Halacha Brura and Berur Halacha
לקט באורי אגדות ממסכת ביצה
Institute
מכון הלכה ברורה ובירור הלכה
טז ע"ב
לכולי עלמא שרי לדידך אסור
...שאדם חוטא ומביא קרבן ומתכפר ביום הכפורים, וחוזר אל רשעו הקודם, והוא יתברך חוזר ומכפר. מה שאין כך דרך בשר ודם, שכאשר קרה לשמואל עם הזקן על ששני פעמים שכח מלערב לא מחל לו בפעם השנית. אך הוא יתברך אומר, אפילו תהיה ענין מחילה אחת בכל שנה ושנה, מוחל פעם אחת בשנה... דרך המלך עם משרתיו עושי רצונו, שבעוותם יעבור על פשע. אך אם ישנו וישלשו בחטא אחד, לא יאבה לסלוח, כי יאמר: הלא מכעיסים אתם אותי פעם ושתים. ולא דעת ולא תבונה לאמר, אתמול חטאנו על הדבר הלז ויסלח לנו כרוב רחמיו, ואיך נשוב ככלב שב על קיאו לחטא לו בדבר ההוא בעצמו? על דרך מה שכתבנו שקרה לההוא סמיא עם שמואל כדאיתא במסכת יום טוב, על ששכח שני פעמים מלערב ערובי תבשילין וכעס עליו על ששנה בחטא, ואמר לו לכולי עלמא שרי ולך אסיר. כן הדבר אצלו יתברך, היה הדעת נוטה כי לא יסלח רק על העוונות שלא חטאו בהם השנים שקדמו, אך אשר חטאו בהם שנה אחר שנה פעמים שלש או יותר, היה מקום לומר כי לא יאבה ה' סלוח לו, כי הרבה לסלוח כבר בשנים שעברו הראשונים בעוונות עצמם, ולמה שבו לחטא בהנה. אכן כרוב רחמיו עושה עצמו כשוכח את אשר חטאו לו בעוונות האלו בעצמם בשנים קדמוניות, וכאילו עתה בזו השנה חטאו בדברים אלו בלבד. וכן יעשה שנה בשנה מדי בא יום הסליחה, ובכולן כן סולח לכל אשר חטאו שנה בשנה, אף אם המה חטאים הראשונים בעצם שחטאו בהם מאז.
(רבי משה אלשיך, תורת משה, ויקרא, פרק טז פסוק כט-לד)
יז ע"א
מקדש השבת ישראל והזמנים
...שבכל שבת מאיר אותו אות המתייחס לו... ונמצא כל אחד מישראל מאיר מצד נשמתו הנאצל מאיזה אות, וגם אור יתר מאותו אות המתייחס לשבת הנ"ל. ובודאי אור האות גדול מאור דהנשמה, והמאציל גדול מהנאצל, "ואצלת מן הרוח אשר עליך" (במדבר יא, יז) יוכיח. ולכך אמרינן "מקדש השבת וישראל", ולא "ישראל ושבת", דנשמות ישראל נאצלו משבתות, ואם כן קדושת שבת קודמות בזמן ובמעלה, מה שאין כן יום טוב.
(רבי משה טייטלבוים, ישמח משה, פרשת כי תשא דף קצא ע"ב)
קידושה של הזמניות, הבא מכח קדושתם של ישראל, מתגלה הוא על פי כוונו של המאור הקטן, השייך ומיוחד להנהגת מהלך הארץ, ולפיכך לבני האדם הדרים עליה, וליחוסי זמניהם, שישראל מונים ללבנה, ולפיכך כנסת ישראל נמשלה ללבנה, בסדר ההשגחה המובלט בה ביחוד, מלבד שיטת הטבע הכללית, שהחידוש התמידי של יוצר בראשית מופיע בה, וביחס של משל זה מתבטא ערך נצחיותם של ישראל ומלכותם, החיה והקיימת, עטרת ותפארת למעמסת קדושתם מתחילת הוייתם שהם עתידים להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו.
(רבי צבי יהודה הכהן קוק, אור לנתיבתי, אות לז, עמ' עט)
מהו החילוק במטבע הברכות, שבברכת התורה "אשר בחר בנו מכל העמים", ובקידוש היום "אשר בחר בנו מכל עם"? והענין כי בקבלת המתנה הגנוזה של התורה מופיעה הבחירה האלקית ביסוד נשמתם הכללית של ישראל, מצד עצמיות מקוריותה, שהיא מקבילה לעומת כל העמים, "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל" [דברים לב, ח], ו"בך בחר ד' אלקיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה" [דברים ז, ו]. ובקידוש היום, דישראל קדשינהו לזמנים, מתגלית הבחירה האלקית בממשיותה המעשית והמפורטת של האומה, באישיותה היחידית המתבטאת בצורת לשונה המיוחדת ועל ידה מרוממה מכל לשון. והדבור המפורט, באופייניותו האישית, נמשך הוא מכח החיוניות הכללית המיוחדת של החי המדבר הזה, וקידוש הזמנים המפורט הזה בממשיותו נמשך הוא ממקור הברכה של הקידוש העליון אשר ביסוד בריאת העולם, "ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו", מתוך שביתת הנופש של סיום היום הששי, במחשבה תחילה של סוף המעשה עם התכוננות ההתחדשות ע"י הופעת התורה ומתנה לעם הסגולה הבחירה והיצירה.
(רבי צבי יהודה הכהן קוק, אור לנתיבתי, אות לח, עמ' פא)
מקדש השבת ישראל והזמנים וכו' אטו שבת ישראל מקדשי ליה והא שבת מקדשא וקיימא
...קדושת שבת העולה היא למעלה מכל קדושת החגים והמועדים שצוה ה' אלהינו אותנו. כי בכולם אור הברכה והשמחה שופע בו ע"י כח מעשינו ועבודתנו, להזמין ולקרוא את הקודש אל המדות ואורות עליונים ומשם על שורש נשמותינו להתברך באור שמחת יום טוב, ועל כן נקראים מקראי קודש, שבני ישראל קוראים את הקודש ומזמנין אותו בכח העבודה. מה שאין כן יום השבת, הוא קודש לה' קדוש מעצמו, ואור ה' מאיר ומופיע בו בחסדי אלקינו יתברך מעצמו בלי שום אתערותא מאתנו, שעל כן בימים טובים אנו אומרין מקדש ישראל והזמנים, מקדימין קדושת ישראל למועדי הזמן, לפי שהם מקדשין הזמנים בקדושתם... מה שאין כן בשבת לא נאמר כי אם מקדש השבת, כי הקב"ה הוא לבד המקדש השבת בלי אתערותא מאתנו.
(רבי חיים מצ'רנוביץ, באר מים חיים, פרשת כי תשא, פרק לא, יג)
גם בקניינם את הירח ובכך שהחודש מסור להם, לא נשלם עדיין ערך גדלותם של ישראל. לצורך זה דרוש שיהיו ישראל גם אדונים ובעלים על הימים, כשם שיש להם שלטון על החדשים, השנים, השמיטין והיובלות. דבר זה היה נועד לצאת אל הפועל מיד כשיצאו ממצרים, לא רק שישראל קדשינהו לזמנים אבל השבת קביעא וקיימא, וכמו שאנו אומרים "מקדש השבת" ולא "מקדש ישראל והשבת". צריכה היתה השבת גם כן להיות תחת רשותם של ישראל ולהיות תלויה בחידושם. זהו שנאמר בדברות שבמשנה תורה "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך וגו' על כן ציוך ד' אלקיך לעשות את יום השבת" (דברים ה, טו). ומהו "לעשות את יום השבת"? אלא שתהיה קביעות היום גם היא תלויה בישראל כשם שקביעות החדשים, השמיטין והיובלות תלויה בהן.
(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ד, על הגדה של פסח, עמ' קב במהד' תשמ"ט)
ואשר הוטבע בתפלה "עם מקדשי שביעי" כתבתי בס' נפש חיה סי' רס"ח סע' ז דקאי על ההולך במדבר ואינו יודע מתי שבת, שמונה ששה ימים ומקדש שביעי.
(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)
מקדש השבת ישראל והזמנים וכו' שבת מקדשא וקיימא
ביאור לשון מטבע הברכה והתפלה "ותתן לנו ד' אלקינו מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון", כי בזה כלולים ומבוארים שני הצדדים שהם אחד של קדושת יום טוב, שהוא אינו קביעא וקיימא כמו שבת קדש בראשית; אבל מתוך כח הקודש הפנימי העליון, הנמשך ממתן התורה כסדר חיותם של ישראל, מופיע הקודש הגלוי שעל יד בית דין של מטה, ותואר היסוד של מועדים, שהוא בצווי התורה "אשר תקראו אותם" - "אתם" בכל האופנים והדרגות, בהמשך כח הקריאה מלמעלה, והם "מועדי ד' מועדי", הרי הוא שייך לשמחה שהיא פנימיות הנפש, ולששון שהוא גילויה החיצוני הממשי שייכת ההתקיימות המעשית שלהם, שהיא במצוות החגיגה, של הקרבן, "אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח", ושל השמחה, "יחוגו וינועו", ובמה דישראל הוא דקדשינהו לזמנים, והמתנה האלקית כוללת כל אלה יחד, שבנתינתו זאת הוא מקדש ישראל והזמנים, שהם מקדשים אותם, וקידושיהם כלולים ונחשבים בברכה אחת.
(רבי צבי יהודה הכהן קוק, אור לנתיבתי, אות לט, עמ' פב)
שבת מקדשא וקיימא
כל כוונת צפיית הגאולה העתידה ואשר מחכים בבנין בהמ"ק ולהקריב קרבנות הוא לעשות תיקון היחודים בשלמות בכל העולמות כמקדם, כמו שכתוב בכל הקרבנות (ויקרא כג, לז) "להקריב אשה לה'". אמנם בקרבנות שבת לא נאמר בכל המקרא "אשה לה'", כי אמנם בשבת אין צורך לעשות היחוד ע"י קרבנות, כי היחוד נעשה ממילא בקדושת שבת, כמו שאמרו ז"ל שבת קביעא וקיימא. גם בזמן הזה בגלות נתקנים ועולים העולמות ע"י תפלת שבת כמו בזמן שביהמ"ק קיים.
(רבי שלמה רבינוביץ מרדומסק, תפארת שלמה, פרשת חיי שרה)
שבת הוא הכרת שם שמים הברורה [דקביעא וקיימא כמו שאמרו בפרק ערבי פסחים (פסחים קיז ע"ב) ואין כאן מקום להאריך], כמו שמובא (זוה"ק ח"ב פח ע"ב): מאי שבת שמא דקודשא בריך הוא.
(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, קונטרס נר המצוות מצות עשה א, אות מ, עמ' 71 במהד' הר ברכה)
קדושת שבת וקדושת יו"ט היא ג"כ מכוונת לעומת קדושת תורה שבכתב ותורה שבע"פ. כי שבת, דקביעא וקיימא, קדושתה בידי שמים, כביצה יז, א, ויו"ט דישראל קדשינהו לזמנים, כברכות מט, א, הוא תוכן תושבע"פ, ומשום הכי, היו"ט מאחד את הכלל, וכל ישראל חברים הם ברגל, כחגיגה כו, א. וע"פ האמת, אחדות הכלל נובעת משורש הקדושה העליונה, שהיא קדושת תורה שבכתב, שמשפעת על קדושת תושבע"פ, וע"פ אמתת ענין זה, מוכרח קיבוץ הכלל בצורת האומה להיות קדוש בקדושת התורה, וקדושת יו"ט יונקת מקדושת שבת, ומזה בא הנוסח 'כי הוא יום תחלה למקראי קודש'.
