טו ע"ב

לא יבשל בתחלה מיום טוב לשבת וכו' ועושה תבשיל מערב יום טוב וסומך עליו לשבת
1-5

ויש לפרש כי זה ענין מצות עירוב תבשילין, שיום טוב הסמוך לשבת מניח עירוב תבשילין מבעוד יום קודם יום טוב, ואז אף ביום טוב יכול לתקן מאכלו לשבת. כי מה שצריך לתקן סעודות שבת קודם שבת, רמז הוא שהשבת מענין עולם הבא, ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, ומי שלא טרח בערב שבת מה יאכל [ע"ז ג ע"א]. ויום טוב הסמוך לשבת, הם ימים טובים שיש לאדם, כמו ימי המשיח, וכל ימים טובים שיש לאדם. ואז לא יבשל בתחלה בהן לשבת, שאין יום טוב מכין לשבת (ביצה ב ע"ב), שיהיה מתקן בו - בימות המשיח שהם ימים טובים, או שאר ימים טובים שיש לאדם - לא יכול לתקן מה שיאכל לעולם הבא. שזה אינו, שאם מקיים מצות ומעשים בשביל שיש לו הרבה טובות, והוא מקיים מצוות, אין זה כלום. לכך אין מבשלין מתחלה מיום טוב לשבת. וכמו שאמר הכתוב על איוב שהיה "ירא אלקים" (איוב א, ח), אמר השטן (איוב א, ט-יא) "החנם איוב ירא אלקים הלא אתה שכת בעדו ובעד ביתו ובעד כל אשר לו מסביב מעשה ידיו ברכת מקנהו פרץ בארץ ואולם שלח נא ידך וגו'". ולפיכך האדם אם הוא צדיק מפני הטוב, אין זה דבר. ולכך אין מתקנין מיום טוב לסעודת שבת. רק אם התחיל לבשל לפני יום טוב - הוא מבשל אף ביום טוב, שזה מוכח שלא בשביל יום טוב הוא מבשל לשבת - עד שלא יהיה רשאי לבשל מתחלה לשבת - שהרי התחיל כבר לפני יום טוב.

(מהר"ל, נצח ישראל, פרק מו)

זכור את יום השבת לקדשו זכרהו מאחר שבא להשכיחו
10-11

מדוע מצות שבת היא עלולה להשתכח יותר מזולת המצוות?... המקובל אצלנו הוא כי כל שלמות המצוה הוא עם טהרת הלב וזַכות המחשבה שיכוון במעשהו לעשות נחת רוח ליוצרו. עם כל זאת אם לפעמים יעשה אדם מצוה בלי הכוונה הצורך אליה, גם כי איננה על צד השלימות הראוי למה שעולה לה', עם כל זאת היא מתקבלת לפניו יתברך ולמצוה יחשבנה, כענין שאמרו ז"ל: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה כו' (פסחים נ)... אבל כל זה הוא בשארי מצוות ולא במצות שבת, והוא כי כל המצוות עשייתם לא תערב אל גוף האדם כי אין לו הנאה מהם למאומה, כמו ציצית ותפילין וכאלה, ואז בשגם כי הוא עושה המצוה בלי שום מחשבה וכוונה הצורך אליה רק כמתעסק בעלמא, עם כל זאת המחשבה ניכרת מתוך המעשה אחרי אשר כמו זר נחשבה אל הגוף ואין לו מהם שום הנאה... לא כן מצות שבת, אשר הגוף והנפש יחדו ירונו חלקם, הנה במושבו על הלחם ומרבה במיני תענוג ועדונין באכול ושתות וכדומה, במה ייוודע איפוא אם הוא בעבור עונג שבת או כוונתו לענג גופו במטעמים אשר אהב, אם לא ע"י המחשבה, כי המעשה עצמה איננה ניכרת כלל לעסק מצוה, כי זה כל האדם יאכלו וישבעו ויבחרו כל נתח טוב. ועל זאת הפליגה התורה הקדושה באזהרה זו "זכור את יום השבת לקדשו", והוראת מלת זכור (בקמ"ץ תחת הזיי"ן) איננה ענין ציווי כי אם מקור, כידוע, ויהיה הרצון בזה לומר כי מהצורך אלינו לחפש ולבקר עשתונותינו שיהיה השבת מוזכר אצלנו, ולקבוע אותו בחוק הזכרון על היותו עלול להשתכח ולהתעלם מלב העושה, רצוני שלא יכוון לענג השבת כי אם לענג את עצמו, ואז אין במעשהו שום תמונת מצוה. וזהו מליצתם ז"ל זכרהו מאחר שבא להשכיחו.

(רבי יעקב קרנץ, אהל יעקב, פרשת לך לך, עמ' קלא במהד' תשע"א)

עניני וחפצי הגוף הוטבעו בו כוחות המתאוים והמעוררים אותו אליהם, עד שאין מהצורך אליו הערת אחרים כל מאומה, כי הוא תובע חלקו מעצמו ובחוק טבעו. לא כן עניני הנפש, אין שוקד עליהם להעיר את האדם לתבוע צרכה, כי דורש אין להם במזגי ויסודי גופו להיות נמשך אליהם בטבעו. על כן, הוא יתברך, בצוותו אותנו על זכירת יום השבת ושמירת קדושתו, מה שאיננו מוחש ומורגש בלתי אל הנפש ובקל היא עלולה להשתכח, אמר "זכור את יום השבת לקדשו", והוראת מלת זכור איננה על דרך הצווי (בשכבר אמרנו כי לא יאות לצוות על הזכירה), אבל הוא מקור בקמ"ץ, והכתוב הורה לנו כי מהצורך אלינו לחפש עילות ולעשות תחבולות מה שיביאו לזכרון קדושתה. וזהו שדרשו זוכרהו מאחר שבא להשכיחו, ממש כמשפט בני אדם, אם יהיה להם דבר מה לחוק אותו על זכרונם, ומדאגה פן ישכחוהו יעשו להם אותות במה שעומד ומתמיד נגד פניהם, אם ברשימה בחרט או כדומה מהאותות והסימנים המסכים זכירת הדבר עם הבטתם עליהם. כן מצות שבת רבת החשיבות, שעליהם הפליגו ז"ל שקולה היא נגד כל המצות, ולבל תעבור עליה השכחה ח"ו להיותה בלתי מוחשת ומורגשת אל גוף האדם, היתה עצתו יתברך לתת אליה אות ומופת מה שיביא את האדם לזכירתה.

(רבי יעקב קרנץ, אהל יעקב, סוף פרשת וישב, עמ' שעט-שפ במהד' תשע"א)

ועיין במכילתא יתרו פ"ז על פסוק "זכור את יום" - תהא זוכרו מאחד בשבת, שאם יתמנה לך מנה יפה כו', רי"א כו', תהא מונה לשם שבת. עד כאן. וזהו כשיטת ברייתא דתורת כהנים [אמור פרשה יב], דלא קאי אקידוש היום. אלא דהתם מפרש הזכירה בכל ימי השבוע דחול גם כן, ולענין זכירת הלב, ורישא מפרש לענין לענגו. ודבר זה גם בתלמודין דאמר קרא זכור כו', זכרהו כו', עיין שם. אלא שרש"י שם דיבור המתחיל מ"ט כתב דהוא אסמכתא בעלמא, דקרא אתי לקידוש היום. עיין שם. והיינו לשיטת ברייתא דתלמודין בפסחים [קו ע"א]. אבל לתנא דמכילתא יש לומר שפיר דדרשא גמורה הוא ולא אסמכתא...
אלא שהרמב"ן שם [שמות כ, ח] כתב אחר כך דקידוש היום מלקדשו הוא דילפינן, אבל זכור מצוה (בפ"ע) לזכרו תמיד בכל יום אלא שכל מצות הזכירה במנין אחד בחשבון רמ"ח. עד כאן. ויעויין שם באריכות. אבל דבריו צריך לעיין, לפ"ד דהם ב' מצות שונות, אמאי יהיה בחשבון אחד? ועוד דלשון הברייתא דפסחים דמייתי בעצמו שם איתא זכור כו', זכרהו כו', מבואר דמזכור קדריש. והמכילתא דדריש מלקדשו לשיטתיה דדריש מזכור ד"א. וגם דברי רש"י ביצה הנזכרים לעיל כן.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק קונטרס שביתת שבת, אות ב, דף לו ע"ד-לז ע"ג)

בשכבר הימים שערתי לפרש המאמר "קיים אברהם אבינו כל התורה כולה ואפילו עירובי תבשילין" [יומא כח ע"ב], ע"פ מה שנ"ל לפרש מאי דאמרינן בפ"ב דביצה בטעם עירובי תבשילין מ"זכור את יום השבת לקדשו" - זכרהו מאחר שבא להשכיחו, חוץ מפירוש רש"י דקאי על עונג שבת, די"ל דקאי על קדושת שבת, מפני ששבת חמירא מיו"ט, ואם שבת ויו"ט שסמוכין זה לזה לא יהיה כל היכר על החומר של שבת לעומת יו"ט, יוכל האדם לטעות להשוות קדושת שבת לקדושת יו"ט, ויבוא לידי חילול שבת במלאכת אוכל נפש המותרים ביו"ט, ויחשוב שבכל זה מקדש הוא את השבת כערך היו"ט, והרי אינו משוה אותו ליום חול, ובאמת כשם שאנו צריכים להבדיל בין קודש לחול כן צריכים אנו להבדיל בין קודש לקודש. וזאת היא כוונת חז"ל על גדולת חכמתו הקדושה של אברהם אבינו שקיים את כל התורה כולה עד שלא ניתנה, שלא די שכל מה שתלוי בהבדלה שבין הגדרים היותר רחוקים זה מזה כמו בין הקודש ובין החול וה"ה בין הטמא ובין הטהור קיים לשמרם, אלא שהבחין ג"כ בסדרי המדרגות שבין קודש לקודש, ואבוהון דכולהו הוא ההבדל שבין קדושת השבת לקדושת יו"ט, להעלות את קדושת השבת למעלה מקדושת יו"ט, שלפי פירושנו בדברי הגמרא בנוי ע"ז העירובי תבשילין.

(אגרות הראיה, כרך ג, איגרת תתיא)

זכור את יום השבת לקדשו וכו' כדי שיברור מנה יפה לשבת
10-12

ממה שאמרו בריש פרק שני דביצה אעירוב תבשילין מקרא ד"זכור וגו' לקדשו" - זכרהו וכו' לברור מנה יפה לשבת, משמע דעי"ז הוא מקדש השבת כשמכין מנה יפה לסעודתו, דדחוק לומר דע"י ההכנה יזכור השבת ולא ישכח מלקדשו בקידוש היום בפה על היין, דמה נפקא מינה בהכנת הסעודה לענין שלא ישכח אחר כך? ואי ע"י שימת לבו לא ישכח, גם בזכירה בלב בלבד ושמשים על לבו לזכור יהיה די. ומלשון הגמרא משמע דעיקר הכוונה שיזכור לברור מנה יפה, דאי הכוונה אזכירה לבד, לא היה לו לומר כלל הך שיברור וכו'. רק דהצריכו לעשות דבר לזכרון בשבת שלא ישכח, ועל כרחך דעיקר הכוונה שיזכור ברירת המנה יפה ודעי"ז הוא מקדשו.

