Halacha Brura and Berur Halacha
לקט באורי אגדות ממסכת פסחים
Institute
מכון הלכה ברורה ובירור הלכה
בעריכת המכון לחקר האגדה
ב ע"א
אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר
[אדם צריך להכיר את י"ג מידותיו של ה' כי צריך ללכת אחר מידותיו (שבת קלג ע"ב). בניגוד לנוצרים שאומרים שדי באמונה ואהבה, ולא צריך מעשים, חז"ל אמרו שלא די באמונה שהיא האור, אלא צריך גם נר - מידות ה' שמאירות את דרכי החיים. ואילו אם אומרים שיש "ארבעה עשר", מידה חדשה - מידת אהבה שאינה מבחינה בין צדיק לרשע, בין טוב לרע (כדברי הנוצרים) - זהו חמץ, צריך לבדוק את החמץ בנפשו של האומר כך. ויש אומרים שיש ללמוד מה' מידה חדשה - כמו שאין לו יראת שמים, כך אנחנו לא צריכים יראת שמים, אלא כל אחד יעשה לפי מצפונו; אבל זה יביא לעבור עבירות, כי גם אם בפעם הראשונה שהוא עובר, המצפון יציק לו, אבל אח"כ כבר יתרגל; וצריך יראת שמים כדי שיפשפש במעשיו מתוך יראתו. וגם על זה נאמר שהאמירה שיש מידה "ארבעה עשר" היא חמץ. ועוד: התורה נדרשת בשלש עשרה מידות, שבהן מבררים ספקות בהלכה, ומחדשים הלכות. ויש שהמציאו מידה ארבעה עשר לביאור התנ"ך, ביקורת המקרא, שכופרת בתורה מן השמים ובחובת קיום המצוות - וגם זה חמץ. ועוד: הרמב"ם העמיד את היהדות על י"ג עיקרי האמונה. ויש שהוסיפו עיקר ארבעה עשר - "חסידים" שאומרים שצריך להאמין בנפלאות שעושים הצדיקים, ויש שאומרים שמי שלא מאמין בצדיק שלהם הוא כופר בעיקר; ויש "מתנגדים" שאומרים שמי שהולך בדרכי ה"חסידים" הוא כופר בעיקר; ויש אומרים שמי שאומר "לשם יחוד" הוא אפיקורס; וי"א שמי שאינו ציוני הוא אפיקורוס; וי"א שמי שעובד עם הציונים הוא אפיקורוס. כל אלו הם חמץ, כי אין לומר על מי שאינו הולך בשיטה שלו שהוא כופר. ]
(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 113-116)
לטקסט
קרייה רחמנא לנהורא ופקדיה אמצותא דיממא, וקרייה רחמנא לחשוכא ופקדיה אמצותא דלילה.
פירשו חז"ל ריש מסכת פסחים (ב.): קרא הקב"ה לחשכה ופקדה אלילה. למדונו רבותינו שלא נימא דחשך הוא העדר האור לבד, כמו בעצם היום כשסותמים החלונות נעשה חשך, ואם כן אינו בריאה. אבל באמת חשך הוא בריאה בפני עצמה גם כן כדכתיב (ישעיה מה,ז): ובורא חשך. וטעות גדול לומר שחשך אינו אלא העדר האור, אלא ה' עושה שניהם כמו כוחות הקדושה והטומאה. (ועיין מה שכתבתי להלן כ"ז ט'). ואל תקשה מאי מועיל בריאה זו, הרי בלא בריאה יהיה חשך בהעדר אור. אבל כבר הורונו חז"ל (בפרק חלק ובבראשית רבא פרשת נח ובירושלמי פסחים פרק א') דאור האש אינו מנהיר ביום במקום חשך כמו בלילה שבו החשך מושל, ומזה הבינו אנשי מעלה בישיבתם בחשך מתי יום ומתי לילה. וכמו באור וחשך של יום ולילה, כך בכל דבר שנמשל לאור וחשך כך הוא. דיש כמה טובות שאין האדם מרגיש כל כך בעת שהוא מוצלח עד שנעשה עני ומכיר הטובה. וכך הטביע יתברך בעולמו.
(העמק דבר, בראשית פרק א פסוק ה)
לעולם יצא אדם בכי טוב ויכנס בכי טוב
עי' לקט ביאורי אגדות תענית י ע"ב
ב ע"ב
אם ברור לך הדבר כיום
[שלמות העבודה היא בשתי בחינות: בחינת מצוה ובחינת תורה. וידוע שמצוה נקראת בחינת אמונה למעלה מהדעת, ודעת נקראת בחינת שמש, כמ"ש: "אם ברור לך הדבר כיום". נמצא שלמעלה מהדעת נקרא ההיפך מהשמש, דהיינו בחינת צל.
(רבי ברוך שלום אשלג, ברכה ושלום, עמ' נ-נא)
ד ע"א
כל היום כולו כשר למילה, אלא שזריזין מקדימים למצות. שנאמר "וישכם אברהם בבקר".
וקשה: מה ראיה דאין מקדימין יותר מצפרא? דלמא משום הכי לא הקדים אברהם, כיון דעמידה היא תפלה, והיתה תפלת שחרית, ואם כן לא היה אפשר לו להקדים יותר מצפרא, דכי יתפלל תפלת שחרית וקריאת שמע בלילה?!
(יערות דבש, חלק שני - דרוש יח)
בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה
[ע"פ זה הפייטן אומר "בשעה שאין בני אדם מצויין בשוקא אור הנר יפה לבדיקה". כשבודקים את עצמנו אם אנחנו נקיים, לא נבדוק לפי השקפות הסוחרים בשוק, שעושים מסחר בתורה ובמצוות, ועושים רק מה שיש בו רווח, שהרי מי שבודק לפי השקפה זו לא ימצא חמץ במעשיו, כי כל אדם עושה מה שיש לו רווח ממנו. אלא יבדוק רק לאור הנר של התורה.]
(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 116-117)
לטקסט
ו ע"א-ע"ב
כדתניא. שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום. ר' שמעון בן גמליאל: אומר שתי שבתות...מאי טעמא דרשב"ג? ... אמר רבה בר שימי משמיה דרבינא מהכא: "וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית בחדש הראשון", וכתיב "ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו" ... ממאי דבריש ירחא קאי? דילמא בארבעה בירחא או בחמשה בירחא קאי?! אמר רב נחמן בר יצחק: אתיא "מדבר" "ממדבר", כתיב הכא "במדבר סיני", וכתיב התם "וידבר י"י אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני", מה להלן בראש חדש, אף כאן בראש חדש. וניכתוב ברישא דחדש ראשון והדר ניכתוב דחדש שני?! אמר רב מנשיא בר תחליפא משמיה דרב זאת אומרת אין מוקדם ומאוחר בתורה.
מקשים העולם: למה לא מקשי תלמודא קושיא זו ונכתוב ברישא וכו' על הפסוק? היאך תליא בהך דרשב"ג?! ...י"ל לעולם דמעשה דניסן דמעשיית הפסח היה מאוחר למעשה דבמדבר דנעשה בחודש השני בשנה שניה, וזה היה ניסן שלאחריו.
(יערות דבש, חלק שני - דרוש יח)
[חוק יעקב הסביר שמש"כ שלשים יום (או שתי שבתות) קודם החג, הוא לא שאז דורשים אלא שמאז נחשב "שואל כענין". וזו כוונת ההגדה "יכול מראש חודש" - שאין צריך לדרוש, לפתוח לשאינו יודע לשאול, שתי שבתות לפי פסח].
(תהלה לדוד (וילנציק) על ההגדה, דף ח ע"ב - לטקסט)
ו ע"ב
וניכתוב ברישא דחדש ראשון והדר ניכתוב דחדש שני?! אמר רב מנשיא בר תחליפא משמיה דרב: זאת אומרת אין מוקדם ומאוחר בתורה.
(רמב"ן במדבר ט, א)
וטעם האיחור הזה היה, כי כאשר בא הספר הזה הרביעי להזכיר המצות שנצטוו ישראל במדבר סיני לשעתם, רצה להשלים ענין אהל מועד ותקונו כל ימי המדבר
[אין לומר ש"בחודש הראשון" היה בשנה השלישית, ונכתב "בשנה השנית" כי רק שלושים יום בשנה נחשב שנה - שהרי אח"כ כתוב "בשנה השנית בעשרים לחודש נעלה הענן", וזה ודאי היה בשנה השנייה (עיי"ש עוד)].
(תהלה לדוד (וילנציק) על ההגדה, דף ח ע"ב-ט ע"א - לטקסט)
ז ע"א
מאי מברך וכו' על ביעור חמץ
["על" משמעותו "עם", כמו "על מצות ומרורים". הקב"ה קדשנו במצוותיו וציונו, כשביער בהר סיני את זוהמת הנחש (יבמות קג ע"ב), שהיא הספקות באמונה והתאוות שבקרבנו, שהם החמץ. מברכים ברכה זו בשעת ההכנה הראשונה לחג הפסח, להודיע שמצוותינו אדוקות באמונתנו בהר סיני ובתורה מן השמים. קדושה ע"י המצוות אפשרית רק ע"י ביעור החמץ - הספקות והתאוות שנתבערו בסיני. שלא כמו אלו שעושים את הסדר בלי להאמין בתורה. ]
(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 123)
לטקסט
ז ע"ב
אמר רב יהודה אמר שמואל כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן. מאי משמע דהאי עובר לישנא דאקדומי הוא, אמר ר"נ בר יצחק דאמר קרא וירץ אחימעץ דרך הככר ויעבר את הכושי. אביי אמר מהכא והוא עבר לפניהם ואבע"א מהכא ויעבר מלכם לפניהם וה' בראשם.
...ויש להקדים לשון הגמרא פסחים ד"ז אמר שמואל כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן. מאי משמע דהאי עובר לישנא דאקדומי הוא א' רנב"י דא"ק וירץ אחימעץ דרך הככר ויעבור את הכושי, אביי אמר מהכא ויעבור מלכם לפניהם.
