Halacha Brura and Berur Halacha
לקט באורי אגדות ממסכת בבא בתרא
Institute
מכון הלכה ברורה ובירור הלכה
בעריכת המכון לחקר האגדה
ג ע"א
גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון
[כי בית ראשון נבנה ע"י מופתים, שיציאת מצרים היתה ע"י מופתים, ולכן יצאו גם ערב רב, וזה גרם לעגל, ולשבירת הלוחות, ולמיתת משה, וכיון שהיו מורגלים בנסים, כשלא היו נסים חזרו לדרכי האמורי, וע"ז, עבירות שאינן שייכות לעם ישראל, ולכן חרב בית ראשון. ואילו בית שני לא נבנה ע"י מופתים, כי בימי עזרא לא היו נסים, ולא היו אז עבירות של ע"ז וג"ע וש"ד שאינן שייכת לעם ישראל, אלא נחרב בגלל שנאת חינם. אהבת ישראל לה' היא טבעית, ולא ע"י מופתים.]
(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, חברה מחזירי עטרה ליושנה (תשטו), דף כ ע"ב)
לטקסט
ג ע"ב
הורדוס עבדא דבית חשמונאי הוה נתן עיניו באותה תינוקת יומא חד שמע ההוא גברא בת קלא דאמר כל עבדא דמריד השתא מצלח קם קטלינהו לכולהו מרותיה ושיירה לההיא ינוקתא כי חזת ההיא ינוקתא דקא בעי למינסבה סליקא לאיגרא ורמא קלא אמרה כל מאן דאתי ואמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא דלא אישתיירא מינייהו אלא ההיא ינוקתא וההיא ינוקתא נפלה מאיגרא לארעא טמנה שבע שנין בדובשא
וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצות מישראל, ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן החסידים המולכים זה אחר זה עם כל גבורתם והצלחתם נפלו ביד אויביהם בחרב והגיע העונש בסוף למה שאמרו רז"ל (ב"ב ג:) כל מאן דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא, שנכרתו כלם בעון הזה ואף על פי שהיה בזרע שמעון עונש מן הצדוקים, אבל כל זרע מתתיה חשמונאי הצדיק לא עברו אלא בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד, והסירו השבט והמחוקק לגמרי, והיה עונשם מדה כנגד מדה, שהמשיל הקדוש ברוך הוא עליהם את עבדיהם והם הכריתום.
(רמב"ן, על בראשית פרק מט פסוק י)
ד ע"א
התך זה דניאל ז ע"ב
אמר ריש לקיש: רבנן לא צריכי נטירותא, דכתיב "אספרם מחול ירבון". 'אספרם' למאן? אילימא לצדיקים דנפישי מחלא, השתא כולהו ישראל כתיב בהו,כחול אשר על שפת הים", צדיקים עצמם מחול ירבון?! אלא הכי קאמר: "אספרם" - למעשיהם של צדיקים, "מחול ירבון", וק"ו: ומה חול שמועט מגין על הים, מעשיהם של צדיקים שהם מרובים, לא כל שכן שמגינים עליהם
"לבית אבותם למשפחותם" ...והנה לא הזכיר כאן שיהיה במספר שמות. משום שלא היו יראים מנגף... הבינו חז"ל בזה המקרא שני פירושים. חדא: "אספרם" היינו מעשיהם, שהרי בשביל זה כל אחד שקול נגד הרבה, וא"כ - נעלם מספרם. שנית: "אספרם". אספור את ראשם, ואיני ירא מנגף. ...והלוים היו ריעי הקדוש ב"ה כ"י. [מצינו שבזכות אותה נטירותא (שמירה) לא יראו צדיקים מלהימנות שלא לפי מספר שמות. והכוונה למניין בני גרשון, במדבר ג, טו. וזוהי כוונת חז"ל בדרשה '"אספרם מחול ירבון". 'אספרם' למאן? - אילימא לצדיקים דנפישי מחלא...' שאספור את ראשם מבלי לירא מנגף.]
(העמק דבר, במדבר פרק ג פסוק טו)
ח ע"א
רבי פתח אוצרות בשני בצורת, אמר: יכנסו בעלי מקרא, בעלי משנה, בעלי גמרא, בעלי הלכה, בעלי הגדה, אבל עמי הארץ אל יכנסו. דחק רבי יונתן בן עמרם ונכנס, אמר לו: רבי, פרנסני! אמר לו: בני, קרית? אמר לו: לאו. שנית? א"ל: לאו. אם כן, במה אפרנסך? [א"ל:] פרנסני ככלב וכעורב, פרנסיה. בתר דנפק, יתיב רבי וקא מצטער ואמר: אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ! אמר לפניו ר' שמעון בר רבי: שמא יונתן בן עמרם תלמידך הוא, שאינו רוצה ליהנות מכבוד תורה מימיו? בדקו ואשכח, אמר רבי: יכנסו הכל
ונראה הא דאיתא בב"ב ח' בעובדא דריב"ע התחפש לפני רבי כע"ה שלא קרא ולא שנה וא"ל פרנסני ככלב וכעורב ופרנסו, ואח"כ הצטער רבי שנתן פתו לע"ה. ופרש"י ככלב וכעורב - עניני דרוש ואגדה ע"ש. ולכאורה תמוה וכי זה דרך ע"ה שלא קרא ולא שנה? ותו, למה נצטער רבי אח"כ מעיקרא מאי סבר שנתן ולבסוף מ"ס? אלא ודאי פי' ככלב וכעורב שהיה בחצר רבי לשמור החצר ולנקות משרצים כדרך העורב, ואמר ר"י שיהיה גם הוא עושה מלאכת הכלב ועורב ופרנסו. ואח"כ חלף הלך לו ר"י ללימודו מש"ה נצטער רבי שפרנסו בחנם. [מקשה על בקשתו של ריב"ע לפרנסו ככלב וכעורב ותוהה - האם זוהי דרכו של ע"ה שלא קרא ולא שנה? ועוד מקשה - מדוע הצטער רבי על שפרנסו? ומבאר שככלב וכעורב הכוונה היא שהיה אחראי על הנקיון בחצרו של רבי (לנקות השרצים כדרך העורב) וכשעזב והלך ללמוד הצטער רבי על שפרנסו בחינם.]
(העמק דבר, בראשית פרק ח פסוק ז (הרחב דבר))
כי יתנו בגוים עתה אקבצם וכו' פסוק זה בלשון ארמית נאמר אי תנו כולהו עתה אקבצם
[א"א שכל ישראל ילמדו כל הזמן, כי צריכים פרנסה, אלא יתנו לת"ח סיפוקם, וייחשב כאילו כולם לומדים.]
(רבי רפאל רובינשטיין, אבני נזר על ההגדה, דף ז ע"ב)
לטקסט
ח ע"ב
שבי [קשה מכולם]
"כי כה אמר ה' הנני נותנך למגור לך ולכל אוהביך ונפלו בחרב אויביהם ועיניך רואות", כי בתחלה יראה בעיניו את כל הרעה שגרם לאוהביו, להרבות את צערו ואת קלונו, ואחר כך יפול הוא ביד הרעה עצמה שילך בשבי שהוא קשה מן המות, כמו שכתוב בסוף הענין. ולא עוד אלא שהוא יראה את גלות יהודה ביד מלך בבל שהיה כנגד הבטחתו ונבואותיו, וז"ש 'ואת כל יהודה אתן ביד מלך בבל והגלם בבלה והכם בחרב'.
(רבי משה דוד ואלי, מרפא לשון, ירמיהו כ, ד)
ט ע"א
שקולה צדקה כנגד כל המצות
ובזה יובן מה שהפליגו רז"ל במאד מאד במעלת הצדקה, ואמרו ששקולה כנגד כל המצות, ובכל תלמוד ירושלמי היא נקראת בשם "מצוה" סתם, כי כך היה הרגל הלשון לקרוא צדקה בשם "מצוה" סתם, מפני שהיא עיקר המצות מעשיות ועולה על כולנה, שכולן הן רק להעלות נפש החיונית לה', שהיא היא המקיימת אותן ומתלבשת בהן ליכלל באור אין סוף ב"ה המלובש בהן, ואין לך מצוה שנפש החיונית מתלבשת בה כל כך כבמצות הצדקה, שבכל המצות אין מתלבש בהן רק כח אחד מנפש החיונית בשעת מעשה המצוה לבד, אבל בצדקה שאדם נותן מיגיע כפיו, הרי כל כח נפשו החיונית מלובש בעשיית מלאכתו או עסק אחר שנשתכר בו מעות אלו, וכשנותנן לצדקה הרי כל נפשו החיונית עולה לה'. וגם מי שאינו נהנה מיגיעו, מ"מ הואיל ובמעות אלו היה יכול לקנות חיי נפשו החיונית, הרי נותן חיי נפשו לה'. ולכן אמרו רז"ל שמקרבת את הגאולה [ב"ב י ע"א], לפי שבצדקה אחת מעלה הרבה מנפש החיונית, מה שלא היה יכול להעלות ממנה כל כך כחות ובחי' בכמה מצות מעשיות אחרות.
(תניא ליקוטי אמרים פרק לז)
ט ע"ב
ואמר רבי יצחק, כל הנותן פרוטה לעני, מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים, מתברך בי"א ברכות. הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, דכתיב הלא פרוש וגו' ועניים מרודים תביא בית וגו' כי תראה ערום וגו', והמפייסו בדברים, מתברך באחת עשרה ברכות, שנאמר ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים ונחך ה' תמיד והשביע בצחצחות נפשך וגו' ובנו ממך חרבות עולם מוסדי דור ודור תקומם וגו'
אצל עפרון נאמר, וישקל אברהם לעפרן. חסר וי"ו, כתב בעל הטורים, לפי שהיה רע עין ועפרן חסר וי"ו עולה למספר ר"ע עי"ן. וטעמו של דבר לפי שאמרו רז"ל כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות כו', וכל מי שרעה עינו באחיו האביון ואינו נותן לו כלום אינו מתברך בשש ברכות אלו, על כן חסרה וי"ו דעפרן כי מצד שהיה רע עין חסרו ממנו ששה ברכות אלו.
(כלי יקר, בראשית פרק כג פסוק טז)
עניין מספר י"א נמצא בתורה בפרשת כי תבוא בקללות הר עיבל. ומה שבאו במספר י"א, לפי ששם של יה, הוא מדת הדין, שנאמר (תהלים קיח, יח) יסור יסרני יה, וכן (שם צד, יב) אשרי הגבר אשר תיסרנו יה, וכן עזי וזמרת יה כמבואר פר' בשלח (טו, ב), ונמצא שוי"ו ה"א, שבשם הגדול, הוא מדה"ר, וכן כתב רבינו בחיי, על פסוק כי יד על כס יה (שמות יז, טז) רוצה הקב"ה לברא את העולם במה"ד, היינו בשם של יה, שנאמר (ישעיה כו, ד) כי ביה ה' צור עולמים. וראה שאינו מתקיים עד ששיתף גם ו"ה לי"ה, וזה שאמרו כאן, הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, לפי שעיקר שכרו בעה"ז, הנגבל בשש קצוות כי שכרו ממגד שמים מעל, ומתהום רובצת תחת, ופרצת ימה, וקדמה, וגו'. אבל המפייסו בדיבור הרוחני שבו, אז עיקר שכרו לעולם הנעלם בשם של ו"ה, דהיינו י"א ברכות, כי דווקא לעה"ב השם מלא ע"כ באו הברכות במספר י"א, וכן אפילו הארורים אין הקב"ה שולח בשטף חימה לאלתר, כ"א ברחמים תחילה מעט מעט אולי ישובו כדרך שעשה לדור המבול שאם יחזרו יהיו גשמי ברכה כך אפילו הקללות באים מצד הרחמים מעט מעט ע"כ באו ג"כ במספר י"א המורה על הרחמים, ומטעם זה כל התוכחות הן של תורת כהנים, הן שבפרשה זו, מתחילין בוי"ו ומסיימין בה"א להורות שאפילו ברוגז רחם יזכור.
(כלי יקר, דברים פרק כז פסוק יב)
הנותן פרוטה לעני מתברך
["ואדברה אליך את כל המצוה והחקים והמשפטים אשר תלמדם ועשו בארץ אשר אנכי נתן להם לרשתה... אשר ייטב לך ואשר תרבון מאד... לטוב לנו כל הימים" (דברים ה-ו) - הכוונה למצוות מתנות עניים, ובשכרם הנותן מתברך.]