(רבי צדוק מלובלין, פוקד עקרים - ליקוטים מכתב יד קודש המחבר, דף ל ע"ב במהד' פיעטרקוב תרפ"ב)

"זכור", פירשו חז"ל מנה יפה זמנהו לשבת. פרשנו להניח בכל מעשה נקודה פנימיות לה' בלבד. וזה זכירת שבת, שהוא ע"י שמעידין בני ישראל כי הכל לה' יתברך.

(שפת אמת, פרשת תשא, שנת תרל"א)

זכרהו מאחר שבא להשכיחו
11

חתימת אות ברית קודש נקראת "שלום", כמו שבת שנקרא "שלום", כי השלמת הבריאה היה בו כמ"ש מה היה העולם חסר מנוחה באת שבת כו' [רש"י בראשית ב, ב]... כי כל ימי המעשה הם דברים פרטים, ושבת הוא הכלל... ובאמת שזה מקום הכלל צריך שמירה ביותר. ולכן זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, ואמרו: כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה [ברכות כ ע"ב]. הרמז הוא דכל מקום שיש זכירה שהוא התגלות המעין פנימי, צריך שמירה. וכפי השמירה כך זוכין להתדבק בפנימיות המעין. והנה הסט"א הולכת בסוף אחר סטרא דקדושה כדאיתא כקוף בתר בן אדם [זוהר ח"ג דף קפט ע"א]. ולכן בסיום הגוף יש ערלה. וכמו כן איתא בע"ש בין השמשות שלטו המזיקין, וניתן השבת להשבית המזיקין... דאיתא זכור ממי שבא להשכיחו, כי הקב"ה הכין עצות לבני ישראל, ובכ"מ שיש כח הסט"א, נתן לנו חוקים ומצוות לסייע לנו כמ"ש "אלמלא הקב"ה עוזרו לא יכול" [סוכה נב ע"ב]. ולכן בסוף ימי המעשה נותן השבת.

(שפת אמת, פרשת פינחס, שנת תרנ"א)

בני ישראל בכח דביקותם בעץ החיים מאירין לברר הדעת אצל האומות. וכמו כן השבת מאיר לימי המעשה... ואיתא בגמ' פסחים "זכור" - זכרהו על היין. ונדחקו בתוס' מאין דרשו חכמים כן. וי"ל כמ"ש בגמ' ביצה זכרהו מאחר שבא להשכיחו ע"ש גבי עירובי תבשילין. וכמו כן בענין זה, דהיין מערב הדעת כמ"ש במדרש כאן. אבל השבת מאיר ושליט הנשמה על חשכת הגוף. לכן דוקא זכרהו על היין, עץ החיים על עץ הדעת כנ"ל.

(שפת אמת, פרשת נשא, שנת תרנ"א)

ואמר בלשון זכור, ואין זכירה אלא בדבר המשתכח לזכרהו מאחר שבא להשכיחו כמו שאמרו... והיינו לפי שקדושת השבת הוא מעין עולם הבא, ובעולם הזה לאדם השקוע בו, העולם הבא עין לא ראתה, והוא דבר המשתכח... ועל כן הוצרך לזרז על הזכירה בזה.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, בראשית, מאמר קדושת שבת, מאמר ב, דף ג ע"ב-ע"ג במהד' לובלין)

זכרהו מאחר שבא להשכיחו וכו' כדי שיברור מנה יפה לשבת
11-12

שענין ערוב תבשילין הוא כדי לברר מנה יפה לשבת, לדעת כי שבת שהיא קביעא וקימא [להלן יז ע"א] הרבה יותר גדולה מקדושת יו"ט שבאה ע"י ישראל, "ישראל דקדשינהו לזמנים" [ברכות מט ע"א], ולפיכך זכרהו מאחר שבא להשכיחו - כן צריכים תמיד לזכור ברוממות הצווי, מאחר שהרגש בא להשכיחו, ולהעלותו עד שיהיו שניהם משתמשים בכתר אחד.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ו - ממעיני הישועה, פרק מ, עמ' קצא)

[ראה גם להלן טז ע"א בשם רמ"ע מפאנו]

כדי שיברור מנה יפה לשבת
11-12

"זכור את יום השבת לקדשו" - בגמ' מנה יפה מזמינו לשבת. פירוש, בכל דבר יש להניח מנה יפה להיות נפרש פנימיות הדבר לה' יתברך. וזהו פי' שבת, שורש נקודת החיות שיש בכל דבר מה' יתברך, וזה נקרא שבת.

(שפת אמת, פרשת ויגש, שנת תרל"א)

דאברהם אבינו ע"ה... קיים כל התורה כולה כמו שאמרו (יומא כח ע"ב)... עירובי תבשילין... הטעם כדי שיברור מנה יפה לשבת.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק פרשת נח, אות ד)

ואברהם אבינו ע"ה שהיה מדתו האהבה כמו שנאמר "זרע אברהם אוהבי", שמר כל דקדוקי מצות שהוא כל דקדוקי סופרים כמו עירובי תבשילין, שהוא כדי שיברור מנה יפה לשבת.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק פרשת לך לך, אות ח)

...אברהם אבינו ע"ה שקיים כל התורה ושבת בכללה שקיים אף עירוב תבשילין (כמו שאמרו יומא כח ע"ב) והוא מטעם שיברור מנה יפה לשבת.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק פרשת פקודי, אות ג)

את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו מכאן אמר רבי אלעזר אין אופין אלא על האפוי
17-18

ובפרק ב' דביצה לענין עירוב תבשילין מנה"מ וקאמר שם דכתיב את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו אמר ר"א מכאן שאין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל מכאן לעירוב תבשילין מן התורה. ע"כ. וביאור זה ג"כ, כי פשט הכתוב מה שכפל הלשון את אשר תאפו אפו ולא כתב אפו היום בשלו היום, ר"ל את אשר תרצו לאפות אפו הכל היום כל מלאכת אפיה, ואל תאמר כי נתחיל היום באפיה ואם יש דבר שלא נאפה יאפה למחר, אין הדבר כך רק את כל אשר תרצו לאפות אפו היום כי למחר לא תוכלו לאפות אפילו אם כבר התחלתם האפיה היום לא תגמרו למחר. ומזה למדו חכמים כי חלוק יש בין התחלת המלאכה ובין גמר האפיה והבשול, ולא שיתחילו מבעוד יום ויגמרו בשבת שאין אפיה ובשול בשבת לגמרי. וזהו בשבת, אבל יום שביתה אחר כמו י"ט כאשר מתחילין מבעוד יום ויגמרו בי"ט לצורך שבת, אין זה נחשב אפיה ובשול בי"ט אף שהוא ג"כ יום שביתה, ואין זה דרך רחוקה ומכל מקום שיהיה זה מן התורה זה אינו, רק שהוא אסמכתא לתורה, ר"ל שהוא רחוק מן התורה עד שאינו מחויב מן התורה במצות לא תעשה, רק הוא במדרגת גזירת חכמים רק שיש לו ראיה ורמז מה מן התורה.

(מהר"ל, באר הגולה, באר א)

מעשה ברבי אליעזר שהיה יושב ודורש וכו' יצתה כת ראשונה אמר הללו בעלי פטסין וכו'
19-21

אם בני אדם רוצים לשמוע דברי תורה מאדם צדיק, אזי הקב"ה משפיע להצדיק דברי תורה ונעשה כמעיין המתגבר. וזהו "ד' יתן אומר", באם הצדיק אומר "לצבא רב" [תהלים סח, יב]. ולזה קפיד ר' אליעזר (בחג השבועות) כדאיתא במס' ביצה (דהנה בשבועות הוא זמן מתן תורתנו ואז הת"ח הם מקבלים התורה מחדש), ויותר מה שהיו אצל הדרשה והיו רוצים לשמוע היה לו השפעה יותר ויותר, לכך קפיד ביציאתם.

(רבי שלמה רבינוביץ מרדומסק, תפארת שלמה על מועדים, מבוא השער)

מעשה ברבי אליעזר שהיה יושב ודורש כל היום וכו' הללו בעלי פטסין כת שניה אמר הללו בעלי חביות וכו' הללו בעלי כדין וכו' התחילו כת ששית לצאת אמר הללו בעלי מארה נתן עיניו בתלמידים התחילו פניהם משתנין אמר להם בני לא לכם אני אומר וכו' רבי אליעזר אומר אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה וכו' עצרת תהיה לכם וכו' או כולו לה' או כולו לכם
19-33

