Halacha Brura and Berur Halacha
לקט באורי אגדות ממסכת ביצה
Institute
מכון הלכה ברורה ובירור הלכה
כאן ימצא הלומד ביאורים על אגדות מסכת ביצה, מצוטטים כלשונם מן הספרים המקוריים.
הביאורים נלקטו ממבחר גדול של חשובי הפרשנים, ראשונים ואחרונים, בתחומי המחשבה והדרוש, הקבלה והחסידות
(המבחר אינו חופף למקורות המצויינים במפתח לביאורי אגדות למסכת ביצה, ומכיל מקורות רבים יותר ממה שנדפס
במסכת ביצה בהוצאת מכון הלכה ברורה).
העתקנו רק את מה שנוגע לביאור האגדה שבמסכת ביצה, ולא מה שהמחבר מבאר עניינים אחרים על פי האגדה שבמסכת זו.
ב ע"א
ב ע"ב
ג ע"א
ג ע"ב
ד ע"א
ד ע"ב
ה ע"א
ה ע"ב
ו ע"א
ז ע"א
ז ע"ב
ט ע"א
י ע"א
יא ע"א
יא ע"ב
יג ע"ב
יד ע"א
יד ע"ב
טו ע"א
טו ע"ב
טז ע"א
טז ע"ב
יז ע"א
יז ע"ב
ב ע"א
[ביצה]
מה שסידר ביצה אחר סוכה, כי בסוף סוכה נזכר המעשה במרים בת בילגה, ואם יקשה לאדם לאחור וכי בשביל ריבה אחת יקנסו כל המשמר? על זה נישנית מסכת ביצה, כלומר בלום פיך, כי אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולות [יומא פ ע"א], והיינו לעתיד יברר ה' יתברך שהכל היה במשפט.
(רבי מרדכי יוסף ליינר מאיזביצא, מי השילוח, מסכת סוכה)
גם טוב ללמוד מסכת בע"פ ולשנותה תמיד, ומה טוב לו לחזור אותם בכל יום, וגם טוב לו לאכילה שע"י זה תהיה סעודת מצוה. וכן היה הנהגת אבד"ק פ"פ דמיין בביצה וחגיגה, ובעת שהיה נחוץ לדרך היה חוזר מס' כלה כולה.
(הנהגות צדיקים - הנהגות טובות מרבי מענדל מליסקא, אות קצד)
ביצה שנולדה ביום טוב
ולמה ביצה שהוא י"ט אחר סוכה? א"ל בני דע והבן, שאחר שבאו ישראל במעלה הזאת להתלונן בצילו של הקב"ה, א"כ יש להם לשמור הימים טובים הרוחניים ע"י שמירת עצמם וע"י שמירת הימים טובים. וזהו ביצה שנולדה בי"ט, שאפילו טילטול הנולד עושה חילול.
(רבי אביגדור קארא, ספר הפליאה, דף כו ע"ב במהד' תרמ"ד)
פעם אחת אמר הרה"ק מאלכסנדר בדרך צחות שקרא להרב החסיד ר' הלל מבארנוב ז"ל להשלחן שישתה כוס יין, ולא היה אז, ושתה חסיד אחר את הכוס יין. וסיפר הרה"ק הנ"ל שהיה פעם אחת בכפר, ובא אליו הכפרי בבקשה שישאל לבנו את למודו ושאל לו מה למד ואמר המשנה ביצה שנולדה ביו"ט ב"ש אומרים תאכל וב"ה אומרים לא תאכל, ושאל אותו: ומה עושה הלל עם ביצה זו? והשיב בן הכפרי: בעת שהלל כאן אין אוכלים אותה, אך בעת שהלל איננו, אז אוכלים אותה... זה אמר בדרך צחות, והיתה לו כוונה בזה כמובן.
(שיח שרפי קודש - רבי חנוך העניך מאלכסנדר, אות ח)
ביצה שנולדה ביום טוב בית שמאי אומרים תאכל ובית הלל אומרים לא תאכל בית שמאי אומרים שאור בכזית וחמץ בככותבת ובית הלל אומרים זה וזה בכזית השוחט חיה ועוף ביום טוב בית שמאי אומרים יחפור בדקר ויכסה ובית הלל אומרים לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום
וזהו רמז התנא ביצה שנולדה ביום טוב, די"ט הוא יומא דדינא, דבפסח נידון על התבואה בעצרת על פירות האילן וכו' [ר"ה טז ע"א], והצדיק בתפילתו עושה הולדה ביום הזה, דהיינו שמשבר כח הדינים, דכל דבר שאינו כתחילתו נקרא הולדה... ביצה שנולדה בי"ט - פירוש, אותה הולדה שנעשה ביום טוב, שמשבר כח הדינים עם הגבורות... בית שמאי אומרים תאכל, פירוש, רמז שדי בזה שנשבר כח הדינים לבל ישלטו. וזה רמז לשון אכילה, שהיא הנאה להשביע, כמו כן הפעולה הזאת היא גם כן הנאה ודי בזה. ובית הלל אומרים לא תאכל, פירוש שזה עדיין אינו מספיק, ואין זו אכילה והנאה ממש, עד שיהפכו הדינים לרחמים, שגם הם יהיו רחמים גמורים... בית שמאי אומרים שאור בכזית - שאור הוא מחמץ דבר אחר, והיינו איש רשע החוטא ומחטיא אחרים, זה מר מאוד כזית שמעורר דינים גדולים. וחמץ שאין כח לחמץ לאחרים, בככותבת, דכותבת מייתבא דעתא [יומא עט ע"א], דהיינו אדם רשע שעושה לתיאבון ח"ו כדי ליתביה דעתיה, זה אינו חמור כל כך כמו המחטיא. וזהו מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, שאומרים זה וזה בכזית, מחמת שמעביר את הרחמים. השוחט חיה ועוף בי"ט, רוצה לומר גם זה רמז לדינים, והרוצה לשוחטם לבל ישלטו, בית שמאי אומרים יחפור בדקר ויכסה, רוצה לומר כנ"ל שדי רק לכסות הדינים לבל ישלטו, ודי שעושה איזה חפירה בדינים איזה פעולה טובה. ובית הלל אומרים לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום, פירוש שצריך לעשות עצמו כעפר מוכן מקודם בכדי שיעשה רחמים גמורים, על דרך שמצינו באברהם אבינו ע"ה, שהתחיל להתפלל ולומר "אנכי עפר ואפר" [בראשית יח, כז], דהיינו שימסור עצמו כל וכל עבור ישראל.
(רבי אלימלך וייסבלום מליז'נסק, נועם אלימלך, פרשת יתרו)
שאור בכזית וחמץ בככותבת
בסידור האריז"ל [כוונת סדר ביעור חמץ]: חמץ שהוא ס"מ בכזית - י' דכורא, ושאור שהוא פלונית - בכותבת - תמרה - נוקבא. וזה היפך המשנה (ריש ביצה) דשאור בכזית וחמץ בככותבת. ולפמש"נ דבטומאה הוא להיפך מהקדושה, דהזכר דקליפה עומד בהוד ויונק מנוקבא דקליפה, והנוקבא דקליפה עומדת בנצח ויונקת מזכר דקדושה, לפ"ז מיושב, דהמקובלים דברו מבחי' עצמם של הס"מ ופלונית, דהחמץ זכר והשאור נוקבא, והמשנה דברה על מקום אחיזתם ויניקתם, שזה עיקר סגולת הביעור.
(רבי אליעזר פישל מסטריזוב, עולם הפוך פרק עז)
ר"ל השיעור ככתוב בתורה ["כי כל שאור וכל דבש" - ויקרא ב, יא] "דבש" דהיינו תמרה עם דבשה, גסה.
(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)
ב ע"ב
כח דהתירא עדיף
בספר "הכוזרי" יש בירורים לגבי הקראים בעניני הלכה. בכמה דברים הם "מחמירים" לעומתנו. הם מחמירים מתוך "עם הארצות". "כח דהתירא עדיף". כוחא דהתירא, מתוך בירור דברים על פי תורה ולאור תורה, מגלה את הכח ואת הגבורה של תורה.
(שיחות הרב צבי יהודה, פרשת חקת עמ' 241-242)
וקסבר רבה כל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה
...הדבר זה מוכן גם עתה כמ"ש חז"ל (מדרש רבה בראשית א, ה) שמו של משיח קדמה לעולם. וזה הרמז בגמ' דאמר רבה כל ביעא דמתילדא האידנא מאתמול גמרא לה - "רבה" הוא מלשון יהא שמיה רבא, מאתמול גמרא לה. "והאידנא" רמז לשם אדנ"י, גמרה לה, שגם עתה הוא נגמר.
(רבי שלמה רבינוביץ מרדומסק, תפארת שלמה על מועדים, שבת קודש)
וז"ש ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרא לה - כזה יזכה האדם על ידי לימוד תורה לשמה. וזה גמרא לה - שלומד גמרא לשם הה', וזה לשמה, לשם ה'.
(תפארת שלמה, לקוטים, בסופם)
משום הכנה וכו' והכינו את אשר יביאו חול מכין לשבת
בגמרא: הכנה דאורייתא, ומוכח לה רבה מקרא והכינו את אשר יביאו. לבאר הענין הנה בכל מצוה או תורה ותפלה צריך האדם להקדים לו הכנה, את אשר יבוא לפני המלך. כי הנה בכל דבר מצוה הוא נמשך ובא לו לאדם קדושה יתירה מעשיית המצוה, כמ"ש "אשר קדשנו במצותיו", לכן יתכן לפנות לבבו ולטהר נפשו לקודם כל דבר ולהכין את עצמו להעשות כלי להשראת הקדושה מן המצוה אח"כ... נמצא כי ענין ההכנה הוא כלי המחזיק המצוה ושייך להמצוה. וזה שאמר כי ההכנה דאורייתא כמו המצוה דאורייתא... ויען כי ההכנה הוא יד המחזיק להמצוה והתחלה אליה, הנה כמוה תחשב אף היא, כי ע"י ההתחלה היא הכל, כי באם יעשה האדם בעצמו הכנה כראוי, לא ימוט ממנו בע"כ עשיית המצוה כדת, והיא הנותנת כח ועזוז לאדם ומעוררת אותו בקיום המצוה לבל יתרשל ממנה.