(עולת ראיה, חלק ב, עמ' מג = משפט כהן סי' קכד עמ' רעד)
זהו הענין מה שאין תוקעין בשבת ובמקדש ובמקום שהיה ב"ד תקעו אף בשבת, כי אדם הראשון נברא בע"ש, ולוּ התמהמה מלחטוא עד בוא יום השבת, לא היה בא שוב לחטא, כי שבת קביעא וקיימא, כלומר בשבת מתגלה אור ד' מצדו, לא כשאר מועדים שהתגלותם לפי הערך מצדנו. ובשעה שאורו מגולה, כל הרשעה כולה כעשן תכלה, לפיכך אין מקום לחטא בשבת כי אז היה אדה"ר מתדבק כולו באור ד' והיה גם הוא בבחינת קביעא וקיימא, בטל לגמרי כלפי האור העליון.
(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ז - אור וישעי, פרק לו, עמ' ריא)
ההבדל היסודי שבין שבת למועדים היא ששבת קביעא וקיימא, וישראל קדשינהו לזמנים, וביאור הדברים שקדושת המועדים מתוך שתלויה היא בקביעתם של ישראל הרי היא באה במדה ידועה, מדודה לפי ערך האיתערותא דלתתא, לא כן השבת שקדושתה גבוהה, היא מתגלה בכל הוד קדשה כפי שהיא בעליונים.
(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ט - שמות, מאמר פב, עמ' רס)
כל הברכות, הבקשות והמשאלות, המיוחדות בכל ימי המעשה של חול למילוא הצרכים המפורטים, גם חמריים וגם רוחניים, גם יחידיים וגם צבוריים, אין להן ענין ביום הקדוש, שהוא במקרא ענגו כולל וקובע נחלה בלא מצרים, ומתוכה ההצלה גם משעבוד גליות ונתינה לו גם משאלות לבו. ומכח ענינו הקבוע והקיים נמשכים ומתגלים כל ערכי שאר הימים הטובים, ומעלות זמניהם, בחלות קידושם ע"י קדושתם של ישראל הנובעת ממקור הקודש שלמעלה, הכולל ומגלה כל, כמדתו של יעקב (ב"ב יז ע"א).
(רבי צבי יהודה הכהן קוק, אור לנתיבתי עמ' רנ = מאורות הראיה - הגדה של פסח, עמ' רעז-רעח)
...שהבחנה מהותית מחלקת קדושת שאר ימים טובים מקדושתה של שבת. שהשבת מיקדשא וקיימא מששת ימי בראשית, כדכתיב "ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו" (בראשית ב, ג). זוהי איפוא קדושה עילאית, הבוקעת מדפנות האיתערותא דלעילא. והוא מכלל ה'הכשר כלים' דקדושה שקבע ותיכן קב"ה בגופה של בריאה. לא כן קדושת המועדות "דישראל הוא דקבעי ליה דקמעברי ירחי וקבעי לשני" (פסחים קיז, ב) - קדושתם נקבעת ונובעת מבדי קדושתן של ישראל וכפי שאנו חותמין בברכה: "מקדש ישראל והזמנים - מקדש ישראל דקדשינהו לזמנים (ברכות מט, א).
(ר' חיים יעקב גולדוויכט, אסופת מערכות, כרך ד, שמות ח"ב, עמ' פו)
יז ע"ב
שאני הערמה דאחמירו בה רבנן טפי ממזיד
ופירש רש"י "שאני הערמה וכו'... מערים סבור לעשות בהיתר... הלכך קנסוהו רבנן". ובאיזו הערמה עסקינן? שלאחר שבישל לצורך יו"ט רוצה הוא לבשל לשבת שאחר יו"ט, וכיון שאסור לבשל מיו"ט לשבת בלא עירוב, הריהו מערים לומר "יבואו לי אורחים והרי זה לצורך יו"ט". ותמוה, דאם באמת הוא סבור שיבואו אורחים, הרי מותר מדינא להכין ולבשל ליו"ט, ואם יודע שלא יבואו אורחין, א"כ הרי זה מזיד, ומאי האי דאמרינן שאחמירו רבנן בהערמה טפי ממזיד? ועל כרחך צ"ל דהאי מערים שמרמה את עצמו, וגרוע ממזיד, ככתוב "הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי" [ירמיהו ב, לד].
(רבי חיים שמולביץ, שיחות מוסר, תשל"א, מאמר כח, עמ' צד במהד' תש"מ)
[הטעם הוא שקשה יותר לחזור בתשובה מחטא בהערמה, כי הוא מורה היתר לעצמו.]
(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף יט ע"א)
לטקסט
שמשיקין את המים
מאמר ה' יתברך מטהר הכל, והוא כמו השקה שמטהר שבא הדבר לשורשו, כי כל העולם נברא רק במאמר ה' יתברך כמ"ש בעשרה מאמרות כו'.
(שפת אמת, פרשת חקת, שנת תרל"ב)
פה) והוא מ"ש במדרש (מדרש רבה שיר השירים פרשה א פסקה יג), שבמתן תורה כל דיבור שיצא מפי הקב"ה היה אומר לכל אדם מישראל מקבל אתה עליך את הדיבור הזה וכו' מיד היה הדבור נושקו על פיו, ור"ל בלשון יחוד והתחברות מלשון חז"ל, "משיקין את המים לטהרם".
(רי"א חבר, שיח יצחק, חלק א, דרוש לשבת תרומה, אותיות פה-פו)
...דרך הישר איך יתנהג האדם הרוצה לקבל דברי תורה מרבו, שצריך להיות שפל בדעתו מאד כמו האזוב הנמוך מכל האילנות ולא ירים לבבו... ובזה י"ל פי' המשנה משיקין בכלי אבן לטהרו. וכלי שניקב ככונס משקה הוא טהור. ר"ל שיהיה בעצמו ככלי נשבר, אזי יכול לכנוס התורה בתוכו.
(תפארת שלמה, פרשת חוקת)
ונראה עפ"י מ"ש הזוה"ק שהתיבה היתה ענין רוחני גבוה מאד. ויש לומר עוד דמהאי טעמא כל בעלי חיים שהשחיתו דרכם לא קלטתם התיבה... וע"כ יש לומר שחלקי הרע שהיו דבקים בנח מפאת החטא הקדום לא היו יכולים להיכנס אתו אל התיבה, ובהכרח נפרדו ממנו ונשארו בחוץ, וכענין שאמרנו במקום אחר בטעם מים שנטמאו משיקן והן טהורים, שבאשר נתחברו לכלל מי המקוה שהיא טהורה, ואין לטומאה מקום במקוה טהרה, בהכרח פרחה טומאתן מהן, כן נמי היה ענין נח בתבה שפרחו ממנו חלקי הרע שהיו דבוקים בו.
(רבי שמואל בורנשטיין מסוכאטשוב, שם משמואל, פרשת נח, שנת תרע"ה [ובדומה בפרשת ויחי, שנת תרע"ב, ושנת תרע"ו, פרשת בשלח, שנת תרע"ה, ושנת תרפ"א, פרשת ויקהל ושקלים, שנת תרע"ו, פרשת אחרי, שנת תרע"ב, פרשת אחרי ושבת הגדול, שנת תרע"ג, ופרשת אחרי, שנת תרפ"א, פרשת בהעלותך, שנת תרע"ב, ושנת תרע"ד, ומועדים, ערב יוה"כ, שנת תרפ"א, וסוכות, שנת תרע"ג])
טהרת התשובה היא כעין שאמרו: מים שנטמאו משיקן והן טהורין, כן ע"י שהאדם נעשה נכנע מאד ונתבטל לרצון ה' יתברך נעשה טהור, כמו מים שנטהרו בהשקה באשר הם מבוטלין לכלל מי המקוה, טהרו כמוהם, כן הוא בנפש האדם. אך הנה כתיב (דברי הימים א' טז) "עוז וחדוה במקומו", ואיך יכול גבר עציב ומי שהוא מלא עוונות להדבק בה' יתברך, הלוא אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק, והרי הוא דומה למים שאינן נוגעין במקוה שלא סלקא להו השקה? אך יש לומר... אם תאמר שיתבטל למקור החיים ויהיה טהור, שוב יהיה ראוי להתדבק שהרי עוונותיו פרחו ממנו, ושוב לבבו יהיה שמח... ושפיר סלקא ליה השקה.
(רבי שמואל בורנשטיין מסוכאטשוב, שם משמואל, פרשת ויקרא, שנת תרע"ב [ובדומה בפרשת ואתחנן, שנת תר"פ])
מצינו שני מיני טהרות. אדם וכלים שנטמאו שיש להם טהרה במקוה צריכין להיות כולם תחת המים, ואם כל שהוא חוץ למים לא עלתה להם טבילה. אבל מים שנטמאו משיקן והן טהורין, אף שאין בהן אלא נגיעה כל שהיא למי המקוה. ובדוגמא זו היא תפלה, לשון חיבור, שצריך שיהיו כל חושיו וכל עשרה כוחות נפשו דבקים בתפלה, ולעומת עשרה כוחות נפשו יש עשר לשונות של תפלה, ואם איננו דבק בכל חושיו וכל כוחות נפשו, הוא דומה לאדם שטבל במקוה וחלק ממנו חוץ למים, ומי הוא אשר ערב לבו שדבק בתפלה עם כל חושיו? אך באם היא עת רצון למעלה, כמים פנים אל פנים מתעוררת באדם ג"כ בחי' רצון, ורצון הוא למעלה מכל החושים וכולל הכל. וזהו הפירוש שנמשל למקוה פעמים פתוח ופעמים נעול שאינו יכול לבוא ולטבול... אבל תשובה נמשלה למים, שנאמר "שפכי כמים לבך" [איכה ב, יט], כבמדרש (ב"ר פ"ב). וע"כ כמו מים שנטמאו כשמשיקן ואפילו בנגיעה לבד נטהרו, כן בתשובה נדבקת הנפש בשרשה, וכאשר יש לה נגיעה בשרשה פורחת טומאתה.
(רבי שמואל בורנשטיין מסוכאטשוב, שם משמואל, מועדים, ערב יוה"כ, שנת תרע"ג [ובדומה בשבת תשובה, שנת תרע"ד])
מים שנטמאו משיקן והן טהורים, כי הטומאה אינה יכולה להתדבק למי המקוה כדכתיב (ויקרא יא) "אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור", וע"כ בהשקת המים שהמים נדבקו למקוה בהכרח פרחה טומאתם מהם.
(שם משמואל, פרשת ויחי, שנת תרע"ב)
כתיב (ירמיהו יז) "מקוה ישראל ה'", ודרשו ז"ל (יומא פה ע"ב): מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל. וכבר פירשנו שהוא ע"י התעוררות כח הנשמה ומתדבקת בשרשה, ואז ממילא הטומאה והעוונות פורחין מהם, כענין אמרם ז"ל: מים שנטמאו משיקן והם טהורים.
