1. שאלות לתלמיד
2. נספח טבלאות

הסוגיה דף ג, א – ג, ב מתני'. מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לחבירו אלף זוז על מנת ליתנן לו מכאן ועד שלשים יום, והוא אומר מכאן ועד עשר שנים - אומדים כמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידו אלף זוז, בין נותנן מכאן ועד ל' יום, בין נותנן מכאן ועד עשר שנים. גמ'. אמר רב יהודה אמר שמואל: המלוה את חבירו לעשר שנים - שביעית משמטתו, אע"ג דהשתא לא קרינן ביה לא יגוש, סוף אתי לידי לא יגוש. מתיב רב כהנא: אומדים כמה אדם רוצה ליתן ויהיו אלף זוז בידו, בין ליתן מכאן ועד ל' יום ובין ליתן מכאן ועד עשר שנים; ואי אמרת שביעית משמטתו, כולהו נמי בעי שלומי ליה! אמר רבא: הב"ע - במלוה על המשכון, ובמוסר שטרותיו לב"ד, דתנן: המלוה על המשכון, והמוסר שטרותיו לב"ד - אין משמיטין. איכא דאמרי, א"ר יהודה אמר שמואל: המלוה את חבירו לעשר שנים - אין שביעית משמטתו, ואע"ג דאתי לידי לא יגוש, השתא מיהא לא קרינן ביה לא יגוש. אמר רב כהנא, אף אנן נמי תנינא: אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו אלף זוז בידו, בין ליתן מכאן ועד ל' יום ובין ליתן מכאן ועד עשר שנים; ואי אמרת שביעית משמטתו, כולהו נמי בעו שלומי ליה! אמר רבא: הב"ע - במלוה על המשכון, ובמוסר שטרותיו לב"ד, דתנן: המלוה על המשכון, והמוסר שטרותיו לב"ד - אין משמיטין. רש"י ואע"ג דהשתא - בשביעית לא קרינא ביה לא יגוש שהרי אם בא לנגשו בלא שביעית נמי אינו יכול לא אמרי' כיון דלא קרינן ביה לא יגוש לא קרינן ביה שמוט דסוף אתי לידי לא יגוש והכי משתמע ביה קרא לא יגוש בזמנו את רעהו כי קרא שמטה קודם לכן. מוסר שטרותיו לב"ד - הוא פרוזבול שהתקין הלל שכתוב בו מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינין שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה. אין משמיטין - דלא קרינן ביה לא יגוש שהרי אינו תובע כלום. תוספות איכא דאמרי המלוה חבירו (בשטר) לעשר שנים אין שביעית משמטתו - אומר ר"ת דהלכה כלישנא בתרא דה"נ מתני' מסייע ליה וקשיא ללישנא קמא ובאזהרות הגיה ר"ת זמן עשר (כסף) כי ילונו ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו. רמב"ם שמיטה ויובל ט, ט המלוה את חבירו וקבע לו זמן לעשר שנים אינו משמט, אף ע"פ שהוא בא לידי לא יגוש הרי הוא עתה אינו יכול לנגוש, התנה עמו שלא יתבענו שביעית משמטת. שו"ע חושן משפט סז סעיף י המלוה את חבירו וקבע לו זמן לעשר שנים או פחות או יותר, אין שביעית הבאה בתוך הזמן משמטתו, דהשתא לא קרי ביה לא יגוש (דברים טו, ב). מבוא הסוגיה שנת השמיטה כוללת בתוכה שמיטת קרקע ושמיטת כספים, כנא' (דברים טו, א-ג): וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו, לא יגוש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמיטה לה'". וכל התובע חוב שעברה עליו שמיטה, ביטל עשה ועובר על לא תעשה. בסוגייתנו נחלקו מהו דין חוב "ארוך זמן"- עשר שנים, האם