(רבי שלמה רבינוביץ מרדומסק, תפארת שלמה, פרשת ויגש)
והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו חול מכין לשבת
השבת מחיה כל ימי המעשה, כדאיתא בזוה"ק [יתרו פח ע"א]: כיון דלא אשתכח ביה מנא, מה ברכתא אשתכח ביה? אלא כולא בשביעאה תליא. והענין הוא כי ה' יתברך רצה שיתמשך הברכה לכל ימי המעשה. והמה באמת רחוקים מן הקדושה. לכן היה התיקון ע"י שחול מכין לשבת. בכח הכנה זו נמשך ברכת השבת גם לימי המעשה. זה שכתוב "ושמרו כו' את השבת לעשות" - פירוש, להכין צרכי שבת. ועי"ז השבת מברך גם ימי המעשה. ועי"ז "לעשות את השבת לדורותם ברית עולם" - שיהיה התקשרות ודבקות כל הימים בשבת... וכן הוא בש"ק דמיניה מתברכין כולהו יומין. ואם היה המן יורד בשבת קודש, לא היה דבקות והתקשרות בימי המעשה אל השבת. רק ע"י "והכינו את אשר יביאו" כו'.
(שפת אמת, פרשת תשא, שנת תר"נ)
יוסף הוא בחי' יום הששי, ומשה הוא בחי' השבת כיל"ח - "ישמח משה במתנת חלקו". וזה "ביום הששי והכינו את אשר יביאו", בחי' היסוד מכין לשבת. וזה שנאמר ביוסף "וטבוח טבח והכן כי אתי יאכלו האנשים בצהרי"ם" (בראשית מג, טז), ובגמ' מוכח מזה הכנה לשבת. וזה שכתוב "בצהרי"ם" - גימטריא במשה. לכן "אתי יאכלו האנשים", מבחי' יסוד כנ"ל. וז"ש (בראשית מג, כה) "והכינו את המנחה עד בא יוסף בצהרי"ם", הוא עם מש"ה כי יוסף ומשה הם כאחד, כמ"ש "ויקח משה את עצמות יוסף עמו", והוא בבחי' כליל תפאר"ת, בווי"ן תתקטר, וזה "כי שמעו כי שם יאכלו לחם" (שם), ב' פעמים לח"ם עולה גימטריא יוסף.
(תפארת שלמה, פרשת בשלח)
והיה ביום הששי והכינו וכו' חול מכין לשבת וכו' ואין יום טוב מכין לשבת
"ויהי ערב כו' יום הששי" (בראשית א, לא), בה"א. הנה הכנה דרבה, דאין יום טוב מכין לשבת, נגמר מ"והיה ביום הששי" בה"א, דהכוונה בששי הידוע בסתם בחול, אז "והכינו". והנה נברא האדם בששי לצורך יום השבת, והנה הכנה לשבת נכתב הששי בה"א, ללמד לאדם דעת, דדוקא בששי הידוע סתם מותר להכין לשבת. והנה היות שזה היום היה ראש השנה, עם כל זה יום טוב אינו כשבת שקדוש מעצמו, מה שאין כן יום טוב כשלא היה אדם עדיין ולא קידש החודש, עדיין לא נתקדש כי "החודש הזה לכם" כתיב (שמות יב, ב), דתלוי בבית דין של מטה, ואם כן קודם בריאת אדם עדיין לא היה קדוש. ואם כן נשמע מזה ב' דברים, א' דקידוש החדש תלוי בבית דין של מטה, ב' כי אין יום טוב מכין לשבת, ובעי הכנה בחול דוקא.
(רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב, אגרא דכלה, בראשית א, לא, דף מב ע"ב - מג ע"א)
"קח מאתם ונתת אותם אל הלוים" (במדבר ז, ה) - במדרש (במדבר רבה): זה שאמר הכתוב "והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו". ונראה לפרש על פי הגמרא בריש מסכת יו"ט בהכנה דרבה, שדרש "והיה ביום הששי והכינו" וגו', חול מכין לשבת וכו', ואין שבת מכינה ליום טוב. עיין ברש"י (ד"ה ואין): הא דלא מתסר באחד בשבת דעלמא, משום דסעודת חול לא חשיבה דתיבעיא הכנה. עיין שם. ור"ל ולכך לא חשיב ההכנה. ונקדים עוד דהשל"ה הקשה על הפסוק "ונתת אותם אל הלוים", הלא לוים אז עדיין לא נבחרו? עיין שם. ותירץ דרמז רמז להם שידעו שיהיו נבחרים, כדי שיכינו עצמם לקבל הקדושה, והיינו כנ"ל, וכמו שכתבו חכמי המחקר כי שפע האלקים לא תחול, רק אם ימצא המקבל מוכן. ועל פי זה יבואר זה שאמר הכתוב הנ"ל. ועל כן נסמך לברכת כהנים, כי שורש הברכה היא רק להכין את המקבל לקבל את הראוי לו, כמבואר בעיקרים בענין תועלת ברכת הצדיקים. ואם כן מורים הפרשות על דבר אחד, דקדושה בעי הכנה, לכך נסמכו.
(ישמח משה, פרשת נשא דף מט ע"א)
חול מכין לשבת
נודע אומרם ז"ל חול מכין לשבת, ואמרו (עבודה זרה ג.): מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, כי המכין עצמו בכל ששת ימי החול לקדושה וטהרה ושומר עצמו שלא ימרה את פי ה' אלקיו מקטן ועד גדול, ואז כאשר גופו נכון מזוכך ומטוהר לפי ערכו הנה מקבל קדושת השבת לשמוח בה' אלקיו לקבל נועם זיו תענוג מאורו, והקב"ה מקבל נחת רוח מאתו.
(רבי חיים מצ'רנוביץ, באר מים חיים, פרשת יתרו, פרק כ, ח)
עולם הזה בכלל נקרא בבחינת ששת ימי המעשה נגד עולם הבא שנקרא שבת שעל כן אמרו חז"ל (עבודה זרה ג.) שישיב הקב"ה לאומות העולם שיבקשו שכר עולם הבא, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת וכו'. וערב שבת נקרא כל ששת ימי החול המכינים לשבת כאומרם ז"ל חול מכין לשבת. ולזה יאמר הכתוב "כי תקנה עבד עברי", פירוש שתרצה לקנות לך שם עבד עברי שהוא עבודת ה' הראוי כעבד אל אדוניו יומם ולילה מאין הפוגות, בבחינת עבד ה' המכונה לבחינה גדולה (כי משה רבינו נקרא "עבד ה'" ומי לנו גדול) - את זה ישים לנגד עיניו אשר רק "שש שנים יעבוד", שכל עבודתו בעבודת גבוה אינו כי אם בשנים הללו שהם בבחינת שש והוא בחינת עולם הזה כולו, שהוא בבחינת שש בסוד הכתוב (שמות לא, יז) "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ" וגו'. אבל "ובשביעית", הוא בחינת עולם הבא שנקרא שביעי בסוד שבת, הנה הוא "יצא לחפשי חנם", שנעשה בבחינת במתים חפשי חנם בלא מצוות, שכיון שמת אדם בטל וכו' ואין להקב"ה שבח בו ואז לא יקרא לו שם עבד. ועל כן כל עוד נשמתו בו בעולם הזה בעת ההיא יקרא לו שם עבד, ואז יעסוק בתורה ובמצוות כראוי לפני בורא עולם עד שיהיה ראוי לקרוא לו עבד ה'.
(באר מים חיים, פרשת משפטים, פרק כא, ו)
חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב ואין יום טוב מכין לשבת ואין שבת מכינה ליום טוב וכו' פירות הנושרין
[ראה להלן טז ע"א בשם רמ"ע מפאנו]
ואין יום טוב מכין לשבת
שמעתי מאדמו"ר הזקן בעל אבני נזר מסאכאטשוב... קשה אמאי יו"ט אינו מכין לשבת, והלא שבת גדול מיו"ט? אך ניחא דהנה במס' נזיר במשנה פרק ז' פליגי ר"א וחכמים בנזיר וכה"ג מי מהם יטמא למת מצוה, דר"א ס"ל דכה"ג יטמא שאין טומאתו חמורה כ"כ כמו נזיר שמביא קרבן על טומאתו, וחכמים ס"ל יטמא נזיר שאין קדושתו קדושת עולם משא"כ כהן שקדושתו קדושת עולם. וא"כ הכא נמי, דהנה איתא ברמב"ן שקדושה מה שאדם מקדש את עצמו ופועל הוא נשאר לאדם לעולם, משא"כ קדושה שהוא ממעלה בלא פעולת אדם, אינו נשאר לו. א"כ קדושת יו"ט שהוא מחמת ישראל כמו שאומרים "מקדש ישראל והזמנים", שישראל מקדשי להו לזמנים [ברכות מט ע"א], וכמו שנאמר "מקרא קודש" וכידוע שהוא מחמת ישראל נשאר לעולם. משא"כ קדושת שבת שהוא קבוע וקיימא [פסחים קיז ע"א], אף אם ישראל לא מקדשו, ממילא אינו נשאר לעולם קדושת שבת. ושפיר יו"ט מצד אחד קדושתו גדולה שהוא קדושת עולם, ולחכמים הנ"ל, וכן פסק הרמב"ם [הל' נזירות ז, יג], קדושת עולם גדול מקדושה חמורה. ושפיר יו"ט שהוא קדושת עולם אינו מכין לשבת אף ששבת קדושה חמורה שהוא בסקילה וכדומה.
