1. שאלות לתלמיד
2. נספח טבלאות

מבוא הסוגיה בגמרא הובאה המימרה של רבא על שנים שבאו להעיד על פלוני שהרג את הנפש בצד מזרח של מקום מסויים, ואחר כך הגיעו שנים אחרים ואמרו: 'הלוא הייתם עמנו בצד מערב של אותו מקום, וכיצד יכולתם להעיד על פלוני שהיה במזרח?', על כך אמר רבא שאם ניתן לראות מאותו המקום מצד מערב לצד מזרח – אין העדים זוממים, ואם לא – הרי אלו עדים זוממים. הגמרא מבארת שחידושו של רבא הוא שאין חוששים שיש לעדים כושר ראיה נדיר, המאפשר להם לראות ממערב למזרח במקום שבני אדם אחרים אינם יכולים לראות ("נהורא בריא"). בגמרא מובאת במימרה נוספת של רבא על שנים שהעידו על פלוני שהרג את הנפש בבוקר בעיר מסויימת, כגון סורא, ואחר כך הגיעו עדים אחרים והעידו שהיו העדים הראשונים עמהם באותו יום בערב בנהרדעא, ואמר רבא שאם ניתן להגיע מ"סורא" ל"נהרדעא" מהבוקר עד הערב – אין העדים זוממים, אך אם הדבר אינו אפשרי – העדים זוממים. הגמרא מבארת שחידושו של רבא הוא שאין חוששים ל"גמל פורח", דהיינו סוס או גמל מהירים ביותר, אלא יש לשער בדבר השכיח. (יש להעיר: ישנו ביטוי "גמל הפורח באויר", שכוונתו לדבר בלתי אפשרי (עי' שבועות כט, א). אך כאן נאמר "גמל פורח", שכוונתו לאמצעי תובלה מהיר ביותר כדוגמת גמל מסוג מיוחד שהוא מהיר ביותר, כמבואר ברש"י כאן, שזהו דבר נדיר אך קיים במציאות). א. הבעיה שהעסיקה את הראשונים סתירה בין סוגיות בסוגייתנו רבא מחדש שאין לחשוש ל"גמל פורח" שיכול להגיע תוך זמן קצר ממזרח למערב. הראשונים מקשים שזה סותר את הסוגיה במסכת יבמות (קטז, א) שם נאמר שרבא עצמו חשש לגמל פורח וכדומה. הסבר: בסוגיה שם מסופר שנמצא גט בעיר סורא, שנכתב בו שענן בר חייא הגר בנהרדעא גרש את אשתו בעיר סורא. כשחפשו אדם בשם זה מצאו שיש רק אדם אחד הגר בעיר נהרדעא, אבל אחר כך הגיעו עדים ואמרו שביום כתיבת הגט בסורא היה אדם זה בנהרדעא. בדין הגט נחלקו אביי ורבא: אביי סבר שמכיון שלא מסתבר שאדם זה הגיע ביום אחד מנהרדעא לסורא, אם כן בודאי שלא מדובר בו, אלא באדם אחר ששמו ענן שעקר מנהרדעא וגר כיום בסורא, וניתן לתת את הגט לאשתו. אך רבא סבר שיש לחשוש שאכן מדובר באותו ענן מהעיר נהרדעא, ויתכן שהגיע לנהרדעא לסורא באותו יום על ידי גמל פורח, או שאחרים כתבו בהוראתו וציום לתת את הגט בסורא, ולכן הגט פסול. המאירי והריטב"א (כאן) מוסיפים להקשות, שהרי כשם שמחמירים בסוגיה שם ומצריכים גט חדש בגלל החשש לגמל פורח, אם כן ודאי שיש כאן לחשוש לגמל פורח ולהציל את העדים בגלל חשש זה. ב. פתרון הראשונים לבעיה זו 1. תירוץ רבינו מנחם רבינו מנחם (מובא בתוספות ביבמות (קטז, א ד"ה הכא) ובתוס' רא"ש שם) מתרץ שבסוגייתנו אין חוששים לגמל פורח, מפני שאם הגיעו בגמל