(העמק דבר, דברים לא, ג)
אין בודקין לא לאור החמה
[אור החמה הוא אור של עשו, של אומות העולם שמונים לחמה. הוא השכל האנושי שמשותף לישראל ולגוים. אין לבדוק חמץ שבמעשיו לפי השכל האנושי, לחפש רק חטאים שהם נגד המוסר האנושי. תורת ישראל דורשת יותר מזה. אדרבה, יהודי שרואה שגוי אוהב אותו צריך לפשפש במעשיו - מה גרם לגוי לאהוב אותו. אהבת הגוי לישראל מביאה להתבוללות. ]
(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 119-120)
לטקסט
אין בודקין וכו' ולא לאור הלבנה
[הלבנה מסמלת את ישראל. לא די לבדוק אם חטאנו נגד כלל ישראל. רבים עובדים לטובת עם ישראל, אבל לא מקפידים על תורה ומצוות בבתיהם.]
(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 120-121)
לטקסט
אין בודקין וכו' ולא לאור האבוקה אלא לאור הנר
[אבוקה היא אור גדול ומרשים. יש שעושים מעשים נאים לכבוד התורה ועם ישראל, בקולי קולות כדי להתפאר, אבל בתוך בתיהם לא מקיימים מצוות. אין לבדוק את החמץ, את החטאים, לאור השלהבת הגדולה המסמאה את העיניים, כי זה לא יגלה את מה שיש בחורים ובסדקים בתוך הבית. בודקים רק לאור הנר, המצוה הפרטית, "כי נר מצוה", בודקים כל מצוה האם אנחנו מקיימים אותה.]
(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 122)
לטקסט
ח ע"א
האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או שאהיה בן העולם הבא הרי זה צדיק גמור
מבאר שדווקא במצוות שהן רשות למעט או להרבות אז רשאי לומר שהוא מצפה לשכר מיידי, אך אם עושה מצווה שמחוייב בה כגון לשמור שבת או ליטול לולב בסוכות, אסור לו לצפות לשכר מיידי על כך ולא עוד אלא שזה מזכיר עוונותיו .
(רמב"ן, ספר אמונה ובטחון פרק א)
והאמר רבי אלעזר שלוחי מצווה אינם ניזוקים
כי לצד שהיה שלוח מצווה, היה לו מונע, על דרך אומרם ז"ל "שלוחי מצווה אינם ניזוקים", והמצווה שהיה עסוק בה קנה לו פרקליט אחד , והוא המלווהו והשומר אותו ומנעו למשחית בל קרוב אליו. ואולי כי לזה יכוון באומרו בדרך במלון , ולומר שלא היה עוסק בהליכת מצווה אלא במלון, ולזה הוא שביקש המיתו.
(אור החיים, שמות ה,כ"ד)
ח ע"ב
חור שבין יהודי לארמאי בודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטלו בלבו. פלימו אמר כל עצמו אינו בודק מפני הסכנה... והאמר רבי אלעזר שלוחי מצוה אינן ניזוקין? היכא דשכיח היזיקא שאני, שנאמר ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך וגו'.
לכה ואשלחך וגו' - פירוש לכה אצל אחיך, ואם אתה חושש לשנאתם, הנני מלווך ושולחך בדבר מצוה שתלך בשליחותי, ושלוחי מצוה אינם ניזוקים (פסחים ח:).
(אור החיים, בראשית לז, יד)
היכא דקביע היזיקא י ע"ב
ומה שמשייר יניחנו בצינעא
[מצווה לבער את החמץ - התאוות הרעות. אבל יש ערך לתאוה והחשק בחיים, כי בלי זה לא היה אדם נושא אשה ולא בונה בית. בלי קנאת סופרים לא היתה חכמה. לכן צריך להשאיר מעט מהתאוות, אבל בהשבעת התאווה צריך ללכת בדרכי צניעות.]
(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 124-125)
לטקסט
יא ע"ב
רבי מאיר אומר אוכלים כל חמש ושורפין בתחלת שש רבי יהודה אומר אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש
[הם רומזים לשש תקופות בהיסטוריה, הרמוזות בשעות האכילה של קבוצות שונות (שבת י ע"א). התנאים נחלקו באלו תקופות אוכלים חמץ, כלומר מתי עדיין יש קלקול בעולם, מתי אוכלים מאכל מעורב עם השאור שבעיסה, שמחמיץ את לב האדם. ר"ה אומר שכל חמש התקופות של האנושות, תקופות הפראות, המלוכנות, הדמוקרטיה ושלטון הפועלים, עדיין לא הגיעו לצדק והיושר. גם בתקופה החמישית, שלטון הפועלים, שופכים דם נקיים, ויש שלטון דיקטטורי. רק בתקופה הששית, שבו האנושות תתנהל ע"פ התורה, אז יתבער החמץ מהעולם. ור' יהודה סובר שבארבע התקופות הראשונות אכלו חמץ, אבל בתקופה החמישית, שלטון הפועלים, התקרבו לאידיאל, כי יש הצדקה לתביעת הפועלים כי מגיע לו שכר בעד עמלו, אבל מצד שני תביעתו לשלוט על האחרים אינה מוצדקת, כי גם לאחרים מגיעות זכויות. ולכן אמר "תולים כל חמש", שבתקופה זו לא אוכלים חמץ, כי זכויות הפועלים מוצדקות, אבל עדיין לא שורפים חמץ, יש עדיין קלקול בעולם. רק בתקופה הששית, שבו כל העולם ילך ע"פ התורה, שורפים את החמץ, יתבער הרע מהעולם.]
(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 132-133)
יב ע"ב
רביעית מאכל כל אדם וכו' ששית מאכל תלמידי חכמים
אפי' בדברים המותרים לגמרי, כל מה שהאדם זובח יצרו אפי' שעה קלה ומתכוין לאכפיא לסטרא אחרא שבחלל השמאלי, כגון שחפץ לאכול ומאחר סעודתו עד לאחר שעה או פחות, ועוסק בתורה באותה שעה, כדאיתא בגמ' שעה רביעית מאכל כל אדם שעה ששית מאכל ת"ח, והיו מרעיבים עצמם שתי שעות לכוונה זו, אף שגם אחר הסעודה היו לומדים כל היום.
(תניא ליקוטי אמרים פרק כז)
יג ע"א
והייתם נקים מה' ומישראל
[לכן בתקנות "כולל העברים" נקבע שידפיסו כל שנה את שמות התורמים ואת ההוצאות, כדי שכל אחד מבני הכולל יוכלו לעיין בספר.]
(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, חברה מחזירי עטרה ליושנה (תשטו), דף לב ע"א)
לטקסט
יח ע"ב
מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא יט ע"א
הכלי מצרף מה שבתוכו לקודש כב ע"ב
דתניא שמעון העמסוני, ואמרי לה נחמיה העמסוני היה דורש, כל אתים שבתורה, כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא, פירש, אמרו לו תלמידיו, רבי כל אתים שדרשת, מה תהא עליהן, אמר להם כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך אני מקבל שכר על הפרישה, עד שבא רבי עקיבא ודרש, את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים.
כשם שאנו אומרים על העין, כי היא רואה, אם כי הדבר בו אנו רואים אינו העין כי אם הנפש, בדרך זו רומזים, גם אל הנביאים ואל החכמים החסידים, על היותם ככלים הראשוניים, לרצון האלוה, המנהגים ברצונו לבד, ואינם עוברים על דבר ממצותיו, והמופתים נעשים על ידם, ומעין הרמז הזה הוא מה שאמרו חכמינו, את ה' אלהיך תירא, לרבות תלמידי חכמים, אדם בדרגה זו ראוי להקרא בשם איש אלהים תאר המרכב מאנושיות ואלוהיות כאלו אמרת האיש האלוהי. [מבאר שחלילה אין תלמיד חכם אלקים ממש אלא מהות שבה מתגלה האלקים יותר, כמו שאנו אומרים על העין שהא רואה אף שלא האיבר הזה רואה אלא הנפש אך הראות מתגלה בו ובאמצעותו.]
(ספר הכוזרי, מאמר רביעי אות ג)
נפקא להו מאת בשרו את הטפל לבשרו
[גם בפסוק (במדבר כו, נה) "אך בגורל יחלק את הארץ" המלה "את" בא לרבות ברכה והצלחה, שהיא טפלה לארץ. הרי אחים יורשים את אביהם בשווה, אבל אינם נשארים שווים אחר זמן, שלאחד יש יותר הצלחה בממונו מאחר. כך בארץ, אמנם חילקו בשווה, אבל הברכה של כל אחד נקבע ע"פ גורל מה'. ולכן נאמר "יחלק" בלשון זכר אף שהארץ היא נקבה - כי זה מובסב על הדבר הטפל לארץ, העזר מהשמים, שהוא זכר.]
(רבי שרגא רוזנברג, ענבים במדבר, עמ' 169)
לטקסט
כה ע"א
רבי אליעזר אומר אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך אלא לומר לך אם יש אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר בכל נפשך ויש אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאדך
והיות הבהמה נהרגת כשתהרוג אדם אינו לקחת דין ממנה, כמו שירחיקו עלינו הצדוקים, אבל הוא לקחת הדין מבעליה; ומפני זה נאסר להנות מבשרה, כדי שיפליג בעל הבהמה לשמרה וידע שאם תהרוג גדול או קטן, בן חורין או עבד, יפסיד מדמיה על כל פניו, ואם תהיה מועדת - יתחייב כופר מוסף על אבדת דמיה. והיא הסיבה בעצמה בהריגת הבהמה הנרבעת, שיזהר בעל הבהמה בה וישמרה כשמרו אנשי ביתו שלא תעלם מעיניו - שחמלת בני אדם על ממונם כחמלתם על נפשם, וקצת בני אדם יגדיל ממונו על נפשו, אמנם להשוות ביניהם הוא על הרוב, "ולקחת אותנו לעבדים ואת חמורינו". [מבאר שמפני שטבע האדם שממונו חביב עליו לכן על עברות מסויימותיענש מאוד וזהיגרום לו להשתדל בשמירת נכסיו.]