(שיח שרפי קודש, מועדים, אות יא [עמ' קעח במהד' תשמ"ט])
פירות הנושרין
בימי יחזקאל היה המרכבה בסוד שו"ר ארי"ה נש"ר - אלף ומאתן וע"ב [בגימטריא], אבל עתה נפלנו עד מאד וירדנו בסוד נשר, מלשון פירות הנושרין, שנשרו עליו [סוכה לב ע"ב], וירדנו לב' אומות עשו ישמעאל, ובהן כלל ע' אומות [עי' ביאור הגר"א לשה"ש א], לכן נע"ם נשריא"ל עטריא"ל מלכיא"ל גימטריא אלף ומאתן [עי' זוהר חדש עא.], בסוד ק"ש [עובדיה א] קש"ת [בראשית כא] [בגימטריא 1200].
(רבי מנחם מנדל משקלוב, רזא דמהימנותא, דף סה)
רש"י - ולא משמרת למשמרת, שלא יעשו גזרה לגזרה
"ועשו סייג לתורה" [אבות פ"א מ"א] - שהרי יש לחשוש, שגם הסייג יצטרך סייג ואין לדבר סוף. על כן אמר לא כן, כי אם דוקא סייג צריך להעשות, ודוקא סייג אחד, משמרת ולא משמרת למשמרת, דהיינו לקבל כדי האפשרי מן הטוב.
(עולת ראיה חלק ב עמ' קנה)
תוס' ד"ה והיה - דכאן משמע שהמן לא היה יורד ביו"ט
ברי"ף פסחים פ' אע"פ הביא שלא ירד ולכן צריך ביו"ט לחם משנה. ולפ"ז כשחל קמי שבתא היה צריך להניח שלש חלות שאז ירד מן לשלשה ימים. וע' בס' נפש חיה סי' תקנ"ט סע' ג.
(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)
ג ע"א
היא גופה גזרה ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה
הגזירות שגזרו חכמים לשמירת המצות נכנסים בגדר התורה... וכן לכל דבר שבעולם יש שמירה ותיקון ג"כ, שה' יתברך סדר אותו בחכמתו שיהיה נשמר מן ההיזק... ואיך לא תהיה שמירה למצות שבתורה, שיותר צריך שמירה אל המצות במה שיצר לב האדם רע מנעוריו ויש לחוש שיתקלקלו, ולפיכך צריך לגדרים וסייגים ולשמירה, כמו אברי האדם וכל אשר הוא תחת השמש יש לו שמירה, אשר ע"י אותה שמירה נשמר שלא יבא לידי קלקול, כך צריך שמירה וגדר למצות התורה. וכמו שהשמירה של האבר אין ראוי להיות שומר אל השומר, מפני שאי אפשר שיהיה דבר טפל אצל דבר שהוא טפל בעצמו, רק הדבר הוא טפל אצל העיקר. ולכך אמרו גם כן בכל מקום שאין גוזרין גזירה לגזירה, כי הגזירה האחת שהיא שמירה אצל המצוה מתחברת עם המצוה עצמה וטפילה היא אצל העיקר, אבל גזירה לגזירה אין לגזור כי אין הדבר טפל רק אל דבר שהוא עיקר.
(מהר"ל, באר הגולה, באר א)
אוכלא דאפרת
אז יתוקן חטא האדמה ותצא מקללתה ויתבערו מן העולם מוץ ותבן. והנה אז יוחזר הדבר לתחלתה, שיהיה טעם עץ ופריו שוה. ובהיות כן במהרה בימינו יתכן לקרות פרי העץ בשם פרי האדמה, כי הוא אוכלא דאפרת, העץ והפרי אחד הם, "וכימי העץ" וגו' (ישעיה סה, כב), שישראל יהיו גם כן בבחינה זו במהרה בימינו.
(בת עין, פרשת תבוא)
ג ע"ב
נתערבו באחרות ואחרות באחרות
איתא (בראשית רבה נד, ב): עד כאן רחמי האב וכו', שאין זוכה רק עד דור שלישי, וכמו שנאמר (משלי יז, ו) "ועטרת זקנים בני בנים"... ולא יותר, דאין כוחו חזק כל כך להיות משהו שבתערובי תערובי תערובות מועיל לפעפע בכולו. והנה בדבר חשוב קיימא לן דהתערובות השלישי מותר (עיין ביצה ג ע"ב ושאר דוכתי). אבל אלו אבהן דעלמא היה כוחם חזק לפעפע עד סוף כל הדורות מושרש בטבע כל איש ישראל מטבעם.
(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, אות כג, עמ' 39-40 במהד' הר ברכה)
כל דבר שבמנין וכו' לא בטיל
ובתנחומא תשא סוף סימן ג... דקריאת פרשה זו בכל שנה הוא כדי לזקוף ולהרים ראש בני ישראל. אבל הדבר צריך ביאור, במה נזקף בזה. ושם הרמת הראש הוא ע"י המנין, דעל זה איתא "כי תשא וגו', לפקודיהם וגו', בפקוד" וגו'. ובפשוטו נראה, כי המנין מורה חשיבות הדבר, וכמו שאמרו מטעם זה דכל דבר שבמנין לא בטל, וחכמים אומרים רק ו' דברים אגוזי פרך וכו', שאלו חשובים ודרך למוכרם במנין.
(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת שקלים (אחרי פ' משפטים), אות א, דף נה ע"ב-ע"ד)
כל דבר שבמנין אפילו בדרבנן לא בטיל
הנפשות השכליות של ישראל באמת אין שייך בהן מנין ומספר לגובה מעלתן הרוחנית, כי הרוחניים אין לומר בהם פירוד כדי שתוכל לומר מספר... אלא בנפש הבהמית והגוף שייך לומר בהם מספר, ובאמצעות הגופים והנפש הבהמית נתפס המספר גם בנפש השכלית, ומ"מ אם הנפש הבהמית והגוף בטלין לגמרי לנפש השכלית, ואינם תופסין מקום להחשב ליש ונפרד בפ"ע, שוב אין שייך לומר בהם מנין ומספר, כי כל דבר המנוי הוא שיש לו חשיבות בפ"ע כאמרם ז"ל דבר שבמנין אינו בטל, ומובן שה"ה להיפוך שדבר הבטל לזולתו ואינו יש ונפרד בפ"ע אין שייך בו מנין.
(שם משמואל, פרשת משפטים ושקלים, שנת תרע"ח)
אפילו באלף לא בטיל
...סוד הדבר שנתנה התורה לאלף דור לא פחות ולא יותר, גם אמרם (סנהדרין צז ע"א): יומו של הקב"ה אלף שנה... והנה על דרך האמת לא שייך לומר קצב זמן על מי שאין לו קצבה לשנותיו והם בלתי בעל תכלית, ואין חילוק בין אם נאמר שיום אחד הוא כרגע קטן, או שהוא מורה אלף שנה... אי אפשר לומר יומו של הקב"ה אלף שנה, לא מצד היום בעצמו ולא מצד הזמן הקצוב לו שהוא אלף שנה, מאחר שאין יתעלה נופל תחת הזמן כלל והוא נצחי... ולפי פשט המאמר נצטרך לומר אלף שנה לאו דוקא, אלא הוא מספר כללי מורה על מספר גדול, כמו שאמר (דברים א, יא) "יוסף עליכם ככם אלף פעמים", כאמרם אפילו באלף לא בטל, וזהו פשוטו של מקרא שאמר (תהילים צ, ד) "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול", נקט המספר הגדול שאפשר. אמנם לפי הנראה מדרשיהם ז"ל בהרבה מקומות שנקטו הענין בדקדוק, עד שלמדו מזה שהתורה קדמה לעולם שני אלפים שנה (מדרש תהלים צ, יב), על כן נראה שכוונתן אינו על ימי חייו של הקב"ה , יתעלה הא-ל מזה לנצח נצחים, אמנם כוונו לימי בראשית שהם הימים של הקב"ה שפעל ועשה בהן ברואיו, הם נקראים ימיו של הקב"ה ... שאמרו (עבודה זרה ט ע"א): שיתא אלפי הוי עלמא וחד חרוב. ואותן הימים כל יום הוא אלף שנים, כי הם מורים על ימי עמידת העולם שהם שבעת אלפים, וכמו שהאריך הרמב"ן ז"ל בפרשת בראשית (בראשית ב, ג), ומזה הענין למדו ז"ל ענין האלפים של ימי עולם.
(ר' משה איסרליש, תורת העולה, חלק ג, פרק פב)
ד ע"א
ואליבא דר"א
מצד תורה שבכתב שייך לשון שמחה כדכתיב "פקודי ה' ישרים משמחי לב" [תהלים יט, ט]. ומצד תורה שבעל פה הוא הטבת הלב כדכתיב אצל בועז "ויטיב לבו [רות ג, ז] בדברי תורה" [רות רבה, פרשה ה, טו]. ושמעתי מאדומו"ר זצל"ה שאמר מהאי טעמא אמרו בגמרא בכמה מקומות אליביה דהאי, כי הדברי תורה שבעל פה הם יוצאים מקירות לבו של האדם כפי הרגשתו הקדושה בלבו, וכדכתיב "כי ברוב חכמה רוב כעס" [קהלת א, יח], היינו שע"י הרוב חכמה, התורה שבעל פה, מתיישר הלב מהרוב כעס ומתקן את הרוב הכעס.
(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, מוצאי יום כפורים (אחרי פ' וילך), אות יא)
ד ע"ב
שני ימים טובים של גליות
מספק עשו ב' ימים טובים ונקרא יום טוב שני של גליות, ודאי בסוד הגלות וניצוץ שכינה המתפשט בו גרם יום שני. ולא עשו כן ליום שבת, ששביתת שבת מוסכמת בחיצונים ואינה מספקים בה מפני שאף הגיהנם שובת, והשרים שובתים באיחור וקדימה לפי זריחת חמה קרובים או רחוקים. אמנם יום טוב אינם מודים והם מסתפקים בקדושתו, לכן צריך לבוש יום ליום והם ב' ימים טובים, האור מדאורייתא מתלבש ביום מדרבנן, כהתלבש אור קדוש באור הגולה.
(רבי אברהם אזולאי, חסד לאברהם, מעין ג, נהר ח)
סוד יום טוב שני כתב הרמ"ז דסודו בחיצוניות אל הפנימיות המתפשט בעולמות, והיינו יום טוב שני של גליות שהאור גולה ומתפשט לח"ל לבין שבעים שרים, וכמ"ש בזה יפה מאד הרב מהר"ם קורדובורו ז"ל בס' חסד לאברהם עכ"ל הרמ"ז בכ"י.