(רבי רפאל רובינשטיין, אבני נזר על ההגדה, דף ט ע"ג-ע"ד)
לטקסט
כל פרוטה מצטרפת לחשבון גדול
הקב"ה רוצה בכבודנו, ומסר באמת בידינו הכח להביא את התכלית שצפן לנו, אבל לא שנחכה רק על הפעולות הכוללות, כי אם בכל פעולה פרטית של שמירת התורה והמצוה, בזה נתקרב אל התכלית ונקרב את ישועתנו, וכל פרוטה מצטרפת לחשבון גדול.
(מאורות הראי"ה לירח האיתנים, דרשות לשבת תשובה, ג, עמ' רעט במהד' תשס"ה)
רבי חנינא אמר מהכא, וכבגד עדים כל צדקותינו, מה בגד זה, כל נימא ונימא, מצטרפת לבגד גדול, אף צדקה כל פרוטה ופרוטה, מצטרפת לחשבון גדול
מבאר את הדמיון של צדקה לבגד, על ידי הפסוק "כי היא כסותו לבדו היא שמלתו לעורו, במה ישכב" [שמות כב, כו] שקאי על האדם, אשר עינו רעה בעניים, ולא ירצה לעשות צדקה בחייו, קודם בא השמש, א"כ במה ישכב בקבר כי הוא דהיינו הצדקה, כסותו לבדה, כי במותו הוא נקבר ערום ממצוה זו, ואין לו כסות אחר כ"א הצדקה, שנאמר (איוב כט יד) צדק לבשתי וילבישני". ולכך נאמר כסותה בה"א לדרוש בו כי היא כסותה של הנשמה של המלוה.
(כלי יקר, שמות פרק כב פסוק כד)
י ע"א
תניא, ר"י אומר: גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, שנאמר: כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות
שהרי שריפת הפרה סימן התשובה ונקיון החטא, ופורים והחדש סימן אל הגאולה, כמו שאמרנו. והכוונה, כי האחד כוון אל התחלת התשובה הממצאה התחלת הגאולה. והשני, אל התשובה השלימה אשר תמצא אחר הגאולה. [גורס גדולה תשובה, ואומר שלכן קוראים את פרשת פרה העוסקת בתשובה, סמוך לזמני הגאולה.]
(עקידת יצחק, שער ע"ט)
[יציאת מצרים היתה בזכות הצדקה, שאכלו קרבן פסח עם העניים. הדם על המזוזות בא לומר לעני איפה יוכל לבוא לאכול. אוכלים צלי כדי שידע ע"פ הריח. "מצות על מרורים" - מצה מאכל העשירים ומרור מאכל העניים. "לא תותירו" - כדי שלא ירע לב העשיר מלתת לעני, כי בכל מקרה לא יוכל לשמור שאריות. ולכן אומרים בהגדה "לשנה הבאה בא"י" - שנזכה להביא תרו"מ, ובזכותם "לשנה הבאה בני חורין", בגאולה.
(רבי רפאל רובינשטיין, אבני נזר על ההגדה, דף ה ע"ג)
לטקסט
אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שכעס על בנו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו והלך אדם אחד והאכילו והשקהו כששמע המלך לא דורון משגר לו ואנן קרוין בנים
[זה שה' נכנס למצרים, ארץ הטומאה, להוציא אותנו, אף שמצרים ארץ טמאה וה' הוא כהן, היא משום שאנו בניו, וכהן רשאי להיטמא לבנו (תוס' סנהדרין לט ע"א). ולכן אומר המדרש שכשיצאו ממצרים כרתו ברית לעשות חסד - שכיון שראו שאנחנו בנים, מותר לעשות צדקה כפי שהסביר ר' עקיבא. ובזה יש לפרש את הפסוק "צדק צדק תרדוף למען תחיה" - הרי מה שה' מחייה את המתים ויכול לפתוח את קברותינו אף שהוא כהן, הוא כי אנו בניו; ולכן מה שאתה רודף אחר צדקה מוכיח שאתם נחשבים בנים, ולכן אפשר ש"תחיה" בתחיית המתים.]
(דברי יחזקיהו ח"א, עמ' כב)
לטקסט
[בצאתנו ממצרים קרא לנו ה' בנים, ולכן מותר לעשות צדקה כדברי ר"ע. ולכן אומר המדרש שכשיצאו ממצרים כרתו ברית לעשות חסד זה עם זה. ולכן אומרים בהגדה "הא לחמא עניא כל דכפין ייתי ויכול" - צדקה בעקבות יציאת מצרים. ואומרים "השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין" - אל תחשוש שאנחנו נחשבים עבדים ולכן אסור לעשות צדקה (כדעת טורנוסרופוס) - כי רק עכשו אנחנו עבדים אבל בשנה הבאה נהיה בני חורין כי אנו בנים.]
(דברי יחזקיהו ח"א, עמ' כט-ל)
לטקסט
מאי אשבעה בהקיץ תמונתך אמר רב נחמן בר יצחק אלו תלמידי חכמים שמנדדין שינה מעיניהם בעולם הזה והקב"ה משביען מזיו השכינה לעולם הבא
מבאר שעולם הבא אינו עולם הנשמות אלא עולם ביבוא לעתיד לבוא בעת התחיה ואז יהיו אנשים עם גוף אמנם ללא אכילה אלא השראה רוחנית וזיו השכינה הוא שיקיים אותם.
(רמב"ן, תורת האדם, אות קכד שער הגמול)
תניא היה רבי מאיר אומר, יש לו לבעל הדין להשיבך ולומר לך, אם אלהיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסן, אמור לו, כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם, וזו שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע, את ר"ע, אם אלהיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם, א"ל כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם
אומר, בהמשך לגמרא זו,שלכך נאמר אם כסף תלוה את עמי את העני עמך [שמות כב, כד] ויכלול לשון "עמך" לפי שהוא עמך, ע"כ בא לידי עוני, כדי לזכותך.
(כלי יקר, שמות פרק כב פסוק כד)
וכי כדי להציל את העשירים מדינה של גיהנם צריך העני לסבול מחסור ורעב? - אלא על כרחך עצם הצלת הזולת מדינה של גיהנם היא זכות גדולה ועצומה לעני, וכדאי לו לסבול כל ימי חייו, ובלבד שתהיה זכות זו בידו.
(שיחות מוסר, תשל"א פרשת שופטים מאמר צד' עמ' תג')
דרש ר"י ברבי שלום: כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה, כך חסרונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה, זכה - הלא פרוס לרעב לחמך, לא זכה - ועניים מרודים תביא בית
בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו ונדון כל אחד ואחד בעניני העולם הזה, אם זכה לתת לו חיים ושלום ועשר ונכסים וכבוד או נתחייב למות בשנה זו או ליסורין וצער ועוני, כללו של דבר על כל ענין שבגוף ושבעולם הזה כגון בני חיי ומזוני, אבל אינו נידון על הנפש אם תזכה לגן עדן ולחיי העולם הבא או תתחייב לגיהנם ואבדון [מבאר שבראש השנה הדין הינו על ענייני הגשמיות של עולם הזה ולא על ענייני הנשמה וכך עולה מגמרתינו.]
(דרשת הרמב"ן לראש השנה)
מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה י ע"ב
ושמעתי שהיו אומרים, הרוגי מלכות, אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן, מאן נינהו, אילימא ר"ע וחבריו, משום הרוגי מלכות ותו לא, פשיטא, בלאו הכי נמי, אלא הרוגי לוד
איש שיזכהו הא-ל, לעלות במעלה עליונה כזאת, כלומר שנהרג על קדושת השם, אפילו היו עונותיו כמו ירבעם בן נבט וחבריו, הוא מעולם הבא, ואפילו לא היה תלמיד חכם, וכך אמרו ע"ה (פסחים נ' א' ע"ש) מקום שהרוגי מלכות עומדים אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם כגון ר' עקיבא וחבריו וכ"ש דאיכא תורה ומעשים טובים אלה הרוגי לוד.
(רמב"ם, מאמר קידוש השם)
נענה רבי יהושע ואמר צדקה תרומם גוי אלו ישראל דכתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד וחסד לאומים חטאת כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין חטא הוא להן שאין עושין אלא כדי שתמשך מלכותן שנאמר להן מלכא מלכי ישפר עליך וחטיך בצדקה פרוק ועויתך במיחן עניין הן תהוי ארכא לשלותיך וגו'
אין דבר עומד בפני צדקה, ואמרו [ב"ב י ע"ב] אפי' עבודה זרה צדקה מכפרת, וזה תמיד עומד להגן, וצא ולמד מנבוכדנצר הרשע, אמר אדמה לעליון והחריב מקדש אל, ושפך דם ועשה כל תועבות ה', בצדקה נארך דינו [עיין דניאל ד'], עד שפסק מצדקה, ואז נטרד מבני אדם [מה נשגב ערך הצדה שאפילו רשעי אומות העולם שהרשיעו מאוד הצדקה מכפרת.]
(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יא)
וחסד לאומים חטאת כל צדקה וחסד שעכו"ם עושין חטא הוא להן שאין עושין אלא להתיהר בו
...מ"ש הרב חיים ויטאל ח"ו ז"ל בשער הקדושה [ובעץ חיים שער נ פ"ב] דלכל איש ישראל אחד צדיק ואחד רשע יש שתי נשמות... נפש אחת מצד הקליפה וסטרא אחרא, והיא המתלבשת בדם האדם להחיות הגוף... וממנה באות כל המדות רעות... וגם מדות טובות שבטבע כל ישראל בתולדותם כמו רחמנות וגמ"ח באות ממנה, כי בישראל נפש זו דקליפה היא מקליפ' נוגה שיש בה ג"כ טוב והיא מסוד עץ הדעת טוב ורע, משא"כ נפשות אומות עובדי גלולים הן משאר קליפות טמאות שאין בהן טוב כלל, כמ"ש בעץ חיים שער מט פ"ג, וכל טיבו דעבדין האומות עובדי גלולים לגרמייהו עבדין וכדאיתא בגמרא על פסוק "וחסד לאומים חטאת" - שכל צדקה וחסד שאומות עובדי גלולים עושין אינן אלא להתייהר כו'.
(רבי שניאור זלמן מלאדי, תניא, ליקוטי אמרים, פרק א)
כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין חטא הוא להן, שאינם עושין אלא להתגדל בו..
כיוון שעושים אומות העולם חסד, נתבעים הם על שאין חסדם שלם, עד שהחסד עצמו חטא הוא להם, ומוטב שלא היו עושים אותו כל
(שיחות מוסר, תשל"ב פרשת משפטים מאמר מה' עמ' קצב')
יא ע"א
מעשה במונבז המלך שעמד וביזבז אוצרותיו בשני בצרות שלחו לו (אבותיו) אחיו אבותיך גנזו אוצרות והוסיפו על של אבותם ואתה עמדת ובזבזת את כל אוצרותיך שלך ושל אבותיך אמ' להם אבותי גנזו אוצרו' למטה ואני גנזתי למעלה שנ' אמת מארץ תצמח אבותי גנזו אוצרות מקום שהיד שולטת בו ואני גנזתי מקום שאין היד שולטת בו שנ' צדק ומשפט מכון כסאך וגו' אבותי גנזו אוצרות שאין עושין פירות ואני גנזתי אוצרות שעושין פירות שנ' אמרו צדיק כי טוב וגו' אבותי גנזו אוצרות ממון ואני גנזתי אוצרות על נפשות שנ' פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפש' וגו' אבותי גנזו אוצרות לאחרים ואני גנזתי לעצמי שנ' ולך תהי הצדקה וגו' אבותי גנזו אוצרות בעולם הזה ואני גנזתי לעצמי לעולם הבא שנ' והלך לפניך צדקיך
ביאר זה החסיד המעולה תנאים שיזהר בהם כל אוצר וסוכן לעשות בם סגולה בענין האוצרות. הראשון שיהיה הדבר הנאצר במקום המשמתמר שלא יפסד מצד המקום, כגון שלא יהיה במקום רקב, כההוא דאמר אבוה כשמואל אי אכלה ארעא תיכול מדידן (ברכות י"ח) ועל זה אמר אבותי גנזו אוצרות למטה, כי הנה כל מה שאצרוהו לצרכי זה העולם הכלה הוא מקום עפר רמה ותולעה, שמכלה ומפסיד הכל, ואני גנזתי למעלה מקום שלם וקיים, המעמיד כל מה שנתון בו, כמו שהעידה על זה רוח הקדש וצדק משמים נשקף כי הצדק הוא דבר קיים ומקיים כל הדברים, ולכן שמו מקומו המעמידו השמים. השני שלא יהא הדבר המוצע ממה שיאכל וישתה או מאיזה דבר שאדם עשוי להסתפק ממנו תדיר, כי אם ישלח ידו ולקח ואכל מעט מעט לא יעמדו מים רבים, ולזה אמר אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו, שהרי הממון בכל מקום שישנו הנה הוא מזומן לקחת לו די ספוקו אמנם אני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו, שהמסגל מעשים טובים, אם שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה הנה הקרן קיים ושמור לבעליו, שנאמר צדק ומשפט מכון כסאך, יראה שעקר פעולות הצדק והמשפט גנוזות שם תחת כסא הכבוד, למען לא ישלחו הצדיקים את ידיהם בו עד בואם שם אל בית כבודם. השלישי שלא יהיה מדבר שיפסד או יחסר מעצמו, רק מהדברים הקיימים הבלתי נפסדים ואם יהיה הדבר ההוא מוסיף ומתיקר הנה טוב מאד, ולזה אמר אבותי גנזו דבר שאינו עושה פירות ואני גנזתי דבר שעושה פירות שהמצוות לא די שלא יחסרו אבל עושות פירות ופירי פירות וכמו שאמר (משלי י"א) פרי צדיק עץ חיים. והרביעי שיהיה האוצר מדברים יקרי הערך בשויין מעטי הכמות ורבי האיכות כזהב הטוב ואבנים יקרות ומרגליות והדומה כי בזה תקל יותר שמירתם על זה אמר אבותי גנזו ממון ואני גנזתי נפשות, כי הוא הדבר היותר יקר שימצא, וכמו שאמר נפש יקרה תצוד (שם ו') החמישי שיהיה האוצר ההוא במקום המשתמר שם מכל זולתו ולא יחולו בו ידי אחרים רעים ושובים. כי בזה יהיה ודאי עושר שמור לבעליו, ועליו אמר אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי שנאמר ולך תהיה צדקה, וכן אמר החכם יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך (שם ה') והוא האמת המוחלט שהמעשים הטובים המה מתעצמים בעושיהם לא יצאו מהם, ולזה אין שום יד שולטת בהם.