(מורה נבוכים, חלק ג פרק מ)
כז ע"ב
אפילו באלף לא בטיל ל ע"ב
והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם
טהרת הכלים יש להם דמיון לטהרת החוטא המקריב חטאת, כי כמו שהכלים יש מהם, שבולעים הרבה מן האיסור ולא יוכל לצאת ע"י שטיפה, ואין להם תקנה כ"א בשבירה, ויש מהם שאינן בולעים הרבה מן האיסור, ויש להם תקנה בשטיפה, כך יש לך אדם חוטא שבולע הרבה מן האיסור וקשה לו לעזוב ההרגל ואין לו תקנה כ"א בשבירת לבו כי הוא הכלי שנתבשל בו האיסור, ויש לך אדם שאינו בולע הרבה ויש לו תקנה בכל דהו, זה רומז לתלמיד חכם שתקנתו בלימוד תורה, ועם הארץ דומה לכלי חרס שתקנתו שישפיל עצמו והיינו כעין שבירה.
(כלי יקר, ויקרא פרק ו פסוק כא)
לד ע"ב
משום דדיירי בארעא דחשוכא אמרי שמעתא דמחשכן מא ע"ב
וכל לאו הבא מכלל עשה עשה
וממה שכתבנו תוכל להבין מפני מה אמרו [שבת קלג ע"א] אתי עשה ודחי לא תעשה, כי העשה מעלה אחת מלמעלה ללא תעשה ועל כן דוחה אותה, והאהבה גדולה מן היראה, כי המקיים בגופו וממונו מצות אדוניו גדול מן הנשמר לעשות רע בעיניו... וכן נמי תמצא לאו הבא מכלל עשה עשה, כי מדת שמור נאצלת מזכור, ולכך תמצא עיקרים הרבה יוצאים ממצות עשה, לפי שבמדת היראה כח ממדת האהבה והיא כלולה ממנה.
(ריקאנטי שמות פרק כ, ח)
מב ע"ב
אם מליאה זו חרבה זו אם מליאה זו חרבה זו מז ע"א
יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין מט ע"א
רבי שמעון אומר, כל סעודה שאינה של מצוה, אין תלמיד חכם רשאי להנות ממנה, כגון מאי? אמר רבי יוחנן, כגון בת כהן לישראל ובת תלמיד חכם לעם הארץ.
מצוות התורה ואזהרותיה, אמנם הם, לכבוש תאוות החומר כולם. וצריך למי שיחבר להיות אדם באמת, לא בהמה בתואר אדם ותמונתו, שישים כל השתדלותו לחסר כל צרכי החומר, ממאכל ומשתה ומשגל וכעס וכל שאר המידות הנמשכות אחר התאוה והכעס, ויבוש מהם, וישים להם מדרגות בנפשו. אמנם מה שאי אפשר מבלעדיו, כמאכל וכמשתה, יסתפק מהם במועיל, ולפי צורך הפרנסה, לא לפי ההנאה, וימעט הדברים בו גם כן והקיבוץ עליו. כבר ידעת מאסם "סעודה שאינה של מצוה", ושהחסידים, כפנחס בן יאיר, לא אכל עם אדם כלל, והשתדל רבנו הקדוש, שיאכל עמו ולא עשה. ואמנם היין דינו כדין המזון בכונה. אך הקיבוץ על השתיה המשכרת ראוי שיהיה אצלך יותר חרפה מהתקבץ אנשים ערומים מגולי הערוה נפנים ומתריזים ביום בבית אחד. ובאור זה, כי היציאה ענין הכרחי, אין לאדם תחבולה לדחותו, והשכרות הוא ממעשה האיש הרע בבחירתו.
(מורה נבוכים, חלק ג פרק ח)
כל תלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום סוף מחריב את ביתו וכו' ודבריו אינם נשמעים ומחלל שם שמים וכו' וגורם שם רע לו ולבניו וכו' קרו ליה בר מחים תנורי רבא אמר בר מרקיד בי כובי רב פפא אמר בר מלחיך פינכי רב שמעיה אמר בר מך רבע
[מנהיג כזה שמרבה סעודתו בכל מקום, כלומר מתאמץ להרבות פרנסתו בכל מקום, גם במקומות של כופרים, שהולך לכל מקום שמבקשים ממנו ומשלמים לו, מחניף ליהודים כופרים ומשבח את צדקתם, העיקר שיתפרנס - הוא מבזה את התורה, לא יכול ללמד את העם את דבר ה', ולכן דבריו לא נשמעים. העם אוהבים מנהיג כזה רק כל זמן שהוא סר למשמעתם, אבל אם יתחיל להוכיח אותם יהפכו לאויבים שלו. ואחרי מותו, שכבר אינו יכול להחניף להם, מבזים את זכרו וקוראים לו "בר מיחם תנורי" - כל מגמתו להשיג לחם לאכול, וכל מטרתו בדרשותיו הוא לחמם את התנור כדי שהלחם ייאפה היטב. קוראים לו "בר מרקיד כובי" - הוא רוקד כדי לשמח את העם כדי שישקו אותו בשכר ריקודו, קופץ בדעותיו לכאן ולכאן ומראה פנים לכל צד כדי למצוא חן, ובשכר שנותנים לו הוא נעשה שיכור ואינו יודע מה טוב ומה רע. קוראים "בר מלחיך פינכי" - הלחם שהוא אוכל אינו בא מיגיע כפו, אלא בא מהשיריים שהשאירו העם. אין לו דעת עצמו, אלא מה שיפה בעיני העם יפה בעיניו, את המאכל הרוחני שלהם גם הוא אוכל. "מך רבע" - פירש רש"י שמקפל מלבושו וישן עליו. הלבוש מסמל את המדות. ת"ח שלם מקפיד על מדותיו ואינו מקמט אותם, ואילו מנהיג זה שהולך לפי פרנסתו אינו מקפיד על מדותיו והם מלאים קמטים.]
(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 94-95)
לטקסט
לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם
בהיות האדם מתייחד עם בת זוגו בטוב ובכונה שלימה לעבודתו ית', כדי ליחד החתן והכלה ולהמציא אליו מתוך כך נשמה מהקדושה, הנה אז באמת ימציא לו השי"ת נשמה מתוך נשמות הקדושות... ואז בהעלות הטיפה ההיא, ר"ל כוונתו הקדושה והרוחניות, לפי האדון ה' צבאות בעל המשפט ונשפט עליה, וכפי הכנתה כן גזרת האדון בחיוב הנשמה הנשפעת ונתנת בטיפה ההיא. ועתה יתגלה לנו ענין המצוה שישא אדם בת ת"ח, כדי שתהיה נשמתה זכה וברה ותכוין דעתה לשם שמים.
(רבי משה קורדובירו, פרדס רמונים, שער לא פרק ט)
קוברה או קוברתו או מביאתו לידי עניות וכו' ואל ישא בת עם הארץ
"לא תלין נבלתו על העץ" - דא תלמיד חכם, "נבלתו" דא בת עם הארץ, דאיהי ריחשא, דאם אנת תליא לא ביה או קוברה או קוברתו, ודא איהי "כי קבור תקברנו", "כי קבור" - הוא לה, או "תקברנו" - איהי ליה. אתתא דא לאו אקרי זווגא ויחודא דיליה, אלא איהי כמטולא תליא עליה, כחוייא קשיר על קדליה. ובגין דא "כי קללת אלקים תלוי" - דאיהי קללה דקטילת ליה או אייתי ליה לידי עניותא.
(תיקוני זוהר, דף קמא ע"ב)
מט ע"ב
תנא רבי חייא: כל העוסק בתורה לפני עם הארץ, כאילו בועל ארוסתו בפניו. שנאמר "תורה צוה לנו משה מורשה" אל תקרי 'מורשה' אלא 'מאורסה'
ועל האדם חיוב שמירת ארוסתו לבל תהיה (נעלבת) [נבעלת] מהזולת.
(אור החיים, דברים פרק יא פסוק כב)
תנו רבנן ששה דברים נאמרו בעמי הארץ אין מוסרין להן עדות ואין מקבלין ממנו עדות ואין מגלין להן סוד
וזה הענין הרביעי, ר"ל הדרש הנמצא בתלמוד, איו ראוי לחשוב שמעלתו מעוטה ותועלתו חסרה, אבל יש בו תבונה גדולה, מפני שהוא כולל חידות פליאות וחמודות נפלאות. כי הדרשות ההם, כשיסתכלו בהם הסתכלות שכלי, יובן בהם מהטוב האמתי, מה שאין למעלה ממנו, ויגלה מהם מן הענינים האלקיים, ואמתות הדברים, מה שהיו אנשי החכמה מעלימים אותו ולא רצו לגלותו, וכל מה שכלו בו הפילוסופים דורותיהם. ואם תביט אותו על פשוטו, תראה בו ענינים רחוקים מן השכל, שאין למעלה מהם. ועשו דבר זה לענינים נפלאים, האחד מהם, ללטוש רעיוני התלמידים וללבב לבותם. ועוד כדי לעוור עיני הכסילים, שלא יזהירו לבותם לעולם, ואילו היו מראים להם זוהר האמתות, יסבו פניהם מהם, כפי חסרון טבעיהם, שנאמר בהם ובדומיהם, אין מגלין להם את הסוד, מפני שאין שכלם שלם כדי לקבל האמתות על בוריים [מבאר שהטעם שלא מגלין סוד לעם הארץ כדי שלא יסלף את התורה, וזו אחת הסיבות שחכמים הסתירו את עומק הרעיונות בדרשות לא מובנות להמון.]
(הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות)
אמר רבי אלעזר, עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכיפורים שחל להיות שבת.
