Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת סוכה



נ ע"ב

נ: חד תני שואבה וחד תני חשובה וכו' ומאן דתני חשובה לא משתבש דאמר רב נחמן מצוה חשובה היא ובאה מששת ימי בראשית

רצון הבורא לבריאת טעם העץ כטעם הפרי, שורשו ברצון האלוקי שדרגת כל האמצעים תתעלה לדרגת המטרה. כך ביאר מרן הרב זצ"ל: "מתחילת הבריאה ראוי היה טעם העץ להיות גם הוא כטעם פריו. כל האמצעים המחזיקים איזו מגמה רוחנית גבוהה כללית, ראויים היו להיות מוחשים בחוש נשמתי, באותו הגובה והנועם, שעצם המגמה מורגשת בו כשאנו מציירים אותה. אבל טבע הארץ, התנודדות החיים, ולֵיאוּת הרוחניות כשהיא נסגרת במסגר הגופניות, גרם שרק טעמו של הפרי, של המגמה האחרונה, האידיאל הראשי, מורגש הוא בנועמו והדרו, אבל העצים הנושאים עליהם את הפרי, עם כל נחיצותם לגידול הפרי, נתעבו ונתגשמו ואבדו את טעמם" (אורות התשובה ו, ז)...
הוסיף הרב בעל פה ואמר, כי מצינו שבחג הסוכות היתה מצוה מיוחדת - ניסוך המים. ונקראה שמחתה "שמחת בית השואבה", על שם השאיבה - האמצעי, ולא על שם המטרה - הניסוך. מתעוררת שאלה: מדוע נקראה השמחה על שם מעשה השאיבה, שזה רק הכשר מצוה, ולא נקראה על שם המצווה - שמחת בית הניסוך?
ונראה שטעם הדבר הוא, שכן בשמחת בית השואבה הגיעו האמצעים לדרגת המטרה. שמחת בית השואבה היא על איחוד המים העליונים והתחתונים, כדרשת רבי אלעזר על הפסוק "תהום אל תהום קורא" [תהלים מב, ח]: כשמנסכים את המים בחג, תהום אומר לחברו אַבַּע מימיך, קול שני רעים אני שומע" [תענית כה ע"ב], ופירש רש"י: "תהום אל תהום קורא - מים עליונים ומים תחתונים", ואז מתאחדים האמצעים והמטרה. והוסיף-הסביר מרן הרב זצ"ל, שבאו חז"ל ללמדנו שעל ידי שהאדם מקדש את מעשיו ועושה כל פעולה לשם שמים ובכונה גמורה לעשות רצון ה', האמצעי מתעלה ומגיע לדרגת התכלית, לדרגת המטרה עצמה. לכן בימי שמחת בית השואבה בחג הסוכות, אנו נוטלים פרי עץ הדר, "עץ שטעם עצו ופריו שווה" [לעיל מה ע"א], ללמדנו, שעל ידי התקדשות והתעלות בשמחה לפני ה', אף האמצעי - הכשר המצווה - עולה לדרגת המגמה, לדרגת המצווה עצמה. וזה מה שאמר רב נחמן: "מצוה חשובה היא ובאה מששת ימי בראשית" . מקורה של שמחת האמצעים הוא מראשית הבריאה, במחשבה הקדומה שטעם העץ יהיה כטעם הפרי.

(רבי משה צבי נריה, נר למאור, פרשת בראשית, עמ' 10-11)

עיקר שירה בכלי וכו' עיקר שירה בפה

"בנה ביתך כבתחלה וכונן מקדשך על מכונו, והראנו בבנינו ושמחנו בתקונו, והשב כהנים לעבודתם ולוויים לשירם ולזמרם, והשב ישראל לנויהם" - בסיומה של התכוננות זו לעבודת הקודש והמקדש, לפי התפרטותה לענין קידוש ישראל והזמנים, מתפרשת היא בכפל ערכיה של חזרת בית המקדש, בתקומת מעשה בנינו בכללו באחיזת מקומו ובכוננות ענינו העיקרי הפנימי לפי התגלותו השמיימית (רש"י סוכה מא ע"א), בסדור עבודתו של כהנים בכללותם ושל לויים לפי חילוק צדדיה, של תכנה השירי העליון ושל נעימות זמרתו (עי' עולת ראיה חלק א עמ' ר "שירו לו זמרו לו"), ושל שירה שבפה ושבכלי. ומתוך כך הוא שמתגלה אמתת ערכה של שיבת ישראל למקומם, שהוא בסדור נויהם, כי טובו משכנותיהם, המתאימים אל נוה הקודש, אשר מאז נחה ד' בחסדו עם-גאוליו, נהלהו בעוזו אליו, ואל נויו של עולם (זבחים נד ע"ב) המופיע בו, ומזריח אור ברכתו על כולם, עם עלותם שמה כאיש אחד חברים יחדו (חגיגה כו ע"א, ירושלמי שם פ"ג ה"ו) להראות פניו.

(הערת הרצי"ה, עולת ראיה, ח"ב, עמ' תלב = מאורות הראיה - הגדה של פסח, עניני פסח, עמ' לב במהד' תשנו)

תוספות ד"ה חד תני שואבה - בירושלמי מפרש שמשם שואבים רוח הקודש שהשכינה שורה מתוך שמחה

עבודת ד' בשמחה. שמחה שמתגלה במצוה. השמחה היא שייכות נפשית. האר"י הקדוש אמר שהוא השיג את כל מדרגותיו מתוך שעבד את ד' בשמחה. בירושלמי מוסבר ששמחת בית השואבה נקראת כן, כי 'משם שואבים רוח הקודש'. השראת השכינה, המדרגה העליונה של רוח הקודש, מופיעה מתוך שמחה בד'. 'ישמח לב מבקשי ד''. שני דברים נאמרו בענין מבקשי ד': 'ישמח לב מבקשי ד'', ו'מבקשי ד' יבינו כל'.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, שיחת רבינו, מס' 33, אושר העתיד, סע' 21, מובא בשיחות הרב צבי יהודה, דברים עמ' 181)


נא ע"א

נא ע"א - מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו

[השמחה היתה על ניסוך המים, הנצחון של המסורת על הצדוקים שהתנגדו לניסוך המים.]

(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 187)
לטקסט



שמחת בית השואבה

מחלוקת יש בין הפילוסופים ובין התורניים, וביחוד המקובלים, כי דעת פילוסופים להשיג השגת אלהות, ואין צריך לומר דברי נבואה, צריך הכנה בהתחכמות בחכמות ומושכלות בטבעים לימודים וכהנה... אבל התורניים ומקובלים חלקו על זה, ואמרו לא זה המביא לרוח הקדש, כי אם בעשות מצוות בשלמות וכונה רצויה, אם ירצה אלהים את פעלו ויאיר לנו באורו לזרוח עליו כבוד ה', והעושה סוכה לשמה בשמחה ובדקא יאות, יוכל לזכות יותר לשלמות שכלים נבדלים ושכל אלוה, מכל חכמות אריסט"ו וכת הפילסופים כל ימיהם. ולכך אמרו חז"ל [סנהדרין נט ע"ב]: מפני מה זכה זה לנבואה, מפני שעשה כך, וזה מפני שעשה כך. תלוי הכל בקנין המצות והעבודות אשר בעבורן זכה, לא בעוסקם במושכלות. ולכך אמרו שמחת בית השואבה שהיו מרקדים וחוגגים בשמחה של מצוה, ובפרט בירח איתנים, שהיו שואבים רוח הקדש [תוס' לעיל נ ע"ב].

(יערות דבש, חלק א, דרוש יא)

שמחת בית השואבה

הסוכה היא שמחה עליונה מאד, עד שאינה יכולה להיות קבועה, כי אם דרך עראי. אבל היא עומדת במקום אחד, מפני שגלי האור של השמחה שוטפים, ואחד מתעלה, ומיד, בלא שום הפסק, השני החדש, שהוא יותר מאיר ויותר משמח, יורד ונשפע. ע"כ נראה כאילו הכל היא סוכה אחת, ובאמת בכל רגע ורגע ובכל חלק מחלקי הרגע יש סוכה חדשה ממש. ומפני שהשמחה היא התחדשות, וכאן ההתחדשות היא תמידית, ע"כ הוא זמן שמחתנו.

(שמונה קבצים, קובץ ב, אות ריב = עולת ראיה ח"ב עמ' שסח = ערפלי טוהר עמ' נב/עד = מאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' תיא במהד' תשסד)

נא. חסידים ואנשי מעשה

...בעובדים את ה' מיראה או לזולתו מהנעבדים... מפני שהם אינם מכוונים בעבודתם רק הצלת עצמם מהעונשים אשר שָׁם המצַוֶה עליהם, הנה הם לא יזהרו בעבודתם רק בשמירתם מחטוא באחת מהנה אשר בא עליה ייעוד העונש, כמו שהוא הענין בכל מצוות לא תעשה שבתורה. אמנם למצוות אשר הם לשלמות העבודה ולהפקת רצון המצַוֶה, לא יחושו אליהם, והם כל מצוות עשה שבתורה, וכמו שאמר: אנשי מעשה. הנה שלא נשלמה המלאכה ההיא בידם והיתה העבודה ההיא עבודה פחותה וחסרה.

(עקידת יצחק, שמות שער מב)

חסידים ואנשי מעשה

ובספר הזהר (ח"ג דף קכח ע"א): פתח רבי שמעון ואמר, 'עת לעשות לה' הפרו תורתך' (תהלים קיט, קכו)... (הפרו) תורה דלעילא, דאיהי מתבטלא אי לא אתעביד כתקונא שמא דא... זהו שאמרו רז"ל (זהר ח"א דף קטז ע"ב): כל המקיים מצותי מעלה אני עליו כאילו עשאני, הדא הוא דכתיב 'עת לעשות לה'', לעשות ממש. ועל כן נקראים החסידים 'אנשי מעשה'... וזהו [ביאור] מאמרם ז"ל (שבת פט ע"א): היה לך לעזרני.

(ר' מנחם ריקאנטי, על התורה, פרשת תצוה [הובא בשל"ה, תולדות אדם, בית חכמה (תניינא), אות קעד])

חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין בפניהם

לשון "ויחגו לי" משמעו לפני, היינו גילו ברעדה כעומד לפני ה' ושמח, וזה א"א בכל המון, וגם ברגלים ובבהמ"ק אף על גב שהכל היו חייבים בקרבנות חגיגה ושמחה, מכ"מ לא הכל רקדו וחלו בבהמ"ק לפני ה', כי אם חסידי הדור כדאיתא בסוכה פ"ה [דף נ"א ודף נ"ג], משום שאסור לשמוח בפעולת הריקוד שם כי אם מי שיש לו רוח גבוהה של אהבת ה' ומשחק לפני ה'.

(העמק דבר, שמות פרק ה פסוק ג)

חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין בפניהם (נא:) באבוקות של אור שבידיהן ואומרים לפניהם דברי שירות ותושבחות

מה שאמרו רז"ל שחסידים ואנשי מעשה היו מרקדים בשמחת בית השואבה, באבוקות של אור שבידיהן, ואומרים לפניהם שירות ותשבחות... בודאי לא היו עושים החסידים האלקיים משום שמחת שחוק חס ושלום, אלא משום שמחת מצוה, כמו שאמרו במשנה דלעיל שהיו אומרים לפניהם דברי שירות ותשבחות ברכות והודאות בקול נגינות ובקול שמחה. ובודאי שמחה כזו שהיא שמחת הבורא, היא מצוה גדולה משום פרסומי ניסא, ולפיכך לא היה זריקת אבוקות אלא על ידי גדולים וחסידים כאמור, שלא יראה כקלות ראש וכשמחת בחורים.

(של"ה, מסכת סוכה, פרק נר מצוה, אות לא)

נא. מבלאי מכנסי כהנים

ואמרינן בירושלמי דכתובות [פי"ב ה"ג] דרבינו הקדוש צוה להיות ארונו נקוב בארץ... ברבה פרשת ויחי [ק, ב] נתן הטעם דלכך יהיה ארונו נקוב מפני מבול, ופירשו מפרשים, שאם יבואו ריבוי מים שיזובו... דכל זמן שגוף אינו נבלה יש לנשמה צער ומתוח הדין, אבל כאשר נבלה ונרקב אז יש לנשמה נייחא, ועיין בתשובת רשב"א [סימן שסט] שאחד פקד לשפוך סיד על גופו להיות מהר מתעכל ע"ש. ומלת "מבול" פירושה בלה ונרקב, כדאמרינן מבלאי מכנסי כהנים, ופירשו בלוים ונרקבים, ושורש המלה מבול וכן מבלה זמן, שורש הדברים מבול, שהוא לשון בלוי ונאבד. וזהו כי רבי, לרוב ענוותנותו, חשב עצמו לאיש מלא חטאים, וביקש שיכופר ברקבון גופו מהר להפטר מהדין, ולכך צוה שיהיה גופו מוטל באדמה מבלי הפסק נסר, כדי שיהיה נמהר להבלות ונרקב... וזהו אינו כל כך מהר אם נסר מפסיק בינו לבין אדמה ומעכב הרקבון וכלוי.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש יא)



נא ע"ב

חמש עשרה מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים

אמרו חז"ל בין עזרת אנשים לעזרת נשים היו חמש עשרה מעלות, וכל זה מורה שמספר חמש עשרה תמיד מתווך בין איש לאשה, כי כל זה נמשך מקדושת שם של י-ה.

(כלי יקר, בראשית פרק ו, פסוק טו)

אנו ליה וליה עינינו

18-19
בגדולת העולם, בהופעת הזיו של קדושת ישראל ברוממותו, אין אחיזה לכל זונים, לכל העומדים מבחוץ, לבסס איזה מוסד דוחק רגלי אור ישראל, לבצר איזו הארה מיסתית, מכונה אמונית, אשר תוכל עמוד חוץ ממציאות האומה, כבודה ושפעת יקרת קדשה. כי האור העליון וזיו היחוד המאוחד, שיסודו העליון, אור האמת בבחירתו, חי בו, הרי הוא קשור בסגולת ישראל, "ד' אלהיו עמו ותרועת מלך בו". מירידת העולם והשפלת הנשמה הישראלית נפרד הייחוד העליון ממקור אחדותו, ועלה למעלה להרקיע לשחקים. בעולם החיים לא יופיע כי אם נגהי הזהרורית של הייחוד התחתון, הנשאב מהבורות השאובים, ויד זרים בו נוגעת. וכנסת ישראל תחיל תזעק בחבלית: אוי נא לי, כי עיפה נפשי. רזי תורה לחיצונים נמסרו. התורה נשרפת, גויליה נשרפים ואותיות פורחות, ולבני ציון היקרים אפר תחת פאר הושם. קמים נבוני לבב בחצות לילה וידיהם על חלציהם כיולדה. על צרת העולם, צרת ישראל, צרת השכינה, צרת התורה, הם בוכים ומבכים. ויודעים הם ומכירים את עומק הצער במקורו ובתולדותיו. יודעים הם, שכל הצרות והמחשכים, כל נהרי נחלי הדמים הנשפכים, כל התלאות והנדודים, כל הבוז והמשטמה, כל הרשעה והזוהמא, אינם אלא תולדה קלושה מהד הקול של אותו הצער העליון, צער השמים, צער השכינה, צער האידיאליות המהותית בהיפרדה ממקור תענוגיה, והאידיאליות העליונה ברוחם של הבריות ובחירת האדם, תשובת ישראל ורוממות אצילות הרוח הרציני, היא קשורה. והם קוראים לתשובה, ואנו ליה ועינינו ליה.

(שמונה קבצים, קובץ ז אות יב = אורות, המלחמה, אות י, עמ' יז)

מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו

19-20
מצוה מיוחדת בסוכות לנסך מים על המזבח. חז"ל מפליגים בהפאר והשמחה שהיתה עם קיום מצוה זו. קראו לשמחה שמחת בית השואבה, ואמרו: "מי שלא ראה שמחה זו לא ראה שמחה מימיו". ההפלגה בדבר זה היתה כדי להוציא מלבן של צדוקין שלא הודו במצוה זו (לעיל מח ע"ב), שהינה רק רמוזה בתורה ב"נסכיהם נסכיה כמשפטם" (שבת קג ע"ב), ועיקרה הינה בקבלה בתושבע"פ. וכדי לחזק את ענין הקבלה הפליגו במצוה זו וקבעו לקיים אותה בריבוי שמחה. אולם יש להתבונן למה קראו את השמחה על שם השאיבה, שאיננה רק מכשיר לעצם המצוה שהיא הנסוך. גם יש להתבונן על עצם ענין הצווי של נסוך המים "כדי שאברך לכם את גשמי השנה" (תענית ב ע"ב), משום שבחג נדונין על המים, אחר הדין על פירות האילן שהיה בעצרת, והדין שעל התבואה שהיה בפסח (ראש השנה טז ע"ב).
הנה עיקר החיות בא מהתבואה והפירות שבהם הכחות המזינים, והמים אינם מזינים כלל (ברכות לה ע"ב), אלא שמבלעדם אי אפשר לקבל את ההזנה של התבואה והפירות, מפני שהגוף איננו מעבד ומעכל את הדברים הגושיים שיתהפכו לכוחות מניעים בדם האדם רק בכח הנוזל, המרכך והממיס את אלו הגושים שיוכלו להבלע בתוך עורקי הדם והאיברים, וזה בא מפעולת המים. יוצא, שהמים אף שמעצמם אינם מזינים, אבל מבלעדם אי אפשר היה לכל תזונה, רק בם ועל ידם מקבל הגוף את הזנתו...
עיקר זה שבמים אף שהם אינם רק עוזרים ומכשירים לגושי ההזנה, סוף סוף הנם העיקריים בכל תכונת החיים, היא הנותנת את ערך גדלות מצות הנסוך של המים בחג, לומר שהמכשיר הוא ערך מכריע בכל הדבר ושלמותו. זהו ג"כ מה שהדגישו את השמחה על השאיבה, אף שאיננה רק מכשיר לעצם מצות הנסוך, לומר שהמכשיר יש לו ערך מכריע כעצם הענין...
החזקת המסעדה שע"י הישיבה, עצם ותכלית הדבר הוא לגדל את התלמידים בתורה ברוחו ודרכו הקדושה של רבינו הכ"מ, אבל לולא ההכשרה המוכרחת לזה, ש"אם אין קמח אין תורה" (אבות ג, יז) לא יכולנו להמשיך את הדבר הגדול הזה... החזקת הצעירים בסעודות קבועות בוקר וצהרים ועוד תמיכות, שיש לזה ערך מכריע כמו עצם הדבר, מפני שזהו המקים את עצם הדבר ומוביל להתכלית... כהוכחתנו מעצם הניסוך והפלגת השמחה בשאיבה... [בירושלמי (סוכה פ"ה ה"א): "שמחת בית השואבה שמשם שואבין רוה"ק", ג"כ כנ"ל, שרוה"ק הנהו המכשיר לנבואה העיקרית, ובזה הגדלות, שעם שמחה זו מקבלים את ההכשרה המוכרחת להנבואה העליונה].

(רבי שלום נתן רענן, בשמן רענן ח"א עמ' ריט-רכ = מאורות הראי"ה לירח האיתנים, חג הסוכות, עמ' תמז במהד' תשסד)

שמחת בית השואבה וכו' מאי תיקון גדול וכו' והתקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה

20-42
כך הוא בחיי הפרט וכן הדבר בחיי הכלל, חלילה לבקש להתעמר בכח טבעי להחלישו או לבטלו, למעט צביונו או להקטין פעולתו הטבעית. החיים צריכים שילכו במהלכם גם באומה בכללה, אבל מתוך שמונהגים יהיו ע"פ האורה של תורה והצדק האלהי, גם מהכחות החיוניים השפלים יימלא הבית אורה, אם שמעצמם אינם מהדברים שאפשר לאורה להֵאחז בהם אחיזה עצמית, אבל כ"כ יגבר עליהם השמן האלהי, אור השכל וקדושת המדות, עד שירוצו ארחם למטרות הקדושות שהכחות הרוחניים הציבו להם. אמנם הייתכן שהאדם בחיי הבלו יוכל עוד לשמוח על כחותיו השפלים, שאי אפשר לשנותם מתכונתם הגסה והפשוטה? אמת הדבר שקשה מאד להתרומם עד כדי מדה זו, שכ"כ יהי' לבו ברשותו עד שיוכל ג"כ לשמוח בחברת הכחות השפלים. אבל בכלל האומה, יש התרוממות נפש כזו, שמחת בית השואבה, "נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה" (ראש השנה טז ע"א). הברכה האלהית חופפת על הכח הצומח בכללו, בכל מקום שהוא. וזאת היא השמחה היותר עליונה שראוי שתשמח האומה הקדושה, כי היא מוכנת למצב נכון ונישא כזה במוסרה הטוב, עד שלא ימָצא שמץ עוול ורשע גם בכוחותיה הטבעיים היותר שפלים, כי היא תדע איך לשום להם גבול, ואיך להזהר שלא יפרצו גדרם. וכאשר השכילו חכמי קודש לקדש את השמחה הלאומית בקדושת הצניעות בסייגי התורה, בתיקון גדול, אנשים לבד ונשים לבד, שהוא אות על ההדרכה הכללית בכל הכוחות השפלים, שהאומה בכלל שיש לה מורים קדושים אנשי קודש המדריכים אותה בדרך ישרה, תשמח בצדק על כל נטיותיה גם היותר חומריות. כי ע"י ריבוי אור התורה, כולן יתאחדו להאיר, אע"פ שמטבען אינן נמשכות אחר הפתילה.

(עין איה, שבת כא ע"א, אות ד = מאורות הראי"ה לירח האיתנים, חג הסוכות, עמ' תמה במהד' תשסד)

שמחת בית השואבה וכו' מאי תיקון גדול וכו' והתקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה

20-42
ובנאום ברכה שנשא מרן הרב זצ"ל בחול המועד סוכות, בחגיגת הנחת אבן-הפינה של בית-הכנסת "אוהל רבקה"... (מתרומתה של הנדיבה מרת רבקה רוטברג ע"ה), הוסיף ואמר: מצינו במסכת ברכות יז, א, שנשאלת השאלה "נשים במאי זכיין"? (שהרי הן פטורות מתלמוד-תורה), והתשובה היא שם: באקרויי בנייהו לבי-כנישתא ("שטורחות על בניהן להביאן לבית-הספר לקרוא מקרא ולשנות משנה" - רש"י, סוטה כא, א), באתנויי לגברייהו ונטרן לגברייהו (נותנות רשות לבעליהן ללכת ללמוד תורה וממתינות להם). והנה שלושת אלה הם רק אמצעים לתכלית לימוד התורה, ואף על פי כן מצינו שם שאמרו חז"ל: "גדולה הבטחה שהבטיח הקב"ה לנשים יותר מאנשים", ולמדנו שזכות העסק באמצעים ושכרם עולה על הזכות והשכר של העוסקים במטרה עצמה.
והמשיך הרב ואמר: רעיון זה נרמז לנו גם בשמחת בית השואבה. באותה שמחה שנקראה על שם האמצעים - השאיבה, אעפ"י שזו רק הכנה למטרה - לניסוך המים, מוסרים לנו חז"ל במסכת סוכה, שמקומם של הנשים שם היה למעלה, ואילו האנשים עמדו למטה, היינו שבחגיגה מפוארת זו שבה הובלט בצורה חגיגית הערך של ההתמסרות לשכלול האמצעים, היה מעמד הנשים המקדישות כל כך הרבה לאמצעים מכובד ביותר, ומקום המושב הגבוה ניתן להן.

(מועדי הראיה, עמ' קי-קיא, במהד' תש"מ)

ולא היו יושבין מעורבין אלא זהבין בפני עצמן וכספין בפני עצמן ונפחין בפני עצמן וטרסיים בפני עצמן וגרדיים בפני עצמן וכשעני נכנס שם היה מכיר בעלי אומנתו ונפנה לשם ומשם פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו

32-35
אחרי אשר עיינתי במכתב כת"ר, לא מצאתי שום יסוד לערעורו של הרב המערער על הבחירות היחסיות, מאחרי שנעשו ע"פ הסכמת רוב הציבור, והרי אפי' אם הי' זה באמת נגד דין תורה של אחרי רבים להטות וכסברתו של הרב הנ"ל, הרי דין פשוט הוא שיכולין הציבור להסיע על קיצתן כשהן מתנים ע"פ הסכמת הרוב גם בדבר שהוא שלא כדין תורה כמבואר בסוגיא דב"ב ד' ח' ע"ב, בברייתא דרשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערים, ודעת הפוסקים שם הוא דאפי' מפלגה מיוחדת כבני אומנות אחד יש להם זה הכח להסיע על קיצתן... ובאמת מהדין הזה שבני אומנות בענינים שלהם, דינם כבני העיר כולה לענין להסיע על קיצתם, יש סעד גדול להבחירות היחסיות, שהרי המפלגות יש להן לכל אחת איזה ענין מיוחד שמתיחדים בו ודינם כבעלי אומניות. והסברא נותנת שאם כל בעלי אומנות יכולים להסיע על קיצתן ודינם כבני עיר, צריך שיהי' מנהגם בסדר של בחירות ג"כ כבני עיר, ואם היו מתאספים מערים רבות לעשות איזה דבר של ציבור כללי, ודאי אי אפשר באופן אחר כ"א שיהיו נשלחים צירים או בחורים מכל עיר ועיר לפי ערך מספרה, וה"ה לכל בעלי אומניות שבה, ולכל המפלגות שהן דומין לבעלי אומנות כמש"כ...
ומאחר שאנו רואים שאפי' בענינים שראויים הם להיות משותפים לכלל הציבור, היו לפעמים בעלי אומניות ע"פ חלוק אומנותיהם מחולקים כמו ציבור בפני עצמו לכל אחד, כמו לענין פרנסת עניים שודאי היא חובה כללית וכופין בני העיר זה את זה לתן לקופה של צדקה עם בני המדינה כלשון הרמב"ם פ"ט מה' מתנות הי"ב, ומ"מ ראינו שבאלכסנדריא של מצרים היו כל בעלי אומניות בפני עצמן כדאיתא בסוכה נ"א ב', וכשהי' עני נכנס לשם הי' מכיר בעלי אומנתו ומשם היתה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו, ובודאי אם כל אלה בעלי אומניות היו רוצים להשתתף לקופה, הדין הי' שיהי' להם באי כח משלהם, ככל שותפין בעסק אחד, שכל אחד מכניס משלו, שיש לו רשות שיפקח על עניניו, הוא ובא כחו. וה"ה בעניני צבור, כיון שיש אפשרות לבעלי סוגים מיוחדים להחלק ולהעשות כל אחד ציבור בפני עצמו, אין ספק שיש להם רשות לדרוש שיהי' להם באי כח לפי ערכם במספר. וכבר ביארנו מה שהוא פשוט דבעלי אומניות לאו דוקא הוא, אלא ה"ה כל בעלי מפלגה שיש להם ענינים מיוחדים שמחלקים אותם מהצבור בכללו, כבעלי אומניות הם דומים, והדרך הטובה והישרה היא שיהי' להם באי כח [בהמנויים] לפי כמותם.

(אורח משפט, חושן משפט סי' ב)


נא ע"ב - וכולהו קטלינהו אלכסנדרוס מוקדן מאי טעמא איענשו משום דעברי אהאי קרא לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד ואינהו הדור אתו

[זה לא כפשוטו, שהרי אלכנסדר מוקדון דווקא בנה את העיר הזאת והיטיב ליהודים, כפי שהעיר אברבנאל. אלא הכוונה שהרג את היהודים במובן הרוחני בכך שהביא את התרבות היוונית ואת הלשון היוונית למצרים, וזה הביא את היהודים לשכוח את לשונם ואת ארצם ואת אומתם, וכך אבדו מתוך קהל ישראל.]

(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 137)
לטקסט



נא ע"ב - משום דעברי אהאי קרא לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד

ומה שאמר בלשון הזה 'אם אתם שום תשמון פניכם לבא מצרים', ואחר כך אמרו 'ובאתם לגור שם', שנראה כפל הענין במלות שונות, הסוד הוא לפי שכבר ידוע שהקב"ה אסר לישראל לחזור למצרים, כדי שלא לתת חיות לאותה קליפה שכבר נבררו כל הניצוצות הקדושות מתוכה בסוד 'וינצלו את מצרים', שעשאוה כמצולה שאין בה דגים [ברכות ט ע"ב], ואם כן אין להכניס בתוכה עוד השרשים העליונים של הקדושה, שהם סוד הפנים הנזכר בענין ללא צורך. וזה סוד 'אם שום תשימון את פניכם', שרומז אל שימת הקדושה במקום הטומאה שהוא אסור כשאינו לצורך הבירור וכו', כי אותם שגלו לבבל היה זה לצורך הבירור, וכן בכל שאר הארצות, מה שאין כן במצרים.

(רבי משה דוד ואלי, מרפא לשון, ירמיהו מב, טו)


נא ע"ב - משום דעברי אהאי קרא לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד

כשם שהדין יצא מנרתיקו בכל כוחותיו להתריס על יושבי ירושלים מפני העונות שלהם, כך יצא מנרתיקו להתריס כנגדם בבואם מצרים מפני שמרו ועצבו את רוח קדשו לעשות נגד רצונו. וזהו ענין אמרו "כי כה אמר ה' צבאות אלקי ישראל כאשר נתך אפי וחמתי על יושבי ירושלים כן תתך חמתי עליכם בבואכם מצרים". וכשם שהיו אוחזים בד' רגלי המרכבה הקדושה בשבתם על אדמתם, כך ישלטו עליהם ד' דרגין דרתיכא דמסאבותא בלכתם למצרים, שכנגדם הזכיר אלו הד' לשונות 'והייתם לאלה ולשמה ולקללה ולחרמה', ונמצא בכך שיהיו יותר גרועים מאחיהם שגלו לבבל, שהרי נגלית עליהם המרככה הקדושה על ידי יחזקאל הנביא, כדי שידעו שהשכינה גלתה עמהם ושורה עליהם שאחר שהיה רצונו ית' שיגלו לשם לתכלית הבירור כדאמרינן לעיל, מה שאין כן לגולי מצרים שאין שם בירור, והיו גולים שם ברצונם בזדון לעבור את פיו ית' והיא לא תצלח, שאדרבא יכלו שם מפני ההעדר של השגחת הקדושה וההתגברות של רתיכא דמסאבותא שתשלוט עליהם. ומאחר שעברו את פיו ית' שאמר על המצרים 'לא תוסיפון לראותם עוד עד עולם', לפיכך מדה כנגד מדה לא יוסיפו לראות את מקום הקדושה. וזה שכתוב 'ולא תראו עוד את המקום הזה'.

(רבי משה דוד ואלי, מרפא לשון, ירמיהו מב, יח)

חלקה היתה בראשונה והקיפוה גזוזטרא והתקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה

41-42
לאחינו ב"י קהילות הקודש והיחידים האהובים בארצות הברית באמריקה וקנדה... באה אלי שמועה, ממצב היהדות הנאמנה במדינותיכם, ולבי נשבר בקרבי. כי עלה הפורץ, של אלה אשר השחיתו את כרם ד' צבאות בית ישראל... עד שנמצאו כאלה ששלחו יד בהמסורה הקדושה לכל ישראל קדושים מאז ומעולם לעשות בבתי הכנסיות עזרת אנשים לבד ועזרת נשים לבד... ועתה מה ידאב לבנו, אם נראה כי במחנה הקודש פנימה בקרב אחינו החרדים, שאינם נמנים עם הרפורמיים, נראה הנגע הזה לזלזל ביסוד איתן זה, ולבנות בתי כנסיות בתכונה כזאת, שלא תהיה בהם עזרת אנשים ועזרת נשים מיוחדת כי אם כדרכי הגויים המה עושים, לבא בבית הכנסת אנשים ונשים יחדו, לבלע את הקודש, ולהשחית את קדושת האומה הקדושה וטהרתה, במקום שטהרתה צריכה לצאת משם שהם בתי כנסיות ובתי מדרשות של ישראל... ועתה מה נאמר ומה נדבר, אם באותו המקום הקדוש, בית הכנסת, שנועד להעלות את האדם מישראל מידי טומאתו, להעלותו מכף חובה לכף זכות, אם המקום הזה יחולל מקדושתו, וקדושתן של ישראל המנוחלת לנו מימי קדם, להתנהג בטהרה, ובתכונת המדות הקדושות, להנהיג עזרת אנשים ועזרת נשים, במחלקות מיוחדות, אם קדושה זו תתבטל ח"ו, ותחתיה יבאו מנהגים זרים של אומות נכריות, המבטלים את יסוד הקודש, ועושים את כניסתנו לבית הכנסת לחטאת, ושליחות יד בקדשי ד', המסורים לנו בסדרי מקדש מעט... ובודאי חייבים אנחנו להתקרב בכל מה שאפשר לנו, ובכל מה שמותר לנו, במקדשי מעט הללו, מעונות השכינה שלנו בתי כנסיותינו, לתכונת הקדושה של הבית הגדול והקדוש, שיבנה במהרה בימינו, וקדושת בית המקדש היתה לאבותינו לקו המדה, שחלקו גם בבתי הכנסיות שבכל מושבותיהם עזרת אנשים לבד ועזרת נשים לבד, כמו שהיה הדבר כן בבית המקדש... בהמשנה של מדות, פרק ב משנה ה, ששנינו שם: וחלקה היתה בראשונה והקיפוה כצוצטרה, שהנשים רואות מלמעלן ואנשים מלמטן, כדי שלא יהיו מעורבין... וזאת היא החובה ומשמרות הקודש שקבלו כן אבותינו הקדושים לעשות ג"כ בבית מקדש מעט בבתי כנסיות שלנו. וחלילה לשנות ממנהגי קדושת אבותינו, וביחוד ביסוד קדושת ישראל במקום אשר חיי הקודש אשר לעם קדוש נמשכים משם.