פורח היו צריכים לומר זאת במפורש, וכיון שלא טענו כן – מוכח שהם שקרנים. העולה מדבריו המהרי"ק (שורש נב) כותב שלפי זה אם אכן טענו העדים שבאו בגמל פורח – אינם נהרגים, ואם לא טענו – נהרגים, ובדומה לכך כותב המאירי. אולם הרמב"ן (כאן) דוחה את תרוצו של ר' מנחם, וסובר שגם אם העדים אינם טוענים בעצמם בכל אופן בית דין צריכים לטעון עבורם שבאו בגמל פורח, משום שנאמר "והצילו העדה", ומה שאינם טוענים זאת בעצמם אולי זה מפני שפוחדים או שחוששים שלא יאמינו להם. קושית הרמב"ן מתורצת בדברי שו"ת מהר"צ מפלאצק (סי' י) ובספר פרי יוסף (כאן, הובא באוצר מפרשי התלמוד), שכוונת ר' מנחם לומר שאם טענו זאת בשעת עדותם הרי הם נאמנים, אך מכיון שלא טענו כך בשעת העדות – מוכח שהם שקרנים, אך אין כוונת רבינו מנחם לטענה שאחרי ההזמה. 2. תרוץ הראב"ד הראב"ד (מובא ברמב"ן (כאן), ברשב"א (יבמות שם ד"ה הא אמרינן), ריטב"א (כאן), מאירי (כאן), נימוקי יוסף (יבמות שם)) סובר שהחשש בסוגיה ביבמות אינו לגמל פורח או קפיצת הדרך אלא לכך שמסר את דבריו לעדים. העולה מדבריו המאירי (כאן) מסיק מדבריו שאם אכן העדים טוענים שהגיעו על ידי גמל פורח או קפיצת הדרך – אינם נאמנים. 3. תרוץ תוספות שאנץ ותלמידי ר' פרץ תוס' שאנץ (כאן) ותוס' תלמידי ר' פרץ (כאן, בתירוץ שני) מסבירים שמה שנאמר בסוגייתנו שאין לחשוש לגמל פורח הכוונה ביחס לנידון שהעידו עליו שהרג את פלוני, שהיות שאין חוששים לגמל פורח, משום כך חוששים שהעידו עליו לשקר, ואין חייבים את הנידון מיתה. אולם מצד שני אנו חוששים לגמל פורח לעניין הריגת העדים, שלא נדון אותם כזוממים. אבל בגמרא ביבמות מדובר על עניין קיום השטר, ולעניין זה חוששים שבאו בגמל פורח וכדומה. הערוך לנר (יבמות שם) מדייק כדבריהם מלשון רבא בסוגייתנו האומר שאם בודקים את העניין (יכולת ראיה ממזרח למערב, או זמן הליכה ממזרח למערב) והדבר אינו אפשרי – הרי אלו זוממים. רבא אינו מוסיף שגם נהרגים על פיהם, כמו שנאמר במשנה (ה, א): "הרי אלו זוממים ונהרגין על פיהם", ומכאן שבסוגייתנו העדים נחשבים כזוממים רק לענין ביטול העדות, שאין הורגים את הנידון על פיהם, אך אינם נחשבים כזוממים שנהרוג אותם. הוא מוסיף שניתן לדייק כעין זה גם מלשון הרמב"ם (הל' עדות יט, א), שכתב שבכגון זה העדים זוממים, ואינו כותב שנהרגים על כך. אולם יש להעיר, שאין ראיה מוחלטת מלשון הרמב"ם, שכן דרכו להעתיק את לשון הגמרא שבסוגיה. 