קשה, למה כעס רבי אליעזר על הכת שמהרו לצאת, הלא רבי אליעזר בעצמו נותן הברירה או כולו לה' או כולו לכם, שמא הם בוררים בכולו לכם? ואין לומר שהיה כועס בשביל שאם כוונתם לעשות כולו לכם, היה להם להקדים לילך עוד יותר בהשכמה - זה אינו, דעל כרחך אין הפשט כולו לה' מבוקר ועד ערב, וכי לא יתענג ביום טוב? וכן אין הפשט כולו לכם שיאכל כל היום מבוקר עד ערב, דהא צריך להתפלל שחרית וערבית. אלא רובו הוא ככולו. וכן כתבו התוספות שם... עוד קשה, התלמידים שסברו שעליהם כועס שמאחרים לצאת, לפי הבנתם תקשה לנפשיה למה לא פסק מלדרוש? ולהתלמידים יש להם התנצלות כי אימת רבם עליהם. עוד קשה, לפי הבנתם שכועס על איחור היציאה, אם כן למה כעס להיפך על כת ששית וקראם בעלי מאירה. ופירש רש"י: שהיה בית המדרש מתרוקן מאוד וגנאי הדבר וקשה בעיניו, ע"כ. ורש"י רצה לתקן: היו פניהם משתנין, כסבורין שכועס על כת ששית מפני שאיחרו לצאת וכל שכן עלינו, עכ"ל. אבל קשה לפי הבנה זו למה קראם בעלי מאירה? עוד קשה, הללו בעלי כדין, משמע דזוללות וסובאות, ואדרבה, מצינו בתלמוד עיקר תשמישם בכד, המביא כדי יין ממקום למקום [לקמן כט ע"ב]. עוד קשה דיקדוק הלשון לא לכם אני אומר - "לא עליכם אני כועס" היה לו לומר, דהא לא אמר שום מאמר שיהיו דואגים שלהם אמר, כי מה שאמר "בעלי מאירה" אמר על התרוקנות בית המדרש, אבל הם כבודם במקום בית המדרש היה מונח, רק שנפל עליהם חרדה במה שנתן עיניו עליהם והיו מתייראים שכועס, אם כן היה לו לומר "לא עליכם אני כועס"?
נראה לעניות דעתי ביאור הענין הוא כך: רבי אליעזר סובר אין לו לאדם ביום טוב אלא להתענג באכילה ושתיה או יתענג בלימוד, ולאיזה מהם שיבחר האדם ויתאוה לו, זהו הדרך הישר לפני האיש ההוא. והנה כתות הראשונות שהלכו בהשכמה, לא היה כועס עליהם, כי חשב הם בוחרים בכולו לכם, ומה שלא הלכו תיכף ומיד בבוקר, כי כבר כתבתי שאין הדבר בכולו כל היום מבוקר ועד ערב רק רובו ככולו. ואמר בניחותא הללו בעלי פטסין ורוצים להתענג הרבה כפי הברכה אשר בירכם ה'. והכת השנייה המתאחרת יותר בקצת, אמר הללו בעלי חביות וכן כו'. עד אחר כך כשהתחיל כת ששית לצאת, שהלך חלק גדול מן היום, ואפשר שהיה אחר זמן הסעודה הנהוג, וחשב רבי אליעזר שזו הכת לא בוחרת בכולו לכם אלא בכולו לה', וחשב אף שיוצאים מבית המדרש בודאי דעתם ללמוד בביתם, וכעס וקראם בעלי מאירה, למה הם מתרוקנים הבית המדרש? והתלמידים חרדו וסברו כי עליהם כועס, כי הם סברו בודאי זו הבחירה לבחור בכולו לה' או כולו לכם תלוי בחשק האדם וכח המתאוה שלו, ולְמַה שמתאוה - מוכרח לעשות כן. והיו סוברים שרבם רבי אליעזר חושב, "וכי אפשר שקצת מן התלמידים לא יהיה נפשם חשקה להתענג בכולו לכם, כי בודאי ריבוי גדול מתלמידים היו בכאן?" בשלמא רבם רבי אליעזר שדורש כל היום הוא איש יחידי, ואפשר כך מואס בתענוג אכילה נגד שמחת תורה, אבל קיבוץ גדול ריבוי התלמידים - וכי לכולם אין כח המתאוה? ואם כן אותם המתאוים לא יפה עשו. ואין להקשות לפי זה, למה כעס עתה, היה לו לכעוס תיכף בבא זמן האכילה כמו שכעס על כת ששית וכדפירשתי. דיש לומר, בעוד שהיה בית המדרש מלא לא היה יכול לראות כל התלמידים, כי היו הרבה אנשים מפסיקין ביניהם, עד עכשיו שנתרוקן בית המדרש אז ראה כל תלמידיו על כן נתן עיניו בהם. כך היו סוברים התלמידים.
אמר להם ר' אליעזר לא לכם אני אומר, אמר זה הלשון שהוא לישנא דמשתמע לתרי אפי... גילה להם שאין עליהם כועס בהליכה זו, והגיד הטעם למה אינו כועס עליהם, לפי שלא לכם אני אומר, רומז ללכם של "עצרת תהיה לכם", כלומר אע"פ שהבחירה נתונה לה' או לכם, אין אני אומר לכם, אין אני בוחר רק החלק הטוב, דהיינו כולו לה'. ואין הענין שהאדם מחויב לעשות ולבחור אחד מהדברים אשר מתאוה לו, אין אני אומר בכאן, אדרבה מי שבוחר בכולו לה' הרי זה משובח, ולפום צערא אגרא, אף שלענין דינא יכול לבחור איזה דרך שירצה. ואפשר שעל כן נתן עיניו בהם, לראות אם כולם שלמים ותמימים כמוהו כמוהם לבחור בחלק יפה זה, כולו לה'. דאם לא כן קשה, מאחר שלא כעס עליהם, אם כן למה נתן עיניו בהם?

(של"ה, מסכת שבועות, תורה אור, אותיות טז-יז [אותיות קכח-קל במהד' יד רמה])

מעשה ברבי אליעזר שהיה יושב ודורש וכו' בשעת פטירתן אמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדנינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם וכו' רבי אליעזר לטעמיה דאמר וכו' ושניהם מקרא אחד דרשו וכו' לה' אלקיך וכו' רבי אליעזר סבר או כולו לה' או כולו לכם
19-33

"לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו". וזה נאמר על יום טוב של ראש השנה. ויש להבין שמפני זה ש"קדוש היום" לה', עבור זה יאכלו משמנים, הלא בגמרא הפלוגתא דר"א ור"י חציו לה' או כולו לה' מפני שנאמר "לה' אלקיך", דלשון "לה'" משמע שאינו לכם. וגם בגמרא מצינו שאמר ר"א לתלמידיו "לכו אכלו משמנים", והקשו שם בתוספות הלא ר"א סבר או כולו לה'?... ובאמת מבואר בפוסקים שיש שמתענים בראש השנה ואין מצוה לאכול ולשתות דוקא. וצריך ביאור מקרא הנ"ל. אמנם הענין כידוע שבכל ראש השנה נתעורר הענין של ראשית הבריאה... ואחר זה היה הקלקול בתאות אכילה ע"י אכילת עץ הדעת טוב ורע... וכשטעם מעץ הדעת טוב ורע, עי"ז נעשה הקלקול להיות מרגיש בכל האכילות טעם עץ הדעת שהוא תאות אכילה... וביום ראש השנה, שיש דעות שמותר להתענות, היינו מפני שבאותו יום בא התעוררות לתקן הפגם הראשון מתאות אכילה, וע"י התענית הוא ענין בחינת אתכפיא להיות היצר הרע נכנע בלב האדם, ועי"ז יוכל לתקן הפגם הראשון...
ויש עוד תיקון במדרגה יותר גדולה שהוא ענין בחינת אתהפכא מרירו למיתקא, היינו שע"י האכילה עצמה בקדושה יתוקן הפגם שיהיה כאכילת מעץ החיים על פי התורה הקדושה שהוא עץ חיים. ועל זה רמז להם הנביא "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים" דייקא, וכל אכילה ושתיה בדברי תורה הכתוב מדבר, כמו שנאמר "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי" [משלי ט, ה]. וביחוד ענין משמנים וממתקים מרמז על הרגשת הטעם והתענוג בדברי תורה, כדאיתא בגמרא: אכלו בשרא שמינא בי רבא [ב"ב כב ע"א], היינו הלכות בטוב טעם. וזהו "כי קדוש" וגו', דביום קדוש יכולים לעשות הכל בקדושה. ואחרי זה נאמר ושלחו מנות לאין נכון לו, ולא מצאנו מצוה כזו בשום יום טוב. אך הוא על רמז חז"ל (ע"ז ה ע"ב): כל מי שהוא עוסק בתורה וגמילות חסדים יצרו מסור בידו... והיינו תיקון הפגם על להבא. ועוד אמרו חז"ל (ברכות ה.): כל העוסק בתורה וגמילות חסדים מוחלים לו על כל עוונותיו... וזה תיקון הפגם מהעבר. ועל זה מרמז כאן "אכלו משמנים" וגו', היינו עסק התורה. "ושלחו מנות", היינו גמילות חסדים. והמה תכלית התיקון. וגם נאמר שם שעסקו בתורה עד חצי היום, ובחצי השני אמר להם "אכלו משמנים".
והנה מקודם זה נאמר "ויאמר נחמיה התרשתא ועזרא הכהן לעם אל תתאבלו" וגו' [נחמיה ח, ט], וגם אחרי זה נאמר "ויאמרו הלוים", זולת בכאן נאמר סתם "ויאמר לכו אכלו משמנים", ונראה מזה שהוא מאמר נחמיה לבדו. והענין בזה כי נאמר שם בנחמיה ששלחו לו צרי יהודא "ואת הוה להם למלך" [נחמיה ו, ו]... כי באמת היה אז בו ניצוץ מהמלוכה על ישראל לפי שעה... ואיתא בספר יצירה: הלב בגוף כמלך במדינה. ולכן היה לנחמיה הכח הזה להופיע השמחה בלב כללות ישראל, להיות התיקון ע"י "אכלו משמנים כי חדות ה' הוא מעזכם"... ואמר "ואל תעצבו כי חדות ה'" וגו', רוצה לומר שמתענית יכולים לבוא לעצבות, ועיקר מעוזם הוא השמחה בה'... גם יש לפרש "חדות ה'", שה' יתברך בשמחה זהו מעוזכם, ועל כן אמר "אל תעצבו", כמו שכתב בזוהר תצוה קפד רע"ב ד"ה תא חזי וכו', אי איהו בעציבו יהבין ליה דינא וכו' חדוה דב"נ משיך חדוה עילאה וכו'... ועל כן ע"י שמחה גדולה יעוררו למעלה שמחה גדולה.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, ראש השנה (אחרי פ' נצבים), אות ו)

מעשה ברבי אליעזר שהיה יושב ודורש כל היום כולו וכו' הללו בעלי פטסין וכו' הללו בעלי כוסות התחילו כת ששית לצאת אמר הללו בעלי מארה נתן עיניו בתלמידים התחילו פניהם משתנין אמר להם וכו' לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים וכו' כי קדוש היום לאדנינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם וכו' או אוכל ושותה או יושב ושונה וכו' רבי אליעזר סבר או כולו לה' או כולו לכם
19-33