(שו"ת חיים שאל חלק ב סימן י אות ב)
ענין יו"ט שני של גליות - איתא ברמ"ק הטעם שבחו"ל אין יכולין לסבול הקדושה דיום הראשון. ונראה דהנה כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אמר... דיו"ט הוא פנימיות וע"כ אין שמחה אלא בבשר שלמים (פסחים קט ע"א) שהוא פנימיות, ועתה הוא ביין, שיין נמי הוא פנימיות ומיפקד פקיד (שם לג ע"ב) ומשנכנס יין יצא סוד (עירובין סה ע"א)... והנה בגלות הכל הוא נגלה, וכתב המהר"ל שזהו לשון גלות מלשון נגלה, ובמדרש (ויקרא רבה פרשה יט, ד) "ויגל את מסך יהודה" [ישעיהו כב, ח] - גלה דכסי, ובכתבי האר"י שאפילו סודות התורה נמסרו בעוה"ר לחיצונים, וע"כ הוא היפוך לשמחת יו"ט כנ"ל. לזאת תקנו חז"ל עזר מעט לעשות ספיקא דיומא, וכל דבר שהוא ספק הרי איננו בהתגלות, ע"י כך נוכל לשמוח בשמחת יו"ט שמהותו פנימיות כנ"ל.
(רבי שמואל בורנשטיין מסוכאטשוב, שם משמואל, מועדים, שמחת תורה, שנת תרע"ב)
שני ימים טובים של גליות וכו' והשתא דידעינן בקביעא דירחא וכו' הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם
מפורש בספר הזוהר כי אין מה שאנו עושים ב' ימים טובים משום ספק שהרי קים לן בקיבועא דירחא כדאיתא בגמרא, אבל הענין הוא משום... כי כן מנהג אבותינו בידינו, והמנהג זה יש בו צורך גדול שעיקר יום ב' הוא כדי לתת שמחה לכנסת ישראל שהוא בגלות החיל הזה. ואיתא פרשת אמור דף כח, ז"ל: פקודא בתר דא וכו' וכן בשבועות להקריב ב' הלחם ובמוספין להקריב וכו' וצריך לקרבא ליה כגון תוספת כתובתה ומתנתא דאוסיף חתן לכלה, דתרין יומין דשבועות אינון י"ו צריך לקרבא לגבייהו ב' הלחם מאינון ה"ה וכו'. הנה מבואר שני דברים יחדיו כי י"ט שני הוא כמו המוסיף לכלה מתנות.
(ר' חיים הכהן, מקור חיים - טור ברקת, סי' תצו)
וחזה הוית להר"ב טור ברקת... הרי שלך לפניך דלפי פשטן של דברים אינו אלא מנהג ואין בו צורך, ולפי סודן הוא עיקר ועל ידו אנו עושים תיקון גדול לכנסת ישראל הדוה עמנו ובשבילנו בגלות... וא"ת מאי נ"מ בזה? לעד"נ דאי אמרינן כדעת הש"ס דהוו מנהג אבותינו לחוד שגזרו לנו חז"ל, אז הוא שבח לישראל כמ"ש בעירובין כא ע"ב.... אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: רבש"ע הרבה גזירות גזרתי על עצמי יותר ממה שגזרת עלי וקיימתים... ועוד דיכולים לעשות התוספת ע"מ לקבל פרס, דהא דתנן היו כעבדים המשמשין את הרב שלא ע"מ לקבל פרס... בעיקרי המצוות אבל בתוספת שרי ע"מ לקבל פרס... אמנם אי יומא כמ"ש הר"ב טור ברקת הנז' כי י"ט שני עבדינן ליה לפי האמת לתקן אשר עיוותנו ע"י הגלות לשמח הכנסת ישראל שגלתה עמנו בעונינו... אין לנו להתפאר בזה ולא לצפות לשום שכר.
(ר' דוד זכות מודינא, זכר דוד, מאמר ג, פרק יח)
הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם
[כי מנהג האבות הוא השורש שעליו יפרח כל התורה].
(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, לב העברי (תרפד) ח"א, דף כח ע"ב)
לטקסט
שני ימים טובים של גליות וכו' והשתא דידעינן בקביעא דירחא וכו' זמנין דגזרו שמדא ואתי לאקלקולי
והמגן אברהם (ריש סי' תצד) הביא... מה שהקשה הא התורה נתנה בנ"א לספירה ואנו אומרים ביום נ' לספירה "זמן מתן תורתנו", ותירץ... [עשרה מאמרות, מאמר חיקור דין, ח"ב פרק טו] שבא לרמז על יום טוב שני של גליות. ויש להבין הא העיקר יום טוב הוא יום טוב ראשון, ובארץ ישראל אין עושין כלל יום טוב שני... מה שנרמז יום טוב שני של גליות בחג השבועות הוא... שבשבועות זמן מתן תורתנו מתעורר אז בכל שנה הזמן שניתנה תורה, תורה שבכתב מסטרא דאילנא דחיי. ונכתר כל דיבור בב' כתרים ימינא ושמאלא בחינת תורה שבעל פה, כתרה של תורה, שהוא מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא. והיינו שאחר הקלקול יוכלו ע"י הכח תורה שבעל פה, שהוא ה"רב חכמה", לתקן ה"רב כעס", שעי"ז יזכו לדברי תורה מסטרא דאילנא דחיי... וזה הוא ענין יום טוב שני גם כן, שהוא מציווי חכמים וכח תורה שבעל פה, אף דאנן בקיאין בקביעא דירחא, רק משום גזירה דלמא גזרו גזירה ואתי לקלקולי, עושין יום טוב במצות חכמים ומברכין ברכות יום טוב. ועיקר התפשטות תורה שבעל פה היה בבבל בהגלות כמו שאמרו (סוכה כ.)... וזה הוא יום טוב שני של גליות מתורה שבעל פה, הרב חכמה לתקן הרב כעס. ולכן נרמז זה בשבועות.
(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, חג השבועות (אחרי פ' במדבר), אות כג)
שני ימים טובים של ראש השנה
מה שאמרו חז"ל ב' יומא דריש שתא כיומא אריכתא דמי, והטעם משום דאדם הראשון נברא בערב שבת באחד בתשרי, ומבואר ברבה פרשת בראשית [ב"ר יב, ו] דלא שקעה אורה כל יום שבת עד מוצאי שבת, ואז חשב אדם עולם חשך, ולכך יום א' ויום ב' תשרי כיום אחד דמי.
(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש יא)
פעם אחת אמר [ר' שמחה בונם מפרשיסחא] על השולחן בראש השנה בזה הלשון: השני ימים של ראש השנה הם בהשקפה אחת... ומתורץ בזה קושית הקדמונים והרמ"ק ז"ל שהיה ראוי להיות ראש השנה ועשרת ימי תשובה ויום הכפורים בשנה ההיא עצמה, דהיינו ראש השנה יהיה באלול ואחר כך עשרת ימי תשובה ויום הכפורים ויתכפרו העוונות בשנה זו, ולמה יהיה ראש השנה בשנה אחרת?... ולהנ"ל ניחא, שימים הללו אינם בזמן כלל. ובגמרא איתא דשני ימי ראש השנה הוא יומא אריכתא וקדושה אחת. וביאר הרה"ק וכו' מוהר"י מווארקי זי"ע שכל שנאמר בו "ראשון" שייך בו התפרדות שני ושלישי, וכשעושין שני ימים מחמת ספק אינם בקדושה אחת. אבל בראש השנה שנאמר (ויקרא כג, כד) "באחד לחודש השביעי", אם כן כשעושין עוד יום אם כן לא יתקיים בו אחד שאין לו שני. לזה כשהוסיפו חכמים יום שני, ראו לכללו בקדושת יום ארוך.
(רמתים צופים, פרק לא, אות צח, דף קכ ע"א במהד' תרס"ח)
בעל דברי שאול כתב שלכן תיקנו רק בר"ה ששני הימים יהיו כיומא אריכתא ולא בשאר יו"ט, כי תקיעת שופר היא לערבב השטן, ואם חל ר"ה בשבת לא היו תוקעין משום גזירה, ממילא כשיחול ר"ה בשבת לא יהיה במה לערבב השטן, לכן תיקנו דשני ימים של ר"ה הם כיומא אריכתא, ממילא לא נגמר הדין עד יום השני, ואז יערבבו אותו בשופר, אבל מהתורה יו"ט של ראש השנה הוא ג"כ רק יום אחד.
(לקוטי בתר לקוטי, כאן)
ענין שני ימים דראש השנה קדושה אחת (ביצה ד ע"ב).... דיום ראשון הוא זמן בריאת אדם ויום שני הוא זמן יום השבת דתחילת הבריאה... שני מיני זכירות שהם שני ימי ראש השנה דהיינו מצד קום ועשה ומצד שב ואל תעשה, היינו ששקוע בעבודת ה' יתברך תורה ותפילה ומתוך כך הוא זוכרו וזה דרגא דיהודה מחוקקי, או דשקוע בניצוח היצר ומלחמה לכבשו שלא להתאוות לשום דבר המשכיח מה' יתברך, דרגא דיוסף הצדיק שפטפט ביצרו... וזהו קדושה דראש השנה, דמצד ה' יתברך הוא רק יום אחד, רק חז"ל תיקנו שני ימים והם קדושה אחת.
(רבי צדוק מלובלין, ליקוטי מאמרים, אות יג, ס"ק ב-יד, עמ' 89-93 במהד' הר ברכה)
ה ע"א
וכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו
לא נאסר אדם לאכול מהעץ כי אם בו ביום, ולערב היה מותר... ומה שלא אמר לו הקב"ה בפירוש שאינו אוסרו אלא לבו ביום, לפי שאף אם היה אומר כך היה צריך אחר כך לחזור להתיר לו, כי היה דבר שבמנין וצריך מנין אחר להתירו, כמו שאמרו חז"ל ... שמע מינא הוי דבר שבמנין וצריך מנין אחר להתירו. ע"כ. ולזה המתין הקב"ה עד הלילה שיצוהו אז לאכלו.