עם הארץ אשר דיברו בו בזה הוא הבור, אשר אמרו עליו... שמותר לנוחרו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת, והיא מליצה גדולה מהם ודבר של הפלגה מהם, וזה שההורג נפש ביום ההוא בהתראת איסור היום, הנה הוא פטור על הרציחה, כי דין הרוצח בהרג ודין ההורג בשבת בסקילה, וקים ליה בדרבה מיניה. ולזה אמר שהרוצח בו ביום שהוא פטור ומותר מדינו, והוא הדין לכל אדם, אלא שאמרו זה דרך צחות המליצה, כאילו מתירין דם עם הארץ לפחיתותו [אין חיוב על רציחה בשבת משום "קים ליה בדרבה מיניה" - אדם שעבר שני איסורים מתייחב רק בעונש החמור מביניהם (=חילול שבת, שדינה בסקילה) ולא על הקל מביניהם (=רציחה, שדינה בהרג). מכאן שלמעשה אדם פטור - וכביכול מותר - להרוג בשבת, ואין על כך כל עונש. ביטוי מפליג זה מייחסים חז"ל לעם הארץ, שהולך אחר חומרו ולא אחר צורתו, וכביכול דמו מותר כדמו של כל אדם בשבת].
(עקידת יצחק, שער טו)
עם הארץ אסור לאכול בשר.
מי שנפשו הדברית נפסדה בו ואינו משתמש בה כלל, עד שבמעט לא הורגש בו רק הכח החיוני לבד... אסור לאכול בשר, לפי שמדרגת האוכל והמאכל שווה, ולא ניתן לו לאוכלה בסדר המדרגות.
(עקידת יצחק, שער מא)
ולזה לא התיר לדורות הראשונים לאכול מבשר הבעלי חיים, כי לא יחליפנו ולא ימיר אותו בהמה בבהמה, וכ"ש שהיו יותר נשחתים ונפסדים מבהמות הארץ, וחלילה ליוצרם מהוריד מהקודש ולא להעלות. ולזה הטעם אמרו ז"ל: עם הארץ אסור לאכול בשר... כי איש כזה ודאי באוכלו את הבשר ממעט את הדמות בהחליף בשר שור ושה בבשר חמור או עיר או פרא, הפך מה שאמרה תורה: ופטר חמור תפדה בשה, ולזה לא נתן לו רשות לאכול ממנו, ואם אכל - אכל שלא ברשות [עם הארץ הוא מי שנמשך אחר הגוף, ולא אחר הצורה. לכן באכילתו בשר, הרי שאינו מעלה את הבשר אל מדרגת הצורה האנושית, אלא מחליף אותה בדרגת "בהמה" אחרת, ואפילו מוריד אותה מדרגתה הקודמת].
(עקידת יצחק, שער טו)
נ ע"א
...וכנעני מנלן דאיקרי תגר, דכתיב וירא שם יהודה בת איש כנעני; מאי כנעני אילימא כנעני ממש, אפשר בא אברהם והזהיר את יצחק, בא יצחק והזהיר את יעקב ויהודה אזיל ונסיב? אלא אמר רבי שמעון בן לקיש: בת גברא תגרא, דכתיב כנען בידו מאזני מרמה. ואיבעית אימא מהכא: אשר סוחריה שרים כנעניה נכבדי ארץ.
בת איש כנעני - פירוש סוחר, והגאון ה"ר אברהם אבן עזרא כתב ויתכן שהוא כמשמעו. ואני אומר כי לא יתכן שידבקו בני יעקב בדבר שהקפידו עליו אבותיהם שלשתן יחד, וכאומרם בפסחים פרק ג' (נ.), והכתוב שמר את הדבר במה שדקדק לומר בת איש כנעני; פירוש אביה כנעני לא היא כנענית, ובאיזה אופן יהיה הדבר אם לא שתאמר סוחר.
(אור החיים, בראשית לח, ב)
ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, אטו עד האידנא לא אחד הוא. אמר רבי יוסי בשם רבי חנינא בשם רבי יוחנן, לא כעולם הזה העולם הבא העולם הזה על בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת, ועל שמועות טובות ברוך הטוב והמטיב. לעולם הבא כלו טוב, ואומר הטוב והמטיב. ושמו אחד, אטו עד האידנא לאו שמו אחד, אמר רבי יהודה אמר שמואל בעולם נכתב ביו"ד ה"א, ונקרא באל"ף דל"ת. העולם הבא נכתב ביו"ד ה"א ונקרא ביו"ד ה"א.
והכוונה היא מבוארת, כי בעוד שיתחלפו האנשים בפעולותיהן בין טוב לרע, חוייב שיהיה כמו כן מתחלף כל הבא עליהם מפאת מעלה. אמנם בהתיחד מעשיהם לטוב, יהיה האל יתברך הטוב והמטיב לגמרי.
(עקידת יצחק, שער נ"ט)
מבאר כך, שמצד שנראין בעה"ז, פעולות הפכיות להרע ולהטיב, ע"כ מצאו הטועים מקום לטעות בו ולומר ב' רשויות יש, ולדעתם הנפסדת אין ה' אחד כביכול גם שמו אינו אחד, כי התחלפות השמות לקחו להם לראיה, אבל לעה"ב לא יהיו רק טובות, הנה אז לא יצאו למינות ויכירו וידעו כי ה' אחד ושמו אחד. ולא יצאו עוד למינות ולא יראו פעולות הפכיות.
(כלי יקר, שמות פרק יח פסוק א)
באורו, לפי שבעה"ז מצד שרואין פעולות הפכיות להרע או להטיב, ע"כ יצאו קצתם למינות לומר שתי רשויות הן, כי מהתחלה אחת לא יצאו שני הפכים, כמבואר למעלה פר' בראשית (א ה) בפסוק ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. אבל לעה"ב שכבר נשכחו כל הצרות, וכולם משבחים ואומרים על בשורות טובות הטוב והמטיב, ולא יראו אז ההפכיות, על כן יהיה ה' אחד, בפי כל ושמו אחד. כי שינוי השמות מדין לרחמים יסבב להם טעות זה, לפיכך עתה ה' אלהינו, היינו שם של דין ורחמים שישראל לבד מיחסים אותם לאל אחד, ולעתיד יהיה ה' אחד כי לא ישתמשו כולם כי אם בשם של רחמים.
(כלי יקר, דברים פרק ו פסוק ד)
לא כשאני נכתב אני נקרא
[העמים הנאורים כותבים חוקים נאים, אבל כשבאים להשתמש בהם, לא קוראים אותם כפי שהם כתובים. לא האהבה והרחמים שולטים אלא הכוח. החוקים שהם כותבים הם של רחמים, כמו שם הוי"ה, אבל ביישום שלהם הם קוראים בא"ד, מידת הדין.]
(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 163-164)
לטקסט
עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה אמר לו בני עולם ברור ראית
[בחברה יש עליונים, העשירים, ותחתונים, העניים. אבל משה רבינו הפך את הסדר כדברי המדרש (דברים רבה פרשה י סימן ב): "בא משה ועשה את התחתונים לעליונים ואת העליונים לתחתונים שכך כתיב (שמות יט) ומשה עלה אל האלהים וגו' וירד ה' על הר סיני". וזה עולם ברור, עולמו של משה רבינו - מי ששלם בתורה הוא העליון, כמש"כ (אבות פ"ו) כל העוסק בתורה מתעלה, ומי שרחוק מהתורה הוא תחתון, גם אם הוא עשיר. ]
(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 197)
לטקסט
אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו
[בידו - לרבות מי שלא לומד בעצמו אלא עוסק במלאכה בידו ומחזיק ת"ח. וזה מה שכתוב (ויקרא רבה פרשת אמור) "בת קול יוצאת ואומרת כל מי שפעל עם אל יטול שכרו", לרבות מי ש"פעל" - עשה מלאכה כדי להחזיק ת"ח. וזה נלמד מהפסוק "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל" - ישראל הם המעולים, ת"ח עצמם, ויעקב הם הפחותים, רק מחזיקי ת"ח.]
(רבי יהודה זילברט, תושע יהודה דף יא ע"ג)
נ ע"ב
לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. וכהא דרמי רבא כתיב כי גדול עד שמים חסדך, וכתיב כי גדול מעל שמים חסדך, הא כיצד, כאן שעושין לשמה כאן שעושין שלא לשמה, כדרב יהודה אמר רב לעולם יעסוק כו'.
והכוונה, לתת הבדל בין ההנהגות אשר תשתתף בהם ההשגחה האישיית, כי הנה הסדור הטבעי בהחלט הוא אשר זכרו המשורר באומרו (תהלים נ"ז) ועד שחקים אמתך, לפי שהוא סדור קיים תמידי בלתי משתנה בשביל מעשה האדם, וייחס אותו אל השחקים, לפי שכל הענינים ההוים בהנהגה ההיא, הם נשחקים ונפסדים תחתיהם. אמנם כאשר תשתתף באלו הענינים ההשגחה האישיית, כמו שאמרנו, קרא אותם חסד שמימיי, ואמר כי גדול עד שמים חסדך, כמו שאמרו חז"ל (ב"ר פ' י"ב) ראה שאין העולם מתקיים שתף עמו מדת החסד, אמנם ההנהגה ההשגחיית לגמרי, עליה אמר כי גדול מעל שמים חסדך, כי היא ודאי ברכות שמים מעל, רצוני, הנהגה אלהית למעלה ממערכות השמים וכל סדוריהם. ולזה אמר כי העושים שלא לשמה, יגיעום הטובות הטבעיות ההם בהסכמת הרצון האלהי, ולא ימנע מהם, כדי שיגיעם שכר פעולתם איך שהיה. אמנם המכוונים לשמה, יגיעום הטובות העליונות המכוונות ממנו יתעלה, ואין עמו אל נכר, והם הטובות הנפשיות האמתיות. ולזה היתה עצה טובה לעולם יעסוק אדם בתורה וכו' [מבאר שהעושה שלא לשמה הרי הוא עוסק בתורה, אלא שהוא עוסק בה בדרך הטבע, ולכן גם שכרו בדרך הטבע, והוא במסגרת העולם הטבעי שפסגתו השמים. אבל המכוון לשמה, מכוון אל מה שמעבר לטבע, גם שכרו וחסדו של ה' אליו הוא מעל השמים.]