גם עליו חל דין שמיטת כספים. מחלוקת זו נמשכת גם בדיוני הראשונים כיצד יש לפסוק בסוגיה זו. יש להעיר: דיוני הראשונים הם בעיקר על השמיטות שתוך זמן החוב, על השמיטה שתבוא אחר מועד פרעון החוב ישנו דיון נוסף. א. הבעיה שהעסיקה את הראשונים הראשונים נחלקו כיצד יש לפסוק בסוגייתנו, כלשון הראשונה הפוסקת שהשביעית משמטת, או כלשון השניה הפוסקת שהשביעית אינה משמטת. הסיבות לפסק ההלכה בראשונים בענין זה נובעות מאחד מהטעמים דלהלן: א. מחלוקת כללית כיצד יש לפסוק, בכל מקום שישנן שתי לשונות בגמ'. ב. סיבה מקומית כאן, שצריך לפסוק כאחת משתי הלשונות. ג. שילוב שני הטעמים דלעיל. ב. שיטות הראשונים 1. הפוסקים כלשון הראשונה - השביעית משמטת הריב"א (מובא בתוס' שאנץ וברא"ש סי' ג ועי' תוס' במס' שבת (מב, ב) פוסק כלשון ראשונה, משום שלשיטתו בכל מחלוקת שבין שתי לישנות יש לפסוק כך. לשיטתו כך פסקה הגמ', ומשום כך כאשר היתה מחלוקת בבית המדרש, דעת רוב החכמים הובאה בלשון הראשונה, ואילו דעת המיעוט הובאה בלשון האחרונה. כשיטה זו סוברים חלק מהגאונים (עי' רא"ש במס' ב"ב (פ"ג סוף סי' נה). הריטב"א (כאן) סובר שחוץ מהטעם הכללי לפסוק כלשון הראשונה, יש גם טעמים נוספים לפסוק כך. בגמ' הובא שרבא סובר כלשון ראשונה, שהרי הוא משתדל לתרץ לשון זו כדי שתתאים למשנתנו. טעם נוסף הוא מביא, שהרי ללשון ראשונה, יוצא שישנה חומרא חומרה לתובע וקולא לנתבע, וכך הוא המקובל לפסוק בדיני ממונות. ר' אליהו הזקן (גיסו של ר' האי גאון) כותב באזהרותיו (פיוט לחג השבועות) "זמן עשר כי ילוונו, בחצי ימיו יעזבנו" - כלומר שהמלוה לעשר שנים, לא יזכה לקבל חובו שהרי השביעית משמטת החוב. (הובא גם בתוס': ג, ב ד"ה איכא דאמרי, ובתוס' ב"ב דף קמה, ב ד"ה אין השביעית, וברא"ש כאן). הטור (חו"מ סי' סז) מביא שגם הרמ"ה פוסק כך. דעת הר"ח בתוס' שאנץ ובתוס' ר' פרץ (כאן) מובא שר"ח פוסק כלישנא קמא, ושכך שיטתו בכל מקום שישנן שתי לשונות. מאידך כותב ר' יהודה ב"ר יצחק (מובא באו"ז פסקי ע"ז א, קכא) ששיטת ר"ח שתמיד הלכה כלשון אחרונה. ולפי"ז יתכן שר"ח פוסק כאן כלשון ראשונה בגלל סיבות מקומיות כמובא בריטב"א (עי' לעיל). 2. הפוסקים כלשון השניה - השביעית אינה משמטת ר"ת (מובא בתוס' דף ג, א ד"ה איכא דאמרי, ובתוס' במס' ב"ב (דף קמה, ב ד"ה ואין השביעית), וכן ברא"ש ובריטב"א כאן) סובר שיש לפסוק כאן כלשון השניה שאין השביעית משמטת, שהרי לשון המשנה כפשוטה מסייעת ללשון זו, וכדברי הגמ' בכך. וכך גם הביאו: תוס' שאנץ, תלמידי ר' פרץ, רא"ש ורמב"ן. (ועי' גם שיטת ר"ת לפסוק כלשון שניה, כשלשון המשנה מסייעת לכך - תוס' שבת מב, ב ד"ה והיינו, ובתוס' ע"ז ז, א ד"ה בשל.) סיבה נוספת, בגמ' במסכת ב"ב (קמה, ב) נא' ששביעית אינה משמטת שכר שושבינות, מפני שא"א לומר בזה "לא יגוש", שהרי נותן השושבינות אינו יכול ליגוש את המקבל, אלא רק כאשר ישא אשה, וכל עוד לא נשאה אינו חייב לו כלום. (הובא בשם ר"ת ב: תוס' ב"ב קמה, ב ד"ה אין, וברא"ש