מבוא הסוגיה
נאמר בתורה (פ' אמור, ויקרא כב, מ): "ולקחתם לכם ביום
הראשון: פרי עץ הדר, כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל" (עי'
מקור מס' 1).
במשנתנו (פ"א מ"ג דף כט, ב) נאמר: "לולב גזול והיבש פסול".
פסול "היבש" אינו מיוחד דוקא ללולב, אלא נאמר גם לגבי כל אחד
מארבעת המינים במשניות הבאות: לולב (כט, ב), הדס (לב, ב),
ערבה (לג, ב), אתרוג (לד, ב).
אמנם ישנו דבר משותף אחד לכולם והוא מקור הדין לפסול
"יבש" (מובא בגמרא להלן לא, א), הנלמד בהיקש מאתרוג הנאמר
בו "פרי עץ הדר", ומכאן שיבש פסול שהרי אינו "הדר".
מאידך עומדים הראשונים על כך ששיעור היבשות והגדרתה
שונים בכל מין מארבעת המינים, ובכל אחד יש הגדרת ה"יבש"
המתאימה לו.
בירושלמי על משנתנו מובא טעם שונה לכאורה על פסול "יבש",
ויש לדון האם ישנו הבדל מהותי בינו לטעם "הדר" שבגמרתנו.
כמו כן דנים הראשונים בשיעור היבשות שבו נפסל הלולב,
ובמקומה של יבשות זו בחלקי הלולב (שדרה, עלים, תיומת).
1. טעם פסול "יבש"
א. טעמי הבבלי והירושלמי
בגמרתנו מבואר ש"יבש" פסול משום שאינו "הדר", ובגמרא להלן
(לא, א - עי' מקור מס' 2) מבואר שהוקש לולב לאתרוג, וצריך גם
הלולב להיות "הדר" ויבש פסול שהרי אינו הדר.
אמנם בירושלמי (פ"א ה"א דף יב, ב - ועי' מקור מס' 3) מובא
שיבש פסול משום שנאמר: "לא המתים יהללו יה" (תהילים קטו,
יז), דהיינו יבש הוא כמת.
ב. האם ישנה נפק"מ בין הטעמים
פשטות דברי הראשונים היא שאין נפק"מ בין טעם הבבלי לטעם
הירושלמי, וזאת משום שאינם מציינים שום הבדל הלכתי הנובע
מכך.
ניתן להסביר הבנה זו, משום שגם כוונת הירושלמי שפסול "יבש"
הוא מטעם שאינו "הדר", אלא שהירושלמי מוסיף לכך אסמכתא
מהפסוק "לא המתים", ויבש נחשב כמת ואינו הדר (קרבן העדה,
שם, ועי' מקור מס' 3).
הריטב"א (עי' מקור מס' 4) מוסיף על כך שהירושלמי מביא את
הפסוק הנ"ל רק בדרך "צחות" (לשון מליצה), וכדרך שמובא
בבבלי לגבי שופר שהפכו ותקע בו מהצד הרחב (עי' גם ר"ן ראש
השנה פ"ג) שפסול, משום שאין זה דרך "העברתו", אולם
הירושלמי כותב בדרך "צחות", משום שנאמר: "מן המיצר קראתי"
וכו', משום שדרך הירושלמי לתת סימני טעמים עפ"י פסוקים לדין
תורה.
ברור שלפי הבנה זו הטעם העיקרי הוא פסול "הדר" אלא
שהירושלמי נותן "סניף טעם" לומר שיבש פסול משום שהוא נחשב
כמת, שהרי ניטלה הדרתו ורעננותו.
הראב"ד (תמים דעים סי' רלב, הל' לולב לראב"ד, והובא ברא"ש
פ"ג סי' א - עי' מקור מס' 5) אינו כותב במפורש שטעמי הבבלי
והירושלמי חולקים, אמנם מאידך הוא מציין שעל פי טעם
הירושלמי שיבש הוא כמת, ניתן ללמוד ש"יבש" בלולב נקרא כאשר
ילבינו פניו ויהא נראה כמת, וא"צ שיפרך בצפורן (עי' להלן פרק
מס' 2 - שיעור היבשות).
