בסוגייתנו מובא שהוריו של ר' יעקב בר אבוה היו מכבדים אותו בכיבודים שונים כשהיה חוזר מבית המדרש. בעקבות כך שאל ר' יעקב את אביי האם מותר לו להענות לכיבודים אלו מהוריו. אביי ענה לו על כך שמאמו יכול לקבל כיבוד, אמנם מאביו שלא יקבל היות שהוא בן תורה "ותחלש דעתו" מכך. סיפור נוסף בנושא זה מובא בירושלמי (כאן פ"א ה"ז) שאמו של ר' ישמעאל הגיעה לבית המדרש וסיפרה לפני החכמים שר' ישמעאל-בנה אינו מכבדה כראוי, ותמהו על כך חכמים. ואמרה להם שברצונה לרחוץ את רגליו ולשתות את המים, אך הוא מסרב לכך. חכמים אמרו לר' ישמעאל שהיות וזהו רצונה חייב הוא למלא את בקשתה מצד כיבוד אב ואם. במפרשים נידונה השאלה מדוע כשהאב בן תורה אסור לבן לקבל כיבוד ממנו. כמו כן מהו הדין במצב שהאב מפציר מאוד בבנו, האם גם אז אסור לקבל ממנו כיבוד. א. הבעיה שהעסיקה את המפרשים בגמ' לא נתפרשו דבריו של אביי, מהי הכונה ש"תחלש דעתו" של האב, כשהוא בן תורה, האם מדובר באופן שהאב מכבד את הבן רק באופן "סתמי", אך באמת לא נֹח לו לכבד את בנו ("תחלש דעתו"), ולפי זה אם ברור לנו שזה רצונו, כגון שהוא מפציר מאוד בבן כדי לכבדו, א"כ אדרבא זהו כבוד האב, ואין דעתו נחלשת בשל כך. או שמדובר אפי' במצב שהאב מפציר מאד בבן, וגם אז יש חשש שתחלש דעתו, ואסור לקבל ממנו כיבוד. כמו כן יש לברר האם דברי אביי תואמים את דברי ר' חסדא המובאים בגמ' (לב, א) שהאב שמחל על כבודו – כבודו מחול. או יתכן שאביי חולק על כך. ב. שיטות המפרשים 1. הר"ן הר"ן (דף יג, א ד"ה בדפי הרי"ף) מביא את גמרתנו שאם אביו בן תורה לא יקבל ממנו, ומוסיף על כך: "ומיהו אם היה אביו מקפיד בדבר הרבה – יקבל. הר"ן מביא לכך ראיה מהירושלמי (עי' לעיל) שאמו של ר' ישמעאל התלוננה עליו בבית המדרש שאינו מכבדה וכו', ואמרו חכמים לר' ישמעאל שחייב לשמוע בקולה, משום שרצונה זהו כבודה. ומכאן מסיק הר"ן שכך הדין גם לאביו בן תורה שמפציר בו הרבה, שחייב לשמוע בקולו ביאור דבריו: הרי בגמ' נא' שמשום החשש שמא תחלש דעתו של האב, לא יקבל הבן כיבוד מאביו בן תורה. הר"ן מוכיח שכל זה כשאין האב מפציר, אך אם מפציר, רצונו זהו כבודו. ראיה לכך מביא הר"ן מהסיפור על אמו של ר' ישמעאל שרצתה לשתות את מי רחיצת רגליו, והרי זה ודאי בזיון וחולשת הדעת לכל אדם, ומ"מ ענו לו: רצונה זהו כבודה. מכאן שכאשר אם או אב מפצירים, חייב הבן לשמוע בקולם, אף באב בן תורה. 2. רבנו ירוחם ר' ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב א ח"ד) כותב שאם אביו או אמו רוצים לכבדו ולשרתו, אפי' בשתיית מי רחיצת רגליו, ויש להם בכך נחת רוח- יניח להם, שזהו כבודם ורצונם, וכך מפורש בירושלמי. העולה מדבריו: ר' ירוחם אינו מחלק בין אב לאם,ואינו כותב שבמקרה שהאב בן תורה אסור לקבל ממנו, וכמו כן הוא מסתמך על הירושלמי. לכאורה נראה שכונתו לומר כדברי הר"ן, שיש חיוב לקבל כיבודם כשהם מפצירים ממנו, עפ"י הירושלמי הנ"ל (עי' לעיל) אפי' כשהאב בן תורה. 3. בית יוסף ו"פרי חדש" הבית יוסף (יו"ד סי' רמ) כותב שיש לחלק בין אב לאם, שבמקרה שהאב בן תורה, אסור לקבל ממנו כיבוד, כדברי