1. שאלות לתלמיד

2. נספח טבלאות

מבוא הסוגיה איסור בל תשקצו הנא' בפשוטו של מקרא הוא איסור אכילת שרצים טמאים כנא': "אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ" וכו'. בסוגייתנו לומדים מהפס': "לא תשקצו את נפשותיכם" (ויקרא יא, כג) שני עניינים שאינם במפורש בפשט הפסוק: א. השהיית נקבים ב. אכילת דברים מאוסים הפוסקים נחלקו האם אלו דרשות גמורות שתוקפן כאיסור מהתורה, או שמדובר על אסמכתא בלבד, ואיסורים אלו הם מדרבנן בלבד. א. הבעיה שהעסיקה את הראשונים בגמ': "אמר רב יהודה: האי מאן דאכל ביניתא דבי כרבא (תולעת הנמצאת בכרוב) – מלקינן ליה משום שרץ השורץ על הארץ. ההוא דאכל ביניתא דבי כרבא ונגדיה רב יהודה. ... אמר רב אחאי: המשהה נקביו עובר משום בל תשקצו. אמר רב ביבי בר אביי: האי מאן דשתי בקרנא דאומנא (השותה מכלי של מקיזי דם) קא עבר משום בל תשקצו". פשט הפסוק כפי שהובא לעיל (עי' מבוא) מדבר על איסור אכילת שרצים טמאים, ואלו הם דברי רב יהודה. אמנם בהמשך הגמ' מובאים שני אמוראים המוסיפים שאיסור זה כולל גם השהיית נקבים, וכן אכילה או שתיה של דברים מאוסים. פשטות הגמ' לכאורה שגם איסורים אלו מהתורה, שהרי הם הובאו כהמשך לענין אכילת שרצים (תולעת הכרוב), וכן נא': שעובר על "לא תשקצו". אמנם ניתו לומר שאיסורים אלו הם רק מדרבנן, אך חכמים הסמיכום על פסוק זה, לכך נא' בסוגיה שעובר על בל תשקצ,ו משום שזהו מקור האסמכתא לגזירת חכמים. לסיכום: נחלקו הראשונים האם דברי האמוראים בענין השהיית נקבים ואכילת דברים מאוסים, שעובר משום בל תשקצו, האם "עובר"- פי' באיסור תורה, או "עוב"ר באיסור דרבנן. 1. הסוברים שהאיסור מהתורה רבנו יונה (ברכות כב,ב, שערי תשובה שער ג אות צג), רמ"ה (הובא בריטב"א כאן), ס' חרדים (לא,נו) כותבים שהאיסור הוא מהתורה, וכן משמעות: ס' יראים (מצוה עג עפ"י הסבר: שם חדש, והגר"י פערלא לסה"מ לרס"ג - לא תעשה עו), סמ"ג (ל"ת קמח, להבנת המשב"ז יו"ד יג,א), סמ"ק (מצוה פ, לדעת הגר"י פערלא, שם), שו"ת הרשב"ש (סי' רעד), וכן פוסק הט"ז (יו"ד קטז, סק"ו). ראיותיהם המשב"ז (שם) והגר"י פערלא מוכיחים שהאיסור מהתורה, שהרי מסופר בגמ' (שבת צ,ב) שרב אמר לתלמידו ר' כהנא, שלא יעביר חגב חי על פני, שמא אנשים יחשבו שהוא אוכלו חי, ויעשו כך, ונמצאו עוברים על בל תשקצו, ואילו הדבר אסור רק מדרבנן, לא היו אוסרים זאת משום מראית עין (ועי' תבואות שור יו"ד יג, סק"ג). כמו כן הובא (שם) שאין לתת לקטן לשחק בחגב, שמא יאכלו חי, ואילו היה האיסור מדרבנן לא היו אוסרים זאת משום חשש זה. דחיית הראיות ה"שדי חמד" (מערכת מ כלל פ) מביא שלרוב הפוסקים