גם המאירי (ד"ה ובקושיות) מסיק מטעם הירושלמי ש"יבש" נחשב
כמת ואינו בכלל לולב, אלא אבד שמו ממנו כ"מת", ולכך פסול אף
בשאר הימים (עי' בהרחבה להלן: סוגיה ב - פסולי לולב בשאר
ימים).
ג. הבנות נוספות ב"יבש אינו הדר"
"הקריבהו נא לפחתך" - מאוס
הרז"ה (ב"מאור הקטן" דף יד, ב בדפי רי"ף ד"ה קא פסיק - ועי'
מקור מס' 6) ורבנו מנוח כותבים שיבש הפסול משום שאינו
"הדר", היינו משום "הקריבהו נא לפחתך". כוונתם שיבש נקרא
דבר מאוס, ככוונת פסוק זה, משום כך אף מסיק הרז"ה שפסול
יבש הוא אף בשאר הימים (ענין זה יורחב להלן דף כט, ב: פסולי
לולב בשאר הימים).
הרמב"ן (מלחמות ה', שם - עי' מקור מס' 7) חולק על כך וסובר
שגם כאשר האתרוג יבש ואינו הדר, עדיין אין זה בגדר מאוס,
שהרי ישנו אתרוג יבש ומ"מ הוא נאה ומשובח וריחו טוב,
ועולה על שולחן מלכים.
"זה אלי ואנוהו"
רש"י (על המשנה ד"ה יבש - עי' צילום הסוגיה) כותב שפסול "יבש"
הוא משום שצריך מצוה מהודרת שנאמר (שמות טו): "ואנוהו".
רש"י אף מסיק להלן בגמרא (ד"ה בשלמא יבש) שפסול יבש הוא אף
בשאר ימים, למרות שהמצוה בשאר ימים רק מדרבנן, אמנם היא
"זכר למקדש" ולכן צריכה להיות "בהידור מצוה", ויבש אינו
מהודר. וכ"כ רש"י לקמן (לו, ב ד"ה אלא לרב - עי' מקור מס' 7א),
שצריך מצוה הדורה, משום שמזכיר עליה שם שמים.
קשיים על דברי רש"י
א.
מדוע לא נקט את טעם הגמרא: הוקש לולב לאתרוג, ובאתרוג
נאמר "פרי עץ הדר" ויבש אינו "הדר".
ב.
הרי "זה אלי ואנוהו" הוא דין לכתחילה (עי' לעיל יא, ב) ואינו
פוסל בדיעבד. ואילו לגבי יבש מוכח בגמרא שפסול אפילו בדיעבד
(תוס' ד"ה לולב, ועוד - עי' צילום הסוגיה).
הסברים בדברי רש"י
א.
המאירי (כאן, ובמגן אבות עמ' קיא - ועי' מקור מס' 8) כותב
שפסול לולב יבש אינו נובע מהפסוק של "הדר", שהרי פסוק זה
נאמר דוקא על אתרוג, ומה שנאמר בגמרא שיבש פסול משום
שצריך "הדר", אין הכוונה ל"הדר" של הפסוק, אלא שצריך מצוה
מהודרת כדברי רש"י, משום "זה אלי ואנוהו". ומה שאמרו
בגמרא להלן (לא, א) שרבנן סוברים שהוקש לולב לאתרוג, העמדה
זו נדחתה, שהרי נשארה ב"תיובתא".
המאירי מוסיף להסביר שאע"פ ש"אנוהו" הוא רק דין לכתחילה,
כמו שמוכח לגבי מצות אגידת הלולב (להלן לג, א), שבדיעבד כשר
גם ללא אגד, ואילו יבש פסול אפילו בדיעבד. מסביר המאירי: אין
כל המדות שוות בפסול שאינו "הדר", דהיינו יש שכשר בדיעבד,
ויש שפסול לגמרי כ"יבש" שניטלה כל הדרתו וחיותו, וכדברי
הירושלמי (שם) שיבש חשוב כמת.
