קמא, ודווקא באומר את שוויה צריך שומא. אבל באומר לה התקדשי ב"כל דהו", גם לכתחילה לא צריך שומא ואפילו באבנים טובות. וכך הבינו את הרא"ש הבית יוסף וכך גם פסקו הטור והשלטי גיבורים. הר"ן והרשב"א (מקור 4א) הבינו בשונה מהרא"ש, שהמקדש באבן טובה תמיד צריך שומא, ואפילו אם קידש אותה ב"כל דהו" [קושיית הרא"ש מהלישנא קמא לא קשה על הר"ן, היות והר"ן הבין שרבה ורב יוסף בכלל לא חולקים במקרה של אבן טובה, אלא דווקא בחפצים הדומים לשיראי. ולכן סוגיית הגמ' על לישנותיה, לא עוסקת כלל באדם שקידש באבן טובה. ולא שייך להקשות מהלישנא קמא לעניינינו. שהרי אבנים טובות שומתם קשה, וייתכן שכולם יסכימו שאינה מקודשת אפילו אם אמר לה בכל דהו]. הבית שמואל (מקור 5) הסביר את מחלוקת הרא"ש והר"ן באופן הבא: לרשב"א ולר"ן האשה מעריכה בדמיונה שהאבן יקרה מאוד, לעיתים הרבה יותר משוויה. ולכן גם אם לא אמר את שווי האבן לא יחולו הקידושין, שלא סמכה דעתה. לעומת זאת, לשיטת הרא"ש, אם מקדש את האשה באבן סתם מבלי לנקוב בשוויה, האשה אינה עסוקה במחיר האבן ואף מעריכה את האבן בפחות משוויה. אבל כאשר הבעל נוקב בשווי האבן היא רוצה לוודא שאכן זה השווי, ולא סמכה דעתה עד שלא נעשית שומא, ולכן ללא שומא הקידושין לא יחולו. הגר"א (שו"ע אה"ע לא, ס"ק ג) סבור כר"ן בהבנת ר"ת, ומוכיח את דבריו בר"ת עצמו. רבינו תם הקשה מדוע הגמ' לקמן בדף מח. אומרת שהאשה מקודשת בשעה שקידש אותה בשבח כלי, והוסיף לה נופך משלו. הרי לא ברור כמה הנופך שווה – ומדוע מקודשת? ומתרץ ר"ת שמדובר ששם קודם לכן את הנופך. ושואל על כך הגר"א, מדוע ר"ת לא תירץ שמדובר שקדשה בכל דהו? אלא שעל כרחך שגם בכל דהו צריך שומא באבן יקרה. 2. שיטת הרמב"ם הרמב"ם (מקור 6) מבאר שמדובר בסוגייתנו בבגדים של משי שהאשה מתאווה להם. והר"ן מבאר שלשיטת הרמב"ם לא צריך שומא בחפצים שהאשה מתאווה להם כדוגמת שיראי, היות והיא גומרת בדעתה להתקדש "ומקניא נפשה מיד כל היכי דשווה". אך בדברים אחרים צריך שומא גם לרבה. ובהסבר דבריו נראה שדווקא בדברים שהאשה מתאווה להם היא גומרת בדעתה להתקדש וערכו של החפץ לא משנה לה (ובלבד שיהיה שווה פרוטה) ולפיכך אין צריך שומא. אך בשאר חפצים שאינה מתאווה להם היא מוכנה להתקדש בגלל ערכו של החפץ ולכן צריך שומא, וכך גם הובא בתוס' ר"י הזקן. ולפי זה נראה שהרמב"ם יחלוק על רבינו תם באבנים טובות, שהרי סתם אשה דרכה להתאוות לאבנים טובות, ולרמב"ם מקודשת גם ללא שומא. ב. הסוברים שאין הבדל בין סוגי החפצים בניגוד לשיטות שהובאו לעיל, יש ראשונים שמפרשים שכאשר הגמ' אומרת שההלכה היא ששיראי לא צריכים שומא, אין בכך כדי למעט חפצים אחרים, ושיראי לאו דווקא. ולכן הגמ' פוסקת שכל חפץ שמקדשים בו אין צריך שומא. כך מובא בסוף דברי התוס' (ד"ה והלכתא) בשם "יש מפרשים", שלא מחלקים בין שיראי לאבנים טובות. וכך גם סובר הריטב"א (מקור7) ומוכיח את דבריו מכך שהגמ' עצמה לא חלקה בין סוגי החפצים שבהם מקדש הבעל. גם המאירי (מקור 8) מבין שאין לחלק בין סוגי החפצים. לדעתו שיראי הם דוגמא לחפצים הקשים להערכה, ואעפ"כ אומרת הגמרא שמקודשת גם ללא שומא, ולא חוששים שלא סמכה דעתה. המרדכי (מקור 9) מביא בשם הראביה שאף שנהגו לקדש בטבעת שאין בה אבן, מכל מקום המקדש בטבעת שיש בה אבן מקודשת, ואין הבדל בינה לבין שיראין, כי בשניהם אין בקיאה בשומתם. והדבר מוכח מהגמרא, שהגמ' מציינת שהסיבה שהאשה מקודשת באמר לה חמישים ושוו חמישים היא שאכן השווי היה חמישים, כלומר שלא חשוב אם האשה יודעת את השומא, מה שחשוב זה שתנאו של הבעל שיקדש בחמישים מתקיים. לשיטה זו, שאין הבדל בין סוגי החפצים, צריך להסביר מדוע אמרה הגמ' שדווקא "שיראי לא צריכי שומא" הרי הוא הדין גם בשאר חפצים! וכתבו התוס' (והובא גם בר"ן) שהגמ' רצתה להדגיש שההלכה היא ששיראי לעולם צריכי שומא, כלומר, שלא רק במקרה של "כל דהו" מקודשת בשראי, אלא אפילו אם אמר לה חמישים ושווים חמישים. ובכך מכריעה הגמ' כלישנא קמא. הב"ח בהגהותיו לר"ן (דף ד. בדפי הרי"ף אות ד) מציין שראשונים אלו גרסו בגמ' בלשנא בתרא "בכל דהו פליגי" ולא "בכל דהו נמי פליגי", ולכן לפי גרסתם בלשנא בתרא רבה ורב יוסף חולקים רק במקרה שקידש בכל דהו, ואילו במקרה של "אמר חמישים ושוו חמישים", מודה רבה לרב יוסף שלא מקודשת ללא שומא. ולפי הבנה זו צריכה היתה הגמ' לכתוב ששיראי לא צריכי שומא תמיד, כהבנת הלישנא קמא ולא כלישנא בתרא. ג. פסיקת השו"ע השו"ע הביא את דעת הטור והרא"ש ברבינו תם בשם "יש אומרים", ואח"כ הביא את דעת הר"ן בר"ת בשם "יש מי שאומר", וסיים "לכן נהגו לקדש בטבעת שאין בה אבן". הגר"א כתב שמכך שסיים השו"ע שנהגו לקדש בטבעת שאין בה אבן, הרי שהוא הכריע כדעת הר"ן שבאבן טובה אפילו בכל דהו אינה מקודשת. אך הב"ח כתב שאף לפי הרא"ש ניתן להבין מדוע ראוי לא לקדש בטבעת שיש בה אבן, שחששו שמא יזכיר את הסכום ואז לא תהיה מקודשת. ולפי זה, אם יש לו טבעת עם אבן יכול לקדשה בזו ויקפיד לקדשה ללא הזכרת הסכום. בעל ערוך השולחן (מקור 10) מבאר שהמנהג לקדש בטבעת שאין בה אבן לכאורה לא מועיל לשיטת הרמב"ם, שהרי אם אין בטבעת אבן האשה לא מתאוה לה, וצריך במקרה כזה שומא לשיטת הרמב"ם. ואפשר שכדי לצאת גם לשיטת הרמב"ם אומר הרמ"א שנהגו לשאול את העדים האם הטבעת שוו"פ, שתדע הכלה שמקדשה רק בש"פ וכך יוצא גם לשיטת הרמב"ם שהרי שמו את הטבעת. ואמנם יש מקומות שלא שואלים את העדים אם הטבעת ש"פ, אך היות ונוהגים בכל המקומות לכסות את פני הכלה, הרי שהכלה כאילו אומרת שהיא מוכנה לתקדש בכל חפץ שירצה בעלה רק שיהיה ש"פ, ובכך יוצאים יד"ח גם לרמב"ם. מקורות 1. קידושין דף ז עמוד ב ההוא גברא דאקדיש בשיראי, רבה אמר: לא צריכי שומא, רב יוסף אמר: צריכי שומא. אי דאמר לה בכל דהו - כולי עלמא לא פליגי דלא צריכי שומא, אי דאמר לה חמשין ולא שוו חמשין - הא לא שוו, כי פליגי - דאמר חמשין ושוו חמשין, רבה אמר: לא צריכי שומא, דהא שוו חמשין; רב יוסף אמר: צריכי שומא, כיון דאיתתא לא בקיאה בשומא לא סמכה דעתה. איכא דאמרי: בכל דהו נמי פליגי, רב יוסף אמר: שוה כסף הרי הוא ככסף, מה כסף דקיץ, אף שוה כסף נמי דקייץ. 