Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות מסדר טהרות

בעריכת המכון לחקר האגדה

כלים

אהלות

נגעים

פרה

טהרות

מקואות

מכשירין

זבים

טבול יום

ידים

עוקצין



כלים

פרק א משנה ח - הַר הַבַּיִת מְקֻדָּשׁ מִמֶּנּוּ, שֶׁאֵין זָבִים וְזָבוֹת נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת נִכְנָסִים לְשָׁם. הַחֵיל מְקֻדָּשׁ מִמֶּנּוּ, שֶׁאֵין גּוֹיִם וּטְמֵא מֵת נִכְנָסִים לְשָׁם. עֶזְרַת נָשִׁים מְקֻדֶּשֶׁת מִמֶּנּוּ, שֶׁאֵין טְבוּל יוֹם נִכְנָס לְשָׁם, וְאֵין חַיָּבִים עָלֶיהָ חַטָּאת. עֶזְרַת יִשְׂרָאֵל מְקֻדֶּשֶׁת מִמֶּנו וכו'

מבואר הוא שזאת ההדרגה במקומות אשר נתנו, ל'הר הבית' דינים, ול'חיל' דינים, ול'עזרת נשים' דינים בפני עצמם, ול'עזרה' דינים אחרים, וכן עד 'קודש הקדשים' - שזה כולו תוספת הגדלה ונתינת 'יראה יתירה' בלב כל מכון אליו.

(מורה נבוכים - חלק ג פרק מה)

פרק טז משנה ז - ...ואמום של עושה סותות הרי אלו טהורים...

ובדם ענבים סותה. בעוד לא נגמר בישולן אין המשקה היוצא מהם נקרא יין אלא דם ענבים וכמש"כ בס' דברים בשירת האזינו והוא חריף ועז ביותר. ומכבס בהם סותה. והוא קיצור מכסות. היינו בגד קטן שאינו מתלבש על כל הגוף אלא על מחצה העליון מקום שמזיע ביותר. ע"כ נדרש לכבוס בדם ענבים להוציא דעה שלו. ובמשנה כלים פט"ז מ"ח ואמום של עושה סותות היינו דפוס שעושין הסותות עליהן. באשר הוא נעשה באופן שיהא מתדבק לבשר ע"כ נעשה על הדפוס.

(העמק דבר על בראשית פרק מט פסוק יא)



אהלות



נגעים

פרק יא משנה ד - הבגדים מיטמאין בירקרק שבירוקים ובאדמדם שבאדומים

[אדום מסמל את הדם, החיים, מי שאוהב את החיים ואת ההנאות בצורה מופרזת, וירוק מסמל העדר חיות, מי שמתרחק העולם ומואס בחיי החברה. צריך להתרחק משתי הקצוות. צריך לאהוב את העולם, כי ה' ברא את העולם וכל מה שברא הוא טוב מאוד, אבל לא יקריב את נשמתו ואת הכח הרוחני שלו לתאוות בשרים. מי שקיצוני לצד אחד הוא טמא.]

(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 29) לטקסט


פרה


טהרות


מקואות


מכשירין


זבים


טבול יום

פרק ד משנה ז - התורם את הבור ואמר הרי זו תרומה על מנת שתעלה שלום שלום מן השבר ומן השפיכה אבל לא מן הטומאה

[שא"י מסביר ע"פ זה את הפסוק (תהלים קיט, קסה): "שלום רב לאהבי תורתך ואין למו מכשול" - אף שבדרך כלל שלום לא כולל טומאה, אבל ה' רב השלום ולכן לאוהבי תורתו יש שלום גם מן הטומאה, שלא יהיו להם שגגות וכ"ש זדונות.]

(דברי יחזקיהו ח"א, עמ' כה-כו) לטקסט


ידים

פרק ד משנה ג

עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית

[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה ע"ב]

פרק ד משנה ו

אומרים צדוקים קובלין אנו עליכ' פרושים שאתם אומרים כתבי הקודש מטמאין את הידים וספרי הומריס אינו מטמא את הידים א"ר יוחנן בן זכאי וכי אין לנו על הפרושים אלא זו בלבד הרי הם אומרים עצמות חמור טהורים ועצמות יוחנן כהן גדול טמאים אמרו לו לפי חבתן היא טומאתן שלא יעשה אדם עצמות אביו ואמו תרוודות אמר להם אף כתבי הקדש לפי חבתן היא טומאתן וספרי הומריס שאינן חביבין אינן מטמאין את הידים