(שם משמואל, פרשת ויחי, שנת תרע"ו)
ישראל אחזו מדת התמימות והלכו אחר ה' יתברך במדבר בארץ לא זרועה... ונעשו דבקים בה' יתברך עמו ולחלקו, ומאחר שנעשו דבקים בה' יתברך ממילא פרחה טומאתן מהם, וכענין שאמרו ז"ל: מים שנטמאו משיקן והן טהורין, דכיון שנתחברו למקוה טהרה פרחה טומאתן. וכמו שכתוב (ירמיהו יז) "מקוה ישראל ה'", ואמרו ז"ל (יומא פה ע"ב): מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל. וממילא כשנתחברו לה' יתברך כמ"ש "עם ה' אלקיך"... דהוראת תיבת "עם" מורה ביותר על חיבור מתיבת "את", וע"כ מאחר שכתיב "עם" ולא "את", מורה על יותר חיבור, וע"כ נעשה להם כמו השקה למקור הטהרה, ופרחה טומאתן מהם.
(שם משמואל, פרשת בשלח, שנת תרע"ה)
כבר הגדנו שאין מתנאי הבעל תשובה להיות חוטא מקודם, אלא תשובה היא דבקות עצומה למעלה מגדר הגבול, ואחת היא אם היה חוטא מקודם או לא, אלא שאף אם היה חוטא מתכפר לו, כענין שאמרו ז"ל: מים שנטמאו משיקן והן טהורים, מאחר שנצטרפו למקור הטהרה, כ"ש בבעל תשובה שנדבק במקור מים חיים את ה' שפרחה טומאתו ממנו.
(שם משמואל, פרשת בשלח, שנת תרפ"א)
וכבר הגדנו במקום אחר שענין מחילת העוונות ע"י השירה, שמאחר שנדבקה נפשם בשרשם היו כענין מים שנטמאו משיקן והן טהורין. ומחמת זה עצמו שנחשב העתיד כעבר, נתקשרו תיכף באהבה באביהן שבשמים והרגישו בעצמם תיכף הדביקות והשמחה הנצמחת ממחילת העוונות העתידה של אחר השירה, שמחמת מחילת העוונות נסתעפה השמחה, כמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בפסוק (תהלים נא) "תגלנה עצמות דכית", שלשון דכית פירושו שטיהרת בלשון תרגום. ועי"ז עצמו שנדבקו בשרשם שוב היתה להם טהרת השקה ונמחלו עוונותיהם ונעשו מוכנים למראה הנכבד וראתה שפחה וכו'.
(שם משמואל, פרשת ויקהל ושקלים, שנת תרע"ו)
נראה, דביוה"כ כתיב לפני ה' תטהרו, וכבר פירשנו שהוא כעין מה שאמרו: מים שנטמאו משיקן והן טהורין, שמאהר שנדבקו למקוה טהרה שאינה מקבלת טומאה בהכרח פרחה טומאתן מהם, וכן בנפשות ישראל שביוה"כ שבים ונדבקו בשרשן שהוא ה' יתברך, ועי"ז נטהרין.
(שם משמואל, פרשת אחרי, שנת תרע"ב)
אפילו כשישראל חוטאין ח"ו אין הקב"ה מואס בהם, ועמו אנכי בצרה עד שהוא משיבן לתחת כנפיו. וכל חטא אי אפשר שיהיה דבק בהם בעצם, שבעצם הם טהורין והחטא הוא רק במקרה. וע"כ ביוה"כ ששבה כל נפש לשרשה... בהכרח הטומאה של העוונות פורחת מהם, וכמו מים שנטמאו משיקן והן טהורים, אך ידוע דצריך אתערותא דלתתא ברישא.
(שם משמואל, פרשת אחרי ושבת הגדול, שנת תרע"ג)
וכבר הגדנו שזהו ענין כפרת יוהכ"פ, שהרי ישראל יהיו איך שיהיו מתקרבין לשרשם ביוהכ"פ, ושוב הוו כמו שאמרו ז"ל: מים שנטמאו משיקן והם טהורים, כי הטומאה בהכרח פורחת מהם אחר שנתחברו לכלל טהרה, כן הוא בנפשות ישראל אחר שנתחברו לשרשם. וא"כ ביוהכ"פ החיבור והדיבוק לשרשם הוא קודם הכפרה, אדרבה כל הכפרה נסתעפה מן הדיבוק.
(שם משמואל, פרשת אחרי, שנת תרפ"א)
ונראה שהענין הוא ג"כ שהחטא נדבק על ראש הקרבן, וכאשר נקרב הקרבן ועולה למעלה, עולים גם העונות, וזה עצמו הוא הטהרה, וכעין שאמרו ז"ל: מים שנטמאו משיקן והן טהורים, כי "לא יגורך רע", ובהכרח נתברר מהם מה שיש להתברר והשאר נעשה אפס ואין.
(שם משמואל, פרשת בהעלותך, שנת תרע"ב)
יש לומר שהדיבור בשיר שהוא ענין רגש הנפש שמתדבקת בשרשה ומחמת קשר דיבוק זה יוצאים דברי השירה מכח שניהם, היינו מכח הגוף והנפש ומכח השורש שבעליונים... וע"כ אמרו ז"ל שמוחלין לו על כל עוונותיו, שהוא מחמת הדיבוק בשורש, כענין מים שנטמאו משיקן והן טהורין.
(שם משמואל, פרשת בהעלותך, שנת תרע"ד)
...שתשובה היא ענין ביטול, שיבטל את מציאותו לה' יתברך, וכאילו אינו אותו האיש שעשה את החטא, כמ"ש הרמב"ם (הל' תשובה פ"ב ה"ד) בטעם שינוי השם. וכאשר יתבונן בעצמו שהוא כאילו נעדר המציאות מצד עצמו, אז שואב חיים חדשים ממקור החיים, וממילא סר עוונו וחטאתו תכופר, כמו מים שנטמאו משיקן והן טהורים, כי אחר שנעשה דבוק למקור החיים, בהכרח שחטאתו פורחת ממנו. וזוהי תשובה מעולה שבתשובות. וע"כ אין מתנאי בעל תשובה זה שיהי' חוטא מקודם, אלא אפילו צדיק גמור יכול להיות בעל תשובה, שיבטל את מציאותו לרצון ה' יתברך וכאילו איננו נפרד כלל.
(שם משמואל, פרשת ואתחנן, שנת תר"פ)
"כי ביום הזה יכפר עליכם, לטהר אתכם מכל חטאתיכם, לפני ה' תטהרו" - "יכפר עליכם" הוא בגוף, שלשון כפרה פירש"י (בראשית לב, כא) סילוק וקינוח ששייך בגוף שנעשה מטונף ומלוכלך בעבירות. "לטהר אתכם מכל חטאתיכם" שייך בנפש, שמצד החטאים הנפש לא מטוהרה, וכמו טהרת מקוה שהטומאה פורחת ממנו כמו שהגדנו במק"א. "לפני ה' תטהרו" - זהו השכל וכח הנשמה שנעשה נדבק בשרשו, וכמו מים שנטמאו משיקן והן טהורין.
(שם משמואל, מועדים, ערב יוה"כ, שנת תרפ"א)
"וקרבתנו מלכנו" הוא יוהכ"פ, שנפשות ישראל מתקרבין ומתדבקין בה' יתברך. וזהו (ויקרא טז, ל) "לפני ה' תטהרו", היינו שהטהרה היא מחמת הדבקות בה' יתברך, וכמו שאמרו ז"ל: מים שנטמאו משיקן והן טהורין.
(שם משמואל, מועדים, סוכות, שנת תרע"ג)
מצינו עוד אופן של טהרה, והוא מים שנטמאו משיקן והן טהורין, וא"צ אלא שתהיה להם נגיעה קלה במי המקוה, ולא שיהיו לגמרי תחת המים, והטעם מפני שנעשו מחוברים למקור המים הטהורים. ולעומת זה בטהרת התשובה כיון שנעשה מחובר לה' יתברך מקור החיים, פרחה טומאתו ממנו. ומסתברא שטהרה זו היא רק לנפש ישראל ששרשה במקום טהרה, ויש לה דבקות בעצם בה' יתברך כמ"ש (ירמיהו יג, יא) "כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי אלי את כל בית ישראל", וכתיב (דברים יד) "בנים אתם לה' אלקיכם", כמו בן הנמשך ממוח האב, ע"כ יכול להתחבר כמו מים במים ונעשו טהורים. אבל מי שנפשו איננה משורש נכבד זה, א"א שיטהר בהשקה. וכמו דבר גוש שאינו נעשה אחד עם מי המקוה, צריך שיהיה כולו מכוסה במים, כן זה צריך שיהיו כל כחות נפשו בלועים בתשובה, ואז נעשה כקטן שנולד, וזוהי התשובה שקדמה לעולם, וביה אין שייך לומר שדוחה את ל"ת שבתורה, שהרי נעשה כבריה חדשה וכקטן שנולד... אך התשובה שהיא כעין טהרת השקה, שנחשבת עוד מציאותו שמקודם, בזו אמר שדוחה את ל"ת שבתורה.
(שם משמואל, מועדים, שבת תשובה, שנת תרע"ד)
"ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין" (שה"ש א, ב)... דברי ריצוי כנסת ישראל לפניו יתברך להתחבר עמה, מלשון משיקין את המים, הוא לשון התחברות, וע"י החיבור יתגלה עליהם הארתו הקדושה מיינה של תורה הקדומה המתגלת בכל עת וזמן.
(רבי ישראל מקוזניץ, עבודת ישראל, לפסח, עמ' קא במהד' תשנ"ו)
"ועל פיך ישק כל עמי" (בראשית מא, מ) - לשון השקה הוא בחי' החיבור, כמ"ש (שיר השירים א, ב) "ישקני מנשיקות פיהו", "ושווים שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרן". וזהו "על פיך ישק כל עמי" - כל המחובר לטהור טהור (בבא קמא צב, ב), כל עמי בני ישראל אשר יתחברו עמך, להצדיק יסוד עולם, יטָהַרו על פי הצדיק.
(רבי שלמה רבינוביץ מרדומסק, תפארת שלמה על מועדים, לחנוכה)
דהנה המגמה העיקרית של היצירה היא שיהיה "שמים וארץ נשקו" [ע"פ ב"ב עד ע"א] ותטהר הארץ בנשיקה כמו משיקו במים וטהר, והנשיקה היא השראת רוח הקודש, ונחה עליו רוח ד', וזהו מה שבא ביום שבת קודש, כי חסר היה מנוחה, באה שבת באה מנוחה.
