Halacha Brura and Berur Halacha
לקט באורי אגדות ממסכת עבודה זרה
Institute
מכון הלכה ברורה ובירור הלכה
בעריכת המכון לחקר האגדה
ב ע"א
והאי יתנו עידיהם ויצדקו בעובדי כוכבים כתיב הא בישראל כתיב דאמר רבי יהושע בן לוי כל מצות שישראל עושין בעולם הזה באות ומעידות להם לעוה"ב שנאמר יתנו עידיהם ויצדקו אלו ישראל ישמעו ויאמרו אמת אלו עובדי כוכבים אלא אמר רב הונא בריה דרב יהושע מאן דאמר עידיהן מהכא יוצרי פסל כולם תוהו וחמודיהם בל יועילו ועידיהם המה דרש רבי חנינא בר פפא ואיתימא רב שמלאי לעתיד לבא מביא הקדוש ברוך הוא ספר תורה [ומניחו] בחיקו ואומר למי שעסק בה יבא ויטול שכרו מיד מתקבצין ובאין עובדי כוכבים בערבוביא שנאמר כל הגוים נקבצו יחד
...כללו של דבר ראש השנה יום הדין הוא לעולם הזה, ושעת מיתתו של אדם הוא יום הדין שלו שהוא נדון בנפשו על אותו עולם שהוא עולם הנשמות, וכל מעשיו נפרטין לפני בוראו ית' ואם תזכה נפשו לגן עדן העליון והתחתון ולאיזו מעלה ממנו, או תתחייב נפשו לגיהנם ויסורין הרבים ובאיזה דין תתחייב להיות נדונת בו, הרי למדנו יום הדין לגוף ויום הדין אחר לנפש.
(דרשת הרמב"ן לראש השנה)
מבאר גמרא זו שסימן טהרה שבכל הבהמות הטרפות, מוסיף טומאה על טומאתן כדרך שאמרו בעשו (בר"ר סה א) שנמשל לחזיר שפושט את טלפיו להראות כאילו כשר ותוכו מלא תוך ומרמה וזה מורה על כל מי שאין תוכו כברו כמדת הצבועים המראים את עצמם כשרים והמה בלי ספק גרועים מן הרשע הגמור שתוכו וברו שוין לרעה, כך נראה לי שמה שהם עשו גשרים וכו זהו סימן טהרה כביכול שנועד להכשיר אחר כך את שחיתותם
(כלי יקר, ויקרא פרק יא פסוק ד)
ב ע"ב
נכנסה לפניו מלכות רומי תחלה... אמר להם הקב"ה במאי עסקתם, אומרים לפניו רבש"ע הרבה שווקים תקננו הרבה מרחצאות עשינו הרבה כסף וזהב הרבינו וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה. אמר להם הקב"ה שוטים שבעולם כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם... מיד יצאו בפחי נפש
ביאר הכתוב סדר גאולה העתידה ב"ב בשני ענינים: א' היאך תהי' חשיבות ישראל בעיני אוה"ע אחר שהיו שפלים כ"כ כמה מאות שנה, ב' ואיך יהיו אוה"ע נענשים...
(העמק דבר, דברים לב, מ)
וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה
[כי אי אפשר שכולם יעסקו בתורה, כי אז העולם יהיה שממה, ולכן ה' קבע שישראל יעסקו בתורה והגוים יעזרו ע"י עשיית מלאכות כדי שישראל יוכלו להתפנות ללימוד תורה. ואם זו מטרתם, מגיע להם שכר.]
(רבי דוד דוב לייטר, מזכרת אהבה (לייטר-גלר), עמ' 11)
לטקסט
אמר להם הקב"ה כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם תקנתם גשרים ליטול מהם מכס כרכים לעשות בהם אנגריא מלחמות אני עשיתי שנאמר ה' איש מלחמה כלום יש בכם מגיד זאת שנאמר מי בכם יגיד זאת ואין זאת אלא תורה שנאמר וזאת התורה אשר שם משה
"כלום יש בכם מגיד זאת?" כלומר: יש בכם מי שיאמר שקים תורה אלוהית? והם ישבו ויאמרו לפניו כמו שישראל יש להם לקבל שכר על קיום תורתם שקימו מצד קבלתם, כן ראוי להם לקבל שכר על קיום תורתם, שקימו מצד קבלתם. והשם ישיב להם: מי בהם יגיד זאת וראשונות ישמענו יתנו עדיהם ויצדקו" כלומר כי האמות אומרות שסמכו על קבלם, "ראשונות ישמיענו" כלומר ראוי להם שיודיעונו התחלות דתם שקבלו וסמכו עלהים כיצד נתבארו. אם נתבארו מן החוש ובפרסום גדול כמו שנתבארו התחלות תורת משה "יתנו עדיהם ויצדקו" וישמעו המקבלים "ויאמרו אמת" כמו שיתנו עדיהם מקבלי תורת משה שנתפרסמו התחלות דתם בשישים רבוא מקבלי התורה [אין לסמוך על מסורת שמקבל המסורת קבלה שלא בפרסום (כמו מתן תורה שהיה בפרסום רב) שכן מסורת זו אינה נאמנה (יתכן שמקלה שקר וכיוב"ז) וכ"כ הגוים יטענו שמגיע להם שכר לפי שקימו את דתם (כל אחד ודתו שלו) אולם הקב"ה ישיב להם שאין דתם מוכחת ולכן לא היה מן הראוי ללכלת אחריה. וכך הוא מסביר את גמרתנו.]
(ספר העיקרים)
כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם וכו' כלום יש בכם מגיד זאת וכו' ואין זאת אלא תורה
[גם לגוים יש תורה, אבל התורה שלהם היא אהבת התועלת החומרית, והם עושים הכל בשביל עצמם. כך גם הרפורמים, עושים תורה חדשה, בטענה שמטרתם לקיים את ישוב העולם, אבל באמת כוונתם לטובת עצמם. צריך להאמין דוקא בתורה שניתנה בהר סיני שהיא "זאת", ורק מי שמקיים תורה זאת יקיים את ישוב העולם וייקרא בשם ישראל.]
(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 33)
כלום נתת לנו ולא קיבלנוה
[אינם יכולים לטעון שאילו קיבלו את התורה היו שומרים אותה, שהרי מנשמות עשיו ועמלק בא הערב רב שבתוך ישראל, ובכל זאת עמדו נגד ישראל ותורתו.]
(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, לב העברי (תרפד) ח"א, דף נב ע"א)
לטקסט
א"ר יוחנן מלמד שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה עד שבא אצל ישראל
לפי שצפה הקב"ה שיהו עתידין לקום בעולם מניחי דתות: בשעיר - שהיא אמת אדום והניטפלים אליה. ובפארן - שהיא אמת ישמעאל והנטפלים אליה, שאלו הן שתי אמות כוללות כל העולם... לפיכך פרסם להם נתינת התורה לישראל, להורות שהדת האלוהית צריך שתתפרסם נתינתה פרסום גדול וכל דת שלא תתפרסם נתינתה פרסום גדול כזה איננה אלהית [כי בשביל שדת תתקבל היא צריכה שתינתן בפרסום גדול (שלא יאמרו שמי שקיבלה משקר וכד') כ"כ אם תעבור מאב לבן תתאמת יותר שכן אב אינו משקר לבנו וכיוצא בזה וע"כ הקב"ה פרסם את מתן תורה לכל העולם.]
(ספר העיקרים, מאמר א פרק כ')
[לא רצו לקבלה כי היו בטומאה גדולה והיה קשה להם לקבל דבר קדושה. ואילו ישראל רצו לקבלה אף שהיו עובדי ע"ז במצרים, כי היו להם נשמות גדולות.]
(רבי יעקב אריה מראדזימין, ביכורי אביב, דף יט ע"ד)
לטקסט
[האומות חושבות שהן מתחשבות בכבוד ה' יותר מישראל, שחששו שמא יתפתו לחטוא אחרי קבלת התורה, וזה יותר חמור מאילו חטאו בלי לקבל את התורה. ובאמת הטעם שלהם היה שחששו שאם יחטאו, העבירה תהיה יותר גדולה וייענשו יותר, או כי לא רצו קבלת עול מלכות שמים, אלא שהם אומרים (בשקר) שהתכוונו לכבוד שמים. אבל באמת ישראל הם שחששו יותר לכבוד ה', שהבינו שעדיף לקבל זכות גדולה זו לעבוד את ה' אפילו רק רגע אחד, ולא חששו שיחטאו כי ציפו שה' יעזור שלא יחטאו, כמש"כ "בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין".]
(רבי יעקב אריה מראדזימין, ביכורי אביב, דף כה ע"ד-כו ע"א)
לטקסט
[האומות חושבות שהן מתחשבות בכבוד ה' יותר מישראל, שחששו שמא יתפתו לחטוא אחרי קבלת התורה, וזה יותר חמור מאילו חטאו בלי לקבל את התורה, והיצר הרע יתגבר אחרי קבלת התורה כי "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו". ובאמת הטעם שלהם היה שלא רצו עול תורה, ולא מתוך חשש לכבוד שמים. אבל באמת ישראל הם שחששו יותר לכבוד ה', שהבינו שעדיף לקבל זכות גדולה זו לעבוד את ה' אפילו רק רגע אחד, ולעשות לו נחת רוח, ולא חששו שיחטאו כי ציפו שה' יעזור שלא יחטאו. כשחטאו ישראל בעגל, הגוים שמחו, כי חשבו שהוכח שהם צדקו. לכן משה רבינו ביקש שה' שיודיע לכל שהוא עדיין אוהב את ישראל כמו קודם, ושצדקו בזה שקיבלו את התורה, כמש"כ שמות רבה פרשה נא סימן ד, שאמר "הודיע לעיני כל האומות שאין בלבך עליהם".]
(רבי יעקב אריה מראדזימין, ביכורי אביב, דף לא ע"ג)
לטקסט
[ואילו במכילתא יתרו, מסכתא דבחדש פרשה ה, נאמר שהציע אותה רק לעשו, ישמעאל, ועמון ומואב, וגם בפסוקים נזכר רק "זרח משעיר למו הופיע מהר פארן". הסיבה היא שעשו וישמעאל היה יכולים לקטרג על ישראל, ולומר שאילו הציע לנו היינו מקבלים אותה כי יש לנו זכות אבות. ואילו את שאר האומות לא היה צריך לשאול כי אין להם זכות אבות. בכל זאת שאל אותם כי היה תמוה בעולם למה לא הציע לשאר האומות, ולא היה ניכר לעולם מה שה' ידע שלא ירצו לקבל. וכמו שאומר מדרש איכה, זו זכות לישראל שהסכימו לקבל את התורה בניגוד לשאר האומות.]
(רבי יעקב אריה מראדזימין, ביכורי אביב, דף עד ע"ד)
לטקסט
שהחזירה הקדוש ברוך הוא על כל אומה ולשון ולא קבלוה
[ומבואר במדרש, שלא רצו לקיים "לא תרצח", לא תנאף", לא תגנוב". וקשה הרי בלאו הכי הם חייבים בזה בשבע מצוות בני נח, ולמה זה נראה להם חידוש? י"ל שהם קיימו ז' מצוות בני נח לפי שכלם, ולכן התירו רציחה באופנים מסוימים שלפי שכלם יש להתיר. ואלו היו מקבלים את התורה היו צריכים לקיים את המצוות מחמת ציוי ה' ולא מחמת שכלם, ולא יכלו למצוא היתרים לרצוח וכדומה. ואת זה לא רצו. (מא ע"ג) ועוד, שעד עכשיו היה חיוב בעל פה, ויכלו לחזור בהם, אבל עכשיו זה יהיה חיוב בכתב, ולא יוכלו לחזור בהם, ואת זה לא רצו.]
(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף מא ע"א-ע"ג)
לטקסט
מאי בעי בשעיר ומאי בעי בפארן א"ר יוחנן מלמד שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה עד שבא אצל ישראל וקבלוה
[לכן כתוב (ויקרא פרק כו פסוק מב) "וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור", ש"אף" הוא לשון טפל, כמו שכתבו תוס' מגילה ד ע"א, ועיקר ברית הוא התורה כמו שנאמר (נדרים לב ע"א) "גדולה תורה שאילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי", ולכן אצל יצחק כתוב "אף" כי יצא ממנו עשיו (שעיר) שלא קיבל את התורה, וכן אצל אברהם, שיצא ממנו ישמעאל (פארן) שלא קיבל את התורה, ורק יעקב שקיבלו כל נו את התורה, לא כתוב אף. ולכן סודרו האבות בסדר הפוך, כדי שלא ייכתב "אף" אצל יעקב. וזאת כוונת המדרש (ויקרא רבה פרשה לו סימן ה): "ולמה נאמר באברהם וביצחק אף ולא נאמר ביעקב אף ע"י שהיתה מטתו שלימה לפניו אברהם יצא ממנו ישמעאל וכל בני קטורה יצחק יצא ממנו עשו וכל אלופי אדום אבל יעקב מטתו שלימה כל בניו צדיקים".]
