Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת ביצה



כז ע"א

אמר רבי משום קהלא קדישא דבירושלים וכו' והא אינהו קשישי מניה טובא

וכמו שאלישע נקרא "איש קדוש" [מלכים ב' ד, ט] בדורן של נביאים, ורבינו הקדוש בין התנאים, ומפרש בשבת (קיח ע"ב) דשום תנא לא היה לו המעלה והגדרת הקדושה בשמירת הברית שהיה לו, דאם כן היה נקרא גם הוא קדוש. יעוין שם. ובימיו דרבי היה קהילא קדושה שבירושלים שהיה רבי אומר שמועות מהם, ביומא (סט ע"ב), שהם היו בימיו וקשישי מיניה, כמבואר בביצה ברש"י, עיין שם. כי היה באותו דור התפשטות קדושה בישראל, ובין כלל ישראל קדושים הצדיקים והחסידים נתיחד לקדושה אותו קהל קדושים שבירושלים. וזכה רבי להיות קדוש בין קדושים האלה, כי הקדושה היא מדרגות מדרגות, כמו שיש קודש וקודש הקדשים, וכן בנפשות.

(רבי צדוק מלובלין, ישראל קדושים, אות ב ס"ק ד, עמ' 5 במהד' הר ברכה)


כח ע"ב

לכם לכל צרכיכם

איך מותר לנו להשתמש לצרכינו בהמצוה [של שופר] לכוון לתועלתנו, אם אין זה כוונת המְצַווה ית"ש, והוי כמשתמש בשרביטו של מלך? ועל זה משני [ר"ה טז ע"א]: אמר הקב"ה תקעו וכו', ר"ל שהקב"ה נתן לנו רשות על זה, והוא מדכתיב "יום תרועה יהיה לכם", דהאי "לכם" לא נדרש בשום מקום... וצריך לומר גם כן כמו דדרשינן גבי יום טוב לכם - לכל צרכיכם, והיינו לתועלתכם בשופר של איל.

(רבי משה טייטלבוים, ישמח משה, פרשת קדושים דף לא ע"א)


כט ע"א

גזל ואינו יודע למי גזל יעשה בהם צרכי רבים

הדברים אשר אין יום הכיפורים מכפר, על פי הרוב כבד מאד לאדם עצמו שיתקנהו אם לא בסיוע הקב"ה, כגון דרך משל עבירות שבין אדם לחבירו שאמרו רז"ל אם אינו יודע שגזל יעשה צורכי רבים, וכתב בחובת הלבבות [שער התשובה, פרק י] שענין זה הוא לומר שכאשר יראה הקב"ה בלב אותו האדם ששב בלב שלם, אזי יזמין לו הקב"ה שבאלו צרכי רבים שעושה יבואו כל הנגזלים שלו ויתכפר, משא"כ הוא לבדו אי אפשר לתקן דבר זה. משא"כ הדברים הקטנים שרפואתם מתוקה, אזי רפואתו ביד האדם עצמו והוא יכול לתקן ויוה"כ מכפר מאליו.

(רבי דוד שלמה אייבשיץ, ערבי נחל, פרשת וילך, דרוש ג, עמ' שעב במהד' תשנ"ו, עמ' אלף סד במהד' תשס"ד)

העבודה הטהורה והתפילה התדירית בעד הדורות כולם, ובעד כל העשוקים ברוח וחומר, היא במדרגה העליונה של צרכי רבים, שצדיקים גמורים מתקנים בזה את פגם הגזל שאינו ידוע למי גזל של כל המדרגות, ובכלל זה כל חטאת האדם שבין אדם לחבירו.

(ראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ ב, פסקה רנח)

אדבריה רב חסדא לרבנא עוקבא

וראשי גלויות נקראו רבנא, אלה הם המתייחסים לדוד - מהזכרים. כמו שלמדנו בתלמוד, "אותיביה רב חסדא לרבנא עוקבא בר נחמיה".

(חיבור יפה מהישועה, פרק יד)



כט ע"ב

דרש רבא בר רב הונא זוטי וכו' אמר להו רב נחמן פוקו ואמרו ליה לאבא שקילא טיבותך ושדי אחזרי

ביאורו של רש"י: לאבא - לחברי, הוא מפליא. איפה אנחנו מוצאים שיהיה "אבא" כינוי לחברות?... רב נחמן... לא הכיר סמיכת רבה הבן שהוסמך מאביו רב הונא [מפני שרב הונא לא נסמך ע"י ריש גלותא אלא מא"י]. והנה כבר בירר היוחסין [מאמר שני, ע' רב הונא זוטי, עמ' 126 במהד' פיליפובסקי] כי רבה בר רב הונא זוטא זה הוא בנו של רב הונא סתמי שבתלמוד, ונקרא "זוטי" על שהיה אינש גוצא... והנה נודע כי רבא וגם רבה הם שמות מורכבים עם התואר רב - אבא, נתבטא רבא או רבה. ובכן רב נחמן שערער על יפוי כח הסמיכה מהתם להכא, והשמיט התואר "רב"... לוּ קרא את בנו של רב הונא כאשר היו רגילים לכנותו "רבה", היה משמעו "רב אבא", בעוד אשר בעקביות לא הכתירו בתאר זה. לכן השמיט התואר "רב" וקראו בשמו לבד "אבא".

(רבי ראובן מרגליות, לחקר שמות וכנויים בתלמוד, עמ' נא-נב)



ל ע"א

הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין והני מילי בדרבנן אבל בדאורייתא לא

מה שאמרו במדרש (ריש פרשת צו)... שאמר משה לאהרן שבזה שאומר על העגל שאין בו ממש הטיל שנאה בין ישראל לאביהם שבשמים, מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידין. והדבר תמוה מאד, הרי באיסור דאורייתא אין אומרים כן? אלא דהכוונה היא... שישראל מצד עצמם תמיד הם בקדושתם קיימים, ועיקר כשלונות שלהם באים מצד כח העמים, ובזה עצמו כשמגלגלים כח המכשלה שבישראל שהיא מצד העמים, מפרידים מהם את כוחם של העמים וישראל מזדככים. אבל מכיון שאהרן חשב שיש אפשרות של חטא לישראל, נמצא שהם בסוג אחד עם העמים, ולוּ יהא אפילו באופן יותר יפה, א"כ הריהו מגרע בכח האהבה אל ישראל. ולזה אמר לו שהוא מטיל שנאה בין ישראל לאביהם שבשמים וכו', ואמר לו מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים, היינו שבאמת ישראל מצידם אינם אלא שוגגים ולא מזידין.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק י - ויקרא מאמר ו, עמ' כב)

תוספת יום הכפורים דאורייתא

וזה שאמרו תוספת שבת דאורייתא, כי ההכנה לשבת הוא דאורייתא כנ"ל [ראה בשמו לעיל ב ע"ב]. וזה שאמר בזוה"ק [תרומה דף קלה ע"ב]: כד עייל שבתא, ר"ל כשנכנס השבת בהכנה יתירה, איהי אתפרשת מסט"א כנ"ל, כי במקום טהרה וקדושה אין אחיזה להם.