(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ו - בראשית, מאמר ב, עמ' ח)
רש"י ד"ה שאני - לא ישיב אל לבו לחזור בו
"והטעם בזה, למה החמירו על הספק יותר מן הודאי, אומר מורי הרב, שהוא מפני שעל הודאי משים האדם החטא אל לבו ודואג ומתחרט עליו וחוזר בתשובה שלימה, אבל על הספק עושה סברות, ואומר: אותה חתיכה שאכלתי אולי היתה מותרת, ולא ישית אל לבו לשוב, ולזה החמירו בו יותר" - רבינו יונה, ברכות א, ב (ד"ה והא)... והעיר רבינו על דברי רבינו יונה הנ"ל: "הספק - ע' חגיגה ו. תוד"ה הראייה. ע' ביצה יז: רש"י ד"ה שאני, וע' יבמות פז: תד"ה ר"מ וכריתות יב. סד"ה או דילמא, וע"ש כג: מתוך שלבו נוקפו, ועי' שערי תשובה שער ג סי' קמא".
(שיחות הרב צבי יהודה, פרשת נצבים וילך עמ' 473-474, הערה 157)
כ ע"א
ההוא גברא דאמר להו הבו ליה ארבע מאה זוזי לפלוני ולנסיב ברתי אמר רב פפא ארבע מאה שקיל וברתיה אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב טעמא דאמר הבו ליה ולנסיב אבל אי אמר לנסיב והבו ליה אי נסיב שקיל ואי לא נסיב לא שקיל
ישראל אמרו נעשה ונשמע. והנה חלק המעשה הוא מאמר "נעשה", וחלק הלימוד הוא מאמר "ונשמע". והנה באמת אין זה תלוי בזה, דהרי אמרו חז"ל במדרש פ' עקב [דברים רבה פרשה ג סי' י] דאמר הקב"ה: אבדתם נעשה, שמרו נשמע. וכן אמרו חז"ל: הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו. א"כ מוכח דאין זה תלוי בזה. והנה גוף דין זה, אם נימא דנעשה הוי תנאי לנשמע, אם יזכו לנעשה אז יזכו לנשמע, ואם לא יהי' להם נעשה לא יזכו לנשמע, או אינו תנאי רק כל חד הוי ענין בפ"ע - יהי' תלוי בזה, דהוא על דרך מה שאמרו... הבו לי' לפלניא ד' מאות זוזי ולנסוב ברתי, דיהבינן לי' המעות וברתי' אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב, אבל אמר להיפך לנסוב ברתי' והבו ליה ד' מאות זוזי, אז אי יסיב יהבינן לי' ואם לאו לא יהבינן ליה. וכן קיי"ל בחו"מ סי' רנ"ג. והכונה כך, דהיכי דתחלת הדבור הוי לטובת עצמו, אז הוי תנאי, אבל אם תחלת הדבור לא הוי לטובת עצמו, אינו תנאי. וא"כ הכא נמי, אי נימא דכוונתו יתברך בענין קיום המצות הוי לכבודו ית', א"כ הוי מאמר "נעשה" תנאי, כי אף דהם אמרו כן, מ"מ הרי קיי"ל בחו"מ סי' רז, דהיכי דהוי בתחלת המקח, אף דהתנה הלוקח טובת המוכר, הוי כאלו התנה המוכר. ייע"ש. כן הכא נמי, כיון דתיכף בתחלתו אמרו נעשה ונשמע, אף דהם אמרו כן, הוי כאילו הוא יתברך אמר כן, שע"ד זה הוא נותן להם התורה. ואם בו יתברך הוי "נעשה" לכבודו, ושוב הוי כתנאי, אם יקיימו נעשה יזכו לנשמע. אך אם אינו מכוין לכבודו, רק המעשה הוי ג"כ לטובת ישראל, כפי האמת, א"כ בין נעשה בין נשמע הוי רק טובת ישראל, ולכך אף אם הי' הוא יתברך אומר כן, אינו תנאי. לכך אין תלוי זה בזה.
(רבי שלמה קלוגר, שו"ת טוב טעם ודעת, מהדורא קמא, פתיחה, פתחי שערים)
הבו ליה ארבע מאה זוזי לפלוני ולנסיב ברתי אמר רב פפא ארבע מאה שקיל וברתיה אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב
העיקר לעבוד הבורא ב"ה בלב שלם יהיה איך שיהיה, אם ישיג תשלומין או לא, הוא יעשה המוטל עליו ולא ינוח ולא ישקוט. וכיוצא בזה שמענו מפה קדוש הרב הגאון הקדוש מו"ר הרב מוהר"י ז"ל מפרשעדבארז זי"ע על פסוק "הבו לה' בני אלים" (תהלים כט, א), ע"פ מ"ש בגמ' ההוא גברא דא"ל הבו לי' ד' מאה זוזי לפלוני ולינסב ברתי, אר"פ ד' מאה זוזי שקיל וברתיה אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב. וזה פירוש "הבו לה'" וגו' - אתם בני ישראל עשו כל מה שמוטל עליכם, אם יהיה קבלת פרס או לא, אתם תעשו רצונו ית"ש.
(רבי שלמה רבינוביץ מרדומסק, תפארת שלמה, פרשת חיי שרה)
ויקרב את העולה ויעשה כמשפט וכו' למד על עולת חובה שטעונה סמיכה
ואף על פי שדרשו... שגם בעולת המלואים היה סמיכה, כמו שנאמר "ויקרב את העולה ויעשה כמשפט", ודרשו ז"ל כמשפט עולת נדבה לסמיכה, מכל מקום מה שנתפרש יותר ענין הסמיכה אצל קרבן הלוים, ממה שנתפרש אצל קרבן אהרן והעם, אינו ללא דבר וצריך להשים עליו לב. אמנם מה שהקריבו אהרן וישראל עגל הוא מפורש הטעם בת"כ (שמיני מכילתא דמילואים ג), כי הם חטאו בעגל ולא הלויים... ולזה הקריבו הם עגל לכפר על מעשה עגל...
(רבי משה איסרליש, תורת העולה, חלק ג, פרק עו)
ואותו היום גברה ידם של בית שמאי וכו' ובקשו לקבוע הלכה כמותן והיה שם זקן אחד מתלמידי שמאי הזקן ובבא בן בוטא שמו שהיה יודע שהלכה כבית הלל ושלח (כ:) והביא כל צאן קדר שבירושלים והעמידן בעזרה ואמר כל מי שרוצה לסמוך יבא ויסמוך ואותו היום גברה ידן של בית הלל וקבעו הלכה כמותן ולא היה שם אדם שערער בדבר וכו' מעשה בתלמיד אחד מתלמידי בית הלל שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה מצאו תלמיד אחד מתלמידי בית שמאי אמר לו מה זו סמיכה אמר לו מה זו שתיקה
הכוונה, כי כאשר ראו ב"ש שרוב החכמים שהזדמנו לאותו מעמד סוברים כמותם שלא לסמוך, חפצו לקבוע הלכה ע"י עמידה למנין יחד עם ב"ה, שיוכרחו הלל ותלמידיו לבטל דעתם להכרעת הרוב [כמו שכתב שם, בירורים, בירור ז, עמ' מט: כנודע יש הבדל גדול בין יפוי כח הבית דין הגדול כל עוד שהתיחד כמרכז כל חכמי התורה, לבין כח ההכרעות של בתי ועד המאוחרים, שהכרעות הב"ד הגדול הכריחו את כל חכמי ישראל - גם אלו שלא עמדו למנין - לקבל דעתם, בעוד שהכרעות בתי ועד המאוחרים לא הכריחו את מי שלא היה באותו מנין לבטל דעתו. אולם מי שהיה באותו מנין ורבו עליו חביריו, אותו חכם הוכרח תמיד לבטל דעתו]. אבל בבא בן בוטא, אם אמנם שהיה מב"ש, ידע שבזה הלכה כב"ה. לכן התחכם הפעם והביא כל צאן קדר שבירושלים והעמידן בעזרה, ואמר "כל מי שרוצה לסמוך יבא ויסמוך", כלומר כל הסומכים יעמדו למנין (ולא פורש אם בבא בן בוטא עצמו עשה מעשה כב"ה, ויתכן שבהיותו מתלמידי שמאי לא סמך בעצמו, שכבר ביטל דעתו בבית מדרשו, אבל נתן אחרים לסמוך). ובזה גברה ידן של בית הלל וקבעו הלכה כמותן. והדגישו כי לא היה שם אדם שיערער בדבר, אשר נמנו כל הסומכים בעומדם להכרעה. ואחרי כן, כאשר אחד מתלמידי הלל הביא עולתו לסמוך, ומצאו תלמיד אחד מתלמידי ב"ש ואמר לו: מה זו סמיכה? השיב לו: מה זו שתיקה? הכוונה, כי אותו תלמיד אמר לערער על הכרעת אותו היום לאשר היה רוב כמותי, ואין זו הכרעה, ובכן מה זו סמיכה? עוד לא הוכרעה הלכה, ושב ואל תעשה עדיף. על זה השיב לו תלמיד ב"ה: מה זו שתיקה ששתקו אז תלמידי בית שמאי, ולא ערערו מיד על שנמנו באותו מעמד כל הסומכים, ובהרשותם אז למנותם קבלו הכרעתם.
(רבי ראובן מרגליות, יסוד המשנה ועריכתה, פרק א, הערה כד)
כ ע"ב
שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקן
...קרבנות דנקראים "לחמי לאשי", ובגמרא דביצה שלא יהא שולחן רבך ריקם, וכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, כי הם שלוחי דרחמנא, ושלוחו של אדם כמותו, וכאילו (כביכול) הקב"ה אוכל.
(רבי צדוק מלובלין, פוקד עקרים - ליקוטים מכתב יד קודש המחבר, דף כט ע"ד במהד' פיעטרקוב תרפ"ב)
...שכל ענין המגילה יורה על ענין פנימיות צמיחת הישועה שנתעורר מלעילא על בנין בית המקדש שהוא מקום הקרבנות והנסכים, ונאמר "את קרבני לחמי לאישי", ואמרו ז"ל שלא יהא שולחנך מלא ושלחן רבך ריקן. וראשית צמיחת הישועה היה בהריגת ושתי להשמיד זרע נבוכדנאצר מחריב הבית וכדאיתא בגמרא (מגילה י ע"ב), ראשית הפתיחה להמגילה מה שנאמר "וקמתי עליהם וגו', והכרתי לבבל וגו', ונכד" - זו ושתי. ולכן כתיב "ביום השביעי כטוב לב המלך ביין", כתיב המלך סתם, והיינו מלך מלכי המלכים הקב"ה... שנתעורר מלעילא זכות הקרבנות והנסכים.
(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פורים (אחרי פ' תצוה), אות ח)
כא ע"א
עורבא פרח
דשן המנורה מורה על דעות הנפסדות הנופלות בלימוד התורה... והוא נקרא עוף הפורח באויר... על כן היה מורה דישון המנורה על בריאת העופות שנבראו ביום חמישי, וענין הפסד שלהם. ובהיות כי הדעות הנפסדות נמשלו לעוף הפורח, מצינו משל המורגל בפי החכמים, כשרצה אחד להסיע חברו לדבר אחר, אמר ליה עורבא פורח, כלומר שהיה רומז לו כי דבריו נפסדים ונעדרים כעורב זה הפורח, שהוא חשוך משחור תארו, וענין החושך מורה על הפסד. ולזה מצינו בענין בטול התורה "התעיף עיניך וגו'" (משלי כג, ה), שהוא לשון עוף, כי השגת הלמוד הוא נגלה ונסתר, נעלם מן האדם כעוף הפורח, וזהו הטעם שהזכיר הרב המורה שהושאלו למלאכים הכנפיים, שהם כלי העופפות.