(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, נס פך השמן (תרנ"ה), דף יז ע"ב-יח ע"א)
לטקסט
כלום כפית עלינו הר כגיגית ולא קבלנוה כמו שעשית לישראל
[לגוים יש רק השגה גלויה, ולישראל יש גם השגה נעלמת, כגון כשהוא סובל יסורים והההשגה הגלויה לא פועלת. הגוים חושבים שגם לישראל אין השגה נעלמת. ישראל אמרו "נעשה ונשמע" מצד ההשגה הנעלמת, ובזה אין שלטון ליצה"ר וא"צ כפייה, וה' כפה הר כגיגית לענין ההשגה הגלויה. אבל הגוים חשבו שהכל בא לישראל בכפייה, ולכן הם ביקשו זאת ג"כ].
(מי מרום חלק יז עמ' ד)
[יש להסביר ע"פ הפסוק (משלי פרק יג פסוק כד) "חושך שבטו שונא בנו ואהבו שחרו מוסר", שישראל הם בנים אהובים של ה', ולכן הוא מכה אותנו בשבט כדי לחנך אותנו, וכופה עלינו לקבל את התורה, ואילו את הגוים ה' שונא והוא משאיר אותם בבחירתם הרעה. ובילקוט שמעוני בתחילת פ' במדבר ה' מסביר שנתן לנו את התורה בגלל ספרי יחוסנו, והיינו מתוך אהבתו אותנו כי אנחנו מגזע האבות, וכיון שנשבע לאבות, הוכרח לתת לנו את התורה אף בכפייה. (צב ע"ג) וזה מה שכתוב "מגיד דבריו ליעקב" - דברים קשים כגידים בכפיית הר כגיגית, "חוקיו ומשפטיו לישראל" - שה' קבע לנו חוקים ומשפטים וכפה הר כגיגית ואמר שיקבור אותנו תחת ההר אם נסרב, ואילו "לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום" - לא הניף עלים שבט כדי לחנכם, ולכן בחרו בדרך רע ולא מנע זאת מהם. "בל ידעום" - היינו בל הודיעם. עוד יש להסביר בדרך משל, שקונים אחדים באים לסוחר ובודקים את הסחורה ואומרים שאינם רוצים, וקונה אחד אומר שהוא רוצה לקנות, ואמר למוכר שיביא לו את כל הסחורה וישלם את המחיר שהוסכם, והמוכר טרח והביא את כל הסחורה, וההובלה עלתה לו כסף רב, ואח"כ הקונה חזר בו. המוכר יתבע את הקונה הזה, וב"ד יכוף עליו אותו לקנות את הסחורה כמוסכם. הוא לא יכול לתבוע את הקונים הראשונים, כי הם לא אמרו שהם רוצים לקנות. (צב ע"ד) כך כאן, האומות סירבו מראש לקבל את התורה כשה' אמר להם מה כתוב בה, ולכן ה' אינו יכול לכוף עליהם לקבלה, אבל ישראל אמרו "נעשה ונשמע", ועל סמך זה הביא לנו את התורה בקולות וברקים מהשמים לארץ, וכאשר ישראל "וינועו ויעמדו מרחוק" כמסרבים לקבל, ה' כפה עליהם לקבלה, כי כביכול אינו יכול להחזיר את התורה למקומה הקודם. (צג ע"א) לכאורה קשה, מה הם טוענים שה' היה צריך לכוף עליהם הר כגיגית, הרי אז היו פטורים מטעם אונס? יש ליישב ע"פ פרשת דרכים שכתב שבכפיית הר כגיגית על ישראל לא היה "דינא דמלכותא דינא", שהרי ר"ת אומר שמה שמלך גוזר רק על חלק מבני מדינתו אין לו תוקף של דינא דמלכותא, ולכן מה שה' גזר על ישראל לא היה לו דין של דינא דמלכותא. לפי זה אילו היה כופה את ההר כגיגית גם על הגוים, היו ישראל והגוים חייבים לקיים מטעם דינא דמלכותא, שהרי זה דין שווה לכל העולם, ולא היה מקום לטענת אונס.]
(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף צב ע"ב-צג ע"א)
לטקסט
[ישראל קיבלו את תורה שבכתב ברצון, והכפייה היתה רק על התורה שבעל פה (כפי שאומר מדרש תנחומא), אבל האומות לא קיבלו אפילו תורה שבכתב ברצון, א"כ לא תועיל הכפייה. וזה רמוז בפסוק (דברים פרק לא פסוק יט) "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" - תורה שבכתב, "ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם" - תורה שבעל פה, (לד ע"ד) "למען תהיה לי השירה הזאת" כלפי האומות, "לעד בבני ישראל" - תהיה לי טענה מדוע בחרתי בישראל, כי ישראל קיבלו את התורה שבכתב ולא האומות. וזה רמוז בפסוק (תהלים פרק סב פסוק יב) "אחת דיבר אלהים" - בתחילה אמר רק תורה שבכתב, שנאמר "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי", ואח"כ "שתים זו שמעתי", לקבל גם תורה שבעל פה, "כי עוז לאלהים" - שכפה על ישראל בכוחו לקבל תורה בעל פה. ובפסוק אחריו (פסוק יג) "ולך אדני חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" - חסד הוא שה' נותן שכר אפילו על תורה שבע"פ שהיה בכפייה.]
(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף לד ע"ג-ע"ד)
לטקסט
כלום כפית עלינו הר כגיגית ולא קבלנוה כמו שעשית לישראל וכו' שבע מצוות היכן הן וכו' (ג.) בעטו בסוכותיהם וכו' דגישראל לא מבעטו
[הגוים טענו שאילו כפית עלינו הר כגיגית לא היינו נופלים ממדרגתנו אח"כ כפי שישראל נפלו. ועל זה השיב להם ה', הרי לא קיימתם אף את שבע המצוות שלכם. ועוד, שנתן להם את מצוות סוכה ובעטו בה, להראות את פחיתותם לעומת ישראל. וזה כמבואר בב"ב י ע"ב, שישראל עושים רק מאהבת ה' ויראתו, וכשאומרים "סלע זו לצדקה ע"מ שיחיה בני" לא מתחרטים אם ה' לא עושה מבוקשם, ואילו הגוים עושים לרק לטובת עצמם, ואם לא יעשה בקשתם יחזרו בהם, ואת זה רואים בסוכה, שישראל היו מוכנים לשבת בסוכה גם בחמה מתוך אהבת ה' לולא שמצטער פטור.]
(בשמים ראש (הורביץ), הקדמה, עמ' 6-7)
לטקסט
פרסיים שאוכלין ושותין כדוב ג ע"א
[ואמר רבי שמעון] בן לקיש מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית ואמר אם ישראל מקבלין את תורתי מוטב ואם לאו אני אחזיר אתכם לתוהו ובהו
האדם בתולדתו בלא מלמד כבהמה שנ' ועיר פרא אדם יולד, ואם דעתו ושכלו של אדם בלא מלמד נותנת לו לחשוב בחדוש, לפי שאין הגלגל מנהיג, אלא זולתו מניע, כמו שהזכרנו, אין אצלו מצוה ולא עבירה, ולא דעת ולא חשבון, ואין אצלו שום מעשה טוב ונרצה יותר מאחר, וכל שכן הימים והשנים שכלם שווים אצלו, נמצא הכל שוה אצלו כמו שהוא שוה אצל הבהמות.
(רמב"ן, דרשת תורת ה' תמימה)
אמרו (אומות העולם) לפניו: רבש"ע, תנה לנו מראש ונעשנה. אמר להן הקב"ה: שוטים שבעולם, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת? אלא אף על פי כן מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו ועשו אותה! וכשהוציא הקב"ה חמה מנרתקה, מיד בעטו בה
ואף על פי שאמרו בגמרא (שם) שקראה מצוה קטנה מפני שאין בה חסרון כיס, יש לומר גם כן לפי שענין הבטחון באל יתעלה לצאת לשבת בצלו, הוא דבר נקל בעיני האנשים, לא יחשבוהו למצוה, וכמעט שבאו לכללה, הנה בצאת הנסיון מיד בעטו בה. [מבאר שהגויים והעבדים אינם יכולים להבין ולעמוד בחרות מעסקי העוה"ז שמיצגת הסוכה, ובחסות בצל שדי. ובעיני האנשים נראה הדבר קל ונקל, ולכן אינם עומדים בו.]
(עקידת יצחק, שער ס"ז)
שאין מקום שאין בו חטא ומשחית מהם, ולכך יתן להם ה' סוכה, אולי שם ישובו.
(יערות דבש, חלק א, דרוש א)
ענין יום ששי עם השבת כענין העולם הזה עם העולם הבא, כי האדם מכין כל צרכיו מערב שבת לשבת כי בשבת אסור להכין דבר ולולא הכנתו מערב שבת מה יאכל בשבת, וכן אמרו רז"ל מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. וכן המכין תורה ומעשים טובים בעולם הזה יאכל מתן שכרו בעולם הבא, ומי שלא הכין מה יאכל. וכן אמרו רז"ל מי שלא טרח בערב שבת מה יאכל בשבת. ובחון אמרם מה יאכל ולא אמרו "לא יאכל", כי אילו אמרו כן נראה שהיה אפשר שיאכל אלא שהיה עונשו שלא יאכל, ובאמרם מה יאכל רצו לומר כי מן הנמנע הוא לאכול, אחר ששכר המצוה היא המצוה והוא לא הכינה, אם כן מה יאכל.
(ר' מאיר אבן גבאי, תולעת יעקב, סתרי תפלות שבת ומועדים וטעמם, עמ' עג במהד' תשנ"ו)
אמרו לפניו רבש"ע תנה לנו מראש ונעשנה אמר להן הקדוש ברוך הוא שוטים שבעולם מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת
[הסביר רי"א לאנדא מווילנא, משל למי שנכנס לחנות בגדים, ובגד מסוים מצא חן בעיניו אבל לא היה לפי מידתו, ושאל את המוכר "אולי יש לך בד כזה לא תפור, ואקנה לפי הנחוץ למידתי". כך הגוים יודעים שהתורה אינה מתאימה למידתם, וביקשו מה' "תנה לנו מראש" - תן לנו אותה כמו שהיתה מראש, לפני שנתפרה, ונתפור אותה לפי מידתנו. והשיב הקב"ה "היא נערכה עוד לפני בריאת העולם, ועבר הזמן, ואין לי עוד 'סחורה' כזאת, ואיני יכול להוסיף או לגרוע ממנה, ועליכם לקבלה כפי שהיא, וזה כמו שמי לא טרח להכין בערב שבת, אין לו מה לאכול בשבת".]
(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף קיג ע"ד)
לטקסט
דאמר רבי חנינא גדול המצווה ועושה יותר משאינו מצווה ועושה
אמרו, "אין הקדוש ברוך הוא מקפח זכות כל בריה", ואמרו, "כל האומר קודשא בריך הוא ותרן הוא יתותרן מעוהי; אלא, מאריך אפיה וגבי דיליה"; ואמרו, "אינו דומה מצווה ועושה למי שאינו מצווה ועושה" - ובארו שהוא - אף על פי שלא צווה - 'נותנים לו שכרו'; ועל זה העיקר נמשכו כל דבריהם.
(מורה נבוכים, חלק ג פרק יז)
היה רבי מאיר אומר: מנין שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול? תלמוד לומר "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם, הא למדת שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול
ויש לך לדעת כי בחינת האדם היא פחותה מבחינת שם אדם, כאמור במסכת ע"ז (ג.) וזה לשונם: "אמר ר' מאיר אשר יעשה אותם האדם וגו' - כהנים לויים לא נאמר וכו' אפילו נכרי העוסק בתורה וכו'", והקשו רש"י (סנהדרין נט. ד"ה האדם) ותוספות (ע"ז ג. ד"ה כהנים) מאמר זה עם מאמר ר' שמעון בר יוחאי שאמר "אתם קרויים אדם וכו'", ותרצו התוספות שיש הפרש ומעלה בין אדם להאדם, כי אדם הוא הגדול והמשובח וכו', והגם שרש"י ז"ל כתב שחולקים התנאים, עם כל זה דברי התוספות עיקר, כי מצינו בפירוש בדברי רשב"י שמחלק כדברי התוספות. וטעם הדבר הוא כי אדם הוא בחשבונו מ"ה ושמו של הקב"ה הוי"ה במילוי אלפי"ן יעלה כן, ובתוספת הה"א תאבד הכוונה הרמוזה. [מפרש כי יש הבדל בין 'האדם' - שמכוון לדרגה נמוכה יותר מישראל, לעומת דרגת 'אדם' שהיא בחינה גבוהה.]