הגמ' כאן. מדבריו עולה תמיהה על ר' ירוחם שלא חילק בכך. וצ"ע על דבריו מדוע לא הביא את שיטת הר"ן (עי' לעיל), שלכאורה ר' ירוחם מכוון כדבריו. ה"פרי חדש" (ליקוטים על יו"ד סעי' כח) מקבל את דעת הבית יוסף, שאפי' במצב שהאב מפציר, אין לקבל ממנו כשהוא בן תורה. ומוסיף על כך שיש לדחות את ראיית הר"ן, שבאב בן תורה אסור לקבל ממנו כיבוד אפי' מקפיד, שהרי מ"מ תחלש דעתו. כפי הנראה כוונתו לומר שאף במפציר בבנו הרבה יש חולשת הדעת, וצ"ע. (הובא גם בברכי יוסף יו"ד שם סעי' כה). 4. ריב"ש וראב"ד הריב"ש (שו"ת סי' רכ) מביא בשם הראב"ד שרבו ואביו, למרות שנא' בגמ' שאם מחלו על כבודם- כבודם מחול (לב, א), כל זה בדבר שחייב אדם לנהוג בהם מחמת כבודם, שעל כך רשאים למחול. אמנם על בזיונם אינם רשאים למחול, שזהו כבוד התורה. וכן אין האב יכול למחול על דברי גדופין וחרופין שיאמר הבן. כדברים הנ"ל הביא גם הטורי אבן (מגילה כח, א) בשמו, עיי"ש. העולה מדבריו לכאורה היה ניתן לומר שדברים אלו חולקים על שי' הר"ן ור' ירוחם (משמעות דבריו), שכאשר האב מפציר אין הבן רשאי לסרב לו. אך נראה שמ"מ יש לחלק, שדוקא בעניני גדופין וחרופין הדברים אמורים, אך על כבודם ואפי' יתר על המידה, יתכן שהריב"ש והראב"ד סוברים כר"ן. 5. המהרש"א המהרש"א (כאן ד"ה מאבוך) כותב שאין סתירה בין דברי אביי לגמ' (לב, א) להלן האומרת שרב ואב שמחלו על כבודם – כבודם מחול, משום ששם מדובר על כבוד שהתלמיד או הבן צריך לעשות לרבו (או אביו), וע"כ יכול למחול לו. אבל אם הרב (או האב) עושה כבוד לתלמיד, אין כבודו מחול, שהרי מ"מ תחלש דעתו. ועי' בחיי אדם (כלל סז סעי' כו) שאם האב בן תורה אסור לקבל ממנו כיבוד, שהרי אסור להשתמש בבן תורה. העולה מדבריו לכאורה נראה שדברים אלו אינם כשיטת הר"ן ור' ירוחם (עי' לעיל), שהרי הרב והאב אינם יכולים לכבד את החייבים בכבודם (התלמיד או הבן). אמנם יתכן שדברי המהרש"א אמורים רק כשאין הם מפצירים, אבל כשהם מפצירים אין חשש שתחלש דעתם. 6. תורת רפאל ה"תורת רפאל" (ח"א סי' יא) כתב שאכן ישנה מחלוקת לגבי קבלת כבוד מאביו. ואביי האומר בסוגיתינו שאין לבן לקבל כיבוד מאביו בן תורה, הולך לשיטתו: שרב שמחל על כבוד – אין כבודו מחול, ומשום כך אין לבן לקבל כיבוד מאביו- בן תורה, שהרי בזה תחלש דעתו שאין הבן מקבלו כרב. אמנם לפי מה שמקובל בימינו שאב ורב שמחלו על כבודם – כבודם מחול, אכן גם מאב בן תורה יכול לקבל. עפי"ז הוא מסביר שאביי הסובר (גיטין נט,ב) שכהן יכול לתת רשות לרבו או למי שגדול ממנו, משום שעשה של כבוד תורה חזק יותר ודוחה עשה של "וקדשתו" האמור בכהנים. אמנם לפי מה שקי"ל שגם רב שמחל על כבודו – מחול, א"כ אין עשה של כבוד תורה דוחה את "וקידשתו". ולכן ר' יוסף שם מתרץ תירוץ אחר, משום שסובר אצלנו (לב, א) שרב שמחל על כבודו – כבודו מחול. (עיי"ש בהמשך דבריו). 