2. המחייבים גם על צורת קעקוע ללא כתב

ג. הנפק"מ בין שיטות הפוסקים

ד. פסק ההלכה

חלק ג: משך הקיום של כתובת הקעקע

א. הבעיה שהעסיקה את הראשונים

ב. שיטות הראשונים

ג. הנפק"מ בין השיטות

ד. פסק ההלכה

חלק ד: נתינת אפר מקלה על מכתו

א. הבעיה שהעסיקה את הראשונים

ב. דעות הראשונים

1. הפוסקים כרב אשי

2. הפוסקים כרב מלכיא

ד. פסק ההלכה

נספחים:

1. שאלות לתלמיד

2. טבלאות סיכום

דף מקורות יסודיים לסוגיה מכות כא, א מתני'. הכותב כתובת קעקע, כתב ולא קעקע, קעקע ולא כתב - אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע בידו ובכחול ובכל דבר שהוא רושם; ר"ש בן יהודה משום ר' שמעון אומר: אינו חייב עד שיכתוב שם את השם, שנאמר (ויקרא י"ט): וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני ה'. גמ'. אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: עד דיכתוב אני ה' ממש? אמר ליה: לא, כדתני בר קפרא: אינו חייב עד שיכתוב שם עבודת כוכבים, שנאמר: וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני ה', אני ה' - ולא אחר. אמר רב מלכיא אמר רב אדא בר אהבה: אסור לו לאדם שיתן אפר מקלה על גבי מכתו, מפני שנראית ככתובת קעקע. אמר רב נחמן בריה דרב איקא: שפוד, שפחות, וגומות - רב מלכיו; בלורית, אפר מקלה, וגבינה - רב מלכיא. רב פפא אמר: מתניתין ומתניתא רב מלכיא, שמעתתא רב מלכיו, וסימניך: מתניתא מלכתא. מאי בינייהו? איכא בינייהו: שפחות. רב ביבי בר אביי קפיד אפי' אריבדא דכוסילתא. רב אשי אמר: כל מקום שיש שם מכה - מכתו מוכיח עליו....... רש"י (ריב"ן) מתני'. כתובת קעקע - כותב תחלה על בשרו בסם או בסיקרא ואח"כ מקעקע הבשר במחט או בסכין ונכנס הצבע בין העור לבשר ונראה בו כל הימים קעקע פויינטוורי"ר ואסור לכתוב שום כתיבה בעולם על בשרו בענין זה שכך גזירת הכתוב. את השם - מפרש בגמרא דשם עבודת כוכבים קאמר. גמ'. עד שיכתוב אני ה' ממש - על תיבות הללו אני ה' אתה מחייבו משום כתובת קעקע. וכתובת קעקע לא תתנו בכם - שום כתובת קעקע לא יעשו לפני שאני ה' ואסורין אתם לכתוב שם אחר על בשרכם אלמא עיקר חיובא משום שם עבודת כוכבים הוא ומיהו אסור לכתוב שום כתיבה בעולם אפי' לר"ש אלא דחיוב מלקות ליכא. אפר מקלה - דוקא קאמר לפי שקשה היא ומקעקעת מקום המכה והרושם נראה שם אחר זמן אבל עפר בעלמא לא...... מתני' ומתנית' - רב פפא אסימנא דרב מלכיו קאי לגרועי מיניה שפחות דכולהו מתני' רב מלכיא אמרינהו כלומר משנה דשפחות דאוקמת כרב מלכיו רב מלכיא אמרה ומתניתא דקאמר לאו דוקא אלא דבסימנא דרב מלכיו ליכא מתני' ושמעתתא רב מלכיו ומה שנשאר מן השמעתות בסימנו של רב מלכיו דהיינו שפוד וגומות רב מלכיו אמרינהו והיינו דקאמר איכא בינייהו שפחות ולא קאמר שפחות ואפר מקלה אלא שפחות גרידא מגרעינן ודרב מלכיו כדקאי קאי. מתניתא מלכתא - משניות וברייתות עיקר הן והיינו סימן מי ששמו דומה לנקבה מוקמינן