(עקידת יצחק, שער נ"ט)
ואמר ואת מצותי - יתבאר על דרך אומרו בגמרא (ברכות יז.) הלומד שלא לשמה נוח לו שלא נברא, והקשו בתוספות (שם ד"ה העושה) עם אותה שאמרו (פסחים נ:) לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, ותירצו כי הם שני אופנים שלא לשמה אחד לקנטר ואחד להתכבד, לקנטר נוח לו שלא נברא, להתכבד יעסוק שמתוך וכו'.
(אור החיים, ויקרא כו, ג)
מביא בשם הרב חיים מוולוזין שיש מעלה גדולה למדרגת שלא לשמה ומתוך כך מקשה על דורו שמשום גזירות אין מצב של למוד תורה שלא לשמה ויוצא שהקב"ה כביכול מונע מאיתנו שכר.
(מכתב מאליהו חלק א, יש קונה עולמו בשעה אחת (עמ' 24))
נב ע"א
כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית
עי' לקט ביאורי אגדות תענית ו ע"ב
נג ע"ב
איבעיא להו: תודוס איש רומי גברא רבה הוה או בעל אגרופין הוה? ת"ש: עוד זו דרש תודוס איש רומי: מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו [עצמן] על קדושת השם לכבשן האש? נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים. ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם, כתיב בהו "ובאו [ועלו] בביתך [וגו'] ובתנוריך ובמשארותיך", אימתי משארות מצויות אצל תנור? הוי אומר בשעה שהתנור חם. אנו שמצווין על קדושת השם - על אחת כמה וכמה. רבי יוסי בר אבין אמר: מטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים היה. דאמר ר' יוחנן: כל המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים זוכה ויושב בישיבה של מעלה. שנא' "כי בצל החכמה בצל הכסף".
מבאר, שמפני מסירות נפשם, ומוכנותם למות,לפיכך בסופו של דבר, לא מתו אותם צפרדעים שבתנורים, וראייתו ממדרש (ילקוט שמעוני שמות, פרק ז, רמז קפב) ומה פרע להם הקב"ה, שכל הצפרדעים מתו, ואותן שירדו לתנור, לא מתו מפני שמסרו עצמן לשריפה.
(כלי יקר, שמות פרק ז פסוק יז)
לכאורה קשה. הרי כמו שהוכיח הש"ס שאינו בעל אגרופין ממה שדרש, הכי נמי יש להוכיח שאינו עשיר בעלמא ונדיב לב. דמה לעשיר לדרוש ברבים?
(הרחב דבר, על במדבר פרק כא פסוק כ)
היכן יש כאן מסירות נפש? הלא ידעו חנניה מישאל ועזריה שינצלו?! [(ילקוט שמעוני זכריה רמז תקע) רבי תנחום אומר: על מנת כן ירדו חנניה מישאל ועזריה לתוך כבשן האש, שיעשה להם מופת.]
(שיחות מוסר, תשל"ג פרשת בשלח מאמר לג' עמ' קלט)
אמר ר' יוחנן: כל המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנא' כי בצל החכמה בצל הכסף.
הכי משמעות הכתוב לפי הפשט, שהתורה אשר צוה לנו משה היא מורשה קהלת יעקב, כמו ירושה שמגעת בלי עמל עצמו, כך מגיע זכות עיונה של תורה שת"ח עמלים בה בירושה לקהלת יעקב שהן המה המון עם ה', מחמת שכח העיון א"א אם לא שמחזיקים את העמל בה בלי שום דאגת פרנסה, ובזה גם המחזיקים זוכים בה ובזכותה וכדאי' פ' מקום שנהגו כל המטיל מלאי לכיס של ת"ח זוכה ויושב בישיבה של מעלה שנאמר כי בצל החכמה בצל הכסף, ובירושל' סוטה פ"ז וברבה פ' קדושים איתא עתיד הקב"ה לעשות צל וחופה לבעלי מצות אצל בעלי תורה שנאמר כי בצל החכמה בצל הכסף ואומר עץ חיים היא למחזיקי' בה וגו', ועוד הרבה אגדות חז"ל. [מבאר שבזכות הצדקה שנותנים המון העם לתלמידי החכמים נעשית התורה כירושה לכל ישראל.]
(העמק דבר, דברים לג, ד)
נד ע"א
עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן פי הארץ ופי הבאר ופי האתון והקשת והמן והמטה והשמיר והכתב והמכתב והלוחות ויש אומרים אף המזיקין וקבורתו של משה ואילו של אברהם אבינו ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה.
ועוד אמר ויכתבם על שני לוחות אבנים, להורות שכמו שנאמרו, כך נכתבו בלשון ההוא עצמו, ושלא היה שם חלוף, שאין שום טעם שיכתב בלוחות ולא בתורה ענין החלוף, כמו שאמרנו. וכן נאמר להלן ויכתוב על הלוחות כמכתב הראשון את עשרת הדברים אשר דבר י'י אליכם בהר מתוך האש ביום הקהל ויכתבם על שני לוחות אבנים, לפי מה שאז"ל שהלוחות והכתב והמכתב היו מהעשרת הדברים שנבראו ערב שבת בין השמשות (אבות פ"ה), צריך שיובן מאמר זה על הלוחות השניות שנכתבו לשעה ההיא, או שיאמר ויכתבם על מה שנאמר שם כתובים באצבע אלהים. [מבאר שעשרת הדברות קימים ואינם מתחלפים. כי הם קימים מע"ש בין השמשות. ואת הפסוק "ויכתבם על שני לוחות אבנים" צריך לפרש על הלוחות השניים, כי הראשונים קימים מששת ימי בראשית.]
(עקידת יצחק, שער פ"ט)
לא קשיא הא באור דידן הא באור דגיהנם אור דידן במוצאי שבת אור דגיהנם בערב שבת ואור דגיהנם בערב שבת איברי
והוא יתברך שמו ברא המקום שנקרא גיהנם וברא בו אש דקה מן הדקה שאינה גוף ממשי נתפש, תופשת בדברים הדקים ומכלה אותן, ושם כח האש הזו באותו מקום הנזכר באשר שם כוחות השכליים הנבדלים, שהם מלאכים, לכיתותיהם בשמים.
(רמב"ן, תורת האדם, אות קכא שער הגמול)
רבן שמעון בן גמליאל אומר פרד בימי ענה היה, שנאמר 'הוא ענה אשר מצא את הימם במדבר', דורשי חמורות היו אומרים, ענה פסול היה, לפיכך הביא פסול לעולם, שנאמר 'אלה בני שעיר החרי' וכתיב 'אלה בני צבעון ואיה וענה' אלא מלמד שבא צבעון על אמו, והוליד ממנה ענה.
אשר מצא את הימים - כדעת מקצת רבותינו בתלמוד (פסחים נד) הם הפרדים וזה האיש מצא כי יולידו מין שלא במינו, ואין כן בשאר מיני הכלאים ואמר במדבר ברעותו החמורים, כי היו לו שם במדבר חמורים רבים תובעים אתונות, והרביעם עם הסוסיות והולידו ונראה שנחשב לו בדורו לחכמה כי הכיר במיניהם שהם קרובים בטבע ויולידו, והיה נודע במעשה ההוא, ועל כן יתארהו בו.
(רמב"ן, בראשית פרק לו פסוק כד)
ועל דעת קצת רבותינו (פסחים נד -) אין בפרשה רק איש אחד הנקרא ענה, והוא בן צבעון שבא בזנות על אמו אשת שעיר החורי, וימנה אותו הכתוב (בפסוק כ) בבני שעיר החורי, כי יחשבוהו האנשים כבנו, ויקראוהו ענה בן שעיר, וגדלו בין בניו בחשבו שהוא בנו וימנה אותו הכתוב פעם אחרת (בפסוק כד) על פי האמת בן לצבעון וזה מדרשם של דורשי חומרות, כמו שמוזכר במסכת פסחים (שם), ואיננו דברי הכל בגמרא, ולא משמעו של מקרא כלל.
(רמב"ן, בראשית פרק לו פסוק כה)
שבעה דברים נבראו, קודם שנברא העולם, ואלו הן תורה ותשובה וגן עדן וגיהנם וכסא הכבוד ובית המקדש ושמו של משיח.
כבר ידעת שכסא הכבוד אשר כתבו החכמים בהיותו נברא, שלא אמרו כלל שיעדר, ולא נשמע כלל בדברי נביא ולא חכם, שכסא הכבוד יפסד או יעדר, אבל הכתובים אומרים בנצחיותו. וכן נפשות החשובים הם, לפי דעתנו, נבראים, ולא יעדרו כלל; ולפי קצת דעות מי שימשך אחר פשוטי המדרשות, שגופותיהם גם כן יהיו מעונגים תמיד לנצח נצחים - כאמונת מי שהתפרסמה אמונתם באנשי גן העדן [הרמב"ם קובע את החידוש העולם לאחד מיסודותיה של התורה אבל מדגיש שהפסד העולם וכליונו אינו יסוד בתורה ואין סתירה לתורה אם נסבור שהעולם יתמיד ומביא ראיה לכך ממדרש זה.]
(מורה נבוכים, חלק ב פרק כז)
שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הן... ותשובה.
מכיון שבטבעו של האדם הוא עלול לחטא, ואין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, על כן הוכנה עבורה מראש אפשרות התשובה.
(עקידת יצחק, שער נג)
שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם וכו' תורה דכתיב ה' קנני ראשית דרכו
ועשרה רקיעים אלה הם שבעה גלגלים וגלגל מזלות אשר בתוכם נראה דמות ארבעה חיות וגלגל הפשוט המקיף בכל, הוא הרקיע ועליו דמות מראה כסא לא כסא, והוא הרקיע המכוון באמרו "השמים כסאי". וממעל לגלגלים בעלי חומר התשעה נמצא גלגל השכל אשר בו נברא הכל. והוא מראה דמות כבוד ה', והוא תחת אלהי ישראל כי הוא הקודם הנאצל מהודו ומכבודו, כמו שאמרו ז"ל תורה קדמה לכסא הכבוד שנאמר "ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז", קדם לאותו שכתוב "נכון כסאך מאז".