(רבי שלמה רבינוביץ מרדומסק, תפארת שלמה, פרשת ויגש)


לב ע"ב

עתירי בבל יורדי גיהנם הם
12

יש לדקדק למה קאמר עתירי בבל יורדי גיהנם הם ולא קאמר "יורשי גיהנם הם", כדברי התנא [אבות ה, יט]: תלמידיו של בלעם הרשע יורשים גיהנם? ויראה דקאמר יורדי גיהנם לומר דנכנסים בגיהנם ויורדים עד המדורא התחתונה שבו, וכיון שנדונין שם כדי רשעתם עולין ואין ירושה להם גיהנם לעולם כאומות העולם דירושה להם, אבל ישראל אפילו מי שיורד בו מטה מטה כעתירי בבל... סוף סוף עולים כיון שקבלו תורה מסיני.

(רבי אליהו הכהן מאזמיר, מעיל צדקה, סי' תקד)

עתירי בבל יורדי גיהנם הם וכו' הני מערב רב
12-15

החליט וקאמר עתירי בבל יורדין לגיהנם וכו' אף דמסתמא אית להו מצוות אחרות, דאל"כ תקשי פשיטה. יובן ע"פ מאי דאיתא במסכת תוריות דף יא ע"א... אשריהם צדיקים שמגיע להם כמעשה הרשעים של עולם הבא בעוה"ז, ואוי להם לרשעים שמגיע להם כמעשה הצדיקים של עולם הבא בעוה"ז... וא"כ לכאורה קשה, איך זכו עשירי בבל לעושר בעוה"ז, כיון שהקב"ה מביא עליהם יסורים בעוה"ז שלא יירשו גיהנם? אלא ודאי מוכרח לומר שהם מערב רב, ולכן מביא להם הקב"ה טובה בעוה"ז שכר איזה מצות שעשו בעוה"ז, כי הקב"ה אינו מקפח שכר כל בריה, ולכך שפיר קאמר שהם יורדים לגיהנם בהחלט.

(רבי מאיר ורג'אני, מאור עינים, כאן)

עתירי בבל יורדי גיהנם הם כי הא דשבתאי בר מרינוס וכו' הני מערב רב קא אתו דכתיב וכו' וכל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו
12-19

ויש לדקדק טובא, א, שהראיה שמביא מהפסוק הנ"ל אינו ענין וראיה מזה למאמר שהמה יורדי גיהנם רק שהמה מערב רב, וגהינם מאן דכר שמיה. גם שמתחיל להביא ראיה לדבריו הנ"ל שהוא דבר אחד ומסיים מפסוק הנ"ל לדרוש... כל המרחם כו' בידוע שהוא מזרע של אברהם אבינו... ואין להם שייכות... ויש ליישב בע"ה, דהנה בגמ' ב"ב פ"א תניא... אם הקב"ה אוהב עניים למה אינו מפרנסן, אמר ליה כדי להציל אנו בהם מדינה של גהינם. והנה בעירובין פ"ב... אלו דמחייבי דינא דגהינם חדא שעתא וקא אתי אברהם אבינו וקא מסיק ליה... הרי לפנינו מאמר רז"ל דמחמת שני דברים הם הגורמים להצלת אדם מדינא של גהינם, אחד... שאם העשירים יפרנסו להעניים בזה יהיו נצולים מדינא של גיהנם... ושנית היא עוד התקנה אחרת... ע"י שאברהם אבינו מציל את זרעו מדינא של גהינם... ולפי זה אתי שפיר... דר' נתן אמר עתירי בבל יורדי גהינם הם, והוצרך להביא ראיה מהא דר' מרינוס שדרש מפסוק הנ"ל שני דברים... אמר הני מערב רב קאתי, דהיינו שאינם זרעו של אברהם אבינו שיוכלו להינצל מגהינם, ואפילו הכי אם היו נותנים צדקה ומפרנסים לעניים היו ניצולים מטעם השני... שע"י שמפרנסים את העניים ניצולים הנותנים להם מדינא של גהינם.

(רבי צבי הירש כ"ץ, מראה עיני הכהן, דף טו ע"ב)

הני מערב רב קא אתו
15

הכיתות הנוגעות בחייהם של ישראל לשום איבה בין ישראל לאביהם שבשמים, לבטל אחדותן של ישראל וקדושתן ע"י מרידה בתורה בכלל, להשפיק בילדי נכר ודעות רעות שהם כרקב לישראל, הם אינם פורחים מרוח העם... רק מרוח משחית חיצוני נולדו. על כן לא יתדבקו בישראל להיות עצם מעצמי האומה, כי אם בהכינם להם מפלגה ושיטת כיתה מסויגת, יתפרדו מעל אהלי יעקב ויטמעו בין העמים, כי לא לה' המה, וכדברי חז"ל על כיו"ב 'הני מערב רב קאתו' או מסטרא דערב רב.

(ראי"ה קוק, עין איה, ברכות י, פסקא קכד, עמ' 49)

הני מערב רב קא אתו וכו' כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו
15-17

אפילו פושעי ישראל שאמרו דמלאים מצוות כרימון, היינו במצות הצדקה וגמילות חסדים בפרט, דבזה אפילו פושעי ישראל בגופן קרקפתא דלא מנח תפילין ושאר רשעי ישראל היותר גדולים שאין בהם שום לחלוחית של מצוה, מכל מקום הם מלאים גם כן במצות הצדקה וגמילות חסדים שישנו בכל זרע ישראל, שהם רחמנים וגומלי חסדים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל אם לא אותן דמערב רב קאתו כמו שאמרו. ועל כן לא ידח נדח מזרע ישראל אפילו מהיותר גרועים בתכלית, יש בהם איזה שורש טוב בהעלם הנטוע מאבותם בהיותם זרע אברהם יצחק ויעקב, שיצא לפועל באיזה מעשה של צדקה או גמילות חסדים שעשה מימיו לנפש אחד מישראל... וזהו נגד אברהם אבינו ע"ה, שהוא הראשון שהקים עמוד של גמילות חסד בעולם... ועל כן הוא העומד להציל כל ישראל מדינה של גיהנם כמו שאמרו (עירובין יט.).