(מאמרי הראיה, חלק ב, עמ' תקיב-תקטו = אורח משפט, או"ח, סי' לה = "בית הכנסת", גל' ג, עמ' 25-27 = "קדושת בית הכנסת", נ"י תשי"ט, עמ' מד-מט)

התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה וכו' (נב.) והלא דברים קל וחומר ומה לעתיד לבא שעוסקין בהספד ואין יצר הרע שולט בהם אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד עכשיו שעסוקין בשמחה ויצר הרע שולט בהם על אחת כמה וכמה וכו' חד אמר על משיח בן יוסף שנהרג וחד אמר על יצר הרע שנהרג

45-נב.
אמרו בגמרא דהיו מתקנים בשמחת בית השואבה בעזרת נשים, לעשות הבדל ומחיצה, בין אנשים ונשים, ודרשו קל וחומר מן לעתיד לבא דכתיב "וספדה הארץ משפחות משפחות", ומה לעתיד לבא בשעת הספד ואין יצר הרע מגרה בם כך, עכשיו שיצר הרע מגרה בנו ושעת שמחה על אחת כמה וכמה. ועיין בתוספות ובמהרש"א, דהך קל וחומר קאי למאן דאמר דהספד על יצר הרע, אבל למאן דאמר על משיח בן יוסף, א"כ אף אז יצר הרע מתגרה. ויש לדקדק באמת למה ליה להגמרא הך קל וחומר וקאי רק לחד מאן דאמר, ולא למד בפשוט מחד גוונא מה התם בשעת הספד, בשעת שמחה לא כל שכן, וא"כ יהיה קאי לכל הדעות. גם יש לדקדק בלשון יצר הרע מתגרה ולא קאמר שולט, כאשר בקצת ספרים יש גירסא "שולט".
אבל הענין כך, כי יש להבין מתחלה מאי קסברי שלא עשו הבדל בין נשים לאנשים, והיכי סלקא דעתייהו לעשות תערובות? אבל דע כי במקום קדוש כמו מקדש, קודם שבאו פריצים וחללוהו, לא היה יצר הרע שולט כלל, כי לא שלט שם סטרא מסאבא, וזהו בכלל "לא הזיק נחש ועקרב" [אבות פ"ה מ"ה], וזה יצה"ר המתעה, נחש הקדמוני. ולכך הניחו התערובות, כי אין כאן יצה"ר כלל. אבל אח"כ למדו קל וחומר דגם לעתיד לבא יהיה היצה"ר נעקר, ומכל מקום יהיו מובדלין, מכל שכן עכשיו. לכך הוצרך ללמוד קל וחומר למאן דאמר דיהיה ההספד על יצה"ר שנהרג, דלמאן דאמר על משיח בן יוסף ולא יהיה יצה"ר נהרג, אין כאן, קל וחומר דבמקדש לא שלט יצה"ר. ולכך דייק בלישניה "יצה"ר מתגרה", דשולט אי אפשר לומר, דאף כאן במקדש לא היה שולט יצה"ר, לכך קאמר דעל כל פנים מתגרה, ובבואו לביתו מראה לו כדמות, בהקיץ ובחלום דמות אשה שראה במקדש, כי בצאתו מקודש יש לו ליצה"ר רשות, ומתגרה בו מה שהיה בעירוב עם נשים בעת ובמקום בית שואבה. וזהו "יצה"ר מתגרה" ולא שולט, רק אחר כך מתגרה בו, מה שאין כן לעתיד לבא יהיה נכרת לגמרי, וליכא חשש גירוי כלל.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ח)

והכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל

46
דוד ושלמה הינם שניים שהם אחד. על ידי האב והבן יחד מתגלים המלכות והמקדש. בית המקדש עצמו תוכנן על ידי דוד המלך, והוא נבנה על ידי שלמה המלך. "וילך דוד ושמואל וישבו בניות ברמה" - "היו יושבין ברמה ועוסקין בנויו של עולם". מתוך השראת הנבואה של שמואל הנביא, עסקו בתכנונו של בית המקדש, הנקרא נויו של עולם. סידור בית המקדש התגלה לדוד המלך, ממקור הנבואה של שמואל הנביא, כמו שכתוב בדברי הימים: "הכל בכתב מיד ד' עלי השכיל". ומתוך כך נעשה הביצוע על ידי שלמה.... הכל ענין אחד: שלמות ממלכתית קדושתית של מקדש ומלכות.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, שיחות הרב צבי יהודה, בראשית עמ' 212)


נב ע"א

חד אמר על משיח בן יוסף שנהרג וחד אמר על יצר הרע שנהרג

ואליהו נקרא מלאך הברית [שלא חטא בהוצאת זרע לבטלה] כנודע [ולכן אמרה לו אותו אשה [מלכים א' יז, יז, יאמרו כי] באת אלי בתשמיש המיטה (פרקי דרבי אליעזר פרק לג) וידוע כי כל שקר שאומרים על אדם הוא מה שאותו אדם מיוחד לטובה באותו דבר... ואמרו ז"ל (סדר אליהו רבה יח): אותו תינוק [בנה של אותה אשה, שמת] משיח בן יוסף. וידוע כי הוא המתקן אותו דבר [חטא הוצאת זרע לבטלה], דרגא דיוסף, ומיתתו נקרא "והביטו אלי את אשר דקרו... [וספדה הארץ וכו']", כמו שאמרו בסוכה. וחד אמר יצר הרע, ושניהם אמת, כי משיח בן יוסף דוקר ליצר הרע, ועל ידי שבני ישראל אין נקיים בזה, על ידם מגיע מיתתו]...
וישי מת בעטיו של נחש, ונקרא נחש בכתוב, רצה לומר שרק דבר זה [הצאת זרע לבטלה] היה בו שורש נחש, כמו שאמרו ז"ל עליו (ויקרא רבה יד, ה) על פסוק (תהלים נא, ז) "בעוון חוללתי". ונקרא גם כן בישעיה (יד, כט) "משורש נחש יצא צפע" וגו' על משיח. והיינו דבן דוד יהיה גם כן משורש זה והוא יזכה לחיים דייקא, ולא משיח בן יוסף, כי רק על ידי תיקון הקלקול יהיה החיים, על דרך שאמרו (תמיד לב ע"א): מה יעשה אדם ויחיה? ימית עצמו, כידוע דאילנא דמותא נקרא הארץ העליונה כמו שמובא בזוהר (במדבר קיט ע"א, בהעלותך קנה ע"ב), ותיקונה לחברה בבעלה, על ידי זה נעשה מאילנא דמותא אילנא דחיי ולא בענין אחר.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות קנז)

חד אמר על משיח בן יוסף שנהרג וחד אמר על יצר הרע שנהרג

8-9
במשיח בן יוסף מתגלה התכונה של לאומיות ישראל מצד עצמם. אמנם התכלית האחרונה אינה התגדרות התייחדות הלאומיות בלבדה כי אם השאיפה לאחד כל באי עולם למשפחה אחת לקרוא כולם בשם ד', ואף על פי שזה צריך גם כן מרכז מיוחד, מכל מקום אין הכוונה כולה רק המרכז, כי אם פעולתו גם כן על הכלל הגדול. וכשצריך העולם לעבור ענין הלאמיות אל הכללות, צריכה להיות גם כן כעין הריסה אל הדברים שהושרשו מצד הלאומיות המצומצמת, שיש עמה המגרעות של אהבה פרטית יתרה. על כן עתיד משיח בן יוסף ליהרג, ומלכות אמתית וקיימת תהיה משיח בן דוד. וכשמידת הכוסף אל הטוב הכללי מגיעה לביטול ערכה של התייחדות הלאומיות, הנה עוד צעד אחד והרע יהיה מבוער גם כן מחיי היחידים. נמצא שביטול יצר הרע והריגת משיח בן יוסף קרובים הם בעניינם זה לזה. לפיכך נחלקו חז"ל בפרק החליל על הפסוק "והביטו את אשר דקרו", אם הוא על משיח בן יוסף שנהרג או על יצר הרע שנהרג.

(אורות ישראל, פרק ו, עמ' קס)

חד אמר על משיח בן יוסף שנהרג וחד אמר על יצר הרע שנהרג

8-9
שלמות בנין עם ה', הוא על ידי המלך החי והקיים, על ידי לאה. אבל רחל אינה בטלה, "אשר בנו שתיהם" [רות ד, יא]. וישנה מלכות גם לרחל, אמנם לא בקביעות, אבל יש. מתוך כך, ישנם דברים לא מפורשים בכתב, והמשך בתורה שבעל-פה, ואנו נפגשים במושג: משיח בן יוסף.
שאול המלך היה שייך לבית רחל, והסדר של הופעת המלכות בישראל הוא, ששאול קודם. המלכות הארעית משמשת הכנה למלכות הקבועה, שמבית דוד, והכל מסתדר ע"י שמואל הנביא, השקול כמשה ואהרון. אמנם ישנן סיבות - אבל תמיד צריך לזכור את מסובב הסיבות. כך גם משיח בן יוסף קודם למשיח בן דוד. זו השתלשלות הדברים, וכך צריך להיות. בגמ' במס' סוכה: משיח בן יוסף עתיד להיות נהרג. הקדושה הארעית אינה נצחית. היא מהווה הכנה לקדושת הקיימת לעולם, לקדושה הנצחית. מלכות שייכת לכלל ישראל, לשלמות המציאות הישראלית, והשלמות הזו, יש בה הכנה ויש בה תכלית, שאול ודוד. גם שאול המלך נקרא ע"י דוד "משיח ה'", ומדרגות במשיח, ממשיח של המלכות הפרוזדורית, ועד ההתעלות השלימה של "ושכנתי בתוכם". בדוד המלך מתגלית עצמיות קדושת ישראל במובן הכללי הלאומי. "המלך המשיח", משיח בשלמותו, זה דוד מלך ישראל חי וקיים.
מתוך כך מפורסם בזוהר [ח"ג רמג ע"א, רמו ע"ב]: תרין משיחין. משיח התכלית - בן דוד. ומשיח ההכנה - בן יוסף, "כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל". לארעיות יש שייכות לקביעות. אנחנו לא אומה פשוטה, והלאומיות שלנו לא פשוטה. יש לנו לאומיות קוסמופוליטית, לאומיות שעניינה שייכוּת לכל: "לתקן עולם במלכות שדי". המדרגה הגבוהה של האנושיות, החזון הרחוק: "והיה ה' למלך על כל הארץ", "אשפוך רוחי על כל בשר", ביטול החלוקה לעמים. אבל, בינתיים, ישנם חילוקי אומות.
אמנם, גם בזמן העתיד הגדול, ימשיך להתקיים הלב, המרכז; "לכו ונלכה אל בית אלהי יעקב", והוא יפעל על כלל האנושות. קידוש השם הגדול, האחד, מתגלה בשני צדדים: בצד המיוחד לנו, הפרטי, ובצד הכללי, הכלל אנושי. המגמה האחרונה הזו, של קידוש שם שמים כללי, השלמות הזו, התכלית, זהו משיח בן דוד, שמיהודה, שמלאה. משך איזה זמן צריך להיות ביסוס של הלאומיות הפרטית, שזוהי בחינת משיח בן יוסף, ואחר כך, מתוך כך, יש מעבר אל הכלליות וביטול הצמצום הפרטי.
משיח בן יוסף הוא זמני, לעומת קביעות משיח בן דוד, וזוהי כוונת חז"ל, שעתיד משיח בן יוסף להיות נהרג. זמן המעבר שממשיח בן יוסף למשיח בן דוד, הוא הזמן של ביטול הרע האנושי הכללי, והוא נפגש עם הריגת היצר הרע הכללי, ובמצב זה, יש גם חבלי משיח, ולזה שייך ענין המתקת הדינים, ותפלה שלא ימות משיח בן יוסף. כשמתגלית אמיתיות נשמת ישראל, במובנה הכללי הגדול, היא צריכה להתגלות לא רק במציאות הכללית, אלא בכל אדם בישראל, בכל איש ואשה, בכל בית... קדושת ישראל קיימת ללא ספק, אבל בחדירתה בכל פרט, בזה יש עיכובים. ההתרוממות הכללית קשורה להתעלות היחידים, ומתוך כך, ענין הריגת משיח בן יוסף נפגש עם הריגת יצר הרע של היחידים.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, מתוך התורה הגואלת, ח"ג, עמ' קעה-קעו)

על משיח בן יוסף שנהרג

8-9
עוד רמז במאמר "דרך כוכב מיעקב" על משיח בן דוד הרמוז בכוכב כנזכר. ואומרו "וקם שבט מישראל" ירמוז על משיח בן אפרים. והכוונה בזה, כי אם ישראל יהיו בגדר שיהיו נקראים "יעקב", לא יאיר להם אלא משיח בן דוד, אבל משיח בן אפרים ימות במלחמה ראשונה, שיהרגנו רומילוס, כאומרם ז"ל. אבל אם ישראל יהיו כולן צדיקים, שבשם ישראל יתכנו, אז אפילו אותו "שבט", שהוא משיח הבא מאפרים, "וקם" - פירוש, תהיה לו תקומה לפני אויביו ולא יהרגנו רומילוס. ותמצא שציוו גדולי ישראל (עץ חיים, שער העמידה) לכוין בתפלתנו כשאנו אומרים "לישועתך קוינו" וגו' לבקש רחמים על משיח בן אפרים שלא יהיה נהרג במלחמה.

(אור החיים, במדבר פרק כד, יז)

על משיח בן יוסף שנהרג

8-9
או תרמוז הפרשה לג' ענינים שיהיו בעת הפקידה. א' - ביאת משיח בן אפרים, כמאמרם ז"ל. ב' - גילוי משיח בן דוד. ג' - כשימלוך ה' עלינו. כנגד ביאת משיח בן אפרים, אמר "שלה", ורמז שתפגע בו מדת הדין וימות בעוונות ישראל, והוא הרמוז בתיבת "שלה", כדרך אומרו (שמואל ב' ו) "ויכהו שם על השל". וכנגד משיח בן דוד אמר "לפרץ" וגו', כי זה יעשה פרצה באומות וינקום דם צדיק. וכנגד מלכות עולם אמר "לזרח" וגו', רמז לכבוד ה' עלינו יזרח.

(אור החיים, במדבר פרק כו, יט)

נב. על משיח בן יוסף שנהרג

8-9
בימות המשיח, אומרת הגמ' בסוכה, שיהיה קודם משיח בן יוסף ואח"כ משיח בן דוד. וכן בזוהר מוזכרים "תרין משיחין". המלכות שייכת לכלל ישראל, לשלימות המציאות הישראלית, והשלימות הזו, יש בה הכנה ויש בה תכלית. יש שאול ויש דוד, יש משיח בן יוסף הארעי, הפרוזדורי, ויש משיח בן דוד החי והקיים לעולם. כתוב בגמרא, שמשיח בן יוסף עתיד להיות נהרג. הקדושה הארעית אינה נצחית, היא מהוה הכנה, לקדושה הקיימת לעולם, לקדושה הנצחית של משיח בן דוד.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, מתוך התורה הגואלת, ח"ד עמ' נח)

משיח בן יוסף

8
מהו ענין התרין משיחין דאמרו חז"ל, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, אשר פעולת משיח בן דוד לא נעלמה מעין, כל שהוא היושב על כסא דוד להכין לסעֵד כסא ד', אבל משיח בן יוסף מה ענינו?... עלינו לדעת כי סגולת ישראל, ופעולת סגולה זאת בין בנוגע לעצם קדושת עם ב"י עצמם בין הנוגע לכל העולם כולו, תלוי' בב' דברים... הדבר הא' הוא קדושת ישראל מצד עצמם... הענין השני בסגולת ישראל הוא סגולת בחירת ישראל מצד התורה... איזו משתי הבחירות הללו תהי' עקרית ושולטת על חברתה עד שתהי' חברתה בטלה אצלה כתור תכלית שהאמצעי בטל לה, מהי התכלית או האמצעי, אם בחירת ישראל מצד סגולתם העצמית היא התכלית והתורה היא אמצעית לבחירה זו, או שהתורה ושלמותה היא התכלית העקרית ובחירת סגולתן של ישראל מצד עצמן היא הכנה לשלמות זו של התורה? דבר זה הוא שאלה גדולה ראוי' לחקרה ולהבינה.... יוסף הי' זיו איקונין שלו דומה ליעקב כו והי' דומה לו בכל מקריו כז, ועיקר מבטו של יעקב אע"פ שהי' כולל ב' השלמיות הללו, מ"מ כל מעינו הי' בתורה... אל יוסף מסר כל חכמתו כט, והי' עיקרו של יוסף קבוע בשלמות התורה... מצינו הנהגה של הנבואה שהיא מיוחדת לישראל מצד עצם קדושת נפשם... והיא מעלה זולת מעלת התורה... האחים הקדושים הי' דרכם ושיטתם להגדיל מעלת ישראל מצד קדושת נפשם ג"כ בהנהגה, שתהי' היא העקרית, והנהגת התורה שהיא קדושה נוספת להם טפלה לה ונסמכת אלי'. לא כן היתה דעת יוסף ודרכו, כ"א להיות בר חכים, ושתהי' הנבואה שהיא מצד עצם קדושת ישראל נסמכת וטפלה אל הנהגת התורה...
והנה כח הנבואה וכח התורה אינם מתחלקים כ"א בזמן הזה, כ"ז שאור התורה עוד לא נתגלה בשלמותו, וטעמי תורה הם יקרים בעוה"ז. משא"כ לעוה"ב כשיתן השי"ת דעה והשכל בלב כולם ויתן תורתו בלבנו... ולענין טעמי תורה, יגלה השי"ת לעין כל עם ד' כבוד וזיו התורה בטעמי' העליונים, עד שיהי' המשפט שעל פי הנבואה גלוי לכל כענין משפט התורה הפשוט, שזה עצמו יהי' משפט התורה. ולא תהי' עוד הסמיכה ע"פ משפט השכל המסופק, כי יהי' השכל אור מאיר ע"פ קדושת התורה בלא שום מסך מבדיל מאור האמת. ושום תוצאות רעות לא יהי' אפשר כלל לצאת מהשפעה גדולה כזאת, כי רוח הטומאה יעבור מן הארץ והלב יהי' טהור ומקודש בתכלית "ועמך כלם צדיקים" סה. אז לא יהי' מקום כלל לחילוק אלו הב' הנהגות... וזהו ענין תרין משיחין, כי להגין על ישראל כ"ז שהרעות שולטות ולכלות כח הרע, צריך משיח בן יוסף ע"י כח התורה כ"ז שהיא עדיין מופרדת לעץ אחר, חוץ מעץ יהודה שהוא מצד עצם הקדושה של ישראל כמש"כ: "היתה יהודה לקדשו", ואח"כ יהי' משיח בן דוד, שהוא יהי' הרועה את ישראל ע"פ מעלתם בהתאחד עץ יוסף לעץ יהודה, והנהגת הנבואה גם הנהגת התורה יחד יבואו בשלום.

(מדבר שור, דרוש כג = מאורות הראי"ה לחנוכה ארבע פרשיות ופורים, עמ' עא-פא במהד' תשנז)

משיח בן יוסף

8
יש קדושה גמורה ושלמה בנשמתם של ישראל שאינה תלוי' במעשים ובחירה, והבחירה להעלות גם הנפש והרוח... על השורש הטוב שלא [יפסק] שייך הודאה, ועל שורש הבחירה בקשה צריכה... לאה הודתה להקב"ה, כדברי חז"ל (ברכות ז ע"ב)... וזה לעומת זה יש בבחי' הרע ג"כ מה שאינו תלוי בבחירה, ג"כ ע"י מה שצופה ה' ית' בענין סוף הבחירה, וזהו מחיית עמלק. והוא מתנגד לברית, שכריתת ברית לזרעו אחריו של אברהם אבינו ע"ה ודאי תלוי בקדושה זאת שלמעלה מהבחירה, דמה שנוגע לבחירה איך יצויר ברית מובטחת? ועמלק הי' כנגד זה, ע"כ הי' חותך מילותיהם של ישראל וזורקן כו' כדברי חז"ל (פסיקתא דרב כהנא ג. תנחומא כי תצא ט). ומ"מ ראוי לנו לגלות שלא הי' עיקר ענשו כ"א מצד הבחירה, ובחירתו הרעה גרמה לו חלק רע, ע"כ אין עמלק נופל כ"א ביד בני' של רחל (בראשית רבה עג ז. תנחומא כי תצא י), שהיתה עקרה כדי שתרבה תפילה, כדחז"ל (יבמות סד ע"א) שהקב"ה מתאוה לתפלתם של צדיקים. ע"כ כל עיקר הגלות וצער החורבן רק ברחל תליא מילתא, כי נקודה העליונה לא תשתנה לעולם, אלא שאינה מאירה באור גדול כ"כ. וע"כ משיח בן יוסף קודם להעיר, מצד כחה של רחל, אתערותא מצד הבחירה, ואח"כ השי"ת יתמוך גורלינו מצד שבט מיהודה, שהוא מצד ההודאה שבאת לאה והודתו, וזה אי אפשר להדחות. ע"כ מי שזכה בבחי' זו לא ידחה, ודוד זכה לכסא עולם.

(גנזי ראיה א = מאורות הראי"ה לחנוכה ארבע פרשיות ופורים, פרשת זכור, עמ' רטז במהד' תשנז)

משיח בן יוסף

8
"כרחל וכלאה, אשר בנו שתיהן את בית ישראל" [רות ד, יא] - שני צדדים בבית ישראל. גאולה שלמה, מתוך שבט יהודה, מלאה, משיח בן דוד. הממלכתיות הכלל ישראלית, מן הבן הרביעי, "הפעם אודה את ה"'. וזה משיח בן דוד. ובסוף מסכת סוכה, בדברי אגדה, נזכר משיח בן יוסף. תרין משיחין, מצבים מסובכים, עד שמתבררת ההכרה שבין האחים. ברור שלם של הכרה בפרשיות "מקץ" ו"ויגש". משיח בן יוסף הוא חלקיות של משיח, והשלימות - על ידי משיח בן דוד, והבנין כולו נבנה משני צדדים.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, מתוך התורה הגואלת, פרשת מקץ, ח"א עמ' עד במהד' תשמג, עמ' 69 במהד' תשעג)

משיח בן יוסף

8
"ויגש אליו יהודה", פגישת שני פרצופי מלכות שביסוד הממלכתיות שלנו, הממלכתיות השלימה, המשיחיות השלמה... ממלכתיות ישראל, מדינת ישראל, צבא ישראל, כל זה שייך לתורה שלמה של מלכות בית דוד. האמונה "במשה קיבל תורה" מחייבת אותנו אמונה בחזרת מלכות בית דוד שמלאה. יסוד לאה. משיח בן דוד שמלאה, הוא המשיח האמיתי, שקבוע אצלינו בכל תוקף בתורה שבכתב. אח"כ במקום אחד בגמרא, ובזוהר: תרין משיחין. משיח בן יוסף. משיח האמיתי, גואל ישראל ומקבץ ישראל, זה בית דוד, מפורש בתורה וברמב"ם. ובאגדה שבתורה שבע"פ, אנו נפגשים עם עוד דבר. בסוכה נב: משיח בן יוסף. הרמב"ם לא מזכיר זאת. שיש דבר כזה, זה שמענו מקודם, רחל ולאה... משיח הממלכתי, המלכותי, הוא מלאה, ומשיח של החזקת היהדות, בקיום תורה ומצוות, הוא מרחל.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, מתוך התורה הגואלת, פר' ויגש, ח"א עמ' עט-פ במהד' תשמג, עמ' 74-75 במהד' תשעג)

על משיח בן יוסף שנהרג וכו' משיח בן דוד וכו' איני מבקש ממך אלא חיים

8-34
ולעתיד לבא שיהיה משיח בן יוסף נהרג, והוא צורך תיקון עולם, כי תחילת ברייתו של עולם היה העדר קודם להויה, ולכן אמרו [בראשית רבה ג, ט] כי היה עולם חרב קודם עולם התיקון, בונה עולם ומחריבו, ואמרו דין הנין ודין לא הנין, כי העדר קודם להויה. וכן היה בחורבן בית המקדש, "גדול יהיה כבוד... האחרון מן ראשון". וכן באדם, קודם תחיית המתים ישובו כל המתים אפילו צדיקים לעפר, ואחר כך יחיו, ואחר כך יהיו בתכלית היקר. ולכך אמרו [שבת עז ע"ב]: ברייתו של עולם חשיכה והדר נהורא, כי העדר קודם להויה. כן יהיה במשיח בן דוד, שהוא הוייתו של עולם, העדר קודם לכן שהוא משיח בן יוסף שיהיה נהרג. ומשיח בן דוד פחד אולי יתקיים בו שהעדר יהיה בו שימות ואחר כך יחיה ויהיה אורו מבהיק. לכך אמרו חז"ל שביקש רחמים על עצמו ואמר חיים שאל ממך נתת לו, רק משיח בן יוסף דכלול ביה כנזכר בזוהר, הוא קרה בו העדר קודם להוויית משיח בן דוד.
וכן היה בקין והבל, שחשבו כי אז יהיה עולם התיקון ונחלקו במלוכה, כמבואר במדרש [בראשית רבה כב, ז], וקין שפט הבל משיח בן יוסף והוא בן דוד, ולכך "ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו" [בראשית ד, ה]. וכן שבטים שפטו כי אז יהיה עולם התיקון, כמבואר במדרש [בראשית רבה פד, יא] "ואביו שמר" - חשב שהגיע תחיית המתים, וא"כ יהודה לו תיתכן המלוכה כנודע, ויהיה בבחינת משיח בן דוד, ויוסף שחלם שמלך ימלוך היינו משיח בן יוסף. ולכך אמרו [שם, לז, יט] "הנה בעל החלומות הלזה בא ועתה" וכו', והיינו שיהיה מלך בבחינת משיח בן יוסף, "לכו ונהרגהו" וכו'. וזהו שאמרו [סנהדרין יז ע"א] באלדד ומידד שהתנבאו מן מלחמת גוג ומגוג, אשר לכאורה תמוה מה ענין מלחמה זו בעת ההיא? אבל עיקר מלחמת גוג ומגוג שמשיח בן יוסף נהרג במלחמה ויפיל פחדו על כל ישראל... והנה בכניסתם לארץ היתה ראויה מלוכה ליהודה... רק מתחלה מלך יהושע מבני אפרים בן יוסף בבחינת משיח בן יוסף., וא"כ המה שהתנבאו יהושע מכניס לארץ ולא אחד מבני יהודה אשר להם המלוכה, שפטו כי הוא הוא משיח בן יוסף, וא"כ יקרה בו מיתה, ולכך, להוציא מלבם דבר זה, התנבאו על מלחמת גוג ומגוג כי אז יהיה זה ולא מקודם.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש יא)

על יצר הרע שנהרג

9
מנעו עצמיכם מהרע ותערובות, ובשעת חדוה זכרו יום המיתה. ואין הפירוש מ"ש [ברכות ה ע"א] אם פגע בך מנוול וכו' יזכיר לו מיתה, מיתת עצמו, דכמה רשעים אחריהם בפיהם ירצו סלה, וכל הולכי למלחמה מזכירים תמיד מיתתם, ואין דבר תועבה מה שלא יעשו. אבל הפירוש דיזכור למנוול הוא יצה"ר המתעה יום מיתתו, דיהרג ויבוער טומאה מארץ, ואז יוחלש כחו ולא יוסיף להסית לבני אדם, ולכך אמר בשופר [תוספות ר"ה טז ע"ב ד"ה כדי, בשם הירושלמי] דכד שמע שטן שופר, חושב שהוא יום דין שיהרג, בהיל וחלש כחו. וכן הדבר באדם, יזכיר לו יום מיתה שיהרג, בזה יחליש כחו ולא יסית. ומזה ילמד אדם מוסר, אם סטרא מסאבא חלש כחו, בזכרו כי אחריתו לדראון, איך לא ישוב האדם, בזכרו כי אחריתו לעפר ותולעה, ונפשו לשאול תרד, ווי מיום הדין ווי מיום התוכחה.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ח)

על יצר הרע שנהרג

9
...דעיקר ביאת אדם תכליתו הוא בזה העולם ללחום מלחמת יצר הרע, כי בזו יקנה שלמות, ועושה נחת רוח ליוצרו וקונה לעצמו חיי עולם הבא, שיפה בו שעה אחת מכל חיי עולם הזה, וזו יותר טוב מכל תענוגי ומעדני העולם. לכך כאשר יתבטל יצה"ר נאמר בקרא שיספדו עליו, להיות על ידי כן אין שכרם מרובה כי אין כאן יצה"ר.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ב)

כל הכוחות הנטועות בכל נפש מישראל אין לחשוב שהוא רע גמור ושצריך להיות הפכו, כי אין לך שום מדה וכח שאין בה צד טוב גם כן, רק צריך שישתמש בה כפי רצון ה' יתברך… ולכן הנביאים היו מייללים על אבדן האומות (ירמיה מח, לו) "לבי למואב" וגו' וכיוצא… ידוע כל אומה הוא כח מיוחד, שבעים אומות ושבעים כוחות בנפש. "וביום ההוא יגדל המספד" באבדן היצר הרע גם כן כמו שאמרו בסוכה, כי יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל וכו', ואז יהיה בכלל. ואבדן אומה פרטית הוא איבוד ממשלת אותו כח פרטי.
[ועל דרך שנתאונן קהלת וכן חז"ל שילהי שבת (קנב ע"א) על הילדות, ואף על פי ששנינו (קנים פ"ג מ"ו) זקני תלמידי חכמים וכו' דעתן מתיישבת וכו'... אלא שפסק החמדה והיצר הרע].

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות מז)

לעתיד לבא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו

15-16
האדם השלם שכובש את יצרו ומגביר עליו... כובשו תחתיו, להיותו טוב, היפך ממה שהיה. והוא ענין גדול, כי מגביר עליו ומטהרו עד שמלאך רע נתהפך לטוב... וזהו שאמרו (ראה בראשית רבה פ"ט ס"ז) 'טוב' (בראשית א, לא) - זה יצר טוב, 'מאד' זה יצר הרע, כי אז הרע גרם הטוב הגדול, כי לא זו שהרע נתבטל, אף נתהפך לטוב. וזה יהיה לעתיד, לאחר הזיכוך והצירוף, בחורבנות ובצרות שסובלים, ומעוררים בתשובה, ישבתו הקליפות, ועתיד מלאך המות לישחט, והרע יתמתק, מכח זכות הצדיקים שכבשו על יצרם כנזכר לעיל, ולקחהו לעבודת הקודש.

(של"ה, תולדות אדם, בית דוד (קמא), אות רמח)

נב. לעתיד לבא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו

15-16
אוכל לומר כוונה מופלאה בענין מרור... הנקרא חסא, שיתגלה לעתיד, וזהו בבחינת "יהיה". ומתחילה אקדים מה שכתבו המקובלים, שהקליפה שהיא המרור, יש לה אחיזה בקדושה שלמעלה, היא דקה מן הדקה, דאלולי זה חס ושלום היה שניות, רק מצד ההשתלשלות נתעבה ונתעבר עד שהומרר... וזהו סוד שחיטת מלאך המות לעתיד, כי האדמומית שבו יתבטל והקדושה תשאר. כי גם סמאל, אף שהוא מלאך טמא מצד הקליפות, יש לו אחיזה בקדושה. ומחציו ולמטה הוא סם, דהיינו סמא דמותא, ומחציו ולמעלה יתבטל ה'סם', דהיינו המרירות וישאר 'אל', דהיינו הקדושה. וזהו סוד עתיד חזיר ליטהר, כי הקליפה תיטהר... וזהו סוד 'פלגשם' (בראשית כה, ו) הכתוב אצל בני קטורה, חסר יו"ד. ופירשו רז"ל (סנהדרין צא ע"א): שם טומאה מסר להם. וזהו סוד הדבר, כי הטומאה דהיינו הקליפות, יש לה למעלה אחיזה בקדושה, כענין שפירשתי בסמאל, שמחציו ולמעלה נקרא 'אל'. וזהו 'פלגשם' חסר יו"ד, שאז הוא - 'פלג שם', רצה לומר, שחציו הוא שם קודש. וכל זה יהיה באחרית הימים, שהקליפה תחזור לקדושה, "והאלילים כרות יכרתון לתקן עולם במלכות שדי וכל בני בשר" כו'.

(של"ה, מסכת פסחים, מצה עשירה, דרוש ו, אות תקד)

לעתיד לבא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו

15-16
גם הרע יתוקן, כמו שאמרו רז"ל (תרגום יונתן בראשית נ, יג) רישא דעשו מונח בעטפיה דיצחק, סוד החזרת הרע למוטב, בסוד עתיד חזיר ליטהר. וישחוט הקב"ה מלאך המות (סוכה נב א), דהיינו 'בלע המות לנצח' (ישעיה כה, ח). וישאר מלאך, כי הקליפה בראשה יש לה אחיזה בקדושה, כמו ראש עשו בעטפיה דיצחק, ובהתפשטות נעשית טומאה, כענין סמאל, מצד אחיזתו בקדושה 'אל', ומצד שהוא סמא דמותא בר מינן נקרא 'סם', ולעתיד 'סם' יתבטל.

(של"ה, פרשת חיי שרה, תורה אור, אות י)

נב. לעתיד לבא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו

15-16
...השורש ממרור, שאינו נאכל לא לח ולא יבש. 'לח' רומז על הטוב, וה'יבשות' מורה על היסורין, כי זה היבשות ממרור רומז על עצם הרע, כי זה השורש הוא 'משורש נחש יצא צפע' (ישעיה יד, כט), 'שרש פורה ראש ולענה' (דברים כט, יז). עד לעתיד שיתבטל הנחש, ויהיה נשחט מלאך המות, אז 'שורש ישי אשר עומד לנס עמים' (ישעיה יא, י), היפך מנחש.

(של"ה, מסכת פסחים, מצה עשירה, דרוש רביעי, אות תכח)

נב. לעתיד לבא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו

15-16
מצות שופר של ראש השנה שהוא לערבב השטן (ראש השנה טז ע"ב), ולעתיד ישחוט הקב"ה את מלאך המות שהוא השטן, וכתיב (ישעיה כז, יג) 'ביום ההוא יתקע בשופר גדול'.

(של"ה, פרשת פינחס, תורה אור, אות ג)

לעתיד לבא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו

15-16
כל חלק רע שבעולם בהכרח כי יהיה לו דבר המעמיד כל שהוא מהחיוני שהוא בחינת הטוב, כי חלק הרע שם מיתה יש לו, ואיך יחיה ויהיה במציאות, ואין צריך לומר שיתנועע וילך כבעלי חיים? לזה בהכרח שיהיה בו חלק כל שהוא מבחינה הנקראת חיים, וזה חלק טוב. ובזה תשכיל להבין מאמרם ז"ל כי לעתיד לבא יביא הקב"ה לס"מ וישחטנו... ודברים אלו אין להם משמעות, כי לא יוצדק שחיטה למלאך. ולְמַה שהקדמנו, תהיה הכוונה כי יסיר ממנו חלק המחייהו, ובהסרת ממנו חלק הטוב, זו היא שחיטתו.

(אור החיים, שמות פרק יא, ה)

לעתיד לבא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו

15-16
והודיע הכתוב כי יש יום לא-ל איום לבא במשפט עם הסובבים את הדבר למיתת הצדיקים וגאוני עולם להשתלם מהם, והוא אומרו "שלם ישלם המבעיר" הם הרשעים הקוצים את כל אשר הרגו... טעם כפל "שלם וגו' המבעיר" וגו' - כאן רמז הכתוב כי לא לאיש הרשע לבד יעשה ה' משפט התשלומין, אלא גם להמחטיאו, והוא יצר הרע בחינה המחטיאתו, כי גם לו משפט חרוץ, ביום ההוא יגדל המספד עליו בעשות בו ה' דין, כמאמרם ז"ל שמביאו ה' ושוחטו... כי מזיד הוא, ומלך המשפט ישפוט בצדק להשתלם ממנו, ונשגב ה' לבדו.

(אור החיים, שמות פרק כב, ה)

לעתיד לבא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו

15-16
"וכי ימוך אחיך" וגו' - פרשה זו תרמוז למה שאמרו ז"ל בספר הזוהר (תיקונים י') כי ה' צוה לשר אדום שהוא ס"מ שלא יתנהג באכזריות עם ישראל. והוא אומרו "כי ימוך אחיך", על דרך אומרו (מלאכי א, ב) "הלא אח עשו ליעקב". "עמך" - פירוש, נמיכותו ועניותו הוא לצד היותו עמך שנתלוה לדרכיך הרעים. "ונמכר לך" - על דרך (ישעיהו נב, ג) "חנם נמכרתם", ודרשו בספר הזוהר (ח"ב קכח ע"א) כי בחינת ס"מ תקרא חנם, שגלות החל הזה הוא לאדום, "זכור ה' לבני אדום". ויצו ה' לא "תעבוד בו עבודת עבד"... "לא תרדה בו בפרך ויראת מאלהיך". ומצד דבר זה יתחייב מיתה ס"מ לעתיד לבא כמאמרם ז"ל, שהרי הוא מותרֶה, ועבר מצוות ה'.

(אור החיים, ויקרא פרק כה, לט)

לעתיד לבא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו

15-16
"וידעת היום" - צריך לדעת מה ידיעת יום מימים מה ישיב אל לבו. ואולי שנתכוון להערות הצריכין להכניע היצר השוכן בלב האדם... על דרך אומרם ז"ל שלעתיד לבא יביא הקב"ה את השטן ושוחטו לעיני כל ישראל, וציווה משה שיתן האדם בידיעתו היום ההוא הגדול שבו ישלוף ה' חרבו וישחט ס"מ הרשע, ובזה ישיב אל לבבו לדרך הישר, כי ייכנע השטן לפניו.

(אור החיים, דברים פרק ד, לט)

לעתיד לבא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו

בעקבתא דמשיחא העיקר הוא רק להוציא יקר מזולל, ורק במקום יצר הרע ותגבורת עוונות "משם יקחך" דייקא על ידי תשובה, כמו שאמרו בחלק (סנהדרין צח ע"א) בן דוד בא בדור שכולו חייב... וכן משיח עצמו נולד ממקום כזה, כידוע מה שאמרו במדרש הנעלם וירא (קי ע"א) על בנות לוט ולוט שהם שורש כח היצר הרע, ומשם נצמח שורש בן דוד. והיינו שזהו תכלית השלימות שיהיה אז, שיתהפך שורש הרע לטוב, שזה שחיטת היצר דאמרו בסוכה.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות קיא)

וזה שאמרו ז"ל (מנחות כט ע"ב): עולם הזה נברא בה"א ועולם הבא ביו"ד, כידוע דשתי אותיות אלו דשם מורים על חכמה ובינה שהם מוחא וליבא. ובעולם הזה רחמנא ליבא בעי, ומעלת האדם כפי החשק שבלב. אבל בעולם הבא שישחט היצר הרע ולא יהיה עוד מקום לבחירה, אז יהיה המעלה כפי יתרון החכמה וההשגה שבמוח.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות רמח)


ולעתיד כשיתקע בשופר גדול לומר עורו ישנים מתרדמתכם. אז יבואו גם כל האובדים ונדחים שבישראל דלא ידח מהם נדח... וזהו זביחת היצר הרע אז שהוא כעין כריתת הערלה במילה.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, קדושת שבת מאמר ז)


נב. לעתיד לבא מביאו הקדוש ברוך הוא ליצר הרע ושוחטו

אם האדם מכין עצמו לקבלת מס"נ, הרי יש להיצר דין רודף ומצילין אותו בנפשו. וזהו ענין זביחת היצר, שהקב"ה זובחו בשביל ישראל, מפני שישראל הם מוכנים להעקד עבור קדושת שמו ית'.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ז (אורי וישעי), פרק ד, עמ' כט)



לעתיד לבא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים

15-16
עוד ירמוז באומרו "ולזבח השלמים", כי תכלית הבירור יהיה באמצעות הזבח דכתיב (ישעיהו לד) "כי זבח לה' בבצרה", ואמרו ז"ל: עתיד הקב"ה לשחוט את השטן, ופירוש שחיטה זו היא שיסיר ממנו בחינה המחייהו שהוא ניצוץ הקדושה, ובזה השלמים נשלמו כל הבירורים, והודיע הכתוב כי גם הדבר הזה יושג באמצעות עסק התורה, כי בזכות עסק התורה שעוסקים הצדיקים בעולם הזה יהיה הדבר. ולזה רמזו ז"ל בדבריהם כי השחיטה הלז תהיה על זה הדרך: הקב"ה מצד אחד, וכל הצדיקים תופסין הסכין מצד אחר, לזבוח זבח ההוא, כי בכוחם היה המושג.