גם באיסור דרבנן יש גזירה של מראית עין בפרהסיה. כך גם כותב ה"מנחת אהרן" (יו"ד סי' יג) שלסוברים שאיסור "בל תשקצו" הוא מדרבנן (עי' להלן), יש גזירה של מראית עין בפרהסיה, ורק בצינעא אין איסור זה. המג"א (או"ח שמג סק"ג) סובר שאף באיסור דרבנן אין לתת לקטן שמא יאכלנו. עפי"ז אין להוכיח מהגמ' (שבת צ, ב) האומרת שאין לתת לקטן לשחק בחגב, שמא יאכלנו חי, שהאיסור מהתורה, שהרי גם מדרבנן יש גזירה כזו. 2. הסוברים שהאיסור מדרבנן הריטב"א (כאן, בשם כל המפרשים), הרמב"ן (כאן, עי' בפי' זהר הרקיע עב), ספר האשכול (ח"ג סוף הל' טרפות), מאירי (כאן), ספר החינוך (מצוה קסג, ועי' מנ"ח שם), תשב"ץ (בספרו זהר הרקיע סי' עב), תרומת הדשן (סי' שז) סוברים שאיסור זה הוא רק מדרבנן, הפסוק "בל תשקצו" הובא רק בתור אסמכתא בלבד. ראיותיהם א. בגמ' ביבמות (סד,ב) מובא שכמה סבי (ת"ח זקנים) התאפקו בדרשתו של ר' הונא, וחלו ונעקרו, אילו הדבר היה אסור מהתורה, ודאי שלא היו מתאפקים עד כדי כך. כמו כן מובא במס' שבת (לג,א) שרבא התאפק בתוך השיעור שהעביר לפני תלמידיו. ממקומות אלו מוכיח תרומת הדשן (סי' טז ) שאיסור דרבנן של בל תשקצו נדחה מפני כבוד הבריות, שהרי התאפקו משום שגנאי היה להם לצאת באמצע הדרשה. ב. ה"מעדני יו"ט" (על הרא"ש חולין פרק ג סי' סט אות ט) מוכיח ש"בל תשקצו" הוא מדרבנן, שהרי במס' חולין (סז,ב) מובא שמותר לאכול תולעים הנמצאים בדגים, משום שמותר לאכול דג חי, אמנם תולעים הגדלים בבהמה – אסורים, שהרי בהמה אסורה וניתרת רק בשחיטה. ולכאורה קשה על כך, שהרי גם דג חי אסור באכילה משום בל תשקצו, שהרי אינו שונה מחגב חי שאסור באכילה (עי' שבת צ,ב). אלא שמוכח מכאן שהאיסור הוא מדרבנן, ולכך לא שייך לגזור על התולעים שבו. ג. ה"דברי יוסף" (יו"ד סי' נב) מביא ראיה לכאורה ממס' כריתות (כא,א) בה נא' שדם דגים מותר "כיון שכולו היתר" ולפי הסבר הגמ' (שם עמ' ב) מכיון שאינו זקוק לשחיטה. וא"כ מוכח שגם הדג עצמו מותר לאוכלו חי מהתורה, והאיסור לאוכלו חי משום בל תשקצו הוא רק מדרבנן (עי' לעיל בדברי ה"מעדני יו"ט" שדג אינו שונה מחגב). דחיית הראיות א. ה"תבואות שור" (יו"ד יג סק"ב) מסביר שאותם "סבי" התאפקו וכו', לא מתוך כונה, אלא מרוב עיונם לא הרגישו כלל שהיו צריכים להתפנות. אפשרות נוספת שמתוך דוחק הקהל לא היה הדבר באפשרותם. דחיה נוספת ניתן לומר עפ"י דברי הפוסקים המובאים במשנה ברורה (סי' ג סקט"ו) שאף באיסור תורה, כשיש גנאי גדול, האיסור נדחה מפני "כבוד הבריות", כשהדחיה היא ב"שב ואל תעשה". מפני כך ניתן לומר שהיה להם גנאי גדול לצאת באמצע הדרשה, ולכן נדחה האיסור ב"שב