7. הרי"ף והרמב"ם הרי"ף והרמב"ם לא הביאו כלל דין זה שהאב יכול לקבל כיבוד מבנו, ויש לברר מהי סיבת ההשמטה. ה"תורת רפאל" (שם) כותב שהרי"ף והרמב"ם השמיטו דין זה משום שקי"ל שאב ורב שמחלו על כבודם – כבודם מחול. הסבר זה הוא עפ"י שיטתו (עי' לעיל) שאביי הסובר שאין הבן רשאי לקבל כיבוד מאביו בן תורה, אכן סובר שרב שמחל על כבודו – אין כבודו מחול, אך אין הלכה כשיטת אביי. ג. הנפקא מינא בין השיטות לשיטת הר"ן (וכן משמעות ר' ירוחם) כשהאב או האם מפצירים מאד בבן לקבל ממנו כיבוד, חובה על הבן לקבל, אפי' באב בן תורה, שהרי זהו כבודו ורצונו. אמנם לשיטת הבית יוסף (שם) והפר"ח (שם) אין לקבל כיבוד מאב בן תורה, שהרי תחלש דעתו, אף אם מפציר בבן. אמנם יש לציין שבדברי חרופין וגדופין אין האב יכול למחול על כבודו, אף לשיטת הר"ן ור' ירוחם (עי' לעיל). ד. פסק ההלכה השו"ע (יו"ד סי' רמ סעי' כה) כותב שאב הרוצה לשרת את בנו, רשאי הבן לקבל ממנו. אך אם היה האב בן תורה – אסור. דברים אלו מבוססים על שיטתו בבית יוסף (עי' לעיל), ולכאורה משמעות דבריו שאף במצב שהאב מפציר בבנו שיקבל ממנו כיבוד, אסור לבן לקבל ממנו כשהאב בן תורה. לשיטת ה"תורת רפאל" (שם) להלכה אפי' במצב שהאב אינו מפציר הרבה, מותר לקבל כיבוד ממנו, שהרי ההלכה שאב ורב שמחלו על כבודם – כבודם מחול (רמב"ם ממרים ו, ח ושו"ע יו"ד סי' רמ סעי' יט), ושיטת אביי מבוססת על דעתו שאין כבודם מחול, ולכך דחויה היא מההלכה. נספחים 1. שאלות לתלמיד 1. סכם את שאלת ר' יעקב בר אבוה לאביי, ואת תשובת אביי על כך. 2. עי' בירושלמי (כאן פ"א ה"ז) וסכם את הסיפור על אמו של ר' ישמעאל- בקצרה. 3. מהי בעיית המפרשים בסוגייתנו. 4. מהי דעת הר"ן (דף יג, א בדפי הרי"ף ד"ה גרסינן) בבעיה הנ"ל, וכיצד הוכיח את דבריו מהירושלמי. 5. מה ניתן להסיק מדברי ר' ירוחם (העזר: פ"ב שיטות המפרשים). 6. מהי דעת הבית יוסף (יו"ד סי' רמ) בנ"ל. 7. עי' בשו"ת הריב"ש (סי' רכ), האם דברים אלו תואמים את שיטת הר"ן ור' ירוחם (לעיל), נמק. 8. עי' במהרש"א (כאן, ד"ה מאבוך), האם לפי דבריו ישנה סתירה בין דברי אביי לגמ' לעיל (לב, א) שרב ואב שמחלו על כבודם – כבודם מחול. 9. האם דברי המהרש"א הנ"ל תואמים את שיטת הר"ן ור' ירוחם, נמק. 10. עי' בתורת רפאל (ח"א סי' יא), האם שיטתו כשיטת המהרש"א (לעיל), פרט. 11. כיצד מסביר ה"תורת רפאל" (שם) לפי שיטתו את השמטת הרי"ף והרמב"ם הלכה זו. 12. סכם את השיטות העיקריות בסוגיה זו, והנפק"מ ביניהן (העזר בנספח ב). 13. מהו פסק השו"ע (יו"ד סי' רמ סעי' כה) ועל איזו שיטה מבוסס פסק זה. 2. טבלאות סיכום א אב "בן תורה" המפציר לכבד את בנו שיטת הדעה הטעם ר"ן (ומשמעות ר' ירוחם) חובה על הבן לקבל הכיבוד רצונו זהו כבודו בית יוסף משמעות דבריו שאין הבדל בין מפציר ללא, ובשניהם אסור לקבל הכיבוד תחלש דעתו של אב פרי חדש אפי' האב מפציר הרבה – אין לקבל ממנו מ"מ תחלש דעתו תורת רפאל אפי' האב מפציר הרבה – אין לקבל ממנו כל זה דוקא לדעת אביי הסובר שרב שמחל על כבודו – אין כבודו מחול ב פסק ההלכה שיטת הפסק הטעם פסק השו"ע אין לקבל כיבוד מאב בן תורה פוסק כשיטתו בבית יוסף (עי' לעיל) תורת רפאל אפי' האב אינו מפציר הרבה – מותר לקבל ממנו כיבוד, לשיטתו זהו גם פסק הרמב"ם והרי"ף שהשמיטו ענין זה ההלכה לא כאביי, אלא: אב ורב שמחלו על כבודם כבודם מחול