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, בראשית, מאמר קדושת שבת, מאמר א, דף א ע"ג-ע"ד במהד' לובלין)

הני מערב רב קא אתו וכו' כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו וכל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו
15-19

ויש אחרים התולים את עצמם במאמרי הזוהר הסתומים, המדברים לפעמים על דבר הענין של הערב רב, והתפרדות שלהם מכלל ישראל, לפני הגאולה השלמה, והם לוקחים את כל דברי הסודות הקדושים הללו, שהם עומדים ברומו של עולם, דברים כפשוטם, ומרבים עי"ז מחלוקת בישראל, והם לא ידעו ולא יבינו. כי היסוד של הסימן של הערב רב, הוא בנוי בדבר המדות הטהורות היסודיות של ישראל בכלל... וכהא דביצה לב, ב, בעובדא דשבתאי בר מרינוס, דאמר, הני מערב רב קאתי, וכל המרחם על הבריות, בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, וכל שאינו מרחם על הבריות, בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו. ועיקר הסימן היסודי של הזוהר הוא כמ"ש בבראשית כה, ב, בעניני הסוגיא דערב רב שם, שהם אינם חוששים לטובת ישראל, והם נוטים לאומות העולם יותר מלישראל, אם יחזון לישראל בדוחקא מתרפין מינייהו, ואית לן רשו לשיזבא לון ולא בעאון, ומתרפין מאורייתא ומאלין דמשתדלין בה, למיעבד טב עם עובדי כו"ם. ועוד סימן לערב רב, שהם מזלזלים בתלמידי חכמים, שע"ש כך נקראו ענקים לגריעותא, דמזלזלין לאלין דאתמר בהון "ענקים לגרגרותיך" [משלי א, ט]. ובודאי כך הוא המדה של כל אלה ששונאים את האומה בכלל, וכופרים בסגולותיה, שהם מבזים את התורה ותלמידי חכמים ביסוד דרכם הרעה, מה שאין כן אלה המודים בסגולת האומה, אעפ"י שיהו עדיין רחוקים מקדושה בדרך אמת, מ"מ עלולים להכיר ולידע שהתורה היא נשמתן של ישראל, ומתפארים הם עכ"פ לפי מושגם "בספרותנו העתיקה" ומכבדים אותה, וממילא מכבדים הם ג"כ במדה ידועה את לומדיה, וכשמתנהגים עמהם בנחת כראוי לדברי חכמים שבנחת נשמעים, הם ג"כ נכנעים מפני הדר קדושתה של התורה, מפני שסוף סוף אחדותן של ישראל מאירה בהם איזו הארה מקודשת, וחפצים הם תמיד לעבוד דוקא בעד הכלל, ולא להתרפות מלעזור לישראל בשעת דחקן. איך אפשר לומר על עם ד' אלה, שהם חלילה בכלל ערב רב? ד' ישמרנו.

(מאמרי הראיה, חלק א, עמ' נט-ס)

כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו
16-17

מדת יעקב אבינו ע"ה (זוהר ח"א קמו.) דאחיד בתרין סיטרין, כי גוף הרחמנות נמשך מצד מדת אברהם אבינו ע"ה, דגמילות חסדים גם כן הוא רחמנות. וכן אמרו בביצה כל שמרחם על הבריות בידוע שמזרעו של אברהם אבינו ע"ה. ותלו באברהם, דגוף הרחמנות בצדקה וחסד נמשך ממנו. אלא שהוא היה מרחם על בני אדם ערלים וגוים, שלא היו אחרים בימיו... ועי"ז הוא שיכול להמשיכם אחר כך להתגייר, ולולא האשל שנטע להמשיך בני אדם אליו ע"י חסדו וצדקתו עמהם לא היה מגיירם אחר כך. ועל כרחך הרחמנות וגמילות חסדים שלו היה עליהם בעודם גוים... כי מדתו היה בהתפשטות שלא נתבררה עדיין בצמצומים כפי התורה. ועי"ז יצא ממנו פסולת בישמעאל, שהוא החסד דסיטרא אחרא, המלא תאוות רעות. אבל יעקב הוא שלמות הרחמנות, כאשר הוא מצומצמת בכח הגבורה דיצחק להתאכזר על האויבים, ועל כן הוא הרחמני שבאבות.

(רבי צדוק מלובלין, ישראל קדושים, אות ו, ס"ק לא-לב, עמ' 61 במהד' הר ברכה)

אהבת כל המעשים כולם היא קודמת לכל, אח"כ אהבת כל האדם, אחריה אהבת ישראל, שהיא כוללת הכל, שעתידין ישראל לתקן את כל המעשים כולם. וכל אהבות אלה הם אהבות מעשיות, לאהוב אותם לעשות להם טובה ולגרום להם עילוי. [הערת רצ"י: מדות ישראל יבמות עט, דברים רבה פ"ג, מרחם על הבריות, ביצה לב:].

(מוסר אביך, מדות הראיה, אהבה אות ב)

"כל מי שיש בידו שלושה דברים הללו - מתלמידיו של אברהם אבינו" [יבמות עט ע"א]. המידה הראשונה היא עין טובה - עין יפה, סימפטיה. ישראל הם "רחמנים, ביישנין וגומלי חסדים"; מידות אלו נובעות מהסימפטיה והאהבה שממלאה את נפשו של אברהם אבינו. "אוהב את המקום" ומתוך כך "אוהב את הבריות". רק על יסוד המידות האלו, רק בזכות טבע זה שנמשך לנו מאברהם אבינו, אנו יכולים ומוכשרים להגיע ללמדנות ולגדלות בתורה. וע"י לימוד התורה, מתגדלות מידות אלו עוד יותר. תלמיד חכם צריך לקדש את השם ע"י אהבת הבריות גדולה מזו שמופיעה אצל כל אדם. על כל פנים נאמר באופן ברור מוחלט וחריף מאוד: "כל מי שיש בו שלושה דברים הללו - מתלמידיו של אברהם אבינו... עין טובה". לכן אנו מוצאים אצל חז"ל שהמרחם על הבריות, שייך לזרעו של אברהם אבינו. לעומת זאת, מי שאינו מרחם על הבריות, צריך בדיקה אם הוא מזרעו של אברהם אבינו.

(שיחות הרב צבי יהודה, פרשת בלק עמ' 294-295)

בפרקי אבות: מי שיש בו מדות אלו הרי הוא מתלמידיו של אברהם. עין טובה - סימפטיה לכל הבריות, לבריאה כולה, לשמים וארץ ומלואיהם. מכף רגל ועד ראש, אתה כולך ברכה. זוהי מציאותך, טוב וחסד. "כל המרחם על הבריות, בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו". אברהם הוא הגרעין, היסוד, להמשך גילוי כל מידה טובה בעולם.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, מתוך התורה הגואלת, חלק ב עמ' יז)

במסילת ישרים (פרק יט) כתוב: "ואמרו עוד דרש רבא כל מי שיש בו ג' מדות הללו בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו רחמן ביישן וגומל חסדים", והעיר רבינו: "... ביצה לב. המרחם על הבריות הוא מזרעו של אברהם אבינו".