כולהו מתנייתא דהוו נמי לשון נקבה אליביה והיינו רב מלכיא ששמו דומה לנקבה ומשמעותו של שם נמי משמע לשון מלכות והיינו משניות וברייתות שהן עיקר ולא שמעתות ואית דמפרש איכא בינייהו שפחות ומקלה משמע שפחות ושכנגדה כך לשון ח"ה. ריבדא - מכה. כוסילתא - כלי שמכה בו בלע"ז פליימא. תוספות רב אשי אומר מכתו מוכחת עליו - וכן הלכה. תוספתא מכות ד, טו הכותב כתובת קעקע בבשרו של חבירו שניהם חייבין במה דברים אמורים בזמן שהיו שניהם מזידין אבל אם היו שניהם שוגגין שניהם פטורין אחד שוגג ואחד מזיד שוגג פטור מזיד חייב. ואינו חייב עד שיכתוב ויקעקע בדיו ובכוחל לעבודה זרה קלפו באוזמל פטור. הרושם על עבדו שלא יברח פטור: רמב"ם עבודת כוכבים יב,יא כתובת קעקע האמורה בתורה הוא שישרט על בשרו וימלא מקום השריטה כחול או דיו או שאר צבעונים הרושמים, וזה היה מנהג העכו"ם שרושמין עצמן לעבודת כוכבים כלומר שהוא עבד מכור לה ומורשם לעבודתה, ומעת שירשום באחד מדברים הרושמין אחר שישרוט באי זה מקום מן הגוף בין איש בין אשה לוקה, כתב ולא רשם בצבע או שרשם בצבע ולא כתב בשריטה פטור עד שיכתוב ויקעקע שנאמר וכתובת קעקע, במה דברים אמורים בכותב אבל זה שכתבו בבשרו וקעקעו בו אינו חייב אלא אם כן סייע כדי שיעשה מעשה, אבל אם לא עשה כלום אינו לוקה. שולחן ערוך יורה דעה קפ סעיף א: כתובת קעקע, היינו ששורט על בשרו וממלא מקום השריטה בחול או דיו או שאר צבעונים הרושמים. סעיף ב: אם עושה כן על בשר חבירו, אותו שנעשה לו פטור, אא"כ סייע בדבר. סעיף ג: מותר ליתן אפר מקלה על מכתו. סעיף ד: הרושם על עבדו שלא יברח, פטור. (ונראה דלכתחלה מיהא אסור) (ד"ע). מבוא הסוגיה במשנה נחלקו רבנן ור' שמעון. לדעת רבנן חייבים על כל כתובת קעקע, ואילו לר' שמעון אינו חייב אלא עד שיכתוב שם ע"ז, שנא': "וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני ד" (ויק' יט,כח) - אני ה' - אני ולא אחר". הראשונים נחלקו: במה בדיוק נחלקו רבנן ור' שמעון, כמי ההלכה במחלוקת זו, באיזו סוג כתובת קעקע לוקה ובאיזו יש איסור, מהי צורת הקעקוע, והאם יש חשש איסור בנותן אפר מקלה על מכתו. א. הבעיה שהעסיקה את הראשונים במחלוקת שבין רבים ליחיד מקובל בדרך כלל לפסוק כרבים - "יחיד ורבים הלכה כרבים". במשנתנו נחלקו חכמים ור' שמעון, ולפיכך ע"פ הנ"ל יש לכאורה לפסוק כחכמים. אמנם מאידך מצאנו בסוגייתנו שהאמוראים (ר' אחא ור' אשי( דנים בדברי ר' שמעון. כמו כן גם מדברי התוספתא (ג, ט) משמע שהלכה כר' שמעון. בעיה נוספת בה דנו הראשונים, במה נחלקו חכמים ור' שמעון. האם לחכמים בכל קעקוע יש איסור, ואילו לר' שמעון ישנו איסור, רק כשקעקע שם ע"ז. או שהמדובר על מחלוקת במה לוקים, אך איסור תורה (או לפחות דרבנן), ישנו על כל קעקוע- לכל הדעות. ב. פתרון המפרשים לבעיה 1. הפוסקים הלכה כרבנן רוב המפרשים פוסקים כרבנן לפי הכלל הידוע: יחיד ורבים הלכה כרבים. ריטב"א (כאן), ס' יראים (סי' שלח), סמ"ג (לאוין סא), סמ"ק (מצוה עב), מאירי (על המשנה, כאן), ס' החינוך (מצוה רנג), ר' ירוחם (נתיב יז חלק ה), נמוק"י (כאן) והטור (יו"ד ק"פ). הריטב"א מוסיף על כך שהמשך סוגייתנו בעניין נתינת אפר מקלה על מכתו, מתפרש רק לדעת רבנן, שהרי לר' שמעון ודאי אינו חייב עד שיכתוב שם ע"ז, ומכאן שהלכה כדבריהם. בתוספתא (כאן ג, ט) נא': "ואינו חייב עד שיקעקע בדיו בכחול לע"ז", דברים אלו לכאורה הם כשיטת ר' שמעון. אמנם הראשונים לא פסקו כך משום שהלכה כפסק המשנה מול דברי התוספתא (עי': חסדי דוד שם, באור הגר"א יו"ד קפ, סק"א, מנחת חינוך רנג). לדעת הערוך לנר (ד"ה מתניתין) התוספתא הולכת לשיטת חכמים, שגם לדעתם, אמנם א"צ שיכתוב שם ע"ז, אך מ"מ צריך לכוון בכתיבת הקעקוע "לשם ע"ז", ולכך נא' בתוספתא: "עד שיקעקע... לע"ז". 2. הפוסקים הלכה כר' שמעון בפסקי הרא"ש (אות ו) נפסק שהלכה כר' שמעון (ויש שהגיהו דבריו, שהרי בנו הטור לא הזכיר זאת - עי' תועפת ראם על ס' יראים סי' שלח), וכן הביא ר' ירוחם (יז, ח"ה) שיש פוסקים כך, (אך לשיטתו הלכה כחכמים). גם מפירוש ר' הלל לתו"כ (על הפס' שם ויקרא יט, כח) משמע שפסק כר' שמעון. 3. שיטת הרי"ף הריטב"א (כאן) כתב שהרי"ף פוסק כר' שמעון, וכפי הנראה הסיק זאת מכך שהביא את דברי ר' אחא ור' אשי, וברייתא דבר קפרא ההולכים בשיטת ר' שמעון. (כך גם הסיקו אחרונים נוספים, עי' מנחת חינוך רנג ועוד). הערוך לנר (כאן) כותב שאפשר שהרי"ף אכן פוסק כרבנן ולא כר' שמעון, ומה שהביא את דברי האמוראים המפרשים את דעת ר' שמעון, הרי זה משום שבמשנה לא פורטו גדרי החיוב, וניתן היה לטעות ולחשוב שרבנן מחייבים רק אם כותב שם ע"ז, ואילו ר' שמעון מחייב רק כשיכתוב שם ה', ולכך הביא הרי"ף את דברי האמוראים המפרשים את שיטת ר' שמעון, ומתוך כך מתפרשת אף דעת רבנן שמחייבים על כל כתובת קעקע (ועי' פנים יפות עה"ת ויקרא יט,כח, תועפת ראם סי' שלח). 4. שיטת הרמב"ם הרמב"ם בפי' המשנה (כאן) כותב במפורש שאין הלכה כר' שמעון, אמנם בהלכותיו (הל' ע"ז יב,יא) כתב: "כתובת קעקע האמורה בתורה הוא שישרוט על בשרו וימלא מקום השריטה כחול או דיו או שאר צבעונים הרושמים, וזה היה מנהג העכו"ם שרושמין עצמן לע"ז, כלומר שהוא עבד מכור לה ומורשם לעבודתה". הסברי הרמב"ם הבית יוסף (יו"ד סי' קפ) וכן הלחם משנה (שם) מפרשים שכוונת הרמב"ם לפסוק כרבנן. אמנם ה"שיח יצחק" (ד"ה וגם מדברי הרמב"ם) מדייק מדברי הרמב"ם שכתב "וזה היה מנהג... לע"ז" וכו', וכן מכך שהרמב"ם אינו מציין שכל סוג של קעקוע חייב, שפסק כר' שמעון. ג. במה נחלקו חכמים ור' שמעון בפשטות היה נראה שמחלוקתם היא הן על איסור והן על מלקות, ור' שמעון הסובר שאינו חייב אלא עד שיכתוב שם ע"ז, מתכוון גם לאיסור. אמנם ישנם ראשונים הסוברים שאף ר' שמעון אוסר כל קעקוע, ורק בחיוב המלקות נחלקו האם דוקא כשכותב שם ע"ז, או לא. הסבר זה מוכח לדעתם מלשונו של