(עקידת יצחק, שער קא)
אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו
[אוצר אמיתי הוא זה שאין יד שולטת בו. כסף וזהב היד שולטת בהם, הם עוברים מיד ליד, ואילו מעשים טובים שאדם עושה נשארים ברשותו וא"א לגזול אותם ממנו. ועל זה אמר דוד (תהלים קיב, ג) "הון ועשר בביתו וצדקתו עמדת לעד" - העושר של ירא ה' נמצא בביתו, בבני משפחתו, ובצדקה שהוא נותן.]
(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 154-155)
לטקסט
יב ע"א
אמר רבי אבדימי דמן חיפה, מיום שחרב בית המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים, וניתנה לחכמים, אטו חכם לאו נביא הוא? הכי קאמר אע"פ שניטלה מן הנביאים, מן החכמים לא ניטלה, אמר אמימר וחכם עדיף מנביא, שנאמר ונביא לבב חכמה מי נתלה במי הוי אומר קטן נתלה בגדול
והפירוש אצלי הוא, כי החכם יתיר ספקות התורה שהוא יסוד הכל, וישמע אליו הנביא על כורחו, ואם הנביא יעיר לחכם דבר במשפטי התורה שיביאהו מצד נבואתו לא ישמע אליו כלל
(דרשות הר"ן, הדרוש החמישי נוסח ב)
...ותמצא כי כפי מעשיו מרחיק הדרגתו מטה מטה, שבתחילה היה ה' מוכיח לאדם על פניו ונמצאים הנבראים כולם במדרגת נביאים, 'ויהי כי החל האדם', פירוש נתחלל או נעשה חולין הובדל מהדרגת נביא, ובהמשך הזמן הניצנים נראו בארץ הם הצדיקים שהחזירו העטרה ליושנה, ומשחרב המעון נסתם חזון (ב"ב יב.) ונשארה בחינת רוח הקודש. וכשנסתתמו עיני ישראל אין איתנו משיג ריח הקודש ואין צריך לומר רוח הקודש, וזו היא צרת בית ישראל שאין למעלה ממנה הצמאים להריח ריח אבינו שבשמים ותחי רוחינו, ותחילת קללה זו התחילה מדור המבול. ונתן ה' טעם לדבר זה בשגם הוא בשר, פירוש בשביל שהוסיף להתעיב בתיעוב מוסרח בעון הניאוף הוא בשר כאמור בענין, וה' שונא זימה ומאס מדבר אליו. [מבאר כי כבר מדור המבול החל תהליך של התרחקות בגילוי ה' לנבראים, בשל חטאי הניאוף.]
(אור החיים, בראשית ו, ג)
אמר אמימר וחכם עדיף מנביא, שנאמר ונביא לבב חכמה, מי נתלה במי? הוי אומר קטן נתלה בגדול, אמר אביי תדע דאמר גברא רבה מילת' ומתאמר' משמיה דגברא רבה אחרינא כוותי', אמר רבא, ומאי קושיא, ודילמא תרוייהו בני חד מזלא נינהו ?אלא אמר רבא תדע דאמר גברא רבה מילתא ומתאמרא משמיה דר' עקיבא בר יוסף כוותיה, אמר רב אשי, ומאי קושיא דלמא להא מילתא בר מזליה הוא? אלא אמר רב אשי, תדע דאמר גברא רבה מילתא, ומתאמרא הלכה למשה מסיני כוותיה, ודלמא כסומא בארובה? ולאו טעם יהיב?
הסוגיא הבאה צריכה ביאור, שאמר שם: אמר אביי תדע דאמר גברא רבא מילתא ומתאמרה משמיה דגברא רבא אחרינא כוותיה. ולפי הפירוש שנתפרש אין הנדון דומה לראיה. וכן מה שאמר אח"כ ודילמא תרוייהו בני חד מזלא נינהו. וכל הסוגיא צריכה פירוש וביאור רב, וכך פירושה.
(דרשות הר"ן, הדרוש השנים עשר)
אמר אמימר: וחכם עדיף מנביא
וכל יקר ראתה עינו (איוב כ"ח) זה רבי עקיבא שנגלו לו דברים שלא נגלו למשה וכו' (במ"ר פ' י"ט). לדעתי זהו מענין שאמרו חכם עדיף מנביא (ב"ב י"ב ע"א). וזה, שכבר יתבאר אל החכם מצד שהוא חכם מה שלא נתבאר לנביא מצד שהוא נביא. כי הנביא הוא בעל סוד המלך נאמן ביתו, כי מצד היותו בסודו נודע איליו כי בוא יבא ביום פלוני למדינה פלונית, ויקרא לפלוני ופלוני שרי צבאיו, וילחם על עיר פלוני, ויהרוג ממנה פלוני ופלוני המורדים, וכיוצא מאלו הענינים. והחכם הוא כאיש הפקח הבא אל העיר ההוא, ומתוך הכרתו את פושעי העיר, גזר בדעתו שהם חייבין הריגה למלכות, ולמלך אין שוה להניחם. אמנם מצד מה שיכיר מקורבתם אל בעלי העיר או אהבתם אליהם, ראה שלא יתכן הריגתם אם לא שישימו על העיר. ועוד פשפש בדעתו ומצא שאין בכל שרי המלך יותר ראויים שתעשה מלחמה זו על ידם כי אם פלוני ופלוני. גם שלא תתן קריאתו כי אם בהיות המלך במדינה פלונית וכן ביום פלוני. והנה נתחלפו שני מיני הדעות האלו, בשהראשונה היא יותר ברורה ויותר אמתית, לא יפול לו בה שום ספק, אבל לא ירדה להכרת בסבת העניינים האלו החלקיים אם הם אלו או זולתם, או אם נפל מצד הרצון לבד. אמנם השנייה תכיר בהתיחדות הסבות אל המעשים ההם, או אל עניינים אחרים חלקיים, אבל לא הושלם אצלה אמתיות העניינים אם יהיו כאשר גזר בדעתו שראויין לצאת אל הפועל, אולי לא ידע המלך, או לא ירצה וכיוצא. [מבאר שמעלתו של החכם על פני הנביא היא בכך שהוא יודע את טעמם ושרשם של דברים.]
(עקידת יצחק, שער ע"ט)
כי בשעה שהנביא מושפע מהנבואה, הנה הוא יותר מחכם. אמנם בשעה שאינו מושפע ממנה, אף חכמתו לא עמדה לו בשלימות כשאר החכמים, כי העושק שנעשקה החכמה הטבעית בידו פעמים רבות ומה שלומד שלא לנהוג על פיה, יהולל אותו בה ולא תתקיים בידו @[אמנם בזמן שהנביא מתנבא הרי הוא גדול מן החכם, אך שלא בזמן הנבואה, הרי שחכמתו הטבעית של הנביא פחותה מן החכם, משום שבנבואתו הוא מתרגל לראות כיצד משתבשים חוקי הטבע (הנלמדים בחכמה הטבעית), והרגל זה מקלקל את חכמתו של הנביא].
(עקידת יצחק שער לה (פרשת שמות))
וכמו שאמרו בנביאים כן, כך הוא בתלמידי חכמים, כי חכם עדיף מנביא, לכל תלמיד חכם שער ונתיב חכמה בפני עצמה, וכאשר אמרו [שוח"ט סוף ל"ד] אין צדיקים לעתיד לבא רואים זה את זה, כי לכל אחד עולם בפני עצמו מקום השפעתו, ובמותם בעו"ה נסתם השביל ונתיב וממש נאבד עולם מלא, ואיש המעורר הספד ומצטער בהעדר תלמיד חכם וצדיק, נשמתו אוחזת ונדבקת בנשמות הצדיק, והולך דרך נתיב ההוא והוא זוכה בו, לכן ראוי מבלי להתעצל.
(יערות דבש, חלק ב, דרוש יא)
יד ע"א
אמר רב הונא: מאי דכתיב אשר נקרא שם שם ה' צבאות יושב הכרובים עליו, מלמד שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון
מצד ארון ברית ה' - כבר ביארנו בס' במדבר י' ל"ג עפ"י הברייתא שלוחות השניות לא נקראו ארון ברית ה' אלא או לוחות הראשונות שנשברו או ס"ת, והבאנו שם מחלוקת תנאי ריב"ל ורבנן אי היה בארון שעשה בצלאל בכל משך המדבר גם הלוחות שנשברו או גם הס"ת, והנה לרבנן שהיו הלוחות שנשברו באותו ארון ומש"ה נקרא ארון ברית ה' ניחא בפשיטות. אבל לריב"ל דס"ל דשברי לוחות הוא בארון בפ"ע ולא נקרא ארון של בצלאל ארון ברית אלא משום ס"ת היינו פרשיות ש"ת, א"כ אין מדויק לשון מצד ארון ברית ה', שהרי לא נקרא הכי אלא משום הס"ת וא"כ איך אפשר לומר על הס"ת שיניח מצד ארון ברית ה'.
(העמק דבר, דברים לא, כו)
יהבו ביה רבנן עינייהו ונח נפשיה
מסודות הבריאה כי האדם במחשבתו הוא מניע גורמים נסתרים בעולם המעשה ומחשבתו הקלה תוכל לשמש גורם להרס ולחורבן של גשמים מוצקים, וכדאמר פסחים נ ע"ב: כיון דנפיש אפחזייהו שלטא בהו עינא, ובב"מ פד ע"א: לא מסתפי מר מעינא בישא, ושם פד ע"ב: פרידה אחת יש לי ביניכם כו', ושם קז ע"א: לא תזבין ארעא דסמיכא למתא. ובשעה שבני אדם מתפעלים על מציאות מוצלחה, מעמידים את מציאות זו בסכנה, ומכל מקום הכל בידי שמים, וכל שלא נגזר עליה בדין שמים לאבדן, הדבר ניצל. אבל כשנגזר הדבר לאבד, מתגלגל הדבר לפעמים על ידי שימת עין תמהון על הדבר ועל ידי זה הוא כלה, וכדאמר ב"מ קז ע"ב: דרב סליק לבי קברי כו' תשעין ותשעה בעין רעה, והיינו כשנגזר עליהן מיתה ביום הכיפורים הזדמן לפניהן עין הרע שגלגלה מיתתן, וכעין דאמרו מגילה כב ע"ב: הא והא גרמא ליה. וכן ראב"י כשהגיע זמנו ליפטר מן העולם ונגזר עליו זמנו גלגלו מן השמים סיבת מותו ע"י הערת תמהון בלב רבנן, וכן הוא עובדא דר"ח בריה דר"א ברכות נח ע"ב, ויתכן דכל שהאדם במעלה יתירה כל סגולותיו ובחינותיו יתירות, ועינו יותר פועלת. והיינו דאמר יהבו ביה רבנן עינייהו, והא דאמר רשב"ג פרידה אחת כו'. אע"ג דבלא דינא לא מיית איניש, משום דשטן מקטרג בשעת הסכנה, ואדם נידון בכל יום, וגם בדין יוה"כ קובעין לפעמים להניחו אחרי טבע העולם ולא לעשות לו נס (סנהדרין קח ע"ב).