(שיחות הרב צבי יהודה, פרשת קדושים עמ' 183-184, הערה 70)

רחמנות היא ממידות ישראל, מיסודות האופי של ישראל: המרחם על הבריות - הוא מזרעו של אברהם אבינו. דבר ד' מופיע בתוכֵנו ומחנך אותנו, בפרטי פרטים של עובדות. והנה הדרכה אחת מובלטת כאן, הדרכה מוסרית ממשית פרקטית, שנצטמצמה במצוה זו: צער בעלי חיים! וצער בני אדם על אחת כמה וכמה!

(שיחות הרב צבי יהודה, פרשת כי תצא עמ' 320-321)

עין יפה היא סימפטיה אל הבריות, אל הבריות של רבונו של עולם, אל כל הבריות. יש מדרגות בבריות, יש ישראל ויש גויים, אבל לכולם יש נועם של שייכוּת לבורא. המידה הראשונה במידות הישראליות היא: רחמנים. מוזכר בכמה מקומות בגמרא שאדם אכזרי צריך בדיקה אם הוא מזרעו של אברהם אבינו. כשיש אכזריות, קרירות ואדישות, צריך בדיקה בגזע. עד כדי כך! לעומת זה, "כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו".

(שיחות הרב צבי יהודה, פרשת בלק עמ' 270-271)

כי ישראל אומה בפני עצמה ולא גזע בפני עצמו, שכן בגזע בודקים את הדם הנוזל בעורקים, ובישראל בודקים את הסגולות והמדות הטבועות באופיו, וסימנך: כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו. [הערת ר' צבי יהודה: לא גזע בפ"ע לבד אלא שהוא מתגלה באופיו והשייך לו, והמרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו (נדפס בשיחות הרב צבי יהודה, פרשת קדושים עמ' 183-184, הערה 70)].

(רבי דב רוזן, עץ דת, עמ' 58 [ובדומה בקיצור בספרו שמע ישראל, עמ' 190])

הקב"ה אשר בחר באברהם, התחיל להפעיל בו את כח הרחמנות והחסד כאשר ציווה עליו לעזוב את מולדתו ולבוא לא"י, ולהפיץ שם את ידיעת ה', וציוָהו להודיע את גדולתו ואת מלכותו ע"י חסד. וזאת הכוונה האמיתית של חז"ל בדבריהם על הפסוק (בראשית כא, לג): "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם", וז"ל (סוטה י:): "מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב. כיצד? לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו. אמר להם: וכי משלי אכלתם? משל אלקי עולם אכלתם; הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם"... הרי מפורש שהקב"ה רצה שילמדם לדעת אותו, והיינו שיברכו ברכות לשמו, וגם צדקות, מעשי חסד... וכיון שכך לימדוֹ הקב"ה וכך עשה אברהם, שוּקעה וניטעה ונשתלה בו מדת החסד והרחמנות. ומדה זו עברה ליצחק, וממנו ליעקב ולזרעם. וכך נאמר: "...כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו".

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, עמ' עב)

כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו וכל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו
16-19

במשנה אבות, אנו פוגשים הגדרה מיוחדת: "כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו - מתלמידיו של אברהם אבינו". והמידה הראשונה: "עין טובה". מה היא עין טובה? סימפטיה. אהבה. היפך של שנאת הבריות. אצל אברהם אבינו מופיעה עין יפה ברוממות, בגדלות, בענקיות. יש מדרגות באהבת הבריות, ויש מציאות של התאהבות באנשים עד כדי מסירות נפש! לכן אומרים חז"ל "כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו", ולעומת זאת - מי שמתאכזר - אינו מזרעו.

(שיחות הרב צבי יהודה, פרשת וירא עמ' 157)

בפרקי אבות נמצאת הגדרה יסודית: "כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו - מתלמידיו של אברהם אבינו". הראשונה בין המידות הללו היא "עין טובה". מה זו עין טובה?... עין טובה היא סימפטיה, סימפטיה ביחס לנבראים של בורא עולם, אהבת הבריות במידה הגדולה ביותר. חז"ל מודיעים לנו: "כל המרחם על הבריות, בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו". לעומת זאת מי שמתאכזר על הבריות, צריך בדיקה אם הוא מזרעו של אברהם אבינו. ישראל הם רחמנים, המשך של אברהם אבינו.

(שיחות הרב צבי יהודה, פרשת לך לך עמ' 137)

וכל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו
17-19

ביחס לאף לא אחד מגדולי ישראל, לא מצאנו שבח שהיה שונא ישראל. נכון שלפעמים יש צורך במלחמה מעשית, אבל לא בשנאה, שהיא קטנות. "אוהב את המקום, אוהב את הבריות"! חז"ל אומרים שהמתאכזר על הבריות צריך בדיקה אם הוא מזרע אברהם אבינו. הדרכה זו שייכת לכל מצבינו החברתיים.

(שיחות הרב צבי יהודה, פרשת תולדות עמ' 242)

אכזריות היא ההיפך מזרעו של אברהם אבינו. קשיחות ביחס לבריות היא מידה הפוכה לזרעו של אברהם אבינו.

(מתוך התורה הגואלת חלק ג עמ' קפז)

חז"ל קובעים במסכת ביצה, שמי שאינו מרחם על הבריות צריך בדיקה אם הוא מזרע אברהם אבינו. אהבת הבריות היא מיסוד אברהם אבינו. אלה שמתאכזרים על הבריות "לא מבני ישראל המה".

(שיחות הרב צבי יהודה, פרשת תרומה עמ' 287-288)

יש קנאות של טהרה ותורה, ויש קנאות של רשעות שיסודה בשנאת הבריות שעליה אמרו חז"ל, בגמרא יבמות, שכל מקום שיש שנאה אצל אדם צריך לבדוק אם הוא מזרע של אברהם אבינו. "כל המרחם על הבריות, בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו". וכשיש אכזריות, צריך בדיקה.

(שיחות הרב צבי יהודה, פרשת פינחס עמ' 328)

המצפה על שלחן אחרים
20

עיקר החסד הנעשה עם העני הוא מה שישתף עם הצדקה עצמה דברים טובים דברים נחומים, להשיב את נפשו העגומה לבלתי יצטער על בואו לידי מדה זו שיצטרך לבריות... וכ"ש בהיותו מאכילו משלו, אשר רבתה בזה הבושה והכלימה כמאן דאכיל דלאו דיליה. ונודע מאמרם ז"ל על המצפה לשלחן אחרים. כי ע"כ נתחכם יוסף ע"ה עם אחיו באמרו "אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם וינחם אותם וידבר על לבם" (בראשית נ, כא), כי לפי שהבטיחם לכלכל ולהאכילם משלו באופן שהם מצפים לשלחן אחרים, נחמם ודבר על לבם על ענין זה שלא יתעצבו בכך, כי לא יחשבו אלא כאוכלים משל עצמם. והיא כוונת המגיד ע"ה, כי להיות מצוה גדולה בלילה הזה להזמין העניים והמוצרכים לאכול על שולחנו, הסדיר תחלה להסיר צער לבם על ככה שלא ידאגו העניים, וע"כ הקדים לומר, אל תעצבו בעניותכם כי הלא מימי קדם אבותינו הראשונים אכלו בעוני במרירות לבם כזה במצרים מעוני ומרוב עבודה, ולכן גם אתם עתה "כל דכפין ייתי וייכול וגו'" מבלי שום בושת וחרפה, כי כולנו אוחזים מעשה אבותינו בידינו בזה.