(אור החיים, בראשית ג, כ)
מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת
מי שטרח מע"ש, שדוקא מי שטרח בע"ש יאכל בשבת, שזה ענין בחי' "ששת ימים תעבוד" בחי' העבודה בל"ט מלאכות לעשות לתקן כו'.
(מהר"ש מליובביטש, תורת שמואל, תרל"א ח"א, מאמרים, ויקח ה"א את האדם, עמ' י)
[מה שלא נאמר "ויהי ערב ויהי בקר יום השביעי", הוא מפני שהשבת היא בחינת אתערותא דלעילא, היינו בחינת המשכת האור של מעלה בלי סיוע של התחתון. אבל ששת ימי המעשה, שיש אתערותא דלתתא, מוכרח להיות מקודם חושך, כי אחרת לא ימשיך את מילוי האור בכלי. לכן כתוב בששת ימי המעשה "ויהי ערב ויהי בוקר", כי העדר קודם להויה, ואין אור בלי כלי, לכן מקודם צריך להיות ערב, ואח"כ שניהם, הערב והבוקר, הם יום אחד, כי אם לא יהיה חושך מקודם ולא ירגיש חיסרון, לא יהיה לו צורך ללכת להמשיך את האור. ומה שאמרו חז"ל שרק "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", שמשמע שהשבת תלויה בהתערותא דלתתא, יש להסביר, שהמשכת אור השבת היא ע"י העליון, והתחתון יכול ליהנות מן האור הזה לפי הכלים שהכין בששת ימי המעשה.]
(רבי ברוך שלום אשלג, ברכה ושלום, בראשית עמ' יט-כ, והערה ג)
מצוה קלה יש לי וסוכה שמה לכו ועשו אותה וכו' מיד כל אחד [ואחד] נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו והקדוש ברוך הוא מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא וכו' (ג:) והאמר רבא מצטער פטור מן הסוכה נהי דפטור בעוטי מי מבעטי
עומק הטבע הנפשי הוא טבע האמונה האלהית. תאות הדבקות האלהית ברעיון ובחפץ פנימי היא תאוה וחמדה עליונה, חזקה וגדולה יותר מכל התאות שבעולם, ויסוד שרשה והתפשטותה הפנימית היא בודאי בקדושה. אמנם יצאה לחוץ ונתחללה ע"י יצרא דע"ז, ולעתיד לבוא יואר העולם, וכח הטומאה יקלש, אז תתעורר התאוה היסודית תאות הקודש האמונית, ויתברר לכול כי בטהרתה היא נמצאת להתמלא רק באמונת אלהים אמת, ד' אלהי ישראל, וממילא ימלא העולם כולו בזה הרעיון וברדיפה זו לבא אל תוך החידור של החיים אשר בטבעיות הקודש.
(גנזי ראי"ה ה עמ' קלג)
מצוה קלה יש לי וסוכה שמה לכו ועשו אותה וכו' והקדוש ברוך הוא מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא
[בכל מצוה יש שכר מהאור הגנוז, וזהו "חמה כתקופת תמוז", וה' נתן לגוים גם את הסגולה שקיום המצוה תביא את "חמה כתקופת תמוז", אבל הם לא יכולים להביט באור הקדוש ולכן בעטו בסוכה.]
(מי מרום חלק יז עמ' ד-ה)
ג ע"ב
אמר רבי שמעון בן לקיש אין גיהנם לעתיד לבא אלא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה ומקדיר רשעים נידונין בה וצדיקים מתרפאין בה רשעים נידונין בה דכתיב [כי] הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושה רשעה קש ולהט אותם היום הבא אמר ה' צבאות אשר לא יעזוב להם שורש וענף לא שורש בעולם הזה ולא ענף לעולם הבא צדיקים מתרפאין בה דכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה וגו' ולא עוד אלא שמתעדנין בה שנאמר ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק
ועל זה אמר ריש לקיש (ע"ז ג' ב') שאין גיהנם לעתיד לבא והוא יום הדין הזה לעתיד לבוא אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה ומקדירה רשעים נידונין בה וצדיקים מתרפאין בה , הם הצדיקים שזכו לתחיה ועמדו במומם כמו שהלכו, מת חגר או סומא עומד במומו כמו שאמרו חכמים ז"ל (סנהדרין צ"א ב') שמא לא יאמרו מן השמים ריפא אותם אלא אחרים הם, והביא ראיה לזה מדכתיב הנה יום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש ולהט אותם היום הבא אמר ה' צבאות אשר לא יעזוב להם שורש וענף וכו', ודרשו לא שרש בעה"ז ולא ענף לעולם הבא, והצדיקים שמתרפאין בה דרש עוד ריש לקיש וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה, והנה אין זה מן הגיהנם ההווה לאדם אחרי המות.
(רמב"ן, תורת האדם, אות קכב שער הגמול)
מיד הם באים ותפילין בראשיהם ותפילין בזרועותיהם
[תפילין של יד מסמל את המעשה, ושל ראש את המחשבה. ישראל מקדימים של יד, להראות שעושים את המצוה גם בלי הבנת הטעם. ואילו הגוים הקדימו של ראש, כי הם עושים רק מה שהם מבינים ומסכימים, ואילו מה שלא מוצא חן בעיניהם הם בועטים - כמו שבעטו את הסוכה].
(ר' אביגדור ריבלין, מובא באגרות ראיה חלק ו עמ' שנז-שנח)
אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בלילה - הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום. שנאמר "יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירו עמי". מה טעם יומם יצוה ה' חסדו? משום דבלילה שירו עמי
'כל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד משוך עליו ביום, שנאמר "יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי תפלה לאל חיי"'. פי': מה יהיה חסדו אשר יצוה ה' על העוסק בשירה בלילה? היינו תפלה לאל חיי. שתקובל תפלתו.
(העמק דבר, במדבר פרק ו פסוק כה)
יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי תפלה לאל חיי - ביאר עיקר תפלתו ומה הוא מבקש שיצוה ה' לשפוך עלי חוט של חסד, היינו התעוררות של מעלה, ובלילה שירה עמי הוא שקידת התורה בלילה כדאי' בע"ז ד"ג כל הלומד תורה בלילה חוט של חסד משוך עליו ביום, שנא' יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי תפלה לאל חיי. היינו שאחר שלמד בלילה משוך עליו חוט של חסד שמתקבל תפלתו ביום. והוא בקשה שיעזרני ה' ללמוד בלילה בחשק נמרץ עד שמחמת זה תתעורר האהבה מלמטה כטבע התורה וכהבטחת התורה כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך, ומחמת זה תתעורר אהבת ה' אלי. [מבאר כי ה'חוט של חסד' הוא שמתקבלת תפילתו, וכביכול ה' 'מחזיר' לו אהבה בעקבות לימודו בלילה.]
(הרחב דבר, דברים ל, יד)
אמר רב יהודה אמר רב שתים עשרה שעות הוי היום שלש הראשונות הקדוש ברוך הוא יושב ועוסק בתורה שניות יושב ודן את כל העולם כולו כיון שרואה שנתחייב עולם כלייה עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים
כי אין המוסר שהקב"ה מייסר את ישראל מוסר נקם ומכת אויב, אלא מאהבה שהוא אוהב אותם כאב את בנו, שכן כתיב (משלי יג, כד), "חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר", הרי שהמוסר נולד מן האהבה ממש, ונמצאת תוכחת מגולה נולדת מאהבה מסותרת. ושתי תולדות טובות יוצאות מן השורש הזה, א - שהמוסר עצמו, אפילו בזמן שהוא נעשה, לא יעשה באכזריות חימה, אלא במיתוק גדול, מפני האהבה המסותרת שאינה מנחת לכעס למשול ולהתאכזר; והשנית - שכיון שאפילו בשעה שהקב"ה מביא במשפט יצוריו, הנה כוונתו המסותרת אינה אלא לרחם ולהטיב, לפעמים אם יראה שאין כח בנשפטים לסבול המשפט - יפנה אליהם ברחמים, ויניח ידו מן המשפט לגמרי. [מבאר שהעונשים הבאים על האדם אינם נובעים מכעס ואכזריות אלא מאהבת ה' ולכן העונש בא בעידון גדול ולפי יכולתו לסובלו,ומגמתו האמיתית להטיב לאדם.]
(רמח"ל, דעת תבונות, קלח)
והא אמר רב יהודה אמר רב: שתים עשרה שעות הוי היום... (שלוש שעות) רביעיות יושב ומשחק עם לויתן, שנאמר "לויתן זה יצרת לשחק בו". ... א"ל רב אחא לרב נחמן בר יצחק: מיום שחרב בית המקדש אין שחוק להקב"ה... ברביעיות מאי עביד? יושב ומלמד תינוקות של בית רבן תורה
והנה אמרו [ע"ז ג ע"ב] קודם שחרב בית המקדש היה הקב"ה משחק עם לויתן, ואחר חורבן אין שחוק, רק יושב ומלמד תינוקות של בית רבן. להבין למה אין שחוק, ולמה יושב ומלמד תינוקות...
(יערות דבש, חלק א, דרוש ז)
שלישיות יושב וזן את כל העולם כולו מקרני ראמים עד ביצי כנים
אני אאמין שההשגחה האלוהית אמנם היא בזה העולם התחתון - רצוני לומר, מתחת גלגל הירח - באישי מין האדם לבד, וזה המין לבדו הוא אשר כל עניני אישיו ומה שישיגם מטוב או רע נמשך אחר הדין, כמו שאמר, "כי כל דרכיו משפט"; אבל שאר בעלי החיים, וכל שכן הצמחים וזולתם, דעתי בהם דעת אריסטו, לא אאמין כלל שזה העלה נפל בהשגחה בו, ולא שזה העכביש טרף זה הזבוב בגזרה מאת האלוה ורצונו האישי עתה, ולא שהרוק אשר רקק אותו ראובן התנועע עד שנפל על זה היתוש במקום מיוחד והרגו בגזרת האלוה, ולא שזה הדג חטף ובלע זאת התולעת מעל פני המים ברצון אלוהי אישי - אבל אלה כולם אצלי במקרה גמור, כמו שחושב אריסטו. ואולם ההשגחה האלוהית, לפי דעתי ולפי מה שאני רואה, היא נמשכת אחר השפע האלוהי - והמין אשר נדבק בו השפע ההוא השכלי עד ששב בעל שכל ונגלה לו כל מה שהוא גלוי לבעל שכל הוא אשר התחברה אליו ההשגחה האלוהית ושיערה לו כל פעולותיו על צד הגמול והעונש. אמנם אם טבעה הספינה ומה שבתוכה, כמו שזכר, ונפל הגג על מי שבבית, אם היה זה במקרה, לפי דעתנו, אבל ברצון אלוהי - לפי הדין במשפטיו, אשר לא יגיעו דעותינו לידיעת סדרם.
(מורה נבוכים, חלק ג פרק יז)
כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילין אותו גחלי רתמים עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים
מה שנעלם מעיני החוקרים, במה שחקרו בענין שינוי רצון, ח"ו, בשם יתברך, הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה, ואחר כך בתשובה תפילה וצדקה נשתנה לטובה, וכן לפעמים נשתנה מטובה לרעה. אבל הם בחשיכה יתהלכו, כי אין שום שינוי, ח"ו. רק הכל אחדות, ענין רצון אחד. כי אילו היה השכר והעונש הסכמיי, אז היה, ח"ו, נראה כשינוי, מרוצה לרוצה, כי עתה הסכים כך, ועתה מסכים כך. אמנם ענין הרצון היה סוד גילוי האצילות, הכוללים כל ההפכים, לפי התעוררות המתעוררים כן ממשיך בעצם ובטבע הענין, אם מקדש עצמו מלמטה, מקדשין אותו מלמעלה (יומא לט ע"א), בטבע הענין שהתעורר. ואם מטמא את עצמו, מטמאין אותו מלמעלה (שם), בטבע הענין שהתעורר. ואם אחר כך מתעורר ומשליך מעליו גילוליו ומתדבק בקדושה, נמצא בטבע נתקדש, ולא נשתנה הרצון של מעלה, כי אדרבה כך הואצל הרצון, והכל צפוי והרשות נתונה (אבות פ"ג מט"ו). וכן ענין מה שאמרו 'הקדוש ברוך הוא עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים', זה דרך לשון בני אדם, אבל הענין הוא בעצם, כפי בחירת האדם כך מתעורר.
(של"ה, תולדות אדם, בית עיר חומה, אות רצג)
לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה ד ע"א
אפילו אין ישראל עושין מצוה לפני כי אם מעט וכו' אני מצרפן לחשבון גדול
[הכוונה היא למצוות שעושים בבתי כנסת, ששם מתאספים לדאוג לצרכי אחיהם].