(רבי חיים מצ'רנוביץ, באר מים חיים, פרשת בראשית, פרק ב, טז)
"ויצא נח ובניו ואשתו" וכו' (בראשית ח, יח) - הנה הגם שאמר לו ה' יתברך "אתה ואשתך", היינו להתיר לו הזיווג, כי היה דבר שנאסר במנין וצריך מנין להתירו, אבל בענין היציאה מן התבה יצאו בדרך מוסר, האנשים לבד והנשים לבד, לא כלהוטים אחר התאוה ח"ו. מה שאין כן החיות והבהמות שאין בהם דרכי מוסר, הלכו בערבוביא הזכרים והנקבות, וזה שכתוב: "כל החיה כל הרמש" וכו' (שם ח, יט), רק למשפחותיהם כל מין ומין לבד כי על זה נענשו, אבל במין אחד הלכו הזכרים והנקבות ביחד.
(אגרא דכלה, בראשית ח, יח-יט, דף עד ע"א)
...שאף לכשנתודע נח לעובדה כי יבשה הארץ, לא נטש את התיבה, עד אשר נצטוה על כך להדיא מפי הגבורה. וכן שנו חכמים בעניין: "אני פי מלך שמור וגו" (קהלת ח, ב) - כיוון שיבשה הארץ כו' אמרו לו בניו לנח, נצא נו. אמר להם נח, חס ושלום, ברשותו של הקב"ה נכנסנו, וברשותו של הקב"ה נצא"... (תנחומא ח, טז) כל י"ב חודש היה נח עומד בתפילה לפני המקום: "הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך" (עי' תנחומא נח יא). אבל ברי היה לו, שאינו רשאי לעשות מעשה ולצאת על דעת עצמו. שכלל גדול מסור בידינו: כל דבר שבמניין... צריך מניין אחר להתירו... ואם בגזירת חכמים כן, בגזירותיו של מקום על אחת כמה וכמה.
(ר' חיים יעקב גולדוויכט, אסופת מערכות, בראשית עמ' קיח)
לך אמור להם שובו לכם לאהליכם
בפסוק "לך אמור להם שובו לכם לאהליכם", ואמרו חז"ל: בא הכתוב להתיר להם תשמיש המטה. ויש לדקדק למה הוצרך להתיר להם, וכי לא ידעו שאחר קבלת התורה הם מותרים? ונראה על פי מה שאמרו חז"ל (נדה לט ע"א) חרדה מסלקת הדמים, ומשמעות לשונם שאפילו דם נדה מסתלק, כי "דמים" תרתי משמע. לכך הוצרך להתיר ולהודיע להם שנשותיהם הם טהורין לגמרי, כי מנדות שקודם לכן כבר נטהרו קודם מתן תורה, ובשעת מתן תורה נסתלק מהם הדמים מחמת החרדה כדכתיב "ויחרד כל העם אשר במחנה" (שמות יט, טז) וממילא מותרין לנשותיהם מיד.
(רבי מנחם מנדל מרימנוב, שפתי צדיקים, פרשת ואתחנן, פרק ה, כז)
ה ע"ב
אמרו לו תלמידיו רבי כבר נמנו עליך חבריך והתירוהו מאן חבריך רבן יוחנן בן זכאי
ולא ישבח אדם רבו לפני רבו אחר, ולא יאמר לרבו "רבך אמר כן", כדאמר פרק קמא דביצה: אמרו לו תלמידיו לר' אליעזר על ר' יוחנן בן זכאי: חבירך התירו.
(רבי אליעזר מגרמייזא, סודי רזיא, פתיחה, עמ' י במהד' תשנ"ט)
מכדי כתיב היו נכנים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה לך אמר להם שובו לכם לאהליכם למה לי שמע מינה כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו
בשעה שעמדו על הר סיני והיתה תשוקת ישראל גדולה לקרבת אלקות, ואעפ"כ קבלו עליהם מצות הגבלה לעמוד מרחוק, בשכר זה זכו להידבק בדבקות אלקות עוד יותר, ועי"כ היו יכולים אח"כ לבוא לידי מצות פרישה שהיא להתרחק מכל אהבות חיצוניות לגמרי, וכמ"ש זקיני זצללה"ה מקאצק בדברי התרגום "אל תקרבון לצד אתתא", כי באם הוא בצד זה אינו בצד זה, עכ"ד. כי אין הלב סובל שתי התשוקות כאחת... וע"כ למען יהיה ביכולתם לעשות פרישה לגמרי מאהבת חיצוניות והשתוקקות חיצוניות, שהרי בשעה שנאסר להם נאסר להם לעולם, כבש"ס ביצה שלומדים כל דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו מסיני שהוצרכו אחר מתן תורה להיתר ובלי ההיתר היו אסורין לעולם, ולכאורה בלתי מובן למה הוצרכו שיהיה איסור עולם? אך הוא הדבר, שהיה צריך שיהו מובדלים לגמרי למען יצא דבר זה מלבם לגמרי ושלא תהיה להם שום דבקות לאהבות חיצוניות, אך להיות הלב פנוי משום תשוקה לגמרי אי אפשר כנ"ל, לכן הוצרכו מקודם למצות הגבלה שנעשו דבקים באהבת ה' יתברך מאד כנ"ל.
(רבי שמואל בורנשטיין מסוכאטשוב, שם משמואל, פרשת במדבר, שנת תרע"א)
...ובמתן תורה היו צריכים באותו ענין קדושה עוד יותר שיהיו מובדלים משום שמץ פסולת לגמרי, ובזה יהיו מובדלים מכל האומות להתקדש לקבל התורה, וזה שניתנה להם מצות פרישה כבמדרש (ויקרא רבה פרשה יד, ה): אפילו חסיד שבחסידים אי אפשר שלא יהיה בו צד אחד מעוון, שנאמר "הן בעוון חוללתי" [תהלים נא, ז], ע"כ נאמר להם לפרוש לגמרי מענין זה. כי כשנאסרו נאסרו לעולם כמו שדייק כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מש"ס ביצה דהיה דבר שבמנין שצריך מנין אחר להתירו, ולא היה האיסור לשעתו אלא לעולם, רק שאח"כ הותר, ומ"מ בשעה שנאסר נאסר לעולם, כדי שיהיו מובדלים לגמרי משום שמץ פסולת.
(רבי שמואל בורנשטיין מסוכאטשוב, שם משמואל, פרשת במדבר, שנת תרע"ג)
וי"ל דשאני הכא דמאחר שקבלו ישראל עליהם מצות פרישה, והפרישה היתה בסתם, והיתה משמעה גם פרישה לעולם לא לזמן בלבד, כמו שדייק לה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מש"ס ביצה דחשיב ליה דבר שנאסר במנין שצריך מנין אחר להתירו, וא"כ בשעת פרישה לא ידעו עוד שיהיה להם עוד היתר וסילקו מחשבתם לגמרי, ע"כ אז שוב לא היו נחשבות טפלות לבעליהן ונכללות עמהם, ע"כ נתבקש שיהיו ראויות מצד עצמן. ולפי"ז מיושב, דמעיקרא קודם שקיבלו ישראל עליהם מצות פרישה שסילקו מחשבתם מהן לגמרי עדיין היו נכללות עם בעליהן וטפלות להם ולא היו צריכות שיהיו ראויות לעצמן וע"כ אז כשאמר ה' יתברך למשה מצות פרישה היה הציווי רק לאנשים שיבדלו שיהיו האנשים ראויין למ"ת והנשים אז היו נכללות בבעליהן. אך משה בדעתו את מהות ישראל שסילקו את מחשבתם לגמרי מהנשים ונעשו הנשים עם בפני עצמן בלתי טפלות לבעליהן, ע"כ הוסיף משה יום אחד כדי שיהיו גם הן ראויות לעצמן. אך ה' יתברך אף שצפה שישראל יקבלו עליהם ויסלקו מחשבתם מהן לגמרי, מ"מ לא יתכן שיצוה הפרישה גם לנשים, היינו להוסיף יום אחד, שא"כ היה זה כאילו אמר בפירוש שהפרישה היא לעולם ושוב לא היה יתכן לחזור ולהתיר להם אחר מ"ת כי דבר ה' הוא יקום לעולם, ע"כ כמו שלא נאמר בפירוש שהפרישה היא לעולם, אלא בלשון סתמי שיהיה משמעותו כה או כה, ככה נמי לא היה אפשר לצוות את הפרישה בשביל הנשים, וישראל הבינו מדברי משה שהכוונה פרישה לעולם [ובאמת שכך היה נתבקש שיסלקו מחשבתם מהן לגמרי] ואז שוב הוסיף משה יום אחד בדעתו את כוונת ישראל.
(שם משמואל, פרשת במדבר, שנת תרע"ח)
בשם מרן הקדוש מסאכטשוב זצללה"ה: במסכת ביצה מכדי כתיב היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה, למה הוצרך לומר אח"כ שובו לכם לאהליכם, הלא האיסור לא היה רק על ג' ימים? אך הענין הוא, כוונתו באמור להם "שובו לכם לאהליכם" לא היתה הכוונה שיבדלו מקדושת האיסור ג' ימים לתשמיש, רק התיר להם התשמיש ולא להיות נבדל מהקדושה דג' ימים. כענין הבדלה דמוצאי שבת, אין הכוונה שיבדלו מקדושת שבת, דא"כ למה צריך הבדלה? מיד שיצא שבת היה צריך להיות מותר. אלא הכוונה לרמז שקדושת שבת לא נפסק, והבדלה הוא רק להתיר במלאכה. וכן היא הקדושה מהג' ימים לא היה נפסק, והמאמר "שובו לכם לאהליכם" הוא רק להתיר, ולא להפסיק מהקדושה.