ואל תעשה". ב-ג. ה"דברי יוסף" כותב שיש לדחות את ראיית המעדני יו"ט (שם) ואת הראיה שהביא בעצמו, שהרי ניתן לומר שעצם הדג או הדג החגב מותרים באכילה כשהם חיים, אך ישנו איסור אכילה מצד דבר שהוא מאוס. 3. הסוברים שיש לחלק בין השהיית נקבים לאכילת דברים מאוסים הרמ"ה (הובא בריטב"א כאן) סובר שאיסור השהיית נקבים הוא מדרבנן, אמנם איסור שתייה מכלי הקזה הוא מהתורה. הסבר הערוך לנר ה"ערוך לנר" (כאן) מסביר שכוונת הרמ"ה לומר שכל הדברים המאוסים אסורים מהתורה משום בל תשקצו, ואילו השהיית נקבים ושאר מעשים שאינם ענייני אכילה אסורים רק מדרבנן. לפי הסברו הרמ"ה למד זאת מהסוגיה במס' שבת (צ,ב) בה נזכרו ענייני אכילה, אמנם שאר דברים שאינם ענייני אכילה, ולא נרמזו בפסוק, אסורים רק מדרבנן. הגר"י פערלא (שם) הולך בעקרון של הרמ"ה, ומחלק בין איסור אכילה של חגב חי, לבין שאר איסורים של בל תשקצו. לשיטתו יש לחלק בין אכילת חגב חי שאיסורו מהתורה משום בל תשקצו, שהרי הפס' עוסק באיסור אכילת שרצים מאוסים, לבין שאר דברי מיאוס, שאינם מוזכרים בפסוק, ולכן יתכן שאיסורם רק מדרבנן. 4. שיטת הרמב"ם בדעת הרמב"ם נחלקו המפרשים. יש סוברים שלשיטתו איסור זה מדרבנן, ויש שמדקדקים בדבריו שאיסור זה מהתורה. הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות יז, כט-ל) כותב: "אסרו חכמים מאכלות ומשקין שנפש רוב בני אדם קיהה מהן, כגון... וכן אסרו חכמים לאכול ולשתות בכלים הצואים... וכן אסרו לאכול בידים מסואבות... שכל הדברים אלו בכלל "אל תשקצו את נפשותיכם", והאוכל מאכלות אלו מכין אותו מכת מרדות". א. הסוברים שדעת הרמב"ם שהאיסור מדרבנן הבית יוסף (יו"ד סי' קטז, בפרושו הראשון) כותב שלכאורה יש לדייק שהאיסור דרבנן, שהרי לוקה על כך מכת מרדות, שהיא מדרבנן, ולא מלקות מהתורה. הרמב"ם כותב בס' המצוות (לא תעשה, קעט) שלא לוקים על איסור זה, מכיון שפשט הפס' מדבר על שרצים בלבד. מכאן מוכיחים המהר"ץ חיות, והמנחת יעקב (כלל מה סק"ב) שהאיסור הוא מדרבנן. הרמב"ם כותב: "אסרו חכמים מאכלות ומשקין... וכן אסרו חכמים" וכו' – מלשון זו מוכיח ה"דברי חמודות" (על הרא"ש ברכות פ"ג אות פד) וכן הקהילות יעקב (סי' קסד) שהאיסור רק מדרבנן. הרמב"ם כותב (הל' שחיטה א,ג) על דברים שאסורים מהתורה ללא שחיטה, או מותרים בלא שחיטה, ומזכיר שחגב מותר לאוכלו חי ואינו צריך שחיטה. ואילו היה איסור לאוכלו חי מהתורה, משום בל תשקצו, היה על הרמב"ם להזכיר זאת. דחיית הראיות ישנם אחרונים הסוברים שלדעת הרמב"ם האיסור מהתורה (עי' להלן), ולדעתם יש לדחות את הראיות שהובאו לעיל: 1. הבית יוסף (שם, בפירושו