(דברי חשב עמ' 23)
לטקסט
אוהבו נפרע ממנו מעט מעט
[המקובלים אמרו ש"אל" הוא חסד, כמו שנאמר "חסד אל כל היום". והקשו הרי כתוב "ואל זועם בכל יום"? ותירצו, שהכוונה לחסד ה' שהוא מאריך אפו ומעניש כל יום רק מעט. ויש תועלת בזה שהוא מעניש מעט מעט, שאילו היה מעניש הכל ביחד היה חילול השם גדול בגוים.]
(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף יד ע"א)
לטקסט
[משל למלווה, כשאין ללווה במה לשלם את כל החוב, אם הוא שונא את הלווה, הוא יגבה את כל מה שיש לו, אף שיפסיד את השאר, כי הוא רוצה לנקום בלווה, שלא יישאר לו במה להתפרנס. ואילו אם הוא אוהב את הלווה, יגבה מעט מעט, כדי שבינתיים יוכל הלווה לסחור במה שנשאר לו, ויוכל לפרוע את חובו בשלמות במשך הזמן. בזה הסביר המגיד מדובנא את הפסוק "והוא רחום" - כיון שה' מרחם על ישראל, "יכפר עוון" - יגבה את העונש על העוון מעט מעט, "ולא ישחית" - שאילו בגביית הכל ביחד היה משחית את ישראל, "והרבה להשיב אפו" - הוא מחלק את העונש להרבה חלקים קטנים לאורך זמן, "ולא יעיר כל חמתו" - להעניש בבת אחת. וזה פירוש הי"ג מדות: "אל רחום וחנון", כי הוא "ארך אפים", ואינו מעניש בבת אחת, "נוצר חסד לאלפים" בתשלום חובותיו, "נושא עוון ופשע" - בינתיים הוא אינו מעניש, "ונקה לא ינקה" - לא יוותר, אלא במשך הזמן הוא יעניש.]
(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף טז ע"א) 31
לטקסט
ד ע"ב
אמר רב יוסף: לא ליצלי איניש צלותא דמוספי בתלת שעי קמייתא דיומא ביומא קמא דריש שתא ביחיד, דלמא כיון דמפקיד דינא, דלמא מעייני בעובדיה ודחפו ליה מידחי
ועיין במגן אברהם [או"ח תקצ"א סק"ז] שהביא בשם ס"ח קושיא, דהא בכל יום ג' שעות ראשונות דן, ומה הבדל יש בין ראש השנה לשאר ימים, ותירץ דכאן הדין יותר חזק מכל ימות השנה, ואם אמת כדבריו, מ"מ יש עוד הבדל לענ"ד, דבשאר הימים בג' ראשונות הדין נחתם מיד, וכל יום בכלל עיון ופקידה לדעת אם ישוב להפכו מרעה לטובה, וכן להיפך ח"ו, ולכך בשאר ימות השנה, האיך נימא דלא להתפלל בג' ראשונות דאולי מעיין בדינא, ומה לו לעשות אם ימתין להתפלל, בין כך נגמר הדין, ומה תועיל תפלה אחר גמר דין, וקשה צעקה לאחר גמר הדין, על כל פנים טוב שימהר להתפלל קודם, משא"כ בראש השנה, שפיר אמרינן שיתפלל לאחר גמר הדין, דהיינו לאחר ג' שעות ואף דכבר עבר דין, מ"מ לא נחתם, ותפלתו תועיל ג"כ כמו בעת הדין.
(יערות דבש, חלק א, דרוש יד)
ואמר רבי יהושע בן לוי, לא עשו ישראל את העגל, אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, שנאמר מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים וגו', והיינו דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי, לא דוד ראוי לאותו מעשה, ולא ישראל ראוין לאותו מעשה. לא דוד ראוי לאותו מעשה, דכתיב ולבי חלל בקרבי, ולא ישראל ראוין לאותו מעשה, דכתיב מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים, אלא לומר לך, שאם חטא יחיד, אומרים לו כלך אצל יחיד, ואם חטאו צבור, אומרים להו, לכו אצל צבור. וצריכא, דאי אשמועינן יחיד, משום דלא מפרסם חטאיה, אבל צבור דמפרסם חטאיהו אימא לא, ואי אשמועינן צבור, משום דנפישי רחמייהו, אבל יחיד דלא אלימא זכותיה, אימא לא, צריכא
מבאר שנעשה המשכן על תמונת העולם בכללו, לפי שקודם מתן תורה היה העולם כלו תהו, וע"י התורה יצא העולם מכלל תהו ובוהו, ועל ידי שעשו העגל, נשתברו הלוחות, חזר העולם לתהו ובהו, וכשנתכפר להם עון העגל, יצא העולם שנית מכלל תהו ובהו, והרי הוא כאילו היה נברא העולם שנית בזמן ההוא, על כן נצטוו אחר כפרת העגל לבנות לו בית בתבנית כל ג' עולמות, לומר לך שעכשיו חזרו לכמות שהיו תחילה קודם העון, ובזה נתן הקב"ה פתחון פה לבעלי תשובה, וזהו שאמרו ,לא עשו ישראל את העגל אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה כו' , כי למה זה ועל מה זה צוה לבנות לו בית בארץ, לפי שרצה להשיב בתשובה אנוש עד דכא. דורשי רשומות אמרו דכא ר"ת דם כפירה אשה, כי במעשה העגל עברו על שלשתן כפירה, כפשוטו, דם, אשה כמו שפירש"י, על פסוק ויקומו לצחק (שמות לב ו), שעברו גם על ג"ע וש"ד, ורצה הקב"ה ליתן פתחון פה לבעלי תשובה בשלשתן, זה"ש ותאמר שובו בני אדם, מכאן ולהבא, כי אין לך שום מונע מן התשובה, כי אם הועילה התשובה בשלש עבירות אלו, ק"ו שתועיל בקלות מהם, ואחר כך, בהמשך הפרק [תהלים צ] מן אלף שנים בעיניך, הכל מדבר בענין התשובה, אשר הוא עומד בה, עד פסוק יראה אל עבדיך פעליך, חזר לדבר מענין בנין המשכן הבנוי בתבנית בנין כל העולם, שהיה פעולת השי"ת.
(כלי יקר, שמות פרק לט פסוק מג)
לכאורה יש להקשות על מדרש זה, שאם כוונתו לומר שישראל ודוד חטאו שלא מרצונם, והקב"ה זימן חטא לידים בעל כרחם, רק בכדי ללמד על אפשרות התשובה - הרי שאי אפשר ללמוד זאת מכאן, שהרי כאן לא החוטאים בחרו בדרכם, וחטאם נעשה בכעין אונס! וכן: מדוע כעס הקב"ה על החוטאים בחטא העגל, והלא הוא אינה לידם את החטא!
(עקידת יצחק שער נג)
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי לא דוד ראוי לאותו מעשה ולא ישראל ראוין לאותו מעשה לא דוד ראוי לאותו מעשה דכתיב ולבי חלל בקרבי ולא ישראל ראוין לאותו מעשה דכתיב מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים אלא למה עשו? לומר לך שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד ואם חטאו צבור אומרים לכו אצל צבור
צריך ביאור, למה שנכתב בפשט הכתובים עון בת שבע, כאלו דוד חטא, שדרך הכתובים לכסות השגגות ולהעלים ענינם, כאמרם ז"ל התורה כסתו ואתה מגלה אותו, וכ"ש שהיה ראוי זה בדוד שהתפלל על זה כאמרם ז"ל ביומא שני פרנסים טובים היו לישראל משה ודוד, משה אמר יכתב סורחני, שנאמר: יען לא האמנתם בי להקדישני, דוד אמר אל יכתב סורחני, שנאמר: אשרי נשוי פשע כסוי חטאה, וכיון שכן הוא, היאך הציע הכתוב ענין בת שבע ואוריה בענין שיראה שחטא חטא עצום.
(דרשות הר"ן, הדרוש הששי)
ובאמת אמרו [ע"ז ד ע"ב] לא היה דוד ראוי לאותו מעשה רק להורות תשובה, וכוונו, כי ודאי תשובה מפורשת בתורה [דברים ל ב] ושבת עד ה' וכו' כמ"ש הרמב"ם במדע, רק לפי פשוטו של מקרא העוזב המרי והפשע ומתחרט בלב שלם זו היא התשובה, וסר עונו וחטאתו תכופר ודי בזו, וכן אמת לענין שלא יקרא רשע, אבל הרוצה להנקות מסוג ודינו של עולם הבא ויום הדין הגדול, האיש כזה צריך לסגף ולעשות תשובה כפי כחו ויכולתו בתשובת המשקל, וזהו מצינו בדוד שקיבל על עצמו יסורין כנודע, וזהו אמרם שבא דוד להורות לבעלי תשובה, הרצון כמה כרכורים שצריך הבעל תשובה לכרכר עד שיהיה מנוקה מכל כתם. וידוע [עיין ירושלמי מכות פ"ב ה"ו] כי מדת הדין אינה מסכימה לקבל תשובה, ומדת רחמים מסכימה, ואין צריך יסורים כלל רק בחרטה ועזיבת חטא, אמנם להיות שהקב"ה מנהג עולמו בשיתוף דין ורחמים, אף שרחמים גוברים, מ"מ מדת הדין יש בו ג"כ, ולכך תשובה מקובלת, אבל צריך יסורין:...
(יערות דבש, חלק ב, דרוש י)
ומזה יובן דברי רז"ל במסכת עבודה זרה (ד, ב), לא היו ישראל ראוין לאותו מעשה כו', ולא היה דוד ראוי לאותו מעשה כו', אלא שאם חטא יחיד כו' ואם חטאו רבים כו'. הענין כי מצד הראוי, רוצה לומר כפי מה שנפתח מקור של ישראל, לא היה מן הראוי להתפשטות הזה, אדרבה היה מן הראוי להיפך, כי כשישראל קבלו התורה פתחו המקור העליון הטוב, וכן דוד נודע חסידתו. רק שנשתנה במוחזק מכח גבורת הבחירה שבחרו, אבל מן הראוי היה שלא יבואו לידי חטא זה. ואמרו, אלא אם חטאו רבים כו' או אם חטא יחיד כו', ביאור דבריהם הוא לא היו ראויין להחטא רק הם ראויין להטוב הנמשך מהחטא, כי אף בגבורת בחירתם יוצא מפעולתם ההם דרך טוב הנוטה להראוי, דהיינו שאם חטא יחיד כו' ואם חטאו רבים כו'. [השל"ה תמה שכן מאמר זה לכאורה קובע שיש דברים שחייבים להתחולל והיכן היא הבחירה של האדם? ומבאר שאחר חטא האדם ה' הראה לאדם מה יתרחש על פי הרגילות הטבעית כי יש רע וטוב בו ובצאצאיו אמנם אין זה מעכב את הדורות הבאים מלהיות שונים לטוב או לרע ממה שהראהו ה'. וכן המילה ראוי מציינת לא את הודאות שזה יקרה אלא את המסתבר אך אינו הכרח.]
(השל"ה הקדוש - תולדות אדם - בית הבחירה (יא))
לא דוד ראוי לאותו מעשה ולא ישראל ראוין לאותו מעשה וכו' אלא למה עשו וכו' (ה ע"א) ואם חטאו צבור אומרים [להו לכו] אצל צבור
[זה פירוש הפסוקים (תהלים קיט, ג-ד) "אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו, אתה צויתה פקדיך לשמר מאד" - דור המדבר (שעליהם נדרשים הפסוקים במדרש תהלים שם) לא חטאו בעשיית העגל, אלא הגיעו לזה כי היה מקום לחשוב שמי שחוטא אין לו תקנה כיון שה' ציווה "לשמור מאד", ומדור המדבר לומדים שיש תקנה לחוטא. ולכן דוד המלך כותב על דור המדבר בתחילת מזמור קיט, כי עניינו וענין דור המדבר הם ענין אחד בנקודה זו. ועל זה אמר בפסוק ה "אחלי יכונו דרכי לשמור חקיך" - תוחלתי ותקוותי היא שדרכיי יובילו אחרים לשמור חוקיך, שבזה שיראו שתשובה מועילה אף ליחיד, יחזרו גם הם בתשובה. ועל זה אמר בפסוק ו: "אז לא אבוש בהביטי אל כל מצותיך" - לא אבוש מעווני, כי אני רואה שמצוות התשובה לא היתה מתקיימת לולא שחטאתי.]