(רבי יעקב אנטולי, מלמד התלמידים, פרשת יתרו)
עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות וכו' פתיחת פי האתון
[האתון רומז לגוים, ובלעם רומז למנהיגים שהם שונאי ישראל, ומנהיגים את עמם לרדוף את ישראל, בכוח דיבורם. בלעם יודע לכוון את השעה שה' כועס (ברכות ז ע"א) - יודע מה השעה המתאימה להסית נגד ישראל, שעה שימצא אוזן קשבת בעמו. זה קורה בין השמשות, כשיש ערבוב אור וחושך, ואז העם מתפתה לרדוף את ישראל, כך שה"בלעם"-המנהיג מצליח להוליך את אתונו לרדוף את ישראל. ופתיחת פי האתון היא כשה' פותח את עיני העם, שיראו את האסון שמוביל אליו אותו מנהיג, שרואה את המלאך המשחית העומד מולו, ומוכיח את המנהיג הרשע, והעם-האתון לוחץ את רגלי מנהיגיו הרשעים לקיר, במרידה בו. זוהי בריאת פי האתון בין השמשות, הכרתת שונאי ישראל.
(רבי שרגא רוזנברג, ענבים במדבר, עמ' 153, 155)
לטקסט
מפני מה לא נאמר כי טוב בשני בשבת מפני שנברא בו אור של גיהנם
ובגין דגיהנם אור דידה בשני אתברי, כדאיתא פ' מקום שנהגו, אהכי ב' דבראשית רברבא, למימר דאתברי בשני. ודא איהו "לעיני כל ישראל", הא חזו בראשית אתר ביש [אותיות "בראשית", לחבר סוף התורה לתחילתה], דאיהו אתר מזומן למאן דעביד ביש.
(רבי מרדכי עבאדי, מעין מים, פרשת מטות)
והביא שני אבנים וטחנן זו בזו ויצא מהן אור
[כשגורש אדה"ר מגן עדן, והחשיך במוצאי שבת, ראה את ההרפתקאות שיפגוש בחייו, את קשיי הפרנסה, ואת החיות הרעות שמסכנות אותו, והתמלא פחד. ה' זימן לו שתי אבנים, והוציא מהן אש. בזה ה' הראה לו שהאבנים שהוא חשב שהן אבני נגף, הן עצמן יעזרו לו לשכלל את הכוחות שה' נתן לו וליצור תרבות. הקשיים בטבע מחייבים את האדם להשתמש בהם, לנצח את הקשה ע"י הקשה, להתגבר על הטבע ע"י הטבע - שתי אבנים זו בזו. שתי האבנים רומזות גם על התורה, "לוחות אבן" (שמות כד), ועל יצה"ר שנקרא אבן "והסירותי את לב האבן" (יחזקאל לו). צריך להקיש את שתי האבנים זו בזו, לשמור את התורה ולכבוש את יצה"ר, לדחות את יצה"ר באמצעות דברי תורה, ומזה יצא אור גדול להאיר לנו בגלות.]
(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 172-173)
לטקסט
נד ע"ב
תנו רבנן, שלושה דברים עלו במחשבה ליבראות, ואם לא עלו, דין הוא שיעלו, על המת שיסריח, ועל המת שישתכח מן הלב, ועל התבואה שתרקב, ויש אומרים על המטבע שיצא.
מביא בשם רש"י שמשום כך סרב יעקב להנחם אחר יוסף כי הגזרה שישתכח מן הלב על המת היא ולא על החי. וטעמו של דבר הוא, שעיקר התנחומין הוא כשיתן החי אל לבו, שזה המת זכה לרב טוב הצפון לצדיקים, וכי הוא נעתק מן עולם האפל אל האור הנצחי, כמ"ש (תהלים פד יא) כי טוב יום בחצרך מאלף וגו', ויעקב ראה ברוה"ק שיוסף אינו בג"ע ע"כ וימאן להתנחם, ונתן טעם לדבר כי ארד אל בני אבל שאולה, ורז"ל אמרו (עיין תנחומא ויגש ט.) שאמר זה על שהיה מובטח שלא יראה הוא פני גיהנם, כ"ז שלא ימות אחד מבניו, וקשה על זה דהול"ל כי ארד אבל שאולה, כי מדקאמר אל בני משמע שגם בנו בשאול הגיהנם, ומהיכן למד יעקב לומר כן, אלא ודאי לפי שראה שאין בנו בג"ע אז חשב שודאי הוא בגיהנם וגם אני ארד אליו שם, על כן וימאן להתנחם אפילו על בנו לבד. ויש מקשים אם כן למה לא הרגיש יעקב בזה שהוא חי, ונראה שלא קשה מידי גם לפי פשוטו כי יעקב תלה הדבר ביראת ראיית פני הגיהנם שהוא לנגד עיניו תמיד כי סימן נמסר לו שכל זמן שלא ימות אחד מבניו בחייו לא יראה פני גיהנם, זהו שאמר כי ארד אל בני אבל שאולה, ומכל מקום פסוק נשכחתי כמת מלב (תהלים לא יג) משמע מת ממש, על כן פירש רש"י הטעם שהוא לפי האמת, ולא הטעם שהוא לפי דמיונו של יעקב.
(כלי יקר, בראשית פרק לז פסוק לה)
נה ע"ב
ששה דברים עשו אנשי יריחו. על שלשה מיחו בידם ועל שלשה לא מיחו בידם. ואלו הן שלא מיחו בידם: ... וכורכין את שמע ...
...שתהיה (אהבת ה') אהבה שלימה שאינה תלויה בדבר כלל, ואהבה שלימה כזו תליא באמונת האחדות כי הוא יחיד ומיוחד, כי אם ח"ו יצוייר שיש עוד שותף במעשה בראשית, א"כ אין אהבתו שלימה לה', כי הלא גם לשותפו יאהב, ואולי רב טוב שותפו ולו מגיע אהבה וכהנה, ולכך אהבה בגימטריא אח"ד, כי דביקים זה בזה, ואנשי יריחו [פסחים נה ע"ב] היו כורכים שמע, שסמכו מלת אחד לואהבת, הוא על כונה זו כי זה בזה תליא.
(יערות דבש, חלק שני - דרוש יא)
נו ע"א
ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה.
שבקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה, כי לדברי הכל אחרית הימים ימות המשיח הם.
(רמב"ן, בראשית פרק מט פסוק א)
באורו, שלשון אסיפה שייך למי שעומד בחוץ, במקום מגולה, ונאסף לתוך הבית למקום צנוע, כמו ואספתו אל תוך ביתך (דברים כב ב) ואין איש מאסף אותי הביתה (שופטים יט יח) וכן רבים, אבל לשון קיבוץ מורה על אנשים מפוזרים שיתקבצו למקום אחד, אפילו שיהיה במקום מגולה ובקעי בו רבים, כך מתחילה בקש לגלות סוד הקץ ואין ראוי לגלות דבר סוד ברשות הרבים פן ישמע מי שאינו הגון, כי סוד ה' ליראיו דוקא, ע"כ אמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים לעת קץ, ומיד הרגיש בעצמו שנסתם ממנו הקץ, ע"כ חזר מלשון אסיפה ואמר הקבצו בני יעקב לשמוע דברים שאין בהם סוד ויכול לדבר ממנו ברבים, והזכיר ב"פ ושמעו כי לקצתם היה מדבר דברי כבושים ותוכחות כמו לראובן ושמעון ולוי, וע"ז אמר ושמעו בני יעקב, ולקצתם היה מגיד עתידות, וע"ז אמר ושמעו אל ישראל אביכם, כי הגדת העתידות תלוי ברוה"ק שעליו המיוחס לשם ישראל כי שם זה רוחני, וזה פירוש יקר.
(כלי יקר, בראשית פרק מט פסוק א)
"ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם". ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא חס ושלום יש במטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו? אמרו לו בניו: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד". אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אמרי רבנן: היכי נעביד? נאמרוהו - לא אמרו משה רבינו, לא נאמרוהו - אמרו יעקב. התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי. אמר רבי יצחק אמרי דבי רבי אמי: משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה. אם תאמר - יש לה גנאי. לא תאמר - יש לה צער. התחילו עבדיה להביא בחשאי.
אבל לפי דעתי מה שדרשו כאן, ירמוז למה שאמרו בפרק מקום שנהגו דרש ר"ש בן פזי כתיב ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה וגו', וכתיב:ראובן בכורי אתה, בקש יעקב לגלות את קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה, אמר חם ושלום שמא במטתי יש פסול כאברהם אבי אבא שיצא ממנו ישמעאל, וכיצחק אבא שיצא ממנו עשו, אמרו לו שמע ישראל וגו' כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד. ולפי זה הדרש, הפסוק הזה אף על פי שהוא מצות עשה כבר אמרוהו השבטים וקלסו בו השם, אף על פי שנכתב במקומו למצוה קבועה לדורות, וזהו שאמר: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם [הר"ן תמה על דבר חכמים שאמרו [חגיגה ג]" ועוד דרש את ה' האמרת היום וה' האמירך היום, אמר להם הקב"ה לישראל אתם עשיתם לי חטיבה אחת בעולם, אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, אתם עשיתם לי חטיבה אחת בעולם דכתיב. שמע ישראל גו', אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, דכתיב, ומי כעמך ישראל גו'. ואני תמה על אמרו אתם עשיתם לי חטיבה אחת בעולם, ששמע ישראל הינו מאמר ישראל שיקלסו בו הש"י , אבל היא מצוה נצטוינו מאתו ית' להאמין ביחודו", כלומר איזה קילוס הוא זה והרי זו מצווה? והוא משיב, שמתוך גמרתנו עולה אכן היה זה קילוס של שבטי ישראל ורק אחר כך הוקבע למצווה.]