ואולי יש לכוון את המחלוקת בין רבי אליעזר ורבי יהושע בעניין "לכם", שלרבי אליעזר מספיק שישמח בעצמו, ועל ידי זה שהוא יושב ושונה הוא מקיים את השמחה לה', אם כי אין השמחה גלוייה "לכם", כלומר: בפני אדם, ופירוש הדברים: אף על פי שלימוד אף הוא גורם שמחה (השווה תענית ל ע"א), מכל מקום הרי אין בלימוד עצמו עדיין היכר של שמחה, גם כשמקיל עליו צער עוניו ומחלתו, שתמיד הוא חייב בתלמוד תורה, והרי אמרו שהקורא במקום שאינו רגיל לקרות ושונה במקום שאינו רגיל לשנות אין בזה משום שמחה (תענית שם), ואם כן לרבי אליעזר כשיושב ושונה אין בזה אלא משום שמחה "לה'" ולא "לכם", ובפרט שבאוכל ושותה השמחה היא לא בפני עצמו אלא בחבורה...
וגם אולי יש מקום לומר שלרבי אליעזר באמת אין לקיים כלל שמחת יום טוב לחלקים, כלומר: חלק יושב ושונה וחלק אוכל ושותה, אלא ממש "או כולו לה' או כולו לכם"... לכאורה מלשון התלמוד: "שהיה יושב ודורש כל היום כולו", ישנה משמעות שדרשה זאת לא היתה כמו בשאר ימים, שהיו אוכלים בהם לאחר הדרשה, שבדרשה זו האריך ודרש "כל היום כולו". ועוד, לפי פירוש הערוך (ע' פיטס) על כת ששית "הללו בעלי מאירה" שאין להם כלום: לא קיימו שמחת יום טוב ולא שמחת בית המדרש שכבר יצאו, ואם בעלי כת ששית לא הכינו כלום, על אחת כמה וכמה התלמידים שנשארו, שבהם נתן עיניו, וכיצד אמר להם: "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים"? ובאמת נראה לפי פירוש הערוך שלכן התחילו פניהם משתנין של התלמידים שנשארו, שחשבו שחשד בהם שגם הם רוצים לצאת ולא יהיה בידם לא שמחת תימוד תורה ולא שמחת סעודת יום טוב. ועוד שהוא התרעם והתבטא בלשון ציורית מבעלי פטיסין עד בעלי כוסות, מניין לו שכת ששית לא הכינו כלום לעצמם, סוף סוף הרי יצאו, ומן הסתם הלכו לאכול, ואם כן הלא אפילו לשיטתו כשאינו יושב ושונה בשעה זאת, מכל מקום עד עכשיו קיימו "לה'" כשהיו בבית המדרש, ומעכשיו ימשיכו לקיים שמחת יום טוב "לכם"?
ולכן אפשר לומר שלרבי אליעזר אי אפשר לקיים לחלקים, ואף אחת מהכיתות לא קיימה מצוות שמחת יום טוב, משום שחלק ישבו בבית המדרש ואין להם "שמחת יום טוב", ומכיוון שיצאו לא קיימו שמחת בית המדרש. והוא שאמר לתלמידים האחרונים בשעת פטירתם, במוצאי החג לאחר שגמר לדרוש "כל היום כולו": "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים" וגו', כי בזה דרש להם פירוש הכתוב, שמתחלק לשני חלקים: א) "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים", למי שמקיים "כולו לכם" באכילה ושתיה; ב) "כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' מעוזכם", למי שמקיים "כולו לה'" בתלמוד תורה, ולאלו, היושבים ושונים כל היום כולו, מסיים הכתוב, לפי דרשת רבי אליעזר: "ואל תעצבו כי חדות ה' מעוזכם", כי הקדושה היא החדווה.

(רבי אלתר הילביץ, חקרי זמנים, ח"ב, עמ' ריג-ריד)

התחילו כת ששית לצאת
23

במהרש"א, [כת ששית ת"ח היא... דהוה ס"ל כר' יהושע חציו לכם וחציו לה' ואע"ג שהקדימו לאכול קודם חצות שעה אחת] דע"כ חציו לה' וחציו לכם לאו דוקא דא"כ הוה כזורק אבן לחמת כו'. ויעוין ברמב"ם הל' יו"ט פ"ו הי"ט שאחרי שהתפללו וקראו בתורה חזרו לבתיהם ואכלו ואח"כ חוזרים לביהמ"ד קורין ושונין עד חצי היום מתפללים מנחה וחוזרים לבתיהם לאכול ולשתות שאר היום עד הלילה. הרי בחציו לה' הוה הפסקה בינתיים לכם.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

התחילו כת ששית לצאת אמר הללו בעלי מארה נתן עיניו בתלמידים התחילו פניהם משתנין
23-24

ויש לתמוה ולהבין, למה כעס על השישית יותר מהכתות הראשונות אשר זלזלו יותר בהתחלת דרשתו, הלא הכתה השישית האריכה בשמיעה יתירה על חמש הכתות שלפניה... ולמה נזף בהם נזיפה כה חמורה עד שהגיעה לקללה ממש, "בעלי מארה", ובאותו זמן הקל בתביעתו כלפי חמש הכתות הראשונות אשר עזבו מהר את לימודו ודרשתו?
אלא משמע כנ"ל, כי על הקרוב הטענה יותר חמורה, כי מי שאין לו דרגה בשכל אין הטענה כלפיו חמורה כ"כ, שכן כל אדם נתבע לפי הכרתו, ומכיוון שאין אזנם כרויה להקשיב אין פלא שפקעה סבלנתם, שהרי הדרשה היא למשא עליהם וכל רגע ורגע הוא עבורם עינוי נפש ממש... ולעומתם, אלו אשר ישבו זמן רב כל כך, חמש כתות כבר עברו עליהם ויצאו והם עדיין יושבים, הרי מוכיחים הם בזה שיש להם כן אוזן קשבת, שיש אצלהם צמאון לתורה וחכמתה... כיוון שכך, התביעה נגדם חמורה, גדולה הטענה על ההפסק שההינו לעשות בלי להמשיך לשמוע יותר את הדרשה, כי אם יש להם הכשרון לשמוע ויש להם הסגולה של התדבקות בשכל העליון, הרי אין גבול ליכולת...
ולכן היו משתנין פניהם של התלמידים שנשארו יושבים עד הסוף של דרשתו. הם פחדו והתביישו דוקא משום שהצטיינו בכושר השמיעה שלהם ולא זזו ממקומם עד הסוף... ובגלל ההשגה הגבוהה שלהם פחדו מתביעת רבם, אף על ההרהור שעלול לצוף בהם שהיו רוצים שרבם כבר ימהר לסיים, ורק על חשד זה שנתגנב ללבם כבר הרגישו בושה ותביעה, גם הם נמנים עם היוצאים והמפסיקים, כי ככל שהדעת מחודדת יותר, אזי הבושה גדולה וחריפה יותר.

(רבי חיים אפרים זייטשיק, אור חדש, בראשית, עמ' סג-סד)

הללו בעלי מארה וכו' לא לכם אני אומר אלא להללו שיצאו שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה וכו' רבי אליעזר סבר או כולו לה' או כולו לכם
23-33

יש לפרש מה שאמר ר"א או כלו לה' או כלו לכם, היינו שתלוי במדרגת בני אדם: מי שהוא מבני עליה שתענוגו ועדיו הוא להשתעשע בתורה ומצוות, הוא מקיים בזה מצות שמחת החג... ומי שאינו במדרגה זו מצוה למשוך ביין נפשו ולהתענג בתענוגים... וזה שאמר לכת ראשונה ושניה שהמה מקיימים מצות החג כל אחד ואחד לפי כוחו, וכת האחרונה כעס עליהם באמרו הללו בעלי מארה, שאינם מקיימים שמחת החג, והם היו אנשים פשוטים המוניים. ראה תלמידיו מסתכלין זה בזה, והם היו רבנן מובהקים שתורתן אומנתן. א"ל לא עליכם אני כועס, שמותר לכם לצאת בת"ת שהיא חייבם ואורך ימיכם, אבל לאלו אני אומר שכל ימיהם מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, ואין להם הרגש מתיקות התורה, לכן מצוה עליהם לקיים עכ"פ חציו לכם.
או להיפך ע"פ הרמ"א שמי שעוסק בתורה כל השבוע החיוב יותר להתענג בשבת במאכל ובמשתה, ומי שעוסק במו"מ כל השבוע צריך להתענג בלימוד, וא"כ כעס על הבע"ב שיצאו מן הדרשה, שעליהם מוטל יותר חיוב הלימוד, ועל התלמידים מוטל יותר חיוב התענוגים.

(רבי שמואל רוזנברג, באר שמואל, עמ' קצא-קצב)

התחילו פניהם משתנים
24

ברש"י: כסבורין שכועס כו'. במהרש"א, שזהו דחוק דמי היה מוחה בידו מלסיים הדרשה כו'. נראה שזהו דהוא ביחוד לא היה יכול לסיים בעצמו הדרשה, אחרי שכך היתה מדתו שלא לומר "הגיע העת לעמוד מביהמ"ד", כמבואר בסוכה כח, א.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים וכו' ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם וכו' מאי לאין נכון לו וכו' למי שלא הניח עירובי תבשילין
26-35

דתשובה בא ע"י יראה כאמור, וזה שאמר להם "ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם", שע"י היראה שמביאה לידי ישרות לב ושמחה כנ"ל, זה הוא גם שמחת ה' יתברך, דבעובדא דלתתא אתער עובדא לעילא, וכמו שאמר בזוהר הקדוש (ח"ג צב, א), והוא מעוזכם, הוא שולח לכם המעוז והגבורה להיות איזהו גבור הכובש את יצרו... ובגמרא מאי לאין נכון לו? אמר ר"ה למי שלא הניח עירובי תבשילין. והיינו שאז חל ראש השנה בששי, ואמר להם "לכו אכלו משמנים" על יום ב' דראש השנה שחל אז בשבת, "ושלחו מנות לאין נכון לו" - למי שלא הניח עירוב תבשילין. והיינו דכתיב שם "וילכו כל העם לאכול ולשתות ולעשות שמחה גדולה". וכמו שאמרנו שהשמחה בסעודת ליל שבת הוא שמחה גדולה שבא מיראה.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת במדבר, אות ט)

חציו לה' וחציו לכם
31

"כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים" - שמעתי בשם הבעש"ט זלה"ה, היינו שגם הדברי גשמייות והארציות, שמכונה בשם לכם, על דרך חציו לה' וחציו לכם, יהיה גם כן לאלהים, בלי שום תאוות עולם הזה.

(מבשר צדק פ' קדושים, ופ' בהר = בעל שם טוב על התורה - פרשת שמיני אות י)

או כולו לה' או כולו לכם וכו' חלקהו חציו לה' וחציו לכם
33-34

בשאר ניסים, אף שהם בתורת חסד, מכל מקום כיון שבאין ע"י צעקה לה' יתברך ותשובה, היא גם כן קצת בדין, לכך אין הקביעות להלל יותר ממה שהוא לאכול ולשתות ולשמוח, בין לרבי אליעזר ובין לרבי יהושע או כלו וכו', או חלקהו. אבל חנוכה קיימא לן דנקבע רק להודות ולהלל ולא לאכילה ושתיה כלל, כמבואר בשו"ע (או"ח סי' תרע ס"ב), דבשאר יום טוב על מה שנעשה חסדי ה' יתברך ראוי להלל, ועל מה שנעשה מצד זכות עצמנו ראוי לשמוח, אבל חנוכה מבואר ביערות דבש חלק א [דרוש ה] דלכך אמרינן (יומא כט ע"א) לא ניתן לכתוב קאמרינן, משום שהיה בלי תשובה.

(רבי משה טייטלבוים, ישמח משה, פרשת וישב, דף פז ע"א)

חציו לה' וחציו לכם
34

חציו לד' וחציו לכם, פירוש, חצי שם הראשון, הוא י"ה, הוא תמיד בדביקות בלי שום פירוד. אך חציו השני הוא ו"ה, לכם, הוא תלוי בכם ע"י מעשינו הטובים ליחד שם י"ה בו"ה.