(אגדת שמואל (אריפול, של), דף ו ע"א-ע"ב)
לטקסט
והיינו דקאמר להו נביא "עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור מן השטים ועד הגלגל למען דעת צדקות ה'". א"ר אלעזר: אמר להן הקב"ה לישראל: עמי, ראו כמה צדקות עשיתי עמכם, שלא כעסתי עליכם כל אותן הימים. שאם כעסתי עליכם, לא נשתייר מעובדי כוכבים משונאיהם של ישראל שריד ופליט. והיינו דקאמר ליה בלעם לבלק "מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה'"
ויש להקשות כיון שהקב"ה חוק שם מתחלת הבריאה להיות זועם בכל יום, וכך טוב וכשר לפניו לצורך הנהגת הברואים, איך שינה סדר החוק מימות עולם, בשביל טיפש כזה, בלעם הרשע, במכה אחת וחולי קטן שנפל, לא היה יכול לדבר ונטרפה לו השעה, שלא היה יכול לדבר ולקלל כמזימתו הרעה, ולא בשביל כך ישנה נימוס עולם שבחכמה יסד ארץ. אבל הענין כך, שיש להבין, הלא כל יו"ד ימים מראש השנה ועד יום הכפור הם ימי דין כנודע, ואיך הם מסוגלים לצעקה ותשובה ורחמים, יותר מכל ימי השנה.
(יערות דבש, חלק א, דרוש ו)
דא"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחאי: לא דוד ראוי לאותו מעשה ולא ישראל ראוין לאותו מעשה. לא דוד ראוי לאותו מעשה, דכתיב "ולבי חלל בקרבי"... אלא למה עשו? לומר לך שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד ואם חטאו צבור אומרים (לו כלך) אצל צבור... והיינו דרבי שמואל בר נחמני א"ר יונתן: מאי דכתיב "נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על"? נאם דוד בן ישי שהקים עולה של תשובה
ודאי תשובה מפורשת בתורה [דברים ל ב] ושבת עד ה' וכו' כמ"ש הרמב"ם במדע, רק לפי פשוטו של מקרא העוזב המרי והפשע ומתחרט בלב שלם זו היא התשובה, וסר עונו וחטאתו תכופר ודי בזו, וכן אמת לענין שלא יקרא רשע, אבל הרוצה להנקות מסוג ודינו של עולם הבא ויום הדין הגדול, האיש כזה צריך לסגף ולעשות תשובה כפי כחו ויכולתו בתשובת המשקל, וזהו מצינו בדוד שקיבל על עצמו יסורין כנודע, וזהו אמרם שבא דוד להורות לבעלי תשובה, הרצון כמה כרכורים שצריך הבעל תשובה לכרכר עד שיהיה מנוקה מכל כתם. וידוע [עיין ירושלמי מכות פ"ב ה"ו] כי מדת הדין אינה מסכימה לקבל תשובה, ומדת רחמים מסכימה, ואין צריך יסורים כלל רק בחרטה ועזיבת חטא, אמנם להיות שהקב"ה מנהג עולמו בשיתוף דין ורחמים, אף שרחמים גוברים, מ"מ מדת הדין יש בו ג"כ, ולכך תשובה מקובלת, אבל צריך יסורין...
(יערות דבש, חלק ב, דרוש י)
ה ע"א
...בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל "מי יתן והיה לבבם זה להם", היה להם לומר 'תן אתה'..
שגג משה שלא אמר לו 'תן אתה', שאילו היה אומר כן, לא היו מהרהרין אחר משה, לא בשלוח מרגלים, ולא במחלוקת קרח.(ביאור: אם בתגובה לדברי ה' "מי יתן והיה לבבם זה ..." היה משה מבקש מה' שהוא יהיה זה שיתן בלבבם ליראה את ה' כל הימים, אזי לא היו חוטאים.)
(אור החיים, דברים פרק ה פסוק כה)
אמר להן משה לישראל וכו' בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל מי יתן והיה לבבם זה להם היה להם לומר תן אתה
[לכן דוד המלך אמר, כשישראל התנדבו לבנין בהמ"ק (דברי הימים א' פרק כט פסוק יח): "ה' אלהי אברהם יצחק וישראל אבתינו שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך והכן לבבם אליך" - הוא ידע שלא יוכלו לעמוד במדרגה הזאת לעולם בלי שה' יעזור להם להכין את לבבם, ולכן ביקש את עזרת ה'.]
(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף ע ע"ב)
לטקסט
אמר ר"ל בואו ונחזיק טובה לאבותינו שאלמלא הן לא חטאו אנו לא באנו לעולם שנאמר אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם חבלתם מעשיכם אכן כאדם תמותון ... למימרא דאי לא חטאו לא הוו מייתי? והכתיב פרשת יבמות ופרשת נחלות! - על תנאי
וקשה, למה בחר הגמרא בהך ב' פרשיות ולא בפרשת אמור לכהנים לנפש לא יטמא, ופרשת פרה אדם כי ימות באהל, וכהנה יתר פרשיות? אבל ידוע מ"ש [ב"ב קט"ז.] מ"ט נאמר ביואב מיתה ובדוד שכיבה, דוד שהניח בן כמותו לא נאמר מיתה, שהרי הוא כאילו חי הואיל בנו ממלא מקומו, וזוהיא כוונת הגמרא, אילו לא חטאו לא היו מתים, דהיה הכל בגדר שכיבה ולא בגדר מיתה, דהניחו בנים כמותם, ולכך דומים היינו כמי שלא באנו לעולם, דמ"ש אם קדמונים בעצמם בעולם או צאצאיהם כמותם, אם זרע משה הם כמשה, מה היה נחשב איש אחד נגדם, וכן דור המדבר דור דיעה, אם יהיה זרע כמותם, מה היו אחרים נחשבים, ולכך אי אפשר להקשות משום פרשה שבתורה רק מפרשת היבמות, דכתיב ובנים לא היו לו, וכן בנחלות, ובן אין לו, ומזה הקושיא, דהא אמרת דיניחו בנים כמותם, ואם ימותו בלי בנים אין לך מיתה גדולה מזו, ומשני על תנאי.
(יערות דבש, חלק א, דרוש יב)
בואו ונחזיק טובה לאבותינו שאלמלא הן לא חטאו אנו לא באנו לעולם
נראה פירושו, מפני שהשכל באדם הוא גדל והולך לפי ערך השנים... ומעת בואו לעולם והשכל מלובש בחומר עב, מתחיל השכל לזכך מעט מעט את החומר ומאיר לו. וכונת חז"ל שאנו נגד אבותינו אי אפשר לשער אפילו אם נאמר כשכל של תינוק בן יומו, אלא כמי שלא באנו לעולם כלל... ואפשר להעמיד דברי חז"ל במה שאמר שלמה המלך ע"ה [משלי כז, א] "אל תתהלל ביום מחר כי אינך יודע מה ילד יום". יש לומר, כידוע שעולם הבא נקרא "יום מחר" כענין שאמרו חז"ל [עירובין כב ע"א]: היום לעשותם למחר לקבל שכרם. והכוונה לבל יתהלל אדם כי יתחשב בעולם הבא לחכם, כי באסיפת אל אבותיו דורות הקודמים לא ידע מה שיודע "ילד יום" נגדם, שאינו אפילו כתינוק בן יומו אלא כמי שלא בא לעולם כלל.
(רבי פנחס הלוי הורוויץ, הפלאה, כתובות, פתחא זעירא, אות ט)
וא"ר יוסי: אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף. שנאמר "כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי"
כי כל ישראל הם בכלל גוף אחד, ויהיו נכללים כל הנשמות מגלגולים, אוי לנו בזכרנו בעונש הגלגול אשר אדם ישוב לימי עלומיו, ותחת אשר יצא מעולם חושך וצלמות, ישוב שנית לעולם אפל, ויהיה תינוק בן יומו מלוכלך בצואה, ויעברו עליו הרפתקאות רבות, אוי לאותה צרה, ועל ידי חטא קרי בעו"ה, מוסיפים ומאחרים הנצוצות קדושות בתוך הקליפות, ומעכבים בעו"ה הגאולה, מלבד רעות רבות שגורמים לעצמם על ידי כן.
(יערות דבש, חלק א, דרוש א)
והאמר ר"ל: מאי דכתיב "זה ספר תולדות אדם וגו'" וכי ספר היה לו לאדם הראשון? מלמד שהראה לו הקב"ה לאדם הראשון דור דור ודורשיו דור דור וחכמיו דור דור ופרנסיו. כיון שהגיע לדורו של ר"ע, שמח בתורתו ונתעצב במיתתו. אמר: "ולי מה יקרו רעיך אל"
ידוע מה שכתב האר"י ז"ל, כי ... ר' עקיבא תיקן נפש דאדם הראשון במותו, ולכך נתעצב אדה"ר במותו, כי מאתו הגיע לו זה .
(יערות דבש, חלק א, דרוש ב)
מלמד שהראה לו הקב"ה לאדם הראשון דור דור ודורשיו
[ה' הראה לו איך כולם מובילים את האנושות לעתידה ע"י המשיח. בשעת יצירת האדם הוטל בו גורל האנושות ונוצרו בו גרעיני ההתפתחות במשך הדורות, גם ע"י חכים וצדיקים, וגם ע"י רשעים שנראה לנו שהם רק הורסים ומחריבים, אבל באמת גם להם יש חלק בתכנית האלקית, להגשים את רצון ה' וקיום הבטחתו ביד הנביאים.]
(רבי יעקב פלקסר, אור תורה, בראשית, עמ' לה)
לטקסט
ארבעה חשובין כמת עני ומצורע וסומא ומי שאין לו בנים כל העושה מצוה אחת בעוה"ז מקדמת והולכת לפניו לעוה"ב תנו רבנן. "מי יתן והיה לבבם זה להם". אמר להן משה לישראל: כפויי טובה, בני, כפויי טובה. בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל "מי יתן והיה לבבם זה להם" היה להם לומר 'תן אתה'. כפויי טובה, דכתיב "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל". בני כפויי טובה. דכתיב "האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל". אף משה רבינו לא רמזה להן לישראל אלא לאחר ארבעים שנה. שנאמר "ואולך אתכם במדבר ארבעים שנה" וכתיב "ולא נתן ה' לכם לב וגו'". אמר רבה: ש"מ לא קאי איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין
מה הקשר בין כפיות הטובה של בנ"י במן לבין "מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי כל הימים"? ומה בין זה לכפיות הטובה של אדם הראשון שאמר "האישה אשר נתת עמדי"? על המן היו ישראל צריכים להודות, על שניתן להם מן המוכן, ושאינם צריכים להתייגע, ויש להם פנאי לעסוק בתורה. אך הם חשבו להיפך, כי המן הוא להם לרוע, להיות פתח לחטאת, בביטול הדאגה והטורח, וירום לבב ויבקש גדולות, ולכך לא בקשו מן.
(יערות דבש, חלק ב, דרוש טז)
ויש להבין: מה כפוי טובה יש בזה, ויש בו מחסרון דעת. והתוספות [שם ה, ד"ה כפויי] ביקשו לתרץ דיודעים היו שיש לומר כן, רק מיאנו להחזיק טובה להקב"ה. וזהו תמוה, דא"כ הרי זו עזות ומרד בהשי"ת, ואיך אמר ה' "מי יתן והיה לבבם זה כל הימים"? ואם היה חסרון חכמה שלא אמרו כן, מלבד דאין זה בלשון כפוי טובה, אף גם דיש חסרון ידיעה בזה, הלא גם משה לא אמרו אלא בסוף מ' שנה. ועוד מה ענין הך דמן לכאן? פתח ב"מי יתן והיה לבבם", וסיים בענין מן, הוי ליה למימר 'ועוד במן', ולא לחבר הדברים יחד כאילו חדא בחברתא שייכי, והם לכאורה עניינים נפרדים, ומה ענין מן דאין כאן מקומו כלל?!
(יערות דבש, חלק ב, דרוש טז)
ה ע"ב
אשריהם ישראל, בזמן שעוסקין בתורה ובגמילות חסדים - יצרם מסור בידם ואין הם מסורים ביד יצרם (לשון עקידת יצחק: הצדיקים יצרם מסור בידם)
כי על דרך האמת החומר מסור ביד השכל ונמכר לעבודתו, וכמו שאמרו (ע"א ה' ע"ב) הצדיקים יצרם מסור בידם, ואמרו ז"ל (נדרים מ"א ע"א) דדא ביה כולה ביה. ובמערבא אמרו (ויקרא רבו' פ"א) דעת חסרת מה קנית דעת קנית מה חסרת. ולזה אמר אבא שאול משמו, שאם יהיו כל חכמי ישראל וכו'. ואלעזר בן הורקנוס אף עמהם, ואלעזר בן ערך בעל הלב טוב בכף שניה, מכריע את כלם, וכמו שגזר על דבריו רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם, כי ודאי טוב השכל הכל תלוי בו בלי אמצעיות, כמו שכתבנו בשער נ"ח, והוא מושל בכל.
(עקידת יצחק, שער סא)
בזמן שעוסקין בתורה ובגמילות חסדים יצרם מסור בידם ואין הם מסורים ביד יצרם
[מי שעושה את כל תאוותיו, חושב שהוא חפשי, ובאמת הוא עבד ליצרו, כמו שכתב דברי שלמה (הלוי) דף קנב, כי יצה"ר הוא רעב וצמא תמיד, ובכל פעם יש לו תאוה חדשה, ומשעבד את האדם לעבוד לו עבודת פרך.]