ב.
גם רש"י סובר שפסול "יבש" נובע מהיקש לאתרוג, אמנם רש"י
נותן טעם מדוע הוקש לאתרוג, ואומר משום שצריך מצוה
מהודרת שנאמר "ואנוהו", ואילולא כן לא היינו מקישים לאתרוג
(כפות תמרים, אהל משה).
ג.
רש"י מביא טעם "ואנוהו" משום פסול יבש מיום השני ואילך,
שאמנם לענין "לכם" לא הצריכו חז"ל מהיום השני, אך לגבי פסול
"הדר" כן הצריכו, ובא רש"י לומר שהטעם הוא משום שצריך
מצוה מהודרת שנאמר "ואנוהו", ולכן אף בשאר ימים פסול (קרבן
נתנאל (על הרא"ש סי' ג אות ז) כפות תמרים, חידושי רעק"א,
מרומי שדה, ועוד - עי' מקור מס' 9).
סיכום הדעות - עי' טבלה מס' 1 וטבלה מס' 2
2. שיעור היבשות בלולב
א. "יש אומרים" - יבשות התלויה בזמן
בסוגייתנו לא פורש מהו שיעור היבשות שבו נפסל הלולב, אמנם
מצינו במס' ע"ז (לד, א) לגבי חרצני ענבים של גויים שלאחר
שנתייבשו י"ב חודש, הרי הם נחשבים כ"יבשים" ומותרים.
גם לגבי סוגייתנו יש הרוצים לתלות יבשות זו בזמן של שנה (דעת
י"א המובאת בריטב"א במאירי ועוד - עי' מקור מס' 10 ומקור
מס' 11).
ב. שיטת תוס' - פריכה בצפורן
תוס' (כט, ב ד"ה לולב - עי' צילום הסוגיה) דוחים את השיטה
הנ"ל, שהרי א"א לדמות את שיעור היבשות שנאמר לגבי חרצנים
לשיעורה בארבעת המינים, שהרי נאמר בגמרא להלן (לג, א) לגבי
הדס יבש, שבמקרה שיבשו רוב עליו אך נשארו ג' בדי עלין לחים -
כשר, ומכאן שאין היבשות תלויה בזמן י"ב חודש, שהרי לא יתכן
שעל כל ההדס עברו י"ב חודש ואילו על העלים הלחים לא עברו
י"ב חודש ונשארו לחים (עי' מהר"ם כאן). תוס' מסיקים שיש
לדמות פסול יבש בארבעת המינים, למומי בכורות שבגמרא
(בכורות לז, א) האומרת שאוזן בכור שנתייבשה, היינו שנפרכת
בצפורן, וא"כ אין הדבר תלוי בזמן, אלא במצב היבשות.
גם הריטב"א (וכן ר"ן ועוד) דוחה את ההשואה לחרצני ענבים,
שהרי יבשותם ענינה שכבר לא נשארה שום לחלוחית של יין אסור,
אבל כאן כל שהתייבש נתבטל "הדרו", ואפילו תוך י"ב חודש -
פסול (ועי' מקור מס' 10).
ג. שיטת המאירי - שבירות העלים
המאירי (עי' מקור מס' 11) מסכים לדברי תוס' דלעיל, שאין
להשוות חרצני ענבים ללולב, אמנם מאידך הוא חולק על תוס'
האומרים ששיעור "פריכה בצפורן" נאמר גם לגבי לולב, שהרי
בלולב החוש מעיד שגם לאחר זמן רב מאד, אינו בא לידי פריכה.
לכך הוא מסיק ששיעור היובש שלולב נפסל בו הוא כל שכופלים
את עליו מצד אורכו והם נשברים (וכ"כ המכתם).