(רבי משה איסרליש, תורת העולה, חלק ג, פרק כא)
עורבא פרח וכו' אני היום סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים
ויתכן שהיה זה ביום שהושיבוהו בישיבה, וחכמים קפדו על תחילת הוראה (ע' ביצה טז סוף ע"ב), וביחוד כשהיה ערעור על סמיכתם (ראה בספרי לחקר שמות וכנויים בתלמוד מחקר י"א "הונא חברן" [שבית ריש גלותא לא הסכימו לסמיכת רב הונא]), לכן לא דרש רק בהלכות פסוקות ומילי דאגדה, כאמרם במדרש שיר השירים רבה פ"ה: "סמכוני באשישות" - אלו ההלכות המאוששות, "רפדוני בתפוחים" - אלו האגדות. וברצונו לדחות את השואל נקט בלישנא דחכימי עורבא פרח, עורב סמל האינו משיב, שלח נח את היונה ואת העורב, היונה שבה ותשובתה בפיה, אבל מהעורב לא ידע נח תשובה.
(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן [ובדומה בספרו לחקר שמות וכנויים בתלמוד, עמ' נב, הערה ד])
ומה אעביד ליה אני היום סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים ובעא מינאי מלתא דבעיא טעמא
י"ל לומר עוד טעם בזה עפ"י מה שמבואר בספרי מחקר אהא דמובא במד"ר (שיר השירים ב, ג) "סמכוני באשישות", בשתי אשות, באש של מעלה ובאש של מטה. דהיינו דכנסת ישראל מבקשת מאת הקב"ה, כדי שתוכל להתקיים בין האומות, שיסמכנה במשפטי השכל והגיון, שהמה ממקור התמזגות הרוחות השמימיים והארציים, היינו אש של מעלה ואש של מטה. כמו כן הוא גם בסדר ההלכה, נחוצה התמזגות הרוחות, היינו שתי אשות הללו, כי ההלכה מקורה בראש, במשפטי השכל וההגיון, ובהנחות המיוסדות על הקבלה והמסורה, וע"י היקשים וחידודים להוציא דבר מתוך דבר, ליישב ולפרק, לבנות ולסתור. ובלי התמזגות הרוחות, איך אפשר להוציא דבר מתוך דבר? כדאמרו חז"ל (עירובין סה ע"א): הלכתא בעיא צילותא, דהיינו התמזגות הרוחות ומתינות בלא התפעלות וסערת הנפש. א"כ כי אם אין הדעת צלולה איך אפשר להשיגה? וזהו מה שאמר רב הונא: ומה אעביד אני היום וכו', דהיינו יו"ט הוא ודרשתי לרבים, ועדיין לבי עלי מסתער, כי הדרשה והאגדה מקורן בלב, מקום הרגש והתפעלות, א"כ ברגש התפעלות איך אפשר לדון על זה? ע"כ נחוץ הוא שיסמכוני באשישות וגו', דהיינו בשתי אשות, באש של מעלה ובאש של מטה, היינו התמזגות הרוחות ומתינות, עד כי ישקוט לבבי מסערת הנפש, אז אוכל אני להרהר ולעיין בה ולהוציא דין צדק ואמת.
(רבי אורי לנגנר, אור האגדה כאן, עמ' 196-197)
דכהנים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו
האהבה והדבקות, שהוא התכלית, הנה חלקי המצוות המביאים אל זה... המיוחדות לזה, חלק העבודה בקרבנות, למה שבהם רושם נפלא וחיקוי, היותם כופר לנפשותנו, כאילו בהם נקריב עצמנו לעבודתו, ונהיה בעינינו כאין וכאפס בנפשותינו, וכל שכן מאודנו, בערך אל כבודו. ולזה, הם אשר באמצעותם ישיגו העובדים אצילות שפע ודבקות אור שכינה, מוחש ובלתי מוחש, עד שפעמים הרגישו ברדת האש מן השמים. ואל ההתאחדות והדבקות הזה היה לכהנים חק וחלק בקרבנות עם ה', כאמרם ז"ל בכהנים "כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו".
(רבי חסדאי קרשקש, אור ה', מאמר ב, כלל ו, פרק ב)
ובכל אחת [מהנשים הרשעיות] יש מצות וקדושה וצורך העולם. והן סוד כוונת הזיווג, ואכילת מצוה וקרבנות, להביא אל שלחן המל"ך, מח לב כבד, דוקא בסדר הזה ולא להיפך [עי' זח"ב קנג.]. וזה הכח הנמשך מאלו שיגדל כ"ח אדנ"י [במדבר יד] גי' מג"ן, מיכא"ל גבריא"ל נוריא"ל [בגימטריא 644], גי' תדמ"ר, ד' מר"ת [רמז לפסוק "ותהיינה מרת רוח"] לטוב, מתה"ו ובה"ו ורו"ח נפ"ש רו"ח, וזה [וזה סוד "ויר"ח א"ת רי"ח בגדי"ו" [בראשית כז] גי' תדמ"ר [גימטריא של "את ריח בגדיו" - 644], שבגדי כהונה ["בגדיו"] וי"ג נחלי אפרסמון ["ריח"] הכל א'] התדמ"ר במדבר בארץ [מ"א ט] שהוא בהרי ארר"ט, ומתבררת לקדו"ש יותר מן התענית [עי' תענית יא.], ובא עי"ז אוריא"ל שהוא אור"י אל החכמה עליונה, ומחלק לרמ"ח אברים עד שכולם משלחן המלך אוכלים, ומשלחן גבוה קזכו. וזה אוריא"ל הוא פלאי שמתגלה למנוח [עי' שופטים יג ועי' זח"א ס"ת קא ע"ב], ד' פעמים אלפין, שכולם מספרן ד' הויות המתלבשין בד' אותיות הנ"ל, המתעלה בלהב המזבח [שם], העולה ליקו"ק דוקא [עיי"ש], ואז הן בכפל בסוד רז"א, ר"ז א', או"ר א', שכל השלח"ן, שחר לבנה חמה נדגלות [עי' שה"ש ו], הכל אחד, אבל הוא "נגד צוררי" [תהלים כג].
(רבי מנחם מנדל משקלוב, ביאור משנת חסידים, דף רנו)
...דמכירה זו [מכירה הבכורה] ודאי דהיה בה אונאה, רק דדרשינן כלל ופרט וכלל דאין אונאה רק במטלטלים וגופן ממון (ב"מ נו ע"ב). לכך אמר "מכרה כיום"... כיום של עכשיו, דהיינו רק לענין עבודה, ואם כן אין גופו ממון, דכהנים כי קא זכו משולחן גבוה קא זכו.
(ישמח משה, פרשת תולדות דף סב ע"א)
כא ע"ב
לכם ולא לכלבים וכו' לכם ולא לנכרים
השבת מורה על שביתת מלאכה ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה בששת הימים, לכן נאסר בשבת כל מלאכה. אמנם ענין יום טוב המורה על פעולות ה' יתעלה בתחתונים, ולהזכיר מה שעשה לנו במצרים ובים, ובשאר דברים אשר יום טוב לזכרון להם, על כן הותרה מלאכת אוכל נפש. והנה נאמר (שמות יב, טז) "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה וגו'". והנה ידוע כי הגוף אוכל ולא הנפש, ועל כן קשה למה נאמר "אשר יאכל לכל נפש"? גם יש להתבונן על מה שדרשו לכם ולא לגוים ולא לכלבים. והכוונה להם, להיות ענין מלאכה זו שהותרה היא לזכור הדברים והניסים שעשה הקב"ה לישראל, והוא "אשר יאכל לכל נפש" ישראל, ולא לגוים ולא לכלבים.
(רבי משה איסרליש, תורת העולה, חלק ג, פרק נ)
כב ע"ב
אין מכבדין בית המטות ביום טוב ושל בית רבן גמליאל מכבדין אמר רבי אליעזר בר צדוק פעמים הרבה נכנסתי אחר אבא לבית רבן גמליאל ולא היו מכבדין וכו' ואין מניחין את המוגמר ביום טוב ושל בית רבן גמליאל מניחין אמר רבי אליעזר בר צדוק פעמים הרבה נכנסתי אחר אבא לבית רבן גמליאל ולא היו מניחין
הוכחתי... כי טרם יצאה בת קול, נהגו בית רבן גמליאל לחומרא כבית שמאי, כצנועי בית הלל שהיו נוהגין כדברי בית שמאי (דמאי פ"ו מ"ו), ואך אחרי שיצאה בת קול ביבנה שהלכה כב"ה בכל מקום, הוכרחו לנהוג כבית הלל גם בקוליהון. ויפתרו לנו בזה הרבה עניינים עמומים בדברי רבותינו, שלפי הבנתם השטחית יתראה כאלו אחד מנהם הכחיש דברי חבירו בהעידו על מנהגי בית הנשיא, ובאמת אין הכחשה ביניהם, אך האחד העיד על זמן שקודם הקיבוץ הגדול של "בו ביום", והשני על מנהגם אחרי כן. ראה ביצה כב ע"ב... אין מכבדין בית המטות ביו"ט ושל בית ר"ג מכבדין, א"ר אליעזר ב"ר צדוק הרבה פעמים נכנסתי אחרי אבא לבית ר"ג ולא היו מכבדין... ואין מניחין את המוגמר ביו"ט, ושל בית ר"ג מניחין, אר"א ב"ר צדוק פעמים הרבה נכנסתי אחרי אבא לבית ר"ג ולא היו מניחין... והרי זו סתירה והכחשה לכאורה בין עדותו של התנא קמא לעדותו של ר' אליעזר ב"ר צדוק. אמנם ר' צדוק זה שבנו ר' אליעזר העיד מה שראה בקטנותו כשהלך עמו, הן הוא היה מבאי ביתו של רבן גמליאל דיבנה... ומעתה מצאנו פשר סתירות אלה, כי שניהם מאומתים, אך לאשר הלכות אלו הן מעדיות שנשנו בו ביום ועמדו עליהן למנין (עיין עדיות פ"ג מי"א), ובכן אם כי מראש לא היו מכבדין בית המטות ולא היו מניחין את המוגמר ביו"ט, הנה אחרי ההכרעה הנהיג כדעת הרוב.
(רבי ראובן מרגליות, יסוד המשנה ועריכתה, בירורים, י, עמ' נה)
כג ע"א
ומתוך שלא מיחה בה נקראת על שמו
[אפשר ליישב בזה את הקושיה, איך אומר המדרש (ילקוט שמעוני פרשת בשלח רמז רלד) "שירד סמאל ואמר לפניו רבש"ע לא עבדו ישראל עבודה זרה במצרים ואתה עושה להם נסים", הרי הרשעים שעבדו ע"ז מתו בימי מכת החושך? התשובה היא שהצדיקים שלא מתו נקראים שעבדו ע"ז כי לא מיחו ביד הרשעים.]