(שיח שרפי קודש, פרשת יתרו)
מכדי כתיב היו נכנים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה לך אמר להם שובו לכם לאהליכם למה לי וכו' למצות עונה הוא דאתא
הצדיקים אשר יראת ה' על פניהם, הנה מרוב הקדושה והיראה אינם יודעים משום הנאה בעוה"ז, ומה גם לתאווה הזאת [תשמיש] אינם יכולים לבוא בשום אופן, כי אם בשעת מצוה [עונה] צריכין סיוע כמו לשאר מצוה אתרוג ותפלין וסוכה, שצריך סיוע מן השמים לזכות למצוה זו... כך כשהיו ישראל במתן תורה ג"כ היו במעלה הקדושה והיראה. לכן זה שאמר להם "היו נכונים לשלשת הימים" בהכנה רבה כזו למתן תורה, אז ממילא "אל תגשו אל אשה", כי לא תוכלו לבוא לזה כלל. וזהו שהוצרך אח"כ לומר להם "שובו לכם לאהליכם", ואמרו בגמרא למצות עונה קאתי, פירש רש"י שם: לצוותן לשוב במצות המלך על כרחן שלא לגרוע עונה. הוא כנ"ל, שהוצרך בע"כ להשיבם למצות עונה כמו שיעשו שאר מצוות כנ"ל.
(רבי שלמה רבינוביץ מרדומסק, תפארת שלמה, פרשת יתרו)
רש"י - עד אחד בחודש שהוקם המשכן
כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דקדק למה נצרך לצוות על הגבלה, שבלא"ה נמי לא היה אפשר להם לקרב יותר מהגבול, שהרי אף עד הגבול לא עצרו כח לעמוד והיו נרתעין לאחוריהם י"ב מיל. ולשיטת רש"י ביצה היה מקום לומר שנצרך הציווי על אחר מתן תורה עד המשכן, אך לשיטת התוס' שתיכף אחר מ"ת בו ביום הותרו, א"כ כל הציווי היה על שעת מ"ת, והרי לא היה להם לקרב מחמת פחד [וגם לשיטת רש"י יקשה הא דנאמר למשה בשעת מ"ת "רד העד בעם", שחוזרין ומזרזין את האדם בשעת מעשה, והרי לשעת מעשה לא הוצרך כל עיקר], ותירץ דכל הפחד שהיה להם הוא יראה עילאה וזכו לזה בזכות שקבלו עליהם מצות הגבלה, עכ"ד. ולפי"ז צ"ל דהא דחזר וזירזן בשעת מעשה, אף דכבר קבלו עליהם, מ"מ אינו דומה התשוקה דבשעת מעשה לתשוקה הקודמת, ובשכר ההגבלה דבשעת מעשה לחסום את התשוקה הגדולה זכו ליראה עילאה.
(רבי שמואל בורנשטיין מסוכאטשוב, שם משמואל, פרשת במדבר, שנת תרע"ז)
ו ע"א
אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב וכו' ומה בין זה לעגל שנולד מן הטרפה שתיק רב וכו' (ו:) זה מוכן אגב אמו בשחיטה וזה אינו מוכן אגב אמו
רב... והוא רבי אבא המוזכר בזוהר... והוא היה גדול החברים אצל ר' שמעון ור' אלעזר בנו, והיה רבו של רבי חייא בחכמה הזאת... ואשכחן נמי בגמרא פעמים רבות דרב כהנא ורב אסי מקשו ליה ושתיק רב, והשתא מבעי לן לאודועי דבכולהו דוכתי טעמא רבא ומסתבר הוה ליה לרב בסתרי תורה למימרא דלא כוותייהו, ואע"ג דשתיק להו בקהל עם משום "כבשים ללבושך" [משלי כז, כו; חגיגה יג ע"א], דהדר פריק להו בלחישה ואיכא מנייהו דהילכתא כוותיה.
(רמ"ע מפאנו, מאמר שברי לוחות)
תוס' ד"ה י"ט - שהיו רגילים לחפור הרבה ביחד כדי שיהיו מוזמנים כשיבואו מתים
בצוואת ר"י החסיד אזהרה ב: אין לחצוב קבר ולהניח פתוח אם אין נותנים בו המת מבעוד יום כו', ומש"כ במקור חסד שם אות ב.
(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)
ז ע"א
ביעי דספני מארעא
וזהו (תהלים א, א-ג) "האיש אשר לא הלך וגו' אשר פריו וגו'", שדומה לעץ החיים ד"אתם הדבקים" וגו' (דברים ד, ד), מה שאין כן השורש דרע, אף על פי שגם כן יש לו התפשטות, שממין כל כוחות הרע דשבעים אומות, אבל אין זה נקרא פירין אשר זרעו בו שיוכל להיות חוזר חלילה, דחס ושלום מטרטשי עלמא, רק הוא על דרך ביעי דספני מארעא.
(רבי צדוק מלובלין, דברי סופרים, אות כט)
וכמו שאמרו בפרק ערבי פסחים (פסחים קיג ע"ב): שבעה כמנודין לשמים - מי שאין לו אשה ושיש לו אשה ואין לו בנים. פירוש, הם מרוחקים מה' יתברך, שאין לו אשה - היינו יראת שמים רק מעשיו גולמים, כפי המחשבה שבמוח בלא כוונת הלב. ולכן אפילו יש לו בנים, שיש לו תולדות מהמוח לבד, אינו רק כעין ביצה דספני מארעא, שאין מולידים כמשפט התולדות שחוזרים ומולידים.
(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק - קונטרס נר המצוות מצות עשה א, אות נז, עמ' 86 במהד' הר ברכה)
ז ע"ב
השוחט צריך שיתן עפר למטה
הערת הכיסוי של דם חיה והעוף מפני שהיא ראויה להיות קדומה ויותר מובלטת, היא מסומנת ג"כ באופן המעיר על עצם הפעולה הפרטית ההיא בהזמנת עפר למטה שעפ"י קבלת חז"ל, כלומר הכנה לדבר זכר הבושת עוד קודם המעשה, בעוד מועד להיות שב וניחם, להכיר כי לא יאתה לשלח יד בחיי חי, כי "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו".
(חזון הצמחונות והשלום פרק יח עמ' כח = אפיקים בנגב פרק ו, הפלס ג, תרס"ג, עמ' 668 = אוצרות הראי"ה, כרך ב, עמ' 96)
ט ע"א
רש"י - רב... רבן של כל בני הגולה היה
רב ורבי יוחנן היו שני תלמידיו הבולטים של רבינו הקדוש. רב עשה את המעשה הנועז לעזוב את ארץ ישראל כדי להביא את התורה לבבל. "עשינו את עצמינו בבבל כארץ ישראל לגיטין, מכי אתא רב לבבל" [גיטין ו ע"א]. לעומת רב שהיה "רבן של כל בני הגולה", רבי יוחנן ה"ציוני" דבק בארץ ישראל והמשיך להגדיל ולהאדיר את תורת ארץ ישראל בישיבתו.
(שיחות הרב צבי יהודה, פרשת ויגש עמ' 406)
י ע"א
מכאן אני נוטל
דרך הצדיקים הגדולים אשר בעבודתם הם מעוררים החסדים הראשונים, כמ"ש "איה חסדיך הראשונים" [תהלים פט, נ], וכמ"ש (תהלים פט, ג) "עולם חסד יבנה". וזה הרמז מה שאמרו בגמ' במס' ביצה מכאן אני נוטל - "כאן" עם הכולל עולה ע"ב כמנין חסד. פירוש, שהיו מעוררים החסדים שהיו קודם בריאת העולם, רעווא דרעווין.
(רבי שלמה רבינוביץ מרדומסק, תפארת שלמה על מועדים, לחג הסוכות)
יא ע"א
כל היכא דמדדה והדר חזי לקניה מדדה ואי לא לא מדדה
הצדיקים נמשלו ליונה, כאמרם ז"ל (שיר השירים רבה פ"א ב) שיונה כל זמן שמכרת בן זוגה, אינה נדבקת בבן זוג אחר. וגם אמרו רז"ל דיונה כל זמן דחזיא לקינה מדדה, ואם לאו אינה מדדה, עד כאן, וזה דרך הצדיקים.
(רבי משה טייטלבוים, ישמח משה, פרשת בהר דף לז ע"א)
יא ע"ב
חכ"א לא יגמור יג ע"ב
כשם שתרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה
ונראה שזה הבחי' שפורש אדם דבר משלו ומבדילו לה' יתברך, חשוב לפניו יותר מגוף הנתינה, כי "לי הכסף" וכו'. ואותו הנדיבות בשעת מעשה האדם להניח חפציו בעבור ה' יתברך הוא הלקיחה, שע"י הלקיחה מתרומם הדבר לה' יתברך, ונקרא תרומה כי "מי עלה שמים", רק שע"י נדיבות האדם מתרומם הנדיבות עד ה' יתברך. ואיתא תרומה ניטלת במחשבה, שע"י מחשבה ורצון טוב ניטלת, ומתרוממת עד לשמים.
(שפת אמת, פרשת תרומה, שנת תרל"ד)
אין המכוון הנתינה, רק מה שמפרישו האדם לשם שמים. כדאיתא תרומה ניטלית במחשבה. ועל ידי נדיבות ורצון האדם, חל עליו שם שמים ונעשה קודש.
(שפת אמת, פרשת תרומה, שנת תר"מ)
יד ע"א
כל התבלין מפיגין טעמן וכו' אי נמי במוריקא
בתבלין יש גם כן עשרה קבין, והעשירי הוא מוריקא, כדאיתא בסוף פרק קמא דביצה דכולם מפיג טעמן כשנידוכין חוץ ממוריקא, כי כשהוא בשלמות נקרא שהוא דבוק בשורשו, והפירוד הוא התפשטות דעשרה קבין, ואז מפיג הטעם, שנפרד משורשו, מה שאין כן מוריקא, הוא עיקר שורש הנעלם של הטעם, ואין פירודו מפיגו כלל.