ד. שיטתהר"ז הלוי - עברה לחלחיותו
הר"ז הלוי (מובא ברא"ש סי' א - עי' מקור מס' 12) דוחה גם הוא
את שיטת תוס' (עי' לעיל) ששיעור היבשות הוא "פריכה", משום
שלדעתו לשון "פריכה" אינו שייך אלא באוכלים, כדברי הגמרא
לעיל (יג, ב) שירקות מתייבשים ונפרכים, אך אין השיעור שייך
במיני עצים. לכך דעתו ששיעור היובש הוא כאשר יצא מכלל
"כמוש" ונתייבש לגמרי, דהיינו עברה ממנו כל לחלוחית.
ה. שיטת הראב"ד - הלבינו פניו כמת
הראב"ד ("תמים דעים" סי' רלב, והובא ברא"ש סי' א - עי' מקור
מס' 5) כותב שודאי לכל מין מארבעת המינים ישנו שיעור יבשות
משלו. לגבי לולב ידוע שאינו נפרך אפילו אחר מספר שנים, ולכן
סימן היבשות במיני העצים הוא שינוי הצבע מירוק ללבן. דהיינו
כל זמן שיש בו מראה ירוק - כשר, כלה מראה הירקות והלבינו
פניו - נחשב כמת ופסול. הראב"ד מביא לכך ראיה מהירושלמי
(שם) שיבש פסול על שם שנאמר "לא המתים יהללו יה", וכאשר
הלבינו פניו מראיתו דומה למת. הוא מדגיש שסימן שינוי הצבע
הוא הן להקל והן להחמיר, דהיינו יתכן למשל שעלי ההדס יתייבשו
ויפרכו בצפורן, אך צבעם נשאר ירוק, ולכן הם כשרים, שהרי אם
ישרום במים יחזרו כמות שהיו ברכותן ובמראיתן, אמנם כאשר
הלבינו כמת, שוב לא יחזרו, והרי הם פסולים.
לשיטה זו הסכימו ראשונים נוספים: רא"ש, ריטב"א, ר"ן ועוד.
ו. שיטת ההלכה - מחבר ורמ"א
הרמב"ם (עי' מקור מס' 13) לא פירש מהו שיעור היבשות, אלא
כתב באופן כללי לגבי כל ארבעת המינים שיבשו שפסולים.
פסק הטור והשו"ע
הטור והמחבר בשו"ע (תרמה, ה - עי' מקור מס' 14) פסקו כדעת
הראב"ד שכאשר כלה מראה הירקות והפך לבן, הרי הוא לולב
היבש ופסול. בשו"ע (תרמו, ו-ז) הובא דין זה גם לגבי הדס
(ועיי"ש בביאור הגר"א סק"ט שלשיטה זו הסכימו כל הפוסקים).
פסק הרמ"א
הרמ"א כותב (בשם יש אומרים) שאין נקרא יבש אלא כשנפרך
בצפורן, וכן המנהג במקומות שלולבים אינם מצויים.
שיטה זו שהובאה ע"י הרמ"א היא כדעת תוס' (עי' לעיל), ומ"מ
נראה שאין כוונתו לפסוק כך לגמרי, שהרי לגבי דין הדס (תרמו,
ו-ז) שפסק המחבר שפסול משילבינו פניו, לא העיר הרמ"א כלום,
אעפ"י שהדס נפרך בצפורן קודם שילבינו פניו (עי' גם לעיל בשיטת
הראב"ד). לפי זה יוצא שנטיית הרמ"א כשיטת תוס' היא דוקא
להקל, כדבריו, מפני שישנן מדינות שאין הלולבים מצויים בהן,
ולכך המנהג לקל. אמנם בהדס שטבעו להפרך בצפורן, ורק אח"כ
מלבין, אין להחמיר בדינו כשיטת תוס', אלא אחר שיטת רוב
הראשונים שפסקו כראב"ד. ועי' גם סוגיה ה - הדס היבש (פרק 2
סעי' ג) הסברי פסק הרמ"א.
סיכום השיטות וההלכה - עי' טבלה מס' 3
3. מקום ההתיבשות בלולב
הלולב בנוי מכמה חלקים: שדרה, עלים, בראש השדרה - "תיומת".