ר' שמעון האומר: "... אינו חייב עד שיכתוב את השם" וכו' (עי' מנחת חינוך שם). כן סוברים: תוס' גיטין (ד"ה בכתובת), תוס' רא"ש (שם), הריב"ן (ד"ה כתובת, כאן על דף הגמ'), ר' פרץ (ד"ה גמרא) והר"י מלוניל (ד"ה ואינו חייב). הסבר שיטתם תוס' בגיטין (שם) ותוס' רא"ש (שם) מציינים שמדובר על איסור דרבנן, (כשלא כתב שם ע"ז - לר' שמעון, או בקעקוע ללא כתיבה וכדו' - לחכמים). כך גם משמעות הריטב"א (כאן), וכן פי' הערוך לנר (כאן) את דעת הריב"ן. אמנם הב"ח (יו"ד סי' קפ) ו"ברית משה" (על הסמ"ג ל"ת - סא) פי' את הריב"ן, שכוונתו לאיסור תורה. ד. הנפק"מ בין השיטות לרבנן חייב מהתורה על כל כתובת קעקע, ולוקה על כך, אולם לר' שמעון חייב ולוקה רק כשכתב שם ע"ז. כשחסרים אחד מהתנאים לחיוב מלקות (הן לרבנן והן לר"ש), כתבו הראשונים שהדבר אסור רק מדרבנן, ולדעת הב"ח ועוד פוסקים יש איסור תורה אך אינו לוקה (בפי' הריב"ן). ה. פסק ההלכה השו"ע (סי' קפ) פסק כדעת חכמים, ולא הזכיר כלל עניין שם ע"ז. כמו כן לא פרט אם ישנו איסור דרבנן כשחסרים חלק מהתנאים. חלק ב האיסור על קעקוע ללא אותיות א. הבעיה שהעסיקה את הראשונים במשנתנו נאמר: "הכותב כתובת קעקע, כתב ולא קעקע, קעקע ולא כתב, אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע... עד שיכתוב שם את השם, שנא': כתובת קעקע לא תתנו בכם" וכו'. מלשון המשנה משמע שמדובר דוקא על כתיבה ולא סתם צורה כלשהי. ומכאן דנו הראשונים האם לחייב דוקא בכתיבת אותיות, או שהלשון "כותב" כוונתה לכל צורה שרושם, ובאה לומר שלא מספיק שישרוט בבשרו, אלא שגם ישים דיו וגם ישרוט בבשרו. ב. פתרון הראשונים לבעיה זו 1. המחייבים רק על קעקוע אותיות תוס' ישנים (כאן, הובאו ב"נתן פריו") וכן פסקי תוס' (סי לב), והר"י מלוניל כותבים במפורש שאינו חייב אם לא כתב על העור ולא שרט על עורו בצורת אותיות, משום שצריך שני תנאים: כתיבה וקעקוע. כך גם משמעות ר' פרץ (ד"ה הכותב) וכן כתבו: ר"י אלמדרי, סמ"ק (סי' עב) והברטנורא (כאן) שהחיוב דוקא על שריטת אותיות. בפשטות כוונתם לשתי אותיות בדומה למלאכת כותב בשבת. גם מס' החינוך (סי' רנג) משמע שהולך בשיטה זו, אמנם לשיטתו אפי' על אות אחת כבר לוקה. (ועי' מעיל צדקה (סי' לא) שביאר את דעת ס' החינוך להבדיל בין מלאכת שבת שחייב בשתי אותיות, לקעקוע שהוא מנהג גויים, וחייב כבר באות אחת). 2. המחייבים גם על צורת קעקוע ללא כתב הראב"ד והר"ש משאנץ (בפי' לספרא קדושים פ"א פ"ו), משמעות הריטב"א (כאן) כותבים שחייב על כל צורה של קעקוע, וא"צ דוקא בכתיבה אותיות. (ועי' במחלוקת האחרונים: משנת חכמים, יד קטנה (ח"ב הל' ע"ז פ"ו מ"ע אות כב) ומנחת חינוך (שם) האם דוקא צורה שלמה או אפי' חלקית). כשיטה זו עולה אף מדברי הרמב"ם האומר (שם): "וימלא מקום השריטה כחול או דיו או שאר צבעונים הרושמים". הרמב"ם אינו מזכיר שישרוט דוקא אותיות (עי': מנחת חינוך (שם) יד קטנה (שם) וברית משה (על הסמ"ג שם, ו). יש להעיר: גם לראשונים המצריכים כתיבת אותיות לחיוב מלקות, יתכן שמהתורה יש איסור גם על צורה בלבד,אך אינו לוקה, או שלפחות אסור הדבר מדרבנן (כעי"ז כתבו תוס' גיטין (כ, ב ד"ה בכתובת קעקע). כך גם עולה מדברי המעיל צדקה (סי' לא - הובא גם בפתחי תשובה סי' קפ, א) שמ"מ יש איסור מדרבנן בכל צורה. ג. הנפק"מ בין שיטות הפוסקים לסוברים שיש איסור מהתורה בכל צורה, (ובודאי לסוברים שאף לוקים על כך), יש להחמיר אף במצב של ספק, ואף בקעקוע לצורך בריאותי, כבוד הבריות וכדו', שהרי אין איסור תורה נדחה מפניהם. אמנם לסוברים שהדבר אסור רק מדרבנן, יש מקום להקל בספק דרבנן או משום כבוד הבריות וכדו', וכמובן שאין לוקים על כך כדין תורה. ד. פסק ההלכה השו"ע (יו"ד קפ, א) כותב ש"כתובת קעקע, היינו ששורט על בשרו וממלא מקום השריטה בכחול או דיו" וכו', ואינו מזכיר שצריך לקעקע דוקא אותיות. מלשון זו לכאו' משמע שפסק כשי' הרמב"ם (עפ"י הבנת רוב האחרונים), שא"צ דוקא כתיבת אותיות, וחייב אף על צורה ללא אותיות. חלק ג משך הקיום של כתובת הקעקע א. הבעיה שהעסיקה את הראשונים בגמ' לא נא' כמה זמן צריכה כתובת הקעקע להתקיים, שהרי לכאו' בפשטות דרך העולם, שהקעקוע מחזיק על בשרו כל עוד לא הסיר את העור, ע"י קילוף, ניתוח וכדו'. לפי זה ניתן לומר אולי, שכאשר שם מעט דיו או באופן אחר, שאין הקעקוע ניכר לתמיד, שאינו עובר איסור תורה, שהרי אין זו כתובת קעקע רגילה. מאידך ניתן לומר שהיות שהשריטה בבשר נשארת תמיד, אין זה משנה אם צבע הדיו ניכר לתמיד, ותמיד יש בכך איסור מהתורה. ב. שיטות הראשונים רש"י (בפי' לחומש: ויקרא יט, כח) מפרש שכתובת קעקע אינה נמחקת לעולם, כך גם פי' את הגמ' (גיטין כ, ב) המדברת על גט שכתוב על ידו, בכתובת קעקע, ופי' שם שאינה נמחקת לעולם. וכ"כ הריב"ן (כאן על דף הגמ'). כעי"ז כתב הכלבו (הל' ע"ז סי' צז), וכן פי' הריטב"א (כאן) שהצבע נראה כל הימים. וכ"כ: ר' הלל (בפי' לספרא, שם), תוס' ישנים (כאן) ועוד. אמנם הר"י מלוניל (כאן) כותב: "ונראה וניכרת (בכתובת) שם זמנים רבים. וכ"כ הנמוקי יוסף (כאן): "וניכרת שם (הכתובת) זמן גדול". יש להעיר שאף לכותבים שהכתובת אינה נמחקת לעולם, יתכן שכונתם לאיסור מהתורה שעליו לוקה, אך מדרבנן אפי' לזמן ארוך מכתיבה רגילה יש איסור. (עי' מנחת חינוך מצוה רנג). כמו כן יש להעיר שאף לכותבים "זמן מרובה" יתכן שכוונתם לכתב, אך השריטה בעור אמנם ניכרת לעולם. ג. הנפק"מ בין השיטות לסוברים שכתובת קעקע היא לעולם, במצב שקעקע בבשרו בצורה שאינה ניכרת לעולם, אין האיסור מהתורה שילקה על כך, אך כפי הנראה איסור מדרבנן יש (ועי' לעיל בנפק"מ בענין זה). אולם הסוברים שגם בכתובת קעקע לזמן ארוך עובר איסור תורה, ודאי שאף ילקה על כך, ואין להקל אף בקעקוע שאינו לעולם, אף במקרים של כבוד הבריות וכדו' (עי' לעיל). ד. פסק ההלכה הרמב"ם (ע"ז יב, יא) לא הזכיר את משך הזמן של