2. קידושין דף ט עמוד א הלכתא: שיראי לא צריכי שומא. והלכתא כר"א. והלכתא כרבא אמר רב נחמן. 3. קידושין דף ט עמוד א - תוספות ד"ה והלכתא והלכתא שיראי לא צריך שומא - ... מיהו קשיא אמאי לא קאמר בהדיא הלכתא כוותיה דרבה כדאמר הלכה כר' אלעזר והלכתא כרבא אמר רב נחמן ואומר ר"ת דאתא לאשמועינן דדוקא שיראי הוא דלא צריכי שומא לפי ששומתן ידוע קצת ואין רגילין לטעות בו כל כך אבל שאר דברים כגון אבנים טובות ומרגליות שיש שאינם טובות אלא מעט ורגילים לטעות בהרבה יותר משוויים צריכי שומא משום דלא סמכה דעתה ולפיכך נהגו העולם לקדש בטבעת שאין בה אבן... 4. רא"ש מסכת קידושין פרק א סימן ח ומיהו לא ברירא לי האי טעמא מה שנהגו העולם להסיר האבן מן הטבעת דהא אמרינן בכל דהו לא פליגי ללישנא קמא ואין דרך לתת שומא לטבעת של קידושין 4א. הרשב"א מסכת קידושין דף ט עמוד א והלכתא שיראי לא צריכא שומא. ...ומשם ר"ת אמרו דאצטריך משום דרבה ור"י כי היכי דפליגי בשיראי ה"נ פליגי במקדש בכל דבר ואפילו באבנים טובות ומרגליות, והו"א דהלכתא כרבה ולעולם מקודשת, קמ"ל דדוקא בשיראי לפי ששומתן ניכרת אבל אבנים טובות ומרגליות שאין שומתן ניכרת ויש אחת שוה כפלי כפלים מחברתה בהא אין הלכה כמותו אלא צריכא שומא דשמא טועה היא בשומתה וסבורה היא ששוה יותר, ואפילו אמר לה בכל דהו אינה מקודשת דלא סמכה דעתה, והיינו טעמא נמי דאמר והלכתא שיראי לא צריכי שומא ולא אמר והלכתא כרבה כדאמר והלכתא כר"א והלכתא כרבא אר"נ. 5. בית שמואל אבן העזר סימן לא ס"ק ב לפיר' הרא"ש סבורה היא שאינו שוה כ"כ לכן אין קפידא אא"כ אמר ששוה כך וכך ולהר"ן הטעם דסברא ששוה הרבה יותר לכן אין חילוק בין אם קדשה סתם בין אם אמר בכל דהוא, והרמב"ם ס"ל נמי הטעם כהרא"ש ומחלק בין תכשיטין שהאשה מתאווה אליהם אז סומכת דעתה ובשאר דברים לא סמכה דעתה. 6. רמב"ם הלכות אישות פרק ז הלכה יח אמר לה הרי את מקודשת לי בבגדים אלו שהן שוין חמשים דינרים והיו של משי וכיוצא בהן שהאשה מתאווה להן, אם היו שוין חמשים הרי זו מקודשת משעת לקיחה, ואינן צריכין ה שומה בשוק ואחר כך תהיה מקודשת כדי שתסמוך דעתה אלא הואיל והן שוין כמו שאמר לה הרי זו מקודשת משעה ראשונה, ואם אינן שוין אינה מקודשת. 