יש לברר על איזה חלק מדובר במשנה, שכאשר יבש הלולב פסול,
שהרי אין כל החלקים מתייבשים בבת אחת. בתחילה עליו
מתייבשים ורק אח"כ שדרתו, לעומ"ז כאשר יבשה שדרתו ודאי
הוא שגם עליו יבשים. כמו כן יתכן מצב שרק ה"תיומת" נתייבשה,
אמנם שאר הלולב עדיין לח.
א. דעת הראב"ד - שדרת הלולב
הראב"ד (הל' לולב, והובא ברא"ש סי' ב', ובקצרה במאירי
ובמכתם) (עי' מקור מס' 15) כותב שמדובר על התייבשות השדרה,
משום שהיא הנקראת "לולב", אמנם יבשות העלים לא נזכרה
בגמרא ובמשניות.
הראב"ד מביא את הירושלמי (פ"ג ה"א - ועי' מקור מס' 16) שיש בו
שתי נוסחאות:
א.
עפ"י נוסחה אחת, שאלו בירושלמי: מהו דין לולב שיבשו עליו,
וענו על כך: אע"פ שיבשו עליו עדיין "הדור הוא", ואינו דומה
לקטום שפסול. מנוסחה זו, כותב הראב"ד, יש להסיק שפסול יבש
אינו בעלים אלא בשדרה עצמה. אמנם אם יבשו רוב העלים, צריך
"שהתיומת" תהיה לחה, כדוגמת מה שאמרו בהדס בגמרא (לג, א)
שאם יבשו עליו, ונשארו בו ג' עלים לחים בראש כל אחד - כשר.
ב.
לפי הנוסחה השניה בירושלמי, שאלו: מהו דין לולב שיבשה
"ציצתו" - "התיומת" שלו, וענו: כשר ואין זה דומה לקטום וכו'.
לפי נוסחה זו, כותב הראב"ד, אף כאשר יבשה התיומת - כשר,
אמנם לא ניתן להסיק עפ" נוסחה זו, מהו דין יבשו רוב העלים.
המסקנות העולות משיטת הראב"ד
א. יבשו רוב עלי הלולב, ולא יבשה התיומת - כשר.
ב. יבשה התיומת בלבד - כשר (עי' מאירי, ועי' גם חזו"א הל' לולב
סי' קמה סקי"א ועי' משנ"ב סי' תרמה, ס"ק כב בשם הפמ"ג, שסובר
בדעת הראב"ד שיבשה התיומת בלבד - פסול).
ג. יבשה השדרה - פסול.
ד. יבשה התיומת ורוב עלי הלולב - פסול.
ב. דעת הרא"ש - רוב העלים
הרא"ש חולק על הראב"ד (עי' מקור מס' 15) וכותב שאין זה נכון
שהשדרה היא הנקראת "לולב" ולא העלים, שהרי בגמרא (לב, ב)
אומר שמואל שלולב צריך להיות גבוה מעל ההדס - טפח, ובא ר'
יוחנן ומוסיף ששדרתו של הלולב היא שצריכה לצאת טפח, וא"כ
משמע שסתם לולב הכוונה לעלים ולא לשדרה, ולכן נצרך ר' יוחנן
לחלוק ולומר שבמקרה זה השדרה צריכה לצאת לפחות טפח,
משום שבסתמא היינו חושבים שהכוונה רק לעלים. כמו כן מוסיף
הרא"ש שמצינו שלולב שנפרצו רוב עליו - פסול, ומבואר בגמרא
שנעשה כחופיא (כמטאטא קש עי' רש"י לב, א), ולפי זה כל שכן
כאשר יבשו רוב העלים שהלולב פסול.
כעין זה הקשו על הראב"ד ראשונים נוספים: ריטב"א ר"ן ועוד.
ג. דעה נוספת - רוב עלים ורוב השדרה
הר"ן (יג, ב בדפי הרי"ף - ועי' מקור מס' 17) והריטב"א מביאים
שיטה (כנראה שהכוונה לרמב"ן בהשגות להל' לולב עמ' נ) שפוסלת
רק כאשר יבשו רוב העלים וכן רובה השדרה. אמנם הם עצמם
חולקים על כך, וסוברים שכאשר יבשו רוב העלים, כבר נפסל
הלולב.