(רבי שלמה רבינוביץ מרדומסק, תפארת שלמה על מועדים, מגילת רות)

מאי כי חדות ה' היא מעזכם וכו' לוו עלי וקדשו קדושת היום והאמינו בי ואני פורע
37-38

בהכין האדם תורה ומצוות הוא משמח את המקום, ולזה צריך האדם לכוון, לא לתקות שכר. וזה דרך העובדים מאהבה, עם היות שיש להם אמונה כי סוף סוף הוא פורע, והן לו כל עוזם וכל מאודם לשמח את המקום, והם העושים שלום בין שני דודים וגורמים לוית חן ביניהם. הוא שאמר כי חדות ה' היא מעוזכם. ואמר אמר הקב"ה לוו עלי וכו'. ובדרך זה צריך האדם להכין ולהוציא צרכי שבת, כי כמו שצריך האדם לראות בכל עת שהוא שקול ולהוסיף מצוה כדי להכריע עצמו לצד הטוב (קדושין מ, ב), כן צריך לראות בצרכי השבת שעדיין יש להוסיף ולכבדו לשמח אושפיזו הבא אל ביתו, ולזה צריך לכוין בהוצאתו ובהתענגו על שולחנו. וזו היא כוונת החכם באמרו (קהלת ח, טו) "ושבחתי אני את השמחה אשר אין טוב לאדם תחת השמש כי אם לאכול ולשתות ולשמוח והוא ילונו בעמלו ימי חייו אשר נתן לו האלקים תחת השמש" (ע"פ זוהר ח"ב רנה, א). אמר "ושבחתי אני את השמחה" - זו היא שמחת מלכות שמים שהיא שולטת בשבתות וימים טובים, ואין טוב לאדם כי אם לאכול ולשתות ולהראות שמחה בזמן בעת ממשלתה, בשביל שיהיה לו חלק לעולם הבא, "והוא ילונו" - הקב"ה ילונו ויביאנו לעולם הבא. דבר אחר "והוא ילונו" - זה האוכל ושותה ושמח, כל מה שאוכל ושותה על הכוונה הנכונה מלוה להקב"ה, וגמולו ישלם לו.

(רבי מאיר אבן גבאי, תולעת יעקב, סתרי תפלות שבת ומועדים וטעמם, עמ' עג-עד במהד' תשנ"ו)

פירש רש"י: שמחה שאתם עושים בשביל ה' - הרי היא מעוזכם, היא תעזור אתכם לשלם הקפותיכם וכו'. פירוש לפירושו, שאם תאכלו ביו"ט בשמחה ותהיו בחדוה, אז תגן עליכם מצות שמחת יו"ט לעזור אתכם שתוכלו לשלם מה שלוויתם. וזה מה שכתוב אל תעצבו. אבל אם תאכלו בעצבות ע"י הלוואתכם, אז אינכם מובטחים שתוכלו לשלם, מאחר שלא קיימתם מצות שמחת יום טוב בזה. וזה כוונתם לוו עלי, אם תלוו ותבטחו בי, ואני פורע, אני אסבב שתפרעו הקפותיכם.

(רבי חיים יצחק אהרן רפפורט, עיני יצחק, כאן)

לוו עלי וקדשו קדושת היום והאמינו בי ואני פורע
38

עיקר האמונה שהוא מאמין בו יתברך שבכוחו כל ולכך הוא מאמין בו ית', ובשביל זה כאשר הגיע הזמן שהוא יתברך יתן הטוב אז יתן לו כפי מה שהוא היה מאמין בו שכך גדול כחו ויכולתו, אבל כאשר אינו מאמין בו כאילו ממעט כחו ויכולתו... ומפני כך אמרו במסכת ביצה: ...אמר הקב"ה לישראל: בני, האמינו בי ולוו עלי ואני פורע, פירוש בשבת שראוי שיהיה שלחנו מלא מכל, אומר ה' יתברך שיאמינו בו יתברך בשביל שהכל בידו, ואם מאמינים בו שהכל בידו לא יתן להם חסרון כלל, ואם אין להם, ילוו על ה' יתברך כדי שיהיה להם די ולא יחסר להם, והקב"ה פורע.

(מהר"ל, נתיבות עולם, ח"א, נתיב האמונה, פרק ב)

וקשה למה המדה הוא כך, ולמה לא יזמין ה' יתברך לעני שיהיה לו על סעודת שבת ולא יצטרך ללוות? ויש לומר על פי הלצה, כי ידוע שאין הברכה שורה אלא על איזה דבר, שאף שהוא מועט מתברך, כמו אסוך שמן דאלישע [מלכים ב' ד, ב], אבל אין הברכה שורה על דבר ריקן, אלא כשיעשה הקב"ה נס מפורסם יש מאין. והנה אין הכל רוצים ליהנות ממעשה נסים, כמו שמצינו כמה תנאים ואמוראים [תענית כד ע"ב]. ולזה אמר לוו עלי, כי זה מדבר בעני שביתו ריקן ואין אתו בבית אפילו דבר מועט שתשרה עליו הברכה, בכדי שלא יצטרך לנס ניכר כל כך. ואם ירצה הקב"ה לעשות לו נס מפורסם, אפשר שלא ירצה ליהנות. לזה אמר לוו עלי ואני פורע, דאיתא בגמרא (נדרים לג ע"א): המודר הנאה מחבירו פורע לו חובו, ואם כן מצינו בפריעת חוב דאינה הנאה. אם כן לא יחוש העני, וילווה ויענג את השבת, שאף שהקב"ה יפרע את חובו אין זה הנאה ממעשי נסים כלל. ואף על גב דבגמרא מוקי לה באותו חוב שאין המלוה תובע את הלווה ושאם ירצה לא ישלם להמלוה כדאיתא שם, הנה גם הכא המלוה לעני כזה מסתמא גם כן מלוה לו על מנת שלא לתבעו.

(לקוטים יקרים [מהבעש"ט ותלמידיו], מהד' תרל"ה, דף ח ע"א = בעל שם טוב על התורה, פרשת יתרו אות מז)

הקשו התוס'... ותירצו דהך דלוו עלי מיירי שיש לו לפרוע ע"ש. ורבים מדקדקים כיון דיש לו, פשיטא?! וראיתי בספר אחד מפרש כך ע"ד מ"ש מלכים ב' ד, "הגידי לי מה יש ליכי בבית", דאין הברכה שורה אא"כ יש לו דבר מה, אבל לא על מי שאין לו לגמרי, והשתא מתרצין התוס' כך, דהא דקאמר "עשה שבתך חול" מיירי שאין לו כלל בביתו אפילו דבר מועט, והא דאמר לוו עלי מיירי שיש לו מעט ישים בטחונו בה' ב"ה שישלח הברכה באסמו ויוכל לפרוע.

(רבי אלעזר קאליר, אור חדש, פסחים קיג ע"א)

ומתחכמים רבים יכחישו הדבר, באמרם: הרבה עשו כן ולא עלתה בידן, כי נשארו בעלי חובות. אך תשובתן בצידן, כי אינם מדקדקים במאמר לוו עלי, ירצה למעני ובשבילי לשם שמים, ולא עליכם. כי העיקר בשבת ויו"ט הוא לקיים לכל הפחות דעת ר"י שם חלקהו חציו לה' וחציו לכם, כי יכירו וידעו קדושת השבת ויו"ט איש לפי ערכו, אלו יעסקו במקרא או במשנה... ואז תיקרא ההלוואה למענו ית'. ואז הוא פורע להם. אך בעו"ה כמה אנשים משכימים בבוקר ומתפללים במהירות ומדלגים הפיוטים כי שכר ירדופו, ואחר האכילה ושתיה ילכו לטייל בשדות וכרמים בחברת לצים ובערבוביא אנשים ונשים בחורים ובתולות יחדיו... ועל זה אמרו חז"ל (פסחים קיג ע"א) "עשה שבתך חול", שבתך דייקא, ואל תצטרך לבריות ללוות מהם (ובזה מתורצת קושיית התוס').

(רבי חיים אריה ליב פנסטר, שער בת רבים, פ' ויקהל, דף קיג ע"א)

הקשו התוס' לוו עלי וכו' עשה שבתך וכו', ותירצו התוס' דהכא מיירי שיש לו משכון. עי"ש. בשם ר' זאב קיצעס ביאר הוא ז"ל דהמשכון הוא השבת בעצמו, שהרי הלווה הוא על השבת, א"כ כשיש לו שבת בביתו הוא המשכון שיכול ללות עליו.

(רבי פנחס מקאריץ, אמרי פנחס, שער ב, לקוטי ש"ס ומדרשים, כאן, אות מט)

במצות שבת שנתן לנו ה' יתברך, שהאדם מייגע את עצמו כל ימות החול להרויח ולמצוא טרף לביתו ודי מחסורו אשר יחסר לו, וביום שבת שובת ונח מיגיעו, וא"כ לכאורה השכל מחייב שבכל ימי החול יוציא ממונו כראוי לו לאכול כנפשו וליהנות מעמלו ומיגיע כפיו, אבל בשבת לא יוציא כי אם דבר מועט היותר הכרחי להחיות את נפשו, כי בשבת לא הרויח כלום. ובאמת נהפוך הוא, שציוה ה' יתברך עלינו לענג ולכבד את השבת בכל היותר האפשרי, ועוד יותר כמ"ש לוו עלי ואני פורע, ומי שמאמין בה' יתברך באמת יבטח ויענג את השבת יותר מכדי יכולתו, וידע בבירור שה' יתברך ישלם לו במיטב ויזמין לו די צרכו ויותר, כמו שהוציא לענג את השבת יותר מכפי יכולתו והשגתו, ובמדה שאדם מודד כו'. ובשאר ימי החול רשאי לצמצם הוצאתו, כי באמת משבת באה שפע וברכה לששת ימי החול. ובוא וראה שבכולם ציוה ה' יתברך להקדיש לו הראשית כמו בזריעה ציוה להפריש ביכורים... ותרומה ומעשרות... וגם השבת הוא הראשית מששת ימי המעשה, שהוא נקודה הפנימית המחיה את כל ימי החול, וצריך לקדשו.

(אוהב ישראל, לקוטי נ"ך, ירמיהו)

"ברכו ביציאה" [בראשית רבה, פרשה יא, ג] - ההוצאה לשבת רבה על האדם, לפיכך ברכו, וכמו שאמרו ז"ל לוו עלי ואני פורע.

(מתנות כהונה על בראשית רבה, פרשה יא, ג)

לוו עלי וכו' ואני פורע וכו' (טז.) כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה וכו' חוץ מהוצאת שבתות וכו' ואם הוסיף מוסיפין לו
38-טז.

"ויברך את יום השביעי" - הוא אפילו ימי עבודה הטפלים להשבת מתברכין ג"כ בכח השבת. וזה שאמרו ז"ל לוו עלי ואני פורע - ע"י הדבקות להשבת, אם כל המעשים המכוון שלהם לשם מצות ה', שהכל בכלל השבת אז אני פורע, פירוש לשון גלוי. כי באמת כל הקללה היא בטבע, אבל בשבת, שמתגלה שורש החיות שלמעלה מהטבע, כתוב בו ברכה. והיינו דכתבו חז"ל מזונותיו של אדם קצובות לו בר"ה חוץ שבתות ויו"ט כל המוסיף מוסיפין לו. פירוש, שבשבת הוא תוספת ממה שלמעלה מהטבע, והוא בלי מדה וקצבה... כי כל ברכה היא בלי גבול והוא למעלה מהטבע כנ"ל.