(אור החיים, ויקרא פרק ז פסוק לז)

לעתיד לבא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השערה הללו בוכין והללו בוכין צדיקים בוכין ואומרים היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה ורשעים בוכין ואומרים היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה

15-21
דבר שיסודו בדמיון כוזב, כשיסור הכח הדמיוני, אז יתגלה כח האפיסה והריקניות שבו. אמנם דבר שיש לו יסוד חזק במציאות וצורך ותעודה שכלית, אע"פ שהדמיון לפעמים מסביר לו פנים, מ"מ בהסתלק יסוד הדמיון יש שיראה ג"כ לדבר גדול. ויש שע"י הסרת הדמיון, עוד תראה ביותר תעודתו המושכלת ויגדל עוד ערכו. סימן לדבר "ועיניכם תראינה ואתם תאמרו יגדל ד' מעל לגבול ישראל" (מלאכי א, ה). והנה היצה"ר בכלל ודאי יש לו תעודה נכבדה. כי הכוחות הרעים, אע"פ שהם מסבבים רע לעושיהם ולנמשכים אחריהם, מ"מ הם נדרשים לכלל המציאות כמו הכוחות הטובים ממש, אלא שאיכות הצטרכותם למציאות איננה באופן אחר כי אם [כשיעשו] דוקא ע"י מי שמתפתה מיצרו ואיננו נזהר מליפול במוקשים ע"י שרירות לבו. ואם רק יבוא למדה זו להיות רואה בעין פקוחה את דרך האמת, שוב כל מה שיעשה לזו התכלית, לא יביא את אותה התועלת הצריכה לצירוף החלק הרע אל הטוב, שנעשה דוקא ע"י עושי רע ומשתכלל במציאות אמנם, דוקא ע"י ביעורם וכליונם וסבילת יסוריהם של אותם הכוחות הרעים עצמם. ע"כ בדרך כלל עולה קילוסו של הקב"ה מגיהנם כשם שעולה מגן עדן (שמות רבה ז, ד). והנה מה שמתיחש אל ההדרכה המעשית לאדם, קבועים הם יסודות הטוב והרע המוסרי, ואין רשע נמשך לרע כי אם ע"י הימשכו אחרי דמיון יצרו הרע ע"י הכחות הדמיוניים, אבל בשום אופן אין המניע את הרע מוצא יחש בעצמו עם התכלית הכללית של צורך הרע. כי אם היה בא למדה זו, כבר לא היה רע מוחלט בפועל ולא היה ראוי כלל אפילו לתעודת הוצאת הרע הכללי עצמו, כי אם כבר היה נכנס לצד הטוב, כענין "גדולה עבירה לשמה" (נזיר כג ע"ב). ע"כ המשכת הרשעים היא כולה מצד פרטיות הימסרם ברשות לבם (בראשית רבה לד, י) ואי אפשריות הגברתם על שקרותו של הדמיון, המראה להם את הרע לטוב ואת החושך לאור. ע"כ בראותם את אור האמת, יתגלה להם ערך האפס הנמצא במה שנמשכו אחריו. אמנם הצדיקים הם כבר למודים להיות נמשכים אחר הטוב הכללי ומכניעים את הטוב הפרטי לגביהם. הם, בראותם שהרע עם כל אפיסתו מצד הדמיון, יש לו כ"כ תעודה כללית, שישמשו בעולם הכוחות הרעים שיצאו אל הפועל דוקא ע"י עומק הרע, הם מתפלאים לומר, איך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה, לוּ לא היתה התעודה הטובה שיש להמציאות שסיבבה הכח המעיר לעשות הרע בכלל, נגלית לפנינו ומצטרפת עם הכח הדמיוני, היתה בודאי קשה להיכבש. אמנם הקב"ה איבד דרכן של רשעים מנגד עיניו (מדרש תהילים א), שלא תתראה בחוג הבחירה שיסוד הצדק והרשע עליו בנויים. אבל בהתגלותה בכל ערכה, תראה באמת להר גבוה, כלומר שיתגלה ערך תעודתו החזקה במציאות הוייתו, שא"כ כל תביעותיו הן ממשיות לפי האמת, אלא שעומק היותר נעלה של האמת לאמתתה, נגלה דוקא ע"י כיבושו ושלילותו. אבל איננו בשום אופן חוט השערה, דבר המתבטל באפס יד, כי אם הר גבוה שכוח ענקי דרוש לכובשו. וזהו כח הבחירה הנפלא מאד בעוזו, שנגמר בעצם ע"י עזרתו של הקב"ה, ולולא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו [לקמן נב ע"ב], ולא ניתן רשות לעין לראות, ואלמלא ניתן רשות לא היה אפשר לעולם לעמוד מפני המזיקין. ושרו של עשו המתאבק עם יעקב טרם שעלה השחר אין לו רשות כלל לגלות את שמו, כי אם משיב "למה זה תשאל לשמי" (בראשית לב, כט), שכיון שתעשה למטרת השם, היינו התעודה שהיא חפץ טוב, כבר לא תצא זו התכלית המכוונת מהרע לעמקו. ע"כ הקב"ה באמת מעצים כחם של צדיקים לעשות רצונו (ילקוט שמעוני יואל רמז תקלד).

(פנקס יג, אות כג)

צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השערה

16-18
'ארצה שעיר שדה אדום' (בראשית לב, ד) - 'ארצה שעיר' זה סמאל, כי חלקו השעיר שהוא עזאזל ביום הכיפורים, כי כולה פרשה רומז לזה... עוד יש רמז למה נקרא 'שעיר', כי נודע, כי סמאל הוא השטן הוא היצר הרע כו' (בבא בתרא טז ע"א), ולעמו נדמה כשער, כמו שאמרו במסכת סוכה לעתיד לצדיקים נדמה היצר הרע כהר ולרשעים כחוט השערה כו'. וזהו רמז של 'הר שעיר', מצד הצדיקים נדמה כהר, ומצד הרשעים כ'שער'. והוא שרו של עשו מלא 'כאדרת שער' (בראשית כה, כה), מלא עבירות, על כן קראו 'שעיר'. 'שדה אדום' הוא עשו למטה, כי עשו הוא אדום.

(של"ה, פרשת וישלח, תורה אור, אות ט)

נב. צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השערה

16-18
כמו שלמטה 'היום לעשותם', ברכה וקללה, הר גרזים והר עיבל, כן לעומתם למעלה יש שני הרים, ההר הטוב - 'מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו' (תהלים כד, ג), והר שעיר הוא הרי נשף חשך וצלמות, הנמשך מיצר הרע שנמשל לצדיקים כהר ולרשעים כשער, וזהו 'הר שעיר'.

(של"ה, פרשת ראה, תורה אור, אות יז)

צדיקים נדמה להם כהר גבוה וכו' צדיקים בוכין ואומרים היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה וכו' ואף הקב"ה תמה עמהם

16-22
ויש להבין, בכיה זו מה טיבה? וכי בכו בכיה של חנם, דמה דהוה הוה, הא באמת כבשוהו. ובפרטות התמיהה של הקב"ה יש להבין מה טיבה. אבל הדבר, כי לפעמים אין כח ביד האדם לכבוש היצר רק בעזר וסיוע מאת ה' אשר לא יעזוב חסידיו, וא"כ יש כאן פתחון פה לבלי יתן שכר, כי אם לא היה בידו לכבוש רק ממעשה ה', מה שכר יש כאן, הלא על זה טבע ה' בחוק הבריאה עצמות הבחירה, כדי ליתן שכר ועונש למקיימים ועוברים מצוות ה'. וזהו שהצדיקים יהיו בוכים, כי ידמה בעיניהם כהר גדול, ואמרו איך היה סיפוק בידינו לכבוש ההר הזה? ועל כרחך ע"י עזר וסעד ה'. ואם כן איפוא מה נבוא ביום מחר על שכרנו, כיון שלא נעשה דבר מצדנו? וה' ליישב לבבם ולנחמם מעצבונם, אף הוא עמד כמתמיה, וזו ראיה שלא עזר א-לוה בצדו, כי אילו מה' היה זאת, למה יהיה הוא בעצמו מתמיה? ומזה יהיה לבב הצדיקים מיושב ומנוחם, כי עוצם צדקתם פעל זאת, שכרם הרבה מאד וישגה אחריתם.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ב, עמ' מא במהד' תשמ"ח)

צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השערה וכו' תלא נפשיה בעיבורא דדשא ומצטער אתא ההוא סבא תנא ליה כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו

מי שיש לו תשוקה גדולה לתאוות הגוף, אל יתעצב בזה, לחשוב כמה פגום הוא שיש לו תשוקה כל כך. כי אדרבה, הוא כלי מוכן לתוקף אהבת ותשוקת דרישת האמת. וכמו שנחמו ההוא סבא [אשר הוא אליהו לדעת יש מפרשים בתוס' פרק קמא דחולין (ו ע"א), ושמעתי דכן הוא האמת...] לאביי. ועל זה אמרו דלעתיד לבוא צדיקים נדמה להם יצר הרע כהר ורשעים כחוט השערה, ואינו שקר, רק שניהם אמת, כי לאלו תשוקתם ותאוותם עצומה ביותר.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות מד)

צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השערה וכו' ועלה באשו ותעל צחנתו שמניח אומות העולם ומתגרה בשונאיהם של ישראל וכו' ובתלמידי חכמים יותר מכולם כי הא דאביי וכו' אמר אביי אי מאן דסני לי הוה לא הוה מצי לאוקומיה נפשיה וכו' כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו

16-56
ובפשוטו של ענין, שאדם הגדול הנה כוחותיו גדולים, ולכאורה יש בידו להכניע את היצר בקל, ונמצא כי משקל הבחירה לוקה, ולכך, למען יוכל היצר הרע לעמוד מולו במערכה, ניתן גם ביצר כוחות גדולים יותר. ונמצא כי משקל הבחירה של אדם הגדול הוא ממש כאותו משקל של אדם פשוט, כי הגם שכוח האדם הגדול רב הוא משל האדם הפשוט, אמנם המערכה אשר ניצב הוא בפניה קשה היא... יותר מן המערכה אשר האדם הפשוט ניצב לפניה... אמנם נראה כי... לאדם הגדול מלחמה גדולה יותר, וסכנתה מרובה, והוא ע"פ מה שאמרו... ובתלמידי חכמים יותר מכולם, כי הא דאביי.... והנה ראינו כי ע"י שבת"ח מתגרה היצר יותר מכולם, קשה עבורם המלחמה למאד, ועד כדי שהעיד אביי על עצמו ואמר, כי אותו נסיון עצמו שעמד בו האדם הפשוט, הנה עבורו שת"ח הוא קשה הנסיון למאוד ולא יוכל לעמוד בו... הרי לנו... שמהות ה"יצרו גדול" הינה כפשוטו, שיצרו גדול משל שאר בני אדם, אף יותר ממה שכוחותיו גדולים, וממילא שסכנתו לאדם הגדול גדולה יותר... וזה נלמד גם מעונשו של יצר הרע, כי "ואת הצפוני ארחיק..." הוא משום שעזב אוה"ע והתגרה בישראל, וכן משום "@7ובת"ח יותר מכולם", הרי שהתגרות היצר בישראל ובת"ח אינה מתפקידו... כי א"כ אין מקום לעונש, אלא ע"כ שבהתגרות זו חרג הוא מתפקידו, כי בזה שמתגרה הוא בהם במיוחד, מקשה עליהם היצר את העבודה יותר משדרכו להקשות לשאר בני אדם, ועונשו הוא על כך... אמנם יש להתבונן... דאכן מובן שבפני ת"ח יעמיד היצר נסיונות קשים יותר, אך אביי העיד על עצמו כי באותו נסיון עצמו שעמד בו האדם הפשוט, אין בכוחו... לעמוד... איך יתכן שאותו נסיון עצמו העומד בפני שני בני אדם לא היה שוה לזה ולזה?... מהותו של יצר הרע אינה מציאות כלל כי אם דמיון... והביאור, כי הנסיון עצמו אינו כלום, כי אין בו כי אם דמיון בלבד, וכפי השיעור שנסתמאו עיני האדם כן שיעור הדמיון שבו, וכאותה המידה עצמה כן הוא גודל הנסיון. וזהו פעולתו של היצר הרע במה שמתגרה יותר בת"ח, שמחליש את כח שכלם ומגביר בהם את דמיונם, יותר משעושה לשאר בני אדם... ואמרו חז"ל לעתיד לבוא מביא הקב"ה... צדיקים בוכים... ורשעים בוכים... ... כי יצרם של הצדיקים גדול הוא משל הרשעים, ולכך לצדיקים נראה יצרם כהר גבוה... ולרשעים נראה אך בדמות חוט שערה... והנה הטעם שיצה"ר מתגרה בת"ח ביותר, הוא כי אם רק יצליח להכשיל את הת"ח בפעם יחידה, ואפילו... כשלון קל, הנה יצא יצה"ר נשכר מזה לאין שיעור, כי מהותו של ת"ח שגדור הוא, ואם אך עלה בידו לפרוץ את הגדר, אזי בזה שינה את כל מהותו, כי שוב הוא אינו גדור, ויש בידו לפרוץ שוב ושוב בקל... אולם אם יצליח היצר אך להכשיל אדם פשוט שאינו גדור... אין בידו אלא כשלון זה בלבד. ולכך משתדל הוא עם הת"ח ביותר (ועל זה באמת נענש היצר... שהרי הת"ח אינו אשם בזה שמצליח היצר במה שמכשילו ביותר).

(רבי חיים שמואלביץ, שיחות מוסר, תשל"ג, מאמר כו, עמ' פג-פו במהד' תש"מ)

ורשעים נדמה להם כחוט השערה

17-18
ואמר "כי יהיה איש שונא" - כי אין שונא לאדם כיצרו הרע והוא מקור השנאה... "וארב" - שאורב לו להחטיאו, כי יש לך לדעת שעבירה ראשונה שעושה האדם אינו עושה אלא כשגגה ובזה מוצא שער הצר ליכנס לנפש... גם מסביר לו פנים על מעשה הרע, ויאמר לרע טוב, ואין לך אורב גדול מזה, ובזה מתגבר עליו. והוא אומרו "וקם עליו", מה שאין כן קודם לכן, שהיה כחוט השערה, הלך [לקמן עמוד ב] בתוך האדם, ועל ידי החטא יתגבר ויקום עליו.

(אור החיים, דברים פרק יט, יא)

ורשעים נדמה להם כחוט השערה וכו' ורשעים בוכין ואומרים היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה

17-21
ה' יתברך היקל על זה, ובחר בתשובה וצוה עליה, וביאר ענינה בדבר קל מאד, והוא החרטה על מה שעבר והטבת המעשה על העתיד, והבטיחנו בזה הבטחה שלמה, שאם יעשה כן יכופרו העונות הקודמים לגמרי, וזה פלא עצום וחסד נשגב למאד... ואין ספק כי החסד הזה הנפלא היא הצלחה גמורה לטובת המתעוררים על התשובה, והיא לרעת הרעים שאינם מתעוררים עליה. שאילו היה התשובה מה שהשכל גוזר שיצטרכו בהשגתה, כמו אלפי אילים ורבבות נחלי שמן והבכורות והפרי בטן, היתה קצת התנצלות לרשעים, שאף על פי שהיה מן הראוי לתת כל זה או יותר אם אפשר, בעבור היות יצר לב האדם רע, לא ימצא את לבבו להעמיס על עצמו העבודות הכבדות. אבל כיון שה' יתברך הקל בזה, איזה התנצלות יש למי שאינו מתעורר? והוא אמרם ז"ל בסוכה בכיוצא בזה: רשעים נדמה להם כחוט השערה, ואומרים היאך לא יכולנו לפסוק חוט השערה הזה.

(דרשות הר"ן, דרוש ו)

יצר הרע בתחילה דומה לחוט של בוכיא ולבסוף דומה כעבותות העגלה

25-26
וצריך לעולם ליזהר מהקלות, כי יצר הרע לא יכשיל אדם בתחלה אלא בקלות, עד שמהקלות יבא לחמורות. כמו שפירשו רז"ל... יצר הרע בתחלה דומה לחוט, ולבסוף דומה כעבותות העגלה.

(ראשית חכמה, שער היראה פ"ו אות ה, עמ' צט במהד' תש"מ [הובא בשל"ה, מסכת ראש השנה פרק דרך חיים תוכחת מוסר, אות קמד])

יצר הרע בתחילה דומה לחוט של בוכיא ולבסוף דומה כעבותות העגלה

האדם כל זמן שקומתו הולך וגדל דהיינו עד כ' שנה... אין יצרו גדול כל כך אצלו, כי מותרי המזון באים אל הגידול לגדל גופו... אבל כאשר כבר גדול ואין מותרי טבע בא אל גידול גופו לכך באים המותרות אל הש"ז, ולפיכך מן כ' שנה ואילך כאשר לא ישא כל ימיו בהרהורי עבירה מפני שכבר הוקבע בו המחשבה וההרהור לדבר רע, אבל אם נשא אשה קודם לא הוקבע בו יצר הרע... כאשר כבר שולט יצר הרע באדם קשה לסלקו, כדאיתא בפרק החליל: אמר רבי אבא, היצר הרע בתחלה דומה לחוט של חבל ולבסוף דומה כעבותות העגלה... ולפיכך יצר הרע שכבר נשתרש קשה להסיר.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב הפרישות פרק ב)

יצר הרע בתחילה דומה לחוט של בוכיא ולבסוף דומה כעבותות העגלה

25-26
רוב המפרשים אמרו שהיצר הרע מושך כוחו מן הנחש הקדמוני, והיצר הרע דומה בתחילה לחוט של עכביש ואחר כך לעבותות העגלה. לכך נאמר "הוא ישופך ראש", כי אם יהיה זריז ויצא וילחם ביצרו הרע בראש, רצה לומר בהתחלה תיכף בבואו אליו, אז הוא ישופך, כי בנקל ינצחו האדם וינתקו מעליו כאשר ינתק פתיל חוט של עכביש. אמנם אם בראש דבריו יתן מקום ליצרו, וילך אחרי עצתו יום אחר יום עד שנעשה חזק כעבותות העגלה, אז קשה לנצחו ואדרבא הוא ינצחך. לכך נאמר אל הנחש "ואתה תשופנו עקב", כי העקב היינו הסוף, ורצה בזה שאם בסוף רצה להלחם בך, אז אתה תשופנו ותנצחו, כי יהיה קשה על האדם לנתק עבותות העגלה מעליו, כי כבר קשור בו היצר הרע בעבותות אהבה בתענוגים, וקשה לפרוש הנבעל לערל וטמא זה.

(כלי יקר בראשית פרק ג, פסוק טו)

משיח בן דוד וכו' אומר לו הקב"ה שאל ממני דבר ואתן לך וכו' אומר לפניו רבונו של עולם איני מבקש ממך אלא חיים

28-34
ועיקר בקשת תשוקה ראוי שתהיה לפי הכרת השכל והיושר, והם מורים ומלמדים אותנו שאין ראוי לבקש ולחפוץ כי אם עשיית רצונו ית'. ומצד הברואים, כיון שעכ"פ הם ברואים, אין כלל מה לחפוץ כי אם בקשת המציאות, לא זולת, וכל המוני השלמיות שאפשר להעלות על כל מדע אינם באמת כי אם מה שיש בורא שלם ית"ש. וזהו שאמרו חז"ל שאמר הקב"ה למשיח שאל מה אתן לך א"ל איני מבקש ממך אלא חיים שנאמר חיים שאל ממך נתת לו וגו'. ואחרי מציאותנו, שיש מקום לדעת ורצון לחול בנו, אנו מכירים מצד שורת החכמה והיושר, שגם בקשת המציאות אינה חשובה כלום, כי אם מה שיש בזה רצונו ית', כי חיים ברצונו.

(מוסר אביך, פרק ב, אות ה, עמ' לד)


נב. שבעה שמות יש לו ליצר הרע

[הן שבע מיני טומאות שמטמאות את האדם, וכנגדן שבעה מדורי גיהנם.]

(רבי יוסף מעסינג, אגדות ריב"א על ההגדה, דף ה ע"ב-ו ע"א)
לטקסט



שבעה שמות יש לו ליצר הרע הקב"ה קראו רע שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו משה קראו ערל וכו' דוד קראו טמא וכו' שלמה קראו שונא וכו' ישעיה קראו מכשול וכו יחזקאל קראו אבן וכו' יואל קראו צפוני

38-48
...חויב אל המגדל בנים והמיישר אותם להסיר מהעולם חטאת נעוריו ופשעיו המונעים הטוב מהזמנים הבאים מניעה הכרחית, ולעשות כענין הנוטע האילן וקוצץ ענפיו הנשחתות... כדי שיהיה העולם משם ואילך למדרגת הבחרות, ובהתמידו בהמשך התיקון יגיעו שנים אשר יאמר אין לי חפץ בהם בסכלות כלל. והוא טעם "ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם" כו'. ירצה על האדם בכלל, כי טבע העולם חייב כן מצד נעוריו, אמנם אחרי כן בהמשך הזמן, בושת עלומיו ישכח ויגער בו טבעו בלי ספק, באופן שלא ישובו לכסלה עוד דרך כלל... וכמוהו הורו חז"ל על זה הענין המעולה במה שאמרו שבעה שמות נקראו לו ליצר הרע. הקב"ה קראו רע שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו, כי הנה הוא בבחינת הנערות אשר בו ידבר, הנה הוא רק רע כל היום ואין אומר השב. אמנם משם ואילך כבר נתפשרה דעתו ומשתנה ענינו לטוב, שינויים שמספר כולם שבעה, כנגד שבעה העשרות שזכרנו. והנה משה קראו ערל, ודוד - טמא, ושלמה - שונא, ישעיהו - מכשול, יחזקאל - אבן, יואל - צפוני. ירצו שנחלש כח היצר הרע ונתקן ענינו יום יום, עד היום האחרון שבו נצפן ונטמן לגמרי, כמו שנאמר עליו "ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב" וכו' (דברים ל).

(עקידת יצחק, בראשית שער יג, עמ' רט במהד' עוז והדר)

שבעה שמות יש לו ליצר הרע הקב"ה קראו רע וכו' משה קראו ערל וכו' דוד קראו טמא וכו' שלמה קראו שונא וכו' ישעיה קראו מכשול וכו' יחזקאל קראו אבן וכו' יואל קראו צפוני

38-48
ויראה שזה הענין הנכבד כוונהו חז"ל בהגדה באומרם דרש ר' עוירא ז' שמות נקראו ליצר הרע הקב"ה קראו רע שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו. משה קראו ערל שנא' ומלתם את ערלת לבבכם. דוד קראו טמא שנ' לב טהור ברא לי אלהים מכלל דאיכא טמא. שלמה קראו שונא שנאמר אם רעב שונאך האכילהו לחם. ישעיהו קראו מכשול שנא' הרימו מכשול מדרך עמי. יחזקאל קראו אבן דכתיב והסירותי את לב האבן מבשרכם. יואל קראו צפוני שנאמר ואת הצפוני ארחיק מעליכם. כי מהראוי שיכוונו חז"ל להמציא לנו שום תועלת מקריאת השמות האלו ומספרם, דאי לאו הכי מאי נפקא לן מינה? אמנם מספרם ושמותם יעידו עדות ברורה, שכוונו אל המדרגות אשר נזכרו בפרשה הזאת על הדרך שאמרנו. וזה כי מה שקראו הקב"ה רע הוא באמת בבחינת היותו במדרגה הראשונה מחזקתו וגובה לבו, שאם יונח על טבעו לא יקווה ממנו רק רע כל היום. אמנם משה קראו ערל לומר שאם הוא קשה להביאו אל היושר מצד ערלתו ואטימתו משמוע, הנה אינו נמנע כמו שהערל אם שהוא קשה בעיניו להמול, אמנם הסרת הערלה אינה נמנעת, אבל היא אפשרית בהרצאת דמים. ודוד קראו טמא, והוא ענין שלישי יותר נקל מהקודם, כמו שירידת האדם אל הנהר אל הטבילה הוא יותר נקל מהסרת הערלה. ושלמה קראו שונא, לומר בהרגיל נפשו על הענין הקודם, כבר יהיה יותר קל ההסרה, עד שלא יצטרך אל טורח הטבילה המטהרת הטמא, רק שיהרהר בלבו, כמו שיספיק זה למי שירצה להעביר שנאת השונא אשר עם לבבו, במה שיגמור בלבבו להשלים עמו. ישעיהו קראו מכשול, והוא ענין חמישי, מן הראשונים הכי נכבד, והוא שכבר יהיה החטא למכשול בעיניו יוצא ונתקל בו ונכנס ונתקל בו, והוא עומד ומשמר עצמו ממנו. יחזקאל קראו אבן, והוא ענין ששי יותר מעולה, והוא שאפילו למכשול אינו בעיניו, רק לאבן מעמסה מונחת בקרן זוית, שאינו יכול לינזק בה בשום פנים, וכבר נתקיים בו מה שאמר: אם אבן הוא נמוח (לקמן נב ע"ב). יואל קראו צפוני - הוא הענין השביעי המעולה מכולן, כאשר יהיה היצר טמון וצפון, בלתי נראה בו כלל, והוא מעלת האלהיים כרבינו הקדוש וחביריו (כתובות קד ע"א), ואם הם מעטים, אשר לא נהנו ממנו אפי' באצבע קטנה... אמנם נתייחסו אלו השמות על סדר השלמים שנמצאו בעולם: הא-ל ית' בראש, ואחריו משה נביאו נאמן ביתו, ואחריו דוד, וכן הסדר, להורות על העולם בכלל, כאילו הוא איש אחד, וכמו שיבוא אלו הענינים עליו מתחלת בריאתו עד סוף... ואל תאמר: הנה הימים אשר קראו בשמותם הנביאים הראשונים היו טובים מהאחרונים אשר בימי יחזקאל ויואל - כי לא מפני זה נשתנה הסדר הכללי, שאפילו בימי ירמיהו שאז נחרב הבית, נאמר "התאנים הטובות טובות מאד" (ירמיהו כד), וכל יורדי בבל היו צדיקים וישרים בעיני ה'.

(עקידת יצחק, דברים שער צז, עמ' קמו-קמז במהד' עוז והדר)

שבעה שמות יש לו ליצר הרע הקב"ה קראו רע וכו' משה קראו ערל וכו' דוד קראו טמא וכו' שלמה קראו שונא וכו' ישעיה קראו מכשול וכו' יחזקאל קראו אבן וכו' יואל קראו צפוני וכו' (נב:) אבר קטן יש לו לאדם מרעיבו שבע משביעו רעב

פי' כי היצר הזה ה' יתברך קרא אותו רע, ואין ספק שאין דבר הפך דבר רק כמו הרע לטוב, וראוי שיהיה הקב"ה קורא אותו רע במה שהוא יתברך הוא הטוב האמתי, וקרא היצר הרע רע שהוא הפך הטוב. וראוי שיקרא הקב"ה את יצר הרע רע, כי הוא ית' נמצא מחויב המציאות, והמציאות הוא הטוב כמו שכתוב בכל נמצא "וירא אותו כי טוב", והיצר הרע הוא הפך זה, שהוא העדר, לכך נקרא רע...
משה קרא אותו ערל, כי האדם כאשר הוא ערל כאלו היה בריה אחרת ממי שהוא נימול... כי מדריגת משה היה גדול מאוד, עד שאין ליצר הרע שום שייכות אל משה לפי עצם מעלתו, שהיה איש אלהי, והיה היצר הרע מאוס בעיניו, אבל אין כל כך רחוק כמו שהוא במדריגת הקב"ה שקראו רע, שאין הטוב שייך אל הרע כלל, ואילו מדריגת משה עם מעלתו לא היה כמו זה. ולפיכך קראו ערל... כי הערל... אינו בפועל הנגלה... רק מכוסה וטמון, כי בערך משה ומעלת מציאותו אין מציאותו של יצר הרע מציאות גמור, רק כמו הערל.
ודוד קראו טמא, ידוע כי הטמא נבדל מן הטהור עד שמחוץ למחנה מושבו, ואמר הכתוב (איכה ד) "סורו סורו אל תגעו". אבל אין כאן הבדל לגמרי כמו שהוא אל הערל עם הנמול, שזהו אדם אחר, כי זה נקרא ערל וזה נמול, והנמול אי אפשר שיהיה ערל, והטהור אפשר שיהיה טמא. ועוד תדע כי הטמא הוא מרוחק מן הנמצאים, כי הם אסורים ליגע בו, ואינו בכלל הנמצאים.
אמנם שלמה קראו שונא, מפני שהשונא נבדל גם כן מן אשר שונא לו ומרוחק, אבל אין זה כמו הטמא, כי הטמא מטמא במגעו... אבל השונא אינו מתחבר עם אשר שונאו, אבל נגיעתו אינו מטמא אותו...
ישעיה קראו מכשול, וידוע כי המכשול מתנגד לאדם לפי שהוא מכשול לו. ודבר זה פחות מן השונא, כי השונא הוא מתנגד לו לגמרי ומחולק ממנו, ואילו המכשול אין כאן התנגדות, רק כאשר יקרב אליו הוא מתנגד אליו.
אמנם יחזקאל קראו אבן, שהאבן אינו מכשול, רק הוא דבר קשה על האדם... שהוא למשא על האדם. אמנם יואל קראו צפוני, שהוא צפון בלבו של אדם ואינו יודע ממנו.
וכאשר תבין כי באלו המדריגות פוחתים והולכים מעליון עד התחתון. ויש לך להבין... כי ההעדר והוא יצר הרע מגיע עד ז' מדריגות ולא יותר, וכמו כן הגיהנם שהוא הרע יש ג"כ אליו שבעה שמות כמו שמבואר במסכת עירובין (יט ע"א), והכל הוא ענין אחד. ובענין זה מדריגות בני אדם: יש אדם כאשר רואה חטא אינו נחשב לו ואינו מתפעל מן החטא כלל, ויש אדם כאשר רואה חטא לפניו קשה עליו עשיית החטא, ויש שהוא נחשב לו מכשול, ויש מתנגד לחטא ושונא לו לגמרי, ויש שאומר אל החטא סורו סורו טמא, ויש יותר גדול שנחשב ערל כי מעשה החטא בעיניו בריה זרה ומאוסה, ויש שבעיניו עושה החטא כאלו אינו אדם וכאילו היה נעדר, וזה ענין הרע, שהרי הרע הוא דבר שאין לו מציאות. ויש בזה במה שיש שבעה שמות ליצר הרע רמז מופלג, כי שבעה מלשון שביעה... ולכך יש ליצר הרע ז' שמות, כמו שאמרו ז"ל אבר קטן יש באדם משביעו והוא רעב מרעיבו והוא שבע, לכך יש לו שבעה שמות כי עיקר יצר הרע כאשר הוא שבע מיצרו, ואז יצרו יותר מושל בו.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב כח היצר פרק א)

נב. הקב"ה קראו רע

38-39
אם טבע הבריאה הכין והזמין מצודים והרבה מכשולים בהם יוקשים בני האדם, מה רב טוב אשר גמל ה' לבית ישראל לגלות את אזנם להציל אותם מידם. הקודם העיד עליו הבורא בעצמו כשאמר "כי יצר לב האדם רע מנעוריו", ואמרו חז"ל (בראשית רבה פ' לד): עלובא עיסה שהנחתום מעיד עליה שהיא רעה, ואמרו הקב"ה קראו רע.

(עקידת יצחק, ויקרא שער סא)

נב. הקב"ה קראו רע וכו' (נב:) ואשר הרעתי

תיקון למוציא זרע לבטלה הוא עסק התורה, כמו שאמרו (קידושין ל ע"ב): בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין. ואמרו הקב"ה קראו רע, והיינו בעוון דדור המבול דהיינו מוציא זרע לבטלה... וכמו שמובא (זוהר בראשית נז ע"א) ובריש פרק כל היד (נדה יג ע"א) דנקרא רע, זה היצר רע ברא הקב"ה, וכמו שנאמר "ואשר הרעותי".

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות צז)

הקב"ה קראו רע וכו' שלמה קראו שונא

38-43
[לפי זה "ואתא שונרא", קיצור של "שונא-רע", הוא רמז ליצר הרע שמחטיא את ישראל, הגדי].

(תהלה לדוד (וילנציק) על ההגדה, דף לג ע"ב - לטקסט)

דוד קראו טמא

ט' מן "טמא" רמז לשפיכות דמים הנולד לט' חודשים, כי מטעם זה היו ערי מקלט שש, וכתיב (דברים יט, ט) "ויספת לך עוד שלוש ערים", בין הכל ט', לא יותר, מן הטעם שנתבאר. מ' מן "טמא" רמז לגילוי עריות, שכן היו מי המבול ארבעים יום על שהטריחו ליוצרם לצור צורת ממזרים בארבעים ימי יצירת הולד. א' מן "טמא" רמז לעבודה זרה הנוגע באחדות ה' יתברך הרמוז באל"ף. ועל כן קרא דוד המלך ליצר הרע טמא, לפי שהכשילוֹ בשלושתן: גילוי עריות בבת שבע, שפיכות דמים באוריה החתי, עבודה זרה כמו שלמדו בסנהדרין (קז ע"א) מן פסוק (שמואל ב' טו, לב) "ויהי דוד בא עד הראש" - ביקש לעבוד עבודה זרה וכו'. ויש בהם גם כן טומאה, כי העבודה זרה מטמאה כנדה שנאמר (ישעיה ל, כב) "תזרם כמו דוה".

(כלי יקר, במדבר פרק ה, פסוק ב)

שלמה קראו שונא וכו' כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו

שמעתי כי בי"ג שנה שנכנס יצר טוב, שאז היצר רע מתגבר. וכן אמרו כל הגדול מחבירו וכו'. ומי שמתגבר וכובש יצרו לגמרי, על זה נאמר (סוטה מט ע"ב): אויבי איש אנשי ביתו, שהיצר רע נקרא שונא, כמו שאמרו בסוכה [וכן במדרש (בראשית רבה נד, א) נדרש מקרא זה איצר]. ומי שכאיש גבורתו להתגבר נגדו, אז כח היצר שלו מתפשט באנשי ביתו ומקורביו, שמכח היצר הרועש בקרבם נכנסים לו גם כן דמיונות תוהו, וכפי גדלו כך מתרבים אנשי ביתו שרי עשרות וחמישים ומאות ואלפים. ומלך שכל ישראל עבדיו, וכל מיני יצרים שבכל אחד מישראל הם מולידים דמיונות בו, והוא צריך לחלצם הטוב מהרע, ועל ידי זה נתקנים ממילא אותם האנשים גם כן.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות ריט)

לב טהור ברא לי אלהים מכלל דאיכא טמא

42-43
כמו שהמעשים הטובים לפי השכל והדת מעצמין נפש האדם התעצמות נכבד להיות לה מהלכים בין העומדים הקיימים כאשר אמרנו, כן המעשים הרעים המפירים חק השכל והתורה נותן לה מציאות והתעצמות רע ומקולקל נכון ומעותד לקבל העונש והצער המזומן לרשעים במקום דינם. והוא שאמרו ז"ל: לב טהור ברא לי אלהים וכו' - מכלל דאיכא טמא. והכוונה, כי כמו שהמישר דרכיו נברא ונתחדש בקרבו לב טהור ורוח נקייה, להיות לו בה עצמיות נבדל וקדוש נשאר לעד, כן כאשר יהיה ענינו בהפך, נברא בו לב טמא ורוח רעה מזוהמת, בו יקבל עונש גיהנם המר הערוך מאתמול לו.

(עקידת יצחק, בראשית שער ו, עמ' קט במהד' עוז והדר)

ישעיה קראו מכשול

46
הראדיצ'קובר, היו לו הרבה הברקות, רעיונות, גם בהלכה. הוא אמר: כתוב בגמ' בסוף סוכה שיצר הרע נקרא מכשול. אם כן, קשיא, איך הקב"ה ברא מכשול, הרי הוא ציוה: "לפני עוור לא תתן מכשול"? אלא, אם אחד חופר בור ברשות הרבים, ומסתמא הוא לצורך, והוא שם עמוד גדול עם מנורה, ודאי שזה בסדר. אם כן, נכון שהקב"ה ברא מכשול, יש סיבוכים בעולם אבל, יש גם אור תורה, ואם מרבים אור תורה, ובמיוחד, אור תורה של ארץ ישראל, הוא שומר ומציל. הוספתי על זה את הפסוק: "שלום רב לאוהבי תורתך, ואין למו מכשול". במקום שיש אהבת תורה, אין מכשול.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, מתוך התורה הגואלת, פרשת בלק, ח"א עמ' קמח במהד' תשמג, עמ' 289 במהד' תשעג)

נב. ישעיה קראו מכשול

46
יש על ענין זה ביטוי מיוחד של ר' יענק'ל. יום אחד הוא בא אלי ובפיו רעיון חדש. בגמרא במסכת סוכה נמצאת רשימה שלמה של הגדרות ליצר הרע: רע, אבן וכו', ואחת מהן היא מכשול. לכאורה יש מקום לטענה נגד רבונו של עולם שברא בריאה שלא כדין ושלא כתורה שדרשה "לפני עור לא תתן מכשׁל". אלא ידוע שאם אדם עושה מכשול ברשות הרבים ומוסיף עליו מיד תיקון, כגון מִכסה לבור, אין זה מוגדר כמכשול. כמו כן, "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין" (קידושין ל ע"ב). לכן - הוספתי - נאמר: "שלום רב לאהבי תורתך, ואין למו מכשול".