(בינה לעיתים, חלק א, דרוש ב לשבת הגדול)

כתב רבינו בחיי ז"ל, שאין הנפש נכרתת ומתבטלת לגמרי, אך היא נכרתת מן המקום שחוצבה ממנו ונהנית ומתענגת במקום אחר, לא כשיעור אותו תענוג שהיתה ראויה לו במקומה הראשון אילו זכתה אליו. וכשאומר "מתוך הקהל" - לומר שאין לה חלק לעולם חלק בפני עצמה, אלא כעני המצפה וסומך על שולחן חבירו. "כי הוא יצילך מפח" - נוטריקון מצפה פת חבירו.

(רבי מרדכי הכהן, שפתי כהן, ויקרא פרק יח, כד)

המצפה על שלחן אחרים עולם חשך בעדו
20-21

ועל פי זה יתפרש המדרש רבה (בראשית רבה פ"ב, ה): "והארץ היתה תהו ובהו" וכו', אלו מעשיהם של רשעים כי לא סגי בלאו הכי, אבל אין ה' יתברך מייחד שמו על זה, "ויאמר אלקים יהי אור" - אלו מעשיהם של צדיקים, דהיינו שהמעשים מתייחסים להם, שהם בעלי בחירה, לכך יקרא אור, כי המקבלים נהמא דכיסופא לא יקרא בשם אור, וכמאמר רז"ל כל המצפה על שלחן אחרים, עולם חשך בעדו.

(רבי משה טייטלבוים, ישמח משה, פרשת וארא דף קלג ע"ב)

ביארנו בכמה דרושים דעיקר תכלית הבריאה הוא אדם שמקבל הטובה בשלמות בלי כיסופא כיון שיש לו חלק בבחירתו, אף כי שההתחלה הוא מהבורא כאמרו "מי הקדימני" וגו' (איוב מא, ג; עיין ויקרא רבה פכ"ז ב), וגם הסוף הוא מהבורא, כנאמר "צופה רשע לצדיק" וגו' (תהלים לז, לב; עיין סוכה נב ע"ב), מכל מקום כיון שמשלים האדם מה שבחוקו, אזי ית"ש מחשיב הכל להאדם באופן שלא יאכל נהמא דכיסופא מתבייש להביט בפני המאכילו, מה שאין כן בנהנה מיגיעו. וכן אמרו המצפה לשלחן אחרים עולם חשוך בעדו. והנה זה מטוב ה' שמחשיב הכל להאדם באופן שאין נהמא דכסופא... ועל פי זה יש לפרש גם כן... "הביטו אליו ונהרו ופניהם אל יחפרו" (תהלים לד, ו)... כי המצפה לשלחן אחרים העולם חשוך בעדו, וסומא אין לו שובע, ולא כן הנהנה מיגיעו.

(רבי משה טייטלבוים, ישמח משה, פרשת קדושים דף לב ע"ב)

יעקב לא נתחייב ליתן רק לעשו לבדו לחם ונזיד עדשים בעד בכורתו, אבל עשו עשה דרך צחוק להראות שאין ממש בבכורה ובעולם הבא, לקח עמו כת של פריצים הם עזי פנים, ואמרו ניכל מדידיה דייקא ולא נתבייש ממנו ואדרבה ניחוך עליו, וכיון שאין בושה במאן דאכל דלאו דיליה, מוכח שאין מקום לקניית עולם הבא כלל ולא יהיה השארה, והיינו שאמרו רז"ל (ב"ר פס"ג יד) שכפר בתחיית המתים ובעולם הבא, ורוח הקודש אומר "ערוך השלחן" וכו' (ישעיה כא, ה), סדר מנרתיה, היפך מה שאמרו רז"ל המצפה לשלחן אחרים עולם חשך בעדו.

(ישמח משה, פרשת תולדות דף סג ע"א)

לא ידענו איככה החליטו ז"ל על האוכל על שלחן אחרים כי העולם חשך בעדו, הלא לפעמים יהיה עוד מכובד ומתנשא בעיני בני אדם עי"ז בשיזמינו איזה נכבד קצין עם, וכענין שמצאנו בגמרא: ר' זירא כי הוו מזמנים ליה, אזיל, אמר: אתייקורי הוא דמתייקרי בי (חולין מד, ב). אבל דע לך כי אכילת האדם על שלחן אחרים הוא נושא אחד מב' סוגים, כבוד או בזיון, והוא כי בשיקדים הבעל הבית פני האורח לאמר "עשה נא שאלתי וכבדני נא לאכול אתי על שלחני", אזי ישיג האורח כבוד גדול, ויהיה יושב אצל בעל הבית בפנים מאירות וייטיב גהה. אבל אם הבעל הבית יעלים עינו מן האורח עד כי יצטרך האורח בעצמו לבוא לבקש מאתו, אז גם אם יזמינו על שלחנו, יהיה יושב נכאה לבב וישבע בחרפה ויחשכו עיניו. וזהו צחות לשונם ז"ל המצפה על שלחן אחרים, כלומר כשיהיו עיני האורח נשואות וצופות שיזמינו אחד על שלחנו, אז עולם חשך בעדו.

(רבי יעקב קרנץ, אהל יעקב, פרשת וירא, עמ' קעז במהד' תשע"א [ובקיצור שם פ' ויגש עמ' תכט])

אמרו חז"ל מי שמצפה לשלחן אחרים עולם חשך בעדו, כמ"ש בירושלמי [ערלה פ"א ה"ג] בהית לאסתכולי באפילו מאן דאכל נהמא דחברי' שהוא נהמא דכסופא כידוע לכל העולם. ואם זה בסתם בני אדם, מכ"ש אם חטא אחד לחבירו עד מאד ואעפ"כ הוא אוכל אצלו ועושה לו כל הטובות, הבושה גדולה עד מאד. כמ"ש גבי אחי יוסף (בראשית נ, טו) "לוּ ישטמנו יוסף", שלא היו יכולים לסבול הבושה ממנו, שהם גמלוהו הרעה והוא עשה להם כל הטובות וכלכל אותם ונשיהם וטפם. וזה ידוע שאין ערך ליסורים האלו... ומכ"ש שאין ערך ודמיון למי שיש לו שכל הטוב להבין ויודע כי חטאתו לנגדו תמיד ואעפ"כ הקב"ה עושה עמו חסד ומכלכל אותו ואת ביתו - אין ערך לבושה זו. וזה "ולך ד' הצדקה ולנו בושת הפנים" (דניאל ט, ז), דהיינו שיודעים אנו שאין אנו ראוים לזה רק הקב"ה עושה עמנו צדקה, ולכך "לנו בושת הפנים". וזה "בושנו ונכלמנו להרים פנינו אליך" (עזרא ט, ו). ונמצא כי אדם כזה כל מה שהקב"ה מרבה עמו חסד ונפלאות יותר יש לו בושה ויסורים יותר. וזהו הוא התשובה בשלמות.