(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף עה ע"ג)
לטקסט
לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשאוי
כל איש ישראל מוכן ומזומן למסור נפשו על קדושת ה'... בבחי' "ועשה טוב", להתגבר כארי בגבורה ואומץ הלב נגד היצר המכביד את גופו ומפיל עליו עצלה, מבחי' יסוד העפר שבנפש הבהמית, מלהטריח גופו בזריזות בכל מיני טורח ועבוד' משא בעבודת ה' שיש בה טורח ועמל, כגון לעמול בתורה בעיון ובפה לא פסיק פומיה מגירסא, וכמארז"ל לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשאוי.
(רבי שניאור זלמן מלאדי, תניא, ליקוטי אמרים, פרק כה)
ואין מים אלא תורה שנאמר הוי כל צמא לכו למים
הסיבות המונעות לפתוח הלימוד באלוהיות ולהעיר על מה שראוי להעיר עליו ולהראות להמון - חמש סיבות.
(מורה נבוכים, חלק א פרק לד)
ו ע"א
...ודלמא נח גופיה טריפה הוה? 'תמים' כתיב ביה. ודלמא תמים בדרכיו היה? 'צדיק' כתיב ביה. דלמא תמים בדרכיו צדיק במעשיו הוה?
וזה לשונם: "צדיק במעשיו תמים בדרכיו", ופירש רש"י וז"ל בדרכיו עניו ושפל רוח ע"כ. זה יגיד עוצם אישורו שאפילו בדורותיו הרעים, את כולם היה עניו וכו', והוא לפנים משורת הדין כי שורת הדין נותנת עם חסיד וגו' ועם עקש וגו' (תהלים יח כו כז) והוא לא כן עשה, ועוד שאפילו בעיני דורותיו הוכר היותו עניו והוא אומרו תמים בדורותיו. [מבאר כי צדקותו של נח היתה שנהג בענווה עם כל סביבתו, אע"ג שהיה בדור רשעים, וזהו דגש הכתוב "צדיק תמים היה בדורותיו".]
(אור החיים, בראשית ו, ט)
ז ע"ב
ור' יהושע נמי הכתיב: תפלה לעני כי יעטוף! הכי קאמר: אימתי תפלה לעני? בזמן שלפני ה' ישפוך שיחו
ויגש אברהם וגו' - התפלל על סדום. והודיע הכתוב כ"ז ללמדנו, שאין לאדם להתפלל על איזה דבר רק בתוך תפלה קבועה, שאז הוא עת רצון. והיינו דאי' בעבודת כוכבים ד"ח: ה"ק קרא אימתי תפלה לעני כי יעטוף? בזמן שלפני ה' ישפוך שיחו. פי' - בזמן תפלה קבועה שנקרא שיח, כמש"כ התוס' שם. ומש"ה לא הקדים אברהם כאן שבח לתפלה כדין. היינו, משום שהיה בתוך תפלה קבועה שיש בו שבח (כפירש"י שם). וכ"ז למדנו מכאן דה' אמר אל אברהם בשעת הילוכו לשלחם, ומ"מ לא עמד לבקש עד שגמר הלוי' ועמד בתפלת מנחה, אז ואברהם עודנו עומד ומתפלל ויגש לצורך השעה. וכך עשה ישעיה הנביא דכתיב במ"ב י"ט ויאמרו אליו וגו' ויבאו עבדי חזקיהו וגו'. ולכאורה מה זו ביאה הרי כבר באו אצלו? אלא, משום שלא יכול ישעיה להתפלל מיד עד בוא זמן תפלה קבועה ע"כ הלכו משם וחזרו ובאו. ועי' להלן ל"ב י' ביעקב שהקדים שבח לצרה. ומבואר שלא היה בתוך תפלה קבועה. וביארנו שם הטעם משום שהיה השעה נחוצה ולא היה יכול להמתין על עת תפלה קבועה...
(העמק דבר, בראשית פרק יח פסוק כג (הרחב דבר))
ח ע"א
ואמר רב יהודה אמר שמואל שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה [לו] במצחו שנאמר ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס מקרין תרתי משמע אמר רב נחמן בר יצחק מקרן כתיב
הדבר רומז לכך שקרבנו בא שלא מן הגזל כי אדם הראשון היה דומה לקרן אחד הינו שכל העולם היה ברשותו ולא גזל משום בריה ולכן קרבנו התקבל ברצון.
(כלי יקר, בראשית פרק א פסוק א)
כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דייק לה מדברי הש"ס ר"ה דפסול שופר של פרה משום דקאי גילדי גילדי, היינו שאין בו כח התכללות והוא פרטי, עכת"ד. ויש לומר דענין קרבן שור הוא להיות נרצה גם מצד הפרט כמו שהוא בפני עצמו אף בלתי סיוע מצד הכלל. ובאמת זו מדרגה גבוהה מאד. וזה (רש"י במדבר כה, יט): פרים כנגד אברהם דכתיב בו (יחזקאל לג) "אחד היה אברהם", שלא הי' לו אלא זכות עצמו בלבד, וכן שור שהקריב אדה"ר שהי' יחידי בעולם, ואדה"ר חסיד גדול הי' כבש"ס עירובין (יח ע"ב).
(שם משמואל, ויקרא פסח שנת תרעג, יום ב' של פסח)
משנה ואלו אידיהן של עובדי כוכבים קלנדא וסטרנורא וקרטיסים ויום גנוסיא של מלכיהם ויום הלידה ויום המיתה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים כל מיתה שיש בה שריפה יש בה עבודת כוכבים ושאין בה שריפה אין בה עבודת כוכבים אבל יום תגלחת זקנו ובלוריתו ויום שעלה בו מן הים ויום שיצא מבית האסורין ועובד כוכבים שעשה משתה לבנו אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש בלבד
חשיב יום מיתת מלכיהם, ואמרינן יום שיש בו שריפה, וכבר כתבו כל סופרי הזכרונות, כי בימים האלו היו מתאבלים ובוכים ומקטרים לעכו"ם ועשו הספד, כי קרה בו אבל להם ואיתרע מזלם, והיה להם הספד גדול והקריבו קרבנות וכדומה, ולא נשמע להם קול שיר ושמחה, ולכך אסרו חכמים איד זה, כי היה להם יום ההוא לחוק לעכו"ם, כי ירגישו כי יום זה איתרע מזלם.
(יערות דבש, חלק א, דרוש יז)
ת"ר: לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים! עמד וישב ח' ימים בתענית [ובתפלה]. כיון שראה תקופת טבת, וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא. הלך ועשה שמונה ימים טובים. לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים. הוא קבעם לשם שמים והם קבעום לשם עבודת כוכבים
וזהו הכל לסיבת חטא אדם הראשון שנגזר עליו העמל ובזעת אפיך וכו', אבל קודם החטא שלא היה הצורך לעמל, והארץ תוציא פריה בלי טורח כנודע, לא היה לו סיבה לבטלו ביום מגירסא, ואין צריך לילות הארוכים, לכך כשראה שהיום מתקצר והלילה הולך וגדל, והבין כמאמר חז"ל דאיברא לגירסא, ואמר, אוי לי, עולם חשך בעדי, כי לולי שחטאתי היה אף היום מוכשר, ולא צורך לבריאת הלילה לגירסא, אמנם בחטאי שצריך האדם לעמל ויגיעה, א"כ החשיך הקב"ה עולם כדי שיוכלו ללמוד בלילה, לכן עיקר עבודת ה' תלוי ממש בלילה, דהיינו עבודה שהיא בלב, לכוון מחשבתו ודעתו שלימה לה', ועיקר הלילה בחורף, לכן ראוי לעורר בתשובה כראוי.
(יערות דבש, חלק א, דרוש טו)
לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך אמר אוי לי שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו וכו' כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך אמר מנהגו של עולם הוא הלך ועשה שמונה ימים טובים וכו' הוא קבעם לשם שמים והם קבעום לשם עבודת כוכבים
מתחלת העולם עד המשיח כן ימות המשיח (בניסן ותשרי שהן זמן הגאולה לר"א ור"י), וכמ"ש "שמחנו כימות עניתנו", שלכן היום והלילה שוין, הגלות והגאולה... וז"ש שראה אדה"ר בתקופת טבת שהימים מתקצרים, אמר שמא ח"ו עולם חשך בעדי, שחשב שלא יהי' יום כלל, שלא יצאו ח"ו מהגלות וכו', ועשאם ימים טובים, הוא קבעם לש"ש והם קבעום לע"ז, שראו שהלילה מרובה מהיום, וזהו ראשון לכל אידיהם.
(הגר"א, ביאור על אגדות של רבב"ח וסבי דבי אתונא, עמ' לו-לז במהד' תשיז)
ח ע"ב
שלא דנו דיני נפשות מאי טעמא כיון דחזו דנפישי להו רוצחין ולא יכלי למידן אמרו מוטב נגלי ממקום למקום כי היכי דלא ליחייבו דכתיב ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא מלמד שהמקום גורם
שיש לנו מעלה גדולה עליהם כי מצד שהם צודקים בעצמם, רצה לומר משפט התורה כמו שאמר הכתוב: ושפטו את העם משפט צדק, ימשך שידבק ויחול השפע האלהי בנו. ומפני זה היה ראש השופטים ומבחרם עומד במקום אשר היה נראה בו השפע האלהי, והוא ענין עמוד אנשי כנסת הגדולה בלשכת הגזית ולפיכך אמרו רז"ל בפ"ק דמסכת עבודה זרה, כיון דחזו דנפישי רוצחים אמרו נגלה מארעין ונקיים בן: ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא, מלמד שהמקום גורם, ומזה הצד נמשך כל מה שארז"ל כל דיין שדן דין אמת לאמתו ראוי שתשרה שכינה עמהם, שנאמר. אלהים נצב בעדת אל בקרב אלקים ישפוט. [מבאר שמשפטי התורהמביאים שיחול השפע האלוקי על ישראל ולכן מקומם של הסנהדרן היה דווקא שם סמוך למקום השכינה , שהמקום גורם.]
(דרשות הר"ן, הדרוש האחד עשר)
ט ע"א
תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי העולם, שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח
כי גר וגו' ארבע מאות שנה - יחד גרות ועבדות וענוי יומשך זמן ד' מאות שנה מיום שנדבר עמו וכמש"כ לעיל. ואין ברור כמה יהיה גרות לבד וכמה יהיה עבדות וכמה עינוי, רק בדרך כלל בזה המשך יהיה הכל בברור. וכיב"ז שנינו בברייתא דע"ז ד"ט: שני אלפים ימות המשיח. ובעוה"ר יצאו מהם מה שיצאו. פי' בשני אלפים יכולין להיות ימות המשיח ולא קודם, ומזה המשך מוכרח להיות ימות המשיח ולא נתבאר כמה. והנה בעוה"ר יצאו כו' כך הית' הגזרה אשר בזה המשך מוכרח להיות כ"ז.
(העמק דבר, בראשית פרק טו פסוק יג (הרחב דבר))
עוד יש יום דין אחר שהוא יום דין לשניהם לגוף ולנפש, והוא שהנביאים מזכירין אותו ומפליגין עליו כענין שנאמר הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וגו', ואומר הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה' וגו', והיום הזה הוא בתחילת תחיית המתים והוא הנקרא יום הדין הגדול, וכל באי העולם שמבראשית נידונין בו בגוף ובנפש, אם ראוי זה לתחיית המתים ולנועם הגוף והנפש בכל אותן הזמנים המתגלגלין ובאין אחרי כן, ולאי זו מעלה יזכה מהם, או יתחייב זה שלא יחיה וישאר בגיהנם במקום שהוא שם [הוא מברר מהו יום הדין של ראש השנה והרי מצינו יש שיום הדין אחר מותו של אדם ובמקום אחר מצינו יום דין לעתיד לבוא? ואכן מברר שיש שלושה ימי דין. בראש השנה על ענייני עולם הזה ענייני הגוף, ביום מותו דין לנפש אם יזכה לגן עדן או לא ולעתיד לבוא דין לגוף ולנפש יחד אם יזכה לחיי עולם הבא או לא וגמרתינו מדברת על הדין שלעתיד לבוא שאז כל המצוות שעשו ישראל מזינות את עולם הבא שלהם וכן אז יהיה יום הדין לאומות העולם.]
אם שנותי וגו' - עתה מדבר על ענין השני אם שנותי אם אבא למדה זו, אבל אינו מבורר אם יגיע לענוש אוה"ע, דבאמת אם יצויר שיענשו האומות בכליון כפי אשר סבלו ישראל אצלם במשך אורך הגלות לא ישאר מאוה"ע מאומה שהרי אין אומה ולשון שלא הרעו לישראל באיזה משך. אבל באמת לא יענשו אותם האומות שכבר חזרו בהם וישראל אצלם בכבוד ובטוב כמה שנים ויכפרו אדמתם בזה כאשר יבואר.