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, שיחות הרב צבי יהודה, ויקרא עמ' 189)

נב. ישעיה קראו מכשול

46
"בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין". הקשה ר' יענק'ל בורשטיין, הרדיצ'קובר: בגמרא נאמר שיש ליצר הרע שבעה שמות, על פי שבעה פסוקים: רע, אבן ועוד וגם "מכשול". איך ברא הקב"ה מכשול? הרי "לפני עור לא תתן מכשׁל"? אלא, אדם הכורה בור ברשות הרבים, נתן מכשול. אבל אם הוא מכסה את הבור, מיד מוסיף הוא תיקון; כאשר עִם המכשול יש מיניה וביה סידור לתיקון, זה סילוק המכשול. "בראתי יצר הרע - מכשול, בראתי לו תורה תבלין". אותו מקור ל"בראתי יצר הרע", אותו מקור ל"בראתי תורה". לכן "שלום רב לאהבי תורתך, ואין למו מכשול".

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, שיחות הרב צבי יהודה, דברים עמ' 173)

נב. ישעיה קראו מכשול

46
לא פחות מזה במצוות לא תעשה - "לפני עור לא תתן מכשול" - מתוך חיוב האהבה. היה יהודי גדול, ר' יענקל הידוע בשם: הרדיצ'קובר - הסתובב בישיבה, ובחברון. אמר פעם: שבעה שמות יש ליצר הרע, אחד מהם מכשול. אם כן קשיא על רבונו של עולם, "בראתי יצר הרע" (קידושין ל ע"ב) - הייתכן ששם מכשול, והרי ציונו: "לא תתן מכשול"? אלא ששמתי מיד תיקון, אזהרה ליד הבור, "בראתי לו תורה תבלין" (שם). תלמד תורה, ויש לך תיקון מהמכשול. "שלום רב לאוהבי תורתך" - בשקידה ובהתמדה, אז - "ואין למו מכשול".

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, מתוך התורה הגואלת, ח"ב עמ' קמ במהד' תשמג, עמ' 204 במהד' תשעג)

נב. ישעיה קראו מכשול שנאמר סולו סולו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי

ותחילת אותה פרשה (ישעיה נז, ה) בפסוק "הנחמים באלים" וגו', שדרשוהו (נדה יג ע"א) על המוציא זרע לבטלה, שעל זה אמר בזוהר (ח"א ריט ע"ב) דאין מועיל תשובה. ותחילת אותה פרשה "הצדיק אבד" וגו' דידוע בזוהר (שם) דשומר הברית נקרא צדיק... ושם קרא ישעיה ליצר הרע מכשול... שהוא מן הצד הזה שהוא מכשיל לפני עיוור בדבר גם כן.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות מה)

ישעיה קראו מכשול שנאמר סולו סולו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי

על ידי הטעויות שיש בדברי תורה, שטועה ואחר כך עומד על האמת, שזה קרא ישעיה "מכשלה" (ישעיהו ג, ו) כמו שאמרו בחגיגה (יד ע"א) דרצונו לומר דברי תורה, על ידי זה לוקח אותם נפשות דהוצאת זרע לבטלה, שבאים מצד יצר הרע שקראו ישעיה מכשול כמו שאמרו בסוכה, והוא בפרק "הצדיק אבד" (ישעיה נז, א) שנדרש על עוון זה כמו שנתבאר לעיל (אות מה). ומכשול היינו לפני עיור באין רואה. וכן זה בחלום לילה. [ו"מדרך עמי", ו"דרך" בכל מקום רומז על דרך גבר בעלמה, וכמו שדרשו (ברכות יא ע"א) מ"בלכתך בדרך", וכן על דברי תורה וכמו שאמרו בריש קידושין]. ובודאי אין ה' יתברך עובר אלאו דלפני עוור לא תתן מכשול... רק הוא כדי לעמוד על דברי תורה, להוציא יקר מזולל, ואז דברי תורה נקרא "מכשלה", נוקבא לגבי מכשול דכר, ומקבלת הנפש העשוקה ההוא שהוא המכשול, ומוציאתו לאור ולקדושה שגם בה נארע "מכשלה" והעמדה על האמת אחר כך דייקא על ידי זה, כי אין אדם עומד וכו' בענין אחר, על ידי זה העלה המכשול.
ודייקא ישעיה קראו כן, ונתנבא "הרימו מכשול" וגו', שהוא עמד על זה, כנודע דברית הלשון וברית המעור מכוונים, דלכך בתורה מתקנים חטא המעור... וכן לשון חז"ל בכמה מקומות "פיו הכשילו", ובגיטין (נז ע"א): אכשליה פומיה לבר דרומא, אף על פי שהיה מזיד קראוהו [וכן בהוצאת זרע לבטלה, הוא מהרהר, ורוצה שלא יבוא לידי הוצאת זרע לבטלה] מכשול, כי הוא מה' יתברך, כמו שנאמר (משלי טז, א) "ומה' מענה לשון", ומזדמן לו בפה מה שאינו רוצה לדבר כלל, כנודע בכמה מקומות. ובזה נכשל ישעיה כמו שנאמר (ישעיה ו, ה) "כי איש טמא שפתים אנכי", וכמו שאמרו (יבמות מ"ט ב) כי מטא להדי פומא וכו' בשביל שדיבר רע על בני ישראל. ונפשות ישראל הם עצם התורה, נמצא הוא טעות בדברי תורה. ואמנם באמת הוא חס ושלום לא נכשל רק לשעה, שהרי מכל מקום נקבעו דבריו בספר, והם דברי נבואה מפי ה' יתברך. רק טעות למראית העין, לכך היה עונשו על ידי מנשה שטען נגדו שנכשל בדברי תורה כדאיתא התם, ואף על פי שבאמת לא נכשל.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות קטז)

יחזקאל קראו אבן

47
מ"ש בשבירת הלוחות "לוחות אבן" ["לֻחֹת אבן כתֻבים באצבע אלהים" - שמות לא, יח], נ"ל שהטעם הוא כי באמת היצה"ר נקרא אבן, והוא גסות החומר, אבל כאשר יתרומם במעלות הקדושה אז עוד יוסיף אור ע"י ריבוי וגודל החומר, אבל ח"ו במדרגה שפלה הוא פחיתות גדולה. ע"כ כאשר גבר הרע אין מקום ללוחות אבן אצלם.

(הראי"ה קוק, מובא בשיחות הרב צבי יהודה, שמות עמ' 367, הערה 70א)


נב ע"א - יחזקאל קראו אבן

[אי אפשר לכבוש את יצר הרע ע"י טעמים וסברות, להסביר את טעמי המצוות, כי הוא קשה כאבן. אם יצר הרע יתגבר בלב הנער, לא יעזרו כל ההסברים על טעמי המצוות. צריך לחנך את הנער לקיים תורה ומצוות בתור חוקים בלי טעם, ואז ההרגל יהיה טבע, ויעמוד מול יצר הרע. אז התורה תהיה כמו אבן, בחוקים קשים וקבועים, שתוכל לשבור את יצר הרע, כמו שאומר ויקרא רבה על "אם בחוקותי תלכו" - התורה היא אבן ותשבור את יצר הרע שהוא אבן, ע"י שעושים את המצוות בתור חוקים.]

(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 112-113)
לטקסט



יואל קראו צפוני

48
...פשפש הצפוני שרומז על יצר הרע, דכתיב והצפוני ארחיק מעליכם. ובעלי תשובה, כל פמליא של מעלה מקטרגים מבלי לקבלו. רק הקב"ה חותר חתירה ומקבלו בסוד, לבל יוודע לבעלי תריסין לקטרג, ולכך נקרא צפוני, מלשון צפון, טמון באש ונסתר. ולכך נאמר על פשפש צפוני: "זה השער סגור יהיה ולא יבא בו שום איש, אלהי ישראל בא בו" [יחזקאל מד, ב], כי הוא השער אשר הקב"ה כביכול בא בו להשיב שובבים ולקבל תשובתם.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש טז)

נב. יואל קראו צפוני

48
הגאון הנצי"ב ז"ל כותב בתשובה אחת [משיב דבר ח"ג סי' י] שיש כמה גוונים של יצר הרע, וצפוני הוא יצר הרע של חרדים הנראים כחסידים והינם בעלי מחלוקת. סוג זה של יצר הרע אצל אנשים צדיקים, חסידים וקנאים, הוא היותר מסוכן. זהו יצר הרע שבא במסוה, הוא צָפוּן, וכאילו בא במחתרת. הוא מצפין את עצמו ועושה את העבירות היותר נוראות כאילו הן מצוות לשם שמים, כגון לשון הרע, ביזוי תלמידי חכמים ומחלוקת.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, שיחת רבינו, מסילת ישרים, פרק ה, סע' 14, מובא בשיחות הרב צבי יהודה, דברים עמ' 474)

נב. יואל קראו צפוני וכו' זה יצר הרע שצפון ועומד בלבו של אדם

48-49
בסוף מסכת סוכה נאמר: "שבעה שמות יש לו ליצר הרע", ואחד מהם הוא: "צפוני". אומר הגאון הנצי"ב ז"ל, באחת מתשובותיו ב"משיב דבר" חלק [שלישי] [סי' י], שזהו יצר הרע של "חרדים". הוא צפוני מלשון "צפוּן" המוזכר בהגדת פסח, מלשון "תַּצפִּנני" [איוב יד, יג], "זה יצר הרע שצפון ועומד בלבו של אדם". הוא מצפין את עצמו בעמקי העמקים של האדם, הוא מסתיר את עצמו באופן פסיכולוגי, ומתוך כך עושה מהעבירות היותר חמוּרות, - מצוות. על כן החזרת צדיקים בתשובה היא הקשה ביותר.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, שיחות הרב צבי יהודה, דברים עמ' 474)

יואל קראו צפוני וכו' זה יצר הרע שצפון ועומד בלבו של אדם וכו' שנתן עיניו במקדש ראשון והחריבו וכו' שנתן עיניו במקדש שני והחריבו

48-51
המחלוקת שנתהוה בין כתות ספרדים ואשכנזים - כל אחד מחשב תועה על צד שכנגדו שאינם מתהלכים בדרך הטוב והישר כלל, וע"ז חָלַק לבם עתה יאשמו, להביא מחלוקת אפילו בדבר שאינו נוגע להשינוי שביניהם, ומביא רעה רבה מכלה נפשם וכבודם של ישראל רחמנא ליצלן, כי אש המחלוקת מעלה עשן המעוור את העינים מלראות נכוחה, ושורף את הראוי לו ואת שאינו ראוי לו כמדת אש המזיק כדאיתא (בב"ק דף י). וזהו יצה"ר שנקרא צפוני, דאיתא בסוכה שהחריב מקדש ראשון והשני. ופירוש יצה"ר שנקרא צפוני, היינו שאינו מפתה לעבירה גלויה וללכת אחרי שרירות הלב. אלא למצוה שרעה צפונה בה. וזה היה בזמן חרבן בהמ"ק, שרבה שפיכות דמים בשני אופנים, היינו ברשעות ובזדון, ובכוונת מצוה לשם שמים, שחשבו את חבריהם למינים ואפיקורסים שמורידין. וזה יצה"ר שנקרא צפוני.

(שו"ת משיב דבר חלק ג סימן י)

ואת הצפוני ארחיק מעליכם זה יצר הרע שצפון ועומד בלבו של אדם

48-49
הצפוני, הוא יצר הרע הצפון בליבו של אדם, שלפעמים כוחות רעים נרדמים בליבו של אדם ומתעוררים ע"י מקרים רעים, והם מחבלים מעשיו של אדם ודיעותיו.

(עין איה ברכות פ"ז סימן מט, עמ' 230)

ואת הצפוני ארחיק מעליכם זה יצר הרע שצפון ועומד בלבו של אדם וכו' שנתן עיניו במקדש ראשון והחריבו וכו' שנתן עיניו במקדש שני והחריבו וכו' ובתלמידי חכמים יותר מכולם

48-52
...שמזהיר לתלמידי חכמים העוסקים בחקים ומשפטים ביחוד "רק השמר לך ושמור נפשך מאד", ומבואר מזה שהת"ח היה עלול לבוא גם להשחתת ע"ז יותר משארי אנשים, וכאשר באמת כן היה, דראשי המביאים ע"ז ומחטיאים לכל ישראל היו ירבעם אחאב ומנשה שהיו תלמידי חכמים גדולים כדאיתא בפ' חלק. ובקינות אמר המקונן "ראה ה' את עניי כי הגדיל אויב" [איכה א, ט], וביארנו להלן כח, נט, בשם המדרש שהכונה בתלמידי חכמים שלט היצה"ר ביותר. והדעת נותנת על כך, באשר שתלמיד חכם בחכמתו מוצא דרכים להורות היתר ולהפך דברי אלהים חיים לדעתו, ומטעה את הדעת אשר עוד הוא מצוה. וזהו פירוש הגמרא בסוכה דף נב, א, "ואת הצפוני ארחיק מעליכם" - זה יצר הרע הצפון בלבו של אדם כו'... שנתן עיניו במקדש ראשון והחריבו כו', "כי הגדיל לעשות" - אמר אביי ובתלמידי חכמים יותר מכולם. פירוש, לא יצה"ר המצוי בהמון שהוא לילך נגד התורה עפ"י התאוה, שהוא יצה"ר הגלוי לכל ואינו צפוני, אלא יצה"ר הצפון ומטעה את הדעת לחשוב שהוא מצוה, ובתלמידי חכמים יותר מכולם ויצרו גדול מחבירו. וזה לא שייך בעמי הארץ, כי אם לתור אחרי עבודה זרה בשאט נפש, וזה אינו מצוי כל כך. שנית, דתלמיד חכם שחוטא נמשכים אחריו הרבה, וגם יש בכחו להמשיך אחריו ולהוסיף לקח לבבם לדעתו ורצונו, מה שאין כן ע"ה, על כן הזהיר משה רבינו לת"ח ביותר על השחתת ע"ז. הרחב דבר: וראוי לדעת שכמו בחרבן בית ראשון שהיה עיקרו בשביל עבודת כוכבים כמבואר בפ' נצבים וביומא דף ט, היו ראשי המחטיאים גדולי תורה, כך חרבן בית שני שהגיע ע"י שנאת חנם, ועיקרו היה אהבת ממון יותר מדאי כדתניא בתוספתא שלהי מנחות, ומזה הגיעו לשפיכות דמים בהיתר... היו ג"כ עיקר המחטיאים את הרבים ת"ח גדולי תורה... והוא מטעמים שכתבנו. ובסוכה שם איתא "סופו אל הים האחרון" - שנתן עיניו במקדש שני כו', וגם ע"ז כתיב "כי הגדיל לעשות" - ובת"ח יותר מכולם. אמנם משה רבינו הזהיר על עבודת כוכבים ביותר, באשר שאז שלט זה היצה"ר ביותר.

(העמק דבר והרחב דבר, דברים פרק ד פסוק יד)

נב. ואת הצפוני ארחיק מעליכם זה יצר הרע שצפון ועומד בלבו של אדם וכו' כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו

48-56
...דהבא לקבל עול תורה מגביה לבו לדרכי ה', ומכל מקום נדרש להזהר שלא יהפך לרועץ... וחילול השם על ידי עבירה כ"ש, וגם כל הגדול מחבירו יצרו גדול בעבירות שאינם בשארי בני אדם, וכדאיתא בסוכה... כל הגדול מחבירו יצרו גדול מחבירו, ופירוש מאמרם זה יצר הרע שנקרא צפוני, שהוא מטעה דעת תלמיד חכם שעושה מצוה, משום הכי צריכים להטהר וללמוד לשמה שהיא מדרכתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן.

(הרחב דבר במדבר פרק ח פסוק טו)

שמניח אומות העולם ומתגרה בשונאיהם של ישראל

51-52
ומטעם זה נקרא כל נודר חוטא, כמו שלמדו (נדרים עז ע"ב) מן פסוק (דברים כג, כג) "וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא", לפי שמגרה היצר הרע בעצמו, ואומרים לו: לא דייך מה שאסרה עליך תורה במאסר של היצר הרע? והבו דלא לוסיף עליה. כי בכל מה שאסרה התורה, אף על פי שגרמה לנו גירוי היצר הרע, כמו שאמרו שמתגרה בישראל יותר מבאומות, מכל מקום השניים יעמדו נגדו, תורה שבכתב ותורה שבעל פה. אמנם העובר בבל תוסיף, הרי הוא מוסיף גירוי היצר הרע, אולי בהוספה זו לא תוסיף התורה תת כוחה לעמוד כנגדו, כי אין כוחה כי אם בדבר שהתורה סיבה לו, כי המוחץ הוא ירפא.

(כלי יקר, במדבר פרק ו, פסוק יא)

שמניח אומות העולם ומתגרה בשונאיהם של ישראל

51-52
מתוך שהפנימיות של היצר הרע הישראלי, הוא תוכן קדוש, ותבערת אש קודש רוממה ואידיאלית אלהית, הכרח הוא שלבושיו הצואים שהוא לבוש כדי להוציא על ידם את התפקיד של משקל הרצון וחופש הבחירה, שהוא תכלית העולם ועלייתו האישית והכללית של האדם, הם יותר גרועים יותר מנוולים ומוסרחים מאותם הלבושים של שאר כל אומה ולשון. כי הגדיל לעשות, שמניח אומות העולם ומתגרה בישראל. אם היה אותו הסרחון היצרי שבישראל מונח באומות העולם, היו כבר כלים מן העולם, ולא היה שום שכלול של עולם מוצא יסוד להבנות כלל. ולולא היה אותו הסרחון העז שביצר הישראלי בעולם, היה הרצון האצילי מתגבר בהם, עד שלא היה כל תוכן אנושי המשכלל את חופש הרצון ומסדר חיים בחיריים בעולם ניכר בהם כלל. וזהו עומק היסוד של הרשעה העמוקה שנפל בה ישראל בעת קלקלתו, והכתוב צווח ואומר: "ותצדקי את סדום אחותיך בתזנותיך". ובכל זאת אין כל פגיעה רעה זו כי אם בשטח החיצון של התכונה הנפשית, וסופו שהוא עצמו, על ידי עיבודו והשתנותו בהעברת סרחונו וחדלונו השלילי, מתהפך לאור קודש, לשלהבת אש מקודשת בטוהר עליון, בגבורה קדושה ועזיזה, שאין למצוא לה דוגמא בכל שדרת היקום, עד שגם מלאכי מעלה תמהים על זה: "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ד' אלהים עמו ותרועת מלך בו". וקדושי עליון מציצים בגבורה זו ומנהירים את האומה בכל חום שלהבתיה.

(שמונה קבצים, קובץ ז אות מח = אורות האמונה עמ' 52)

שמניח אומות העולם ומתגרה בשונאיהם של ישראל

51-52
אצל האומות אשר קלטו על ידי כמה ערפלים ניצוצות אחדים מאור תורה, מורגש מאד התוכן של חטא הקדום, חטא אדם הראשון, ופעולתו על האדם, בהיותו טבוע בחטא. מה שאין כן בישראל, אין זה התוכן לוקח כל כך חלק עיקרי בתוכני הרגשות האמוניות, רק המעשה הטוב, תלמוד תורה, "עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך". כל זה מסתבב מאותו המובן של פסיקת הזוהמא הראשונה שהטיל נחש בצאצאי חוה, מאז עמדו על הר סיני, ונכרים שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתם [שבת קמו ע"א]. והזוהמא היא הטביעה העמוקה במצולות החטא בטבעיות הנפש, עד שהיא בעצמה אינה מורגשה כלל; היא משתקפת רק במתוך מהלך החיים הכלליים, ומוצצת ביחידות הסקירה לאנשי צפיה מיוחדה. בישראל הזוהמא פסקה, ולעומת זה היצר הרע מגדיל לעשות. לא מתוכן הטבע הנפשי של ישראל בא החטא, אלא מתוך איזו דחיפה של התרגשות זרה, הבאה ומהמה את החיים. ומתוך שאין הזוהמא קשורה במעמקי המהותיות הנפשית, אלא מבחוץ היא מתחברת, אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש, על כן היא מסתלקת מתוך פעולות, מתהפכת לאורה קדושה על ידי תלמוד תורה, העושה את לב האבן לבשר, ומתחלשת על ידי עסקי המצוות בפועל.

(שמונה קבצים, קובץ ז אות פו)

שמניח אומות העולם ומתגרה בשונאיהם של ישראל וכו' ובתלמידי חכמים יותר מכולם

51-52
רוב המפרשים יצאו ללקט ולא מצאו טעם מספיק למה הפרה המטהרת הטמאים תטמא הטהורים. ועתה הט אזנך ושמע, כי מצינו שכל אוכל אינו מוכשר לטומאה עד שיפול עליו מים, ואיך אפשר המים שמקורם טהרה יסבבו הטומאה? אלא ביאור הענין כך הוא, שכך הוא בטבעיות, שכל דבר אינו מתפעל כי אם מהפכו ולא ממה שהוא ממינו, כדרך שהיצר הרע מתגרה יותר בישראל מבאומות ובתלמידי חכמים יותר מכולם, לפי שכולם הפכיים לו, על כן הוא רוצה להתגבר עליהם. וזה טעם שסמוך לעליית השחר החושך מתגבר כי כל דבר מתפעל מהפכו דוקא. לפיכך כל אוכל וזרע אינו מתפעל מן הטומאה לעשות בו רושם עד שיבוא עליו מים שכולם טהרה, ואז הטומאה רצונה לנצח הטהרה ומתגבר עליה ועושה בה רושם. כך מי נדה שיש בהם מים שכולם טהרה ויש שם אפר פרה שכולו טומאה והם מעורבין יחד, לפיכך אם מי נדה זורַק על אדם טמא, אז אין האדם מתפעל מן האפר שהרי הוא ממינו, אבל הוא מתפעל מן המים שהם הפכיים לו, כי הוא טמא והמים טהורים, על כן המים פועלים בו ומנצחים הטומאה. אבל אדם טהור הנושא מי הנדה אינו מתפעל מן המים, כי הם ממינו ששניהם טהורים, אבל הוא מתפעל מן האפר שהם הפכיים לו כי הוא טהור והאפר טמא, על כן האפר פועל בו ועושה בו רושם לטמאו.

(כלי יקר, במדבר פרק יט, פסוק כא)

שמניח אומות העולם ומתגרה בשונאיהם של ישראל וכו' ובתלמידי חכמים יותר מכולם

51-52
...ק"ו הדברים שאנו חייבים לגדור את הפרצה של השמעת קול זמר ושיר של אשה בבית הכנסת, ותערובות הקול הוא בודאי יותר חמור, שהרי קול זמר באשה ערוה, ואסור לשמע קול זמר אשה בשעת קריאת שמע כמבואר בשו"ע או"ח סי' ע"ה ס"ג... ובמקום קדוש צריכים יותר להתרחק מכל דבר המביא לידי עבירה או הרהור, שבמקום שהקדושה מתגברת מתגבר לעומת זה גם היצר הרע, כמש"כ בתוי"ט פ"ה דאבות מ"ה, ד"ה ולא. וזהו הטעם שאמרו בגמ' דסוכה נב ע"א, בענין יצה"ר, שמניח אומות העולם ומתגרה בישראל, כי הגדיל לעשות, אמר אביי ובת"ח יותר מכולם, והיינו מצד התגברות הקדושה שבהם, וכדברי התוי"ט הנ"ל, וה"ה למקום קדוש, כשישראל מתקבצים שם למטרה של קדושה, שכל דבר שאסור משום סרך יצה"ר במקום אחר נעשה איסורו יותר חמור ויותר מזיק במקום קדוש, ופוגם עי"ז את כל מעלות הקודש של גוי קדוש ומפסיד את הכונה ואת רוממות הנפש של קדושת התפילה והעבודה הטהורה.

(מאמרי הראיה, חלק ב, עמ' תקיב-תקטו = אורח משפט, או"ח, סי' לה = "בית הכנסת", גל' ג, עמ' 25-27 - "קדושת בית הכנסת", נ"י תשי"ט, עמ' מד-מט)

שמניח אומות העולם ומתגרה בשונאיהם של ישראל וכו' כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו

51-56
והנה כשאין לו תפילין של ראש ומניח של-יד, ודאי מגדיל הכוחות הקדושים הנפשיים, ואף שמצד הווייתם בגוף אינם פועלים כל-כך ביתרון מעלה, מ"מ הרי מחשבתו לקשרם בשל-ראש ונמצאים הכחות מתעלים. וגם כשמזדמן לו של-ראש, יתקדשו כל כחותיו שנמשכים בגופו מקדושה הנבדלת. אבל הבועט ח"ו בתפילין של ראש, דהיינו המתיאש ממנו ואינו חש עליו, לבד שכיון שהוא מורד במלכות שמים טורפים לו בפניו המצוות שעושה, כדברי הרמב"ם (בהל' תשובה [פ"ז ה"ז]), עוד אינו דומה קלקול דבר מעולה לקלקול דבר ירוד. והנה היצר הרע "מניח את כל האומות ומתגרה בשונאיהם של ישראל" ובישראל עצמם "כל הגדול מחברו, יצרו גדול הימנו", מפני שכל מה שיחובר יותר אל החיים האמתיים מוכן לפעולות יותר גדולות, על-כן נותנים לו כחות גדולים בתשוקה, למען ישתוקק להשי"ת וממשלתו לחזק בדק בית-ד' וכה"ג, ונמצאים אלו הכחות בו מונחים וחסרים הכשר. והנה אם יבא השל-ראש, שעל-ידו תושפע קדושת השכל, ויסדר הכל, אז אשריו וטוב לו, אבל בלא זה יהיו כחות גופו לו לרעה ח"ו, ומצד שהוא איש ישראל יש לו כחות יותר עצומים ונמצא הוא "פושע ישראל בגופו" (ר"ה יז), דוקא בגופו המיוחד לו שהכינו והניח בלא הכנסת קדושת של ראש, ממילא נכנסו בכחותיו - החצונים, כי דבר המוכן לקבל אינו בטל, נמצא שמי שאינו מניח של-ראש בשאט-נפש, עוד יכבד הפסדו בהניחו של-יד, ועליו הכתוב אומר (יחזקאל כ) "וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים, ומשפטים בל יחיו בהם", כי אם יבא מורד זה לשאול, אסור לומר לו שלא יניח השל-יד רק שיזהר בשל-ראש, ואם אינו מקבל על עצמו קלקל בידיו.

(חבש פאר, פרק טז, דרוש ז, עמ' סח-סט במהד' תשמ"ה, דף לב במהד' תרפ"ה)

נב. שמניח אומות העולם ומתגרה בשונאיהם של ישראל וכו' כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו

51-56
ביום שמחתנו ומשתה יין, כמה חוב הבדלה עלינו בין אנשים ונשים ובפרטות ישראל, אשר בעו"ה יצרם יותר מתגרה בנו מאומות העולם, כמאמר חז"ל בסוכה כל הגדול מחבירו יצרו גדול יותר.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ג)

שמניח אומות העולם ומתגרה בשונאיהם של ישראל וכו' כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו

51-56
כמו שאמרו חז"ל באדם פרטי: "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו", כן הוא באומה בכללה. כי מי שגדול מחבירו כוחותיו גדולים יותר, ופעולותיו עושות רושם יותר גדול, ע"כ אם ירע ויקלקל, ימצא מקום לפרץ רחב יותר גדול. כמו כן באומה בכללה, לפי גודל ערכה של האומה הישראלית וקדושתה נמצא מקום ליצר לקטרג, מה שאין כן באומות הרחוקות מזה בערך, וכדברי חז"ל: "שמניח אוה"ע ומתגרה בשונאיהם של ישראל". ואע"פ שסוף כל הקלקולים להיות מתוקנים, והמעלה העליונה תחזור לישראל כאשר יאתה, אך לפי רוממות המעלה, יש טורח וכובד גדול בהשגת המדרגה הכללית. אבל גם דבר זה ה' יתברך חשבה לטובה, כי המכשולים כשמזדמנים בטבע מצד רוממות המעלה, לבד מה שאינם חסרונות מוחלטים, מפני שהם באים מצד מעלה ויתרון, עוד יש יתרון בזה, שכח הקדושה יוצא מהכח אל הפועל לתקן מכשול, באופן נשגב ונמרץ, ומזה יתקלס עילאה, כענין בא דבר עבירה לידו ופירש הימנה שנותנים לו שכר כעושה מצוה, כי הטוב שמתעורר לתקן הרע בפועל, הוא קונה לו מציאות יותר חשובה.

(מדבר שור, דרוש יד, עמ' קיג-קיד = מאורות הראיה - שבועות, בין פסח לעצרת, עמ' טז במהד' תשעא)

שמניח אומות העולם ומתגרה בשונאיהם של ישראל וכו' כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו

51-56
היצר הרע הגדיל לעשות, שמניח אומות העולם ומתגרה בישראל. אין הגירוי מצוי אלא במקום שיש ניגוד. התוכן הגויי הוא כולו יצר הרע; אין שם מקום לגירוי. גם החיים המסודרים הגויים הינם מסודרים רק ביחס לחלקיהם הפרטיים, שהם מתאימים זה לזה, ומזה יוצא הסידור והחיים שהם בתבנית המוסר והצדק, אבל בתוכיות האופי, כל החיים המהותיים אומרים רשעה. זאת היא תכונתה של הקיבוציות הגויית, שעדיין לא קלטה אליה את האור האנושי של צלם אלהים, שנמצא רק בפרטים, חסידי אומות העולם שיש להם חלק לעולם הבא... והגירוי היצרי אינו מצוי כי אם מצד הניגוד התוכי להתקוממותה של הרשעה, וההתגברות הפנימית של חפץ ביעורה מן העולם. על כן ישראל נתונים תמיד במצב של מלחמה מוסרית פנימית, וכל מי שנשמת ישראל יותר חיה בקרבו, מלחמתו יותר עזיזה ויותר מורגשה ומלאה ענין, כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו. "רבות רעות צדיק, ומכולם יצילנו ד'". "ד' לא יעזבנו בידו, ולא ירשיענו בהשפטו".

(שמונה קבצים, קובץ ז אות לח)

שמניח אומות העולם ומתגרה בשונאיהם של ישראל וכו' ובתלמידי חכמים יותר מכולם וכו' כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו וכו' יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום

51-56
ומה שהתפלא מעלתו על האנשים אשר היו שוקטים בחו"ל ובא"י מחזיקים במחלוקת... אגלה קצות דרכיהם... אנשים המעוטים אנוסים מיצרם, כמ"ש יצרו של אדם מתגבר ומתחדש עליו בכל יום... מניח את אומות העולם ומתגרה בבר ישראל, ובתלמידי חכמים יותר מכולם, ופירש בתנא דבי אליהו שמסיתם גם על ביטול תורה. עי' תד"א סוף פרק ד. ד"א מחו"ל כי סליק לא"י, עדיף ד' פעמים כנ"ל (כתובות עה ע"א), וכל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו, וקדושת ירושלים מבני היכלא דמלכא, מובן שמניח שארי עיירות חו"ל ומתגרה ח"ו בירושלים.

(רבי יוסף זונדל מסלנט, "הצדיק רי"ז מסלאנט ורבותיו", ירושלים תרפ"ד, עמ' לו-לח)

כי הגדיל לעשות אמר אביי ובתלמידי חכמים יותר מכולם

עצת חז"ל בקריאת שמע, שעל המיטה דעל ידי זה מזיקין בדילין כמו שאמרו בברכות (ה ע"א), פירוש, קבלת עול מלכות שמים "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" זה מבטל כל מיני מחשבות זרות… ואם תלמיד חכם הוא אין צריך, כמו שאמרו (ברכות שם), פירוש, כי התלמיד חכם הוא שבלאו הכי כל מחשבותיו שקועות בדברי תורה תמיד. ומכל מקום צריך חד פסוקא דרחמי, כי תלמיד חכם היינו שאין נמלט לגמרי מכח היצר דחלל השמאלי דלב, רק שמשכו לדברי תורה. ומכל מקום מצד שקיעות היצר בתאוות, שזה שכיח בתלמיד חכם ביותר, כטעם "כי הגדיל לעשות", והיינו מפני אש תשוקתם לדברי תורה, בשינה, שהוא הסתלקות המוחין מדברי תורה, יוכל היצר לבעור באש תאוותו ולהביא לידי ראיית קרי חס ושלום, כמו ששמעתי שזה מצוי יותר בבני תורה מבעמי הארצות. ולכן צריך לומר פסוק "בידך אפקיד" וגו', שמוסר הרוח שהוא הרצון שבלב, שבו היה רוצה וחושק לדברי תורה, ועל ידי זה נמנע מדבר אחר, עכשיו מוסרו לפקדון ביד ה' יתברך.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות רמג)

ובתלמידי חכמים יותר מכולם

52
'ויאמר יעקב [אל רבקה אמו] הן עשו אחי איש שער ואנכי איש חלק' (בראשית כז, יא) - דיבר מעשו שלמטה, ומכחו שלמעלה שהוא הקטרוג. בענין עשו הוא כפשוטו. ועל כחו שלמעלה רמז, כי כחו הוא סמאל המקטרג, וזהו שאמר 'עשו [אחי] איש שער ואנכי איש חלק', ובבראשית רבה (פס"ה סט"ו) 'איש שעיר', [גבר] שידין, 'איש חלק', 'כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו' (דברים לב, ט). ואמרו רז"ל במסכת סוכה שיותר מתגרה בתלמיד חכם מבשאר.

(של"ה, פרשת תולדות, תורה אור, אות לו)

ובתלמידי חכמים יותר מכולם

דברי תורה שעוברים דרך הלב, פירוש שהלב מרגיש ומתפעל בהם, הוא נקרא עץ חיים וסמא דחיי… וכאשר הוא מתפעל, הרי שורש חיותו מתפעל על ידי הדברי תורה ומולידה חיות באדם. וזהו על ידי שיראת חטאו קודמת לחכמתו, כי היראה בלב… ואז הדברי תורה נבלע בלב ומתקיימת… מה שאין כן בצונן וקרירות, דהיינו שאינו עובר דרך הלב, שהגם שמבין חכמה במוחו ומשיג עניני אלהות ודברי תורה, אין הלב מתפעל על ידי זה כלל… דרחמנא ליבא בעי, שיהיה הדברי תורה נרגש בלב… ובלאו הכי אמרינן בשבת (לא ע"א): מוטב שלא העלית [בלימוד תורה בלי יראת שמים], היינו כי חס ושלום יוכל להיות סמא דמותא כמו שאמרו ביומא (עב ע"ב), כי בתלמיד חכם היצר מתגבר כמו שאמרו בסוכה, וגם זה נקרא תלמיד חכם וכמו דואג ואחיתופל שנקראו תלמידי חכמים בכל מקום.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות רכה)

ובתלמידי חכמים יותר מכולם

52
וביותר שיש קדושה יש קנאת הקליפה, כענין חיכוך המזיקין בתלמידי חכמים כמבואר בברכות (ו ע"א), וכענין יצר הרע בתלמידי חכמים, כדאיתא בסוכה ובתלמידי חכמים יותר מכולם.

(של"ה, מסכת פסחים, מצה עשירה, דרוש א, אות רעד)

ובתלמידי חכמים יותר מכולם

52
הת"ח העוסקים בהלכות זמנין שגבה לבם, שסוברים שהם חכמים, וח"ו יבואו לכלל גאוה, והיצה"ר רודף אותם, שעסקו יותר בת"ח כמ"ש בסוף סוכה. ולכן צריך שילמדו מוסר להתעורר ליראת ה' ולהכנעה, ואז תורתם רצויה.

(חיד"א, כסא רחמים, על אבות דרבי נתן, פרק כט)

נב. ובתלמידי חכמים יותר מכולם

52
"ראה ה' את עניי כי הגדיל אויב" - פירוש, כדאיתא בסוכה דף נב, א, על המקרא כי הגדיל לעשות, ובתלמידי חכמים יותר מכולם, שהמה מוטעים יותר מעמי הארץ... וזהו פי' מקרא בקינות "ראה ה' את עניי כי הגדיל אויב", דתלמידי חכמים איבדו חכמתם.

(העמק דבר, דברים פרק כח פסוק נט)

ובתלמידי חכמים יותר מכולם

52
וע"ד חיפוש דברים שראוי לתלות בהם המחלות, לע"ד אין לנו חטא גדול משנאת חנם, שאנו שקועים בו בעוה"ר, ויותר מכל מקום מצא לו יצרא בישא זה מקום אצל יראי ד' ותלמידי חכמים, ויותר מכל מקום באה"ק. וזהו לפי גודל קדושתה, מתחזק צד המחריב לחבל ולהשחית. ואנו צריכים להתאמץ בדור זה להחזיק במדת השלום, ולהרבות אהבה ואחוה בישראל, ולהרבות כבודם של ת"ח המוחזקים וידועים לאנשי אמת ועובדי ד' בכל לבבם שאינם חשים על ממונם ועל כבודם, רק בשביל כבודו של הקב"ה וכבודן של ישראל וטובתן בעולם.