(רבי שלמה רבינוביץ מרדומסק, תפארת שלמה על מועדים, שבת קודש, קבלת שבת)

ר"ל שהוא מתאוה ומצפה ששלחנו יהיה ערוך לפניו כמו שלחן חברו, שהשמש הצלחה ערכה לו, בכל הון יקר ונכאות, אז העולם חשך בעדו, כי הקנאה מחשכת גם את עולמו של אדם, מפני שעל ידה יש לו טענות ותביעות נגד העולם, שאינו מתנהג בסדר ובנימוס, וכן שכל החיים החברותיים והתרבותיים עומדים על התחרות ולא על הצדק והמשפט, אלא הכל נראה לפניו כחושך.

(רבי אורי לנגנר, אור האגדה כאן, עמ' 201)

[זה טעם המצוה ללוות אורח (סוטה מו ע"ב) - כי האורח שהיה זקוק לשולחנך מרגיש שנפחת ערכו בעיניך. וכשאתה מלווה אותו אתה מראה לו שאתה מכבד אותו ושנהנית מביקורו אצלך.]

(רבי יעקב פלקסר, אור תורה, בראשית, עמ' פט) לטקסט

[וכן אומר הזוהר שמי שאוכל מה שאינו שלו, מתבייש להסתכל במי שנותן לו. ולכן הנשמה נשלחה לעוה"ז, כדי שתיהנה אח"כ בעוה"ב מזיו השכינה ממה שיגעה בעוה"ז, ולא תצטרך לאכול לחם חסד, אע"פ שבזה מסתכנת שמא תחטא. ועל זה נאמר "ולחם עצלות לא תאכל", כשכל הפרק במשלי (לא) הוא על הנשמה, שהיא אשת חיל לגוף.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף קכא ע"ג) לטקסט

[לכן המלאכים שאין להם בחירה, ולכן לא מגיע להם שכר, מה שהם ניזונים מזיו השכינה היא בתורת חסד, ולכן הם מתביישים, ולכן בשעת שירתם הם מכסים את פניהם בכנפיהם כמו שנאמר (ישעיהו פרק ו פסוק ב) "בשתים יכסה פניו". רק ישראל שיש להם בחירה, ומקבלים את שכרם בעבור מעשיהם הטובים, ולא בתור חסד, אינם צריכים להתבייש.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף מד ע"ד) לטקסט

[לכן על הפסוק "ה' אורי וישעי", המדרש (ויקרא רבה פרשה כא סימן ד) אומר "אורי בר"ה", כי בראש השנה נקצב לכל אדם פרנסתו לכל השנה (ביצה טז ע"א), ועי"ז לא יצפה על שלחן אחרים, ולא יהיה לו חושך אלא אור.]

(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' מד) לטקסט

המצפה לשולחן חבירו עולם חשך בעדו וכו' חייו אינן חיים
20-23

והוא, שהרעב נוטל מאור עיניו של אדם, והמצפה לשלחן חבירו אף שיהיה רעב אין בידו לאכול כיון שבעל הבית עדיין אין ברצונו לאכול, וביני ביני תכבד עליו הרעב ואור עיניו אין אתו, ונמצא עולם חשך בעדו, כי לו נראה העולם חשוך אפילו בצהרים, ולדעתו בעדו חשך העולם. ואע"פ שאחר כך יאכל אינו מועיל לו האכילה, ונמצא שאפילו אותה אכילה שאוכל להביא עליו חיים הבל היא. וזהו דקאמר רב חסדא חייו אינן חיים, שהחיים שחושב להביא עם אותה אכילה אינן חיים, שאדרבא אותה אכילה מזיק לו.

(רבי אליהו הכהן מאזמיר, מעיל צדקה, סי' תקה)

כל המצפה על שלחן אחרים עולם חשך בעדו שנאמר נדד הוא ללחם איה ידע כי נכון בידו יום חשך וכו' שלשה חייהן אינם חיים ואלו הן המצפה לשלחן חבירו ומי שאשתו מושלת עליו ומי שיסורין מושלין בגופו
20-26

ונראה לפרש: כל הצופה ומביט מתי יעלה על שולחן חבירו, שנפשו איותה לעלות במעלות יתר על חברו, עולם חשך בעדו - יזכור שעולם חשך בעבור מידה זו, שבקשה הירח לעלות למעלה מן השמש, שנאמר נודד הוא תמיד ללחם איה אף כי ידע כי נכון בידו, כדי צורכו, זה היה סיבה ליום חשך... או נאמר, שידוע שהנר מאיר יפה כשהוא לפנים ולא כשהוא לאחור. וזה אומרו המצפה על שולחן אחרים - שישלחו לו בניו אחריו, היינו שיעשו בעדו צדקות ומעשים טובים, עולם חשך בעדו, לכן ילך לפניו צדקו.
שלשה חייהם אינם חיים - שהרשעים בחייהם קרויים מתים (ברכות יח ע"ב), ואלו הם: מצפה לשולחן אחרים - כדאמרן, שהוא אינו עושה ומצפה שישלחו לו בניו. ומי שאשתו מושלת עליו - שהולך אחר עצת אשתו - נופל בגהינם. או נאמר: אשתו הוא הגוף, שהוא כאשה נגד הנשמה, והולך אחר ענינים הגופניים ואינו משגיח על הנשמה. ומי שיסורים מושלים בגופו - לבטלו ולעכבו מעבודת ה' ית"ש, ואינו מושל הוא ביסורים, שלא להשגיח עליהם, כמו רבי עקיבא שהיו סורקין את בשרו והוא היה מתכוין לקבל עליו עול מלכות שמים (ברכות סא ע"ב), ואין לך אדם שאין לו יסורין, אבל מבעי ליה ליתובי דעתיה לעבודת ה'.