(שפת אמת, פרשת בראשית, שנת תרמ"ט)

ואיתא: בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא [מו"ק כח ע"א]. והגם דאיתא מזונותיו של אדם קצובין מר"ה, א"כ בדינא הוא, אכן תליא אמרו. כדאיתא בזוה"ק [חלק ב, פח ע"א]: ביום השבת כיון דלא אשתכח ביה מנא מה ברכתא אשתכח ביה? אלא כולא בשביעאה תליא ע"ש, שבשורש כל הברכות הם באין בשבת קודש, ומתפשט מזה אח"כ לגשמיות. וכן הוא דבזכותא מזונותיו קצובין במדה וצימצום, אבל בני ישראל שזוכין לקבל שורש השפע דהוא תליא במזלא, ומקבלין בשבת קודש הברכה על כל ימי השבוע, וזו הברכה בשבת היא בלי קצבה ובלי שיעור. וזה לחם הפנים בש"ק, שהיא פנימיות הלחם דבמזלא תליא כנ"ל. ולכן מזונותיו קצובין חוץ מהוצאות שבתות ויו"ט המוסיף מוסיפין לו. וכמ"ש בפ' בראשית [שנת תרמ"ט] מזה, ע"ש שפרשנו גם אומרם לוו עלי ואני פורע, שבני ישראל שמודבקין בשורש נגלה להם שורש המכוסה, וזה ואני פורע - לשון גילוי, כדכתיב "ביום השבת יפתח" [יחזקאל מו, א]... וכתיב "ביום השבת ביום השבת" שהיה בכל שבת פתיחת שער מיוחד ע"י סידור הלחם.

(שפת אמת, פרשת אמור, שנת תרמ"ט)

בענין הוצאות שבתות ויו"ט... אף שדברנו למעלה בדבר זהירות מהלואות וחובות, אמנם בזה הורונו חז"ל בשם הקב"ה... לוו עלי וקדשו קדושת היום והאמינו בי ואני פורע... העיקר בזה כי המעות הראשונות שיזדמן לו אח"כ תיכף יסלק זה החוב שלוה לצורך שבת ויו"ט, ואז מובטח לו שלא ישאר בעל חוב מהוצאת שבת ויו"ט, וכמו שאמרו שם כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה (ופירש רש"י: ויש לו ליזהר מלעשות הוצאה מרובה שלא יוסיפו לו שכר למזונות אלא מה שפסקו לו) חוץ מהוצאות שבתות והוצאות יו"ט... שאם פוחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו (לפי מה שרגיל ממציאים לו לשעה או לאחר שעה - לשון רש"י), ועלול מאוד שהכסף הראשונים שיזדמן לו אחר שבת הן לפרעון השבת, ואם יוציאם להוצאות אחרות, אז יוכל להיות שישאר עומד החוב שלוה על צורך שבת.

(הנהגות צדיקים, התעוררות והדרכה מרבי שמואל תפילינסקי, סי' י אות ב)

הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר
39-40

בגמרא: הרוצה שיצליח נכסיו יטע אדר... דידוע שהלבנה היא פעמים נגלה ופעמים נכסה, דהיינו בי"ד ימים ראשונים של חודש היא נגלית ובי"ד ימים אחרונים של חודש היא נכסה מחמת שמתחיל להתקטן, עד שביום כ"ט לחודש היא נכסה לגמרי, ואז יש רגע אחד שח"ו יכולים החיצונים להיות להם אחיזה בבחינת לבנה בחינת מלכות. ועל כן צריכין לשמור מאוד הי"ד ימים אחרונים של חודש בתורה ובתפלה ומעשים טובים ובשמירת כל המדות, מפני אותו רגע, ר"ל שלא יהיו ח"ו אחיזה להרע באותו רגע... וע"כ בכל ערב ר"ח צריכין לשמור מאוד מחמת שהיא סמוך לאותו רגע הנ"ל, ועושין תשובה שלמה בתענית וצדקה... וכששומר הי"ד ימים אחרונים של החודש וכו' אח"כ בעבור הרגע הנ"ל, אז בחינת לבנה בחינת מלכות מתחיל להתגלות ולהאיר כמקודם ביתר שאת... ואדר הוא בסוף י"ב חדשי השנה, הוא בחינת חוטם, בחינת ריח, וריח הוא המתקת הגבורות... והי"ב חודש בחינת וא"ו, וא"ו חדשים חסדים, והוא"ו הם בחינת גבורות, ואדר היא הממתקת את בחינת הגבורות בחסדים, כי היא בחינת [חוטם] כנ"ל... וע"כ צריך בהי"ד ימים שבסוף אדר שמירה יותר מעולה, כי עי"ז יכול לשמור כל הי"ד ימים של כל השנה, כי היא המתקה והכנה על העתיד. וזהו שאמרו הרוצה שיצליח נכסיו, בחינת נכסה, שהלבנה היא מכוסה, היינו הי"ד ימים אחרונים, יטע אדר, דהיינו שישמור הימים האלו בחודש אדר, ועי"ז יקח הכנה לכל ימות השנה להמתיק.

(רבי פנחס מקאריץ, דברים נחמדים, דף ד = אמרי פנחס, שער ב, לקוטי ש"ס ומדרשים, כאן, אות נ)

בשם הר"ר העניך מאלכסנדר... פירוש הגמ' (סוכה נב ע"א) לע"ל צדיקים נדמה להם כהר... והללו בוכין איך יכולין לכבוש הר גדול כזה... כי הצדיקים בראותם גודל הדבר בוכין כי מסתמא לא היה זה בכחם. ובדרך הזה פי' הגמרא הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר, פירוש, הרוצה שיהיה קיום למעשה שלו, יטע בהן אדר, פירוש, אדר בגימטריא הר, פירוש, שיאמר שאינו שלו והיא כהר ויהיה קיום למעשיו.

(שיח שרפי קודש, פרשת משפטים)

החודש הזה נגד מדת יוסף הצדיק, ולכך יש בו ב' אדרים נגד מנשה ואפרים, היינו לשמור הברית קודש במחשבות. ועי"ז יתקיימו נכסיו, שביוסף כי בו כתיב "והנה קמה אלומתי וגם נצבה" (החידושי הרי"מ).

(שיח שרפי קודש, חדש אדר, אות ד [עמ' רטו במהד' תשמ"ט])

כלומר יטע בלבו מ"ש חז"ל על הנס שנעשה לישראל בחודש אדר: הם לא עשו אלא לפנים אף הקב"ה לא עשה אלא לפנים [מגילה יב ע"א]. ועד"ז בהיותו בחור ויש לו לחיות זמן רב, ידמה לו כאלו הוא זקן וימיו כלין וישוב היום, כי שמא מה שהיא בחור אינו אלא לפנים, אבל באמת אולי כלו ימיו כזקן. וכמו כן, בהיותו זקן אולי אין זה אלא לפנים אבל באמת ימיו מועטים ואינו אלא בחור ויעשה תשובה, ואז יתקיימו נכסיו.

(רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים, יטב לב, פ' תרומה, דף סט ע"ג)

ידוע שכל דבר הניתן מן השמים צריכין להכין לו לבוש מעשה ופועל דמיוני... כן נמי להתעוררות הבאה באדם באדר, צריכין למעשה ופעולה דוגמתה כענינה, והיינו השקלים עשר גרה, שמרמזות לעשרה כחות הנפש מקובצים, שהיא קיבוץ פרטי, וכולם מתקבצין בלשכה, רומז לקיבוץ כללי לצורך קרבנות ציבור. וכל קיבוץ יש לו חיזוק וקיום, כבמדרש תנחומא (פ' נצבים) כדמיון אגודה של קנים דקין, שאחת אחת לבדה משתברת בנקל וכשהן אגודה א"א להישבר... כן מורה שם חודש אדר על ענינו, כבש"ס ביצה הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהם אדר, וברש"י: כלומר שאדר לשון קיום וחוזק. ועוד בש"ס שם: מאי אידרא דקיימא לדרי דרי. וכשמו של החודש כן הוא, שמסוגל לחיות וחיזוק, כמו שבטבע אז מתחילה התחדשות הפריחה והצמיחה, כן הוא מסוגל לחידוש חיות רוחנית, ע"כ תקנו בו את נתינת השקלים.

(רבי שמואל בורנשטיין מסוכאטשוב, שם משמואל, פרשת ויקהל ושקלים, שנת תרע"ט)

וכן פי' אא"ז מו"ר... על חודש אדר, שהוא התחזקות ע"י שיודעין שהכל ממנו ית', כמ"ש רז"ל הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר, שנאמר "אדיר במרום ה'". הפירוש ג"כ, שידע שהכל מכחו ית' וזהו הקיום והחיזוק. וכן חודש אדר מרמז על דלות ורשות. ע"כ. וצירוף האל"ף שהוא כח ההתחלה מה' יתברך, כנ"ל במדרש "ראשך כו' ככרמל" [תנחומא תצוה אות ו: הרש שבישראל שקול כאליהו... הדל שבישראל שקול כדניאל]... כי חיזוק של כל דבר הוא פנימיותו, כח הפועל בנפעל, וכפי מה שיודעין זה כן יש התחזקות.

(שפת אמת, פרשת תצוה, שנת תרל"א)

...מאמר הגמרא הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר שנא' אדיר במרום ה'. כי בוודאי כל הנבראים יש בהם נקודה פנימיות לה' יתברך, כמ"ש הכל לכבודו ברא. ובאמת ע"י האדם יכול להתברר ולהתגלות השראת השכינה בכל דבר. וזה שכתוב "ועשו לי מקדש כו' תבנית המשכן" כו' [שמות כה, ח-ט], פירוש, שבכל מעשה יהיה רצון האדם כדי להשלים רצון הבורא ית', ולהיות נעשה מזה מבוקש ה' יתברך אותו דבר שמרומז בזה המעשה, כי בכל דבר יש רמז בשמים... ואף שאין האדם יודע בפרטות תיקון כל מעשה, מ"מ ע"י שכוונתו לשמים ורוצה לעשות כרצון הבורא, עי"ז מעורר כח הבורא ית', והוא השראת השכינה כל אחד לפי מדרגתו, ועי"ז זוכה אח"כ לעשות באמת הכל כראוי... ע"י הרצון והמבוקש ועושה כל דבר לשם שמים להתדמות לדבר המרומז, כי כל המצוות הם רמזים לדברים עליונים... וזה עצמו הפירוש יטע בהן אדר, שצריך לראות עכ"פ לנטוע כל הדברים להיות להם קצת התדבקות בעץ החיים, היינו להיות בכל דבר קצת מכוון לה' יתברך, וזה הכח והחיזוק של המעשה, והוא השראת השכינה כנ"ל.