(חזון איש, ב"ב, ליקוטים סימן כא, ב"ב יד ע"א)
יד ע"ב
יישר כחך ששברת שהשם וכל כינויו מונחים בארון משה כתב ספרו ופרשת בלעם
מבאר שבמעשה זה של משה שכתב את התורה, היה גם ערך הסטורי חשוב, שכן הוא אשר הסיר פני הלוט מעל העבר בהודיעו איך היתה בריאת העולם וכיצד התיחשו האנשים שלפני המבול אל אדם ואיך היה המבול וכיצד התיחשו שבעים האמות אל שם חם ויפת בני נח איך נפרדו הלשונות והיכן התישבו בני האדם וכיצד צצו המלאכות ונבנו הערים ושנות העולם מאדם הראשון ועד הנה מה היו. אין זה רק עניין היסטורי אלא ברור של ראשית האנושות והתיחסה לאדם והכרה בבריאת העולם על ידי ה'.
(ספר הכוזרי, מאמר ראשון אות מג)
כי הנה ספרו הוא התורה אשר שם לפני בני ישראל להצליחם בה בשני העולמות. אמנם ספר איוב הוא הווכוח וההסתפק על ההנחה הזאת במציאות צדיק ורע לו וההפך. ואולם פרשת בלעם הוא גזר דין גמור מפי המנגד אשר יודה בפיו כי סוף כל הכותים יחדיו יכליון וישראל הוא עם נושע בה' תשועת עולמים לא תבושו ולא ולא תכלמו עד עולמי עד.
(עקידת יצחק, שער פ"ב)
טו ע"א
יתיב ההוא מרבנן קמיה דר' שמואל בר נחמני ויתיב וקאמר איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה א"ל עליך אמר קרא איש היה בארץ עוץ
ענין איוב הנפלא הוא מכת מה שאנחנו בו - רצוני לומר, שהוא משל לבאר דעות בני אדם בהשגחה. וכבר ידעת באורם ומאמר קצתם, "איוב לא היה ולא נברא, אלא משל היה". ואשר חשבו שהיה ונברא ושהוא ענין שארע - לא ידעו לא זמן ולא מקום; אלא קצת החכמים אמרו שהיה בימי האבות, וקצתם אמרו שהיה בימי משה, וקצתם אמרו שהיה בימי דוד, וקצתם אמרו שהיה מן עולי בבל - וזה ממה שיחזק מאמר מי שאמר, לא היה ולא נברא. סוף דבר, בין היה, בין לא היה - בכמו ענינו הנמצא תמיד נבוכו כל המעינים מבני אדם; עד שנאמר בידיעת האלוה ובהשגחתו מה שכבר זכרתי לך - רצוני לומר, היות האיש התם, השלם, הישר במעשיו, הירא מאד מן החטאים - יחולו בו רעות גדולות ותכופות בממונו ובניו וגופו, ללא חטא יחיב הענין ההוא. ולפי שתי הדעות - רצוני לומר, אם היה או לא היה - הדברים ההם אשר בפתיחת הספר - רצוני לומר, מאמר השטן ומאמר האלוה אל השטן ומסור איוב בידו - כל זה משל בלא ספק, לכל בעל דעת. אלא שהוא משל לא כשאר המשלים כולם, אבל משל שנתלו בו פליאות ו"דברים שהם כבשונו של אולם". והתבארו בו ספקות גדולות ונגלו ממנו אמיתות שאין למעלה מהם. ואני אזכר לך מה שאפשר לזכרו, ואזכר לך דברי החכמים המעוררים אותי לכל שהבינותיו מן המשל ההוא הגדול. [דעתו נוטה שמשל היה איוב וראיה לכך היא ריבוי דעות החכמים על זמנו של האיש.]
(מורה נבוכים, חלק ג פרק כב)
איוב משל הוא על ישראל בכלל, כי בימי שלמה היה ישראל בתכלית השלימות וקרוב לה' כנודע, כי הסטרא אחרא וכת דיליה היה מוכנע לו, והיו אז ישראל במעמד גבוה כמו מעלתו של איוב, שהיה להם בימי שלמה ממש מעין עולם הבא, כמו שהפליגו בטובת איוב, כן היה לכל ישראל בימי שלמה, והחל השטן לקטרג על ישראל, כי מרוב הטובה הם עובדים השם, וזהו ויקם ה' שטן לשלמה, והשם נתן ביד שטן למעט תחלה אחת לאחת ממשלת ישראל, כאשר היה בעו"ה.
(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יד)
משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב מסייעא ליה לר' לוי בר לחמא דא"ר לוי בר לחמא איוב בימי משה היה כתיב הכא מי יתן אפוא ויכתבון מלי וכתיב התם ובמה יודע אפוא
ונצטווה בכתיבתו [של ספר איוב] מפני היות עניינו שורש באמונה ויסוד התורה, ודע כי שם בספר ההוא יקשו כל העולה על הלב להקשותו בעניין הזה, ושם צריך שיהיה התירוץ הגמור.
(רמב"ן, בבאורו לספר איוב בהקדמה)
רבא אמר, איוב בימי מרגלים היה, כתיב הכא, איש היה בארץ עוץ איוב שמו, וכתיב התם, היש בה עץ. מי דמי, הכא עוץ התם עץ, הכי קאמר להו משה לישראל, ישנו לאותו אדם, ששנותיו ארוכות כעץ, ומגין על דורו כעץ
באורו, אם יש שם אדם כשר, שיגין עליהם כעץ זה, העושה צל, ומגין על כל המסתופף בצלו, ועל זה נאמר, סר צלם מעליהם, שכבר מת איוב, רמז לדבר, צלם עולה למספר עץ. וי"א עץ זה עוץ, והוא איוב, שהיה מארץ עוץ.
(כלי יקר, במדבר פרק יג פסוק כ)
טו ע"ב
דור ששופט את שופטיו
[יש מנהיגים שמפחדים להוכיח את העם, מחשש שלא ישמעו, ומוטב יהיו שוגגים ואל יהיו מזידים. כשהעם רואה זאת, העם נעשה שופט למנהיגים.]
(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 127)
לטקסט
טז ע"א
א"ר לוי: שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו. שטן, כיון דחזיא להקדוש ברוך הוא דנטיה דעתיה בתר איוב, אמר: חס ושלום, מינשי ליה לרחמנותיה דאברהם; פנינה, דכתיב וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה. דרשה רב אחא בר יעקב בפפוניא, אתא שטן נשקיה לכרעיה
ראה מה שכוונו אלו החכמים לישר אותנו בזה הדרוש עצמו. והוא, כי באר יכוונו לשמים אף על פי שישתמשו במדות הפחותות כהנה, שהם מפעולות היצר הרע, לא קנה בזה היצר התגברות או ממשלה כמנהגו בהשתמשו בהנה על יד השלוח, אדרבא יכנע לפני בוראו. והוא מה שכוונו באומרם אתא מלאך המות ונשקיה אכרעיה, וכדאמרי התם אמר ריש לקיש הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות, וכלהו יליף להו מקרא דאיוב. ויצא השטן (איוב ב') רק אליו אל תשלח ידך (שם א'). וכתיב רק רע כל היום (בראשית ו') ואולם שלח נא ידך (איוב שם). מכלל דביה קיימא. סוף דבר עם זה ישאר השטן כרוך בעקבי השכל. וזאת היתה כונת הדרוש ההא שהטעים הדבר יפה. [מבאר שהעושה לשם שמים, גם אם הוא משתמש לשם כך במדות פחותות וביצר הרע, נכון וטוב הוא עושה.]
(עקידת יצחק, שער ע"ב)
ואמרינן בש"ס [ב"ב טז.] שטן לשם שמים נתכוין, דאמר מנשייא ליה לרחימי דאברהם, ולכך אמר [איוב א'-ט] הלחנם ירא איוב את ה'. להבין מה לו לשטן לחוס כ"כ לבל ישכח אהבת אברהם. אבל יובן כי בזה כל חיות השטן כנודע, כי תורניים ופלוסופים מחולקים, אם צדיקים עדיפים ממלאכי השרת או מלאכי השרת עדיפים, אבל תלוי בזה סיבות ותכלית עשיית מצות, אם יש בהם תכלית לקיום העולמות כמ"ש מקובלים כי הכל צרכי גבוה, או אם נאמר כדעת המדרש [ב"ר פמ"ד-א] מה איכפת לקב"ה שיאכל בשר חזיר או בשר שור, רק לבחון בני אדם אם יעשו רצונו, וכן יסד נוסח בתפלת נעילה ואם יצדק מה יתן לך.
(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יד)
ואעפ"כ נענשה באופן חמור כל כך, שמתו בניה. ככתוב "ורבת בנים אומללה (ש"א ב, ה). ואע"פ שפנינה הייתה צדקת גמורה, ובודאי היה קשה לה מאוד לצער את חנה, וכל מה שעשתה לא עשתה אלא להביאה לידי תפילה, והיה בכך מסירות נפש ממש מצד פנינה! ובכל זאת, מה נורא עונשה. וכל כך למה? כי הפוגע בחבירו, תהיה כוונתו אשר תהיה, הרי הוא כמכניס ידו לתוך אש. שכשם שבהכנסת יד לאש לא משנה הכוונה, האש שורפת, כך גם העונש על עבירה שבין אדם לחבירו הוא מציאות טבעית.
(שיחות מוסר, תשל"א פרשת בהעלותך מאמר עד' עמ' שכז')
דרשה רב אחא בר יעקב בפפוניא, אתא שטן נשקיה לכרעיה
כי החצונים (השטן) יש להם אחיזה בברכיים.
(יערות דבש, חלק שני - דרוש י)
משל לעבד שאמר לו רבו שבור חבית ושמור את יינה
[זה עונש לאיוב מדה כנגד מדה. הוא היה מיראי ה' שבעבדי פרעה, כאמור בירושלמי סוטה פ"ה ה"ו. והרי הרכב שהמצרים רדפו בהם אחרי ישראל היה מיראי ה' שבמצרים, כדברי ילקוט שמעוני וארא ט. נמצא שאיוב סייע לפרעה לרדוף אחרי ישראל. צ"ל שהוא חשב שזה לטובת ישראל, כדי שיתפללו לה' ויחזרו בתשובה, כפי שאכן קרה. אבל ילקוט שמעוני שם אומר על יראי ה' אלו "טוב שבנחשים רצוץ את מוחו", כי אין דרכם של צדיקים לגרום סכנה לישראל כדי שיחזרו בתשובה. איוב התכוון שישראל יתייסרו בפחד, וידע שה' יציל אותם. הוא אמר שהעיקר להציל את הנפש, גם אם יתייסרו, ודוקא שבירת הגוף תחזק את הנפש. וכנגד זה העניש ה' את איוב ביסורין, "אך את נפשו שמור", "שבור את החבית" - את גופו, ושמור רק על נפשו.]