(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' סח)
לטקסט
כד ע"א
למה נקרא שמה צפור דרור שדרה בבית כבשדה
הגרים אשר גור יגור בגלות [עי' יבמות כד ע"ב], הם חביבים לפני הקב"ה יותר מישראל שקבלו התורה, אבל הם אינם רק מסוד נגה, נו"ן גמ"ל ה"י [במילוי בגימטריא 194], גי' צדק. והן בסוד יו"ד רא"ש ה"א אל"ף ["יראה" במילוי האותיות]. והן מבחוץ, "ונגה לו סביב" [יחזקאל א]. והן עבדים לישראל, אך בשנת הדרור אז הם בסוד צפור דרור, אשר מצא קן לה [תהלים פד] לפרקים, ולא בית, כי יראי יקו"ק שהם הגרים אין להם בית, אבל זו המעלה שדרה בשדה ובבית, ואין לה פחד.
(רבי מנחם מנדל משקלוב, ביאור משנת חסידים, דף רלד)
גמרא גמור זמורתא תהא
הא דאמרינן סיני עדיף [הוריות יד ע"א] ודאי אינו כגון התנאים הגרסנים שהיו בעיקרם משמשים לידיעת המאמרים בלבד, אלא שהבקיאות היא ג"כ בגודל הבנה הנובעת ממנה, ולא כהא דצנא דמלא ספרי, מגילה כח:, ודגמור זמורתא, ביצה כד., ודרטין תני, סוטה כב., ועדיפותה היא משום יסודיות הבנתה בזיקת קישורה אל מקור התורה בעסקו בה ודבקו, לעומת החריפות שנראית כעומדת ביתרונה בעצמו, ופחותה בזקיקותה לעצמיות התורה ואמתתה, ובזה הא מרי דחיטיא בעצמם, והתורה דיליה היא, וכמו דמהר"ל בנתיבות עולם נתיב התורה פ"ה, שהוא בעל התורה, ודברי חז"ל הק' אמתיים נאמנים וקיימים מצד עצמם באמתתה של תורה וערך דרך קדשה, וחלילה לבטלם ולשנותם ומי יתננו כגדולי ישראל מאורי התורה הולכים בדרכי ראשונים.
(שיחות הרב צבי יהודה, פרשת אחרי מות עמ' 157-158, הערה 37)
כד ע"ב
לעולם אל ימנע אדם עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת
...שהיחיד הוא בתוך "הכלל" בין לטוב בין למוטב... והוא מה שאמרו לעולם אל ימנע אדם עצמו..., כי אפילו יושב ועוסק בתורה בביתו אינו זוכה למה שניתן ל"כלל" בבית המדרש. וחביבות "כלל" ישראל על הקב"ה אין לה שיעור.
(רבי חיים שמולביץ, שיחות מוסר, תשל"א, מאמר יב, עמ' לט במהד' תש"מ)
ונראה שמלבד הכוונה הפשוטה בזה, שלא יפסיד מה שנתחדש בביהמ"ד, נכלל בזה ג"כ... דכשהוא מחוץ לביהמ"ד אפילו עוסק הוא בתורה, הוא במצב של 'לבדו', ונתון הוא בסכנה גדולה, ולכן אל ימנע עצמו מביהמ"ד אפילו שעה אחת, כי שם זכות הרבים עומדת לכולם.
(רבי חיים שמולביץ, שיחות מוסר, תשל"ג, מאמר עא, עמ' שיב במהד' תשס"ב [=מאמר יח, עמ' סד במהד' תש"מ])
כה ע"א
שחטה בשדה לא יביאנה במוט
"ויבואו עד נחל אשכול ויכרתו משם זמורה וגו' וישאהו במוט בשנים וגו'" - ונודע מאמר חז"ל שחטה בשדה לא יביאנה במוט ובמוטה וכו', ופירש [רש"י] משום דאוושא מילתא כו'. והם נשאוהו בפרסום במוטות לעין כל, וגם מן הרמונים ומן התאנים, ומי הוא אשר לא ידע שהם נושאים אותם להראות את טוב הארץ בכדי לבוא עליהם במצור.
(באר מים חיים, פרשת שלח, פרק יג, כג)
כה ע"ב
לא יאכל אדם שום ובצל מראשו אלא מעליו ואם אכל הרי זה רעבתן
בא וראה עד כמה הרגישו חז"ל בכל פעולה קטנה של האברים החיצוניים של האדם באיזה מן האופנים הם נעשים ושיש לעשותם, וע"י זה העריכו ענינים גדולים וחשובים הנוגעים לפנימיותו וכחות נפשו של האדם... לא יאכל שום ובצל מראשו אלא מעליו, כלומר ממקום שחותך אותו מן המחובר, לאכול מאותו מקום תוך תוכו ואין צריך לקלוף העלין, אלא יאכל מעליו, כלומר שיקלוף העלין תחילה, דאם לא כן מחזי כרעבתנות (עין יעקב). דלכאורה אם יש לו הנאה יותר מחלק הבצל שבצד הראש, ויש לו בצלים הרבה ההולכים לאיבוד, מדוע לא יאכל באופן זה? מדוע אסור לו לקחת את הטוב והמשובח ולזרוק את השאר? אלא שכיון שיש בזה איזו הרגשה של רעבתנות, אמרו חז"ל שאל יאכל באופן זה מצד דרך ארץ שקדמה לתורה, וגם מפני שהפעולות החיצוניות משפיעות על פנימיות האדם ומעוררות את הכחות הטבעיים, ויוכל לבא ע"י זה שיהיה רעבתן באמת בתור קנין נפשי.
(רבי יעקב משה לסין, המאור שבתורה, כאן)
האדם שמתחיל לאכול בצל מראשו... בענין של דרך ארץ עיקר הענין הוא שאדם צריך להעריך את עצמו ולהבין את החשיבות שיש באדם. ואם הוא לא מעריך את עצמו, הרי הוא עלול לעשות את הדברים הכי פחותים... אם לא איכפת לו מה שהשני חושב עליו, הוא איבד צורת אדם. ולכן מצאנו בכמה מקומות בש"ס דינים שמבוססים על שלא יתגנה על הבריות... היוצא מדברינו שהענין של דרך ארץ... זה ענין של אמונה, שמבינים שאדם הוא צלם אלקים ולכן הוא חשוב. אדם חייב להראות לאחרים שהוא לא רעבתן, להראות שידוע לו שהוא חשוב יותר מכל הבריאה ואינו מתנהג כבהמה.
(רבי אביגדור מילר, תורת אביגדור, חלק א, עמ' פה ועמ' פח)
אלא מעליו
ופירש רש"י: "מעליו - מצד העלין". וצריך להבין כוונתו בזה. ונראה ע"פ הא דאיתא בפ"ב דערובין (דף כט) דאין לאכול עלי בצל, שמסוכן הוא כל זמן שלא גדל זרת, שיש בו ארס. וא"כ הכא דקתני סתם דלא יאכל אדם בצל מראשו אלא מעליו ע"כ אין לפרש מעליו ממש שהרי מסוכן הוא כשלא גדל זרת. ולהכי פירש דלאו מעליו ממש קאמר אלא מצד העלין קאמר, ולאפוקי מראשו דהיינו לצד הראש, קתני מעליו דהיינו לצד העלין, אבל לא מעלין ממש כנ"ל.
(רבי אברהם משכיל לאיתן, באר אברהם, כאן)
הרי זה רעבתן
וביאור זה שיש לאדם להיות הנהגתו בדרך ארץ לפי ערך עושרו, וזו נקרא דרך ארץ ואל"כ רק שיעשה יותר מעשרו הרי נקרא רעבתן שיאכל ויפזר כל אשר לו, וזהו הפך ההנהגה שראויה אל האדם בדרך ארץ... ובהנהגת האכילה עצמה שלא יראה רעבתן אמרו בפרק אין צדין: תניא לא יאכל אדם בצל מראשו אלא מעליו ואם אכל הרי זה רעבתן, כיוצא בו לא ישתה אדם כוסו בבת אחת ואם שתה הרי זה גרגרן, ת"ר השותה כוסו בבת אחת הרי זה גרגרן, שתים דרך ארץ. והנהגת זמן האכילה הכל כפי מה שראוי לדרך ארץ.
(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב דרך ארץ, פרק א)
לא ישתה אדם כוסו בבת אחת ואם שתה הרי זה גרגרן
וחז"ל... הראו לנו דוגמא נוספת באופן דק יותר, היינו בפעולת שתיית הכוס, שבעצם הפעולה אין כל הבדל, רק בהפסקה באמצע השתיה, שאם הוא שותה את הכוס בפעם אחת הרי זה גרגרן וסובא, כלומר שעל ידי שתייתו בפעם אחת רואים שבפנימיותו הוא גרגרן, ולכן אסור לו לאדם לשתות כוסו בפעם אחת מהטעם הנ"ל, כי אופן זה של שתייה עלול להשפיע על פנימיות נפשו ולעשותו לגרגרן וסובא... חז"ל שידעו ערך גדלות האדם ומהותו הנצחית, לא נעלם מהם אף ההרגשים הדקים ביותר הנובעים מכחות האדם ומדותיו, ושיערו שעל ידי אי זהירותו של האדם בענינים אלה, הרי לבד מה שזה נוגד את מדת הדרך ארץ, שקדמה לתורה, יש כאן חשש, אם כי רחוק מאד, של שייכות לסורר ומורה הנדון בסקילה, והנהרג על שם סופו.
(רבי יעקב משה לסין, המאור שבתורה, כאן)
שנים דרך ארץ
זכורני, סיפר פעם, בחור בשם משה מזערדוב שנבחר לרב של פורים, ושאלוהו מהיכן מצינו חיוב לשתות בליל פורים כל הלילה? כהרף עין השיבם הרב: הלא משנה מפורשת היא בריש מסבת ברכות... איתא בגמרא... השותה כוסו... שנים דרך ארץ... נמצא שיש לחלק את הכוס לחצאין. ואיתא במשנה: כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצוותן עד שיעלה עמוד השחר.
(רבי נתן לוברט, שארית נתן, עמ' שצא)
שנים דרך ארץ שלשה מגסי הרוח
...דבחינת כוס בגימטריא אלקים בחינת גבורה וצמצום ודינא, ע"כ רמזו חז"ל הנ"ל דתניא השותה כוסו בבת אחת וכו' שנים דרך ארץ שלשה מגסי הרוח, ר"ל רומז במדרגה עלאה הנ"ל בחינת בינה דקיימא לשאלה, ע"כ לא יחזיק אדם עצמו שמשיג מדרגה גדולה עליונה מג' מדרגות בחינת המתקת גבורות. אמנם שנים בחינת גבורה דזעיר אנפין דרגא תנינא כנ"ל, זהו רומז שנים מדרך ארץ. ובדרך רמז בחינת תפלה להמתקת דינים, "דרך ארץ" בגימטריא תפלה.
(רבי יצחק אייזיק אייכנשטין, ליקוטי תורה והש"ס, פרשת בא, דף נו ע"ג)
שלשה מגסי הרוח
כלומר אם הוא שותה את כוסו בשלש פעמים, "הרי הוא רוצה להראות בזה לכל שאיננו גרגרן ושותה מעט בפעם אחת" (לבוש או"ח סי' קע). הרי לפנינו סוג גסות הרוח עדין מאד, כי בזה שהוא שותה כוסו בהפסקות של כמה פעמים הוא נראה בעיני האנשים כאילו יש בו גסות רוח, אבל מלבד זאת יש בזה הרגשה רוחנית באופן דק, והוא, שהוא עושה כן מפני שהוא נזהר שלא יאמרו עליו שהוא גרגרן, והוא רוצה להראות שהוא בעל דרך ארץ באופן נעלה ביותר, ויש בזה משום גסות הרוח וגניבת הדעת גם יחד.