והכי מוכח מאגדה דריש מס' ע"ז שיבואו מלכי אוה"ע לדין על שלא עסקו בתורה וגם מלכות רומי בכלל. ומבואר שאינו דן על שהרעו כ"כ לישראל ולא עוד אלא שיאמרו שעשו טוב לישראל וכמה סיבות שעסקו ישראל בתורה, הרי הדין לא יהא אלא על השעה שישבו ישראל בקרבם בשלוה, וא"כ אם היו כל האומות בעת הגאולה וסמוך לה מלפניו מטיבים לישראל לא הי' עונש ברק החרב כלל. [זולת מלחמת גוג ומגוג שאינו מחמת שהרעו לישראל בימי הגלות. רק מחמת שיבואו אז למלחמה על ישראל וירגזו על ה' ועל משיחו]. אבל אם יהיה איזה אומה ומלכות שירע לישראל אז ולא יכופר אדמתם במה שיש בו ישראל בתוכם בשלוה, עליהם הוא אומר אם שנותי ברק חרבי ואז תאחז במשפט ידי לא אתנהג ברחמים כי אם במשפט. אזי אשיב נקם לצרי. יהי' בתורת נקמה במה שהצרו לעם ה' שנקראו מחמת זה צרי, ונקמה היינו באותו אופן שהצרו יגיע להם. [מבאר שהקב"ה חס על האומות ואינו דן אותן על כל הדורות שהרעו לישראל, אלא רק על התקופה האחרונה, בה כבר ישבו ישראל בדרך כלל בשלווה בקרבן.]
לטקסט
[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה יא ע"א ]
וחשוב בלבך שהב"ה ברא כל השפלים להנאתו ולתשמישו של אדם, שאין לנו טעם ביצירת בעלי חיים השפלים והצמחים שאינם מכירים את בוראם זולתי זה, וברא את האדם שיכיר את בוראו ית', ואם האדם אינו יודע שבראו כלל, וכל שכן שאינו יודע שיש אצל בוראו מעשה נבחר ונרצה ומעשה אחר מרוחק ונמאס, נמצא האדם כבהמה, וכונת בריאתו בטלה, וזהו מה שאמרו חז"ל תמיד, שאלו לא קבלו ישראל את התורה היה מחזיר העולם לתהו ובהו, כלומר שאם לא היו חפצים לדעת וללמוד ידיעת בוראם, ושיש הפרש לפניו בין טוב לרע, נמצא שכונת בריאת העולם בטלה. [מבאר שברא ה' העולם לשימושו של האדם המכיר בבוראו והיודע שיש לו מחוייבות, אך ללא הכרה זו הרי הוא כבהמה נמשל ולא ראוי לברוא עולם.]
[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין לא]
ומתוך שיסוד חג הסוכות הוא לפתח את הסגולה הטבעית הזאת של קדושת האמונה, כלומר החומר הרוחני של האמונה או צד הגבורה שבו, כמו שפסח הוא עשוי כדי לפתח את הצורה הטבעית של האמונה וצד החסד שלה, ירדפו כל העמים לחוג את חג הסוכות, ולהתבסם בביסום הטבעי של האמונה האלהית וארחות החיים הנובעים ממנה מתוך דחיפה טבעית עצומה מאד.
אמנם היסוד הישראלי המקודש, אע"פ שתאותו הנפשית הפנימית היא מושכתו לקדושת האמונה, הרי תאוה זו עצמה נזדככה מאד מאד, והצורה השכלית של החובה והמצוה האלהית העליונה שבה התגברה על ההמשכה הטבעית והמתיקתה, אשר על כן מיוסד בישראל כח הקודש של מסירות נפש ועמידה בנסיון בשביל קדושת האמונה, וסבילת כל צער מפני חובת המצות האלהיות. ואם הטבע מתישר כ"כ עד שכל מה שהוא נגד הטבע והריצוי הנפשי והגופני הרי הוא ג"כ נגד המצוה האלהית, גם ביישור זה מונח תוכן רוחני טהור עליון ואידיאלי מאד. מה שאין כן אוה"ע אינם נמשכים לתכונת האמונה בקדושתה, אלא מפני שע"פ מעמד העולם והתגברות השכל וההרגשה הרוחנית נתפלש כח התאוה אל הערך הקדוש בעליונותו, אבל כאשר יפגשו בשבילי החיים שע"פ היסוד האמוני דברים מצערים, אע"פ שלפי ישרת העולם יהיה הצער כבר טעם הגון לגלות שאין המצוה נהוגה שם, שזהו יסוד מצטער פטור מן הסוכה, מפני שסוכה מפתחת את העולם, את הזמן ואת הנפש ליסוד הטבעי שבאמונה ברוחב קדושתה, ובעילוי העולם והחיים אין מקום לצער במצוה, כי כל מה שהוא שוה עם הטבע הכללי הוא תמיד מיושר בנחת ועונג, אבל הציור הישראלי הוא נותן שפגישת הצער מצד עצמו לא תגרום ריחוק נפשי מיסוד האמונה, כי גם בעת אשר העולם כולו מסובך הוא, וא"א לעמוד על בסיס החיים שבקדושת האמונה כי אם בצער ומכאובים, הרי הם תמיד מוכנים על זה, ואע"פ שמצר ומימר לי מ"מ דודי לי [שבת פח ע"ב], אבל אוה"ע אינם רודפים את התוך הרוחני, הגרעין האידיאלי שבאמונה, אלא את תאותה ומילוי התשוקה המתעוררת אז בחזקה, ובפגישה של צער קדירת חמה הם מבעטים, וזה מצריך זיכוך חדש לעולם, "הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי".
...הרי ביארו כי זו המימרא של ר"ל אינה אלא בעוה"ב והוא עולם שאחרי התחיה כמו שאנו עתידין לבאר בראיות גמורות בע"ה יתברך.
...וכן אמרו עוד אפילו בשעה שהקב"ה מחזיר נשמות לפגרים מתים נשמתן קשה להם וכו', שתי אלו המימרות ענין אחד ליום העתיד שכתוב ואלה לחרפות לדראון עולם, ואיך יעלה על לב גורס תלמוד שיאמר ריש לקיש שאין גיהנם וכמה ברייתות שנויות בתלמוד בענין המקום והאש ההוא, כדתניא בפסחים (נ"ד א') אמר ר' יוסי אור שברא הקב"ה בשני בשבת אין לו כביה עולמית, והיו מקשים על ריש לקיש מן הברייתא וסותרין דבריו בתיובתא, והוא עצמו ריש לקיש הזכיר בעירובין (י"ט א') אור של גיהנם, והלשון עצמו מוכיח שלא אמר אין גיהנם בעולם אלא אין גיהנם לעתיד לבא, אלא שהענין כמו שפירשנו והדברים כמו שביארנו. [מבאר שלא דבר ריש לקיש על הגהנום של אחר המוות אלא על יום הדין העתידי ואז אין גהנום ודוחה גרסה משובשת.]
[עיין עוד לקט באורי אגדות נדרים ח ע"ב]
[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה יב ע"ב]
והנה בזמן הבית אמרו [במ"ר פר' כ"א כ] בירושלים צדק ילין בה, שלן אדם בלי חטא, כי מקום קדושת ציון וירושלים וריח הקטורת וקרבנות היו מבערים רוח הטומאה, ולא היה ביצר הרע כח לשלוט באנשים כלל, ולכך היו בהם קדושים שרוים בלי חטא, והיה זה לאות כי אינו בסיבת החומר, כי בזה שוה ירושלים כמו שאר מקומות, רק הראיה מוכיחה שהכל תלוי בסיבת יצר הרע, ולכך בזמן הבית היה הקב"ה שוחק כהנ"ל ישמח ה' במעשיו, ואין פה עצבון כלל, ועם מי ה' משמח, עם לויתן, אשר יש בו שני פירושים ושניהם אמת, כי הצדיקים נקראים לויתן, לשון דבוק, שדביקים בה', כדכתיב [דברים ד,ד] אתם הדבקים וכו', והם לוית חן, וגם הסטרא אחרא הן לויתן נחש בריח ונחש עקלתון, והוא אשר יהיה נהרג לעתיד לבא והקב"ה שוחק עליו, שאתה אמרת אל יברא, חזי כי אין אדם עלול לחטא לולי הסתך, אמנם לאחר חורבן, אשר בעונות הרבים רוח טומאה גוברת על ארץ, ומי גבר אשר לא חטא בעונות הרבים, ופסו חסידים, כביכול אין שמחה כנ"ל, רק שמחתו בתנוקות של בית רבן, שמהם ראיה כי אין אדם עלול לחטא.
ואשר הביאני לזאת האמונה הוא - שאני לא מצאתי כלל בדברי ספר נביא, שיש לאלוה השגחה באיש מאישי בעלי החיים, כי אם בבני אדם לבד; וכבר תמהו הנביאים גם כן על היות ההשחגה בבני אדם, ושהוא קטן ופחות משישגיח הבורא עליו, כל שכן בזולתו מבעלי החיים אמר, "מה אדם ותדעהו וגו' "מה אנוש כי תזכרנו וגו'". וכבר באו פסוקים מפורשים בהיות ההשגחה בבני אדם כולם ובהפקד כל מעשיהם - אמר, "היוצר יחד לבם, המבין אל כל מעשיהם", ואמר, "אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם - לתת לאיש כדרכיו", ועוד אמר, "כי עיניו על דרכי איש וכל צעדיו יראה". וכבר זכרה התורה ההשגחה בבני אדם והפקד מעשיהם, אמר, "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם", ואמר, "מי אשר חטא לי אמחנו מספרי", ואמר, "והאבדתי את הנפש ההיא", ואמר, "ונתתי את פני בנפש ההיא" - וזה הרבה. וכל מה שבא מעניני אברהם, יצחק ויעקב - ראיה גמורה על שההשגחה האישית נמצאת בבני אדם. אמנם שאר אישי בעלי החיים - הענין בהם כמו שיראה אריסטו, באין ספק; ומפני זה היתה שחיטתם מותרת, וגם מצווה בה, והותר להשתמש בהם בתועלותינו ככל אשר נרצה. והראיה על היות שאר בעלי החיים בלתי מושגח בהם, רק במין ההשגחה אשר זכר אותה אריסטו - מאמר הנביא, כאשר ראה מהתגברות נבוכדנצר ורוב הרגו בני אדם, אמר, אדוני אלוהים כאילו נעזבו בני אדם ונשכחו ונעשו הפקר כדגים ותולעי הארץ הראה בזה המאמר שהמינים ההם נעזבים. והוא אמרו, "ותעשה אדם כדגי הים, כרמש לא מושל בו, כולו בחכה העלה וגו'". ואחר כך באר הנביא שאין הענין כן, ולא על צד העזיבה והשכחה והעלות ההשגחה, אבל על צד העונש להם, להתחיבם בכל מה שחל בהם - אמר "יי למשפט שמתו, וצור להוכיח יסדתו".
ולא תחשוב שזה הדעת יסתור אותו אמרו, "נותן לבהמה לחמה וגו'", ואמרו, "הכפירים שואגים לטרף וגו'", ואמרו, "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון", ומאמר החכמים גם כן, "יושב וזן מקרני ראמים ועד ביצי כינים". והרבה כמו אלה המאמרים שתמצאם, ואין בהם דבר סותר דעתי זה, כי אלה כולם - השגחה מינית, לא אישית, וכאילו הוא מספר פעולותיו ית' בהכינו לכל מין מזונו ההכרחי וחומר עמידתו. וזה מבואר נגלה.
[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה יב ע"ב]
[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות כד ע"ב]
אלא צריך לומר שכוונת המדרש ללמד על תכונתו הטבעית של האדם, שהוא עלול לחטא, ואין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא; ולימוד זה נעשה מתוך מעשיהם של דור המדבר, שאף שלבבם היה שלם עם ה' - וכפי שמעיד עליהם הכתוב: "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים" - בכל זאת גם הם נכשלו וחטאו בחטא העגל, והרי שכל אדם וציבור עלולים לחטוא. ומכיון שהאדם מטבעו עלול לחטוא, חייבה מידת הצדק האלקי להכשיר לפניו את אפשרות התשובה - ודבר זה נלמד ממעשיהם של דור המדבר ודוד המלך.