(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 39-40)
אמר רבא בקש איוב להפוך קערה על פיה אמר ליה אביי לא דבר איוב אלא כנגד השטן כתנאי ארץ נתנה ביד רשע רבי אליעזר אומר בקש איוב להפוך קערה על פיה אמר לו רבי יהושע לא דבר איוב אלא כלפי שטן על דעתך כי לא ארשע ואין מידך מציל אמר רבא בקש איוב לפטור את כל העולם כולו מן הדין אמר לפניו רבונו של עולם בראת שור פרסותיו סדוקות בראת חמור פרסותיו קלוטות בראת גן עדן בראת גיהנם בראת צדיקים בראת רשעים מי מעכב על ידך ומאי אהדרו ליה חבריה [דאיוב] אף אתה תפר יראה ותגרע שיחה לפני אל ברא הקדוש ברוך הוא יצר הרע ברא לו תורה תבלין דרש רבא מאי דכתיב ברכת אובד עלי תבא ולב אלמנה ארנין ברכת אובד עלי תבא מלמד שהיה גוזל שדה מיתומים ומשביחה ומחזירה להן ולב אלמנה ארנין דכל היכא דהוה (איכא) אלמנה דלא הוו נסבי לה הוה אזיל שדי שמיה עילווה והוו אתו נסבי לה לו שקול ישקל כעשי והותי במאזנים ישאו יחד אמר רב עפרא לפומיה דאיוב חברותא כלפי שמיא לו יש בינינו מוכיח ישת ידו על שנינו אמר רב עפרא לפומיה דאיוב כלום יש עבד שמוכיח את רבו ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה אמר רבא עפרא לפומיה דאיוב איהו באחרניתא אברהם אפילו בדידיה לא איסתכל דכתיב הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את מכלל דמעיקרא לא הוה ידע לה כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה אמר רבא מכאן שכפר איוב בתחיית המתים
וכבר ידעת מאמר החכמים שזה הדעת של איוב הוא בתכלית הרע - אמרו, "עפרא בפומיה דאיוב", ואמרו, "ביקש איוב להפוך את הקערה על פיה", ואמרו גם כן עליו, "התחיל מחרף ומגדף". אבל אמרו ית' לאליפז ורעיו, "כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב" - אמרו החכמים בהתנצלות מן הדברים ההם, "אין אדם נתפש על צערו" - רצונו לומר, שלא נחשב חטאו, לחוזק מכאוביו. וזה המין מן הדברים אינו מענין זה המשל. ואמנם סיבת זה - מה שאבאר לך עתה, והוא, שובו מזה הדעת, אשר הוא בתכלית הטעות, והביאו מופת על טעותו בו. ואמנם שזהו העולה על הדעת והנראה ממנו תחילה, וכל שכן למי שיחולו עליו המכות ויודע בעצמו שלא חטא - זה מה שאין מחלוקת בו; ולזה יוחס זה הדעת לאיוב. אלא שהוא אמר כל מה שאמר כל עוד שלא היתה לו חכמה ולא ידע האלוה אלא בקבלה, כמו שידעוהו המון אנשי התורות. אבל כשידע האלוה ידיעה אמיתית, הודה שההצלחה האמיתית, אשר היא ידיעת האלוה, היא מוכנת, בלא ספק, לכל מי שידעהו - ולא תערבבה על האדם צרה מאלו הצרות כולם. ואמנם היה איוב מדמה שאלו שיחשבו הצלוות הם התכלית - כבריאות והעושר והבנים - כל עוד שהיה יודע האלוה על דרך העיון; ומפני זה היה במבוכות ההם ואמר המאמרים ההם. וזהו ענין אמרו, "לשמע אוזן שמעתיך, ועתה עיני ראתך, על כן אמאס וניחמתי על עפר ואפר" - כונת הדברים כפי הענין, על כן אמאס כל אשר הייתי מתאוה ונחמתי על היותי בתוך עפר ואפר - כמו שהוצע ענינו, "והוא יושב בתוך האפר". ומפני זה המאמר האחרון, המורה על ההשגה האמיתית, נאמר בו אחר כן, 'כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב'. [מבאר שדברי הבקורת של חכמינו על איוב מפני שבר שיש השגחה כללית על מין האדם ולא פרט, ועל כך בקרוהו, כי יש לדעת שעל מין האדם ישנה השגחה מדוקדקת פרטית. ואיוב מפני צערו חשב כך ולבסוף חזר להשקפה הנכונה.]
(מורה נבוכים, חלק ג פרק כג)
בראת צדיקים בראת רשעים
(פרק א) להבין מה שאמר איוב רבש"ע בראת צדיקי' בראת רשעים כו', והא צדיק ורשע לא קאמר [נדה טז ע"ב]...
(רבי שניאור זלמן מלאדי, תניא, ליקוטי אמרים, פרק א ופרק יד)
איוב אמר בראת צדיקים בראת רשעים וכו' אהדרו ליה חבריה [דאיוב] אף אתה תפר יראה ותגרע שיחה לפני אל ברא הקדוש ברוך הוא יצר הרע ברא לו תורה תבלין
[זה מה שאמרו לו "תפר יראה" - תוציא ממך יראת שמים, בזה ש"תגרע שיחה" - לא תשוח בתורת ה' שמביאה יראת ה'.]
(דבר תורה (לעויטאן) דף טז ע"א-ע"ב - לטקסט) בראת רשעים
זאת היא מדת הבינונים ועבודתם, לכבוש היצר וההרהור העולה מהלב למוח ולהסיח דעתו לגמרי ממנו ולדחותו בשתי ידים כנ"ל. ובכל דחיה ודחיה שמדחהו ממחשבתו, אתכפיא סטרא אחרא לתתא, ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא... ולכן אל יפול לב אדם עליו ולא ירע לבבו מאד גם אם יהיה כן כל ימיו במלחמה זו, כי אולי לכך נברא, וזאת עבודתו לאכפיא לס"א תמיד. ועל זה אמר איוב בראת רשעים, ולא שיהיו רשעים באמת ח"ו, אלא שיגיע אליהם כמעשה הרשעים במחשבתם והרהורם לבד, והם יהיו נלחמים תמיד להסיח דעתם מהם כדי לאכפיא לס"א.
(תניא ליקוטי אמרים פרק כז)
בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין מר רבא עפרא לפומיה דאיוב איהו באחרניתא אברהם אפילו בדידיה לא איסתכל דכתיב הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את מכלל דמעיקרא לא הוה ידע לה
ומי היה מתחיל בזה המעשה? אברהם, אשר נודע מיראת חטאו מה שזכרו החכמים ז"ל באמרו, "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את". [מבאר שאברהם זכה להתחילאת מצוות המילהמפני היותו בתכלית הצניעות בעצמו.]
(מורה נבוכים, חלק ג פרק מט)
מי פלג לשטף תעלה [וגו'], הרבה טיפין בראתי בעבים, וכל טיפה וטיפה, בראתי לה דפוס בפני עצמה, כדי שלא יהו שתי טיפין יוצאות מדפוס אחד, שאלמלי שתי טיפין יוצאות מדפוס אחד, מטשטשות את הארץ, ואינה מוציאה פרות, בין טיפה לטיפה לא נתחלף לי, בין איוב לאויב נתחלף לי
מבאר שעונש דור המבול היה שטף מים על עוברם על עון הגזל, לפי שכל גוזל, נכנס לתוך תחום חבירו, על כן דין הוא להביא עליהם, שטף מים רבים, כי אז כל טפה נוגעת בחבירתה, ונכנסת אל תוך גבולה, לפי שבגשמי ברכה אין טיפה נוגעת בחברתה כגמרתינו,וזה הגוזל, ונכנס בתחום חבירו, דין הוא שיהפכו עליו גשמי ברכה למבול, כי אז כל הטיפות מתערבין.
(כלי יקר, בראשית פרק ו פסוק יז)
ויאמר ה' אל השטן אי מזה תבא ויען השטן את ה' ויאמר משוט בארץ [וגו'] אמר לפניו רבש"ע שטתי בכל העולם ולא מצאתי כעבדך אברהם שאמרת לו קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה ובשעה שבקש לקבור שרה לא מצא מקום לקוברה ולא הרהר אחר מדותיך ויאמר ה' אל השטן השמת לבך אל עבדי איוב כי אין כמוהו בארץ וגו' ועודנו מחזיק בתומתו ותסיתני בו לבלעו חנם אמר רבי יוחנן אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו כאדם שמסיתין אותו וניסת במתניתא תנא יורד ומתעה ועולה ומרגיז נוטל רשות ונוטל נשמה
מבאר שהשטן לפי חכמינו הוא מלאך נברא ולא כוח פנימי האדם או טבע שהוטבע בו, אמנם מלאך זה שנברא להשטין ולהזיק מאצילות כוחו כלומר מהשפעתו יבוא לאדם שטנה.
(רמב"ן, בבאורו לספר איוב בהקדמה)
במתניתא תנא: יורד ומתעה ועולה ומרגיז..
כי הס"ם וסייעתו היו ממלאכים שאמרו לה' אל יברא אדם כי אדם עלול לחטא, וה' לא השגיח בם, ולכך למען הראות כי אמת אתם, שאדם דרכו כסל למו לחטוא ולמרוד, ישלח חציו המונו וצבאיו ויפיצם בבני אדם להסית אותם לחטוא בה', ואז עולה ומרגיז: הלא יפה אמרתי אל יברא.
(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ז)
תנא יורד ומתעה ועולה ומרגיז נוטל רשות ונוטל נשמה...אמר ר"ל הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות הוא שטן דכתיב ויצא השטן מאת פני ה' הוא יצר הרע כתיב התם רק רע כל היום וכתיב הכא (רק את נפשו שמור) [רק אליו אל תשלח ידך] הוא מלאך המות דכתיב (רק) [אך] את נפשו שמור אלמא בדידיה קיימא
ואחר זכרי מה שזכרתי - שמע זה המאמר המועיל אשר זכרוהו החכמים שראויים להקרא חכמים באמת, אשר באר כל מסופק וגילה כל מכוסה והראה רוב סתרי תורה - והוא אמרם בתלמוד, "אמר רבי שמעון בן לקיש, הוא שטן - הוא יצר הרע - הוא מלאך המות" - כבר באר כל מה שזכרנוהו באור שלא יסופק על בעל שכל. וכבר התבאר לך שענין אחד בעצמו יכונה בשלושת השמות האלה, ושכל הפעולות המיוחסות לכל אחד מאלו השלושה הם כולם פועל דבר אחד. וכן אעוד אמרו חכמי המשנה הקדמונים, "תנא, יורד ומתעה, עולה ומשטין, נוטל רשות ונוטל נשמה". הנה כבר התבאר לך שאשר ראה דוד במראה הנבואה בעת המגפה, "וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים" - לא הראהו זה אלא להורות על ענין, הענין ההוא בעצמו הוא הנאמר עליו גם כן במראה הנבואה בחק מרי בני יהושע הכהן הגדול, "והשטן עומד על ימינו לשטנו", ואחר כן באר רחקו מאתו ית' באמרו, "יגער יי בך, השטן, ויגער יי בך הבוחר בירושלים"; והוא אשר ראה בלעם גם כן במראה הנבואה, בדרך, באמרו לו, "הנה אנוכי יצאתי לשטן". [מבאר שהשטן הוא כוח דמיוני המפתה את האדם לחטוא ואחר כך הוא עצמו הקטיגור המקטרג עליו לפני הבורא והא גם הממונה על העונש של החוטא וכן היה אצל איוב שהשטן שקטרג עליו הוא זה שלקח כל רכושו.]
(מורה נבוכים, חלק ג פרק כב)
טז ע"ב
"חולל אילות תשמור", אילה זו רחמה צר. בשעה שכורעת ללדת, אני מזמין לה דרקון שמכישה בבית הרחם ומתרפה ממולדה. ואלמלי מקדים רגע אחד או מאחר רגע אחד - מיד מתה
כי אמרינן (סנהדרין צז ע"ב) אם אין ישראל עושים תשובה אינם נגאלים, מה עשה הקב"ה, מעמיד להם מלך צר כהמן, ומתוך צרה עושים תשובה.
(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ג)
א"ל רבינא לרב חמא בר בוזי, ודאי דאמריתו כל מיתה שיש בה גויעה, זו היא מיתתן של צדיקים. א"ל אין. והא דור המבול? א"ל אנן גויעה ואסיפה קאמרינן, והא ישמעאל דכתיב ביה גויעה ואסיפה? אדהכי איתער בהו רבא, אמר להו, דרדקי, הכי א"ר יוחנן, ישמעאל עשה תשובה בחיי אביו, שנאמר ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו
כוונתם, כי הגויעה מיתה בלא חולי מכאיב ובלא יסורין, ואין זוכין לה אלא הצדיקים ואנשי דור המבול ההפוכים כמו רגע ולא חלו בהם ידים, וכן מתי מדבר, ועל כן אמר בהם גויעהבגוע אחינו (במדבר כ ג), וכן והוא איש אחד לא גוע בעונו (יהושע כב כ), שלא המית אותו עונו פתאום. אבל כשיזכיר הכתוב כן עם זכרון המיתה כמלת ויאסף או וימת, תרמוז למיתת הצדיקים. [מבאר שגויעה היא מיתה מיידית בלא מכאוב אמנם בצדיק זה טוב אך בדור המבול זה ציין את החטף של העונש האלוקי.]
(רמב"ן, על בראשית פרק כה פסוק יז)
אל אלו שני העניינים נאמר בתורה לדעתי: ויגוע וימת, כשבאין שניהם רצופים, כי המיתה היא ביטול כל הכוחות והרגשות, כמו שהוא מבואר מעצמו; אמנם הגויעה הוא העניין הראשון שאמרנו, כי על כן אמרו: אין גויעה אלא בצדיקים, לפי שהם אינן מתים רק מהכרח בלוי החומר ואפיסתו [המיתה היא ביטול כוחות הנפש, והגויעה היא ביטול כוחות הגוף].