7. ריטב"א מסכת קידושין דף ט עמוד א מיהו הא קשיא לן אמאי לא אמרינן הלכתא כרבה כי היכי דאמרינן באידך, ומכאן דקדק רבי יעקב ז"ל דסברא דתלמודא הוא דדוקא שיראי הוא ודכותייהו שהאשה בקיאה בהם על הרוב ואין הטעות מרובה בהם, אבל אבנים יקרות וכיוצא בהם שאין בקיאין בהם אלא אומנים ומצוי בהם הטעות גדולה מאוד דברי הכל צריכין שומא ... ועל דרך זה הנהיגו במקצת מקומות שלא לקדש בטבעת שיש לו חותם של אבן יקרה, ואין זה מחוור דאם כן לא הוה שתיק מינה גמרא לעיל (ז' ב') כדשקיל וטרי במאי דפליגי רבה ורב יוסף ובמאי דלא פליגי, אלא ודאי שמעינן מינה דבכל מידי לא צריך שומא כרבה לא שנא אמר בחמשין ושוו חמשין ולא שנא אמר לה בכל דהו, והא דלא אמרינן הכא והלכתא כרבה, משום דאיכא לעיל תרי לישני ומספקא לן במאי פליגי נקיט לה נמי סתמא. 8. בית הבחירה למאירי מסכת קידושין דף ז עמוד ב המקדש את האשה בשיראין ובבגדים של משי שאין רוב העולם בקיאין בשומא שלהם כמה שוין אם אמר לה התקדשי לי באלו במה שהן הרי זו מקדשת אחר שהם שוים פרוטה והוא הדין כל שאמר התקדשי לי בשיראין אלו אע"פ שלא הזכיר במה שהן אע"פ שטועה בערך שלהם הואיל ואינה מוטעית בגוף השיראין להיותם ממין אחר כגון שסבורה שהן של חוטי זהב ואינן אלא משאר חוטין אלא שמוזהבים מעט וכן כיוצא בזה הא כל שהן בגופן כמו שהיא סבורה ושסתם בני אדם סבורים אלא שמוטעית בערך שלהן מקדשת ואם הזכיר לה סך שווי שבהן כגון שאמר לה התקדשי לי בשיראין אלו ששוים חמשים דינרין או התקדשי לי בחמשים דינרין והרי אלו בדמיהם ונמצאו שאינן שוים חמשים אינה מקדשת שהרי על דעת חמשים ירדה ונמצאת מוטעית למפרע אבל אם היו שוים חמשים אע"פ שלא נשומו לפניה בבקיאים הרי היא מקדשת ואין אומרים מכיון שלא נתברר לה כן לא סמך דעתה עליהם. 9. מרדכי סימן תפח הלכתא שיראי לא צריכי שומא. נהגו העם לקדש בטבעת של זהב בלא אבן יקרה בתוכה משום דרוב בני אדם אינם בקיאים בשומא. ומיהו אם קדשה מקודשת מדלא אמר רבה איתתא בקיאה בשומא, תלי טעמא דהא שוו חמישים, וש"מ אפילו לא בקיאה לשון ראבי"ה. 10. ערוך השולחן אבן העזר סימן לא סעיף ח וכתבו רבותינו דלפיכך נהגו העולם לקדש בטבעת שאין בו אבן דביש בו אבן היה צריך שומא כמ"ש ולדעת הרמב"ם לא חששו או אפשר דגם טבעת בלא אבן האשה מתאוה לזה ובוודאי דנכון להוציא גם דעתו הגדולה ולקדש בדבר שהאשה מתאוה להן ואפשר דלפיכך כתב רבינו הרמ"א בסעי' ב' דנוהגין תחת החופה לשאול לעדים אם הטבעת ש"פ כדי שתדע הכלה שאין מקדשה רק בש"פ עכ"ל ובזה גם להרמב"ם א"ש דהא שמוהו להטבעת אך במדינתינו אין נוהגין לשאול להעדים עוד כתב שגם נוהגין לכסות פני הכלות הצנועות ואינן מקפידות במה מקדש אותן עכ"ל כלומר שבזה שמכסין פניהן הוה כאומרות קדשני במה שתרצה רק שיהיה ש"פ [חמ"ח] וזה המנהג פשוט בכל המדינה ולפ"ז אתי שפיר גם לדעת הרמב"ם. ואע"ג דלפ"ז למה אין המנהג אצלינו לקדש בטבעת שיש בו אבל די"ל דא"א לסמוך ע"ז לבד דכשיודעת שיש בו אבן טוב תטעה תמיד בדעתה לומר ששוה הרבה ולא יעלו הקדושין לשארי רבותינו .. ולכן המנהג אצלינו לכסות פני הכלה וגם שלא לקדש בטבעת שיש בו אבן טוב כדי לצאת כל הדיעות.