הקעקוע, אך אין להסיק מכך באופן ברור, שהרי הענין לא נזכר במפורש בגמ'. השו"ע (יו"ד סי' קפ, א-ג) לא הזכיר ענין זה, ומשמעות הדבר לכאורה שכל קעקוע אסור, בין ניכר לעולם, ובין לזמן מרובה. אך אין להסיק מכך האם האיסור מהתורה או מדרבנן, כשהקעקוע אינו לעולם. חלק ד נתינת אפר מקלה על מכתו מבוא בגמ' הובאה מחלוקת אמוראים לגבי נתינת אפר מקלה על מכתו. האפר היה חודר, לשריטות שבתוך המכה ומשאיר רושם בתוך הבשר. לדעת ר' אדא בר אהבה ישנו איסור מפני שנראה ככתובת קעקע, כך גם סובר ר' ביבי בר אביי שהחמיר אפי' במכה קטנה כ"ריבדא דכוסילתא" (שריטה של הקזת דם). אמנם רב אשי חולק ע"כ וסובר שאין לחשוש שהרי המכה מוכיחה שאינו מתכון לכתובת קעקע. ממחלוקת זו עולה שגם לדעת האוסרים מדובר על איסור מדרבנן משום מראית עין, שהרי גם האוסרים אומרים מפני שנראה ככתובת קעקע. כמו כן אם הדבר אסור מהתורה לא היה רב אשי מתיר מטעם ש"מכתו מוכיחה עליו" (עי' גם: ריטב"א). א. הבעיה שהעסיקה את הראשונים בגמ' ישנה מחלוקת בין רב אדא בר אהבה ורב ביבי הסוברים שיש לאסור משום מראית עין (עי' לעיל), לבין רב אשי הסובר שא"צ לגזור ע"כ, שהרי מכתו מוכיחה שאין זו כתובת קעקע. הראשונים נחלקו כיצד לפסוק, האם ההלכה כרב אשי שהוא אחרון לאמוראים כאן. או שיש לפסוק כרב מלכיא בשם רב אדא, שהרי רב ביבי סובר כמותו. ב. דעות הראשונים 1. הפוסקים כרב אשי הרי"ף (ד, ב) מביא את דברי רב אשי המתיר לתת אפר על מכה, ומכך נראה שפוסק כמותו. כך פוסקים במפורש: תוס' (כאן ד"ה רב אשי), ס' יראים (סי' שלח), סמ"ק (מצוה עב), מאירי, רא"ש (סי' ו), ריטב"א, נמוק"י, טור (יו"ד סי' קפ) ועוד. הרמב"ם (שם) השמיט הלכה זו של אפר מקלה, והעיר על עך הבית יוסף, שכונתו לפסוק כרב אשי, שהרי אם היה פוסק כדעת רב מלכיא ודאי שהיה מביא זאת בהלכותיו. פסיקת ההלכה כרב אשי מבוססת על כך שרב אשי הוא המאוחר לרב מלכיא ורב ביבי בר אביי ("בתראה"), ולכן הלכה כמותו (ר"ן ועוד). 2. הפוסקים כרב מלכיא משמעות התוס' בגיטין (כ, ב ד"ה בכתובת) ופסקי תוס' (אות ג) שאסור ליתן אפר מקלה על מכתו, ויש בכך איסור מדרבנן. בפשטות דעתם לפסוק כרב מלכיא, כך גם מסביר ס' קובץ (על הרמב"ם הל' ע"ז יב, יא) שאכן תוס' פוסקים כרב אשי, משום שגם רב ביבי בר אביי סובר כרב מלכיא, והקפיד על "ריבדא דכוסילתא". אמנם לדעת הבית יוסף (קפ, ג) כוונת תוס' אינה לפסוק כרב מלכיא, אלא לומר שאף לרב מלכיא הסובר שיש איסור דרבנן בקעקוע כזה, ואף אם היה הדבר כרוך באיסור תורה, מ"מ אם כתב גט באופן כזה הגט תקף, שהרי אפי' כשכתב על איסורי הנאה, אע"פ שאסור לכתוב עליהם, מ"מ הגט תקף. המקעקע על עבדו בתקופה בה נהוגה היתה העבדות, נהגו בעלי העבדים לכתוב כתובת קעקע על עבדיהם כדי שלא יברחו, או לשם העברת בעלות וכדו'. בתוספתא (כאן ג, ט) נא' שפטור על כך, וכן הביא הב"י (שם). הרמ"א בדרכי משה (שם), וכן בהגהותיו לשו"ע (שם, סעי' ג) כותב