(אגרות הראיה, כרך א, סי' שיא, עמ' שמז)

ובתלמידי חכמים יותר מכולם וכו' אמר אביי אי מאן דסני לי הוה לא הוה מצי לאוקומיה נפשיה אזל תלא נפשיה בעיבורא דדשא

52-55

[כמו שגנב מתאמץ לגנוב מבתי עשירים יותר מבתי עניים כי הוא יודע שאצל העשירים יש מה לקחת, אבל בתי עשירים בדרך כלל מוגנים, וכך תלמידי חכמים בדרך כלל שומרים את לשונם ועיניהם מרע, אבל אם פעם עוסק בדיבור רע או במראה רע, יצר הרע מנצל את זה ומחטיא אותו. ואביי אומר שאם יתייחד עם אשה, יצר הרע ינצל את זה לפתות אותו, והפתרון הוא "עיברא דדשא" - בריח הדלת, סגירת הדלת בפני מחשבות רעות.]

(דבר תורה (לעויטאן) דף י ע"א-יב ע"ב - לטקסט)

ובתלמידי חכמים יותר מכולם וכו' כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו

52-56
משבר זה בגסות ההמונית נמשך ופוגע באריסטוקרטיה האצילית. מציאות הציבור הגדול הזה שבדרך, מגרה את השטן, "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו". יצר הרע מתגרה בתלמידי חכמים יותר מכולם. הטשטוש מתחיל בהמוני העם בדברים פשוטים, גשמיים ובשריים והוא הולך ונמשך בדברים עילאיים אצל מנהיגי העם, בצורת התבלבלות ביסודות הנבואה. אנחנו עם הנבואה, אבל אין לטשטש את התחומים של התגלות אור ד' בנבואה. בתחילה מתגלה הדבר אצל "אלדד ומידד מתנבאים במחנה", כאילו מדרגתם דומה לזו של משה רבינו. ואחר כך אצל מרים, שאף היא שייכת למדרגה המיוחדת של חלוּת הנבואה, אבל טעתה בהבחנת מדרגות הנבואה בין משה רבינו לשאר נביאים. המדבריוּת מתגלה בגסות ההמונית של המתאוננים ובסכנת טשטוש התחומים ביסודי האמונה.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, שיחות הרב צבי יהודה, במדבר עמ' 100-101)

נב. ובתלמידי חכמים יותר מכולם וכו' (נב:) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש

52-נב:
הגחון שהוא הנחש שליטתו - ו', והוא בישראל באמצעי אומה ישראלית, וכמו שאמרו רז"ל בפרק החליל, "כי הגדיל לעשות" - ובתלמידי חכמים יותר מכולם. על כן, ו' ד'גחון' (ויקרא יא, מב) באמצעית ששים רבוא אותיות התורה, שהם ששים רבוא נשמות ישראל. ומכח זה - היא עצמה הרפואה, אם פגע בך מנוול [זה] משכהו לבית המדרש.

(של"ה, מסכת פסחים, מצה עשירה, דרוש שלישי (א), אות שסט)

כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו

56
אמרו הפילוסופים, שהמושל בנפשו, אף על פי שיעשה המעשים המעולים - הרי הוא עושה הטובות והוא מתאוה למעשי הרעות ומשתוקק להם, והוא ניפתל עם יצרו... אבל המעולה - הרי הוא נמשך במעשהו אחר מה שיעירוהו אליו תאוותו ותכונתו, ויעשה הטובות והוא מתאוה ומשתוקק להן. ובהסכמה מן הפילוסופים, שהמעולה יותר טוב ויותר שלם מן המושל בנפשו... וכאשר חקרנו אחר דברי החכמים בזה הענין, מצאנו להם, שהמתאווה לעבירות ומשתוקק להן - יותר טוב ויותר שלם מאשר לא יתאווה להן ולא יצטער בהנחתן. עד שאמרו, שכל מה שיהיה האדם יותר טוב ויותר שלם - יהיו תשוקתו לעבירות וצערו בהנחתן יותר חזקים, והביאו בזה מעשיות, ואמרו: "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו".

(רמב"ם, שמונה פרקים, פרק ו)

כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו

56
הבדל גדול יש בין החטא לפי הרצון המשולח ובין החטא לפי הדעת, כי החטא לפי הרצון הנה הוא קל בטבעו, לפי שהוא בא בלא כח טענה אלא שתקף עליו יצרו והוא ידע ואשם. ומסגלות החוטא על זה האופן שהוא מתבייש אחר מעשה... שאינו חטא גמור אחר שלא הסכימה דעתו בו, רק רצונו לבד. אמנם החוטא לפי דעתו, הנה הוא חטא עצום מאד, לפי שהוא בא על החטא ההוא בטענה ובתורת טעמא, כי חכמתו עמדה להורות כמה פני הראות שהחטא ההוא לא לבד אינו מגונה, אבל שהוא מחוייב לעשותו. ואלו הן המגלים פנים בתורה שלא כהלכה ומחדדין טענות וראיות להעמיד רשעתו... ועל זה הענין אמרו כל שגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, והכוונה כי מי שיש לו התחלות יותר חזקות לחטאו, הנה יצרו החוטא הוא גדול וחזק מזולתו בלי ספק.

(עקידת יצחק, שמות שער מ, בתחילתו)

כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו

56
הרב המורה ז"ל ייחס אליו [למשה רבינו] חטא הכעס במקום שאינו צריך, ושהיה חטא גדול בעיני עם חכם ונבון כמוהו, כמו שהוא בשמונה פרקיו (פ"ד). ואם שהוא פירוש רחוק... עם כל זה אני אומר שהחטא ההוא שהיה שם - הביאהו אליו הכעס בלי ספק, כמו שהעיד המשורר "ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם כי המרו את רוחו ויבטא בשפתיו" (תהלים קו, לב-לג). כ"כ הראב"ע... וזה כי חטא הכעס הוא היותר נאות לייחס לו מזולתו, משני טעמים: האחד, כי הוא טבעי מאד אל האדם... ולא עוד אלא שהוא טבע נמצא ומיוחד אל החכמים, שהאיכות אשר יסייעו אל קנין, הם המסייעים להגביר עליהם הכח הרגזני שהוא מצדם, כי על כן אמרו כל שגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, כי הטבע עצמו שמוסיף כח בגדולת החכמה הוא עצמו הנותן תוספת בכח הכעסני, וכמו שאמר: אוריתיה מרתחא ליה (תענית ד ע"א).

(עקידת יצחק, במדבר שער פ, עמ' קסב במהד' עוז והדר)

כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו

56
צדקו מאד דברי רבי אבהו (ברכות לד ע"ב):... במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד שנאמר שלום שלום לרחוק וגו'... ורוב המפרשים אומרים כי ירבה שכרם ותגדל מעלתם על הצדיקים על כבשם את יצרם הרגול בעבירות, ומלחמות ה' הוא נלחם בכל יום... והנה הוא אצלו נסיון עצמי תמידי, וראוי לקבוע לו שכר עליו לפי גדלו, וכמו שאמר לפום צערא אגרא (אבות פ"ה), וכן אמרו כל שגדול מחברו יצרו גדול ממנו. האמנה כי סברא זו אינה מסכמת עם מה שנמצא בדברי הפילוסיף פרק א' וי"ב מהז' מספר המדות, שאמר שם שהאיש הישר שאין לו תאוות רעות הוא מעולה מהכשר אשר יש לו וכובש אותם... והנה הרב המורה בפרק ששי מהקדמת אבות זכר זאת הסברא, וקיים אותה ממאמר הכתוב "נפש רשע איוותה רע" (משלי כא), ועוד נאמר "שמחה לצדיק עשות משפט ומחתה לפעלי און" (שם), והוקשה לו מאומרם ז"ל: לפום צערא אגרא, ומאומרם כל שגדול מחברו יצרו גדול ממנו, ועוד מאומרם חז"ל: אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר ובלבישת כלאים, אבל אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי (תו"כ פ' קדושים פ"ט). והנה הוא הסכים ביניהם, בשחז"ל אינם מדברים רק בדברים האסורים מצד המצוות השמעיות שאין השכל גוזר עליהם, כי דברים כאלו אין על האיש השלם למאוס אותם ולהעזב מהם כי אם מפאת אזהרת הדת ויראת שמים, ובאלו כל מה שתרבה התאווה אליהן יגדל השכר, והראיה ממה שהזכירו בשר חזיר ובשר בחלב וכלאים ולא אמרו רצוח גנוב ונאוף ודומיהם. והנה הוא מבואר, כי אחר שקיבל דבריהם בכל מה שיפלו עליו התאוות הגופיות מהדברים המגונים לפי השכל האנושי, לומר שהאיש הישר משולל מהתאוות ההן הוא מעולה מהכשר אשר ישנן לו וכובש אותם, כ"ש שימאן במאמר הזה מזה הטעם לאמר שהאנשים אשר נוצחו מכל חטאת האדם אשר תעשנה מהרע והגנאי והדופי, שיהיו גדולים במדרגתם מהצדיקים הגמורים אשר לא טעמו טעם חטא... לא ידעתי מאי קשיא ליה לרב מאומרם ז"ל כל שגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, שיראה שדן אותם כאילו אמרו כל שיצרו גדול מחבירו הוא גדול ממנו. הרי לא אמרו אלא שכל שלבו גדול, צערו יותר גדול אצל הכבישה.

(עקידת יצחק, דברים שער ק, עמ' רא-רב במהד' עוז והדר)

כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו

56
ידוע דכל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו. ובזה יובן כי רב אשי חשב כי מנשה לא היה גדול יותר ממנו, וא"כ נתרעם עליו שלא לחם נגד יצרו, ואי דהוי יצרא דעכו"ם, מאי שנא בימי רב אשי היה יצר דעבירה ומ"מ היה נלחם נגדו, ותודה לא-ל שלא עמד יצר הרע נגדו. וזה שאמר "למחר ליפתח בחברין" [סנהדרין קב ע"ב], כי חשב כי מנשה בדומה לו. אמנם מנשה בא להתנצל ולומר כי היה גדול ממנו, וא"כ יצרו היה גדול ממנו, ואין ערך לו עם יצרו... ולכך א"ל "אילו הוית התם"... היה ג"כ יצרו גדול, וגם לו היה אי אפשר לעמוד נגד יצר הרע.

(יערות דבש, חלק א, דרוש יא)

נב. כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו

56
כשמובן אמרם [ע"ז ד ע"ב]: לא היה דוד ראוי לאותו מעשה רק להורות בתשובה. ויש לדקדק, מנ"ל לגמרא זה, הלא כל שגדול מחבירו יצרו גדול, ומי לנו גדול מאדם הראשון יציר כפיו של הקב"ה, והיה יצרו גדול אשר המרה פי ה'? אבל הענין, כי דוד שנותיו ע' שנה, ושלשים ושלש מלך בירושלים, ומעשה דבת שבע היה בירושלים, א"כ אף דנימא תחילת שנה למלכו קרה ענין בת שבע, כבר היה חי ל"ו שנים, והוי רוב שנותיו, ואמרו [יומא לח ע"ב]: כיון שעברו רוב שנותיו של אדם ואינו חוטא שוב אינו חוטא, דכתיב "רגלי חסידיו ישמור". וקשה א"כ איך בא דוד לכלל חטא, הא עברו רוב שנותיו, ואיך לא שמרו הקב"ה? ועל זה קאמר דבאמת לא היה ראוי לכך, רק הקב"ה סילק שמירתו למען יחטא וישוב, ויהיה פתח תקוה לבעלי תשובה.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש יא)

כל עניני האדם על יחס אחד, והאדם אינו עומד במקום אחד... בעולם הזה אין נח לעולם אף על פי שאין הוא מרגיש. וכל מי ששורשו טוב, דגמירי דלא הוה בישא [ברכות כט ע"א], הוא הולך ממעלה למעלה בטובה... וכמו שאמרו (קנים פ"ג מ"ו): זקני תלמידי חכמים כל זמן וכו'... ולכך כשמגיע אל מעלה ומדריגה יותר גדולה, אז כפי מדריגה זו לא התחיל לשוב עדיין, וחטאתו נגדו תמיד מדרגא לדרגא [וכשהוא במדריגה התחתונה, כבר תיקן כפי מדריגתו החטא וכן בכל דרגין ועולמות ואין עוד רושם. ומכל מקום, כשמתעלה חוזר החטא בכל תוקפו... ולכך כשעלה אחר למדריגות אז נתגלה הטינא שהיתה בלבו בילדות ובודאי מי שעלה לפרדס והיה במעלה גדולה כל כך מסתמא שב על טינא שבלבו וחטאי נערותו. ועל זה נאמר כל הגדול מחבירו יצרו גדול, כי החטא הוא החסרון שבאדם וכן היצר].

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות קלד)

עיקר האדם הוא החשק שבלב, שבו הוא יתרונו על המלאכים, והוא הנקרא יצר, יצר טוב ויצר רע. כאשר הוא מגביר חשקו לטוב הרי זה טוב, ואם לאו וכו'. ואמרו ז"ל כל הגדול יצרו גדול, כי גדלות אחד על חבירו הוא רק כפי גודל החשק שלו לטוב, דהיינו כח היצר, כי יצר טוב ויצר רע אחד זה לעומת זה בשני חללי הלב, כפי החשק שבלבו בימין לטוב, כן בשמאל לרע, ולכך יצר רע גם כן גדול.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות רמח)

כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו

56
נמצא כיון שכל זמן שהאדם עובר עבירה אמחז"ל "מלפפתו" (סוטה ג ע"ב), היינו הטומאה מהעבירה היא דבוקה בנפשו ועושה ומחבלת ר"ל, א"כ כשיעלה בנפשו למקום יותר גבוה הרי גם פגם החטא יעלה עמו ויפגום יותר. לכן יראה מתחלה לשוב אל ד', דהיינו לקבל על עצמו שלא לשוב לכסלה, אז תיכף ינתקו ממנו החטאים, אף שהעון צריך מרוק מ"מ הם מתרחקים ממנו שהרי כבר עזבם ואינו דבק בם, אז תיכף כשעושה מצוות הן מקובלות. אך יש עוד דבר שהחוטא צריך לפחד, אם יתעלה יותר יהי' לרע לו, שהרי אמרו חז"ל: כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, א"כ מי שהוא מנושא במעלה יצרו גדול. אך ע"ז "לפום גמלא שיחנא" (כתובות סז ע"א), וכוחו אתו לנצח על עבודת הקודש ולכוף יצרו. אך החוטא אשר לעבד נמכר ביד יצרו, הרי איך יוכל לעמוד אם יצרו יתגדל יותר? ע"כ התקנה, שמתחלה ישוב במחשבתו בקבלה וחרטה, אז יהי' חסד ד' עליו לעוזרו לנצח את יצרו אע"פ שאינו זכאי לכך. על זה אמר "השיבה לי ששון ישעך", שאהי' שמח ושש בישעך כשתושע ידי לי לגבר חילים בעבודתך, שע"י טהרת נפשי אוכל לשוש על זה, גם לא אירא מיצרי הרע, משום ש"רוח נדיבה תסמכני" ותעזרני לעמוד נגד יצה"ר.

(מאורות הראי"ה לירח האיתנים, דרשות לשבת תשובה, א, עמ' רסו במהד' תשסד)

כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו

56
ונבין בזה את האמור עם הספר: "ויראני את יהושע הכהן הגדול עמד וגו' והשטן עמד על ימינו לשטנו. ויאמר ד' אל השטן יגער ד' בך השטן ויגער ד' בך הבּחר בירושלם, הלוא זה אוד מוצל מאש" (זכריה ג, א-ב). כי כוונת "עמד על ימינו לשטנו" תתבאר עפ"ד, שיש קטרוג שהוא מצד שהשטן משפיל את מעלת האדם ועי"ז הוא רוצה להגדיל עונו, וזה נקרא שהוא מקטרג אותו ומשטינו מצד השמאל והגרוע שלו. וכשהוא בא לקטרג עליו מצד שמגדיל מעלתו, נקרא שעומד על ימינו, כלומר הצד החשוב שלו, ועי"ז הוא משטינו, שת"ח גדול כזה לא יצא ידי חובתו נגד בוראו ית' שהרימהו למעלה רמה כזאת. אבל השי"ת ברחמיו הכין רפואה למחלת הקטרוג הזה, שכשהשטן בא לקטרג את האדם מצד מעלתו, השי"ת ברחמיו יזכור ש"כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו", וכפי ערך הקדושה כן ערך שליטת היצה"ר גדל, ודי בזה התנצלות לקבל תשובה. וראי' על ההתנצלות הזאת היא מצד שבחר השי"ת בירושלים להיות שם מקום קדשו ושם יעלו ישראל ליראות פניו. והלא כפי גודל ערך מעלת המקום, יגדל הקטרוג בכל חטא קל אשר יחטאו שמה, כי זה המקום שקדושתו גדלה מאד, ראוי שלא יימצא בו חטא ועון, ועל מה עשה ה' ככה, שנתן לנו מקום מקודש כזה, שיהיה הקטרוג גדול מאד על עונותינו? אלא ודאי, שכבר הכין ית' רפואה למכה, ותחת גדולת הקטרוג של קדושת המקום, כן גדולה ההתנצלות של שליטת הסט"א המתגבר דוקא לפי ערך המעלה וכבוד הקדושה. א"כ אדרבא, איש המעלה, כפי תוקף שליטת היצה"ר עליו, דבר גדול הוא לו כשניצול ממנו, ואפי' אם ילכד באיזה דבר, ח"ו, יש לו התנצלות גדולה שראוי לקבלו מיד בתשובה. וזה שכתוב שהראהו את יהושע הכה"ג והשטן עומד על ימינו לשטנו, הכינו ללמד עליו קטיגוריא מצד הימין והחשיבות שלו. והשי"ת השיבו: "יגער ד' בך השטן, ויגער ד' בך הבּחר בירושלם", מצד בחירתו בירושלים. אע"פ שמצד קדושת המקום יתרבה עונש החטא והקטיגוריא גדלה, ולא חש לזה, מצד ידיעתו ית' שכל מה שתגדל הקדושה כן יאמץ כח השטן והיצה"ר לקלקל ולפתות. א"כ מה תקטרג עליו מצד מעלתו? אדרבא, כפי ערך מעלתו נדע עד כמה הקיפה אותו אש היצה"ר, כדברי חז"ל: "נורא בי עמרם" (קידושין פא ע"א), וכשניצול ממנו, אע"פ שיש איזה צד נדנוד כשלון בו ח"ו, אין תימה, "הלא זה אוד מוצל מאש", היצה"ר שהקיפו, א"כ סר קטרוגך מצד גדולתו ומעלתו.

(מדבר שור, דרוש ז, עמ' נז-נח = מאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' רעו-רעז במהד' תשסד)

כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו

56
יש אדם שמרגיש את מהות הנפש הרעה, הנפש הטמאה שבקרבו, ומתוך כך הוא מלא מרורות על נפשו. אבל צריך הוא לשום אל לבו, כי לעומת הנפש הטמאה, יש בו נפש אלהית טהורה קדושה ונשגבה, ולפעמים מפני ההשתלמות של גילוי האור אשר להנפש האלהית, מתגברת גם כן הנפש הטמאה, ומשתדלת להודיע את מהותה, אשת פתיות הומיה.
והאדם בחכמת אלהים אשר בקרבו ידע איך לקחת שבי את כל החיל והכח, כל הכשרון והרעיון, כל השיח והשיג אשר לנפש הטמאה, ולשעבד הכל לשורש הקודש. ואז יודחו הסיגים הגמורים, וילכו להם, וירדו למצולות ים הנפש, לשכון שמה, מבלי צאת ובא. והצדדים של טהרה, זיוי אורי הקודש, שנבלעו במצודת הנפש הטמאה, יצאו לחפשי, ויתדבקו באור הנפש האלהית, להגדיל את פאר הקודש באור שבעתיים.

(אורות הקודש, כרך ג, עמ' רלו, אות ו)

כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו

56
הצחצוחים של המדות הרעות, המעורבים בתוך הכשרון של הדבקות האלהית שבנפש, הם פועלים את פעולתם לרעה יותר מהמדות הרעות שאצל רוב בני אדם, מפני שאין בעולם פעולה כל כך אמיצה במעמקי הנפש כמו הדבקות האלהית. אשר על כן אין לשער את עומק וגודל החיים של הצדיקים, העומדים לפני ד', ומתענגים בנועם הדבקות והחשק האלהי, וכשהכח הכללי של החיים הוא גדול ואמיץ, גם החלק הרע שבהם הוא גם כן אמיץ, כתוכן הפנימי של כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו.
ומפני כך עומדים הצדיקים תמיד במצב של מלחמה נגד צחצוחי הרע שבהם, המעורב עם הטוב, כל זמן שהעולם לא נתבסם כולו. אבל ד' לא יעזבם, והם תמיד הולכים מחיל אל חיל, כובשים ומנצחים. ולעד לא יעזבו את תוכן החיים העקרי, שהוא הדבקות האלהית, כי אם תמיד יעלו אותו, יאמצוהו יבררוהו, ובעלייתו ועלייתם עמו הכל מתעלה, כל העולם, כל החיים, כל ההויה. בהתרוממות היסוד יתרומם הבנין, ובאימוץ השורש יתאמצו השריגים והעלים כולם, יחד עם כל המוני פרטיותיהם.

(אורות הקודש, כרך ג, עמ' רמא, אות יא = שמונה קבצים, קובץ א אות רנח)

כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו

56
ההתהדרות המפנקת את הנפש היא מצד עצמה דבר הדור ונאות, אבל יהפך למגונה במקום שהוא דומה לכיעור ופריצות. וחוקי המוסר הנגדרים ג"כ מצד הטבע הישר, ראוי למי שמתגדל בחכמה, להיות נשמר מהם באורח נשגב יותר מהאיש ההמוני שהוא קרוב אל הטבע. אבל מי שכוחות נפשו רמים הוא מתעלה על הטבע, ע"כ חוקי המוסר שבו ג"כ ראויים להבנות מצד החכמה, והגנת הטבע מתבטלת ממנו. ע"כ כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, ואם לא [יצורפו] מוסר חכמה ויראת ד' להרחבת התבונה מוכרח הדבר שיצאו פרצים גם בדרכי המוסר הטבעיים, ע"כ הוא בייחוד גנאי לת"ח.

(עין איה, ברכות מג ע"ב, אות נ)

כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו

56
ובהיות האדם נוטה אל החכמה והדעת, אל כבוד ד' ועזו, ממילא הוא מתעלה בדרכיו ומתקדש במעשיו, ועובד את בוראו מאהבה, לא עבודת עבד כ"א עבודת בן אהוב וחביב. הנטיה הזאת צריכה שמירה ביחש אל הזהירות במעשה רק מדעה אחת רעה, שלא יחשוב האדם שכאשר כבר מעלתו רמה ונפשו נוטה אל אור ד' ואהבתו, שהוא אינו צריך להיות כ"כ מדקדק במעשים פרטיים, שהם לדעתו אינם כ"א בתור הערות לכונן צעדיו אל המושכלות והנטיות הטובות למי שלא הגיע עדיין עליהם. ומזאת המכשלה יצאה פעמים רבות שערוריה בישראל ובאדם. ע"כ צריך לסמן כי תמיד על האדם להיות מכין עצמו לקראת אלהיו, כי אין קץ לעילוי הנפש ואין תכלית לכבוד האור האלהי הזורח על הנפש המוכנת, וכל מה שיוסיף מעלה צריך עוד להוספת הכנה למעלה יותר עליונה, גם שלא יפול בנופלים מרום מעלתו, מפני שכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו. ע"כ גם במעשים היותר חיצונים צריך להיות זהיר הרבה עם רוממות מעלתו, כמו שאמר הכתוב "שמור רגליך כאשר תלך אל בית האלהים", כלומר בהתנשאך לחקר שדי ולחשק באהבת אור ד' תשמור עצמך מכל הסרה מעשית גם היותר קלה ונמוכה, כי זה כל האדם באשר הוא אדם וכל ימיו נתונים המה להיות מכין עצמו לקראת אלהיו. ובסורו מדרך הטובה המעשית כבר אבד את הכנתו ולא יזכה לאור היושר האלהי שיופיע בנפשו.

(עין איה, שבת י ע"א, אות ד)

כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו

56
באנושיות בכללה לא שייך לומר חסרון מדותי, כי אם ביחושו לשאר היצורים, שעוד לא עלה העולם עד לגובה זו, לחוש חוש מוסרי כזה. אבל לענין אומה מיוחדת, שייך לומר חסרון מוסרי כשמתגבר בה חלקה הרע. והצד הסיגי שבכנסת ישראל הוא גדול וחריף מאד, לפי גודל כחה של האומה לטוב, כעין כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, והגלות מצרף סיגים הללו.

(שמונה קבצים, קובץ א אות תכב)

כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו

56
...שכתבתי במקום אחר מענין כוחות הנגבלות ושאינם נגבלות [ש]בנפש, שכוחות הרוחניות אינם בעלי גבול, והגופניות יש להם בטבעם מדה וצמצום, אלא שמפני קרבות הכוחות במשכנם זה לזה, לפעמים יְשַׁנוּ קצת טבעם, והיינו שאפשר בבחירה שהכוחות הגופניות ג"כ יקנו להם תשוקה בלתי מוגבלת והוא מצד הרע, או שהרוחניות יאבו להיגבל, והוא ג"כ פחיתות וקלקול. וע"פ רוב, החכם שנבנה כל סדרו לקבל חכמה ולהחכים זולתו, נבנו כוחותיו יותר נוטים לבלי גבול, כי רובי כוחותיו צריך שיהי' משתמש בהם בענין הרוחניות שאינם בגבול וצמצום, ומי שנבנה לעבודה ולהיות מונהג מזולתו יהיו רובי כוחותיו מוגבלות. על כן צריך החכם שמירה שלא יטו כוחותיו הגופניות לצאת מהגבול. וזהו 'הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו'.

(הראי"ה מכתי"ק, מובא בשיחות הרב צבי יהודה, דברים עמ' 519)

כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו

56
כל הגדול מחברו, יצרו גדול הימנו, מפני שכל מה שיחובר יותר אל החיים האמתיים מוכן לפעולות יותר גדולות, על כן נותנים לו כוחות גדולים בתשוקה, למען ישתוקק להשי"ת וממשלתו לחזק בדק בית ד' וכה"ג, ונמצאים אלו הכחות בו מונחים וחסרים הכשר.

(חבש פאר, דרוש ז, לב ע"א)

כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו

56
כי מי שגדול מחבירו כוחותיו גדולים יותר, ופעולותיו עושות רושם יותר גדול, ע"כ אם ירע ויקלקל, ימצא מקום לפרץ רחב יותר גדול. כמו כן באומה בכללה.

(מדבר שור, דרוש יד, עמ' קיג-קיד)


נב ע"א - כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו

[בן ישיבה שאינו רגיל לראות נשים פרוצות, כשיגיע למקום שיש נשים פרוצות, יתקלקל בקלות, משא"כ מי שרגיל לראות נשים פרוצות, לא יתפתה כל כך.]

(רבי שרגא רוזנברג, ענבים במדבר, עמ' 151)
לטקסט





נב ע"ב

נב: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום

1-2
שזה אמר הכתוב (בראשית ח, כא) "כי יצר לב האדם רע מנעוריו", ואמר דוד (תהלים קג, יד) "כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו", ואמרו רז"ל (מדרש רבה נח): עלובה עיסה שהנחתום שלה מעיד עליה שהיא רעה, שנאמר "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". ואמר עוד יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום שנאמר רק רע כל היום ומבקש המיתו, שנאמר "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו". ואמר עוד (ברכות יז ע"א): ר' אלכסנדרי בתר דמצלי אמר הכי ריבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שרצוני לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה ושיעבוד מלכיות אלא יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתכניעם מלפנינו ומאחרינו ונשוב לעשות רצונך בלבב שלם. הנה מפורש בכאן שגם אותם שרצונם [לעבוד] את בוראם, יצר הרע מעכב עליהם. הרי נתבאר מהפסוקים ומדברי חז"ל, שאין טבע האדם מוכן לעלות לזאת המדרגה העליונה, אבל חולק עליה הרבה.

(דרשות הר"ן, דרוש י)

נב: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום

1-2
"כי יכול נוכל לה"... "יכול" - הקב"ה ודאי יכול להם, אך בתנאי זה, שגם אנחנו "נוכל", על ידי שנסיר לב האבן מקרבנו. והשיבו המרגלים: אם בנו תלוי הדבר, אם כן אין בו ממש, כי אם ה' לא יעלנו מזה ברחמיו, מצדנו יבצר ונמנע, "כי חזק הוא ממנו" היצר הרע, כמו שאמרו חז"ל יצרו של אדם גדול ממנו, וכדמסיק בילקוט של תהלים (רמז תשכג) על פסוק "מציל עני מחזק ממנו", היינו מן היצר הרע.

(כלי יקר, במדבר פרק יג, פסוק ל)

יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום

1-2
הרשעה שבעולם מוצאה באדם את מכונה, והיא הולכת ומתגלמת בקרבו. מדי יום ביומו מוסיפה היא אומץ, מכשלת היא את כחו להתרומם להתעלות לטוב. יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום. אי אפשר לאדם בלא תפילות תדיריות, שאחד מפרקיהן הם הוידויים. האדם מוכרח להתוודות על עונותיו, על חטאיו שבגלוי ושבסתר, ושבסתרי סתרים, על נטיותיו לרעה, ההולכות ומלפפות אותו. כשהטהרה של התפלה והוידוי באה מדי יום ביומו, כשחשבון הנפש אינו דבר נשכח מהאדם, אז הוא מנער את הרשעה ממנו, קמעה קמעה, טרם שהספיקה להעשות עליו ערמה גדולה כזאת שלא יוכל להרים ראש.

(אורות הקודש, כרך ג, מוסר הקודש, אות מ, עמ' שב)

יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום

1-2
[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין ל ע"ב]

נב: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום וכו' ואלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו

1-5
ועל שלשה אלה אמר הפסוק (ירמיה ט, כב) 'אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו', רצה לומר, לא יתהלל בשלשת אלה כשהם מצד חומרו. זהו שאמר 'חכמתו', 'גבורתו', 'עשרו', דאז הם קנאה ותאוה וכבוד. 'כי אם בזאת יתהלל המתהלל' (שם שם, כג) בשלשת אלה, כשהם מצד ה' יתברך, וזהו 'השכל וידע אותי' (שם). חכמה, כמו שנאמר (דניאל ב, כא) 'יהב חכמתא לחכימין'. גבורה, כי לו יתברך הגבורה. ואמרו יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקב"ה עוזרו לא יכול לו. העושר, לו יתברך העושר, והוא קוצב לכל בריה ונותן לו חלקו הראוי לו.

(של"ה, פרשת קרח, תורה אור, אות ח)

נב: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום וכו' ואלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו

1-5
ואמר עזר אלהי המסייע לבא לטהר, והוא בשלשה פנים: אחד, מטה כלפי חסד (ראש השנה יז א). שני, יגדיל תורה, ה' חפץ למען צדקו כו' (ישעיה מב, כא). שלישי, מה שאמרו רז"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום והקב"ה עוזרו ומושיעו. ועל זה אמר 'מה חסדנו מה צדקותינו מה ישועתנו', כל זה אינו מספיק, כמו שנאמר (ישעיה נט, ב) 'כי [אם] עונתיכם [היו] מבדילים'.

(של"ה, פרשת עקב, תורה אור, אות כג)

יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו וכו' ואלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו

1-5
אמרו חז"ל: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו. נמצא שלכל ענין שהאדם עושה נגד היצר, נגד תכונתו וטבעו, ודאי צריך לזה עזר ה' ית"ש, ואין חילוק אם לזמן מרובה או לזמן מועט, ובודאי אפי' לזכות לשעה א' לחרטה וקבלה גמורה, ג"כ צריך סייעתא דשמיא. אך באמת גבהו שני הדרכים איש מאחיו, כי האיש אשר לא צרף עדנה את סיגי נפשו, הנה הרהורי התשובה, אף שהם מוסכמים אצלו מאד, אך עד הנפש לא נגעו, לשלוח לה רפואה על חוליה. כי כל זמן שתשתוקק לתאוות חומריות, הוא אות על מזורה. אך עכ"ז עזרת ד' תשגבהו להשפיע עליו רעיונות קדושים חזקים, עכ"פ לפי שעה, והשעה הזאת רבת הערך היא אצלו עד אין קץ. אך השפע הזה לא נולד מכח שהשי"ת הקנה לנפשו שלמות יותר, כי אם הי' זה בקנין לנפשו, הי' נשאר לעד, גם בעבוֹר הרגש. אך המה דברי קדושה הבאים מן חוץ לנפשו, ששלח לו השי"ת לטהרו מחטאיו, ובודאי לא מעט יועיל גם לימים הבאים לכוף יצרו וטבעו. אך האיש אשר התגבר על יצרו וכפה טבעו, וד' עזר לו עד שמאס בהבל ובחר בחיים, ומרגיש בנפשו רק השתוקקות לדבר ד' ולהזהר במצותיו, מתנה גדולה נתן לו הקב"ה, כי את נפשו העשיר בעושר רב ונצחי, כי הוא נתעלה בעצם עד אשר דבק בחיים.

(מאורות הראי"ה לירח האיתנים, דרשות לשבת תשובה, א, עמ' רנה במהד' תשסד)

יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום וכו' בתחילה קראו הלך

1-19
עוד ירצה באומרו "אבי", שהיא הנשמה, שכל מועצותיו של השטן לאבד הנשמה, והנשמה נקראת "אב" כאומרם בזוהר פרשת לך לך (עו ע"א), והוא הוא המונע האדם מעשות חיובו בעבודת ה'... ואומרו "ויגר שם", כי בתחלה נכנס כגר כאומרו ויבא הלך וגו', "במתי מעט" - פירוש בכחות מועטים, ואח"כ מתרבים כוחותיו על ידי האדם עצמו, והוא אומרו "ויהי שם לגוי גדול עצום"... ואומרו "ויתנו עלינו עבודה קשה" - פירוש שלא נהג היצר בדרך זה בעתים מרוחקים, אלא תמיד בכל שעה ובכל רגע מתגבר על האדם, ולזו ייקרא "עבודה קשה". עוד נתכוון על פי דבריהם ז"ל שאמרו בכל יום מתחדש היצר על האדם בתגבורת חדש, וכנגד זה אמר "עבודה קשה".

(אור החיים, דברים פרק כו, ה)

נב: ואלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו

4-5
'כי תצא למלחמה' וכו' (דברים כא, י)... רומזת גם כן על מלחמת האדם עם יצרו... ועל זה אמר 'כי תצא למלחמה' במלחמת הרשות, כי הרשות נתונה לאדם והבחירה בידו. ואם האדם מתחיל להלחם אזי הקב"ה עוזרו, וכמו שאמרו רז"ל אלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו, זהו 'ונתנו ה' אלהיך בידך'.

(של"ה, פרשת כי תצא, תורה אור, אות כט)

נב: ואלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו

4-5
[זה פירוש הפסוק (בראשית טו, א): "אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד" - אע"פ שאני מגן לך, עוזר לך נגד יצר הרע, בכל זאת שכרך הרבה מאד].

(אגדת שמואל (אריפול, של), דף ד ע"א)
לטקסט

ואלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו

4-5
ואומרו "ויוציאנו ה' ממצרים" זו הצלת יצר הרע וכוחותיו המצירים אותנו, כי הוא המציל מיצר הרע, כאומרם ז"ל שלולי שה' עוזר לאדם כנגד יצר הרע אין אדם שליט להינצל ממנו, דכתיב "צופה רשע" - זה יצר הרע, "לצדיק להמיתו ה' לא יעזבנו בידו". ואומרו "ביד חזקה" וגו' רמז לדברים שבאמצעותם יצילהו ה' וכו', והוא על דרך אומרם ז"ל (קידושין ל ע"ב): אמר הקב"ה בראתי לכם יצר הרע בראתי לו תבלין שהיא התורה, והוא אומרו "ויוציאנו ה' וגו' ביד חזקה" - זו תורה שניתנה מימינו של הקב"ה דכתיב (דברם לג, ב) "מימינו אש דת למו", גם נתנה בגבורות מתוך האש.