(רבי אליעזר פאפו, מגן האלף, לשבת תשובה, עמ' תשז-תשח במהד' תשע"א)

שלשה חייהן אינם חיים
23-24

וכאשר אין לו בנים הוא נוטה אל קצה והעדר המזרח, והעני הוא נוטה אל העדר הקצה שהוא מצד האחור, כי אין ספק כי מדת העני מתיחס אל האחור לשפלותו ופי' זה הוא ברור. וכן במסכת ביצה: ד' חייהם אינם חיים. וכאן אמרו חשובים כמתים, שהוא עוד יותר. וכאשר תבין זה כי אלו הם מתדמים לאלו כאשר תבין אמתת הדברים אלו רק תדע כי קשה רעת צרעת מכלום. (מהר"ל, חדושי אגדות נדרים סד ע"ב)

אין נקרא חיים אלא כשיש לו מנוחה, שמרגיש בחיים, ולא בעל יסורין השרוי בצער, וכמו שאמרו (פסחים קיג ע"ב): שלושה חייהם אינן חיים וכו', ופירש רשב"ם שמקפיד תדיר אין חייו חיים שאין לו מנוחה. ובביצה שלושה חייהם אינם חיים וכו', עיין שם גם כן, ביסורין וצער תדירי. וביומא (עא ע"א): שנים של חיים ושנים שאינם של חיים אלו וכו' עיין שם וברש"י.

(רבי צדוק מלובלין, דברי סופרים, אות ו)

שלשה חייהן אינם חיים ואלו הן המצפה לשלחן חבירו
23-24

המצפה לשלחן חבירו, מי שבעצמו לא יוכל לעבוד את ה' לא בתורה ולא בעבודה, רק שהוא עוזר ומושיע לחבירו, ועומד ומצפה הוא שזכות חבירו יזמינו על זה השלחן אשר לפני ה', הוא נהמא דכסופא בעוה"ב... כמו (ישעיהו סד, ג) "עין לא ראתה אלקים זולתך", שלא יראה בעוה"ב רק הקב"ה, ולא שחבירו מביאו לעוה"ב... "כל עמל האדם לפיהו" (קהלת ו, ז), אמרו חז"ל (ילקוט שם) לא לפי בנו ולא לפי בתו, כי שם צריך כל אדם לעמל עצמו... ולכן המצפה לשלחן חבירו חייו אינם חיים.

(רבינו חיים סופר, אשכול הכופר, כאן)

[העבד והגר אין להם זכויות, ומצפים לשולחן של האזרחים שיתנו להם לגור לידם, ואין להם חיים, כי חייהם תלויים מנגד, כי אינם יודעים מה יעשו עמהם אדוניהם, והפחד שובר את לב האדם. ועוד: הם מסתכלים באזרחים כאנשים בעלי מעלה גבוהה, ולומדים מהם איך לנהוג, עד שאין להם דעת עצמם במה שנוגע לחיי עצמם, וא"כ אינם חיים חיים של עצמם אלא חיקוי חייהם של אלו שהם אוכלים משולחנם.]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 35) לטקסט

שלשה חייהן אינם חיים וכו' ומי שאשתו מושלת עליו
23-25

וזה שאמרו דמי שאשתו מושלת עליו חייו אינם חיים, מבחי' סט"א הנקראים מתים, ושם הנוקבא שולטת.

(רבי אליעזר פישל מסטריזוב, עולם הפוך פרק פא)

ומי שאשתו מושלת עליו, הכוונה הגוף הוא להנשמה כהאשה להאיש, שהגוף הוא עזר להאדם, פלג גופו, אם זכה נעשה לו עזר, ואם לא זכה - כנגדו... כך אם זכה אדם בנשמה טהורה זכה וברה, אז היא מושלת על הגוף ונעשה הגוף עזר להנשמה... אבל אם הגוף מושל ח"ו על הנשמה, הוא רמז שאשתו מושלת עליו, ואז חייו אינם חיים אמיתיים.

(רבינו חיים סופר, אשכול הכופר, כאן)

שלשה חייהן אינם חיים ואלו הן המצפה לשלחן חבירו ומי שאשתו מושלת עליו ומי שיסורין מושלין בגופו
23-26

ת"ר שלשה חייהם אינם חיים... , ובגמרא פסחים קיג: שלשה חייהם אינן חיים הרחמנין והרתחנין ואניני הדעת. והקשו בתוס' סתירת הגמרות. ונ"ל לתרץ שמי שאשתו מושלת עליו הוא מן הרחמנין, שאינו יכול למשול באשתו מצד רחמנות שלו עליה. ומי שמצפה לשולחן חבירו הוא מאניני הדעת, מחמת בזיון. ומי שיסורין מושלין עליו הוא מן הרתחנין, מה שיעידו כן כל הרופא והנסיון מאמת.

(רבי יקותיאל וייס, דבר המלכה, הפטרת יום הכיפורים, עמ' קפא)

ודימו רבותינו את המצפה לשלחן חברו למי שאשתו מושלת עליו, כמו שאמרו: שלשה חייהם אינם חיים... שכל אלו השלשה דברים מתנגדים לעצם החיים, הוא החרות והשלטון של הנפש על עצמה מבלי לחץ מחוץ, ומבלי כח שלטוני נוסף על שלטון הנפש. ומי שאשתו מושלת עליו, הרי זה מנוגד לסדר השלטון הטבעי שבין הזוג, כמו שנאמר: "והוא ימשל בך" (בראשית ג, טז). שכן כח שלטונו של הבעל על האשה אינו מהוה אצלה כח ממשל נוסף על עצמותה, אלא ככח משלים, לפי שאשתו כגופו (ברכות כד ע"א), שאין יחס האשה אל הבעל בגדר קורבה, אלא של עצמיות, שהיא נכללת בהקף מציאותו - בממלכת חייו. לכן מה שהיא משועבדת לרצונו זוהי מעלתה וגדלותה הנפשית... אבל מי שאשתו מושלת עליו הרי זה מהוה כח נוסף זר, שלטון הנוצר מהתפוררות הסדר הממשלתי הטבעי, לכן חייו אינם חיים. ודומה לזה מי שייסורין מושלין בגופו, שבודאי ממשלה זו היא יצור הרע, שכן אלו פועלים נגד חייו. וכן מדמה את מי שמצפה לשולחן חבירו, ששלטון זה שיש לאחרים על נפשו במדה ידועה, מאחר שמחשבתו נתונה להם, הוא כח זר, ממשל נוסף על נפשו, אשר אינו ראוי להיות.

(רבי משה שלמה כשר, הגיונות, עמ' 133-134)

שלשה חייהן אינם חיים וכו' ומי שיסורין מושלין בגופו
23-26

ומי שיסורים מושלים בגופו, הכוונה עיקר עבודת אדם לעמוד לשרת לפני ה' בשמחה ובחדוה כמו (דברים כח, מז) "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה" וגו'... אבל אם עובד את ה' בסור מרע ועשה טוב והוא מלא עצבות, לא נרצה לפניו עבודתו, כמאמר חז"ל (שבת ל ע"ב) אין השכינה שורה מתוך עצבות. וזה מי שיסורים מושלים בגופו, שיש לו יסורים בקרבו מושלים בגופו כאשר עובד את ה', חייו אינם חיים אמיתיים.