שמ"מ יש בכך איסור מדרבנן. הגר"א (הגהות לשו"ע שם סק"ז) כותב שאין כוונת הרמ"א לפסוק כרב מלכיא, אלא אפי' לרב אשי, שמותר אפר מקלה, דוקא כשיש מכה ואומרים מכתו מוכיחה עליו, אולם כאן לגבי עבד, פטור אבל אסור. בחידושי רעק"א (על השו"ע, שם) הפנה לשו"ת "בשמים ראש" (הגהת כסא דהרסנא סי' שכד) הפוסק שהתוספתא לשיטת ר' שמעון (עי' גם בהגר"א שם סק"א) ולכן פטור. אך לחכמים אין שום הבדל בין עבד לאחר, ובשניהם חייב המקעקע (וכן המקועקע חייב כשסייע לו - עי' שו"ע סעיף ב) ולכן השמיטו הפוסקים תוספתא זזו. ד. פסק ההלכה הרמב"ם (הל' ע"ז יב, יא) השמיט הלכה זו. הב"י (שם) כותב על כך שכנראה הוא פוסק כרב אשי, שהרי אם היה אוסר זאת כשיטת ר' מלכיא, היה כותב זאת (עי' לעיל). השו"ע (קפ, ג) פסק במפורש להתיר אפר מקלה, כשי' ר' אשי. לגבי מקעקע על עבדו כותב השו"ע (שם, ד) שפטור, ומוסיף הרמ"א שנראה לו שמ"מ לכתחילה אסור. נספחים 1. שאלות לתלמיד חלק א: מחלוקת חכמים ור' שמעון ופסק ההלכה מהי מחלוקת חכמים ור' שמעון עפ"י הסבר הגמ', וכיצד דייקו זאת מהפסוק. עי' בריטב"א (כאן) וכתוב כמי פוסק, ומדוע. האם התוספתא (כאן ג, ט) סוברת כשיטת חכמים או ר' שמעון - נמק! מדוע לא פסקו כתוספתא - עי' פי' "חסדי דוד" (על התוספתא שם) וביאור הגר"א (יו"ד סי' קפ סק"א). כיצד פי' את התוספתא הנ"ל, הערוך לנר (ד"ה מתניתין). עי' בפסקי הרא"ש (אות ו) וכתוב כיצד פסק במחלוקת ר' שמעון וחכמים. עי' ברי"ף (בדפי הרי"ף ד, ב) וכתוב מדוע הסיק הריטב"א (כאן) שפוסק כר' שמעון. עי' בערוך לנר (כאן) וכתוב מדוע לדעתו, אכן פסק הרי"ף כרבנן. עי' בפי' המשנה לרמב"ם (כאן) וכתוב כיצד פסק במחלוקת ר"ש ורבנן. עי' ברמב"ם (הל' ע"ז יב, יא) וכתוב מהן האפשרויות שניתן להסבירו (בקשר לפסק ההלכה). העזר בהסבר הבית יוסף (יו"ד סי' קפ) ובלחם משנה (שם). במה נחלקו חכמים ור"ש, עי' בריב"ן (על דף הגמ' ד"ה כתובת) ור' פרץ (כאן). כיצד הבין הב"ח (יו"ד סי' קפ) את דעת הריב"ן (שם), פרט. כיצד לדעתך פוסק השו"ע (סי' קפ) במחלוקת ר"ש ורבנן - נמק. חלק ב: האיסור על קעקוע ללא אותיות כיצד ניתן לדייק לכאורה ממשנתנו שאיסור "קעקע" הוא דוקא בכתיבת אותיות, ולא בסתם צורה. עי' בפסקי תוס' (כאן סי' לב), בר"י מלוניל (כאן), ובברטנורא, על מה לשיטתם יש חיוב מהנ"ל (שאלה מס' 14). עי' בריטב"א (כאן), מהי משמעות דעתו בקשר לנ"ל. עי' במעיל צדקה (סי' לא - הובא גם בפתחי תשובה יו"ד סי' קפ, א), מה הסיק להלכה בקשר לצורה ללא אותיות, ומדוע. כתוב מדעתך, אלו נפק"מ אפשריות כתוצאה מהמחלוקת: האם קעקוע של צורה אסור מהתורה אורק מדרבנן. מהי משמעות דברי הרמב"ם (שם) לגבי קעקוע של צורה ללא אותיות. מהי משמעות פסק השו"ע (שם) בענין זה. חלק ג: משך הקיום של כתובת הקעקע עי' ברש"י (על החומש ויקרא יט, כח) ובריב"ן (כאן), מהו משך הקיום של כתובת קעקע. עי' נמוקי יוסף (כאן) ודייק מהי דעתו בנ"ל. עי' מנחת