(אור החיים, דברים פרק כו, ח)

יעקב אבינו ע"ה נתחזק נגד האמורי, שהוא תוקף כח אלהותם המתגבר באוירם להכניס הרהורים ומחשבות בלב, שעל זה טיהר בני ביתו אחר כך. והניצוח הזה הוא "בצלותי" [תרגום אונקלוס, בראשית מח, כב, על "בחרבי ובקשתי"], מקודם בחרב להרוג סביבותיו, דלעולם יסדר שבחו של מקום ואחר כך יתפלל, כמו שאמרו בברכות (לב ע"א), דלולי כן אי אפשר ליכנס לתפילה דבקשה כלל כנזכר לעיל. ואחר כך "בעותי" [תרגום "בקשתי"] ההורג מרחוק, שזה אי אפשר על ידי החרב שאינו הורג אלא מקרוב, אבל לנקות עומקא דליבא מקום שאין יד האדם שולטת כלל, כענין (תהלים קט, כב) "ולבי חלל בקרבי", וקרא זה אמר דוד המלך ע"ה שהוא דרגא דתפילה כטעם "ואני תפילה" שלזה אי אפשר אלא על ידי ריבוי התפילות והבקשות לסייעתא דשמיא כמו שאמרו אלמלא הקב"ה עוזרו וכו'. וכל תפילה ותפילה הוא יריית חץ נגדו..

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות רכג)

ויש עוד נשמה לנשמה. והיינו כידוע, דבכל דבר יש עשר ספירות, והתחלת ההשגה הוא מחכמה, וכתר הוא שורש הרצון הנעלם. כי האדם מחכים ומתבונן ורוצה ופועל במה שהוא רצונו לכך. וזה הרצון קדום לו הוא קבוע ונעלם באדם, שאינו מושג לו מה הוא הדבר הוליד בו מחשבה ורצון זה. וזהו הכתר שהוא למעלה מראש האדם, והוא אור מקיף של ה' יתברך, שמקיף למי שזוכה יותר שלא יעלה בלבבו שום מחשבה זרה ודמיון הבל כלל, וכל מחשבותיו והרהוריו ורצונו בלתי לה' לבדו בידיעתו וידיעת תורתו, שעל זה אמרו אלמלא הקב"ה עוזרו וכו', ועזר הקב"ה הוא הארת הכתר שלא יכנס בלבו רע כלל, שזה למעלה מהשגת כח אדם.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות רכז)

וחושן נגד הלב כאבנט מכפר על הדינין [זבחים פח ע"ב], הוא כטעם מאמרם ז"ל (מגילה טו ע"ב) "לרוח משפט" (ישעיהו כח, ו) - זה הדן את יצרו. וזה כל ענין דינין ומשפטים שבדברי תורה, כנזכר לעיל (אות רלז). ומחלצות דדיבור לגלות הסוד שבלב, דשם משכן שני היצרים מכפר על זה. וזה טעם "שמות בני ישראל וגו' לזכרון" (שמות כח, כט), כי באמת "יצר לב" וגו' (בראשית ח, כא), ואלמלא הקב"ה עוזרו וכו', וצריך לזכרון להזכיר ה' יתברך על העזר שהוא מצידו ומצד שמות בני ישראל כנזכר לעיל (אות קפד), שזהו כללות התורה והתורה תבלין. וגם מצד שמותם, רצה לומר שורשם ב"חלק ה' עמו", הוא עזר הקב"ה, ולכך צריך מחלצות לגלות שורש הנעלם דשמות בני ישראל, דהיינו שורש נפשם.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות רסג)

ואלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו

4-5
...שהקב"ה ידע שלא בא לידי עבירה זו אלא בשביל שהביא עצמו לידי נסיון, ובשביל זה לא עזרו הקב"ה למיכף ליצריה. והרי גם זה ברור שאי אפשר לעמוד בפתוי יצר הרע אלמלי הקב"ה עוזרו כדאיתא בסוכה דף נ"ב. ואם כן לא עשה רע כל כך, שהרי יצרא אנסיה כדאיתא בכתובות דף נא, ב: יצר אלבשיה, אלא חטא במה שאמר "בחנני ה' ונסני", "לבי חלל בקרבי"... ואמר דוד: גלוי וידוע קמך דאי בעית [כצ"ל] למיכפיא ליצרי [סנהדרין קז], פירוש, דאם היית רוצה לעזור לי למיכף ליצרי כדרכך, הוי כייפינא, אלא אמינא דמשום הכי לא עזרתני כי היכי כו'.

(הרחב דבר במדבר פרק כב פסוק לג)

ואלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו

4-5
יש קדושה גמורה ושלמה בנשמתם של ישראל שאינה תלוי' במעשים ובחירה, והבחירה להעלות גם הנפש והרוח. מ"מ ח"ו בפגם, נפגם גם החלק הגבוה, אבל יתוקן שלא ידח ממנו נדח. והנה על השורש הטוב שלא [יפסק] שייך הודאה, ועל שורש הבחירה בקשה צריכה, כי אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו. לאה הודתה להקב"ה, כדברי חז"ל (ברכות ז ע"ב): עד שבאת לאה לא הי' אדם שהודה להקב"ה, וזהו "הפעם אודה" (בראשית כט, לה), אבל הוא למעלה מהנהגת הבחירה. ובת"ת אחוז תורה שבכתב ומינה נפיק תושבע"פ. ועיקר השלמות ע"י הבחירה. רצה יעקב ברחל, דהיינו בחירה טובה וקדושה, ע"י בקשה והתחזקות, וזהו עיקר היופי, ע"כ היתה יפת תואר ויפת מראה (שם שם יז)... שהיתה עקרה כדי שתרבה תפילה, כדברי חז"ל (יבמות סד ע"א) שהקב"ה מתאוה לתפלתם של צדיקים.

(גנזי ראיה א = מאורות הראי"ה לחנוכה ארבע פרשיות ופורים, פרשת זכור, עמ' רטז במהד' תשנז)

אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש

6-7
וכבר ידעת שאסור לנו ליהנות בערוה על אי זה צד שיהיה ואפילו בראיית העין... שאין מותר בתורתנו להרהר במשגל כלל, וגם לעורר הקושי כלל, ושהאדם כשיתקשה מבלתי כונה ראוי לו שישיב רעיוניו למחשבה אחרת, וישתכל בדבר אחר עד שיסור הקושי. אמרו החכמים ז"ל במוסריהם המשלימים החסרים: בני, אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם ברזל הוא נמוח, ואם אבן הוא מתפוצץ, שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע. הוא אומר לבנו דרך מוסר: כשתתקשה ותכאב, לך לבית המדרש ותקרא וחלוק ושאל וישאלוך, יסור ממך הכאב ההוא בלי ספק. ותמה מאמרו מנוול, כי זה באמת נוול גדול הוא.

(מורה הנבוכים חלק ג פרק מט)

נב: אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש

6-7
אהרן... התבונן בענין והרגיש שלא הועיל המסורת הזה [שקטורת מצילה] לעת כזאת אבל יזיק... הניח העבודה ההיא ושם ילכו לכפר עליהם בהישירם אל החרטה ואל התשובה הנכונה... לעורר אותם אל החרטה ואל החרדה על חטאם, מה שיושלם זה בעמוד אדם על עצמו והתבוננו בין המתים והחיים... אמנם כששב אהרן אל משה אל פתח אהל מועד, והוא מה שיעורר אותם להושיבם אל משה רבם אשר פתח אהל מועד אשר משם תצא תורה ומצוות, הנה אז כבר יושלמו בשני הענינים אשר כללם הכתוב ב"סור מרע ועשה טוב" (תהלים לד) וראוי להנתן להם החיים והשלום שאמר ראשונה מי האיש החפץ חיים ועם זה והמגפה נעצרה לגמרי... מצאתי מדרש לרז"ל מחזיק ידי בפירוש הזה... והוא במדרש הזוהר בפרשת וירא...: "וימהר אברהם האהלה אל שרה" - מהו האהלה? אל בית המדרש, ומה אומרת "מהרי"? ענינא דקורבניא ונשמתא מכוונא בהו... ר' פנחס אמר מהכא: "והנה החל הנגף בעם", וכתיב "ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה", וכתיב "ותעצר המגפה". כתיב הכא "מהרי" וכתיב התם "והולך מהרה", מה להלן קרבן לאשתזבא אף כאן קרבן לאשתזבא... למדנו שדוגמת מה שאמרנוהו על "וישב אהרן אל משה אל פתח אהל מועד" אמרו על "וימהר אברהם האהלה", וכמ"ש אם פגע בך מנוול זה, הוא שטן הוא מלאך המות משכהו לבית המדרש.

(עקידת יצחק, במדבר שער עח, בסופו)

אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש

6-7
...דאם אין לו עני ליתן לו בשעת אכילה לכפר עליו כנזכר, אז ידבר דברי תורה בשעת אכילה, כי התורה מכפרת יותר מן הקרבנות... בכל מקום שאין עניים או הוא עצמו עני, יהיה שלחנו מזבח כפרה בעוסקו בתורה. וראוי שיקרא מזבח, כמו שהמזבח נקרא מזבח מפני שזובחין עליו קרבנות, כן על ידי עסק התורה אדם זובח יצרו, כאמרם אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש וכו'.

(של"ה, שער האותיות אות הקו"ף - קדושת האכילה (ב), אות ריד)

אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש

6-7
'לי קיוו רשעים לאבדני' [תהלים קיט, צה], הוא היצר הרע וחיילותיו המסיתים ומדיחים. אבל יש תקנה לזה, כי אז 'עדותיך אתבונן', ועל דרך שאמרו רז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש.

(של"ה, מסכת שבועות, פרק תורה אור, אות רכו)

אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש

6-7
ענין התיקון הוא סור מרע ועשה טוב. סור מרע היא הסרת זוהמת הנחש שבא על חוה והטיל בה זוהמא (שבת קמו ע"א), והוא מתפשט מדור אל דור, ועל כן הנולדים מטפה סרוחה נולדים. ובהסרת הזוהמא אז קבלת התורה שהיא ועשה טוב, והתורה היפך הזוהמא. ועל כן אמרו אם פגע בך מנוול [זה] משכהו לבית המדרש. ואז תורת ה' היא נקראת 'תורת האדם', כי קריאת שם 'אדם' הוא מלשון 'אדמה לעליון' (ישעיה יד, יד). והיה צודק בו שם אדם קודם שחטא, ויושלם תיקון קריאת שם אדם בהשלמת אדם דוד משיח. וישראל הם נקראים אדם (יבמות סא ע"א).

(של"ה, פרשת וישב מקץ ויגש, תורה אור, אות כה)

נב: אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש

6-7
צפון שהוא פתוח מצד הדין, כדפירשתי, סתם בתורה. על כן שם דגל דן (במדבר ב, כה), שנקרא על שם הדין, כמו שאמרה רחל (בראשית ל, ו) 'דנני אלהים'. והסוד 'יהי דן נחש' (שם מט, יז), כי משם יונק כח הנחש, ואם פגע בך מנוול משכהו לבית המדרש.

(של"ה, תולדות אדם, רמזי אותיות לחתימת ההקדמה, אות שעג)

נב: אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש

6-7
שלשה כתרים הן, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות, וכהונה ומלכות הוא בשביל כתר תורה. ויוסף הוא כתר תורה, על כן הוצרך לגלגל הזיכוך של ישראל להיותן לעם ראוים למלוכה, היה צריך להיות על ידי יוסף שהוא כתר תורה. והוא שטנו של עשו וכחו למעלה שהוא סמאל הוא השטן הוא היצר הרע, אשר כתר תורה מגרשו, כמו שאמרו רז"ל אם פגע בך מנוול [זה] משכהו לבית המדרש.

(של"ה, פרשת וישב מקץ ויגש, תורה אור, אות מ)

נב: אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש

6-7
"ופועל ידיו תרצה" - שיעסוק בתורה כדי לשמור ולעשות. "מחץ מתנים קמיו" וגו' - כי אם פגע בך מנוול זה, השונא הפנימי שנקרא מנוול, משכהו לבית המדרש.

(כלי יקר, דברים פרק לג, פסוק י)

אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש

6-7
אמרו חז"ל [תענית ז ע"א]: "חרב אל הבדים ונואלו", שעוסקים בתורה לבד, ומתטפשין. והוא כי אין אדם מכיר בחסרונו ורואה נגעו, וכאשר ילמד לבדו, מי יגלה קלון עוונו? ותהי עוונו על עצמו, כי לא ידע מנבלותו ומדותיו הפחיתיות. ולכך ממש חייב חרב, ויתטפש, כי אין לך שטות וכסילות יותר מהעוונות ומדות המגונות והשפלות. וזהו גורם אחר כך העדר חכמה, ויהיה נעור ממדע, כי אין התורה נמצאת באיש חסר מדות הנאותים... וזהו מאמר חז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, ולא אמרו סתם שיעסוק בתורה, כי זהו לא ימנע מן עשיית עבירה, ואדרבה יוסיף גאוה וכעס, אבל בלומדו בבית המדרש ששם יושבים בגנים חביריו, הם יסירו מאתו בגדי צואים, ויאמרו לו כל מדות מגונות וכעורות, ואז ישוב ורפא לו.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ג)

נב: אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש

ונראה דמאה וחמישים מיני טהרות במחשבה יש, והיינו דידוע דיש חמישים שערי טומאה... וכל אחד כלול משלושה: קנאה, תאוה וכבוד... הרי מאה וחמישים מיני טהרות וניצוח בקרבא. ועל כל ניצוח יסד [דוד המלך] מזמור אחד. ובודאי בכח אותו מזמור לזמר עריצים היינו מחשבות ודמיונות מאותו שער. ואיתא בשוחר טוב (מזמור א) דביקש שיהיו [המזמורים] כנגעים ואהלות. פירוש, דעיקר ניצוח היצר על ידי דברי תורה, כמו שאמרו משכהו לבית המדרש, ונגעים ואהלות הם היקרים מדברי תורה.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות רח)


נב ע"ב - אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש

[פגיעה מלשון פגישה, שיש לך שייכות עם יצה"ר, ולא ביטלת אותו עדיין, ויש לך תאוות רעות, התיקון הוא לימוד תורה, ואז ידע איך לנהוג כהלכה, ועוד, שלימוד תורה הוא סגולה לתשובה, כי "המאור שבה מחזירה למוטב" (מדרש איכה), אף שאיננו מבינים איך זה פועל.]

(רבי יהודה זילברט, תושע יהודה, דף כה ע"ג)
לטקסט



נב: אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש

6-7
על דברי פלוני [המדרש והמעשה, פ' תשא, עמ' 303] שכתב: "...שמכל האמור באותו מזמור (=תהילים צב) אתה יודע... שמפי העליון לא תצאינה הרעות, שכל יצר ד' בחכמה וברחמים, ושגם הרע המגולה יש בו צד טוב הצפון בו", העיר רבינו: "בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין [קידושין ל ע"ב], משכהו לביהמ"ד, והוקשה כל התורה כולה לתפילין (קידושין לה ע"א), ובהם 'יניחנו לעבוד ה' כאשר עם לבבנו'".

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, שיחות הרב צבי יהודה, ויקרא עמ' 189, הערה 92)

אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש

6-7
העניות בחומרנות אינה אלא חסד מהקב"ה, כי היא מרבה את עושר הנשמה והקדושה, ואילו הגאוותנות והאנוכיות ממעטות אותה. והעושר בחומרנות מרבה לכסיל את העניות בקדושה ובתורה, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין כד ע"א): "סימן לגסות הרוח... עניות תורה". ועל כן אמרו חז"ל: "אם פגע בך מנוול זה [יצר הרע] משכהו לבית המדרש". כלומר, קבל על עצמך את תורת ה', מושגיו וערכיו והלכותיו, כי מלחמה לאדם ביצרו, בגאוותו, באנוכיות שלו יום יום. ולא בכדי קראו לו מנוול, כי הוא יותר מזה, וכמו שאמרו חז"ל (ב"ב טז ע"א): "הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות". היצר הרע של האדם, גאוותו ואנוכיותו, הם מלאך המוות הממית אותו לעוה"ב. על כן, אין אויב יותר מסוכן, ושחייבים לשנוא אותו ולכופו ולשעבדו. אמנם, מנוול הוא.

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, עמ' כב-כג)

אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש

6-7
[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין ל ע"ב]

אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח אם ברזל הוא מתפוצץ

6-8
תכלית עסק התורה הוא לברר ניצוצי הקדושה אשר נפלו ואשר נאנסו מהקדושה ולהחזירם ביחוד שלם לכמות שהיו, והם שני בחינות: האחד - ניצוצי הקדושה שירדו בעולם התהו... והשני - הם נפשות העשוקות אשר עשק אדם בליעל מאדם הראשון בחטאו אשר שלל שלל רב... ואין לך דבר שפוקד עליו להוציא בולעו מפיו זולת אמצעות עסק התורה... יעלה ניצוצי הקדושה שנפלו קודם עולם התיקון, ויוציא מס"מ בולעו מפיו ומפוצצו וממחה כוחו עד אשר יקיא חיל בלע. והוא מאמרם ז"ל אם פגע וכו' אם אבן הוא נימוח ואם ברזל מתפוצץ... וכנגד חלקי נשמות שאנס ס"מ מאדם הראשון אמר "ולזבח השלמים", על דרך אומרו (תהלים נ) "זובח תודה יכבדנני", ודרשו ז"ל (סנהדרין מג ע"ב): זה הזובח יצרו. והזביחה הוא שינצחהו, ובבחינת הנצחון הוא בורר ממנו בחינת הטוב אשר אנס מאדם הראשון. והנה בחינה זו היא מעלה גדולה אשר יתעצם לזבוח יצרו, כמעשה דוד שאמר (תהלים קט) "ולבי חלל בקרבי". ודבר זה עושה פעולה גדולה בבחינה שאנו משתדלים עליה, ואין מציאות להשגה זו זולת באמצעות התורה, כאומרם אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, וכן אמרו [קדושין ל ע"ב]: אמר הקב"ה בראתי לכם יצר הרע בראתי לו תבלין שהיא התורה.

(אור החיים, ויקרא פרק ז פסוק לז)

ויש מפרשים כי האדם מחויב במצות עשה ובמצות לא תעשה, ומצות עשה צריך האדם לזרז עצמו ולפעול המצוה, ויצר הרע מגרה את האדם שלא ישמע ולא יקבל המצוה, ועל זה אמר אם אבן הוא, שהאבן לקושי שלו אין נכנס בו דבר לעשות, רק מונח כאבן דומם שאינו עושה, ולפיכך אמר אם יצר הרע מגרה בו שלא ישמע לעשות המצוה עד שיהיה כמו אבן, ועל זה אמר אם אבן הוא נימוח עד שמקבל לעשות מה שמחויב לעשות מצד מצות עשה. וצריך האדם ג"כ שיהיה נזהר ונשמר ממצות לא תעשה, ודבר זה הוא הפך מצות עשה, כי האדם מוציא לפועל מעשים רעים, מה שלא יֵעשה, ובזה הוא דומה לברזל שהוא מחתך ומשחית, ועל זה אמר אם ברזל הוא, שאם היצר הרע בקרבו ומסית אותו שיהיה פועל רע ולעבור מצות לא תעשה על ידי מעשה, ונמשל כברזל שהוא מקצץ ומשחית, וכך העובר עבירה משחית ומקצץ. וכל זה התורה מבטלת, כי כח היצר הרע אינו שולט רק במה שהאדם בעל חסרון, וכאשר מתחבר האדם אל התורה מסלק מאתו החסרון.
אבל עיקר הפירוש, כי בא להודיע מעלת התורה, שעל ידי התורה מסולק מן האדם היצר הרע שהוא פחיתות האדם, וכאשר מסולק מן האדם הפחיתות הזה שהוא היצר הרע, אז נשאר האדם במדריגת המלאך לגמרי... וכאילו היה האדם כולו שכלי. וזה שאמר אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, קרא היצר הרע מנוול מפני שיצר הרע הזה הוא הפחיתות הדבק באדם... ואם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, כי אין היצר הרע רק מצד החסרון הדבק באדם, ואילו התורה היא תמימה בלי חסרון, ואין חסרון מצד התורה כלל, ולפיכך מה שהאדם יש לו חיבור אל התורה, מצד הזה אין היצר הרע שולט באדם. ואמר אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ, כי באדם יש יצר הרע בגופו, והוא שקראו חכמים יצר הרע דערוה, וכדכתיב "והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר", כלומר, מתחלה יצר הרע שולט בבשר, והוא יצרא דערוה, כי יצרא דערוה בודאי הוא בבשר, ולכך כתיב "והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר" בלא אבן, שהאבן הוא קשה ביותר, והוא כנגד יצר הרע שהוא דבוק בחומר, שאין החומר פועל כלל. לכך יצרא דערוה קרא אבן דומם שאין לו הפכים. אבל הברזל הוא הפך זה, שהוא פועל, שממנו חרב וקורדם וכל כלי המשחיתים, והוא כנגד יצר הרע בנפש [ולפני כן ביאר שהוא יצר של עבודה זרה], שהנפש הוא כח פועל... ולכך יצר הרע שבנפש הוא ברזל, שהוא כח פועל רע, ולכך אמר אם ברזל הוא מתפוצץ... כנגד זה אמר "אם רעב שונאך האכילהו לחם", כלומר "אם רעב", שהוא מסית אותך אל תאות הגוף מפני שהוא חסר, יש לך להאכיל אותו לחם של תורה, כלומר שיתן ליצר הרע דבר המשביע שלא יהיה עוד חסר, ובכל דבר נחשב האדם חסר חוץ על ידי התורה נחשב האדם שלם, וכאשר האדם שלם, מסולק מן יצר הרע שהוא בא בשביל חסרון שהוא באדם. ואמר "אם צמא הוא", היינו כנגד יצרא של ע"ז, וזה נקרא צמא, מפני כי הרעבון הוא יותר לגוף שצריך פרנסה מפני חסרונו, ואילו הצמאון הוא לנפש יותר... ואמר שהקב"ה ישלים את היצר הרע בידך.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב כח היצר פרק א)

ועיקר סמיכת נופלים ממדריגתן הוא על ידי דברי תורה שנותנת עוז ותושיה. והיינו על ידי דיבור של אמת בהכרת מעלת ה' יתברך, הגם שהוא מרוחק ממנו בתכלית. שזהו דברי תורה שאינו כעומד לפני המלך, וזה אפשר גם בעת הנפילה והריחוק, ועל ידי זה נסמך. אבל תפילה שהוא כעומד לפני המלך, היינו מקורב, זה אי אפשר בעת נפילה, שהרי אינו מקורב. וגם אי אפשר בתפילה לעני מפאת שברות לב, שגם לזה צריך חיזוק, ובעת נפילה אף זה אין לו, רק הלב מטומטם כאבן לגמרי. ועל זה אמרו משכהו לבית המדרש אם אבן וכו' הוא מתפוצץ, שעל ידי דברי תורה הוא נסמך ונתחזק להתעורר לקום מנפילתו.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות רלו)

אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש וכו' אם ברזל הוא מתפוצץ

הדברי תורה היא דוגמת חרב, כמו שאמרו (ברכות ה ע"א) בקריאת שמע כאילו אוחז חרב של שתי פיות, שהחרב הורגת מקרוב. ואפילו מסובב ומסובך תוך מחשבות זרות והרהורים מכל צד, אם פונה לדברי תורה, הוא הורגן ומבטלן מכל צד בשתי פיות החרב, דרומז על ההריגה מימין בהרהורי תאוה ומשמאל בהרהורי קנאה. וכמו שאמרו אם פגע בך מנוול וכו', שאפילו כבר פגע ונגע בך, משכהו לבית המדרש ומתפוצץ.
וכמו שאמרו (כתובות עז ע"ב): ר' יהושע בן לוי מיכרך בבעלי ראתן ועסיק בתורה אמר וכו', פירוש כל מוכי שחין היינו מצד תוקף התאוה, דלכן התשמיש קשה להן ובעלי ראתן ביותר... וכשהחולי מתפשט באויר, היינו שרוחניות ההיזק וכח הרע המביא אותה המחלה הוא גם כן מתפשט על ידי האויר. ור' יהושע בן לוי מיכרך וכו' אפילו בתוך אויר הרע ממש ומוכרך בו, התורה מצלת ושורפת ומכלה כל אוירים רעים שסביבותיה.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות רכג)

אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש וכו' דכתיב הלא כה דברי כאש

6-11
היצר הרע הוא החומץ והמנוול, שאור שבעיסה (ברכות יז ע"א). ואין ביעור חמץ אלא שריפה (פסחים ה ע"ב) - אם פגע בך מנוול משכהו לבית המדרש, דכתיב "הלוא כה דברי כאש".

(של"ה, מסכת פסחים, מצה עשירה, דרוש שלישי (ב), אות תה)

יצר הרע מסיתו לאדם בעולם הזה ומעיד עליו לעולם הבא

בא לבאר כי אל ישגיח האדם ביצר הרע שהוא מסית את האדם אל החטא, כאילו החטא ראוי, כי אין הדבר הזה כך, אלא אף על גב שהוא מסית את האדם הוא מעיד עליו לעה"ב, כי בעה"ז יש ליצר הרע הזה דביקות באדם, ולעה"ב מעיד עליו, כי לעוה"ב אין היצר הרע דבק באדם, והנה הוא דומה לעד שהיה קרוב ונתרחק, שמתחלה לא היה עד ולבסוף נתרחק והוא מעיד. וכך בעוה"ז היצה"ר הוא קרוב לאדם מצורף אליו ורוצה למשוך האדם אחריו להיות רע, אבל לעתיד הוא מתרחק ממנו ואז מעיד עליו כמו עד המעיד.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב כח היצר פרק ב)

בתחילה קראו הלך ולבסוף קראו אורח ולבסוף קראו איש

19-20
מצד עצם הבריאה, "האלקים עשה את האדם ישר" (קהלת ז, כט). אע"פ שהגוף הוא בהמי מצד ענינו החמרי, מ"מ כנן אותו ה' יתברך באופן שיהי' ראוי לשמש לפני הנשמה ולהיות להועיל ועזר במעשה שלמותה. אמנם כל זה לא ימשך כי אם כשלא יינתן לכח הגוף הרחבה מצד עצמו, אבל כשיניח להתפשט כחו הרבה, יֵצא מיד מקדושתו, ולא יהי' לעזר לנשמה, ואח"כ עוד ייכנס בטומאה וינגד לכח הנשמה. וזהו שנקרא היצה"ר מתחילה אורח, אח"כ הלך ואח"כ איש. והאורח נטפל לבעה"ב לגמרי, וכל מה שיאמר בעל הבית עשה (פסחים פו ע"ב). ואח"כ הלך, נלע"ד דהיינו הולך לדרכו ועובר דרך בעה"ב ומתאכסן אצלו בשכר, וזה אינו משועבד כ"כ לבעל הבית, גם בא בלא רשותו, נמצא שהוא פועל כבר שליטה בכח. אח"כ איש, שנעשה הוא בעל הבית, אז נכנס בגדר גוף טמא ח"ו.
והנה תוה"ק, שהיא עצת ה' יתברך, ראתה שאין טוב שיניח האדם כח החומר שבו להתפשט וללכת אחרי עצת השכל הגשמי, שנובע ג"כ מתולדות החומר, שהרי השכל בנוי ע"י החושים והחושים עצמם חמריים הם, ע"כ צריך לתורה שהיא מן השמים ובנויה ע"פ עצות שיסודתן בחכמה עליונה ששייכה אל הנשמה, וכשיהי' האדם הולך בהן, ימשיך גם על הגוף קדושת הנשמה עד שיצא מטומאתו ויטהר ואף יתקדש.

(מאורות הראי"ה לחנוכה ארבע פרשיות ופורים, פרשת פרה, עמ' רפג במהד' תשנז)

אבר קטן יש לו לאדם מרעיבו שבע משביעו רעב

24
"למען ספות הרוה את הצמאה"... נפש האדם הרוה, שאיננה מתאוה לדברים הרעים לה, כאשר תבא בלבו קצת התאוה, והוא ימלא תאותו, אז יוסיף בנפשו תאוה יתירה, ותהיה צמאה מאד לדבר ההוא שאכל או שעשה יותר מבראשונה, ותתאוה עוד לדברים רעים שלא היתה מתאוה להם מתחלה. כי המתאוה לזימת הנשים היפות, כשיהיה שטוף בזמתן תבואהו תאוה לבוא על הזכר ועל הבהמה, וכיוצא בזה בשאר התאוות, וכענין שהזכירו חכמים 'משביעו - רָעֵב; מרעיבו - שָבֵע'. ולכך יאמר הכתוב בהולך בשרירות לבו, שהוא אם ימלא נפשו בתאוות השרירות והחזקות עליו אשר היא צמאה להם, יוסיף נפשו הרוה עם הצמאה, כי יתאוה ויצמא למה שהיה שבע ממנו וכאשר השביע נפשו בו.

(רמב"ן דברים פרק כט, יח)

נב: אבר קטן יש לו לאדם מרעיבו שבע משביעו רעב

24
גם ישבור [בעל תשובה] התאוה. וישיב אל לבו, כי התאוה עוללה לנפשו לחטוא, ולמשוך העון בחבלי השוא. ויעשה גדר לשמור את דרך התשובה. יפרוש מהתענוגים, ולא ימשך אחר תאותו, גם בדברים המותרים... ואל יגש אל אשה, רק לקיים מצות פריה ורביה, או למצות עונה. כי כל זמן שהאדם הולך אחרי התאוה, נמשך אחרי תולדות החומר, וירחק מדרך הנפש המשכלת, וגם יתגבר יצרו עליו, כענין שנאמר (דברים לב, טו) 'וישמן ישרון ויבעט', ונאמר (שם ח, יב - יד) 'פן תאכל ושבעת... ורם לבבך', ונאמר (משלי ל, ט) 'פן אשבע וכחשתי'. ואמרו רז"ל אבר קטן יש בו באדם, משביעו רעב מרעיבו שבע.

(של"ה, מסכת יומא פרק נר מצוה, אות עג)

אבר קטן יש לו לאדם מרעיבו שבע משביעו רעב

24
דוד צפה שיהיה נכשל קצת באיסור ערוה, מכח אדם הראשון שאכל פגה ושימש עם חוה קודם זמנו, שהוא עיקר אכילת עץ הדעת שגרם זה כנודע בכל ספרים, ולכך בזה ששימש מטתו ביום [סנהדרין קז ע"א], הרי קצת פגימת ערוה, ובזה יהיה די. אבל אדרבה, זה נתן כח לסטרא אחרא וגירה בו ביותר, וזהו אמרם אבר קטן [יש באדם] משביעו רעב, והיינו כי נותן כח לסטרא אחרא.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש י)

אבר קטן יש לו לאדם מרעיבו שבע משביעו רעב

24
"וירא ה' כי רבה רעת האדם" - לפי שחטאו בזנות, ואותה תאוה "רבה" והולכת תמיד, ולא ישבע לעולם, כמו שאמרו חז"ל אבר קטן באדם משביעו רעב, וכן חטאו בגזל, ואוהב חמס וכסף לא ישבע כסף, אלא תאוותו רבה והולכת תמיד. "וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום" - רצה לומר כל היום לא ישבע מתאוותו, אין שעה ביום שיהיה שבע בה, אלא כל שעה הוא מוסיף על תאוותו.

(כלי יקר בראשית פרק ו, פסוק ה)

אבר קטן יש לו לאדם מרעיבו שבע משביעו רעב

24
"והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה"... וכפל לשון "התאוו תאוה", כי כך המדה בעריות, שתאוה גוררת תאוה, וכמו שאמרו חז"ל משביעו רעב. ויאמרו בפה מלא "מי יאכילנו בשר", היינו בשר ערוה, ולישנא מעליא נקט.

(כלי יקר, במדבר פרק יא, פסוק ד)

נב: אבר קטן יש לו לאדם מרעיבו שבע משביעו רעב

24
"כי אם הלחם אשר הוא אוכל" - פירש רש"י היא אשתו... וקרא לאשתו בכינוי "לחם", כי כמו שהלחם משביע לכל חי יותר מן כל דבר הזן, כך בעילות של היתר משביעים אותו אבר, לאפוקי בעילות של איסור אינן משביעים, כמאמר חז"ל אבר קטן משביעו רעב.

(כלי יקר, בראשית פרק לט, פסוק ו)

אבר קטן יש לו לאדם מרעיבו שבע משביעו רעב

24
ויש לך לדעת כי כפי בחינת הרעה שנדבקה בנפש מהרע כמו כן תתאוה נפשו, כמו שתאמר אם נפשו נחלאה מטומאת הניאוף, תתאוה נפשו לבחינה זו כפי מה שהקדמנו, כי כל בחינה תתאוה לכיוצא בה. וכי ירבה האדם להלעיט נפשו מחלקי הרע, תגדל בה חשק הרע ויבדל ויתרחק מבחינת הטוב. תקח כלל זה בידך כי אין לך דבר מעשה בעולם ולא נדנוד דבר שאין לו יסוד ברוחניות, וכל דבר איסור שהודיע ה' כי הוא זה אסור כל הנדבק בו הרי הוא מושך לנפשו חלק רע, וצא ולמד מה שכתב בספר הישר (שער ט') שחיבר ר"ת בהבחנת הנפש לדעת אדם נפשו מה טיבה. ותמצא שיש אדם שאין נפשו משיחתו עשות ניאוף, ויש נפש אדם שמשיחתו על הדבר. ודבר זה גורם אם הוא דבק בנפשו מבחינת הרע, אותה בחינה אינה יכולה להפך טבעה הרע לשנוא כיוצא בו. והוא גם כן סוד אומרם ז"ל: אבר קטן יש באדם, משביעו רעב, מרעיבו שבע.

(אור החיים בראשית פרק מט, ג)

אבר קטן יש לו לאדם מרעיבו שבע משביעו רעב

24
לפי מה שכתבתי בסמוך שהמחשבה בעריות תגדיל החפץ ותמעט מניעת הרצון, חש הכתוב שיאמר האדם להתרחק מכל וכל מפרט זה, ויבטל מצוות פריה ורביה ומצוות היבום וכדומה, ויהיה פרוש ממין זה לחלוטין, שאמרו רז"ל אבר קטן יש באדם משביעו רעב מרעיבו שבע, לזה ציווה ה' ואמר "את משפטי תעשו", שהם ממין עצמו שאסרתי לך, אני מחייבך לעשות, ואף על פי כן "את חוקותי תשמרו", שהם העריות שאסר.

(אור החיים, ויקרא פרק יח, ד)

נאמר (קהלת י, א) "יקר מחכמה וכבוד סכלות מעט", דצריך להיות בכל אחד סכלות מעט על כל פנים, וזהו השלימות... כי מכל דבר יש יתרון באמת, וגם מצד הרע, על ידי הקילוס וההודיה העולה מכולו "וכל עצמותי תאמרנה ה'" וגו', בזה נתעלה הכל... ושני יצרים הם, תאוות וכעס דרציחה, שהם דאדם וחוה מהסתת נחש ודקין. וזה דעטיו של נחש הוא בכל אדם, וכמו שאמרו ז"ל (יומא סט ע"ב) דאיצטריך ליה עלמא ואי אפשר לבטלו. וזהו סכלות מעט ההכרחי על כל פנים לקיום עולם. והוא נגד אות ר' המורה רישות, כי "שלוש הנה לא תשבענה" וגו' (משלי ל, טו), כמו שאמרו ז"ל ביצרא דתאוה משביעו רעב.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות רנח)

כאן למדנו כלל גדול: שככל שהאדם הולך אחרי תאותו ונכנע לה, כך אינו שבע, ורוצה יותר ויותר, והולך מהמותר אבל מגונה, לאסור, ומהאסור לתועבה, ומהתועבה עד לגזל ורצח. וכך מתמוטטת החברה, שהרי היא רק סכום של היחידים. וכך רואים אנחנו בזמננו.

(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי, דברים, כט, יח)

ארבעה מתחרט עליהן הקב"ה שבראם

25-26
הצר הוא דבר שבפ"ע הוא חסר מאד ואינו ראוי למציאות, וכמש"כ חז"ל: "ארבעה מתחרט עליהן הקב"ה שבראם", ופי' הענין שאין להם מצד עצמם תכלית כלל, כי אם מצד צירופם אל הכלל והתכלית הכללית היוצאת ג"כ מן הרע כמו מן הטוב, כמ"ש חז"ל: "כשם שקילוסו של הקב"ה עולה לו מגן עדן מפי הצדיקים, כך עולה מגיהנם מפי הרשעים" (שמות רבה ז, ד). א"כ נוסס בו רוח ד' הכללי, מ"מ הרי הוא צר ומציאותו שפלה. וחלילה לאיש מישראל לעמוד על דרך זה, כי הפסולת, אע"פ שנצרכים אל הכלל, מ"מ כיון שאין בהם תועלת מצד פרטיותם הם נדחים, כמש"כ: "כמץ אשר תדפנו רוח" (תהלים א, ד). ודרך השלמות הוא שיהיה מושלם מצד עצמו, ובכח שלמותו ידבק אל הכלל, ולא יהיה בכלל מי שנאמר בו: "לתאוה יבקש נפרד" (משלי יח, א).