אבל התשובה בזה: כי הגלוי והסתום בעינינו הם עיקרים גדולים לבעלי התשובה, וכמו שאמרו ז"ל אם חטא יחיד אומר לך כלך אצל יחיד. ולכן הציע הכתוב זה כאלו חטא חטא גדול ועצום, כי אותו המעט לדוד כמו שמודים בו רז"ל שחטא, היה נחשב לו כמו שיהיה נחשב לאדם אחר שחטא כל מה שיורה עליו פשט הכתוב, והודיע הכתוב, כי גם כשיחטא אדם חטא עצום, שיתכפר לו, כמו שנתכפר זה העון לדוד, עם היותו נראה עצום מפשטי הכתובים. ושהיה יותר ראוי דוד ליענש כפי גודל צדקו, שהקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה, כמו שראינו בענין משה רבינו ע"ה לא האמנתם בי. ובאו רז"ל והזהירונו כפי קבלתם האמתית שדוד לא חטא החטא שיורו עליו פשטי הכתובים.
ומזה נלמד דברים רבי התועלת גם כן, שצריך לבעל תשובה לשום חטאיו נגד עיניו תמיד, שהרי אנו רואים דוד שלא חטא על דרך האמת, אעפ"כ היה אומר: נגדי תמיד, לכן כל אדם ראוי שיתבונן בעניינו בשעות ידועות, וידקדק אחרי פרטי כל מעשיו כדי שישוב אל ה' בתשובה שלמה. ואחרי זאת אין ראוי לאדם שירך לבבו מאד ויפחד לצרה, אבל ראוי שיחזק הבטחון שיבטח בשי"ת [לבדו]. כי גם בעת הפחדים הגדולים והסכנות העצומות ראוי שיחזק האדם את לבו בבטחון הש"י, כמו שאמר הכתוב: בטחו בו בכל עת וגו', ופירש הר"ר יונה ז"ל בטחו בו בכל עת, כי גם בעת המפוחד מאד וששערי ההצלה נעולות, הש"י מציל החוסים בו, גם כי תהיה הפורענות כללי, הש"י מגן לחוסים בו, כמאמר הנביא. טוב ה' למעוז ביום צרה ויודע חוסי בו.
אמנם ידוע כי דוד חי ע' שנה, ולא מלך בירושלים רק ל"ג שנים, ובירושלים חטא בבת שבע, וא"כ ודאי עברו רוב שנותיו, ואמרו [יומא לח ע"ב] כיון שעברו רוב שנותיו של אדם ולא חטא שוב אינו חוטא, דכתיב רגלי חסידיו ישמור, וא"כ הקושיא שפיר, לא היה דוד ראוי לאותו מעשה, דהא רגלי חסידיו ישמור, ואיך לא שמרו ה', ועל כרחך דהקב"ה לא שמרו והניח ליצר הרע לשלוט בו, כדי להורות לתשובה...
אבל הענין כך, דהקב"ה דן ג' שעות ביום (היינו בכל יום פרט לעשי"ת, בהם הכל בדין בלי הפסק וחיתום כלל)... והנה ידוע במדרש [ילק"ש ח"א תשס"ה] כי מלחמות סיחון ועוג היו בימי אלול, ואח"כ היה מעשה בלעם ובלק, והיה מחכמת ה' וחסדו, שהזדמן לבלעם שבא לקלל בימים אלו בין כסא לעשור, והוא חשב כי ימים אלו עלולים לעורר דין, היותם ימי דין, ונכזבה תוחלתו, שבימים אלו לא זעם ה' ולריק יגע, והיה סופו שדיבר טוב על ישראל, כמו שטן ביום הכפור אשר תהלות ישראל יספר, וזהו כוונת הגמרא שעשה חסד עמנו שלא כעס, היינו שזימן ענין בלק ובלעם בימים אלו, לא מוקדם ולא מאוחר שכועס בהן ה', רק בימים שאין בהם כעס.
(ומניין שלא היה דוד ראוי לאותו מעשה?)
ידוע כי דוד חי ע' שנה, ולא מלך בירושלים רק ל"ג שנים, ובירושלים חטא בבת שבע, וא"כ ודאי עברו רוב שנותיו, ואמרו [יומא לח ע"ב] כיון שעברו רוב שנותיו של אדם ולא חטא שוב אינו חוטא, דכתיב רגלי חסידיו ישמור, וא"כ הקושיא שפיר, לא היה דוד ראוי לאותו מעשה, דהא רגלי חסידיו ישמור, ואיך לא שמרו ה', ועל כרחך דהקב"ה לא שמרו והניח ליצר הרע לשלוט בו, כדי להורות לתשובה
...וזהו מאמר הנ"ל, בואו ונחזיק טובה לאבותינו, והחזקת טובה היא על שקבלו על עצמם מיתה אפס להעלות נשמתם למרום עליון, ותהיה להם כפרה מעליא, שאלמלא לא חטאו, דומים היינו כמו שלא באנו לעולם, כי לא היו מתים, ואף שחטאו, מ"מ כשעשו תשובה היו חוזרים מהדין למעלתם כבראשונה, אפס שהם קבלו על עצמם מיתה להטיב לנשמתם, ולכן בואו ונחזיק טובה להם שהערו נפשם למות, ולא חסו על חייהם רק תהיה לנשמתם מעלה נשגבה וכפרה מעליא, והוסיף לקח טוב ולשונו לשון זהב, באמרו דומים היינו כמו שלא באנו לעולם, כאשר כתבתי, כי עיקר המיתה להועיל שלא תאכל נשמתו נהמא דכסופא, כי זהו עיקר טעמא שבא לעולם, ולולי זאת, טוב שלא בא לעולם, א"כ לולי שהערו נפשם למות, א"כ כל בן אדם היה כקטן שנולד, ומה יתרון לו כלא היה יהיה, והרי זה כאילו לא בא לעולם ואוכל נהמא דכסופא, וזהו מאמר בדקדוק, דומים היינו כמו שלא באנו לעולם, כי הרי הוא כקטן שנולד, כדאמר ריש לקיש, דידוע [ב"מ פ"ד.] דבעל תשובה היה, שהיה לסטים, ור' יוחנן קרבו תחת כנפי שכינה, ולכך אמר הוא, לולי קבלו על עצמם מיתה, היינו כמי שלא באנו לעולם, כי היינו כקטן שנולד, ומה יתרון בזה, עדיין הוא אוכל נהמא דכיסופא, ולכך החזקת טובה להם, שקבלו המיתה כדי שתעלה הנשמה בלי כיסופא למעלה מעלה קמי מלכא קדישא.
[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות סב ע"א]
[עיין עוד לקט באורי אגדות נדרים סד ע"ב]
[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה ג ע"ב]
כיוצא בזה צריכים היו לאמר במעמד הר סיני 'תן אתה', היינו שה' יתן את הדברות, ולא שתיבטל הבחירה, אלא שתוסר המניעה וההרחקה. וכן אדם הראשון היה כפוי טובה כשהאשים את האישה בחטאו. שהרי לא חסר לו דבר, היתה לו אשה שוה במזגו צלע מצלעותיו, והיתה עמו תמיד בחיקו תשכב, ולא היה חסר בשלימות הקנין בעולם הזה דבר.
...ובזה יובן, כי כאשר אמר ה' "מי יתן והיה לבבם זה להם כל הימים", היה להם לומר 'תן אתה', ולא שיבטל הבחירה, רק תן להסיר המניעה. והיינו שיהיה רדת מן מתמיד תמיד, וזהו יהיה פתח פתוח לעבוד ה' בכל לב, וזהו שהיה להם לומר 'תן אתה' ולא ביטול הבחירה. אבל ישראל שלא אמרו כן, היו כפויי טובה, כי חשבו להיפך, המן הוא להם לרוע, להיות פתח לחטאת, כמש"ל בביטול הדאגה והטורח, וירום לבב ויבקש גדולות, ולכך לא בקשו מן, וצעקו ככרוכיא "בלתי אל המן עינינו ונפשינו קצה בו", כי טענו על ידי זה בא להם תרמית לב שהמרו כמה פעמים ה' בציה ובמדבר, למיעוט יגיעה, ולכך לא ביקשו שיתמיד ה' המן.
ולמדו זאת מאדם הראשון שאמר האשה אשר נתת עמדי וכו', והוא גם כן להיותו בלתי חסר טובה, כאמרם [יבמות סב ע"ב] כל מי שאין לו אשה חסר טובה, וכל בעל חי מהדר למצוא מינו ואינו נח לו, אבל אדם הראשון לא חסר לו דבר, היתה לו אשה שוה במזגו צלע מצלעותיו, והיתה עמו תמיד בחיקו תשכב, ולא היה חסר בשלימות הקנין בעולם הזה דבר, וירום בלבבו להיות כאלהים יודע טוב ורע. וזהו אומרו האשה אשר נתת עמדי וכו', ולכך בקלקולו אמר לו השם, בזעת אפך תאכל לחם, להיפוכו, שיהיה יגע, ולא יהיה לו רום לבב לשכוח אלהים עושהו. וממנו למדו ישראל שהיו כפויי טובה וחשבו ענין מן לרוע, ולכך לא אמרו משה אלא לבסוף ארבעים שנה, כי עד אותו זמן חשב משה שחיה יחיה, ויהיה גם כן ענין מן קיים, אבל בסוף מ' שנה שימות ויפסק המן שהיה בזכותו, אמר והוכיחם שלא ביקשו תן אתה להתמדת המן, וא"ש ודוק. [מה הקשר בין כפיות הטובה של בנ"י במן לבין "מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי כל הימים"? ומה בין זה לכפיות הטובה של אדם הראשון שאמר "האישה אשר נתת עמדי"? על המן היו ישראל צריכים להודות, על שניתן להם מן המוכן, ושאינם צריכים להתייגע, ויש להם פנאי לעסוק בתורה. אך הם חשבו להיפך, כי המן הוא להם לרוע, להיות פתח לחטאת, בביטול הדאגה והטורח, וירום לבב ויבקש גדולות, ולכך לא בקשו מן. כיוצא בזה צריכים היו לאמר במעמד הר סיני 'תן אתה', היינו שה' יתן את הדברות, ולא שתיבטל הבחירה, אלא שתוסר המניעה וההרחקה. וכן אדם הראשון היה כפוי טובה כשהאשים את האישה בחטאו. שהרי לא חסר לו דבר, היתה לו אשה שוה במזגו צלע מצלעותיו, והיתה עמו תמיד בחיקו תשכב, ולא היה חסר בשלימות הקנין בעולם הזה דבר. ומדוע משה לא אמרו אלא לבסוף ארבעים שנה? כי עד אותו זמן חשב משה שיחיה, ויהיה גם המן קיים. אבל לקראת מותו, לקראת הפסקת המן שהיה בזכותו, אמר והוכיחם שלא ביקשו על התמדת המן.]
הסיבה הראשונה - קשי הענין בעצמו ודקותו ועמקו - אמר, "רחוק מה שהיה ועמוק עמוק - מי ימצאנו?", ונאמר, "והחכמה מאין תמצא?" - ואין ראוי שיתחילו בלימוד בקשה ובעמוק להבין. ומן המשלים הגלויים באומתנו - דמות החכמה במים; ובארו עליהם השלום במשל הזה ענינים, מכללם - כי אשר ידע לשחות יוציא פנינים מקרקע הים, ומי שיסכול השחיה יצלול, ולזה לא יכניס עצמו לשחות אלא מי שהרגיל בלימודה.
והנה ר"ת הקשה איך חשב אדם דעולם יחשך תמיד וכי לא ידע מהלך חמה בגלגולה וידיעת כדורי ארץ, שזה גורם אריכות וקצרות ימים, ולא השיג דבר, רק ע"י חטא נשתבשה דעתו. וזהו דוחק...
ובזה יובן הנ"ל, כי אדם הראשון קודם חטא ישב בגן עדן, שהוא לפי דעת רוב המחברים, וביחוד האר"י ז"ל, תחת קו השוה, וא"כ היה לו כל ימות השנה יום ולילה שוה, וכאשר נטרד מגן עדן... נגרש לארץ ישראל וארצות הסמוכות כמבואר במדרש [ילק"ש פרשת בראשית רמז ל"ד], ואז נתקצר היום מתשרי ואילך הלוך וחסר, ושפט אדם כי זהו לעונש על חטאו, כי זהו כעין מיתה שנגזרה עליו, ולכך נגרש למדינה זו לסבול לילות ארוכים, וא"כ חשש ופחד לנפשו כי לעולם יסבול צער החשך ההוא, כי אם תגיע תקופת טבת, שאז בארץ ישראל הימים מוסיפים ולילות מתקצרים, יגרשהו ה' למדינה סמוך לקוטב צפוני, ושם בחשך ישכון כל ימי חורף, ואם תגיע תקופת תמוז, ששם אור החמה במושבה, יגרשהו ה' למדינה סמוך לקוטב דרומי וישב בחשך כל הימים, וזהו אומרו אוי לי, שעולם חשך בעדי, וזוהיא מיתה שגזר עליו ה' ושרוי בצער, אבל בהגיע אור תקופת טבת שמתארכים הימים, והניח ה' לישב שם בלי טרד ממעונתו, שמח כי יתנהג בדרכו של עולם כמהלך החמה, פעם יום ארוך פעם יום קצר, ולכך קבע חג לה' להודות לו.