(רבי יעקב משה לסין, המאור שבתורה, כאן)
חצובא מקטע רגליהון דרשיעיא
בא לבאר גנות הרשעים, שתמצא בדברים הטבעיים שאינם יוצאים מן היושר כלל, כל שכן באדם שהוא שכלי שראוי שיהיה נמצא בו היושר. וכבר אמרנו כי שם רשע נקרא דוקא על מי שיוצא חוץ מן היושר... וזה שאמר חצובא שיש לו היושר ואינו נוטה לכאן ולכאן כלל, הוא המקטע רגליהן דרשיעיא, כלומר כמה גדול העונש של רשעים היוצאים מן היושר מן השווי, שהרי אתה רואה בדברים הטבעיים שתמצא בהם היושר, ומאחר שתמצא היושר אף בדברים הטבעיים איך בבני אדם שהם שכליים שראוי שיהיה בהם היושר והם יוצאים מן היושר שעונש גדול עליהן עד שאינם יכולים לעמוד. ואילו לא היה נמצא היושר בדברים הטבעיים, היה אפשר שימצא האדם פתחון פה, כי האדם שהוא בעל טבע אי אפשר שיהיה בו היושר, והרי דבר זה אינו, כי תמצא בדברים הטבעיים היושר כמו חצובא.
(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב הצדקה, פרק ג)
מה שנוגע לתכלית העושר בכלל, ראוי לדעת כי איננו תכלית לעצמו, וכי רק אמצעי הוא להרחיב על ידו טוב וחסד כפי ברכת ד' עליו... "לדידי חזי לי קיקיון דיונה" [שבת כא ע"א], ציירתיו בכל צדדיו איך הוא צריך להיות ידוע בלב בעליו, למען יהיה באמת על ידו מוצלח לעד ולא יהיה סופו רק מפח נפש. הידיעה הפשוטה הקודמת לכל צריכה להיות, ד"לצלוליבא דמי", צלוליבא נראה שהוא אילן צלף כמו צלוליפא, וניתוספו כפילות אותיות כדרך לשון ארמית, אתרונגא, גינוניתא וכיו"ב, בו תיחם יהושע לישראל את הארץ (ב"ב נו, א), והוא מקטע רגליהון דרשיעיא מסיגי גבול, כלומר הוא שומר את תחומו ואינו נכנס לגבול חבירו. ההצלחה הזאת המדומה של העושר דומה לו בזה, שאין לה יכולת לבלע כלל ולינק את הלשד השייך ע"פ דרכי ההשגחה העליונה, לחבירו.
(ראי"ה קוק, עין איה שבת כא ע"א = מאמרי הראיה עמ' רטו)
חצובא מקטע רגליהון דרשיעיא נטיעה מקטע רגליהון דקצביא ודבועלי נדות
חז"ל הראו לנו את גדלותו של האדם וסגולהו הנצחית שבכחו להתפעל ולהיותו מושפע גם מהתבוננות בענינים גשמיים וטבעיים, ולכן חייב הוא ללמוד לקח, עד כדי יציאה מהשיגרה היום יומית, ולהתעלות להכרת מדות הנצח של הבורא ב"ה. וכה אמרו חז"ל: חצובה מקטעא רגליהון דרשיעא... רואים אנו כאן דבר נפלא: אדם הגוזל וחומס ומסיג גבול רעהו, שהוא בארור, אדם משחת כזה יכול וחייב להתפעל מהצמח הנקרא חציבא, וללמוד ממנו מוסר ולקח כדי שיחזיר את הגזילה ויקבל עליו שלא יעשה שוב כדבר הזה; וזה למרות שהצמח איננו בעל בחירה והוא גדל באופן טבעי בלתי רצוני. וכן על בעל התאוה לתקן כחות נפשו המושחתים, כהסברתו של רש"י, אחרי שיראה את בעל הנטיעה שהוציא כמה הוצאות על נטיעת כרמו וממתין זמן רב שלש שנים.... וכ"ש הקצבים ובועלי הנדות שאין להם הוצאות והיה להם להמתין זמן מועט בלבד. הרי לפני הבנת חז"ל את נפש האדם מישראל ותכונותיו מסוגל הוא - וחייב - ללמוד אף מהטבע כדי להיטיב את דרכיו. לדאבוננו, האדם בתקופתנו הגיע לירידה כזו שלא רק שאינו לוקח מוסר מהטבע אלא אפילו בתוכחה ורעיונות גבוהים במוסר לא בנקל אפשר להזיזו שישנה את מעשיו וייטיב את דרכו.
(רבי יעקב משה לסין, המאור שבתורה, כאן)
נטיעה מקטע רגליהון דקצביא ודבועלי נדות
זה שנדמה שהם חשודים על אבר מן החי, היינו שהם להוטים אחר האכילה ואינם ממתינים עד שתצא נפש הבהמה לפירוש המזרחי, והוא כענין בש"ס ביצה נטיעה מקטע רגליהון דקצביא ודבועלי נדות, זהו פגם הנפש החיונית שמשכנה בכבד הלהוטה אחר האכילה.
(שם משמואל, פרשת וישב, שנת תר"פ)
חצובא מקטע רגליהון דרשיעיא וכו' שלשה עזין הן וכו' צלף באילנות
"יין קפריסין סאין תלתא וקבין תלתא" - המדות הדרושות לצחצח על ידן את מושגי הרוחניות, המתמזגים בתהלוכות בני אדם, תוכן הצפורן, העשויה לגמר בה, כדברי הרמב"ם, הן צריכות להיות חזקות, עזות, איתנות, "הוי עז כנמר - וגבור כארי, לעשות רצון אביך שבשמים", מוגבלות בתחומן יפה יפה. כן הקפרס הוא הצלף, וכמו החצובא, שבו תיחם יהושע את הארץ ושהוא מקטע רגליהון דרשיעיא, וכל מסיגי הגבולות, המדות בשעורן, רביעית, לוג, קב, סאה, שמתאימות נגד שעורי היצירה בדומם, צומח, חי, מדבר. ההעלאה של הרבוי בהתחלתו, השלשה, ביחש לתכונת הדבור, הסאה, ולתכונת החיים, הקב, באה היא ע"י הצחצוח של יין קפריסין, העז מגדולו, מתולדתו, ודיוק שמירת תחומו וגבולו, שבזה יתעלה הצפורן, הפועל הרוחני בריח הטוב ביחש לבני האדם, למעלה העליונה, להצטרף עם כל יסודי הקטרת, לבוא אל רום מעלת הנשמה הפנימית, מכון האחדות האצילית, ולהביא שם את כל מה שנתפזר בחיים ובדבור, ע"י עזיזות הרצון בקדושתו ושמירת חק בפעולתו.
(עולת ראיה, חלק א, עמ' קמג)
דרשיעיא
"מאן רשעים - גנבי" -... ועי' ביצה כה, ב, חצובא מקטע רגליהון דרשיעיא, ע"ש דקורא ג"כ לגוזלי ממון רשעיא סתם.
(רבי יוסף ענגל, גליוני הש"ס סנהדרין קיג ע"ב)
נטיעה מקטע רגליהון דקצביא ודבועלי נדות
מה שאמרו ז"ל ערלה מקטע רגליהון דקצבייא, שאדם ממתין שלש שנים לאכול פרי העץ, וקצבייא אין ממתינין עד שתצא הנפש. וזה אחשוב היה סמיכות "לא תאכלו על הדם" אל הערלה, כי ממנו מוכיח את הקצב בדם.
(רבי משה אלשיך, תורת משה, ויקרא, פרק יט פסוק כו)
פירש רש"י שאמרה התורה "שלש שנים יהיה לכם ערלים" וגו'. ותימה, תיפוק ליה מנדה האמורה בתורה? ויראה לומר כי הנטיעה עצמה אינה מוציאה פירות שלה בג' שנים ראשונים שהם של איסור, ואם הנטיעה מוציאה פירות אינם כ"כ הרבה כמו אח"כ, ומפני כי דבר זה נראה בנטיעה, מקטע רגליהן של קצבים שאין ממתינים ואוכלים קודם שנעשה היתר, וכן בועלי נדות קודם שתטבול.
(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב הצדקה, פרק ג)
ואלו שבע מצוות נראה שבחר באלו, כי חפץ ה' יתברך שיהיה האדם טוב לשמים וטוב לבריות... ולכך נתן שלש מצוות שהם בינו ובין בוראו, שלא יהיה רע לשמים, והם גלוי עריות ברכת השם ע"ז, וג' מצות בינו ובין האדם, והם גזל, שלא יגזול אחר, ודינין ושפיכת דמים, שלא יהיה רע לבריות. והשביעי, אבר מן החי, הוא התחלה וסיבה שלא יבוא לידי אלו עבירות, וזה שהוא נגד יצר הרע, נתן לו מצוה זאת שלא יחמוד לאכילה ויחתוך בהמה קודם שתצא נפשה בשביל יצרו, וכדי לכוף ליצרו נתן לו מצוה זאת. וכמו שאמרו חז"ל נטיעה מקטעא רגליהון דקצביא ודבועלי נדות, שהתורה נתנה שיעור לנטיעה שלש שנים, "שלש שנים יהיה לכם ערלים", והקצבים אינם יכולים להמתין לבהמה עד שתצא נפשה, ודבועלי נדות אינם יכולים להמתין עד שתטבול. ולפיכך מצוה זאת אבר מן החי שלא ילך אחר יצרו, שאם ילך אחר יצרו, לבסוף יאמר לו יצרו עשה כך ולבסוף עשה כך עד שיעבור כל העבירות.
(מהר"ל, גבורות ה', פרק סו)
העצה השנייה [לתקן את התאוות] - המתינות. כי יסוד תוקף התאוה - המהירות, שרוצה לבלוע ולהשלים תאותו חיש, וכמו שאמרו בביצה נטיעה מקטע רגליהן דקצביא ודבועלי נדות, שהם ב' תאות הראשיות הנזכרים [האכילה והמשגל, לעיל אות ב], הבאים ממהירות.
(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, בראשית, קונטרס עת האוכל, אות ה)
וכתבו בתוס' "דודאי ליכא איסור דמשנשחטה היא עומדת בחזקת היתר מיהו אם נמצאת טריפה לאחר שאכל הוא נענש כשוגג ולא כאונס שלא היה לו למהר כל כך"... על פי דין מותר לו לאכול הבשר כי הנו בחזקת היתר, אך מנטיעת ערלה נלמד חוב ההנהגה במתינות, שחייב אדם לנהוג כל מעשיו על פי מדת המתינות, וכל שאינו נוהג על פי מידת מתינות הרי שלא נהג נכונה, ויצא מכלל אונס ונתחייב על אכילת טריפה בשוגג.