השני, ועי"ש בפרישה אות כח) כותב שיתכן שאכן לדעת הרמב"ם האיסור מהתורה, אלא שאין לוקים על לאו זה, כיון שחכמים קיבלו שאין על כך מלקות, ולכך לוקה רק מכת מרדות מדבריהם. לדעת הט"ז (יו"ד קטז, סק"ט) לאו זהו הוא לאו שבכללות, שדברים הרבה נכללו בו, ואין לוקים ע"כ (ועי' תבואות שור סי' יג). אמנם הפרישה (שם) סובר שאין זה לאו שבכללות, שהרי כולם בכלל ענייני שיקוץ, אלא שלחכמים היה ברור שאין לוקים ע"כ, כשם שאין לוקים על חצי שיעור. החקרי לב (יו"ד סי' קמ) סובר שאין לוקים ע"כ, משום שהדבר נלמד מדרש, ואין זה בפשט הכתוב. 2. בדומה לדחיות דלעיל, כותבים ה"חקרי לב" (שם) וכן נר מצוה (סי' ו אות יט) והגר"י פערלא (שם) שאמנם האיסור מהתורה, ואין כוונת הרמב"ם לומר שהאיסור מדרבנן, אלא רק שלא לוקים על כך, משום שאין זה מפורש בפסוק, או בדחיות שהובאו לעיל. 3. התבואות שור (שם) החקרי לב (שם) והגר"י פערלא (שם) כותבים שהרמב"ם משתמש בלשון "אסרו חכמים", לא כדי לומר שהאיסור מדרבנן, אלא לומר שאין הדבר מפורש בפס', וחכמים למדו זאת ע"י מדרש הכתובים. 4. ניתן להסביר עפ"י המובא בהגמ"י (על הרמב"ם שחיטה א,ג) המסביר שמקור הרמב"ם מהתוספתא (תרומות ט,ו) האומרת: "אוכל חגבים בין חיים בין שחוטין", והכוונה לאוכל היא לאו דוקא, שהרי יש איסור בל תשקצו (שבת צ,ב) אלא הכונה שאם אכלן חיים אין בזה איסור אבר מהחי, שהרי אינם טעונים שחיטה. ג. הנפק"מ בין שיטות הראשונים הנפק"מ שישנן בין איסור תורה לאיסור דרבנן עיקרן בעניני ספקות, ספק מהתורה לחומרא, ואילו ספק מדרבנן לקולא. אמנם נפק"מ נוספות מסתעפות מכך, כגון כבוד הבריות, אפי' בגנאי רגיל, דוחה איסור דרבנן, אמנם איסור דאורייתא אינו דוחה. וכן: שבועה חלה על איסור מדרבנן ולא על איסור מהתורה (שבועות כג, ב). במקום צער פעמים שמותר איסור דרבנן (עי' כתובות ס,א) ועי' עוד אנצי' תלמודית (כרך ב עמ' עו-עז). ד. שיטת ההלכה משמעות המחבר בשו"ע (יו"ד קטז, ו) לכאורה, שאיסור בל תשקצו הוא מהתורה, שהרי העתיק את לשון הרמב"ם (מאכלות אסורות יז, כט-ל), אך השמיט את המילים "אסרו חכמים" שכתב הרמב"ם ובמקום כן כתב: "אסור לאכול", "וכן אסור לאכול ולשתות". מכך עולה לכאורה שהכריע כאפשרות השנייה בדברי הרמב"ם (עי' לעי) שאכן אף כוונת הרמב"ם שאיסור זה מהתורה. אמנם הרבה אחרונים כתבו בפשטות שאיסור זה רק מדרבנן, כגון: פמ"ג (משב"ז סוס"י ג, עי' שדי חמד כרך א עמ' 368 שדן בדעתו), ערך השולחן (יו"ד קטז, ו), מוהריק"ש (ערך לחם, הובא בשע"ת סוס"י ג), ערוך השולחן (יו"ד קטז, כ), וכן פסק המשנ"ב (צב סק"ז). נספחים שאלות לתלמיד אילו שני עניינים לומדים