(מדבר שור, דרוש יד, עמ' קיח = מאורות הראיה - שבועות, בין פסח לעצרת, עמ' כ במהד' תשעא)

ארבעה מתחרט עליהן הקב"ה שבראם ואלו הן גלות כשדים וישמעאלים ויצר הרע

25-26
ברור מדוע מתחרט הקב"ה על שברא רשעים כגון כשדים וישמעאל, וכמו שכתב הרמב"ם באיגרת תימן: "ואתם, אחינו, ידוע לכם שהקב"ה הפילנו במהמרות עונותינו בתוך אומה זו, שהיא אומת ישמעאל, שרעתם חזקה עלינו... ושלא עמדה על ישראל אומה יותר אויבת ממנה ולא אומה שהרעה בתכלית הרעה לדלדל אותנו ולהקטין אותנו ולמאוס אותנו כמוהם, שאפילו דוד המלך ע"ה, כשראה ברוח הקודש כל הצרות העתידות לישראל, התחיל לצעוק ולקונן בלשון האומה מרעת בני ישמעאל, ואמר (תהלים קכ, ה): 'אויה לי כי גרתי משך שכנתי עם אהלי קדר', וראו איך זכר קדר משאר בני ישמעאל, לפי שהמשוגע הוא מבני קדר... ועוד דניאל לא סיפר קטנותנו ודלדולנו אלא במלכות ישמעאל, שתכנע במהרה, שכן אמר (דניאל ח, י): 'ותפל ארצה מן הצבא ומן הכוכבים ותרמסם'"...
אך יש להבין את סיבת חרטתו של הקב"ה על שברא את הגלות. הרי הגלות באה מתוך טעמים צודקים, כעונש על חטאיהם ועל פשעיהם של עם ישראל שהפרו את חוקיו ועברו על מצוותיו... וכן קבעו חז"ל כי הגלות היא שיא העונש האלקי על מרד בניו באביהם שבשמים, וכך אמרו בספרי (עקב מג): "'ואבדתם מהרה [מעל הארץ הטובה אשר ה' נתן לכם]' (דברים יא, יז) - אחר כל היסורים שאני מביא עליך אני מגלה אתכם. קשה היא גלות שהיא שקולה כנגד הכל". וכך אנו מתפללים במוסף של החגים - "ומפני חטאינו גלינו מארצנו". הרי ברור שהגלות באה למטרה ברורה, להעניש את ישראל בעונש החמור ביותר שניתן להעניש בו עם: גלות מארצו, אבדן מדינתו. ואם כן, מה מקום כאן לחרטה מצד הקב"ה, בעוד שברא את הגלות למטרת חזרת היהודים בתשובה? אלא, ודאי שהגלות אכן באה כעונש כדי להחזיר את ישראל בתשובה, לחרטה על מעשיהם הפגומים והרעים. אך אם העונש מחטיא את המטרה, ואם למרות הגלות אין ישראל חוזרים בתשובה, ואינם מתחרטים, בודאי שיש מקום להקב"ה להתחרט על זה, שלא רק שהעניש את בניו האהובים ביסורים נוראים, אלא שהעונש גם לא הועיל! על אחת כמה וכמה יש להקב"ה להתחרט ולהתאבל כאשר העונש - הגלות - לא רק שלא הועיל אלא אף הפך את עם ישראל לגרוע יותר!
ובכן הסכת ושמע עמי, והבן את גודל האסון של הגלות שעליו מתחרט הקב"ה מדי יום ביומו. הגלות לא רק שלא החזירה את היהודי למוטב, אלא אף פתחה לו פתח להתבוללות ולנישואי תערובת, ולהשליך מאחרי גוו את תורת ה' ואת זהותו היהודית. אך יותר מזה: הגלות הצליחה להביא את היהודי למצב הנורא ביותר שאפשר להגיע אליו - כי היא גרמה לסילוף התורה, לעיוותה, לזיופה, עד שנשכח ונסתלף הרעיון התורני האמיתי והמקורי, ואף יהודים רבים וטובים וביניהם יראי שמים ותלמידי חכמים שכחו וטישטשו את הרעיון הכולל האמיתי ושקעו במושגים והלכות מסולפים - והכל בגלל שקיעתם בגלות והיעדרם מארץ ישראל ומן החיים השלמים שאפשר לחיותם רק בה.

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, עמ' לז-לט)

יצר הרע דכתיב ואשר הרעתי

איתא בסוף ספר היכלות, שאף על פי שניתנה תורה מכל מקום כל מעלותיה... לא היו עד הבית שני, ואף על פי שלא שרתה בו שכינה. ועיין עוד שם אחר כך שלא הניחו אבן על אבן בבית שני עד שכפו להקב"ה וגילה להם רזי כל דבר, עיין שם. ו"כפו" הוא נגד כפיית הר כגיגית דמתן תורה [ויש לומר דכפיה זו הוא ביטול היצר הרע, שאמרו (יומא סט ע"ב) שהוא נגד רצון ה' יתברך, כמו שנאמר "ואשר הרעותי" וכמו שאמרו בפרק אין עומדין (ברכות לב ע"א) ובהחליל].

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות צג)

נב: מאן נינהו ארבעה חרשים וכו' משיח בן דוד ומשיח בן יוסף ואליהו וכהן צדק

קנד)...אצל העקדה נאמר "וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו", ואמרו רז"ל: הוא החמור שרכב עליו משה כשירד למצרים לגאול את ישראל, והוא החמור שעתיד מלך המשיח לרכב עליו, שנאמר "הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא, עני ורוכב על חמור" וכו'.
קנה) והכל מליצה ורמז נפלא הוא, שענין העקדה היה הכנה טובה לישראל להיות נבחרים לקבלת התורה, ושהתורה לא יפסק מהם לעולם, ושבזה מובטחים ליגאל כאשר תם עוון בת ציון, ויחזור כל הרע לטוב כמ"ש. ונמצא שבחבישת החמור של אברהם להוליך בנו להקריבו ע"ג המזבח, גרם לרכיבת משה למצרים לגאול ישראל בשביל קבלת התורה... והוא המוכן ג"כ שע"י יבוא משיח לגאול את ישראל.
קנו) וזה שכתוב ש"צדיק ונושע הוא", ר"ל שכבר יש לו עזר וישועה מאברהם אבינו הראשון, אשר הכין לו הצורך לגאול את בניו מבין קרני האיל הזה, והוא חיה הרביעית שנאמר בה "וקרנין עשה לה וארו קרן אחרי זעירא" וכו', הם י"א אלופים שלו, והאחרון הוא אשר יהיה בקץ הימים האלה, שעליו נאמר "כל קרני רשעים אגדע", ואז "תרוממנה קרנות צדיק". וכמ"ש זכריה הנביא (זכריה ב): "אלה הקרנות אשר זרו את יהודה", ויבואו אלה קרנות לידות אותם, "ואשא עיני וארא והנה ארבע קרנות", והם ד' מלכיות שהאיל היה מסתבך בהם בקרניו, כמ"ש במ"ר שהבאתי, "מבבל למדי ממדי ליון", וכו'.
קנז) וכבר כתבנו למעלה שהראשון שהתחיל בשורש הכנה זו הוא שם בן נח, אשר קרא שם ירושלים "שלם". ולכן אמרו רז"ל בפרק החליל מאן אינון ארבעה חרשים, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד ואליהו וכהן צדק, והם "קרנות צדיק" הבאים לעקור עשר הקרנות האלה, והכל ע"י חבישת חמורו של אברהם בעקדה.

(רבי יצחק אייזיק חבר, שיח יצחק חלק א, דרוש לסיום הש"ס, אותיות קנד-קנז)

נב: צדקיה

42
"כיוצא בדבר אתה אומר (ירמיה לח ז): 'וישמע עבד מלך הכושי'. וכי כושי שמו? והלא צדקיה שמו! אלא מה כושי משונה בעורו, אף צדקיה משונה במעשיו" (מועד קטן טז ע"ב).
הערת רצ"י: כמובן לא צדקיה המלך, כמבואר שם בירמיה, אלא שידעו ששמו היה צדקיה ומפני היות שמו כשם המלך שִנו שמו לעבד מלך, והכושי על שם מעשיו, ואמנם הכושי הוא כנוי תואר, בהֵא, ולא שם, אבל גם עבד מלך הוא כנוי, לשנוי השם, ותוספת הכנוי הכושי הוא ע"ש מעשיו... ועיין להלן כח: וסוכה נב: ("... ומאן נינהו שמנה נסיכי אדם... צדקיה...").

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, שיחות הרב צבי יהודה, ויקרא עמ' 309)

נב: צדקיה

42
תוס' מועד קטן כח ע"ב ד"ה צדקיהו: "צדקיהו מלך יהודה. צדיק גמור היה אבל במקרא לא מצינו יותר כי אם שצוה להעלות ירמיהו מן הטיט". הערת רבינו: "צדיק" - "ע' ערכין יז. ("ביקש הקב"ה להחזיר את העולם לתוהו ובהו מפני דורו של צדקיהו, כיון שנסתכל בצדקיהו נתיישבה דעתו...")... וע' סוכה נב:.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, שיחות הרב צבי יהודה, ויקרא עמ' 309)



נג ע"א

אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו

3-4
עוד ירמוז "והדרת פני זקן" - פירוש זקנת עצמו, על דרך אומרם אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותנו.

(אור החיים, ויקרא פרק יט, לב)


נג ע"א - אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו

[שמחת בית השואבה היתה על ניסוך המים, הנצחון של המסורת על הצדוקים שהתנגדו לניסוך המים. ושמחו שהדור הצעיר - "ילדותנו" - הלכו בדרכי הזקנים, על פי המסורת, ואינם מביישים את הזקנים בהליכה אחרי הצדוקים. ועוד: אם הדור הצעיר עוזב את התורה, זה משום שהאבות לא השקיעו בחינוכם ע"פ התורה. וכאן הזקנים הודו לה' על שהדור צעיר לא עזב את התורה, ולא ביישה את הוריהם, כי ההורים חינכו אותם כראוי.]

(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 187)
לטקסט


אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו

5-6
...מהא דניתן שכר הואיל ששרה חיתה קכ"ז שנים, ודאי דלא שייך שכר בשביל אריכות ימים, כי אין זה בדידה, וכל אדם חפץ. רק השכר הוא, כמ"ש המפרשים, הואיל וחיה קכ"ז שנים ולא עשתה בהם חטא. רק קשה שנית, קטנה מה שכר יש לה, הא אינה ראויה לחטוא? אמנם אם אמרינן דתליא הכל בעשיית טוב, ואילו היתה שרה גדולה וראויה למצוות לא היתה נמנעת, רק המניעה היתה מפאת קטנותה, א"כ אף זה מצטרף לעשיית טוב, דהוכיח סופה על תחלתה, דלא עשתה מצוה מחמת קטנותה. ולכך אמרו אשרי זקנותנו שלא ביישה את ילדותנו, כי מכח זקנה שהיו צדיקים, הוכיח סופם על תחלתם שגם אלו ראויים למצוות ומקבלים שכר כעושה.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ב)


נג ע"א - אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו אלו בעלי תשובה

[הכוונה לצדוקים שחזרו בתשובה (שהרי שמחת בית השואבה היתה על ניסוך המים, הנצחון של המסורת על הצדוקים שהתנגדו לניסוך המים), בזכות החסידים ואנשי מעשה שהשפיעו עליהם בצדקותם ובכוח האמת שבדבריהם. הם כבר לא התגאו בילדותם, בכך שהם צעירים ולא רוצים להמשיך בדרכי הזקנים, אלא קיבלו את דעת הזקנים. הם הראו לכולם שאין בושה לחזור לדעת הזקנים ולקיים את התורה ע"פ המסורה. אמנם בדברים חיצוניים אנחנו מתאימים את עצמנו לצעירים, אבל זקנותנו היא היסוד בחיינו, והיא מכפרת על התנהגותנו כצעירים, "ילדותנו", בגלל שינויי הזמנים.]

(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 187)
לטקסט


אשרי מי שלא חטא ומי שחטא ישוב וימחול לו

7-8
עוד אמר שבבבלי סוכה איתא שבשמחת בית השואבה היו אומרים: "אשרי מי שלא חטא ומי שחטא ישוב וימחול לו", ואילו בירושלמי שם איתא רק "אשרי מי שלא חטא" ולא יותר, והטעם הוא מפני שקדושת א"י גורמת שיעשה תשובה מאהבה, שאז זדונות נעשות לו כזכיות כדאיתא (יומא פו ע"ב), וממילא הוא כמי שלא חטא.

(רבי דוב מילשטיין, מפי הראי"ה, בשמן רענן ח"א עמ' רכג-רכד = מאורות הראי"ה לירח האיתנים, חג הסוכות, עמ' תנב במהד' תשסד)

אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כן אם אני כאן הכל כאן ואם איני כאן מי כאן וכו' אם תבא אל ביתי אני אבא אל ביתך אם אתה לא תבא אל ביתי אני לא אבא אל ביתך שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך

8-15
צריך אתה לדעת סוד הברכות וחיובם, לפי שהברכה היא אצילות תוספת המשכה מאפיסת המחשבה שהיא מקור חיים... לפיכך תיקן דוד מאה ברכות... והיו החכמים זריזים וזהירים להשלימם, לפי שהקב"ה חפץ בברכה ומתקרבת לפי מעלת המברך ושלמותו יבוא בביתו, וכמו שאמרו על הילל הזקן כשהי' שמח שמחת בית השואבה היה אומר אם אני כאן הכל כאן ואם איני כאן מי כאן, אף הקב"ה אומר אם תבא לביתי אבא לביתך ואם לא תבא לביתי לא אבא לביתך, שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך. הדברים האלה נראים לפי פשוטם כי הילל הזקן היה מתפאר ומתגדל בעשותו תורתו הרבה. וחלילה לו מרשע, ומי גדול כהילל בעבודה ובחסידות כמו שהעידו עליו במסכת סוכה. אף הילל הזקן, מתוך שהיה שמח שמחה גדולה באלהיו בעבודתו, כי עיקר העבודה ההיא השמחה, כמו שאמרו כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו [לעיל נא ע"ב], היה שמח החסיד השלם ואמר אם אני כאן, כמו אם אין אני לי מי לי [אבות פ"א מי"ב], שהכוונה אינה על עצמה ממש, ר"ל האדם השלם לפי שלמותו והשגת בוראו וגודל מעלתו, כי כל דרכיו ומעשיהו ודבריו ומחשבתו השכינה נסמכת אתו, אם בהלכה אין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה... אם בתפילה הוא כבר מצוי בבה"כ... אם בדין שכינה עמהם... ואחר שהקב"ה משתתף כל כך עם האדם, אין צריכין להביא ראיה גדולה מזו לשלמות האדם ומעלתו. כשאמר הכל כאן, רמז על השכינה שהיה בהסכמה אחד עמו. אף הקב"ה אומר אם תבא לביתי אבא לביתך שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי וגו', רישא דקרא "מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו", אם תבוא אתה לביתי, ר"ל אם תדע לייחד שם המיוחד ולהאציל אליו ברכה, שמצינו שנקרא שמו של הקב"ה "בית", שנאמר "ה' בחכמה יבנה בית" [משלי כד, ג], "לביתך נאוה קודש" [תהלים צג, ה], גם אני אבוא לביתך, לתקן צרכי גופך, כי ע"י שהברכה נאצלת לשמו של הקב"ה מתברכת הברכה לעולם. וזה בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך.

(רמב"ן, מאמר על תרי"ג מצוות היוצאות מעשרת הדברות, כתבי הרמב"ן, חלק ב, עמ' תקכו-תקכז [הובא בקיצור בריקאנטי, דברים ח, י])

אם אני כאן הכל כאן

9-10
נפש האנושית היא המטרונה שיושבין לפניה ראשי הנמצאות כלן ושריהן, כי כולם במדרגת החומר לה, ואין צריך לומר שצורות היסודות והצומח נכללו בו, כי גם כל הצורות החי. כי על כן נמצאו קצת אישי האדם נוטים אל טבע האריה, וקצתם אל השור או דוב בתכונתם... וכבר היה אומר הלל הזקן ביום שמחת בית השואבה אם אני כאן הכל כאן, כי באמת האיש השלם כלהו איתנהו ביה, ואף על פי שלא יהיה גדול כמותו.

(עקידת יצחק, בראשית שער טו, עמ' רלד במהד' עוז והדר)

אם אני כאן הכל כאן ואם איני כאן מי כאן

9-10
אין לחשוב עליו שעל עצמו אמר כן: ראו כי אני אני הוא הכל, חס ושלום לחשוב על הלל מחשבה זו וכיוצא בזו, בשכבר ידוע כי במקום גדולתו היה ענוותנותו (שבת לא ע"א). רק עיקר כוונתו בזה, שכאשר היו עוסקין בשמחת בית השואבה, שעליה אמרו... שמי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו, והיה מתיירא התנא האלקי, שמא מתוך שמחה יתרה, ישכחו חס ושלום ה' יתברך, הנותן להם כח לשמוח שמחה גדולה כזו, על כן היה דורש ברבים ואומר: אם אני כאן וכו', רמז על ה', כי 'אני' משמות ה' יתברך, כמו שפירשו המפרשים על 'אני והוא' השנוי במשנה (בפרק לולב וערבה (מה ע"א, ובתוד"ה ואני)). ואמר: אם אני כאן וכו', רצה לומר, כי כשנכוין בשמחתנו לשם ה', אז יהי ה' אלקינו עמנו, ושכינתו תהיה שרויה בינינו, וזהו שאמר: הכל כאן.

(של"ה, מסכת סוכה, פרק נר מצוה, אות לג)

אם אני כאן הכל כאן ואם איני כאן מי כאן

9-10
וזהו ג"כ כוונת מאמר הלל הזקן, אם אני כאן הכל כאן ואם אין אני כאן מי כאן. פירוש, "אני" משמעו כמה פעמים בתכלית השלמות... ואמר הלל, אם אני כאן, היינו תכלית השלמות של אדם המעלה להיות דבוק בה' מתוך שמחה של מצוה, הכל כאן, היינו השכינה ומלכות שמים המכונה "כל", כמש"כ הרמב"ן בספר בראשית כד, א... אם אין אני כאן, אם ח"ו הריקודים אינו בזה המעלה רק לשמחת הגוף ורוח אנושי, מי כאן, הרי אינו אלא קלות ראש בפלטין של מלך מלכי המלכים הקב"ה, בזה מוציאין את השראת רוה"ק.

(הרחב דבר שמות פרק ה פסוק ג)


נג ע"א - אם אני כאן הכל כאן ואם איני כאן מי כאן

[הלל מתכוון למצב שיש מפתים את הצעירים לעזוב את היהדות הנאמנה. הוא אומר שמוטל על כל אחד להילחם עם הורסי היהדות, ולא לסמוך על אחרים. כל אחד צריך לומר: אם אני אלחם, אחרים יצטרפו אלי, ואם לא, אף אחד לא יילחם.]

(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 188)
לטקסט



נג ע"א - למקום שאני אוהב שם רגלי מוליכות אותי

[בזמנו של הלל, רבים מישראל נטו אחרי הצדוקים, בטענה שהזמן משתנה, ואי אפשר לעצור אותו, וצריך ללכת עם הזמן לאן שהזמן לוקח אותנו. אבל אצל יעקב נאמר "וישא יעקב רגליו" (בראשית כט) - היינו שלא נתן לרגליו לשאת אותו בלי רצונו, אלא רצונו קבע לרגליים לאן ללכת (רש"ר הירש שם). הוא לא קיבל השפעה מאחרים על התנהגותו. הוא נהג לפי אמונתו, בלי להתחשב בדרכי בני דורו. וכן הלל אומר: אני לא הולך למקום שהזמן מוליך את בני הדור, או למקום שהגוף רוצה ללכת, אלא למקום שאני, היינו הנפש השכלית, אוהב, לשם רגלי מוליכות אותי, כי נפשי שולטת על רגלי. הרצון צריך לשלוט ולא מהלכי הזמן.]

(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 191)
לטקסט


אם תבא אל ביתי אני אבא אל ביתך

12-13
"בכל ביתי נאמן הוא"... ודעת קצת מן המקובלים: "בכל ביתי", שהוא בי"ת של בראשית, והוא מקום התפלה, וזהו (ישעיה נו, ז) "ושמחתים בבית תפלתי", ולשון "תפלתי", באור... ולזה רמזו רז"ל בענין הלל הזקן: אמר הקב"ה אם תבא לביתי אני אבוא לביתך.

(רבינו בחיי, במדבר פרק יב, ז)


נג ע"א - אם תבא אל ביתי אני אבא אל ביתך אם אתה לא תבא אל ביתי אני לא אבא אל ביתך שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך

[יהודי שואב מבית הכנסת רוח הקודש, תקווה ובטחון, ומביא ממנו לביתו רוח טהרה וקדושה, ברכה ועונג נפשי. אבל אם בית הכנסת אינו בית ה', מקום להתפלל בכוונה לה', אלא מקום התקבצות חברתית, להרשים את הציבור במראות ובזמירות החזנות, אינו מקור ברכה לישראל. רק אם תבוא "לביתי", היינו שתעשה את בית הכנסת לבית תפילה לה', "אני אבא לביתך" - אביא לביתך ברכה. אבל אם לא תבוא לביתי, אלא תתייחס לבית הכנסת כאילו הוא "בית עם" (שבת לב), "לא אבוא לביתך", לא יתברך ביתך. כי "בכל מקום אשר אזכיר את שמי", כלומר הברכה שורה רק במקום שה' שוכן בו, ואתה מאמין בו ומזכיר את שמו. אבל אם אתה קורא את שמו לא מתוך אמונה, לא יברך אותך.]

(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 192)
לטקסט



הנהו תרתי כושאי דהוו קיימי קמי שלמה וכו' יומא חד חזייה למלאך המות דהוה קא עציב אמר ליה אמאי עציבת אמר ליה דקא בעו מינאי הני תרתי כושאי דיתבי הכא מסרינהו לשעירים שדרינהו למחוזא דלוז כי מטו למחוזא דלוז שכיבו למחר חזיא מלאך המות דהוה קבדח אמר ליה אמאי בדיחת אמר ליה באתר דבעו מינאי תמן שדרתינהו מיד פתח שלמה ואמר רגלוהי דבר איניש אינון ערבין ביה לאתר דמיתבעי תמן מובילין יתיה

18-24
...שרוב דבריהם בלשון הבאי אינו אלא במעשיות כאשר אומר, והחלק המעשיות ארבע חלקים... החלק הרביעי הם מעשיות שאירעו באמת, אלא שדברו אותם בתבנית משל וחידה. באלו נתבונן שלא נתבאר ענינם לכל אדם בכללו, עד כשיתבונן בצורת מעשה החכם והנבון יבינהו וידע כוונתו ויראה בפשט מעשיות מהחלק הזה, דברים נאים ונחמדים... ולמי שידע טבע העולם ודרך מציאותיו יבין ענין המשל החידה ויכירנו. ודמיון דבר זה כמו שאמרו במס' סוכה, הנהו תרתי כושאי דהוו קיימו קמיה דשלמה, ואמרו ליה לאלחורף ואחיה בני שישא ספרי דשלמה, חזייא למלאך המות דהוו עציב וכו', עד פתח שלמה ואמר רגלוהי דבר אינש אינון ערבין ביה, לאתר דמתבעיין אינון מובלין ליה. הנה פשט המעשה נמנע מניעה גמורה לכל בעל שכל ובינה. וענינו לפי הנראה בעיני הוא דבר אירע באמת, ר"ל כי שני האלה נודע לשלמה כי היו הולכים בדרך כל הארץ מפני חולי שקרה להם או ענין אחר, ורצה לקנות תחבולות להצילם מן המות, והבריחם מן הארץ ההיא אל ארץ אחרת שהיתה טובה להם לפי מה שהיו צריכים ולפי מזגם שהיה חושב כי ימלטו שם, ומתו במקום ההוא אשר חשב שלמה כי שם ימלטו, ברצון השי"ת אשר אין מלפניו לא מנוס ולא מברח, ובזה אמר שלמה רגלוהי דאינש וכו'. וכל מה שנאמר בענין המעשה ההוא מלבד מה שפירשנו הוא לתיקון המשל ולחבר ענין החידה. ואפשר כשיתבונן אדם היטב במלות המעשה הזה ימצא ענין לכל מלה ומלה.

(רבי אברהם בן הרמב"ם, מאמר על דרשות חז"ל, בתוך: מלחמות ה', מהדו' מרגליות, עמ' צו)

נג. רגלוהי דבר איניש אינון ערבין ביה

הנסיון, אף ע"פ שיראה ממנו כי פעמים הרבה תשוב ההשתדלות בידים ריקניות וכמ"ש ז"ל (נדה ע ע"ב): הרבה עשו ולא הועילו, ולא עוד אלא שכבר נהפך חריצותם להם לרשת פרושה להלכד וליפול במה שברחו ממנו, כמו שהיה הענין באחי יוסף ובכל מה שנמשך ביניהם, וכמ"ש רגלוהי דאיניש אינון ערבין ביה כו', הנה באמת לא ישוב אחור ידו מהעיד על מה שהוא נראה בעין, שההשתדלות הראוי יועיל על הרוב בכל מעשי האדם, והדברים שהם על הרוב, הם מה שהם בעצם וראשונה.

(עקידת יצחק, בראשית שער כו)

לוי אחוי קידה קמיה דרבי ואיטלע וכו' אדם גדול הטיח דברים כלפי מעלה ואיטלע ומנו לוי

28-30
כשרואים התגברות שטפי אורות מלמטה למעלה, אז צריכים לשאוב משם של מ"ב, וכשרואים נחלים יורדים מלמעלה למטה, אז מתקרבים לאור שם של ע"ב. וקידה שבקטורת כוללת בהא שלה את שתי ההופעות יחד. וזאת היתה גבורתו של כה"ג להראות קידה, ולוי אחוי קידה ואיטלע משום הטחת דברים כלפי מעלה. אבל הוה גברא רבה אריכא, ששאב מקור מחשבותיו מאורך ימים, ואורך אפים, וקידה על אפים, וחפץ בתפארת ישראל גם בגלות, ודריש כלילא שרי. ואוהבי ד' יזהירו כצאת השמש בגבורתו. ותזרח לו השמש להרפא מצלעתו. אז ידלג כאיל פסח ותרון לשון אלם.

(שמונה קבצים, קובץ א אות תתצב)

לוי אחוי קידה קמיה דרבי ואיטלע וכו' אדם גדול הטיח דברים כלפי מעלה ואיטלע ומנו לוי

28-30
אמר מאן גברא רבא אריכא [דאטלע] לוי [שבת נט ע"ב]. יסוד ההדרכה הכללית הראויה לכל אדם החפץ להתדבק בקדושה העליונה, להיות מתהלך את ד', הוא ענין ההכנעה. הכנעת הגוף וכוחותיו לפני אור העליון של הקדושה העליונה שבכלל, הוא ההכנעה לפני אדון כל ב"ה. אמנם ההכרה הזאת של ההכנעה, היא מיוסדת בנפש ע"פ אותו הענין של הניגודים המורגשים בקרבו נגד כל קדוש וטהור. אבל בהיות האדם עולה למדה זו, שרצונו הוא טהור וקדוש, מוכתר בכתר השלמות העליונה, הוא אינו צריך להיות נכנע באותה ההכנעה המורגלת בהמון. אמנם גם הגדול שבגדולים נכנע הוא מגדולת מלך מלכי המלכים הקב"ה, ולא עוד אלא כל מה שתהיה גדולתו יותר, כן יכיר את ערך אמתת הכנעתו. אבל הציור האלהי שאצל הגדול הוא כ"כ נעלה נשגב ומרומם מאותו הציור ההמוני בחק האלהות, עד שלא יוכל להתאחד עמו בתכונה מעשית של הכנעה מורגלת. אמנם זאת ההתעלות לא תוכל לרדת עד השדרה ההמונית, אבל מאירה היא את העולם בשיגוב מציאותה. כהן גדול, כשהוא קודה, הוא ג"כ מורה את הכרת הכנעתו הפנימית לעומת גדולת אדון כל, אבל הקידה הזאת אינה דומה כלל להשתחויה המונית. טעם אחר, נעלה ונשגב מציור ההמון כולו, נמצא בה. והאיש הגדול, הראוי להראות קידה כזאת, להראותה בעומק נשמתו, בהליכות חייו ובפועל תכונת גופו, הוא נשגב ונעלה, והרי הוא ככהן גדול שנכנס לפני ולפנים, ויקר ממנו. זה היה האי גברא רבא אריכא דאיטלע. לכהן גדול ישנן אמנם הכנות כאלה, בשעה המאושרת שהמקדש על מכונו והקדושה הכללית בנויה באומה עם כל מכשיריה, איך שתרד ההשפעה הרוממה הרוחנית ממרום מעלתה אל עומק תחתיתה, ולא תתבלע ולא תשתבר. לא כן במצב הירידה והדילדול. היחיד הוא מוכשר מצד עוצם גבהו, אבל הקישור אל הכלל הירוד ניזוק, הוא מטלע.
כההנהגה המעשית של גברא רבא כזה, כך היא ג"כ ההנהגה של ההשפעה השכלית שע"י הדיבור. המחשבה הארוכה החובקת כל, היא מתנשאת למרומותיה נגד ההכרות השפלות, היא לפעמים מראה את עוצם ניגודה. המעלה של הציור ההמוני אינה כלל אותה המעלה של הנפש העליונה בדעת יקרת הציור של ההכרה האלהית. כשהוא רואה את האופל הנדבק עם הציור ההמוני, הוא לפעמים עולה עליו הרבה ומטיח ג"כ דברים לעומתו, מפני שהוא כבר עומד על מצב כזה שכל העולם הרעיוני שלו עומד במדה יותר גבוהה ומעולה, ששם לא יגיעו כלל ציורי העולם החי במנהגו כולו. זהו ענינו של גברא רבא אריכא שהטיח ג"כ דברים כלפי מעלה. רשום היה בעולמו ויחיד בדורו, ובסימניו הוכר שזהו לוי. אנשים רבים כמו אלה לא ייתכן להימצא בדור. העולם יוכל להתטשטש מפני גדולת עוז כוח החיים הגבוה של ענקים כאלה. בהיותו יחיד, ניכר בשמו ובמעשיו, בתאריו ותכונותיו, בתור יוצא מן הכלל, המתעלה על החיים, תושג ממנו התועלת אפילו לדור כולו, עם כל ירידתו לעומת גדולתו וערכו, ודעת שמו תארו ומקריו יוסיפו עז ונועם ד' בעולם. ורב, שכל דבריו ד"ת, ולא שח שיחת חולין מימיו, האריך לבאר לנו דגברא רבא אריכא דאטלע מנו לוי, מפני שהדברים הללו של מעשי צדיקים אדירי עולם, הן הן גופי תורה.

(עין איה, שבת נט ע"ב)

נג. בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא ובעא למשטפא עלמא וכו' (נג:) אמר חמש עשרה מעלות ואסקיה

40-נג:
ובמסכת עירובין (יח ע"ב): אמר רבי ירמיה בן אלעזר, מיום שחרב בית המקדש, דיו לעולם שישתמש בשתי אותיות, שנאמר (תהלים קנ, ו) "כל הנשמה תהלל י-ה". על כן מזכיר אחר כך ט"ו מעלות, שהם נגד שם י"ה. ונקראים 'מעלות' על שם ט"ו שיר המעלות שאמר דוד כשכרה השיתין, עיין במסכת סוכה פרק החליל. וגם כאן חשיב ט"ו עד בנין בית הבחירה.

(של"ה, מסכת פסחים, מצה שמורה, אות רד)

בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא ובעא למשטפא עלמא אמר דוד מי איכא דידע אי שרי למכתב שם (נג:) אחספא ונשדיה בתהומא ומנח

40-נג:
ערוך לנר הביא קושיה בשם ס' זית רענן, שהקשה איך כתב משה רבנו שם המפורש ונתנו לתוך הנילוס להעלות ארונו של יוסף, והא יש בכך משום מחיקת השם?... ויש שתרצו: משום שהיה משה מושבע על כך מפי יוסף. ועל זה הקשה הערוך לנר דהוי מושבע לבטל את המצוה, שלא חלה השבועה. ותירץ דקודם מתן תורה... כיוון דאינו מצווה ועושה, אינו רשאי לעבור על השבועה. ועדיין קשיא, דכמו כן אינו מצווה על איסור שבועה... ולפי זה לא היה לו לעבור על מחיקת השם אע"פ שנשבע על כך. אלא... דודאי חישב משה רבינו את חשבון ההפסד כנגד השכר, דהיינו הפסד איסור מחיקת השם ע"י גרמא כנגד השכר של קיום השבועה... וידע כי כדאי הדבר שיידחה איסור מחיקת השם מפני השבועה. אלא שכל החשבונות הללו אין כוחן יפה אלא לפני מתן תורה, לא כן לאחר שניתנה תורה, אין חשבון ואין עצה ואין לנו אלא מה שכתוב בתורה, ואפילו כל העולם כולו בסכנת כליון, אין לעבור על איסור קל שבתורה אלא על פי הכללים... שגדרה התורה, ולכן היה דוד צריך ראיה מן התורה שמותר.

(רבי חיים שמואלביץ, שיחות מוסר, תשל"ב, מאמר טז, עמ' נה במהד' תש"מ)

בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא ובעא למשטפא עלמא וכו' (נג:) אמר חמש עשרה מעלות ואסקיה

40-נג:
...שעיקר התחלת מי המבול היה בעבור הזנות, כמו שאמר "ויראו בני האלהים את בנות האדם"... שעל ידי הזנות חיללו קדושת שם של י-ה המתווך בין איש לאשה, ובהתחלק מהם יו"ד ה"א נשאר אש ואש... וזהו שמסיק במסכת סוכה פרק החליל כשכרה דוד השיתין ביקש התהום להציף עלמא וכו' עד שאמר דוד חמש עשרה שיר המעלות ואסקיה. לפי שידע דוד שדור המבול נענשו ב"תהום רבה" בעוון הזנות, כי מי התהום מים נסתרים, והזנות קראו שלמה "מים גנובים" (משלי ה, טו), דהיינו נסתרים... לפיכך כשהיה דוד צריך להעלות התהום, היה מתירא שמא על ידי שיעלהו יציף העולם כדרך שנעשה לדור המבול, על כן אמר חמש עשרה שיר המעלות, לרמוז שבזכות שישראל גדורין מעריות ושם י-ה מתווך ביניהם, ינצלו מ"תהום רבה".

(כלי יקר, בראשית פרק ו, פסוק טו)

בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא ובעי למשטפא עלמא

40-41
[עיין עוד לקט באורי אגדות מכות יא]


נג ע"ב

ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים

"זה שמי לעולם" רומז כי השם המיוחד סובל י"ב צירופין ["זה" בגימטריא י"ב - תורת חיים על רבינו בחיי], שהם י"ב בתים, שהם מ"ח אותיות [י"ב צירופי שם בן ד' - טוב טעם על רבינו בחיי]. וזהו שתמצא במסכת סוכה: נשא אחיתופל קל וחומר בעצמו, ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה בשמונה וארבעים אותיות [נראה שגירסת רבינו כן היתה שם - תורת חיים שם] ימחה על המים, לעשות שלום לכל העולם כולו על אחת כמה וכמה.

(רבינו בחיי, שמות פרק ג, טו)

ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים

[עיין עוד לקט באורי אגדות נדרים סו ע"ב ולקט באורי אגדות מכות יא]

מלמד שהיו פורעין עצמן ומתריזין כלפי מטה

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא עז ע"א]


נה ע"ב

הני שבעים פרים כנגד מי כנגד שבעים אומות

21
הזכירו רבותינו, כי שבעים אומות הן בשבעים לשון, ויש לכל אחת ואחת מזל ברקיע ושר למעלה... ואמרו כי פרי החג ירמזו בהם... וצוה המספר הזה בשופטי ישראל, כי המספר הזה יכלול כל הדעות בהיותו כולל כל הכחות, ולא יפלא מהם כל דבר.

(רמב"ן במדבר פרק יא, טז)

הני שבעים פרים כנגד מי כנגד שבעים אומות

21
וזה לשון ספר המוסר [לר' יהודה כלץ, פרק ד, עמ' קמא במהד' תשל"ג]: ובאותן הימים מקריבים ישראל קרבן [על] אומות עולם, כדי שלא יתערבו בשמחתן של ישראל עם מלכם. והאילן כשהוא מתברך, הענפים הקטנים אשר אין בהם תועלת, והם תחת האילן סביב השרשים, כולם מתברכים באילן. וזהו סוד 'אחזו לנו שועלים' (שיר השירים ב, טו), אף על פי שהם מחבלים כרמים, יש להם להתברך עמנו, מפני שאחזו לנו, ואומות העולם נאחזים בישראל, ועל כן מקריבין עליהם קרבן, כדי שלא יהנו ממנו, ולא יקחו חלק בחיים הגנוזים מסוד המעלה העליונה, לבדם בלי ערוב אחר. ועל זה מתמעטין והולכין, יורדין מן הקדש ולא עולין, כל אותם פרים בכל יום מתמעטים ויורדין, עד שבעה. (עכ"ל). הרי מברכותינו יתברכו הענפים הקטנים, והאחיזה זו היא רומזת עתה, עד לאחר גמר החתימה, כי עדיין לא יש גמר לחתימה עד הושענא רבה. אחר כך שמיני עצרת רגל בפני עצמו (לעיל מז ע"ב), ואז תתבטל אחיזה זו.