(רבי חיים שמולביץ, שיחות מוסר, תשל"ג, מאמר טו, עמ' נא במהד' תש"מ)
תורמוסא מקטע רגליהון דשנאיהון של ישראל וכו' אפילו כתורמוס הזה ששולקין אותו שבע פעמים ואוכלין אותו בקנוח סעודה לא עשאוני בני
כי בעלי עובדי עבודה זרה היו אומרים כי ה' יתברך רחוק מן האדם, ויש לעבוד הכוחות החיצונות אשר הם קרובים אל האדם. ועל זה אמר אפילו כתורמוס הזה לא עשו אותי בני, שתורמוס הזה ג"כ אין טעמו מורגש עד ששולקין אותו ז' פעמים, וכאשר שלקו אותו ז' פעמים אז טעמו מורגש, והתורמוס עצמו הוא מעט ולכך אוכלין אותו בקנוח סעודה בלבד, וישראל אחר שהיו עובדין כל ע"ז שהם כוחות החיצונות, ודבר זה נחשב כאלו מעלו בו יתברך, ועי"ז היה ראוי אח"כ לעבוד את ה' יתברך... באחרונה מעט ג"כ, אף לפי דעתם שאמרו כי ה' יתברך רחוק מן האדם... התורמוס אכילתו רחוק מן האדם עד שצריך בשול ז' פעמים, ואז נשאר מעט ואוכלים אותו באחרונה כפי מה שהוא רחוק מן האדם.
(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב הצדקה, פרק ג)
שורש התורה להיות תבלין ליצר רע כדבר המתבל שעושה את המר מתוק, וכמו שאמרו (תנחומא בראשית ז) כמה דברים מרים שבעולם שאתם ממתקין כתורמסין ששולקין ארבע פעמים, ואמרו דתורמס מקטע רגליהון וכו'. ואיתא שם) על פסוק "ויעבדו את" וגו', דאפילו כתורמס הזה לא עשאוני וכו', לעבדו אחר שעבדו שבע עבודות זרות, שהוא על דרך (משלי כד, טז) "שבע יפול צדיק וקם", דע"י הנפילות הוא קם, שהירידה לצורך עלייה, כשזוכה אחר כך להתעורר מתוך מרירות הנפילות ולשוב אל ה', וכנודע דנעשה הכל כסא אל הקדושה.
(רבי צדוק מלובלין, תקנת השבין, אות טו ס"ק קא, עמ' 234 במהד' בית-אל)
יש תשובה טבעית ותשובה מלאכותית. הטבעית היא שלא להיכנס בנסיונות, כשם שעשו אבותינו, להתרחק מלימודים זרים ונימוסים הדורשים לתור אחר היופי החיצוני, וממילא נשאר הלב פנוי לשמים. אמנם בדברים שמתגבר ההכרח שצריך להתערב עם הבריות, על זה צריך תשובה מלאכותית. על כן בביהמ"ק היו חצוצרות ג"כ, להורות על הענין המלאכותי, ובמדינה בחסרון ביהמ"ק קשה לבוא לשלמות בתשובה מלאכותית, על כן העיקר היא התשובה הטבעית. והנה כשצרכי הזמן מתגברים וההכרח לסור מהרגל ההתרחקות מנסיונות מתגבר, עי"ז באות פרצות ומזדמנות צרות כדי לתקן, דהיינו תשובה מלאכותית, שיהיו למשל היופי וההשכלה החיצונית המוכרחת, קבועים באופן מחובר לתורה וליראת ד'. על כן בתעניות שבאות על הצרות והרעשים, המצוה בחצוצרות (ראש השנה כו, ב). וזהו "תורמסא מקטע רגליהון דשנאיהון של ישראל, אפילו כתורמוס הזה ששולקין אותו ז' פעמים" כו', דהיינו כשהעזיבה של היהדות באה מפני הנטיה לצרכי הזמן, אז יש לדרוש שתהיה התחכמות איך להתאים דרישות הזמן עם התורה ע"י חיפוש דרכים שיתקיים זה וזה, כמו שמחפשין דרכים שיהיה התורמוס ראוי, למשל מקואות מהודרות וכיסוי לראש נשים של שער נאה והדור.
(מאורות הראי"ה לירח האיתנים מהד' תשנ"ה עמ' רג = אוצרות הראי"ה, כרך ב, עמ' 169)
אפילו כתורמוס הזה ששולקין אותו שבע פעמים ואוכלין אותו בקנוח סעודה לא עשאוני
ואלו אור"ת יקו"ק הן סוד "עיניו כיונים" [שיר השירים ה] בסוד יונ"ה בן אמתי, שאמר "יקו"ק אלקי השמים אני ירא" [יונה א]... והד"ג [בגימטריא 7] אשר בלע את יונה ז' תיקונים דאימא הנ"ל, בסוד תורמס [בגימטריא 706], עצמו"ת ס"ם [בגימטריא 706], ז' בחינות ע"ז, ז' בתי דינין שעבדו ע"ז [עי' גיטין פח.], וכולם נמתקו, ששלקו אותם שבע זמנין, ז' עדנין, שבעים אומות, עד אשר "האניה חשבה להשבר" בלב ים. (רבי מנחם מנדל משקלוב, רזא דמהימנותא, דף מו)
וצדיק וטוב לו וצדיק ורע לו, וכן הפוכו רשע וטוב כו', הן ז' קושיות חזקות כלולים באלו הג', שבזה צד הצד ציד כד"ג בקשקש"ת שלו. וכשיסיר הקשקש"ת [בגיעמטריא 1200] מן הד"ג, נתגלה הנקודה אמיתית, כלול בסוד אמונה, אשר "בראשי"ת בר"א אלקי"ם" לתכלית אלף ומאתן עלמין [ז"ח עא.], סוד אלף ומאתן מצות. ומזה הק"ש קש"ת נמשכו ז' מיני ע"ז שהוא בסוד תורמ"ס, גי' ס"ם סמא"ל הרש"ע ["סמאל הרשע" בגימטריא 706 כמו "תורמס"], אשר צריך לשלקו ז' פעמים, ויתגלה ז' חכמות הכלולים בז' כוכבי לכת.
(רבי מנחם מנדל משקלוב, ביאורי הזהר, דף קיט)
הג' הראשונים שאמרנו הוא סמ"א דכולא משתוקא [עי' קה"ר פ"ה ג], ובהן הקטרת סמים, בא"ת ב"ש חיים [בשינוי סדר האותיות]
8
8-11
8-11
11
פו) ועל זה רמז שלמה המלך ע"ה בשיר השירים (פרק א, ב), "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין", והנשיקה היא דביקות רוחא ברוחא שמאהבת האחד לחברו נושקו על פיו, ובזה מתיחד רוחו עם רוח חברו ונעשים לגוף אחד.
וזה שאמר המדרש [שמות רבה פרשה כח, א]: יכול יהא חייב ליתן דמים, דהיינו דקיום המעשה יהי' תשלומין עבור חלק הלימוד, מכח ד"נעשה" הוי תנאי למאמר "ונשמע", מכח דהוא יתברך מכוין לכבודו, ואם לא יקיימו נעשה לא יזכו לנשמע? ת"ל "מתנות", דאינו חייב ליתן דמים, כי אין הקב"ה מכוין לכבודו ואינו תנאי. ולזה אמרו: אבדתם נעשה, שמרו נשמע. אך לכאורה מה קמ"ל בזה? יותר טוב הי' שיסברו ישראל ד"נעשה" הוי תנאי ויהיו זריזין יותר בקיום התורה....
ישראל ראו שמשה רבינו נטל התורה ונתנה לכהנים. סברו שודאי "נשמע" הוי תנאי ל"נעשה", וכיון שהם אבדו "נעשה", אין להם חלק ב"נשמע", ולכך נתנה רק לכהנים, ששבט לוי לא חטאו ולא אבדו "נעשה", לכך שייך להם "נשמע". ולכך אמרו [ילקוט שמעוני רמז תתקלח]: "נטלת את התורה ונתת לכהנים". ומשה רבינו ע"ה אמר להם להיפוך, שאינו תנאי, רק אף שאבדו "נעשה" יש להם חלק בלימוד, לכך כרתו הכהנים עמהם ברית שכל מי שירצה יבוא ויקרא בתורה ואינו נמנע [ילקוט שמעוני שם]. ואז אמר להם משה רבינו, כיון דיש להם "נשמע", א"כ יש להם כח התורה, א"כ א"צ לעזר אלהי, לכך "הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם לה'" - צריך אתה להיות לו יתברך לעם תחלה, וא"צ שהוא יתברך יקרב אתכם תחלה כמו שכתבתי לעיל, ואעפ"כ "ושמעת ועשית" מכח דהתורה תגרש היצה"ר. גם כיון דאמרתי לכם שאינו תנאי רק היא ענין בפ"ע, ומוכח דאין הקב"ה מכוין לכבודו רק לטובתכם, וממילא כל אדם זריז ביותר מה דהוי לטובתו, לכך תהיו נזהרין בו ביותר.
ובמדרש אמרו רבותינו ז"ל (ילקוט שמעוני רמז תקכא): "שעיר עזים אחד לחטאת" (ויקרא כג, יט) נגד "וישחטו שעיר עזים" (בראשית לז, לא), עגל נגד מעשה העגל, ושור ואיל לשלמים לפי שנדמית העבירה לשני מינים, שנאמר "ויעשו להם עגל", ולהלן הוא אומר (תהלים קו, כ) "וימירו את כבודם בתבנית שור", יבוא שור ויכפר על מעשה שור ועגל על מעשה עגל כו'. הנה כל אלו הקרבנות היו על החטא הגדול והקטן שעשו, על כן לא נתפרש בקרבנות אלו סמיכה, כי כבר נתבאר בחלק שני (פרק כב) שענין הסמיכה הוא מורה על כי ה' יתעלה סומך לכל הנופלים ומשגיח בתחתונים להשפיע עליהן ולקיימן, על כן כאשר הקב"ה אמר לכלותן כרגע בחטא העגל ונסתלקה הסמיכה מהם, על כן לא בא הסמיכה מפורש בקרבנות אלו. אמנם בקרבן הלוי נתפרש הסמיכה, מאחר שהם סלקו חרון אף מישראל והחזירו הסמיכה למקומה...
והיה קרבן הלויים שני פרים אחד עולה ואחד חטאת, נגד העולם האמצעי, וכמ"ד (חגיגה יב ע"ב) שני רקיעים הם, שכוונתן שהגלגלים נחלקים לשני חלקים, חלק הכדור שאין בו כוכב וחלק שיש בו כוכבים, ושניהם משפיעין מכוחן בעולם השפל, וע"י הנהגתן העולם פרה ורבה. והיה האחד עולה והשני חטאת, כי האחד כולו כליל והוא שמי הצלחה שהניחו קצת, או הגלגל היומי שמקיף בכל, וגלגלים שיש בהן כוכבים נגד החטאת, אשר מצד שינוי מצבי הכוכבים וזהורן בא החטא והשינוי בעולם. ולכן נתפרש בקרבן הלוים סמיכה, להיות כי אין אנו משיגים עיקר ענין הסמיכה בעולם השפל, רק מצד עולם העליון אשר על ידה יושפע לתחתונים.
1-3
2
3
3-4
5
5-6
6
7
7-8
7-8
7-28
7
7-8
9-19
17-19