כאן) ר"י (מובא בתוס' שם) דוחה ראיה זו, שהרי דין שושבינות שונה לגמרי ממלוה, שיתכן שלעולם לא יבוא לידי "לא יגוש", שהרי אם לא ישא את האשה - לא יתחייב, ולכן אין השביעית משמטת שושבינות, אך אין להסיק מכך לגבי מלוה. מהסיבות הנ"ל הגיה ר"ת את ה"אזהרות" (פיוט לשבועות) של ר' אליהו הזקן (עי' לעיל) באופן כזה: "זמן עשר כי ילוונו ולא במשפט, בחצי ימיו יעזבנו", דהיינו רק כשהלוה לו באופן שאינו כשר (ולא במשפט) - יפסיד את חובו, אך השביעית אינה משמטת את חובו (ובודאי שכוונתו לחלוק על ר' אליהו הזקן - עי' ב"ח ומהרש"ל ב"ב קמה, ב). יש להעיר: שיטת ר"ת באופן כללי אינה סוברת שיש לפסוק כ"לישנא בתרא", אלא כשיש 2 לישנות הדבר תלוי בספק, ובספק של תורה יש להחמיר ובדרבנן יש להקל. הרי"ד (בתוספותיו) פוסק כלשון שניה, משום שלשיטתו יש לפסוק כך בכל מחלוקת שבין שתי לישנות. כך גם משמעות הרמב"ן בסוגייתנו. הרמב"ן (כאן), הרשב"א (שו"ת ח"ב רכה) והאור זרוע (פסקי ע"ז פ"א, קכא) כותבים גם הם שיש לפסוק כלשון השניה, שהרי לשון המשנה מסייעת לכך, והם מוסיפים על כך, שאף שרבא דחה את הראיה מלשון המשנה, אינו חולק ע"כ שההלכה כלשון זו, אלא שלדעתו, אין להוכיח כך מהמשנה. ראיה נוספת מביא הרמב"ן (שם) שמכיון ששביעית בזה"ז מדרבנן, יש ללכת אחר המיקל, שהשביעית אינה חלה על החוב ואינה משמטת (ועי' בהסברו של הבית יוסף חו"מ (סי' סז, י) בהסבר הרמב"ן). וכן פוסקים: ס' התרומות (שער מה ח"א סי' ח), המאירי, הטור (סי' סז) והתשב"ץ (ח"ב סי' צט). יש להעיר: גאונים וראשונים רבים סוברים שבכל מחלוקת שבין שתי לישנות, ההלכה כלשון השניה (עי' אנצי' תלמודית ערך הלכה, פסיקה לא, הערה 299) כמו כן ישנם שסוברים הפוך, אך כמובא לעיל ישנם טעמים נוספים השייכים דוקא לסוגייתנו, שיש שחרגו מהכלל הרגיל בשיטתם. 3. דעת הרי"ף הרי"ף לא הביא אף אחת מהלשונות, ותמהו על כך הראשונים (עי' רמב"ן וריטב"א), שהרי פסק ששביעית נוהגת בזה"ז (עי' גיטין יט, א בדפי רי"ף) והיה לו לפסוק בענייננו. הרא"ש (ב"ק פ"א סי' ו, וגיטין פ"ו סי' יא) כותב שדרכו של הרי"ף לפסוק בכל מקום כ"לישנא בתרא", והר"ן (ע"ז ז, א) כותב שדרך הרי"ף לפסוק בדין תורה כמחמיר, ובדין דרבנן כמיקל, ולפי"ז פסק כלשון שניה, שהרי שביעית בזה"ז מדרבנן. בגידולי תרומה (פי' לספר התרומות) מוכיח שכך פוסק הרי"ף, שהרי הביא את המשנה כצורתה, שפשטותה כלשון שניהה. אולם ללשון הראשונה יש להעמיד את המשנה במלוה על המשכון או במוסר שטרותיו לב"ד - כתרוציו של רבא. לדעת ר' ירוחם (מישרים נתיב ז) הרי"ף פוסק כלשון הראשונה, שהשביעית משמטת, מכיון שזה דין של איסור. הבית יוסף (חו"מ סי' סז) דוחה את טעמו, שהרי אם שביעית נחשבת כאיסור יש לפסוק לקולא, שהרי בזה"ז היא מדרבנן, וא"כ יש להקל שאינה משמטת. אמנם הב"י מסכים להלכה שהרי"ף פוסק כלשון ראשונה, שהרי מדובר על ממון, וכל ספק ממון יש להקל על הנתבע. ג. הנפקא מינה בין השיטות האם חוב "ארוך זמן" נשמט בשביעית או לאו: ללשון ראשונה – כן, ללשון שניה – לא. בזמן הזה ששמיטה מדרבנן ונהגו לעשות פרוזבול, האם יש לעשות פרוזבול בכל שנה ושנה שקיים החוב, או שאין בכך צורך, שהרי ממילא החוב אינו נשמט: ללשון הראשונה יש לעשות פרוזבול, וללשון השניה אין צורך בכך. ד. שיטת ההלכה הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל ט, ט) והשו"ע (חו"מ סז, י) פוסקים כלשון השניה, שהשביעית אינה משמטת. הדבר אברהם (ח"א סו"ס לב) כותב שראוי לכתחילת לעשות על כך פרוזבול, לצאת ידי הפוסקים כלשון ראשונה, ששביעית אכן משמטת. ה. שביעית שבאה לאחר עשר שנים 1. דעות הראשונים תלמידי הראב"ד (מובאים במאירי (כאן) בשם: "תלמידי גדולי המפרשים") כותבים שגם בשמיטה שבאה אחר עשר שנים, אין החוב נשמט, שמכיון שעברה שמיטה אחת שלא שמטה את החוב, א"כ גם השמיטה שאחר עשר שנים לא תשמט. לעומ"ז פוסק הרקאנטי (פסקים סי' שנא) שהשמיטה שאחר עשר שנים כן משמטת את החוב, שהרי אז יש כבר נגישת החוב. 2. פסק הלכה משמעות השו"ע (חו"מ סז, ז) האומר: "המלוה את חבירו... לעשר שנים... אין השביעית הבאה בתוך הזמן משמטתו", שדוקא השמיטה שבתוך זמן החוב אינה משמטת, אך השמיטה שאח"כ כן משמטת. נספחים 1. שאלות לתלמיד אילו שני סוגי שמיטה יש בשנה השביעית. באר את המחלוקת בין שתי הלשונות בדברי שמואל, וטעמם. מהי דעת הריב"א בפסיקת ההלכה בין שתי הלשונות, ומדוע. כיצד לשיטתו יש להסביר מדוע הובאה דעה מסוימת בתור לשון ראשונה, ואילו האחרת בתור לשון שניה. כיצד מוכיח הריטב"א שיש לפסוק כלשון הראשונה. כיצד יש לפרש את הפיוט לשבועות של ר' אליהו הזקן (הובא בתוס' ג, ב ד"ה איכא דאמרי). מדוע פוסק ר"ת כלשון השנייה (עי' תוס' ג, א ד"ה איכא דאמרי). כיצד דוחה ר"י את ראיית ר"ת (תוס' ב"ב קמה, ב ד"ה ואין). כיצד מפרש ר"ת את הפיוט לחג השבועות (עי' לעיל שאלה מס' 6). כיצד פוסקים הרמב"ן והרשב"א (שו"ת ח"ב רכה) ומדוע. מדוע לא התייחס הרי"ף לסוגייתנו, עי' רא"ש (ב"ק פ"א סי' ו) ור"ן (ע"ז ז, א). סכם את הנפק"מ להלכה בין השיטות. כיצד פסקו הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל ט, ט) והשו"ע (חו"מ סז, י). מה הציע ה"דבר אברהם" (ח"א סו"ס לב) בקשר לכך. מהי המחלוקת בשביעית שבאה אחר זמן החוב. מהי משמעות השו"ע (שם) בענין זה, פרט. 2. טבלאות סיכום א כיצד יש לפסוק בשתי לשונות דעה פסק סיבה ריב"א ועוד לשון ראשונה זוהי דעת רוב החכמים ולכך הובאה בלשון ראשונה ריטב"א לשון ראשונה יש גם הוכחות שרבא סובר כך ר"ת כאן: לשון שניה בדרך כלל בתורה- לחומרא, בדרבנן לקולא רמב"ן ורשב"א לשון שניה כפשט המשנה, ושביעית בזמן הזה דרבנן פסק הרמב"ם והשו"ע לשון שניה כנ"ל ב הנפק"מ בין השיטות בחוב "ארוך זמן" דעה שביעית בתוך הזמן פרוזבול הפוסקת כלשון א משמטת יש לעשות הפוסקים כלשון ב לא משמטת א"צ לעשות הצעת הדבר אברהם   יש להחמיר ולעשות לצאת לכו"ע ג שביעית שבאה אחר זמן החוב דעה פסק תלמידי הראב"ד לא משמטת רקנאטי משמטת משמעות השו"ע משמטת