יבשה השדרה והעלים לחים
הריטב"א (ד"ה והיבש) (עי' מקור מס' 10) כתב שבמקרה זה - כשר,
אך ציין שאין זה מצוי שהשדרה יבשה והעלים לחים, אמנם מהר"ן
משמע שאין כלל להסתפק במקרה זה, שהרי דרך הלולב העלים
מתייבשים ואח"כ השדרה, ואם נתייבשה היא - ודאי שגם העלים.
ד. שיטת ההלכה - טור מחבר ורמ"א
הטור (סי' תרמה - ועי' מקור מס' 18) פוסק: לולב שיבשה שדרתו
או רוב עליו - פסול, כמו כן הוא מביא את שיטת הראב"ד (עי'
לעיל סעי' א) שהכל תלוי בשדרה, ומציין שהרא"ש דחה שיטה זו.
בפשטות הטור פסק כרא"ש, אך החמיר שגם במקרה שיבשה רק
השדרה והעלים לחים פסול, למרות שמקרה זה בלתי מצוי (עי'
לעיל). יתכן גם שכך הבין את מסקנת הרא"ש (עי' ב"ח ד"ה ומש"כ,
שפירש את הטור כדברי הר"ן).
השו"ע (תרמה, ה - עי' מקור מס' 14) כותב שכאשר יבשו רוב עלי
הלולב - פסול, דעה זו היא כשיטת הרא"ש.
הרמ"א (שם) מוסיף: "או שדרתו". בודאי שאין כוונתו לפסוק
כשיטת הראב"ד, שהרי לפיו הכל תלוי בשדרה, ואפילו יבשו רוב
העלים - כשר. אמנם הרמ"א מוסיף על המחבר שגם במקרה שיבשה
השדרה בלבד - פסול.
בפשטות נראה שכוונתו לציין כדברי הטור שהחמיר גם כראב"ד
(ועי' גם ב"ח שם ובהגר"א כאן) אמנם כבר הובא שמקרה זה בלתי
מצוי כמעט, כדברי הר"ן (עי' מג"א ומחצית השקל שהערת הרמ"א
לכאו' מיותרת ועי' שער הציון סי' תרמ"ה אות כד).
סיכום השיטות וההלכה - עי' טבלה מס' 4
נספחים
א. נספח רשימת מקורות
1. פ' אמור ויקרא (כב, מ)
2. סוכה לא, א
3. ירושלמי סוכה (פ"א ה"א דף יב, ב) וקרבן העדה (שם)
4. ריטב"א סוכה (דף כט, ב ד"ה והיבש)
5. ראב"ד סוכה (מובא ברא"ש פ"ג סי' א)
6. רז"ה סוכה (ב"המאור הקטן" דף יד, ב בדפי הרי"ף ד"ה קא
פסיק)
7. רמב"ן סוכה (מלחמות ה' טו, א בדפי הרי"ף)
7א. רש"י סוכה (לו, ב ד"ה אלא לרב)
8. מאירי סוכה (דף כט, ב ד"ה ואחר שבארנו)
9. קרבן נתנאל סוכה (על הרא"ש סי' ג אות ז)
10. ריטב"א סוכה (דף כט, ב ד"ה והיבש)
11. מאירי סוכה (דף כט, ב ד"ה ומעתה)
12. ר"ז הלוי סוכה (מובא ברא"ש סי' א)
13. רמב"ם (הל' לולב ח, א)
14. שו"ע (או"ח תרמה, ה)
15. ראב"ד סוכה (מובא ברא"ש פ"ג סי' ב), רא"ש סוכה (שם)
16. ירושלמי סוכה (פ"ג ה"א דף יב, ב) "פני משה" ו"קרבן העדה"
(שם)
17. ר"ן סוכה (יג, ב בדפי רי"ף ד"ה לולב)
18. טור (או"ח סי' תרמה, ה)
ב. נספח טבלאות
מס' 1 - הבנות ב"יבש אינו הדר"