חינוך (מצוה רנג) בביאור מחלוקת זו. כיצד לדעתך פסקו הרמב"ם (הל' ע"ז יב, יא) והשו"ע (שם), נמק. חלק ד - נתינת אפר מקלה הסבר את מחלוקת האמוראים בנתינת אפר מקלה על מכתו. הוכח שגם האוסרים מתכונים רק לאיסור דרבנן (היעזר בריטב"א כאן). עי' ברי"ף (ד, ב), מהי משמעות דבריו לגבי פסק הלכה בענייננו. כיצד פסקו תוס' (כאן ד"ה רב אשי) רא"ש (סי' ו), ר"ן (כאן) ומדוע. מהי משמעות התוס' (גיטין כ, ב ד"ה בכתובת) ופסקי תוס' (שם אות ג), לגבי פסק הלכה (העזר בספר קובץ על הרמב"ם הל' ע"ז יב, יא) כיצד מסביר הבית יוסף (יו"ד סי' קפ, ג) את דברי התוס' (שם). מהי דעת הרמב"ם (הל' ע"ז יב, יא) בכך (עי' בית יוסף שם). מהו פסק השו"ע בכך (שם). מקעקע על עבדו עי' בתוספתא (כאן ג, ט) וכתוב מה דינו של המקעקע על עבדו. עי' בהגהות הגר"א לשו"ע (שם, ג) וכתוב האם הדבר מותר לגמרי. כיצד מסביר הגר"א (ביאורו לשו"ע שם סק"ז) את פסק הרמ"א אפי' לשיטת רב אשי. עי' בשו"ת בשמים רא"ש (סי' שכד, הובא גם על גליון השו"ע), מדוע לחכמים חייב המקעקע על עבדו. 2. נספח טבלאות א פסק הלכה במחלוקת חכמים ור' שמעון דעה פסק הלכה טעמים רוב הראשונים כחכמים הלכה כרבים, סוגית אפר מקלה כחכמים פסקי הרא"ש י"א (הובאו בר' ירוחם), ר' הלל (משמעות פי' לתו"כ) כר' שמעון האמוראים דנים בדבריו הרי"ף לפי' הריטב"א כר' שמעון הביא דעת האמוראים הדנים בדבריו ב במה נחלקו חכמים ור' שמעון הסבר לדעת חכמים ר' שמעון תוס' ותוס' רא"ש משמעות הריטב"א, ריב"ן לפי' הערוך לנר על כל קעקוע לוקה כל קעקוע - אסור מדרבנן שם ע"ז - לוקה ריב"ן לפי' הב"ח וברית משה כנ"ל כל קעקוע - אסור מהתורה שם ע"ז - לוקה ג צורת קעקוע ללא אותיות דעה החיוב טעמם תוס' ישנים, ר"י מלוניל, סמ"ק ועוד רק על אותיות צריך קעקוע וגם כתיבה ראב"ד, ר"ש משאנץ, משמעות הריטב"א, משמעות הרמב"ם על כל צורת קעקוע כתיבה הכונה לכל רשימה משמעות השו"ע על כל צורת קעקוע כתיבה הכונה לכל רשימה ד משך הקיום של כתובת קעקע דעה קעקוע תמידי קעקוע לזמן מוגבל רש"י (על החומש), ריב"ן, תוס' ישנים ועוד אסור מהתורה ולוקה אסור מדרבנן ר"י מלוניל, נמוקי יוסף כנ"ל אסור מהתורה ולוקה ה אפר מקלה על מכתו דעה פסק הלכה טעם רי"ף (משמעות) תוס' רא"ש, ריטב"א ועוד כר' אשי - אין איסור ר' אשי אמורא המאוחר - "בתראה" משמעות תוס' בגיטין ופסקי תוס' (שם) כר' מלכיא (בשם ר' אדא) - אסור משום מראית עין ר' ביבי סובר כמותו פסק השו"ע כר' אשי - אין איסור כשיטת רוב הראשונים ומשמעות הרמב"ם ו המקעקע על עבדו דעה דין טעם בית יוסף פטור (ומותר?) לא נתבאר רמ"א פטור ואסור מדרבנן הגר"א: משום מראית עין, שהרי אין כאן "מכתו המוכיחה" בשמים ראש (הפניית רעק"א) לר' שמעון - פטור לחכמים - חייב לר' שמעון חייב רק כשמקעקע שם ע"ז לחכמים המקעקע תמיד חייב, והמקועקע חייב רק כשסייע לכך

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300