...והנה כאשר ימות האדם הנה הוא יפסד בשלשה חלקיו: הצומח, החיוני, והשכלי. והנה הוא מבואר שכל אחד מאלה יפסד אל עניינו המיוחד. כי הנה כל חלקיו ההווים בכח הנפש הצומחת, כשתבטל מהם כח הצמיחה ויפסדו ישובו אל דומם כשאר הצמחים ויהיה רקב ועפר, וכמו שאמר הכתוב כי עפר אתה ואל עפר תשוב (ברא' ג'). אמנם מצד מה שנתחבר עמהם מהכח החיוני, יפסד אל דבר יותר רע, עד שבעבורו יקרא נבלת האדם, וכבר תשרה עליו שם טומאה כשאר הפגרים אשר בם רוח חיים, אלא שהיא טומאה קלה בהם, כטומאת מגע הבהמות הנבלות וכל שרץ אשר יטמא לו שהוא טומאת יום לבד. אמנם מצד מה שנתחברה עמהם הפסד הכח השכלי, באשר הוא החלק היותר מעולה ממנו, הנה יהפך אל היותר רע ויותר נתעב, עד שיהיה נבלתו מטמאה טומאה חמורה שהיא טומאת שבעה, כי הנפש הזאת כשתפסד, לא תעדר לבד, אבל ישאר ממנה מציאות רע, וממנה יקרא רוח טומאה. ומזה הצד עצמו היתה נבלת אישי האומה הזאת הנבחרת, חמורה מכל אישי שאר האומות, שמטמאה באוהל, כמו שאמר הכתוב אדם כי ימות באהל (במדבר י"ט), ישראל מטמאין באוהל ואין עכו"ם מטמאין באוהל, שנאמר ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם (יחזקאל לד) אתם קרויים אדם ואין עכו"ם קרויים אדם... ומזה מחוייב שנדע כי במה שהסכימו לומר לפי חבתן תהיה טומאתן, אמרו כלם אמתת הענין בסתם. אמנם במה שאמרו שלא יעשה אדם עצמות אביו וכו' (ידים שם) דחה להם בקנה של דוגמת גזרת הספרים כדאמרינן (בשבת יד ע"א) והספר מפני מה גזרו רבנן טומאה, אמר רב משרשיא בתחלה היה מצניעין אוכלין תרומה אצל ספר תורה, דאמרי האי קדש והאי קדש, כיוון דקא חזו דאתו לידי פסידא דעכבר גזר ביה רבנן טומאה. ומהידוע מבואר שעקר טומאת המת, לא זו הדרך ולא זו העיר, אלא לפי שאינם כדאי להודיעם טעם ענין זה, כמו שהודיעו לתלמידיו, הוליכם לפי דרכם וסתם הדברים, וכללן בטעם לומר שגזרה תורה טומאה על העצמות, כדי שלא יקחו בידם להשתמש בהם. [מבאר שהטעם שנתן כאן ריב"ז אינו טעם אמתי, אלא נתן להם מפני שאינם יכולים להבין את הטעם האמתי. אבל נכון שהוא שלפי חבתן טומאתן. וטעמו מפני שככל שחיותו של דבר גדולה יותר, כן הפסדו כשתפסק חיותו גדול יותר. ולכן גם טומאתו כשתפסק חיותו גדולה יותר. הוא גורס במשנה אפוקורוס ולא הומירוס.]

(עקדת יצחק, שער עט)

אמרו לו לפי חבתן היא טומאתן שלא יעשה אדם עצמות אביו ואמו תרוודות אמר להם אף כתבי הקדש לפי חבתן היא טומאתן

[קשה, שריב"ז עצמו במדרש רבה פ' חוקת אומר שטומאת מת היא חוקה בלי טעם? התירוץ: כשאנחנו נוהגים כבוד באבותינו, שהם נושאים את רעיון אמונתנו, סמל השלמות, אנחנו מחזקים את תורתנו, ואם אנחנו מבזים את אבותינו, בדורות שלפנינו, אין לנו תקוה. לכן התורה גזרה טומאה על המת, כדי שלא נשתמש בעצמות אבותינו בתשמישי הבזיון, שיביא אותנו להתרחק מצתורתם. ומשום "לא פלוג" אמרה תורה שכל מת מטמא, כדי שלא נבזה את הדור הישן. ובזה מתקיף ריב"ז את הצדוקים, שמלעיגים על מסורת אבותינו. הדור "הנאור" מבזה את האבות כי הוא חושב שמבין יותר טוב את טעמי המצוות. ולכן לא ראוי ללמד את טעמי המצוות, כי התלמידים עלולים לומר שצריך לשנות את ההלכה כי הטעמים כבר לא שייכים. אלא יש ללמד רק את מעשי המצוות, ושיתייחסו למצוות כחוקים בלי טעם מובן, וטעמיהם נסתרים. ולכן אמר ריב"ז שאין לה טעם. חטא העגל היה בביזוי לאבות, שלכן בחרו עגל ולא פר, כי האידיאל היה הדור הצעיר. ולכן אמרו חז"ל שפרה אדומה מכפרת על חטא העגל, כי טמא מת הוא מי שמבזה את אבותיו, ומטהרים אותו ע"י אפר הפרה, שבא מדור האבות.]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 30-32) לטקסט