(של"ה, מסכת סוכה, פרק תורה אור, אות עג)

הני שבעים פרים כנגד מי כנגד שבעים אומות

21
מצינו שר של מצרים שנקרא 'בכור', שהיא הראשית של שבעים שרים... ששר של מצרים הוא הראשון שהיו ישראל בגלות תחתיו, ואחר כך הושפל, ושר עשו הוא האחרון המושל הגדול אשר בעונותינו ישראל תחתיו, כי הגלות נקרא על שם גלות אדום, נמצא הוא הראש מהשרים עתה... על כן רמז משה רבינו ע"ה שהוא ראוי גם כן להקריב זבחים ועולות, בסוד 'קרבן ראשית', כי הוא הבכור לפי שעה. וכן ירמוז גם כן על שר אדום, שהוא הראש מִצָרֵי ישראל ש'היו צריה לראש'. ולא זו [בלבד] אלא אפילו כל שבעים השרים, אף על פי שאין כולם נעשו לראש על ישראל, מכל מקום יכולין להקריב קרבן, כמו שאמרו רז"ל (חולין יג ב) שהעובדי כוכבים נודרים נדרים ונדבות כישראל. והטעם, כי יש להם ראשית גם כן, דהיינו אף שהם קליפות והם מסטרא דשמאלא, מכל מקום בשרשם יש להם אחיזה בקדושה... רק בהשתלשלותם נעשו קליפה וטמאו את עצמם, על כן מצד הראשית שלהם שהוא אחיזתם בקדושה שייך קרבן ראשית, ומקריבין ומקבלים השפעה... וזהו שבעים פרי החג כנגד שבעים השרים.

(של"ה, פרשת בא, תורה אור, אות יג)

הני שבעים פרים כנגד מי כנגד שבעים אומות

21
"ונברכו בך כל משפחות"... ואומרו "ובזרעך", שכל זמן שהיה בית המקדש קיים, היתה ברכת ע' אומות וקיומם באמצעות ישראל שהיו מקריבין ע' פרים בחג. ובגליות גם כן קיום האומות וסמיכתם היא ישראל, דכתיב (שה"ש א) "שמוני נוטרה את הכרמים" וגו'.

(אור החיים, בראשית פרק כח, יד)

הני שבעים פרים כנגד מי כנגד שבעים אומות

21
"ונתתי שלום בארץ"... אפשר שיכוין על כללות העולם, ותדע שכשמדבר על ארץ ישראל מזכירה בכינוי, כאומרו בסמוך "בארצכם", וכאן אמר "בארץ", שמבטיחם כי יהיה שלום בכל העולם. ותמצא שחפץ ה' בדבר, וצא ולמד מפרי החג ע' כנגד ע' אומות.

(אור החיים, ויקרא פרק כו, ו)

הני שבעים פרים כנגד מי כנגד שבעים אומות

21
"לחדש השביעי הזה" - דייק הכתוב "הזה", משא"כ בפ' מוספין דפינחס לא כתיב בחג הסכות "הזה", והוא משום דבזו הפרשה כתיב הבאת קרבנות יחיד בחג וכן לקיחת ד' מינים שהוא מועיל לגשמים, וכל זה תליא בשופר דר"ה שקודם לו... שר"ה והשופר הכנה ליום החג של סוכות... שמשפט זה היום הוא הכנה לחג הסכות, שאז נידונין על המים שבזה תלוי פרנסת כל השנה... מעתה מובן הא דכתיב בפרשה זו "הזה", ללמדנו דתכלית חג הסוכות נגרר אחר הנעשה בר"ה שתקעו בשופר ונזכרו לטוב. אבל מוספי החג דשבעים פרים עולה לשבעים אוה"ע כדאיתא בסוכה... מש"ה לא כתיב בפ' מוספין "הזה", באשר שאין הצלחת אוה"ע שייך בהנהגת ישראל בר"ה הקודם.

(העמק דבר, ויקרא פרק כג פסוק לד)

הני שבעים פרים כנגד מי כנגד שבעים אומות

21
ולא כפירוש רש"י כאן [במדבר כט, יב] שבאין להגין עליהם מן היסורים, אלא בשביל גשם כפירוש רש"י בסוכה. ומשום הכי כתב בספר זכריה יד דלעתיד יהיו גם אומות העולם באים בחול המועד סוכות לעמוד על קרבנם, היינו בשביל שיכירו גם המה את מלך ה' צב-אות, ויהיו יודעים דפרנסתם תלויה במוספי החג שישראל מביאים בשבילם, ואם לא יעלו לא יבא עליהם הגשם. וכך היה המנהג בימי שלמה, ומשום הכי היה שלמה מגיד קהלת בחול המועד סוכות לפני חכמי אומות העולם, דאפילו למאן דאמר במגילה דף ז' שנאמרה ברוח הקודש, מכל מקום נאמרה גם לפני חכמי אומות העולם, ומשום הכי לא נזכר בה כי אם שם אלהים, משום דאינהו לא ידעי אלא זה השם, כדאיתא בסנהדרין דף ס. ומזה אנו נוהגין מדור דור לקרוא קהלת בחול המועד סוכות.

(הרחב דבר, במדבר פרק כט פסוק יב)

הני שבעים פרים כנגד מי כנגד שבעים אומות

21
יאר ד' פניו אלינו לקבל את רשמי אורות קדשו מחדוות נועמו והוד זיו פאר הדרו, בימי החג הקדוש הבע"ל, החג התוכני באופיו להטביע את אור ישראל בטבע החיים, בטבע הנפש, בטבע העולם, בטבע היש, בטבע ההויה. בפסח חגנו את חרותנו, הראינו לדעת שהננו בני חורין, משוחררים גם מההגבלות של חוקי הטבע, המקשרים בעבותות את האישים ואת העמים, ותולדתנו נתיסדה מיסוד האור העליון, מלשד חיי העולמים הזולף בחסדי אבות ממקור הברכה, מיסוד עולם שהוא קודם ונעלה מכל הגבלה וחוקיות מוטבעה. אבל החיים החמריים וגם הנפשיים, וביחוד האנושיות, והעולם כולו, יסודותיו ומערכותיו, תוצאותיו וסדריו, כולם בחוג טבע הם מוגבלים. ואיך זה יושפעו מדולגי עולמים, ממחוללי מעל, המגביהים את מעופם מעל כל משטר וחוק טבע, בחפצם האישי והאומי, בשאיפותיהם הזמניות והנצחיות. ובאים אנו בחג האסיף, בירח האיתנים, במועד הגבורות גבורות הגשמים ועוז הרוח, הכבדת האכף של הטבע הסתווי ההולך וממשמש לבוא, ואנו מתקרבים אל הטבע. יושבים בסוכה, נאחזים באגודת נטעים רעננים, שמחים בשמחת המים, בשמחת הרוויה הטבעית בברכת ד' על היקום, ההולכת במעגל המוגבל אשר בחוקי הברזל של הטבע. חודרים אנו גם בטבעיותה של האנושיות, בהכרח החמרנות שלה, בצורך שבעים האומות אשר חלק ד' אותם לכל צבא השמים, ועל כל אנו מטביעים את הוד הקודש שממעל לכל טבע, את חינו והדרו בתוך עומק הטבע, בתוך הלב הבשרי, בתוך הגוויה החמרנית הגדולה, בתוך הטבע הגס הארצי, בתוך הארץ המקולקלת, "האדמה אשר אררה ד'" (בראשית ה, כט). במעמקי החושך אנו מאירים באבוקת אורנו, והננו ששים ושמחים בגאון ד' גם בעוד אשר החושך הוא כ"כ עב ומגושם. כי "בחושך ד' אור לי" (מיכה ז, ח), ואורי וישעי, צור לבבי וחלקי, שמחתי וגילי, צור עולמים, שדי בשמחת הוייתו, יפעת זיוו וקדושת תפארתו, לכל בריה (רש"י, בראשית יז, א; זוהר, במדבר, ריט, ב; גבורות ד' למהר"ל פי"ז). ואשרינו שאנו מכירים את אושרנו, אשרינו שאנו שמחים במתת גורלנו, אשרינו שאנו שואבים בכל יום ויום, בכל שעה ושעה, ממעייני ישועות העולמים. והעולמים הולכים ונושעים, והנשמות הולכות ומשתלמות, הולכות ומתמלאות מפגימותיהן, ואנו מלאים עוז וחדוה מפעולותינו שאנו פועלים עם א-ל, ובת קול עתידה להיות מפוצצת בראשי ההרים ואומרת כל מי שפעל עם א-ל יבוא ויטול שכרו (ויקרא רבה כז, ב; תנחומא אמור, ז) ויושבים אנו בסוכות, זכר לאותן הסוכות של הדור הפלאי, דור הדורות, דור המדבר, אשר קיפל בעוזו וכלליותו את כל הדורות כולם, והטביע בקרב כולם את הלמעלה מהטבעיות, את אור ד' עליון הרחב והחפשי, "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיה ב, ב).

(אגרות הראיה ח"ג אגרת תשפז = מאורות הראי"ה לירח האיתנים, בין יוה"כ לסוכות, עמ' תה במהד' תשסד = מועדי הראי"ה עמ' צד במהד' תש"מ)

הני שבעים פרים כנגד מי כנגד שבעים אומות

21
וענין חגיגת חג הסוכות מורה על חילוקם של ישראל מכל העמים. אע"פ שהם מגינים על כולם ומקריבים ע' פרים על ע' אומות (עי' במדב"ר כא כג, זוהר ח"ג אמור קג ע"ב), מ"מ אין דרך השלמות של ישראל שוה כלל לדרך השלמות של אוה"ע. וע"ז מורה ענין מצבה, שהיתה אהובה ושנאה הקב"ה אח"כ (ספרי שופטים קמו), וכתיב ביעקב (בראשית כח, כב): "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים", שמצבה מורה על עבודת ד' בלא חילוק מחיצות, היינו עבודה שוה לכל העולם כולו, מי שיודה ויכיר מציאותו ית"ש. ע"כ טרם בחירתן של ישראל הי' דרך זה אהוב, אבל אח"כ צריכים ישראל לעבוד את ד' במקום מוצנע ומקודש, נפרש מכל העולם, ואין לזרים חלק בו. וזהו מורה סוכות, שהיא הכניסה בצילו של הקב"ה, וכד' הזוהר (ח"ג אמור קג ע"ב) על הפסוק (דברים לב, ט) "כי חלק ד' עמו יעקב חבל נחלתו", שמורה על סוכות. ע"כ זוכים בזה לבנין ביהמ"ק [פסחים ה ע"א], שהיא עבודה קדושה וגדולה שנותנים עז לאלקים כביכול בעבודתם, שאין בזה מגע לכל עם ולשון, וזהו "כסא כבוד מרום מראשון", וזהו "מקום מקדשנו" (ירמיה יז, יב) ומעלתו.

(מאורות הראיה - הגדה של פסח, פרשת החודש, עמ' קעח-קעט במהד' תשנו)

נה: שבעים פרים כנגד מי כנגד שבעים אומות פר יחידי למה כנגד אומה יחידה

21-22
וכשם שהזכיר למעלה השם המיוחד בראש הפרשה, כן הזכיר עתה בסוף הפרשה, שנאמר: "אלה תעשו לה'" וגו'. והזכיר שבעים פרים באמצע להורות שלא תהיה הכוונה בכלן כי אם לשם המיוחד, אבל ביום שמיני זה שהוא מיוחד אנו מקריבין בו קרבן מיוחד שהוא פר יחידי לאלהי ישראל שהוא אדון מיוחד על עם מיוחד, וזהו מאמרם: "שבעים פרים למה, כנגד שבעים אומות", כלומר כנגד שרי שבעים האומות, "פר יחידי למה, כנגד אומה יחידה", כלומר כנגד אלהי אומה יחידה. ע"י קרבנות הללו היה העולם מתברך, וכל כח וכח מכיר הכח שלמעלה ממנו, וכן מכח לכח עד הסיבה העליונה יתברך, כענין שנאמר (קהלת ה, ז) "כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם".

(רבינו בחיי, במדבר פרק כט, לט)

שבעים פרים כנגד מי כנגד שבעים אומות פר יחידי למה כנגד אומה יחידה

21-22
שמיני עצרת, שהוא גם כן שמחת תורה לנו בארץ ישראל, האריך מאוד הזהר (ח"ב דף קפז ע"א; ח"ג דף ריד ע"ב) איך שראוי להתקשט לילו ויומו בקישוטי התורה. כי שבעת ימי החג הקרבנות נגד שרי האומות, ויום זה אהבת וחיבת ישראל לבוראנו ברוך הוא, אשר נתן לנו תורתו, וזכינו לסיים אותה, ולחזור ולהתחיל בה.

(של"ה, מסכת סוכה, פרק נר מצוה, אות כג)

שבעים פרים כנגד מי כנגד שבעים אומות פר יחידי למה כנגד אומה יחידה

21-22
וסוד הענין, שהשבעה ימים רומזים שבע השמיטות, וזהו סוד ההקפות שהיו מקיפין המזבח [לעיל מה ע"א], ואחר כלות אלה, הוא סוד היובל הגדול, ותתבטל לגמרי יניקת הענפים הקטנים, דהיינו כחות של שבעים אומות, ועצרת תהיה לנו, כי נגמרה חתימתנו במילואה וטובה, לחיים טובים חיים הנצחיים.

(של"ה, מסכת סוכה, פרק תורה אור, אות עד)

נה: שבעים פרים כנגד מי כנגד שבעים אומות פר יחידי למה כנגד אומה יחידה

21-22
בפרק במה מדליקין (שבת) דף כ"א:... בית שמאי אומרים, יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך... טעמא דבית שמאי כנגד פרי החג... בית שמאי מדבר[ים] משלמות הגוף וזהירתו, ובית הלל משלמות הנשמה. בית שמאי סובר[ים] כך, הנה הנשמה עין לא ראתה והיא נעלמת מעיני כל חי, ואין לה בית אחיזה רק מצד הגוף, ולעתיד יאיר גם הגוף והיו לשני מאורות, ותמיד יעלה מעלה מעלה עד שיעלה לרום המעלות במקום ההעלמה, באופן שהגוף יזדכך כל כך עד שיאיר כמו הנשמה, ולא יהיה בית אחיזה רושם גופניות ניכר. על כן מכינים בתחילה שמונה נרות, דהיינו כלים, ושמונה מאורות, ואחר כך פוחת והולך בסוד ההעלמה, וזהו סוד ימים שהם ימי עולם, ימים ולא לילות, וכן סוד פרי החג המתמעטות, עד ביום שמיני העצרת תהיה לכם, הרומז לעולם הבא... שאז יתבטלו השבעים שרים שרמז להם שבעים פרי החג, ויהיו ישראל פר אחד איל אחד, וכן ביום שמיני של חנוכה נשאר נר אחד.

(של"ה, פרשת וישב מקץ ויגש, תורה אור, אות נ)

שבעים פרים כנגד מי כנגד שבעים אומות פר יחידי למה כנגד אומה יחידה

21-22
לכל אומה ואומה יש כשרון מיוחד, אבל כולם כשרונות פרטיים. יש כמה סוגים באנושות, אך בתוכם "חלק ד' עמו, יעקב חבל נחלתו". יש עמים ויש עמו. ומה ענינו המיוחד של עם זה? זהו עם של נביאים, עם של "דבקים בד' אלהיכם", "עם זו יצרתי לי, תהלתי יספרו"... מובן מאליו שהעם הזה הוא המרכזיות הפנימית של כל העמים. בסוכות, מקריבים בבית המקדש שבעים פרים כנגד שבעים אומות, ובשמיני עצרת מתגלה עניננו המיוחד. המוח והלב אינם תופסים מקום גדול מבחינה כמותית, אבל יש להם ערך איכותי נורא ואיום.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, שיחות הרב צבי יהודה, דברים עמ' 526-527)


נה: שבעים פרים כנגד מי כנגד שבעים אומות וכו' ליום אחרון אמר לאוהבו עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך

"בשביעי בחמשה עשר יום לחדש וגו' יעשה כאלה" וגו' [יחזקאל מה, כה] - תמה רד"ק על אשר בז' ימי סוכות יעשו כמו ז' ימי הפסח ושלא נזכר קרבן שמיני עצרת. והרב באר יצחק פירש דכיון דע' פרים נגד ע' אומות, ולעת"ל יפלו כל ע' שרים ואין צורך עוד קרבנות נגד ע' אומות, וגם קרבן שמיני עצרת שהוא משל למלך שאמר לעשות לאוהבי סעודה קטנה ביחוד וכו', וזה שייך דוקא אם היו פרים כנגד האומות.

(חיד"א, נחל שורק, הפטרת החדש אות ב)

הני שבעים פרים כנגד מי כנגד שבעים אומות וכו' עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך

21-23
בחדש תשרי מתגדלת בנו הקדושה הטבעית, יסוד עריגת האמונה ע"פ מקוריותה הנפשית, ומזה מתפרנסים כל העמים כולם פרנסתם הרוחנית, "שבעים פרים כנגד שבעים אומות". אמנם הננו מעבדים את הטבעיות הזאת ע"י הופעת הקדש הפנימי של אור המצות, והטבע הולך ומשתכלל בשכלולו העליון, רז הנסירה של דו פרצופים של אדה"ר, עד שמיני עצרת שמופיע בו אור הישראלי המיוחד, שאין לזרים שום חלק בו, הכל למעלה מן הטבע. "עשה לי סעודה קטנה שאהנה ממך".

(עולת ראיה ח"ב עמ' שפד = אורות הקודש, חלק ד, עמ' תקטו = מאורות הראי"ה לירח האיתנים, חג הסוכות, עמ' תנ במהד' תשסד)

הני שבעים פרים כנגד מי כנגד שבעים אומות וכו' עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך

21-23
בכל החג, כל יומו הננו בהתפתחות הדרגות, מאברהם עד דוד ביום השביעי, שהוא עדיין עם טבע הבריאה הכלולה בשבע (תפארת ישראל פ"ב), שבהכרח מתקשרת עם טבעיות. וכל זמן שהיא מקושרת עם הטבע, יש לה שייכות עם כל האומות שמביאין עליהם את ע' הפרים, אבל בשמיני עצרת ש"אני ואתה נעשה סעודה בינינו", הוא משום שהשמיני הוא על הטבע שבזה לא שייך כי אם ישראל. ובזה כחן של ישראל שקבלו את התורה, שבעיקרה היא התושבע"פ, שמה שהחזירה על כל האומות ולא קבלוה "וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן" (דברים לג, ב; ע"ז ב ע"ב) הוא משום התושבע"פ, את הכתב קבלו וגם העדי של ישראל (שבת פח ע"א) משום סגולתם שקדמו לעולם (עי' בראשית רבה א, ד) לטבע הבריאה. וזה מתגלה בעיקר בשמחת התורה, שבהרחבת השמחה יש האפשרות לקבל את ההשפעה הגדולה של קדושת התורה, ועל זה נאמר "הרחב פיך ואמלאהו" (תהילים פא, יא).

(רבי שלום נתן רענן, בשמן רענן ח"א עמ' רכא-רכג = מאורות הראי"ה לירח האיתנים, חג הסוכות, עמ' תנה במהד' תשסד)

[עי' עוד לקט ביאורי אגדות לעיל מג ע"ב בשם השל"ה]


הני שבעים פרים כנגד מי כנגד שבעים אומות וכו' אוי להם לגויים שאבדו ואין יודעין מה שאבדו בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר עליהן ועכשיו מי מכפר עליהן

21-25
פרי החג שבפרשה זו הם שבעים כנגד שבעים אומות, והיו מקריבין אותן: ביום ראשון י"ג, וביום שני י"ב, וביום שלישי י"א, וכן כולם מתמעטין והולכים, והיה זה סימן כליה לשבעים אומות עו"ג שיהיו כלן כלין מן העולם. וכבר ידעת שהיו לשבעים אומות הקדמונים שבעים שרים למעלה, שהרי כל אומה ואומה יש לה שר ממונה עליה ומנהיגה, כענין שכתוב (דניאל י, יג) "ושר מלכות פרס" וגו', (דניאל י, כ) "והנה שר יון בא". ולא תמצא בכל הפרשה הזו בכל שבעת הימים שיזכיר בהם "לה'" כי אם ביום ראשון בלבד, והכוונה, כי מה שישראל מהנין לכל אותן הכחות, לפי שטובות העולם באות על ידן, כדי שיתיחדו הכחות זה בזה, ויודה כל אחד ואחד למי שהוא מקבל כח על ידו מאת הסבה העליונה, ונמצאו כולן מכירים ומודים שאדון יחיד מושל עליהם. ולכך הזכיר בכאן ביום ראשון בלבד "לה'", ללמדך שתהיה הכוונה בכל שבעים פרים לה' בלבד שהוא ראש הממשלות והמערכות כולן. וזהו שאמרו רז"ל במסכת סוכה: אוי להם לאומות העולם שאבדו ואינן יודעין מה אבדו בזמן שבהמ"ק קיים היה המזבח מכפר עליהם, האידנא מאן מכפר עליהם. לימדו אותנו בזה שהיו ישראל מקריבין בשבעת ימי הסכות שבעים קרבנות לכפר על שבעים אומות, והקרבן היה לקרב הכחות זה בזה, שיכיר כח כל אומה ואומה הכח שהוא למעלה ממנו, וכן מכח לכח ומעליון לעליון ומגבוה לגבוה עד הסבה הראשונה העליונה על הכל, וכלן מודים ומיחדים שאין להם גדולה ומלכות אלא ממנו והוא אינו חסר כלום, וזהו היחוד השלם, וזהו לשון "קרבן" שהוא קרוב הכחות, שכלן מודים למי שמקבלים כח ממנו.
ובמדרש (תנחומא טז): "והקרבתם אשה" - זהו שאמר הכתוב (תהלים קט, ד): "תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה", אתה מוצא בחג ישראל מקריבין שבעים פרים על שבעים אומות העולם, לפיכך היו צריכים שיהיו אוהבים אותנו, ולא די שאין אוהבים אותנו אלא ששונאין אותנו.

(רבינו בחיי, במדבר פרק כט, יג)

עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך

23
ותן אל לבך לשון: "עצרת תהיה לכם", כלשון (ויקרא יא, מה) "להיות לכם לאלהים". ובסדר אמור אל הכהנים (ויקרא כג, לו) נאמר: "עצרת היא", ופירוש: עצרת של היא, כי המלת סמוכה והוא כאילו אמר עצרת של שבת שנקראת: "אות היא ביני וביניכם". ותן אל לבך כי על כן קראו חכמי האמת ליום שמיני זה "סעודה קטנה", והיא א' זעירי של (ויקרא א, א) "ויקרא", והוא ה"א זעירי של: (בראשית ב, ד) "בהבראם", והיא יו"ד זעירי של (דברים לב, יח) "תשי" [והאותיות הקטנות מצטרפוץ למלה "היא"], והוא סוד מה שאמרו: (ברכות מח א) "תשעה וקטן מצטרפין", כלומר לתפלה ולזמון, לתפלה אליבא דמאן דאמר, ולזמון, שהוא פרנסת עולמו, לדברי הכל. והוא סוד מה שאמרו (יבמות טז ע"ב) עוד: "נער הייתי גם זקנתי" (תהלים לז, כה) - פסוק זה שר העולם אמרו. וכן הזכיר ישעיה ע"ה בבית ראשון ואמר (ישעיה כח, י) "זעיר שם זעיר שם", כל אלה ענין אחד ודרך אחד להם.

(רבינו בחיי, במדבר פרק כט, לה)

עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך

23
תנן בספר יצירה (פ"א מ"ב): עשר ספירות בלי מה מספר עשר אצבעות. הרי שקרא להספירות אצבעות. ממילא אצבע קטנה רומז למלכות שהיא העשירית. ורז"ל קראוה סעודה קטנה, בענין חג שמיני עצרת, שאמר הקב"ה לישראל, עשו לי סעודה קטנה. ופירשו המקובלים (זהר ח"ג דף רנו ע"ב), שרומז לספירת מלכות.

(של"ה, מסכת שבועות, פרק תורה אור, אות רכ)

עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך

23
חג העצרת מתואר במשל דברי חז"ל בתואר: 'סעודה קטנה כדי שאהנה ממך', המיוחדת בערכה הפנימי לענין האלוקי של מלך העולם עם עם הסגולה של בני המלכים, ו"עצרת" מתורגם: 'כניש'.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, לנתיבות ישראל א, עמ' נו [הובא בשיחות הרב צבי יהודה, בראשית עמ' 252])

עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך

23
מצוות מעשיות בכלל ומצוות חג הסוכות בפרט הן בבחינת יחסים "רשמיים" בין ישראל לקב"ה. לעומת זאת ההתבטאות כי "קשה עלי פרידתכם" [רש"י במדבר כט, לו] של שמיני עצרת, הנחוג ללא כל מצוות מעשיות - אלא רק מצות השמחה - זהו ביטוי ליחסי חיבה פנימית. הסעודה הקטנה היא "מסיבת הרֵיעים" של הקב"ה עם כנסת ישראל... דווקא סעודה קטנה זו היא מקור שמחה עצומה - "ישמח ישראל בעושיו, בני ציון יגילו במלכם" [תהלים קמט, ב]. "ושמחת בחגך... והיית אך שמח" [דברים טז, יד-טו] - "אך" למעט, לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה" [פסחים עא ע"א] - מהמיעוט עצמו נובע ריבוי של שמחה.

(רבי משה צבי נריה, נר למאור, פרשת פינחס, עמ' 381-382)


נו ע"א

מה מכרו האבות זה לזה אני בשבתי ואתה בשבתך וכו' המשמרות וכו' בילגה וכו' וחלונה סתומה

כיון שהיו הכהנים כולן כאחד זוכין בכל הנתון להם ואוכלין חלק כחלק, האבות וגדולי עולם שהיו בימי דוד ושלמה מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם שהסכימו לחלק אותן למשמרות, ושיהיו מתחלפין בכל שבוע ושבוע ואומר: טול אתה שבתך ואני שבתי? ועוד מה טעם קראו לכל כת וכת העובדים בכל שבוע ושבוע בשם "משמר"? ועוד מה טעם חלקו אותם לכ"ד משמרות קבועות והיו המשמרות אי אפשר להעביר לשום משמרה בשום צד וענין, והוא שאמר בסוף מסכת סוכה במרים בת בלגא שסתמו חלונה, אבל לא העבירו אותה. אבל דע והבן כי הכהנים משרתי המקדש עבודתם למטה דוגמת העבודה של מעלה, וכשם שיש למעלה משמרות של מלאכי השרת עובדין ומקלסין להקב"ה, כן חלקו האבות את הכהנים למשמרות לעבוד עבודתם, ותקנו כ"ד משמרות כנגד שלש כתות של מעלה שכל אחת מהן כ"ד, כנרמז בספר הבהיר (אות קז). והיו המשמרות קבועות, כי כן של מעלה קבועין כל ימי היות הרצון בהם. והיו מתחלפין וחוזרין חלילה, כי כן למעלה, הקב"ה בורא כל יום כת של מלאכים ואומרים שירה והולכים להם. והיו מברכין כל משמרת ומשמרת היוצא: מי ששכן שמו בבית הזה הוא ישכין ביניכם שלום ורעות [ברכות יב ע"א], כי כן של מעלה: אין ביניהם קנאה ושנאה אלא אהבה שלום ורעות. והנה הענין בחלוק המשמרות עצה יעוצה היתה מן האבות שבימי דוד ושלמה נעשה בכונה יעודה וחכמה נפלאה.

(רבינו בחיי, דברים פרק יח, ח)


נו ע"ב

משמרה היוצאת עושה תמיד של שחר ומוספין משמרה הנכנסת עושה תמיד של בין הערבים ובזיכין

4-7
ששת ימים הראשונים, השש ספירות שהיוו כל הויה, והוציאו מכח אל הפועל בריאה דכל יום ויום על ידי ספירות מלכות ושם שבתו ממלאכתם... ועל ידי ספירת מלכות יצא לפועל בריאת ששת ימים, וגם נשאר שם בכח מה שמוכן ליעשות כל זמן עמידת העולם מדוגמתן של הנעשה בפועל בששת ימי בראשית, אשר הכח הזה, שהוא הצורות של הראוי להיות, נעשה זה הכח הצוריי מתפשט במלכות, ומשם יוצא בששת ימים ונתהווה בפועל מדוגמת ששת ימים הראשונים... ואחר כך זה האור שנתפשט ונעשה ממנו בפועל, מה שנעשה חוזר למקורו לספירת מלכות שהוא שבת, ואחר כך חוזר ויוצא להיעשות בפועל [בששה] ימים, וחוזר למקורו, וכן חוזר חלילה עולמית... נמצא כל ששת ימי המעשה הם ענפי השבת שהוא מלכות... הענפים יוצאים משבת וחוזרים לשבת, ויוצאים וחוזרים ככה חוזר חלילה, והם מחודשים, ובאמת הם מעשה בראשית, כי מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שיעשה... והרי מבואר לך כי כל שבת ושבת יש לו יחוד עם השבוע שעבר ועם השבוע שבא. וזהו ענין כהנים במשמרות, שהיו עובדים ביום השבת שתי משמרות, משמרה העוברת ומשמרה הבאה.

(של"ה, מסכת חולין, פרק תורה אור, אות קיח)

ארבעה כהנים היו נכנסין שם שנים ממשמר זו ושנים ממשמר זו וחולקין לחם הפנים

13-15
הלחם אשר על השלחן, אשר אין צרכו רק להסעיד הגופים ההווים והניתכים, יבוא בו ההראות המופלא במה שאינו חסר ממנו כלום, מה שיורה שלא הונח לשם לפרנס ממנו שום גוף ניזון, שא"כ חוייב שיחסר ממנו החלק הנאכל, אבל שהונח לשם להורות כי משם יצא אוכל לעולם תמיד, שלא יפסק כמו שאמרנו. וזה הענין מתפרסם מאד שם בהחלק לכל המשמרות מדי שבת בשבתו את לחם הפנים המוסרים מלפני ה'.

(עקידת יצחק, שמות שער מח, עמ' רעד במהד' עז והדר)

נו: בילגה לעולם חולקת בדרום וכו' קבעו את טבעתה וסתמו את חלונה ויש אומרים משמרתו שוהה לבא

וכמה נפלאו בזה דברי חז"ל במסכת שבת פרק ר' עקיבא (פז ע"ב) ובסדר עולם במה שאמרו שיום זה הנזכר בכאן נטל י' עטרות... ראשון לשחיטת צפון... ועתה ראה איך כיוונו לסדר ביום הזה הנכבד לפי הסדר המעולה המסומן בו עשרה עניינים נפרדים במספר העשרה מאמרות שכתבום הפלוסופים שכוללים כל טבעי הנמצאות הטבעיות... ואמרו שהיום הזה הוא כמוהו בענין ההנהגה אשר לפי המעשים ראשון למעשה בראשית, ושכבר נתחדשו להם בו חידושים תורניים, יעמדו במקום עשרה מאמרות הטבע בהיותן על מספרם ומשפטם... שחיטת הצפון הוא מבואר מענין המצב, כהאי דאמרינן בסוף סוכה: בלגה לפי ששוהה משמרתה קנסוה בחלוקה ובחלונה ובטבעתה. וענין הטבעת, שהיו לכל המשמרות טבעות של ברזל קבועות שם בבית שחיטתן, פתוחות מצד אחד, שמכניסין בתוכן צוארי הנשחטין כדי שיהיו באותו מצב הנאות לישחט בלי טורח, וקנסו למשמרת בלגה שסתמו טבעתה כדי שלא יהנו ממנו. והנה א"כ שחיטת צפון היה ענין מיוחד למאמר המצב המוזכר במאמר "יקוו המים" (בראשית א, ט).

(עקידת יצחק, שמות שער לח, עמ' צ-צא במהד' עוז והדר)

נו: מעשה במרים בת בילגה וכו' היתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח ואמרה לוקוס לוקוס עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק

יקח נקמתו מהגוים ההמה... אמנם אחר גמר דין זה, הנה הוא ית' "על עבדיו יתנחם", מכל אשר קבלו מהרע. וזה יהיה כאשר "יראה כי אזלת יד" עמו "ואפס עצור ועזוב" באהלם, "ויאמרו" הגוים עליהם "אי אלהימו צור חסיו בו אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם יקומו ויעזרוכם" וגו', על דרך שאמרה אותה מומרת ממשמרת בלגה כשטפחה בסנדלה על המזבח, ואמרה לוקוס עד מתי אתה מכלה ממונו של ישראל ואי אתה עומד להם בצרתם, כדאיתא בסוף סוכה. ופירוש לוקוס - זאב. והנה כאשר יחליטו הגוים המאמר הזה על האופן הנזכר, הוא העד המיועד שיעשה ה' למען שמו הגדול כי איך יחל, ותהיה תשובתו להם ע"פ דבריהם "ראו עתה כי אני אני הוא" האוכל חלב זבחימו והשותה יין נסיכם... "אני אמית" מכם מה שאמית "ואחיה" מה שאחיה, ומחץ מכת עמי אשר "מחצתי אני ארפא ואין מידי מציל" מעשות כל אלה.

(עקידת יצחק, דברים שער קג)

שותא דינוקא בשוקא או דאבוה או דאימיה

30
והנה בשלשה חלקי התורה האמורים, החלק הנגלה לנו ומועיל למעשינו הנקרא בשם "אמון פדגוג", ע"י אנו מדמים מדותינו ודרכינו ומעשינו לדרכיו ית"ש. כי כל התורה כולה היא מַקבֶּלת לדרכיו העליונים, וע"י שמירת התורה אנו מתדמים אליו כפי היכולת להדמות לדרכיו ית'. החלק השני שבתורה שנקרא "אמון מוצנע", שביארנו שהם הסודות שאם יתגלו אפשר להשיגם ואינם נעלמים מטבע ההשגה, אבל נעלמו בכונה מפני שאין העולם כדאי להם. הנה בישראל נמצאו חכמים הבאים בסוד ד', ולהם נגלו תעלומות חכמה בדברים שכיסה אותם עתיק יומין, והרי כל ישראל אחודים זב"ז כדברי חז"ל: "והן מכפרין אלו על אלו" (ויקרא רבה ל, יב) באגודה שבלולב, וכולם יש להם חלק בצפונות התורה, ויש צד לומר שכולם ראויים לכך. החלק השלישי של "אמון מכוסה", שאין ההעלם בהם בכונה מיוחדת ובפועל, כ"א מטבע אלה הנשגבות שאי אפשר כלל שיושגו לאדם במצבו זה, דבר זה יש כח הכנה בישראל לזכות לו לע"ל והם מכינים זה ע"י שמירת התורה. וזהו שלש לשונות של חבה [ילקוט שמעוני, ראה, רמז תתצא]. נגד "אמון פדגוג", שע"י התורה אנו מתנהגים בדרכיו של מקום ב"ה ומתדמים למדותיו העליונות, אמר שקראן בנים, שמדות הבן דומות למדות האב, ו"שותא דינוקא דאבוה וכו'".

(מדבר שור, דרוש יב = מאורות הראיה - שבועות, עמ' רנב במהד' תשנה, עמ' רעח במהד' תשעא)

אוי לרשע אוי לשכינו טוב לצדיק טוב לשכינו

"והחונים קדמה מזרחה" - ומונה והולך יהודה יששכר וזבולן, והיו סמוכים למשה אהרן ובניו כי כן יזכור למטה "והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה אהרן ובניו". ולפי שהיו סמוכין למשה ואהרן נעשה גדולים בתורה, שנאמר (בראשית מט, י) "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו". וכן יששכר (דברי הימים א' יב, לב): "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים". וכן זבולן: (שופטים ה, יד) "ומזבולן מושכים בשבט סופר". ועל שהיו שלשתן שכני התורה נעשו כולן בני תורה, זהו שאמר: "טוב לצדיק טוב לשכנו". והיו בני קהת בדרום וסמוכים להם ראובן ושמעון וגד, ושלשתן היו שכני קרח ועדתו ונאבדו במחלוקתו של קרח. זהו שאמרו: "אוי לרשע אוי לשכנו".

(רבינו בחיי, במדבר פרק ב, ג)

טוב לצדיק טוב לשכינו

31
שֵׁם הוא העיקר, ולמרכזיות של שם, יעקב וישראל, מצטרף יפת. ברוך ד' אלהי שם" , ומתוך כך "יפת אלהים ליפת, וישכן באהלי שם". אלקים בורא עולם, אלקים שהוא בגימטריה "הטבע" ומתגלה בטבע, מתגלה ביפת, והוא אותו אלקים השוכן בשם. ערכה של האנושות היפתית נובע מכח שכנותה לשם. "טוב לצדיק טוב לשכנו"... מתחילת ההיסטוריה ובמהלך כל ההיסטוריה, אור ההכרה הדעת והאמונה, השמימי והאמיתי מופיע על ידינו ומתוכנו. יפת הוא בסך הכל שכן קרוב לנו... יפת שכן וקרוב לנו, כפי שיוצא מבירורים גיאוגרפיים והיסטוריים.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, שיחות הרב צבי יהודה, בראשית עמ' 107)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300

פרטים נוספים
בטל' 02-6521259
פקס 02-6537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמה | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | צרו קשר

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | השיטה | EXAMPLE |
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US