(דרשות הר"ן, הדרוש השביעי)
אין כוונה שנסתלקה לגמרי, כי הלא בירך אח"כ שבטים ברוח הקדש ונבואה נפלאה, אבל זהו שהיה בהשגה גדולה לדעת זמן מוגבל לנבואה, השגה זו נעלמה ממנו, ואמר רק כנביאים אחרונים הנבואה לא יסור שבט מיהודה וכדומה, אבל לא על זמן מוגבל...
ובזה יש לפרש שאם האדם רוצה להרגיש שיש מלך, הוא צריך לקבל על עצמו בחינת צל, היינו אמונה למעלה מהדעת, שזה פרוש מ"ש (בראשית ד, יט): "ויקח לו למך שתי נשים... ושם השנית צילה", היינו שמקבל "עזרה" (כי "אשה" פירושה העוזרת, כמ"ש: "לא טוב להיות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו") לזכות לשמש את המלך (למך) ע"י אמונה.
וצריכים גם את בחינת תורה, שנקראת בחינת משפט וידיעה, כי מה שלא מבינים לא נכנס בגדר של תורה, אלא בגדר של אמונה. ואילו תורה נקרא בחינת עדות, וז"ש (שם): "ושם האחת עדה", היא מלשון עדות, שהאדם צריך לקבל עזרה מבחינת עוזרת הנקראת "אשה", שהיא עוזרת לו מבחינת תורה, שהיא בחינת אור ולא צל. ורק אם יש לו בחינת תורה ומצווה, הוא נקרא אדם שלם.
נמצא צלה - צל ה', צל על ה', היינו אמונה. עדה - עד ה', עד על ה', זוהי תורה שנקראת עדות.]
...ובזה יובנו דברי הש"ס ... דהנה הרמב"ם בהלכות תפלה [פ"א] פסק דמדאורייתא חייב אדם להתפלל בכל יום, והיינו פעם אחת בכל כ"ד שעות, ואין לה זמן קבוע מדאורייתא, רק האבות תקנו ג' זמנים: שחרית ומנחה וערבית. והנה לפי זה דבכל מעת לעת הוא זמן תפלה אחת מדאורייתא, ומ'זריזין מקדימין למצות' נמצא מן הראוי להתפלל תפלה דאורייתא בשחרית. ואם כן קשה: מאי קאמר הש"ס 'אברהם תיקן תפלת שחרית' מדהוא התפלל תפלה בשחרית? דלמא הוא היה מתפלל תפלה המוטלת עליו מן התורה, ומנא ידעו עדיין שהוא תיקון תפלת שחרית? אמנם כל זה הוא אי לא התפלל כבר ערבית, אז היה חיוב עליו להתפלל תפלה דאורייתא, אבל אם כבר היה מתפלל תפלת ערבית, אם כן אין חיוב עליו להתפלל בשחרית מדאורייתא, ואף על פי כן היה מתפלל שחרית, אז מוכח שפיר דתיקן תפילת שחרית.
ובזה מובנת הגמ' דברכות, דודאי עיקר הלימוד שאברהם תיקן תפלת שחרית מפשטיה דקרא וישכם אברהם בבוקר, והיינו שהתפלל כמ"ש התוס' בפ' הכונס, רק דקשה קושיא הנ"ל, דלמא היה מתפלל תפלה המוטלת עליו מדין תורה, לכן באו חז"ל כמתרצים, אשר עמד שם ואין עמידה אלא תפלה, וזה היה בערב כנ"ל, ואם כן כיון דכבר היה מתפלל בערב תפלה דאורייתא, ולמה היה מתפלל שוב בשחרית, שהרי כבר יצא ידי חובתו, אלא ודאי מוכח שתיקן תפילת שחרית ואתי שפיר.
ואי קשיא: אם כן שנה שלישית מבעיא, די"ל מניסן מנינן?! - זה אינו. די"ל דהיו שתי שנים בין יציאת מצרים לפסח הלזה, ובשתי שנים משום דאין עדיין בתוך שנה שלישית למ"ד יום, ואיתא בגמ' דראש השנה [ט ע"ב] כל שלא נכנס ל' יום אינו נקרא שנה. ולפי זה, בלא זה על הפסוק לא יכול להקשות ולכתוב ברישא, דהייתי אומר כנ"ל, ובאמת הוי אחר שנה שניה, והא דלא חשיב, משום דלא הוי ל' יום כנ"ל.
אבל השתא דאמר רשב"ג 'שתי שבתות', קשה: מנ"ל? ואי דכתיב "ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו", דלמא התם שאני דמשה היה רוצה לעברו מפני התקופה, ועל כרחך צריך לומר דס"ל דלא הוי רק בשנה שניה, ואם כן למה לי מפני התקופה, דלא הוי רק י"א ימים (ואם כן היה פסח בתקופה החשה, בין כה וכה צריך לעבר), ולפי זה דהיה בשנה שניה בתחילתה, ושפיר קשה לכתוב ברישא בחודש הראשון וכו' וא"ש.
וקשה למאי אמר שמואל בלשון שנצרך לפרש, לימא קודם או לפני עשייתן. ותו במאי פליגי הני אמוראי בהבאת פסוקים אלו, וכי דבר חכמה יש להביא פסוק אחר. אלא ע"כ יש בזה כונה עמוקה, דלפני או קודם היה במשמע עוד שלא התחיל במצוה כלל, מש"ה אמר לשון עובר דמשמעו סמוך ממש שיאחז בידו דבר המצוה ואז יתחיל לברך. וזהו משמעות המקרא ויעבור מלכם לפניהם, שברור שאין המלך מתחיל לילך עד שכבר כל הצבא מוכנים לצאת ועומדים על הגבול. אמנם ויעבור את הכושי עוד פירושו באופן אחר, שהרי הכושי הלך לפני אחימעץ ואחימעץ רץ מאחוריו ועבר עליו ולפניו. וה"נ יש להחל הברכה ואח"כ לעשות המצוה וגומרה ואח"כ לגמור הברכה.
ושני הפירושים אמת, דמצוה שאפשר לעשות באמצע הברכה כמו קשירת תפלין מילה וכדומה, יש לברך לפני התחלת המעשה ולעשות ולגמור את הברכה, משא"כ מצוה שא"א בכך כמו אכילת מצה ותקיעת שופר וכדומה א"א אלא לברך קודם התחלת המצוה אבל מכ"מ סמוך ממש, שיהא אוחז במצה או בשופר. [מדייק מכך שנאמר 'עובר לעשייתן', שכמתאפשר הדבר יש להתחיל לברך ותוך כדי הברכה לעשות את המצווה ולהשלימה, ואח"כ לסיים הברכה.]
ואעפ"כ היה לו מונע, כי אף כל אף חשוב כשלוחי מצווה גם בזמן ההוא, וביני ביני כי המלאכים נועדו יחדיו, נתחכמה ציפורה והרימה מכשול, אבל בעודו עוסק במצווה פשיטא כי לא יקרב אליו משחית. [כיצד ניזוק משה והרי שלוחי מצוה אינם ניזוקים? אלא כל עוד הם עוסקים במצווה אינם ניזוקים, וכאן התעסק משה במלון, ולכן יכל להנזק, ולכן כל עוד היה בדרך לא ניזוק ע"י המלאך, רק משהתחיל לעסוק בצורכי המלון.]
[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא יא ע"א]
לך נא ראה וגו' - עתה הוא מפרש שליחות המצוה שעושה, ואמר והשיבני דבר, עשאו שליח להחזיר לו תשובה, שבזה אפילו למאן דאמר (שם) שלוחי מצוה אינם ניזוקין דוקא בהליכתן אבל לא בחזרתן, במציאות זה עשאו שליח גם בחזרתו, ומעתה הרי הוא בטוח שישוב בשלום אצל אביו.
והגם שהיו אחיו שונאים אותו ושכיח היזיקא, סובר יעקב כדעת רבנן שחולקים עם פלימו בפסחים (דף ח:) וזה לשונם: תניא חור שבין ישראל לארמאי בודק עד מקום שידו מגעת וכו', פלימו אומר כל עצמו אינו בודק מפני הסכנה, ופריך והאמר רבי אלעזר שלוחי מצוה אינן ניזוקין ומשני היכי דשכיח היזיקא שאני וכו' ע"כ, וחכמים שחולקים עם פלימו סוברים שיש לחלק בין מציאות שלפנינו למציאות שמואל, כי שם שכיח ודאי היזיקא כי ישמע שאול שמושח את דוד למלך במקומו ואין לך שכיח היזיקא כזו, מה שאין כן חשש שמא הגוי יעליל עליו אינו קרוי שכיח היזיקא.
וממנה נשמע למה שלפנינו, שאחים לא היה ודאי שכיח היזיקא, כי לא יעלה על דעת יעקב שכל כך ישנאוהו בגדר שלא יציל מידם שליחות מצוה. וגם ההיא דסולם רעוע שאמרו בקידושין (לט:) שכיח היזיקא הוא יותר מבדיקת חור שבין יהודי לגוי, וממציאות האחים שאינם חשודים כל כך להרע לאחיהם. ואולי גם לסברת פלימו יש לומר שאינו חשוב שכיח היזיקא במציאות זה של בני יעקב, ושליחות מצוה מצלת מן הנזק.