(שפת אמת, פרשת תרומה, שנת תרל"ז)

הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר. ע"פ הגמ' שנכסים נקראו ע"ש שנכסין מזה ונגלה לזה [במדבר רבה פרשה כב, ח]. וצריך האדם למסור כל חפציו להיות מתקיימין במדת ההצנע. והעצה לזה להיות הרצון באמת לה' יתברך בלבד. והכלל כי אם ה' יתברך מסייע להאדם שלא לגלות מעשיו, הוא סימן שהוא לשם שמים באמת, וכמשמתערב רצונות אחרים אינו מתקיים במקום המכוסה.

(שפת אמת, פרשת תרומה, שנת תרל"ד)

ואא"ז מו"ר ז"ל הגיד על הגמרא הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר. ופירוש נכסים איתא בגמ' על שנכסין מזה ונגלין לזה. ודקדק כי היה צריך להיות נקרא ע"ש שנגלה לזה? והוא ז"ל תירץ כי הברכה שורה בדבר הסמוי מן העין, וזה קיום העשירות, וסוף דבריו שידע שהוא מכח ה' יתברך. וזה יטע בהן אדר כו'.

(שפת אמת, פרשת פקודי, שנת תרל"ב)

וסוד אד"ר מלשון אדרא, הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר, ובו סו"ד העיבו"ר [בגימטריא 363] רז"י עול"ם [בגימטריא 363], שמתהפך הנח"ש [בגימטריא 363] בסוד לה"ט החרב המתהפכת [בראשית ג].

(רבי מנחם מנדל משקלוב, ליקוטים, דף שנב)

הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר שנאמר אדיר במרום ה'
39-40

אדר שהוא סוף ימי הגבורות, ונודע כי בסוף נתחזק ונגמר הדבר בתוקפו... ונקרא אדר לשון תוקף וחוזק כי נתחזק החסד ע"י ביטול הגבורות תוך החסד... וכבוד אא"ז מו"ר זצלה"ה אמר... עוד פירש הגמרא הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר שנאמר אדיר במרום ה', ופירש בחי' אדר הנ"ל על שם החיזוק, ע"י שיודע שהכל מה' יתברך. ופירש "מקולות מים רבים", הם מים הזידונים, וכל זה כדי שיתברר כי "אדיר במרום", והקדושה דוחה ההסתר... ופירוש הענין נראה על פי מה שכתוב בזוה"ק דף קמ ע"ב, כי כשירדה השכינה לישראל היה קיטרוג וחושך רב, וגברה השכינה ואמרו המלאכים "ה' אדוננו מה אדיר שמך" כו', אדיר ודאי [דתברת כמה] גזיזין כו' עיין שם, כי כל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו, והטבע כדי לבטלה להקדושה לפנימיות החיות שבה, כמו שכתוב שם בזוה"ק ענין המוחין וקליפה, עיין שם היטב. ופירוש יטע בהן אדיר - שיתקשרו בהפנימיות ויתבטל הגשמיות תוך הנקודה, שזה פירוש נטיעה - לידע כי שורש הנטיעה היא הקדושה, והחומרי כעלה שעל האילן, כמו שהיא באמת אילן הקדוש כנודע. ועי"ז יתקרבו הקליפות להתבטל להקדושה שיסבב הכל, רק להתודע כי אדיר במרום ה', ע"י בחינת "אדיר שמך". ועיקר פירוש אדיר - החיזוק הבא ע"י כבישת ההסתרות המתנגדים להקדושה כנ"ל... ע"י בחינת "מה אדיר שמך" נתעורר גם כן "אדיר במרום ה'", והוא ענין מחיית עמלק ויהיה ה' שלם וכסאו שלם כו'.

(שפת אמת, ליקוטים, לראש חודש אדר, עמ' 159 ואילך במהד' אור עציון)

איתא בגמ' הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר שנאמר אדיר במרום ה' כו', פירש רש"י אילן גדול. ובערוך פירש שיתן צדקה, עיין שם. והיינו שע"י הצדקה יהיה חלק גבוה משותף בהנכסים. ואיתא בספרים כי רמזו חז"ל לחודש אדר, כי זה החודש מיוחד לצדקה, שנתנו כל בני ישראל מחצית השקל. והנה מחצית השקל גימטריא אדיר, כי בהקב"ה כתוב "אדיר במרום", ואמרו חז"ל שבני ישראל נקראים אדירים דכתיב "ואדירי כל חפצי בם", עיין שם במנחות (נג.) דכתיב "מה אדיר שמך בכל הארץ". וזה החלק הוא באמצעות בני ישראל מתקדש שמו בעולם כמו "אדיר במרום"... כי באמת נפש בני ישראל יש להם שורש בהקב"ה דכתיב "חלק ה' עמו" [דברים לב, ט], ונפש הוא גימ' שקל, ב' פעמים אדיר. ובאמת ע"י התורה דכתיב "ה' עוז לעמו יתן" זכו בני ישראל למדרגה זו, כדכ' "ה' חפץ כו' יגדיל תורה ויאדיר" [ישעיהו מב, כא], והוא עץ חיים אילנא דחיי ומזון לכולא ביה. וצריכין לראות שיהיה חלק [לתורה] בכל נכסי האדם, והוא האילן גדול שרמזו עליו יטע בהם אדר.

(שפת אמת, ליקוטים, לראש חודש אדר, עמ' 163 במהד' אור עציון)

ומרומז גם כן ב"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", פירוש, תסדר להם שיזכרו לפני כל מצוה ולימוד התורה בחינת "לפניהם" [בגימטריא 215], מספר חצי של "שקל" [בגימטריא 430] (שהוא רט"ו), בחינת הכנה וקדושה, בבחינת מעשה תחלה, כמו שהיה בהר סיני, שתמיד יזכור בחינת הר סיני הנ"ל. וזה רמזו חז"ל במתק לשונם, באמרם הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהם אדר שנאמר אדיר במרום ה'. פירוש, שהרוצה שיתקיימו מעשיו שבקדושה, יטע ויכניס בהם בחינת אדר [בגימטריא 205], בחינת הר [בגמטריא 205] סיני, לקדש את עצמו בבחינת מעשה תחלה, ואח"כ בבחינת חצי שקל יגיע לבחינת אדיר ביו"ד [בגימטריא 215], בחינת שקל שלם, בחינת מעשה ובחינת מחשבה, שנאמר אדיר במרום ה' כנ"ל.

(ר' אברהם דוב אוירבך מאווריטש, בת עין, פרשת משפטים)

אדר הוא התחזקות כמ"ש אדיר במרום ה'. והנה בכל דבר יש שני קנינים, קנין חיצוני וקנין פנימי, וכדרך שאמרו ז"ל (ביצה לז ע"א): הבהמה והכלים כרגלי הבעלים. ולקנין פנימי צריכים התחזקות ביותר, משום שהאדם רחוק ממנו, וכמו התוה"ק, מחמת שהאדם רחוק ממנה כתיב בה "התעיף עיניך בו ואיננו" [משלי כג, ה]. ונכסים היינו פנימיות, דחז"ל אמרו (במדבר רבה פ' כב): לכך נקרא שמם נכסים, שנִכְסים מזה ונגלין לזה. והיו צריכים לכאורה להקרא נגלים, אך מחמת שעיקר הקנין הוא הקנין הפנימי, לכך נקראים נכסים ע"ש שנכסים. וההתחזקות היא ע"י שהאדם מקבל על עצמו להתחיל מחדש בכח, עי"ז מחליף כח ומתחזק. וזה ע"י שמחה, כי באם יש לאדם שמחה, שופעת עליו חיות ממקור החיים, וממילא מחליף כח ומשתוקק בכל עת יותר ויותר. והנה החודש הזה שנקרא אדר שמו מורה עליו שהיא עת התחזקות והשתוקקות ישראל לאביהן שבשמים, וזה בלתי אפשר רק ע"י שמחה. וזה שאמרו חז"ל (תענית כט ע"א): משנכנס אדר מרבין בשמחה, דהיינו ע"י השמחה מרבין את הקדושה.

(רבי שמואל בורנשטיין מסוכאטשוב, שם משמואל, פרשת משפטים - ר"ח אדר, שנת תרע"א)

איתא בש"ס הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר שנא' אדיר במרום ד'. והנה נכסיו נקראו המחשבות הטמונים בלב האדם. ואמרו חז"ל (במדבר רבה כב, ז): למה נקראו נכסים? שמכסה לזה ונגלה לזה. ולכאורה למה נקרא ע"ש הכיסוי ולא ע"ש הגילוי? אך שהעיקר הוא מה שנקבע במטמוני האדם, ושם שייך ברכה כמ"ש "באסמיך" כו' [דברים כח, ח]... ואדר הוא החודש אשר נהפך מיגון לשמחה, כי נתברר כי כל ההסתר והחושך שיש לישראל הוא רק להיות אח"כ אור ביותר תוקף ועוז. וזה פירוש "מקולות מים רבים אדיר במרום ה'", כי הסט"א נקרא "מים רבים" שנוטיהן פעם בזו ופעם בזו, משא"כ צד הקדושה הוא במקום א', כי יראה נקראת בית... ואילו הקולות מים רבים כתיב "משברי ים", שכל מה שיש להם הוא רק שנתברר שאדיר במרום ה', ולכך נקרא "משברי ים".

(שיח שרפי קודש, חדש אדר, אות ב [עמ' רטו במהד' תשמ"ט])

והנה נפל חודש הנס באדר ראשון ואז עשו כל ישראל משתה ושמחה וכן נקבע, ולהורות שגם כוחות הגשמיים הטבעיים משועבדים להשגחה למלט אותנו מכף כל צר. ואח"כ בשנה השנית נתקנה המגילה ואז נתקיימה בישראל, ועיקר החוזק בה הוא אל כח הרוחניות והקדושה להורות על כח ההשגחה הגובר. על כן, כן הוקבע לדורות, שמצד משתה ושמחה הנוגע להראות כח הטבע החומרי שהוא משועבד לרוחניות ההשגחה, ב' האדרים שוים לטובה כמו שהיה אז בשנת הנס, וכח הרוחני מיוחד לאדר שני שבו מתראה סוד העיבור בביאור. על כן קריאת המגילה ומתנות לאביונים שהם דברים רוחניים, שגם ענין הצדקה נחשבת לרוחניות כמש"כ בדברי הג' מוהר"ל מפראג (נתיב התורה פרק י) שהעני משולל מגשמיות, זהו שייך דוקא באדר שני. וזה שאמרו חז"ל "הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר", שיזהר בשני הכוחות בטבע ע"י זריזות והשגחה ע"י תשובה ומעשים טובים ותפילה, שכתוב "אדיר במרום ד'", היינו כוחות המערכה משולב עם ההשגחה כמש"כ מתחילה, "אדיר במרום", דהיינו המערכה היא תקיפה אבל כח הפנימי הוא שם ד' המשגיח, ע"כ צריך להכין הטבע כלי להשגחה.