4. תרוץ רבינו תם רבינו תם (תוס' יבמות שם ד"ה הכא) מתרץ שלענין גט אנו חוששים שמא הגיע על ידי גמל פורח וכדומה, שהרי יש חשש שמא לענן בר חייא יש אינטרס לאסור את האשה (לקלקל את חבירו), ולכן ניתן לומר שהתאמץ לבוא על ידי גמל פורח וכדומה. אבל בנידון של סוגייתנו העדים לא היו באים בגמל פורח, משום שדבר נדיר כזה היה מערער את הנאמנות שלהם והיה פוגם בעדותם, ולכן אין חוששים לכך. (עיין גם בלשון תוספות רא"ש שהביא את דעת רבינו תם). ג. הנפקא מינה בין השיטות לפי תרוץ ר' מנחם (מס' 1) שאכן יש לחשוש לגמל פורח, אך משום שלא טענו זאת מוכח שהם שקרנים, כותבים המאירי והמהרי"ק שאם אכן העדים יטענו כך הם יהיו נאמנים. אולם לפי תרוץ הראב"ד (מס' 2) הסובר שהתרוץ העיקרי בסוגיה ביבמות אינו גמל פורח, אלא שמסר דבריו לעדים אחרים, יוצא שגם אם יטענו כך במפורש – אינם נאמנים, וכן כותב המאירי בשיטה זו. גם מתרוצם של תוס' שאנץ ותלמידי ר' פרץ (מס' 3) עולה שאין הבדל אם העדים טוענים זאת במפורש או שלא, שכן לגבי הצלת עצמם – גם בלא טענה שלהם בית דין טוענים זאת עבורם משום "והצילו העדה", ואילו לגבי הריגת הנידון – אינם נאמנים אף אם טוענים זאת במפורש. רבינו תם (מס' 4) מחלק, כאמור, בין אדם (ענן בר חייא) שיש חשש שבא לקלקל את אשת חבירו, שיתכן שכתב את הגט ובא בגמל פורח, לבין עדים שבאים להעיד על הריגה של אדם, שלא יפגמו בעדותם על ידי כך. לפי שיטתו יש להסיק, שכאשר העדים טוענים זאת בעצמם, ונותנים אמתלה למעשיהם שנראית מוצדקת בעיני הדיינים – ניתן להאמין להם, אך אם טוענים כן ללא הסבר שמניח את הדעת – אינם נאמנים ואין חוששים לכך. ד. פסק ההלכה הרמב"ם (הלכות עדות יט, א) כותב שאין חוששים לשמא יזדמן לעדים כר (גמל) קל ביותר וקפלו את הדרך (עברו את הדרך במהירות גדולה), אלא משערים בדבר המצוי בדרך כלל ומזימים אותם. מסתימת דבריו עולה, שאין הבדל אם העדים טוענים במפורש שהגיעו על ידי גמל פורח או לא, שהרי דבר זה אינו שכיח כלל. כעין זה כותב גם הטור (חו"מ סי' לח) שיש לשער כפי דרך העולם ולא יותר. השלחן ערוך (אה"ע סי' לח) השמיט הלכה זו כשאר הלכות דיני עדים זוממים, אך הרמ"א מעיר שקיצר במקום שהיה לו להאריך, שאף על פי שדיני עד זומם לא נוהגים בזמן הזה, לפי שאין דנים דיני קנסות, מכל מקום יש נפק"מ גם בזמן הזה להחשיבו כעד זומם שעדותו בטילה ופסול לעדויות אחרות. בהלכות גיטין (אה"ע סי' קלב, ד) השלחן ערוך כותב שיש לחשוש לשני שמות דומים בגט שנמצא, ואפילו אם מעידים שאדם אחד משם זה היה בעיר אחרת כשנכתב הגט. המפרשים שם (ט"ז סק"י, באר הגולה אות ה) כתבו שפסק כרבא, ומשום שחוששים שמסר דבריו לעדים במקום אחר, דהיינו כתרוצו של הראב"ד, וכן משמע מהגהת הגר"א ביבמות שם. לפי זה באמת לא חוששים כלל לגמל פורח, ואפילו כשטוענים זאת במפורש. לעומת זאת ערוך השלחן (חו"מ סי' לח) פוסק כתרוץ ר' מנחם בתוספות, שאם טענו זאת במפורש הרי הם נאמנים, ודבריו צריכים עיון, כפי שהתבאר לעיל. נספחים 1. שאלות לתלמיד באר את חידושיו של רבא עפ"י