עוקצין

פרק ג משנה יב - אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַנְחִיל לְכָל צַדִּיק וְצַדִּיק שְׁלשׁ מֵאוֹת וַעֲשָׂרָה עוֹלָמוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר לְהַנִחִיל אהֲבֵי יֵשׁ וְאוצְרותֵיהֶם אֲמַלֵּא

...גם ירמוז להצלחת עולם העליון, על דרך אומרם ז"ל (סוף עוקצין) עתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות, ודבר ידוע הוא שכל הדרגות יעודי שכר הטוב לצדיקים, יש כנגדם עונשי הרשעים, כאומרו (קהלת ז יד) גם זה לעומת זה עשה האלהים. וכשם שיש הדרגות השלש מאות ועשר יעודי הכשרים, כנגדם שלש מאות ועשר טינופי היסורין לעושי רשעה, ויקראו "קרי", ריק, שעולה בהם שלש מאות ועשר, והוא מאמר וזרעתם "לריק" במקום להנחיל אוהבי י"ש, יהיה לבחינת הרע ריק שהם כנגד מספר בקליפה. [מביא כי לעומת ש"י העולמות העומדים לשכר הצדיקים, ישנם גם אותו מספר - רי"ק - ייעודים של ייסורים לרשעים.]

(אור החיים ויקרא כו, טז)


ונראה כי זה שאמר ריב"ל, עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק ש"י עולמות, פירושו כך, כי העולמות שינחיל הקב"ה לצדיק לעולם הבא אינו בדין, מי הקדימני ואשלם אמר ה' [איוב מ"א ג], רק במתנות חנם, וש"י ידוע פירושו מתנה, יובל ש"י למורא, ובפרט ש"י נחלה, וזהו כל העולמות שינחיל הקב"ה, יהיו במתנה, וזהו ש"י עולמות, כי העולמות יהיו במתנה...
...כי כל מה שאדם זוכה בעבודתו, ה' מוסיף לו שכר בתוספת ברכה, כי מדה טובה מרובה, ואם בחטא חמישתו יוסף עליו, מכ"ש בשכר שהקב"ה מוסיף חומש. ולכך כתיב [בראשית כ"ח כ"ב] עשר אעשרנו, בחומש, כי כך ברכתו של השם בתוספת חומש. והנה רמ"ח מצות עשה יש, ובכל מצוה קונה עולם אחד, כי כל מצוה עולם בפני עצמו, והנה אם תוסיף חומש לרמ"ח, דהיינו חומש מלגאו, שהוא חלק רביעית הימנו, הוא ס"ב, וצרף אותם לרמ"ח, עולה ש"י, וזהו ש"י עולמות שינחלו צדיקים שומרי מצות ה'...
ואמרינן בעירובין, כי העולם כולו בזרת תכן, והתורה גדולה מכל העולם שלשה אלפים ושני מאות, עיין שם בפ"ב דעירובין [דף כ"א ע"א], וא"כ נכלל בתורה שלשה אלפים וב' מאות עולמות, והם ל"ב נתיבות חכמה, כי כל נתיב כלול ממאה, כפל עשר פעמים עשר, והם ל"ב נתיבות חכמה, שהוא שלשה אלפים שני מאות שעורו, והוא נתיבות חכמה, אבל כבר אמרו חז"ל [ר"ה כא ע"ב] ותחסרהו מעט מאלהים, כי בנו"ן שערי בינה שער אחד לא תשיג שום בריה, וכן הדבר בל"ב נתיבות, כי נתיב אחד לא ישיג שום בריה, ועל זה נאמר [איוב כח ז] נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה, ונשארו שלשה אלפים ומאה, אם תחלק אותם ליו"ד צדיקים, כי הם בבחינות מתחלקות ליו"ד, יגיע לכל צדיק ש"י עולמות, וזהו המכוון בגמרא בש"י עולמות, לכל אחד חלק עשירית מבחינות התורה ונתיבות האמת.

(יערות דבש חלק שני - דרוש ד)


לא מצא הקדוש ב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום

[יש להסביר ע"פ האמור בפסחים קי ע"א: שלום לטובה מצטרף לרעה לא מצטרף, לענין הסכנה שבשתיית זוגות, שהשביעי (כנגד "שלום" שבברכת כהנים) מצטרף שלא יהיה זוג, ולא מצטרף לרעה - שאם שתה שמונה נחשב כאילו שתה שבעה. וזה כוונת המשנה: בכלי שתייה בדרך כלל אין ברכה אם הם זוגות, אלא סכנה, ואילו בשלום יש ברכה ואין סכנה.]

(דברי יחזקיהו ח"א, עמ' כו) לטקסט

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300

פרטים נוספים
בטל' 02-6521259
פקס 02-6537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמה | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | צרו קשר

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | השיטה | EXAMPLE |
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US