(עקידת יצחק שער כב)
מרגלית טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם
...שעל ידי עלות השחר הכיר באמת כי יש לעולם בורא ומנהיג, כמו שפירש בעקידה פרשת בראשית על פסוק (דברים ד, לט) וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים, שמתוך ידיעת מהלך הגלגל היומי דהיינו השמש, יוכל המשכיל להתבונן כי ה' הוא האלהים, וכן אברהם לא הכיר בוראו כי אם מתוך הליכות השמש והתחלת עלייתה כעלות השחר, כמו שנאמר (ישעיה מא, ב) "מי העיר ממזרח צדק" ופסוק זה נדרש על אברהם, וזהו המרגלית הטובה שהיתה תלויה בצוארו של אברהם, שהיה מפרסם לכל מציאות האל יתברך, ובמותו תלה ידיעה זו בגלגל החמה.
(כלי יקר, בראשית פרק לב, פסוק כה)
אמר אביי היינו דאמרי אינשי אידלי יומא אידלי קצירא (רש"י: אידלי יומא - הוגבה שמש כשהחמה זורחת. אידלי קצירא - מיקל החולי)
קודם חצות היום יש נייחא להחולי, ולמול זה אחר חצות היום יחליש ויגבר החולי למאוד. והטעם, כתבו חכמי חן, כי על החמה ממונים מלאכים המנהיגים אותה. וכל פעולת החמה על ידיהן. וכל שעה ושעה מלאכים אחרים מתחלפים, והן י"ב כתות ביום וי"ב כתות בלילה. ולכך הסכימו לחלוק היום לי"ב שעות, והלילה י"ב שעות, ונלאו (חכמי) הטבעים למצוא טעם לסיבת חשבון זה.
(יערות דבש, חלק שני - דרוש טז)
ויבא עשו מן השדה והוא עיף, ותנא אותו היום נפטר אברהם אבינו, ועשה יעקב אבינו תבשיל של עדשים, לנחם את יצחק אביו ומ"ש של עדשים? אמרי במערבא משמיה דרבה בר מרי, מה עדשה זו אין לה פה, אף אבל אין לו פה, דבר אחר מה עדשה זו מגולגלת, אף אבילות מגלגלת ומחזרת על באי העולם, מאי בינייהו איכא בינייהו לנחומי בביעי אמר רבי יוחנן חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום בא על נערה מאורסה והרג את הנפש וכפר בעיקר וכפר בתחיית המתים ושט את הבכורה
עשו לפי הנראה לא היה בפטירת אברהם כלל לא דמעה עינו למותו ולא נשבר לבו לאבל יצחק, אבל בא אליהם כחסר לב בוזה דרכיו, והוא התעסק בשדה בשגעונותיו, גם כאשר קרה מקרהו לבא אל הבית ומצא יעקב מתעסק בהבראת אביו [האבלן לא הסב אליה כמשפט לנוד ולנחם, אבל אמר כדרך הזוללים: הלעיטני נא וגו', כלומר אפתח פי ושפוך [הרבה] לתוכה כמו שכתב רש"י ז"ל. ובראותו יעקב מקלה אבותיו על זה הענין הזר, קנא מאד שירשם כבוד יצחק עליו יותר ממה שירשם על יעקב, כי כבוד הבכור על הצעיר הוא מצד היות האב מתחקה ונרשם יותר עליו כי הוא ראשית אונו, ולזה יחוייב הצעיר לכבד האח הגדול, כמו שדרשו רז"ל. ואחרי היות עשו מקלה אבותיו איך ירשם כבודם בו יותר מיעקב, ולזה אמר יעקב לעשו בראותו רוע מעשיו, אחרי אשר אני מעלה אבותי על ראש תפארתי, וכיום אני מתיחס אליהם יותר ממך, מכרה כיום את בכורתך לי, כלו' שיהיה יחסנו אל אבינו בימים הבאים כיחסנו היום, כי אין מן הראוי שתריח כל היום ריח שדך, ואנכי הולך בעקבות אבינו וכאשר יעלה על רוחך תתנשא לאמר אשר עליך נקרא שם אבינו יותר ממני.
(דרשות הר"ן, הדרוש השני)
אמר רבי יוחנן, חמש עבירות עבר אותו רשע, באותו היום, בא על נערה מאורסה, והרג את הנפש וכפר בעיקר וכפר בתחיית המתים, ושט את הבכורה. בא על נערה מאורסה, כתיב הכא, ויבא עשו מן השדה, וכתיב התם, כי בשדה מצאה. הרג את הנפש, כתיב הכא, עיף וכתיב התם, אוי נא לי, כי עיפה נפשי להורגים. וכפר בעיקר, כתיב הכא, למה זה לי, וכתיב התם זה אלי ואנוהו
הודה בפיו היות עיקר הבכורה אצלו לתועלת ירושת פי שנים בקניינים הזמניים, ולזה אמר כי אחר שהולך למות למה זה לי בכורה, שאם לתועלת הנפשיי - אם לא עכשיו אימתי. ויראה שמכאן אמרו ז"ל שכפר בתחיית המתים.
(עקידת יצחק שער כג)
מבאר שחמש דברות ראשונות הן מקבילות לחמש דברות אחרונות, וא"כ לא תרצח עומד מול אנכי.
(כלי יקר, שמות פרק כ פסוק יג)
מכל חמש עבירות שעבר עשיו באותו היום לא נכתב בתורה אלא זה 'ויבז עשיו את הבכורה', ולאו דוקא מפני שהוא החמור מכולם, אלא מפני שהוא השורש והסיבה לכולם, כי אם האדם אינו מחשיב את עבודת השי"ת גם לא יחשיב שום מעלה של שום אדם. הכל בזוי אצלו בתכלית הביזוי, ויגזול וירצח ויעשה כל דבר תיעוב שבעולם כי הכל בזוי אצלו, והדבר החשוב אצלו הוא מילוי רצונו הבהמי, על כן יהפך לבהמה כי הוא זה מה שחשוב ויקר אצלו. והוא שאמר הכתוב (עובדיה א, ב) 'הנה קטן נתתיך בגוים בזוי אתה מאד', כי איזהו מכובד המכבד את הבריות (אבות פ"ד מ"א).
(רבי אריה פינקל, הר יראה, פרשת תולדות)
וימכור את בכורתו - הצדיקה התורה המכירה שקיימת היא בידו מטעמים שכתבנו, והגם שלא מכר אלא לאונסו, והגם שמכר דבר שוה מאה מנה במנה. וזה לך לשון מהרי"ק: אם מכר מפני דוחקו וזלזל במכירתו יותר מכדי שהדעת טועה שניכר שמפני דוחקו הוצרך לזלזל, אינו יכול לחזור בו דידע ומחל עכ"ל, ומעתה הגם שמכר דבר מופלג הערך בלגימה אחת של נזיד ממכרו מכר, כמו שגילה הוא דעתו באומרו הנה הוא הולך למות ואין לך דוחק גדול מזה, עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו (איוב ב ד).
(אור החיים, בראשית כה, לג)
ת"ר: שלשה הטעימן הקב"ה בעולם הזה מעין העולם הבא אלו הן: אברהם יצחק ויעקב; אברהם דכתיב ביה בכל, יצחק דכתיב ביה מכל, יעקב דכתיב ביה כל. שלשה לא שלט בהן יצר הרע אלו הן: אברהם יצחק ויעקב דכתיב בהו בכל מכל כל... תנו רבנן: ששה לא שלט בהן מלאך המות ואלו הן אברהם יצחק ויעקב משה אהרן ומרים; אברהם יצחק ויעקב דכתיב בהו בכל מכל כל... תנו רבנן: שבעה לא שלט בהן רמה ותולעה ואלו הן אברהם יצחק ויעקב משה אהרן ומרים ובנימין בן יעקב; אברהם יצחק ויעקב דכתיב [בהו] בכל מכל כל..
...אמר כי חנני אלהים וכי יש לי כל, פירוש אומרו "כל" אולי שיכוין לומר כי המנחה שהביא לו אינה מפרצת פרצה בנכסיו ואחר שנתן לו מה שנתן לו במנחה נכרים נכסיו כאשר היו מקודם כולם בשלימות בלא מחסור והבן.
(אור החיים, בראשית לג, יא)
וה' ברך את אברהם בכל - מאי בכל? רבי מאיר אומר: שלא היתה לו בת; רבי יהודה אומר: שהיתה לו בת; אחרים אומרים: בת היתה לו לאברהם ובכל שמה; ר"א המודעי אומר: איצטגנינות היתה בלבו של אברהם אבינו, שכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו; רבי שמעון בן יוחי אומר: אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו, שכל חולה הרואה אותו מיד מתרפא, ובשעה שנפטר אברהם אבינו מן העולם - תלאה הקדוש ברוך הוא בגלגל חמה
עוד טעם על שלא הלך בעצמו - משום שהיו עסקיו עם כל אדם: זה בא ושואל בעניני אמונה, וזה להתפלל עליו. וכדאי' בב"ב שמרגליות הי' תלוי' בצוארו של א"א כו', והכונה הוא - תפלתו וברכתו. וכיב"ז היה הרבה ענינים מוטלים עליו, ומשום זה לא הי' יכול לצאת ממקומו.
(העמק דבר, בראשית פרק כד פסוק א)
ולרבותינו בזה ענין נפלא - אמרו (ב"ב טז:) וה' ברך את אברהם בכל, רבי מאיר אומר שלא היתה לו בת, רבי יהודה אומר בת היתה לו, אחרים אומרים בת היתה לו ובכל שמה. דרש רבי מאיר שלא היתה לו בת לאברהם, וזו לו לברכה כי לא היה יכול להשיאה רק לבני כנען הארורים, ואם ישלחנה לארצו גם כן תעבוד שם עבודה זרה כמותם, כי האשה ברשות בעלה, ואברהם לא יחפוץ שיצא זרעו הכשר משרה אשתו חוצה לארץ, ואף כי יעבוד עבודה זרה
(רמב"ן, בראשית פרק כד פסוק א)
והנה כנגד שני אלו העניינים דיברו אלו החכמים, כי רבי אלעזר המודעי אמנם אמר שאברהם אבינו היתה אצטגנינות העולם בשכלו ובדעתו, ומפני היותו יודע ומסתכל בזה הסידור הנפלא, נתרחק מהפקר שאר האנשים בענייניו ובמנהגיו... והיה פורש מדרכי העולם ונוהג בעצמו מידות אלקיות, כמו שחוייב מעיון האצטגנינות ההוא... ולזה כל מלכי מזרח ומערב היו נכספין אליו ומשכימין לפתחו, והם האנשים הבני חורין, המושלים ביצרם... אשר נגע בליבם התחלת מה מזה האצטגנינות - כי על כן ייחסום למזרח ולמערב - ולזה באים להשתתף עמו ולעמוד לפניו, ללמוד ממנהגו ומיושר מעשיו...
(עקידת יצחק שער ד)
בת היה לו לאברהם
יש לפרש 'ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל', ודרשו ז"ל בת היה לו לאברהם. והכוונה להנ"ל, לעת זקנתו, זקן זה שקנה חכמה (קידושין לב ע"ב), פנימיות התורה, והיינו 'בת היתה לו' כנ"ל, שהוא פנימיות בת מלך פנימה.
(שו"ת משנה הלכות חלק יט סימן שע)
יז ע"א
תנו רבנן: ארבעה מתו בעטיו של נחש, ואלו הן: בנימין בן יעקב, ועמרם אבי משה, וישי אבי דוד, וכלאב בן דוד
והוי יודע, דאפילו למאן דאמר יש מיתה בלא חטא (שם נ"ה ע"ב), אין הכוונה בלא חטא כלל, שהרי מקרא מלא הוא (קהלת ז') כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. (מצאתי בגליון עיין בתוספות ריש ע"ב כדלקמן). וגם עטיו של נחש שאמרו שם שמתו בו קצת, הרי הוא עון אשר חטא שנאמר עליו כי ביום אכלך ממנו מות תמות (בראשית ב'), אלא על כרחך הכוונה שיש מיתה בלא חטא משפט מות לפי דיני ארבע מיתות שבתורה, ובהא קא מפלגי, דרבי אמי ותנא דארבעה מתו בעטיו של נחש סברי משה ואהרן חייבי מיתה הוו מדין תורה, כמי שעובר על דברי נבואתו, שנאמר יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם, כדאיתא התם (שבת שם). ותנא דמלאכי השרת סברי דלא מחייבי מיתה כהאי גוונא, אלא כמו שאמר וסביביו נשערה מאד (תהלים נ') וכהני דמתו בעטיו של נחש (שבת שם), ולהכי מותיב בה לרבי אמי, אבל לכולי עלמא אין אדם ניצול מהחטא על שני הפנים שאמרנו. [מבאר שאין הכונה בלא חטא כלל, כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, אלא בלא חטא שחיבים עליו מיתה.]