מסקנת הגמרא. באר את הביטוי גמל פורח, ומה ההבדל בינו ל”גמל פורח באויר" (עי' שבועות כט,א). מהי הסתירה שיש בין מסקנת סוגייתנו לסוגיה ביבמות (קטז,א). עי' מאירי וריטב"א (כאן) וכתוב מה הוסיפו להקשות על סתירה זו. עי' בתוס' במס' יבמות (קטז,א ד"ה הכא) וכתוב כיצד תירץ סתירה זו ר' מנחם. מה ניתן להסיק מדבריו, אם אכן העדים טוענים שהגיעו ע"י גמל פורח (העזר בבירור הלכה, עפ"י המהרי"ק שורש נב, או במאירי כאן). מדוע לדעת הרמב"ן (על הסוגיה כאן) תורץ זה אינו מספק. כיצד תירץ הראב"ד סתירה זו (עי': רמב"ן, ריטב"א ומאירי (כאן) שהביאו את דעתו). מה ניתן להסיק מדבריו, כשאכן העדים טוענים שהגיעו ע"י גמל פורח, העזר במאירי (כאן). כיצד תירצו תוס' שאנץ (כאן) ותלמידי ר' פרץ (בתרוצם השני) סתירה זו. כיצד תירץ סתירה זו ר"ת (הובא בתוס' יבמות שם, ד"ה הכא). סכם את הנפק"מ העולות מארבעת שיטות הראשונים, כשאכן טוענים העדים במפורש שהגיעו ע"י גמל פורח. עי' ברמב"ם (הל' עדות יט,א) ובטור (חו"מ סי' לח) ונסה להסיק כאיזו שיטה מהראשונים הנ"ל פסקו. עי' שו"ע (אבן העזר סי' קלב,ז) וכתוב מדוע השמיט הלכות אלו. עי' גם בהשגת הרמ"א מהי דעתו על כך. כיצד פי' הפוסקים (עי' ט"ז סק"י ובאר הגולה אות ה) את פסק השו"ע בהל' גיטין (אבן העזר סי' קלב,ד), שכתב שיש לחשוש לשני שמות דומים בגט שנמצא זרוק. כיצד פי' ערוך השולחן (חו"מ סי' לח) את דעת השולחן ערוך הנ"ל. 2. טבלאות סיכום א הסבר הסתירה בין הסוגיות הסברים הסוגיה במס' מכות הסוגיה במס' יבמות אין חוששים ל"גמל פורח" ול"נהורא בריא" עפ"י חידושו של רבא לדעת רבא (בניגוד לדעת אביי) יש לחשוש ל"גמל פורח" או ש"מסר דבריו" לעדים ר' מנחם העדים לא טענו זאת במפורש ולכך אין חוששים, והם שקרנים. חוששים שמא הגט פסול, אך אין זה ודאי ראב"ד למסקנה: אין חוששים לגמל פורח התירוץ הסופי למסקנה: מסר דבריו לעדים תוס' שאנץ ותלמידי ר' פרץ אין חוששים לחומרא כדי לא להרוג את הנידון. אך חוששים לחומרא כדי לא להרוג את העדים יש לחשוש בגט שמא הוא שייך לאחֵר, ולכך פסול ר' תם אין סיבה שיגיעו ע"י גמל פורח שהרי זה מערער אמינותם יש חשש שמא התאמץ להגיע מהר כדי לקלקל אשת חבירו ב הנפקא מינה בין השיטות שיטה עדים הטוענים במפרש שהגיעו ע"י גמל פורח ר' מנחם נאמנים (מאירי ומהרי"ק) ראב"ד אינם נאמנים תוס' שאנץ ותלמידי ר' פרץ אינם נאמנים ר' תם נאמנים רק אם יתנו אמתלה מוצדקת למה הגיעו לכך ג שיטת ההלכה דעה הלכה רמב"ם וטור משמעות דבריהם שגם אם העדים יטענו כך – אינם נאמנים שו"ע (אה"ע קלב, ד) רוב המפרשים – השו"ע פסק כשיטת הראב"ד: אינם נאמנים ערוך השלחן – השו"ע פסק כשיטת ר' מנחם: נאמנים

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300