(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, פרשת אחרי מות, אות ד, ס"ק רד, עמ' 254 במהד' הר ברכה)
יד ע"ב
כך היה מנהגן של בית רבן גמליאל שהיו מביאין דלי מלא עדשים ומציפין עליו מים
באלו הימים עוד לא הוכרעה ההלכה כאחד משני הבתים בכל מקום, וגם ראשי נשיאי בית הלל נהגו לפעמים כדברי בית שמאי. הערה לד:... בביצה יד ע"ב... הרי כי לאשר לא רצה ר"ג לנהוג כב"ה שבירר כדרכו, התחכם לעשות באופן שאף בית שמאי מודי במדיח ושולה.
(רבי ראובן מרגליות, יסוד המשנה ועריכתה, פרק א, עמ' יג)
משלחין בהמה חיה ועוף וכו'
ובכללי המילה לר"י הגוזר עמ' סז: ביום המילה אבי הבן מרבה שמחה ומשתה ויו"ט ומשלוח מנות למגדול ועד קטן וכו', ומכאן שחייב אדם לעשות שמחה ומשתה ויו"ט ומשלוח מנות באותו היום וכו'. ומשמע שמשלוח מנות הכוונה דוקא לאנשים המסובין בסעודה, ועכשיו לא נהגו כן. ואעפ"כ טוב לתת בסעודה שני מינים ביחד כגון תפוחים ושזיפים וכדומה, זכר למנהג הקדום... ונראה דמנהג הקדום אסמכינהו על הפסוק "ששון ושמחה ומשתה ויו"ט ומשלוח מנות איש לרעהו". והמקור למנהג הקדום שהיו שולחין ביום ברית מילה נראה שהוא המשנה בביצה דף יד: משלחין מנות ביום טוב, ופירש רש"י: דורון איש לרעהו. ויום הברית הוא יום טוב שלו.
(עלי תמר, על ירושלמי חגיגה פרק ב הלכה א)
טו ע"א
רובי לסטים ישראל אינהו
ברור שצ"ל רוב גנבי כדפתח. וע' ברמב"ם הל' מתנות עניים פ"י ה"ב: שאין האכזריות מצויה אלא בעכו"ם כו'. ועמש"כ בס' נפש חיה סי' ש"א סע' מ"ב דגם האמרה רוב גנבי ישראל נאמרה רק על תושבי פומבדיתא לבד. ראה תוס' בבא בתרא נ"ה ב ד"ה ר"א מטהר כו', והביאו ראיה מאמרם לעיל (מ"ו א): תא אחוי לך רמאי דפומבדיתא, ואמרינן (חולין קכז, א): פומבדיתאי לווייך אשני אושפיזך. ועי' כתובות פב, א: כדעביד פומבדיתאי רמאה. ומש"כ לעיל שבת ס' ע"ב.
(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)
טו ע"ב
לא יבשל בתחלה מיום טוב לשבת וכו' ועושה תבשיל מערב יום טוב וסומך עליו לשבת
ויש לפרש כי זה ענין מצות עירוב תבשילין, שיום טוב הסמוך לשבת מניח עירוב תבשילין מבעוד יום קודם יום טוב, ואז אף ביום טוב יכול לתקן מאכלו לשבת. כי מה שצריך לתקן סעודות שבת קודם שבת, רמז הוא שהשבת מענין עולם הבא, ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, ומי שלא טרח בערב שבת מה יאכל [ע"ז ג ע"א]. ויום טוב הסמוך לשבת, הם ימים טובים שיש לאדם, כמו ימי המשיח, וכל ימים טובים שיש לאדם. ואז לא יבשל בתחלה בהן לשבת, שאין יום טוב מכין לשבת (ביצה ב ע"ב), שיהיה מתקן בו - בימות המשיח שהם ימים טובים, או שאר ימים טובים שיש לאדם - לא יכול לתקן מה שיאכל לעולם הבא. שזה אינו, שאם מקיים מצות ומעשים בשביל שיש לו הרבה טובות, והוא מקיים מצוות, אין זה כלום. לכך אין מבשלין מתחלה מיום טוב לשבת. וכמו שאמר הכתוב על איוב שהיה "ירא אלקים" (איוב א, ח), אמר השטן (איוב א, ט-יא) "החנם איוב ירא אלקים הלא אתה שכת בעדו ובעד ביתו ובעד כל אשר לו מסביב מעשה ידיו ברכת מקנהו פרץ בארץ ואולם שלח נא ידך וגו'". ולפיכך האדם אם הוא צדיק מפני הטוב, אין זה דבר. ולכך אין מתקנין מיום טוב לסעודת שבת. רק אם התחיל לבשל לפני יום טוב - הוא מבשל אף ביום טוב, שזה מוכח שלא בשביל יום טוב הוא מבשל לשבת - עד שלא יהיה רשאי לבשל מתחלה לשבת - שהרי התחיל כבר לפני יום טוב.
(מהר"ל, נצח ישראל, פרק מו)
זכור את יום השבת לקדשו זכרהו מאחר שבא להשכיחו
מדוע מצות שבת היא עלולה להשתכח יותר מזולת המצוות?... המקובל אצלנו הוא כי כל שלמות המצוה הוא עם טהרת הלב וזַכות המחשבה שיכוון במעשהו לעשות נחת רוח ליוצרו. עם כל זאת אם לפעמים יעשה אדם מצוה בלי הכוונה הצורך אליה, גם כי איננה על צד השלימות הראוי למה שעולה לה', עם כל זאת היא מתקבלת לפניו יתברך ולמצוה יחשבנה, כענין שאמרו ז"ל: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה כו' (פסחים נ)... אבל כל זה הוא בשארי מצוות ולא במצות שבת, והוא כי כל המצוות עשייתם לא תערב אל גוף האדם כי אין לו הנאה מהם למאומה, כמו ציצית ותפילין וכאלה, ואז בשגם כי הוא עושה המצוה בלי שום מחשבה וכוונה הצורך אליה רק כמתעסק בעלמא, עם כל זאת המחשבה ניכרת מתוך המעשה אחרי אשר כמו זר נחשבה אל הגוף ואין לו מהם שום הנאה... לא כן מצות שבת, אשר הגוף והנפש יחדו ירונו חלקם, הנה במושבו על הלחם ומרבה במיני תענוג ועדונין באכול ושתות וכדומה, במה ייוודע איפוא אם הוא בעבור עונג שבת או כוונתו לענג גופו במטעמים אשר אהב, אם לא ע"י המחשבה, כי המעשה עצמה איננה ניכרת כלל לעסק מצוה, כי זה כל האדם יאכלו וישבעו ויבחרו כל נתח טוב. ועל זאת הפליגה התורה הקדושה באזהרה זו "זכור את יום השבת לקדשו", והוראת מלת זכור (בקמ"ץ תחת הזיי"ן) איננה ענין ציווי כי אם מקור, כידוע, ויהיה הרצון בזה לומר כי מהצורך אלינו לחפש ולבקר עשתונותינו שיהיה השבת מוזכר אצלנו, ולקבוע אותו בחוק הזכרון על היותו עלול להשתכח ולהתעלם מלב העושה, רצוני שלא יכוון לענג השבת כי אם לענג את עצמו, ואז אין במעשהו שום תמונת מצוה. וזהו מליצתם ז"ל זכרהו מאחר שבא להשכיחו.
(רבי יעקב קרנץ, אהל יעקב, פרשת לך לך, עמ' קלא במהד' תשע"א)
עניני וחפצי הגוף הוטבעו בו כוחות המתאוים והמעוררים אותו אליהם, עד שאין מהצורך אליו הערת אחרים כל מאומה, כי הוא תובע חלקו מעצמו ובחוק טבעו. לא כן עניני הנפש, אין שוקד עליהם להעיר את האדם לתבוע צרכה, כי דורש אין להם במזגי ויסודי גופו להיות נמשך אליהם בטבעו. על כן, הוא יתברך, בצוותו אותנו על זכירת יום השבת ושמירת קדושתו, מה שאיננו מוחש ומורגש בלתי אל הנפש ובקל היא עלולה להשתכח, אמר "זכור את יום השבת לקדשו", והוראת מלת זכור איננה על דרך הצווי (בשכבר אמרנו כי לא יאות לצוות על הזכירה), אבל הוא מקור בקמ"ץ, והכתוב הורה לנו כי מהצורך אלינו לחפש עילות ולעשות תחבולות מה שיביאו לזכרון קדושתה. וזהו שדרשו זוכרהו מאחר שבא להשכיחו, ממש כמשפט בני אדם, אם יהיה להם דבר מה לחוק אותו על זכרונם, ומדאגה פן ישכחוהו יעשו להם אותות במה שעומד ומתמיד נגד פניהם, אם ברשימה בחרט או כדומה מהאותות והסימנים המסכים זכירת הדבר עם הבטתם עליהם. כן מצות שבת רבת החשיבות, שעליהם הפליגו ז"ל שקולה היא נגד כל המצות, ולבל תעבור עליה השכחה ח"ו להיותה בלתי מוחשת ומורגשת אל גוף האדם, היתה עצתו יתברך לתת אליה אות ומופת מה שיביא את האדם לזכירתה.
(רבי יעקב קרנץ, אהל יעקב, סוף פרשת וישב, עמ' שעט-שפ במהד' תשע"א)
ועיין במכילתא יתרו פ"ז על פסוק "זכור את יום" - תהא זוכרו מאחד בשבת, שאם יתמנה לך מנה יפה כו', רי"א כו', תהא מונה לשם שבת. עד כאן. וזהו כשיטת ברייתא דתורת כהנים [אמור פרשה יב], דלא קאי אקידוש היום. אלא דהתם מפרש הזכירה בכל ימי השבוע דחול גם כן, ולענין זכירת הלב, ורישא מפרש לענין לענגו. ודבר זה גם בתלמודין דאמר קרא זכור כו', זכרהו כו', עיין שם. אלא שרש"י שם דיבור המתחיל מ"ט כתב דהוא אסמכתא בעלמא, דקרא אתי לקידוש היום. עיין שם. והיינו לשיטת ברייתא דתלמודין בפסחים [קו ע"א]. אבל לתנא דמכילתא יש לומר שפיר דדרשא גמורה הוא ולא אסמכתא...