(עקידת יצחק, שער פ)
אך החטא גורם - חטאו של אדם הראשון לעבור כוס המיתה על כל הברואים, ואין מקוה. על כן לא תעצור כח הנשמה לעשות הזיכוך הזה קודם המיתה, וזהו ענין הצדיקים שמתו בעטיו של נחש, כמאמרם ז"ל (בבא בתרא יז ע"א), שלא יכלו להשתלם אפילו ברוב מעשיהם בלא זה. אבל אחר ששב העפר אל הארץ כשהיה, וזוהמא שהטיל נחש בחוה פסקה ממנו לגמרי, אז כשישוב ויבנה - תרד בו הנשמה בכל תוקף מעשיה הטובים וזיו אור העליון שנהנית ממנו בגן עדן כפי מעשיה, ותאיר בו בגופה אור גדול, שבו יזדכך לגמרי, ושב ורפא לו מכל הרעות אשר נעשה עלול להם בראשונה. [מבאר שכתוצאה מחטאו של אדם הראשון הזדהמה נשמת האדם וזיכוכה יכון רק לאחר מותו כשישוב לעפרו ינוקה ויקום לתחיה,כאותם צדיקים(הנ"ל) שלמרות טהרתם הוצרכו למות.]
(רמח"ל, דעת תבונות, סי' עב)
שלשה לא שלט בהן יצר הרע וכו' ויש אומרים אף דוד דכתיב ולבי חלל בקרבי
[כלומר, לא היו לו שום תאוות גשמיות, ולא שהיו לו תאוות והוא התגבר עליהן.]
(רבי יהודה זילברט, תושע יהודה, דף כה ע"ג)
לטקסט
ואפשר גם כן שהיה עליהם חטא במלכותם מפני שהיו כהנים ונצטוו (במדבר יח ז) תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם, ולא היה להם למלוך רק לעבוד את עבודת ה'. [מבאר שכלות בית חשמונאי עד תום נבע מחטא לקיחת המלכות אליהם לשבט לוי ולא העבירוהו לשבט יהודה אשר לו המלוכה בישראל].
[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה טו ע"א ]
[עיין עוד לקט באורי אגדות ביצה טז ע"א]
דבר ידוע הוא, כי היחס לא יאמר רק בדברים המסכימים - במין קרוב, אך אם אינן מסכימים במין אף אם יסכימו - בסוג, לא יפול בהם התואר והיחס, ולזה לא יאמר זה האדום חזק המראה או יפה המראה מזה הירוק, לפי שעם היותם נופלים תחת סוג המראה, אחרי שאינם מסכימים במין, לא יתכן בהם היחס הפחות והיתר, ולפיכך מכיון שאמר אמימר חכם עדיף מנביא, נתחייב לומר שיש בחכמים כח נבואיי, כי אם לא יקבלו הפחות והיתר אף אם יהיו באחד מהם סגולות חשובות, אינם בזולתו, ולפיכך הוכיח אביי ואמר: תדע דאמר גברא רבא מלתא ומתאמר משמיה דגברה רבא אחרינא כוותיה. פירוש, תדע שיש בחכם כח נבואי, דאמר גברא רבא מילתא שאדם אחד יחדש דבר ולא יחדשוהו ולא יאמיתוהו רבים חכמים כמוהו, ות"ח אחד שיהיה קדום אליו חדשהו כמוהו, ולא חדשהו ג"כ בזמנו זולתו, ואלו השיגוהו אלו השנים בכח שכלי לבד, איך היה שאלפים מהחכמים שוים אליהם לא שערוהו, ואלו השנים שערוהו שעור שוה לגמרי מכל צדדיו, זה א"א בכח שכל פשוט, אבל מצטרף אליו כח נבואיי, כלומר, כח שהוא למעלה מהשכל. ועל זה הקשה רבא ואמר מאי קושיא, דילמא תרוייהו בני חד מזלא נינהו, פירוש, דבר ידוע הוא שהנפש מצד שהוא "שכל נבדל" חל באדם כדעת רז"ל, שהוא שוה בגוף ראובן ושמעון, א"כ מדוע יתחלפו כחותם, שזה יהיה מוכן לקבל החכמה וזה יהיה בלתי מוכן אליה. זה יתחייב בהכרח מאחד משני דברים, או מצד החומר, או מצד נותן הצורה ומחדש ההויה. אם מצד החומר כי אף שיהיה נותן הצורה אחד בשניהם, אחד שזה פועל בחומר הטוב וזה פועל בחומר בלתי טוב, א"א שיהיו הכחות בשני הפעולים אחדים ומסכימים. ועל דרך זה הוא מה שאמר: האי מאן דבכוכב חמה יהא גבר נהיר וחכים משום דספרא דחמה הוא הנה דברו שם מצד הפועל, אך אין כונתם ששני אנשים שיהיו נולדים בכוכב חמה, והאחד - מזגו מן הטוב שבליחות ומזג מוחו המשובח שיהיה, והאחר - עב שבליחות עכור, ואע"פ שהם נולדים ברגע אחד לא ישתוו בקבול החכמה. כי אע"פ שהפועל אחד, מתחלף הפעולה כפי התחלפות המתפעלים אשר פעל בהם, וזה ברור עם ההשתכלות המועט, ועל זה הדרך יתחלפו כחות הנפש מצד מזגי הגוף, וישתנו ג"כ מצד נותן הצורה, וזה תלוי ברגעי ההריון והלידה. ולפיכך, הקשה רבא ואמר, מאי קושיא, כלומר איזה הכרח הוא זה שיהיה לחכם כח נבואיי מהסכים, שני אנשים מתחלפים בדבר אחד לא יסכימו בו זולתם, כי אפשר שיהיה זה מצד שהם בני חד מזלא, ולכן יסכימו כחות נפשם ושכלם, ואף כי יהיו מתחלפי המזג כיון שהם מסכימים מצד הפועל, יסכימו דעתם וסברתם, ואם לא יסכימו בהם רבים מהאנשים. וזה הקשה מצד נותן הצורה ולא מצד המזג, לריחוק המצא השתוותם או המנעו. ולפיכך חדש רבא ואמר: תדע דאמר גברא רבא מילתא ומתאמרה משמיה דר"ע בן יוסף כותיה. והיתה כונתו, שאי אפשר שיהיו שוים מצד נותן הצורה [שיסכים] חכם אחד בזמננו זה עם רבי עקיבא בן יוסף, שהרי רחוק מעלתם ושכלם רב מאד ואיך ישתתפו בזה התאחות הגדול.
ועם כל זה הקשה רב אשי דילמא להאי מילתא בר מזלא הוא, כלומר שהסבות הרחוקות השמימיות נעלמות ממנו ואפשר שתהיה לשניהם סבה נותנת איזה התאחות בדבר אחד ולא ימשך זה בכל, ולפיכך העלה רב אשי ואמר תדע דאמר גברא רבא מילתא ומתאמרה הלכה למשה מסיני כותיה, שזה יכריח וזה בכח נבואיי, כי מה שהוא הלכה למשה מסיני לא ישפטהו השכל אבל הוא למעלה ממנו, כי אם ישפטהו השכל היה נמסר לחכמים כשאר משפטי התורה ולא תצטרך עליו הלכה למשה מסיני. ואחרי שאנו רואים שזה החכם מסכים לדבר שהוא למעלה מהשכל, על כרחנו נשפוט שהוא בכח נבואיי שבו.
ובהיות החכם והנביא השתתפו בכח נבואיי. ויש לחכם יתרון על הנביא, שהחכם יאמר מה שיאמר מצד שכלו ויהיה אמת או לא יהיה, מצוה לעשות מעשה על פיו, מה שאין כן בנביא, יתכן לומר חכם עדיף מנביא. ומצד אחר ימצא שהחכם עדיף מנביא, שאמונת הנביא תלויה בדעתו של חכם, ואין האמונה בחכם תלויה בנביא כלל, שאם יצונו הנביא שלא נשבע לחכם לא נאבה אליו.
אבל נראה דריב"ל מודה דאחר הליכת המדבר הניחו שברי לוחות בארון שעשה בצלאל, אלא ס"ל דכמו במדבר הלכו שברי לוחות בארון בפ"ע כך היה תמיד, שבשעת מלחמה נטלו השברי לוחות מזה הארון והניחו בארון השני ונשאוהו למלחמה אבל אחר המלחמה הניחו בארון שבקה"ק. והיינו דאי' במס' ב"ב ספ"א דשברי לוחות היו בארון שבקדשי הקדשים והוכיחו מקרא דשלמה המלך. ולא כתוס' עירובין דס"ג ב' דלמ"ד שני ארונות היה צ"ל שהניחו השברי לוחות בימי שלמה בבנין הבית, וס"ל דמאז והלאה מודה ריב"ל שלא באו למלחמה. וזהו דוחק, והרמב"ן בפ' עקב הוכיח מזה דב"ב דסוגית התלמוד דלא כריב"ל. ולדברינו אין שום ק' דודאי כ"ע מודי בזה אלא דלריב"ל היה המצוה לטלם למלחמה ולצורך מצוה רשאים ליכנס לקה"ק כמש"כ התוס' בב"ב די"ד א'. מעתה שפיר נקרא אז זה הארון שעשה בצלאל ארון ברית ה' מחמת שהיו מונחים בו שברי לוחות. [מביא מחלוקת תנאים בשאלה האם גם בזמן המדבר היו שברי הלוחות מונחים בארון שעשה בצלאל, וסובר שגם בזמן שהיו שברי הלוחות בארון שבמקדש, היו נוטלים אותם ומביאים אותם למחנה המלחמה.]
[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות סב ע"א]
[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה מב ע"ב]
מתחלה נחלקה מלכות בית דוד והיתה הלוך וחסר, עד שלבסוף נמסרו ישראל ביד שטן לגמרי שייסרם, רק מבלי לעשות בהם כלה ח"ו, כי ע"ז נכרתה הברית לבל יעשה כליון ח"ו, וזהו את נפשו שמור, ומאז החל ישראל לקונן ולדבר ברוב צערם, עד שאנחנו בעו"ה בגולה שכורת ולא מיין, וזהו איוב לא בדעת ידבר, וכל עסקינו בגולה אשר יצחקו עלינו צעירים וכדומה, ורבים יסורים וכל ראש לחלי וכל לבב דוי, הכל מבואר במענה איוב, וזהו הכל מיסורי ישראל, וגם משיח בן דוד שסובל יסורים בשביל ישראל, והארכתי בפרטות דברי איוב איך הכל מוסב על ישראל, וכן רעי איוב הם חכמי ישראל, ואין מנחם לאיוב ולא מצא עזר כנגדו בעו"ה, כי כאבו נעכר יום ביומו, אמנם בביאת אליהו בן ברכאל הוא אליהו הנביא, כאשר יבוא הוא על ישראל והשיב לב אבות על בנים, אז ימצא איוב תנחומים ואז ישוב רוחו בקרבו, ואז יזכה למראות נבואה, וידבר ה' את איוב מהסערה, והוא המובטח ע"י נביאים [זכריה ט', יד] וה' עליהם יראה ויצא כברק חצו והלך בסערת תימן, והיא הסערה שידבר ה' עם ישראל, ולבסוף יוסיף לישראל משנה מאשר היה בימי שלמה, והמה ימות המשיח אי"ה.
...בודאי מצות המלאכי השרת למעלה שלימה בלי פגימה, להיותה משוללת יצר הרע וחומר - מעבודת בני אדם המורכבת בחומר ורבים לוחמים לו תמיד, ואין מצוה ועבודה מבלי שיהיה בה פגימות רבות, וא"כ אם עשית המצות לצורך העולמות, ודאי כי עבודת מלאכי השרת למעלה תוכשר ותוחשב אף כי אין להם מתנגדים. אבל אם כוונתו להבחין, ודאי צדיקים נבחרים, אף כי יש פגימה בעבודתם.
וזהו הבדל גם כן בין אברהם לאיוב, כי אמרו חז"ל [ב"ב טו ע"ב] גדול הנאמר באיוב יותר ממה שנאמר באברהם, אבל לא בשביל זה היה יותר צדיק מאברהם, כי אברהם היה תמיד נרדף וסבבוהו צרות רבות רעות נע ונד בארץ לא מצא מרגוע, והיה חסר מקום אפי' ד' אמות קבר לא היה לו, ואפשר שהיה לו קצת פגימה במצות, אבל איוב שהיה שקט ושלוה בביתו, לא חסר לו כל טוב וכל אוהביו השלימו אתו, פשיטא שהיה יכול לעשות מצוה בלי פגימה יותר מאברהם, כי לא היתה לו שום מניעה, והרי זה בגדר מלאכי השרת, ואברהם בגדר צדיקים הנ"ל, וחזר הדבר למחלוקת הנ"ל. הנה להכריע בין דיעות הנ"ל, הדבר מבורר, אם אין רצון השם בבחינה רק בעשית המצות ולהגדלתו, ולכך יוכשר בעיניו מעשה המלאכי השרת כנ"ל, ואם כן היא גופא קשיא, למה נברא השטן הוא היצר הרע, ומאן מעכב על ידו, לא היה לו לבראו, ויהיה הכל מעשה האדם בשלימות כמו מלאכי השרת, אלא ודאי רצון הבורא להבחין.