מהפס': "לא תשקצו" (ויקרא יא,כג). מהו פשוטו של פסוק זה (לעיל שאלה מס' 1). עי' בר' יונה (שערי תשובה שער ג אות צג) ובט"ז (יורה דעה סי' קטז, סק"ו) וכתוב האם לדעתם דרשות הגמ' הן איסור תורה, או אסמכתא בלבד לאיסור דרבנן. מהי הראיה שהביא לכך ה"משבצות זהב" (יו"ד, שם) מהגמ' במס' שבת (צ, ב) המספרת על רב שאסר להעביר חגב חי על פניו. כיצד דוחה ראיה זו ה"שדי חמד" (מערכת מ כלל פ). כיצד ניתן לדחות את הראיה הנ"ל (שאלה מס' 4) עפ"י המג"א (או"ח שמג סק"ג). מהי דעת הריטב"א, הרמב"ן והמאירי (כאן) בקשר לדרשות אלו (שאלה מס' 3). כיצד מוכיח "תרומת הדשן" (סי' טז) דעה זו (שאלה מס' 7) מהגמ' ביבמות (סד,ב). עי' במעדני יו"ט (על הרא"ש, מס' חולין פרק ג, סי' סט, אות ט), וכתוב כיצד הוכיח שאיסור "בל תשקצו" הוא רק מדרבנן. כיצד ניתן לדחות ראיות אלו, עפ"י המשנה ברורה (סי' ג, סקט"ו), בקשר ל"כבוד הבריות". כיצד דחה ראיות הנ"ל ה"תבואות שור" (יו"ד סי' יג סק"ב). מהי דעת הרמ"ה (עי' בריטב"א כאן) בקשר לאיסור בל תשקצו. הסבר דעה זו עפ"י הערוך לנר (כאן), מדוע יש לחלק בין השהיית נקבים לדברים מאוסים. מהי דעת הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות יז, כט - ל) עפ"י הסבר הבית יוסף (יו"ד סי' קטז, פי' ראשון). כיצד מסבירים הבית יוסף (שם, פי' שני) והט"ז (יו"ד קטז, סק"ט) את דעת הרמב"ם. מהן הנפק"מ שישנן האם איסור "בל תשקצו" הוא מדרבנן או מהתורה, (העזר באנצי' תלמודית כרך ב עמ' עו-עז). כיצד פסק השו"ע (יו"ד קטז, ו) בענין זה, נמק. כיצד פסקו האחרונים בכך: פמ"ג (משב"ז סו"ס ג), ערוך השולחן (יו"ד קטז, כ), משנ"ב (סי' צב סק"ז). 2. טבלאות סיכום א בל תשקצו מהתורה או מדרבנן דעה אכילת שרצים השהיית נקבים דברים מאוסים ר' יונה סמ"ג ועוד מהתורה (לכו"ע) מהתורה מהתורה ריטב"א רמב"ן ועוד כנ"ל מדרבנן מדרבנן רמ"ה ועוד כנ"ל מהתורה מהתורה משמעות השו"ע כנ"ל מהתורה מהתורה פסק האחרונים והמשנ"ב כנ"ל מדרבנן מדרבנן ב בירור דעת הרמב"ם (מאכלות אסורות יז, כט-ל) דעה האיסור הטעם בית יוסף (פי' א) מדרבנן מכת מרדות – מדרבנן (כאן) מהר"ץ חיות ועוד מדרבנן פשט הפס' מדבר על שרצים בלבד ולכן אין לוקים על דברים אחרים (רמב"ם סהמ"צ ל"ת קעט) דברי חמודות ועוד מדרבנן "אסרו חכמים" (כאן) בית יוסף (פי' ב), ט"ז ועוד מהתורה חכמים קיבלו שאין ע"כ מלקות, או שזה "לאו שבכללות" ג הנפק"מ להלכה המקרה מהתורה מדרבנן ספק לחומרא לקולא כבוד הבריות אינו דוחה דוחה מקום צער אינו דוחה פעמים שדוחה חלות שבועה לא חלה שבועה חלה שבועה

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300