(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק קונטרס שביתת שבת, אות ב, דף לו ע"ד-לז ע"ג)
בשכבר הימים שערתי לפרש המאמר "קיים אברהם אבינו כל התורה כולה ואפילו עירובי תבשילין" [יומא כח ע"ב], ע"פ מה שנ"ל לפרש מאי דאמרינן בפ"ב דביצה בטעם עירובי תבשילין מ"זכור את יום השבת לקדשו" - זכרהו מאחר שבא להשכיחו, חוץ מפירוש רש"י דקאי על עונג שבת, די"ל דקאי על קדושת שבת, מפני ששבת חמירא מיו"ט, ואם שבת ויו"ט שסמוכין זה לזה לא יהיה כל היכר על החומר של שבת לעומת יו"ט, יוכל האדם לטעות להשוות קדושת שבת לקדושת יו"ט, ויבוא לידי חילול שבת במלאכת אוכל נפש המותרים ביו"ט, ויחשוב שבכל זה מקדש הוא את השבת כערך היו"ט, והרי אינו משוה אותו ליום חול, ובאמת כשם שאנו צריכים להבדיל בין קודש לחול כן צריכים אנו להבדיל בין קודש לקודש. וזאת היא כוונת חז"ל על גדולת חכמתו הקדושה של אברהם אבינו שקיים את כל התורה כולה עד שלא ניתנה, שלא די שכל מה שתלוי בהבדלה שבין הגדרים היותר רחוקים זה מזה כמו בין הקודש ובין החול וה"ה בין הטמא ובין הטהור קיים לשמרם, אלא שהבחין ג"כ בסדרי המדרגות שבין קודש לקודש, ואבוהון דכולהו הוא ההבדל שבין קדושת השבת לקדושת יו"ט, להעלות את קדושת השבת למעלה מקדושת יו"ט, שלפי פירושנו בדברי הגמרא בנוי ע"ז העירובי תבשילין.
(אגרות הראיה, כרך ג, איגרת תתיא)
זכור את יום השבת לקדשו וכו' כדי שיברור מנה יפה לשבת
ממה שאמרו בריש פרק שני דביצה אעירוב תבשילין מקרא ד"זכור וגו' לקדשו" - זכרהו וכו' לברור מנה יפה לשבת, משמע דעי"ז הוא מקדש השבת כשמכין מנה יפה לסעודתו, דדחוק לומר דע"י ההכנה יזכור השבת ולא ישכח מלקדשו בקידוש היום בפה על היין, דמה נפקא מינה בהכנת הסעודה לענין שלא ישכח אחר כך? ואי ע"י שימת לבו לא ישכח, גם בזכירה בלב בלבד ושמשים על לבו לזכור יהיה די. ומלשון הגמרא משמע דעיקר הכוונה שיזכור לברור מנה יפה, דאי הכוונה אזכירה לבד, לא היה לו לומר כלל הך שיברור וכו'. רק דהצריכו לעשות דבר לזכרון בשבת שלא ישכח, ועל כרחך דעיקר הכוונה שיזכור ברירת המנה יפה ודעי"ז הוא מקדשו.
(רבי צדוק מלובלין, פוקד עקרים - ליקוטים מכתב יד קודש המחבר, דף ל ע"ב במהד' פיעטרקוב תרפ"ב)
"זכור", פירשו חז"ל מנה יפה זמנהו לשבת. פרשנו להניח בכל מעשה נקודה פנימיות לה' בלבד. וזה זכירת שבת, שהוא ע"י שמעידין בני ישראל כי הכל לה' יתברך.
(שפת אמת, פרשת תשא, שנת תרל"א)
זכרהו מאחר שבא להשכיחו
חתימת אות ברית קודש נקראת "שלום", כמו שבת שנקרא "שלום", כי השלמת הבריאה היה בו כמ"ש מה היה העולם חסר מנוחה באת שבת כו' [רש"י בראשית ב, ב]... כי כל ימי המעשה הם דברים פרטים, ושבת הוא הכלל... ובאמת שזה מקום הכלל צריך שמירה ביותר. ולכן זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, ואמרו: כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה [ברכות כ ע"ב]. הרמז הוא דכל מקום שיש זכירה שהוא התגלות המעין פנימי, צריך שמירה. וכפי השמירה כך זוכין להתדבק בפנימיות המעין. והנה הסט"א הולכת בסוף אחר סטרא דקדושה כדאיתא כקוף בתר בן אדם [זוהר ח"ג דף קפט ע"א]. ולכן בסיום הגוף יש ערלה. וכמו כן איתא בע"ש בין השמשות שלטו המזיקין, וניתן השבת להשבית המזיקין... דאיתא זכור ממי שבא להשכיחו, כי הקב"ה הכין עצות לבני ישראל, ובכ"מ שיש כח הסט"א, נתן לנו חוקים ומצוות לסייע לנו כמ"ש "אלמלא הקב"ה עוזרו לא יכול" [סוכה נב ע"ב]. ולכן בסוף ימי המעשה נותן השבת.
(שפת אמת, פרשת פינחס, שנת תרנ"א)
בני ישראל בכח דביקותם בעץ החיים מאירין לברר הדעת אצל האומות. וכמו כן השבת מאיר לימי המעשה... ואיתא בגמ' פסחים "זכור" - זכרהו על היין. ונדחקו בתוס' מאין דרשו חכמים כן. וי"ל כמ"ש בגמ' ביצה זכרהו מאחר שבא להשכיחו ע"ש גבי עירובי תבשילין. וכמו כן בענין זה, דהיין מערב הדעת כמ"ש במדרש כאן. אבל השבת מאיר ושליט הנשמה על חשכת הגוף. לכן דוקא זכרהו על היין, עץ החיים על עץ הדעת כנ"ל.
(שפת אמת, פרשת נשא, שנת תרנ"א)
ואמר בלשון
בתחילת כל קטע מובאות המלים מהתלמוד שמתבארות באותו קטע, באותיות מודגשות.
אם מקורות אחדים מבארים אותן מלים מהתלמוד - הן מצוטטות רק פעם אחת לפני כל אותם ביאורים.
בגוף לשון הביאורים, באות המלים מן התלמוד באות מודגשת.
מלים מן הביאור שראינו לנכון להדגיש - מסומנות בקו תחתי.
הערות שלנו ומראי מקומות שהוספנו, באות באותיות מוקטנות.
בסוף כל קטע, בצד שמאל, נרשם מקור הדברים.
אחרי חלק מציטוטי הגמרא, ניתנים מספרי השורות שבדף הגמרא
בתלמוד דפוס וילנא ובדפוסי הצילום ממנו.
לחץ על מספר הדף ברשימה שלמטה, כדי להגיע לביאורים על אותו דף.
כ ע"א
כ ע"ב
כא ע"א
כא ע"ב
כב ע"ב
כד ע"א
כד ע"ב
כה ע"א
כה ע"ב
כז ע"א
כח ע"ב
כט ע"א
כט ע"ב
ל ע"א
לב ע"ב
לה ע"ב
לו ע"ב
לז ע"א
לז ע"ב
לח ע"א
לח ע"ב
לט ע"ב
וכן בזוהר הקדוש (רעיא מהימנא אמור צח ע"א) אמר מקודם ובשבועות דאיהו מתן תורה... ואחר כך יש ברעיא מהימנא נוסחא אחרינא, דתרין יומין דשבועות אינון י' ו' צריך לקרבא וכו', והיינו דיום ראשון דשבועות כנגד אות י' משם הויה, שהוא חכמה קודש עלאה כאמור, שאז הזמן מתן תורה מסטרא דאילנא דחיי... ויום ב' כנגד אות ו' משם הויה, היינו שמרמז על אחר הקלקול הוצרך לתורה שבעל פה הרב חכמה לתקן הרב כעס, שלא יהיה עוד ערבוב טוב ורע ויהיו הדברי תורה רק מסטרא דאילנא דחיי, שעל זה מרמז האות ו' אילנא דחיי. ולכן זה רומז ליום טוב שני של גליות, שזה נצרך בגלות אחר הקלקול שנצרך הרב חכמה בחינת תורה שבעל פה לתקן הרב כעס לתקן שלא יהיה עוד מאילנא דטוב ורע, רק מאילנא דחיי.
1-3
4-8
4-9
בפרק ביצה שנולדה בי"ט: אמר רב אפרוח שנולד בי"ט אסור, אמרי ליה רב כהנא ורב אסי מה בין זה לעגל שנולד מן הטרפה ביו"ט? שתיק רב, ואיהו סבר מוכן הוא על גבי האם. כי תיקון האם ושיעור קומתה הזמנה היא לעובר, בסוד "ברך בניך בקרבך" [תהלים קמז, יג]. ויש שחיטה לעגל במעי אמו, דהא ארבע סימנים אית ליה להאי [חולין עה ע"א], משמע כלהו כי הדדי, אי בעי הני שחט ואי בעי הני שחט, ואין זו חלדה, כי העובר במעי אמו כמונח בצל קובה דמי, ואין הפרצופים בהתלבשם זה בזה מעכבים הכשרם ותיקונם, אבל אין האפרוח מוכן אגב אמו, ואיננו בכלל שחיטה אפילו נשברה קליפתו בידי אדם, שעדיין לא יצא משירי נקודה, לפיכך לא חזי אפילו לכלבים כדאיתא התם, שלא נשלמה בריאתו.
[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה כו]
1-5
10-11
אלא שהרמב"ן שם [שמות כ, ח] כתב אחר כך דקידוש היום מלקדשו הוא דילפינן, אבל זכור מצוה (בפ"ע) לזכרו תמיד בכל יום אלא שכל מצות הזכירה במנין אחד בחשבון רמ"ח. עד כאן. ויעויין שם באריכות. אבל דבריו צריך לעיין, לפ"ד דהם ב' מצות שונות, אמאי יהיה בחשבון אחד? ועוד דלשון הברייתא דפסחים דמייתי בעצמו שם איתא זכור כו', זכרהו כו', מבואר דמזכור קדריש. והמכילתא דדריש מלקדשו לשיטתיה דדריש מזכור ד"א. וגם דברי רש"י ביצה הנזכרים לעיל כן.
10-12
11