ואם תאמר אם כן למה היה מה שהיה לעבד נמכר יוסף, יש לומר שנזק שתכליתו הטבה ומעלה גדולה אינו חשוב נזק. ועוד טעם יש בדבר, והוא כי יעקב עליו השלום דקדק בדבריו בשליחות הלא אחיך רועים בשכם לכה ואשלחך אליהם. הרי גילה דעתו בפירוש כי שליחותו היא לשכם, וכשהלך יוסף ולא מצאם בשכם והלך לחזר אחריהם במקום אחר, הרי הוא שליח עצמו, כי אביו לא שלחו ללכת למקום אחר, ואין כאן שליחות מצוה, אשר על כן היה מה שהיה. ויעקב נתכוון במה שיחד לו המקום, שצפה ברוח הקודש כי למקום אחר יקראנו אסון כאשר קרהו, ובדרך שכם לא תמצאהו רעה, ויוסף עליו השלום חשב כי מה שאמר לו אביו שכם היה מורה מקום לו, ואין הדברים בדיוק, וה' גלגל גלגולים לעשות אשר זמם לעשות. [מבאר שלפי חכמים המציאות כאן - לעניין בדיקת חמץ - לא נחשבת 'שכיח היזקא' כמו אצל שמואל, ובאופן דומה יעקב אבינו שלח את יוסף אל אחיו, שסבר שאין זה בגדר שכיח היזקא, וזכות המצוה תעמוד לו.]
[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין לט ע"ב]
לטקסט
[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות כב ע"ב]
[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה כ]
[עיין עוד לקט באורי אגדות ביצה ג ע"ב]
[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא נז ע"א]
[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה ו ע"א ]
[עיין עוד לקט באורי אגדות מכות כא]
כמו כן הדבר הזה (התורה נמשלה לאישה) אישה יראת ה' הקנו לנו מן השמים. עלינו חיוב שמירתה, לבל ישלחו ידם במה שאין התורה חפצה.(כלומר לבל יסטו מדרך התורה). וזה יהיה על ידי הכוח אשר יהיה ביד המצטווים לרדות במקל, ולמנוע עושי רשע, גם להוכיח בנועם דברי אהבה וחיבה להטות לב בני אדם ליישר עקמומיות הלב.
ואילו היה כנעני ממש ומודיע הכתוב כי עשה יהודה דבר בלתי הגון, כן היה לו לומר וירא שם בת כנענית או אשה כנענית, ושם אביה שוע, ואין בזה תוספת תיבה על המכתב אשר כתב, ולענין גילוי מלתא כזה נאמר לשתוק, ולכתוב ודאי. [מקיים את פירוש חז"ל ומוכיח אותו מלשון הכתוב.]
לטקסט
[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין עא]
והוא מאמר הכתוב אם בחקתי תלכו, ותנאי הוא הדבר ואת מצותי, שבה שני מצות הצריכין בלימודה, שלא ילמדו לא לקנטר ולא להתכבד, אז תשמרו ועשיתם אותם; מבטיח הכתוב שהגם שתבא עבירה לידו יהיה ניצול ממנה, וכאומרם (סוטה כא.) תורה מגינא ומצלא מיצר הרע, וכמו שאמרו במסכת עבודה זרה (יז.) באותו מעשה של רבי (יוחנן) [חנינא] ורבי יונתן שחלפו אפיתחא דזונות וכו', דכתיב (משלי ב יא) מזימה תשמור עליך וגו'. ודקדק לומר ועשיתם על דרך אומרם ז"ל (קידושין לט:) ישב אדם ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה, והעמידוה כשבאה עבירה לידו וניצול ממנה, הגם שאינה אלא שמירה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשה מעשה מצות.
והגם שדרש רבא (פסחים נ:) בפסוק (תהלים נז יא) כי גדול עד שמים חסדך, זה הלומד שלא לשמה אלא להתכבד, הטעם לא שיש רצון הבורא בלימוד זה, אלא לתכלית היוצא ממנו שיבא ללמוד לשמה, ותורה זו אין בסגולתה להציל מיצר הרע בבא עבירה לידו.
ובזה יש לתרץ מה שהקשו שם בסוטה (כא.) לרבי יוסף שאמר תורה בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא, אלא מעתה דואג ואחיתופל מי לא עסקו בתורה אמאי לא אגינא עלייהו עד כאן, לדברינו אין קושיא, שהם היו לומדים מתחלתם שלא לשמה, ואין כח בתורה כזו להגין עליו מיצר הרע. [מבאר שישנם שני סוגי לימוד שלא לשמה; לקנטר והוא אסור, ולהתכבד והוא מותר שמתוכו יבוא לשמה. ומביא שלימוד תורה שלא לשמה, אפילו באופן שאינו אסור - אין בכוחו להגן על האדם מפני החטא ולהצילו ממנו.]
[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה כב ע"ב ולקט באורי אגדות הוריות י ע"ב]
ובפרושו לשמות ח, כז הוסיף, שדווקא אילו שלא מסרו נפשם, הם שמתו ועליהם נאמר וימותו הצפרדעים מן הבתים מן החצירות ומן השדות.
אלא צריך לומר דכמו שהיה לו זכות לישב בישיבה של מעלה ומסתמא יהא בכחו להאזין דבריהם ולא ישב בכלימה, הכי נמי יש לו סיוע מן השמים גם בעולם הזה לחדש ולדרוש איזה דבר בעתו. וכמו שיש לת"ח העמל בתורה סיוע בשפע להעלות הוראה והלכות, כך יש לנדיבי העם איזה סיוע להעלות דבר בעתו.
וזהו עיקר מימרא דר' יוחנן. דאי לא תימא הכי - קשה: מאי קמ"ל? הא מתניתין היא במכות פ"א, דהמסייע לעושה מצוה מקבל שכר כעושה מצוה.
אלא אשמעינן דאפי' שכר תורה, שהוא כבוד הרוחני שאין אדם הדיוט יכול לקבל, וגם נהפך לו לקלון באשר הוא לא לפי ערכו, ג"כ יהיה אפשר לו לקבל עפ"י איזה דבר שיחדש בסיעתא דשמיא, כמו שזכה תודוס. [שאלות: הבעיה הייתה אם תודוס הוא גברא רבה או בעל אגרופים. רבי יוסי בר אבין פשט שאינו בעל אגרופים. אך מה לו לעשיר לדרוש ברבים? ומניין שהוא עשיר? מה חידש ר' יוחנן במימרא כל המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים זוכה ויושב בישיבה של מעלה וכו'? הרי ממשנה מפורשת במסכת מכות (פרק א משנה ז) עולה שהמסייע לעושה מצוה מקבל שכר כעושה מצוה. וכך נאמר שם:"... ישלם שכר לנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה". תשובות: תודוס זכה ליכולת לדרוש כזו דרשה מפני שעשה חסד עם ת"ח, וכשם שלת"ח יש סיעתא דשמיא והם מצליחים להעלות הוראה והלכה, כך גם לנדיבי העם יש סיוע מן השמים. החידוש של ר' יוחנן הוא שלא רק את שכר המצוה מקבל המסייע. אם המדובר הוא בסיוע ללימוד תורה - מקבל המסייע גם שכר תורה, דהיינו כבוד רוחני שאין הדיוט יכול לקבל.]
אלא יש לומר שחז"ל נתכוונו לשבחם. בהיכנסם לכיבשן האש ביטלו חנניה מישאל ועזריה את הטבע, ולא התחשבו בו כלל, והלכו על מנת לחיות. לכן יש כאן מסירות נפש.
הקשו בתוס' איך הותר להם למסור נפשם, אם ידעו שזוהי אנדרטא בלבד? הרי במקרה זה ההלכה היא שיעבור ואל יהרג, והנהרג - הרי זה מתחייב בנפשו. (ש"ך יו"ד קנז, ב, ב"ח שם, וביאור הגר"א סק"ג).
וי"ל שאכן באופן זה אסור למסור את הנפש. אך הם נכנסו על מנת להינצל, שהרי נשאו קל וחומר מצפרדעים, וצפרדעים שנכנסו לתנור ניצלו, כדברי דעת זקנים מבעלי התוספות (שמות ח, ט) שאותן צפרדעים שנכנסו לתנור לא מתו, כיוון שבטחו בה' ונכנסו לתנור.
לכן מותר היה להם למסור את נפשם, ואף נחשב להם הדבר למסירות נפש.
והפרישו רבותינו ז"ל בין האש שבעולם הזה ובין האש ההיא בהפרש גדול לדקות אותו האש, אמרו בפסחים (נ"ד א') אור דידן איברי במוצאי שבת ואור דגיהנם איברי בשני, ואין ספק אחרי המימרא הזו שהם רוצים להעלות האש ההיא ולעשותה דקה מן הדקה, עד שייחשו אותה להבראות ביום שני והוא היום שהם מיחדין בבראשית רבה ובמדרשים לבריאת המלאכים. וידוע הוא בכל מעשה בראשית, כי הנבראים בראשון דקים וקרובים לסיבה הראשונה וליסוד המוקדם יותר מן הנבראים בשני, וכן השני מן השלישי, כאשר תראה אפילו בפשט הכתוב, ואין ספק לשום אדם בעולם כי האש הזו שבעולם הזה אינה שורפת בנפש, ואפילו האויר העולמי הנתפש אין האש מכלה אותו ולא שורפת אותו, ולא שמעתי לאחד מן המאמינים או מן הכופרים, בין גס המחשבה או דק ועמוק בסברא, אין אחד מהם שיאמין בהשרף החסיד שנשרפה נפשו ואבדה באש וגמולו כלה וילך, אלא שהאש ההיא שבגיהנם שנאמין בה שהיא שורפת הנפשות, אינה כמו אש העולם הזה כלל, לא האש שמשתמשין בה בגחלת ושלהבת, ולא האש היסודית אשר בגלגל האש, אע"פ שהוא גוף דק מאד והיא מתחברת בגופי הנבראים עם שלשת (נ"א - השתלשלות) היסודות, אלא דקה מזו היא אע"פ שהיא מענינה כמו שאבאר. [מבאר שמשמע מגמרא זו שאש הגהנום אינה רגילה אלא דקה ולא שורפת כמון שאנו רגילים לראות באש הארצית.]
[עיין עוד לקט באורי אגדות נדרים לט ע"ב]
ועוד: בזמן בין השמשות, כשאור וחושך מעורבים, יש נואמים שמתעים את העם, אבל צריך ללמוד מהאתון, שגם היא מדברת, הרי שאין מעלה בדיבור עצמו, ואין להתגאות בו, והעיקר הוא המעשה.]