ובזה יובנו דברי הש"ס הנ"ל. השטן בראותו בשבחו של איוב, חשב אולי ששכח אהבת אברהם, הואיל שקצת פגימה בעבודתו שאינו כמלאכי השרת, וכוונת ה' בעשית המצות לקיום העולמות, וא"כ בזה יהיה השטן מבוער מן העולם ואין צורך בו, ולזאת בנפשו דבר השטן וא"ש. [למה נברא השטן, הוא היצר הרע? אם לא היה נברא היה כל מעשה האדם בשלימות כמו מלאכי השרת, אלא ודאי רצון הבורא להבחין ולראות את מעשי האדם, עד כמה משתדלים הם להדבק בה'. והשטן, בראותו בשבחו של איוב, שהייתה עבודתו את ה' כמלאכי השרת, אלא שלא התמודד נגד יצר הרע, חשב שכוונת ה' בעשית המצות לקיום העולמות ולא לבחינה מיהו הצדיק החפץ להדבק בה', וא"כ בזה יהיה אין צורך בו, ובנפשו דבר השטן.]
לטקסט
(פרק יד) הבינוני אינו מואס ברע, שזהו דבר המסור ללב, ולא כל העתים שוות אלא סור מרע ועשה טוב דהיינו בפועל ממש במעשה דבור ומחשבה שבהם הבחירה והיכולת והרשות נתונה לכל אדם לעשות ולדבר ולחשוב גם מה שהוא נגד תאות לבו והפכה ממש... בדבר המסור ללב, דהיינו שיהא הרע מאוס ממש בלב... הנה זה אי אפשר שיהיה באמת לאמיתו אלא ע"י גודל ותוקף האהבה לה' בבחי' אהבה בתענוגים להתענג על ה' מעין עוה"ב... ואין כל אדם זוכה לזה כי זהו כעין קבול שכר... ולכן אמר איוב בראת צדיקים וכו', וכדאיתא בתיקונים שיש בנשמות ישראל כמה מיני מדרגות ובחינות, חסידים גבורים המתגברים על יצרם מארי תורה נביאים כו' צדיקים כו'.
[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין ל ע"ב]
ועל זה מסיק במס' (תענית ז.), א"ר אמי אין הגשמים נעצרים, אלא בעון גזל, שנאמר (איוב לו לב) על כפים כסה אור. לפי שבלשון גשמים סתם, מדבר בגשמי ברכה, כמו שפי' רש"י, מתחלה נאמר ויהי הגשם על הארץ, ואח"כ נאמר ויהי המבול, אלא כשהורידן הורידן ברחמים, אולי יחזרו בתשובה, ואז יהיו גשמי ברכה.
וזה הנמשל, כי רחם של ישראל צר להוליד תולדות של צדיקים תורה ומעשים טובים ותשובה, כי בעו"ה אפס עצור ועזוב, ועל זה אמר הנביא [מ"ב יט, ג] באו בנים עד משבר וכח אין ללידה, והיינו להוליד בתשובה הגאולה והישועה. מה עשה הקב"ה, מזמין לנו נחש, היינו מלך כהמן, שנושך אותנו ומכאיב אותנו, עד שעל ידי כך חוזרים בתשובה, ומזה הולידה והצמיחה צמח צדקה וישועה לישראל, וזהו ענין אילה, ולכך המשיל דוד כנסת ישראל לאילה.
אבל הוא כי הוא נגד י"ב כתות הנ"ל. שהם נגד י"ב צירופי הויה ב"ה. ומנהיגי חמה - כל שעה כת אחרת. וקודם חצות מלאכי החמה מלאכי רחמים, ולאחר חצות מלאכי דין. ולכך: קודם חצות נייחא לעולם, כי בשפעתם רחמים גמורים, אבל אחר חצות היום מנהיגי חמה הם מלאכי דין, לית נייחא.
ולזה אמר: השבעה לי כיום, ולא רצה זה למען יאסר עשו בזה מיראתו לנפשו, כי איש כמוהו לא יאסרהו נדר וכל שבועת אסר. וכבר אמרו רבותינו ז"ל שחמשה עבירות עבר עשו בו ביום ומכללם שכפר בעיקר. אבל להיות רואה יעקב מקום הערעור בדבר המכירה כי [רק] בכורת אב כיצחק לא ישקל כסף מחירה, רצה לקיים בשבועת עשו דבר המכירה לבל יזקק אליו עוד אשר לו המשפט אם יבא לערער עליה, גם כי משפטי האומות עד היום לחזק קנינים, והשעבוד אשר להן חולשה בצד מה כשישבע המשעבד והמקנה. [מבאר שמדברי חכמינו עולה שעשו לא כאב כלל את מות סבו ולא חש צער אלא היה דואג על רעבון בטנו, ולכן יעקב רצה להעביר את הבכורה ממנו כי אינה מתאימה לו וכן מה שער עבירות אותו יום זה מה שהביא את יעקב לבצע מכירה מחוזקת שלא יהיה עליה ערעור וטענת שקר.]
וזה רומז ליעקב ועשו, שעשו חלוקה ביניהם, כי יעקב בחר לו יה לחלקו וה' מנת חלקו,ועשו בחר לו אומנות על חרבך תחיה,וע"כ כפר בעיקר, ולפיכך בא ציווי אנכי לבית יעקב, וכנגד זה הזהירם שלא יאחזו באומנות עשו כי אומנות זה הביאו לידי כפירה ומטעם לא תרצח לא קבלו בני עשו התורה כי הרציחה מביאו לידי כפירה באנכי ה' אלהיך וא"כ בטלה כל התורה,כ"א אין מצווה אין מקום לשום ציווי וע"כ לא רצה לקבל אפילו שאר הדברות כי ענין הרציחה סותר הכל, כי הרוצח חושב שהוא עושה רצון מזל מאדים בכח השר של מעלה ובזה הוא מכחיש אלהותו ית'.
והנה זולת המצאה זו לא היה מציאות ליעקב לזכות בבכורה מיד עשו, ועל עשו אמר הנביא (משלי ה כב) עונותיו ילכדנו את הרשע, שבסיבת עונותיו שעשה בו ביום כאומרם ז"ל (ב"ב טז:) בפירוש אומרו עיף ויגע, זה היה סיבה להוציא ממנו הבכורה ותעמודנה ביד הראוי לה. [מבאר כי העוונות שעשה עשו באותו היום גרמו לו למכור בכורתו עבור נזיד עדשים, ולאבד את חלקו.]
עוד ירמוז באומרו "כל" שהיא בחינת הקדושה שנקראת "כל", ובחינה זו כשתהיה מושגת באדם אין החסרון עושה רושם והחסר נשלם מעצמו, וכברכת ישראל כחול (לעיל כב יז) שהחסר נשלם מעצמו, והיא ברכת כל, והיא סוד כד הקמח לא כלתה (מ"א יז טז). ועיין מה שפירשתי בפסוק (יח) ויבא יעקב שלם, וברכה זו זכו בה כל האבות; אברהם בכל, יצחק מכל, יעקב כל, (ב"ב יז.) וזה סודה, ומעתה נותן טוב טעם באומרו קח נא את ברכתי וגו' כי חנני אלהים וכי יש לי "כל", והנחסר נשלם מעצמו. [מבאר כי האבות זכו למדרגת הקדושה שבה החיסרון מתמלא מעצמו, והיא בחינת 'כל'.]
ורבי יהודה דרש כי בת היתה לו, דאפילו ברתא לא חסריה רחמנא (שם קמא), והיא הברכה בכל, כי היה לו כל אשר יחמדו האנשים לא חסר דבר ובאו אחרים והזכירו שם הבת.
ובאמת שאין הכוונה לאחרים והמחלוקת להם עם רבי יהודה להודיע אותנו שם הבת הזאת בלבד, וחלילה להם שיוציאו ברכתו של אברהם שהיא גדולה וכללית לענין זה, שיאמר הכתוב כי ברך אתו השם בבת אחת ששמה כך.
אבל אחרים חדשו בפירוש הכתוב הזה ענין עמוק מאד ודרשו בזה סוד מסודות התורה, ואמרו כי "בכל" תרמוז על ענין גדול, והוא שיש להקב"ה מדה תקרא "כל", מפני שהיא יסוד הכל, ובה נאמר (ישעיה מד כד) אנכי ה' עושה כל, והוא שנאמר (קהלת ה ח) ויתרון ארץ בכל הוא, יאמר כי יתרון הארץ וטובה הגדולה השופע על כל באי עולם בעבור כי בכל היא, והיא המדה השמינית מי"ג מדות, ומדה אחרת תקרא בת נאצלת ממנה, ובה הוא מנהיג את הכל, והיא בית דינו של הקב"ה הנרמז במלת וה' בכל מקום (ב"ר נא ב), והיא שנקראת כלה בספר שיר השירים, בעבור שהיא כלולה מן הכל, והיא שחכמים מכנים שמה כנסת ישראל במקומות רבים בעבור שהיא כנוסת הכל והמדה הזאת היתה לאברהם כבת, כי הוא איש החסד ויתנהג בזו, ולכך אמרו אחרים כי אין הברכה הזאת שנתברך בכל רומזת על שהוליד בת משרה אשתו, או שלא הוליד, אבל היא רומזת ענין גדול שברך אותו במדה שהיא בתוך מדת הכל ולכן תקרא גם היא כל, כלשון כי שמי בקרבו (שמות כג כא) והנה הוא מבורך בשמים ובארץ, ולכך אמר בה' אלהי השמים ואלהי הארץ.
והענין הזה נמצא לרבותינו רמוז בהגדות במקומות רבים, כענין שאמרו במדרש חזית (שהש"ר ג כא) שאל רבי שמעון בן יוחאי את רבי אליעזר ברבי יוסי אפשר ששמעת מאביך מהו בעטרה שעטרה לו אמו (שה"ש ג יא), אמר לו הן, אמר לו היאך, אמר לו משל למלך שהיתה לו בת יחידה והיה מחבבה יותר מדאי והיה קורא אותה בתי, לא זז מחבבה עד שקרא אותה אחותי, ולא זז מחבבה עד שקרא אותה אמי, כך בתחילה חבב הקב"ה את ישראל וקראן בתי, הדא הוא דכתיב (תהלים מה יא) שמעי בת וראי, ולא זז מחבבן עד שקראן אחותי, שנאמר (שה"ש ה ב) פתחי לי אחותי רעיתי, ולא זז מחבבן עד שקראן אמי, שנאמר (ישעיה נא ד) הקשיבו אלי עמי ולאומי, לאמי כתיב עמד רבי שמעון בן יוחאי ונשקו על ראשו, אמר לו אילו לא באתי אלא לשמוע זה הדבר מפיך די. [מבאר שלפי רבי מאיר טוב היה לו שלא היתה לו בת כי אז הוא היה מתקשה להשיאה לאדם הגון. רבי יהודה אומר שהיתה לו בת היינו שלא חסר דבר. ואחרים מוסיפים שבכל שמה ומבאר על פי קבלה שפירושו שיסד ה' בו יסוד כללי של האומה שתצא ממנו והתכונה הלאומית הזו שנקרת בת היא כנסת ישראל.]
אמנם ר' שמעון בן יוחאי אמר, כי לא היה לבד נאה מקיים במעשיו... אבל שהיה גם כן נאה דורש, ומכריז ומפרסם האצטגנינות ההוא אשר בליבו לכל בני עולם... כדי ללמדם ולהיישירם... והעיון הזה המפורסם על פי דיבורו היא היא המרגלית שהיתה תלויה בצווארו... ודאי ההסתכלות בה יסיר כל נגע וכל מכה אשר יהיו בנפש החולים מחוסר האמונה במציאותו יתברך.
וכשנפטר אברהם וחדל ההסתכלות ההוא מצווארו, נטלה הקב"ה ותלאה בגלגל חמה, כלומר: שנשאר העיון הזה בעצמו לכל בעל שכל, שיקחהו מהמקום עצמו אשר לוקח משם... שידיעת היום וסיבתו בתנועת הגלגל עם החמה תועיל מאוד לדעת מה שישיב אל הספרות אשר יתיילדו בליבו [המדרש מתאר שתי דרכים שבהן פעל אברהם בכדי ללמד את בני דורו את האמונה האמיתית: ע"י מתן דוגמה אישית, וע"י הפצת האמת השכלית].