(מאורות הראי"ה לחנוכה ארבע פרשיות ופורים, מהד' תשנ"ה עמ' רלב-רלג, מהד' תשס"ד עמ' רמו-רמז)

וי"ל כי נכסיו של אדם לא יתקיימו לו לעולם כי "לא במותו יקח הכל ולא ירד אחריו כבודו" כתיב [תהלים מט, יח], ורק אם מקיים בהם מצוות ומעשים טובים, אז יתקיימו לו עד נצח וגם במותו יקחם עמו. ואימתי מקיים האדם מצות ומעשים טובים בנכסיו? אם יודע בעצמו שהוא גבר אין איל ולא בכחו עשה לו את החיל ו"אדיר במרום ה'", כלומר הקב"ה היושב בשמים הוא בלבדו נאדר בכח וגבורה, ו"אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו" [תהלים קכז, א], אם ישים זאת לנגד עיניו, אז בודאי לא ימנע מעשות מצוות ומע"ט בנכסיו, ואז יתקיימו לו עד נצח. וזה שאמר יטע בהם אדר שנאמר אדיר במרום ה', שפסוק הזה יהיה נטוע ועומד בנכסיו, לא יסיח דעתו ממנו, אז יתקיימו נכסיו.

(רבי מנחם פולאק, עיון מנחם, כאן)

הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר וכו' אי נמי אדרא כשמיה וכו' דקיימא לדרי דרי
39-41

הרוצה שיתקיימו נכסיו, היינו המצוות והמעשים טובים, כמבואר בחובות הלבבות שזה שלו ממש ולא מבלעדם, יטע בהן אדר, הנעשה בחודש אדר להפך כח הרע לטוב, לעבוד ה' בכל הענינים אפילו באכילה ושתיה. ועל זה אמר איכא דאמרי אדרא כשמיה, היינו כמו שאמרו דורשי רשומות כי אד"ר ראשי תיבות ראש דברך אמת. ואיכא דאמרי דקיימא לדרי דרי, כי קושטא קאי, ו"מתהלך בתומו צדיק, אשרי בניו אחריו" [משלי כ, ז].

(רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים, יטב לב, פ' תרומה, דף סט ע"ד)

הרוצה שיתקיימו נכסיו שיהיו דבר המתקיים לעוה"ב ולא יעזוב לאחרים חילו, יטע בהן אדר, לשון אדיר, פירש רש"י: אילן חשוב, היינו שיטע ויחזיק בהן התורה ולומדיה הנקרא עץ מאכל... שנאמר אדיר במרום ה', ר"ל כל הדבוק בת"ח כאלו דבוק בה'. ואיכא דאמרי אדרא כשמיה דקיימא לדרי דרי, שזה הזכות עומדת לעד לדורותיו.

(רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים, יטב לב, פ' תצוה, דף עא ע"ב-ע"ג)

ופתיחתו מחדש להתחדש הוא בחודש אדר... וכמו שאמרו בביצה הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר שנאמר "אדיר במרום ה'"... ויהושע בן נון מזרעא דיוסף שתיחם וחילק הארץ לשבטים ולקרקף גברא, כי דרגא דיוסף הצדיק הוא לילך בקו היושר בלא נטיה ובזה כל אחד הולך בקו שלו ואין שם ערבוב חלקים, מה שאין כן כשחטא ונתעקם כשחוזר לעשות העקוב למישור הרי נתרחב גבולו כמדת עיקום הקו, שכל קו המתעקם הרי יש לו התפשטות יותר לצד שמתעקם, וכשרוצים לעשותו ישר צריך להעבות הקו כמדת רוחב העיקום וישוב להיות קו ישר עב ורחב, וזהו מעלת הבעלי תשובה על צדיקים גמורים דעל ידי זה מתרחב גבולו יותר. וזהו על ידי שמגיע לנחלת יעקב אבינו ע"ה שהיא נחלה בלא מצרים, ואין שם אדר המגביל, שהוא הזמן שיש שם עדיין נחלת גוים וצריך למחיית עמלק. ואז זוכה לפתח דניסן, והוא ראשית ההתחדשות למלכי ישראל היינו שורש הכנסת ישראל דנקראים על שם יהודה שבו כח תיקון החסרון.

(רבי צדוק מלובלין, מחשבות חרוץ, אות ז, ס"ק לה, עמ' 48 במהד' הר ברכה)

הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר שנאמר אדיר במרום ה' אי נמי אדרא כשמיה כדאמרי אינשי מאי אדרא דקיימא לדרי דרי תניא נמי הכי שדה שיש בה אדר אינה נגזלת ואינה נחמסת ופירותיה משתמרין
39-42

פירש רבינו בעל הערוך ז"ל [ע' אדר] אדיר במרום ה' - יעשה צדקה שהיא חשובה לפנ' ה' במרום שנאמר אמת מארץ תצמח וגו', אדרא כשמה - מאילני סרק וכו' ע"ש. והרב ז"ל מפרש אדיר במרום על הצדקה, ומ"ש אדרא כשמה על אילן כפי פשטן של דברים. אמנם דרך דרש אפשר לפרש הכל על הצדקה, והיינו דקאמר אדרא דקיימא לדרי דרי, בסוד "וצדקתו עומדת לעד" [תהלים קיב, ג]. תניא נמי הכי אינה נגזלת, דעבירה אינה מכבה צדקה כמ"ש רבינו האר"י ז"ל [לקוטי תורה, תהלים קיב]. ופירותיה משתמרין כמו שאמרו רז"ל שהקב"ה זורע הצדקה ויוצאין פירות ומשתמרין לבעל צדקה. וברישא אמר הרוצה שיתקיימו נכסיו, כמ"ש מלח ממון חסר [כתובות סו ע"ב], וכמ"ש זרעו לכם לצדקה. וזה שאמר יטע בהן אדר.
אמנם דרך רמז ואסמכתא אפשר להסמיך ולהיות מוסר מעיר, דידוע דהתורה שלומד והמצוות שמקיים האדם אינו בטוח שיהיה לנחת רוח לפניו ית' או שיהיו לו לשמו מכמה סיבות, אי משום שדיבר לשון הרע והולכות לאותו שדיבר עליו, ואי משום דמכח חטאותיו שולט בהו הסט"א וכיוצא מסיבות אחרות. לכן אמר הרוצה שיתקיימו נכסיו, שהם תורתו ומצוותיו, כי הם הנכסים האמיתיים העיקריים, על דרך מה שפירש רבינו האר"י ז"ל "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" שהם ניצוצי הקדושה שזהו הרכוש האמיתי, וכיוצא בזה אמר הרוצה שיתקיימו נכסיו, שהם תורתו ומצוותיו, יטע בהן אדר ראשי תיבות: אחדות דיבור רחמים. אחדות - שיהיה דבק באחדותו יתברך, וגם יהיה באחדות עם כל ישראל לקיים מצוות "ואהבת לרעך כמוך". דיבור - ישמור פיו ולשונו מלשון הרע ומכל דבר אסור. רחמים - שירחם על העניים לעשות צדקה וחסד. ובזה נכסיו תורתו ומצוותיו מתקיימין. ובכלל האחדות הוא ענוה, כי בלתי ענוה לא אפשר אחדות. ובענוה אין סט"א שולט בו, ומתכפרין עוונותיו, והוי כאילו הקריב כל הקרבנות. והיינו דקאמר אדיר במרום ה' - אם יהיה חזק במרום ה', כל תורתו ומצוותיו יעלו לריח ניחוח לה'. תניא נמי הכי שדה שיש בה אדר, "כי האדם עץ השדה". וקודם אמרו א"נ אדרא דקיימא לדרי דרי, דזכותו עומדת לדורותיו. תניא נמי הכי שדה שיש בה אד"ר, שנזהר בג' אלה, אינה נגזלת מהסט"א ואינה נחמסת ופירותיה משתמרין, כי קרן ופירות לו לו יהיה הזרח.

(החיד"א, מראית העין, כאן)

ידוע מה שמבואר בחובות הלבבות [שער ח פרק ג] כי מצוות ומעשים טובים הם נכסי עצמו אבל ממונו ורכושו וחילו לא שלו היא כי אם יעזבו לאחרים חילם... וזה שאמר הרוצה שיתקיימו נכסיו, היינו שלא יגזלו ממנו הסט"א וגם שיתקיימו בידו לבל יפול ממנו, יטע בהן אדר, פירש רש"י אילן חשוב, ירמוז למ"ש הזוהר וירא ק"ב על הפסוק "והשענו תחת העץ": לקבל קב"ה קאמר דאיהו אילנא דחיי לכלא. וזה שאמר שנאמר אדיר במרום ה', פירש רש"י לשון קיום וחוזק עיי"ש, ר"ל שיטע בהן הכוונה לשם ה', ואז יש לו קיום, וז"ש אי נמי אדרא כשמיה, ר"ל אד"ר ראשי תיבות "ראש דברך אמת", כי מתחלה היה בשביל שכפה עליהם ההר, אבל אז הדר קבלוהו בימי אחשורוש בלב ונפש חפצה כמבואר בפתיחה לסי"מ, ע"ש, וזה שכתוב דקיימא לדרי דרי, כלומר כי ייטב לו ולבניו אחריו ללכת בדרכי ה' ולשמוע בקולו... ועל זה אמר תניא נמי הכי שדה שיש בה אדר אינה נגזלת ואינה נחמסת ביד הסט"א ופירותיה משתמרין, כי הן דבר המתקיים בידו וביד דורותיו אחריו לעד ולעולמי עולמים.
עוד יאמר... צדיקים במיתתם קרויים חיים [תנחומא פ' וזאת הברכה סי' ז]... כשאומרים דבר שמועה משמם מזכירין אותם ובזה יתנערו מעפר... כי התלמידים מעוררים אותו... וזה שאמר הרוצה שיתקיימו נכסיו - תורתו וחכמתו לבל תשתכח, יטע בהן אדר שנאמר אדיר במרום ד', היינו שיטע בהן כוונתו לשם ד', ואז ממילא יהיה תורת חסד על לשונה ללמד תורה לרבים, ואז הן קיימים ואין לך מצוה גדולה קיימת וחזקה יותר מזו שזכות הרבים תלוי בו. אולם מה בצע אם בעודנו חי לבד? הלא כצל ימינו עלי ארץ. לזאת עצה היעוצה להפיץ את מעינותיו חוצה על פני תבל... ויעמידם לעד לעולם להשכיל להטיב לזולתו גם אחרי יום פקידתו... וזה שאמר אי נמי אדרא כשמיה אדרא כלומר להפיצם, אדרא דקיימא לדרי דרי. ועפ"י זה תבין לפרש כמשמעו תניא נמי הכי שדה שיש בה אדר אינה נגזלת וכו' ופירותיה משתמרין.

(רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים, יטב לב, הקדמה, [ובקיצור בפ' יתרו, דף נ ע"ב])

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300