(רבינו חיים סופר, אשכול הכופר, כאן)

לבאר הלשון יסוריו מושלים עליו, ולא אמרו "ומי שהוא בעל יסורין", נראה כי הדבר תלוי בבחירתו, שימשול הוא על יסוריו ולא להפך ח"ו, ע"י עצות חז"ל וקבלה דיסורי שהודיעו לנו, בברכות נ"ט ע"א: קבלה דיסורי שתיקותא ומיבעי רחמי, שראשית צריך לשתוק ולא לבעוט בהם אלא לקבלם באהבה, וע"י כך עוד יתוספו לו ימיו כמ"ש שם ה ע"א....: ואם קבלם באהבה מה שכרו - "יראה זרע יאריך ימים". וכן להתפלל שימתקו לגמרי כדי שיוכל לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לב, ועי"ז הוא ימשול ביסוריו, וגם שכרו אתו, וחייו חיים.

(רבי יוסף ארליך, מאמרי יוסף, כאן)

המצפה לשלחן חבירו
24
ומ"ש [פסחים נ ע"א - על הפסוק "אור יקרות"] אלו בני אדם שיקרים בעוה"ז - יובן ע"פ מ"ש רז"ל כל המצפה על שלחן אחרים עולם חשך בעדו. נמצא אור כינוי לעשירים.

(בן יהוידע פסחים נ ע"א)

[ישראל בחו"ל אין לו חיים אמיתיים, אין לו שביעות רצון, כי הוא גר בין אזרחים של מדינה זרה, וזכותו תלויה תלויה ברצונם, והוא "מצפה לשלחן חברו". לכן אמרו (אבות דרבי נתן פרק לד) "א"י נקראת חיים". אבל אין להסיק מזה שמותר לוותר על מצוות כדי לבוא לא"י, מצד פיקוח נפש של עם ישראל, כי בלי תורה אין חיים.]

(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 36) לטקסט

ומי שאשתו מושלת עליו
24-25

אוי לאב שנגלה באזניו כי בתו תבזה את בעלה, והחריש לה אביה, וראה ושמח בלבו, ויספר לאשתו ויאמר "זכינו לבת מושלת על בעלה והוא מתירא ממנה ואת כל חפץ לבה תעשה בלי שאלת פיהו אם טוב אם רע בעיניו". ואוי לבתו, אשה רעה, כי נכון בידה יום מר, יגיעו ויבואו ימי השילום, פעמים מאת ה' מן השמים ולפעמים מבעלה, כי לאו כל מוחא סביל דא. ואוי לו לאב, כי את אביה היא מחללת, ואומרים ארור שזו ילד וארור שזו גידל.

(רבי פנחס אליהו הורוויץ, ספר הברית, חלק ב, מאמר יג, פרק יז)

...ששמעתי אומרים בשם אדמו"ר הרה"ק רמ"מ מקאצק... שאברך אחד התנצל לפניו שאשתו מושלת עליו, והשיב לו: כתיב "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך", ואם הוא להיפך אז גם זאת הוא להיפך.

(רבי זלמן מנשה רובינשטיין, דקדוקי תורה, אסתר פרק א, דף נ ע"א)

ויש אומרים אף מי שאין לו אלא חלוק אחד ותנא קמא אפשר דמעיין במניה
26-27

ויש אומרים אף מי שאין לו אלא חלוק אחד, ות"ק אמאי לא חשיב לה, אפשר דמעיין במניה. הכוונה, כל מדה טובה נחשב לבגד וחלוק, כמו (זכריה ג, ד) "הסירו הבגדים הצואים מעליו וגו' והלבש אותך מחלצות", כי המדות רעות המה (ישעיהו כד, טז) "ובגד בוגדים בגדו", ומדות טובות המה בגדים לבנים, כמו (קהלת ט, ח) "בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר". ולכל עובד את ה' צריך להיות בגדים רבים לשמש בהם לפני ה' תחת בגדי כהונה, פעם עובד את ה' במדת רחמנות על עניים ודלים ולומדי תורה, ופעם עובד את ה' במדת אכזריות נגד רשעים וחטאים ומורדי אור... אבל מי שאין לו אלא חלוק אחד, שמידותיו נטועים כמסמרות ואינו יודע להפוך חלוקו, אלא תמיד רחמן, תמיד כעסן, תמיד אכזר, תמיד עניו... ויבוא עי"כ לרחם על אכזר ואוחז במדת רחמנות בלי תכלית טוב, אז חייו אינם חיים אמיתיים, וכמו שדרשו חז"ל (יומא כב ע"ב) בשאול המלך יען שריחם במקום שהיה לו להתאכזר, התאכזר במקום שהיה לו להיות רחמן. ות"ק סובר אפשר דמעיין במניה, הלא יש בכחו של אדם לתקן את מדותיו, לעיין במניה, ובידו להרגיל ולהתנהג במדותיו שיהיו שלמים תרומה לה', ולא שיהיה צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולחטוא באחת מהנה.

(רבינו חיים סופר, אשכול הכופר, כאן)



לה ע"ב

רב יהודה ורב נתן חד תני משילין וחד תני משחילין וכו' מאן דתני משילין לא משתבש דכתיב כי ישל זיתך ומאן דתני משחילין לא משתבש דתנן וכו' שחול שנשמטה ירכו

הנה קוטב פלוגתתם היא דחד תני בלשון תורה וחד בלשון חכמים. ומצינו כעין פלוגתא זו בסוכה נ ע"ב, דאיתא רב יהודא ורב עינא, חד תני שואבה וחד תני חשובה... מאן דתני שואבה לא משתבש דכתיב "ושאבתם מים בששון", ומ"ד חשובה לא משתבש דאמר ר"נ מצוה חשובה היא... ושם [בספר זה סי' סט] הוכחתי כי רב עינא הוא דנקט לשון תורה ורב יהודא לשון חכמים. וממילא גם הכא תסתיים שמעתתא.

(רבי ראובן מרגליות, שם עולם, אות נ)



לו ע"ב

ולא מרקדין

כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אמר הטעם דאין מרקדין ביו"ט, משום דיו"ט הוא פנימיות וע"כ אין שמחה אלא בבשר שלמים (פסחים קט ע"א) שהוא פנימיות, ועתה הוא ביין, שיין נמי הוא פנימיות ומיפקד פקיד (שם לג ע"ב), ומשנכנס יין יצא סוד (עירובין סה ע"א). וע"כ אין מרקדין, שזה באברים החיצוניים היפוך הפנימיות, ודפח"ח.

(רבי שמואל בורנשטיין מסוכאטשוב, שם משמואל, מועדים, שנת תרע"ב שמחת תורה)

ואלו הן משום רשות לא דנין והא מצוה קעביד לא צריכא דאיכא דעדיף מיניה ולא מקדשין והא מצוה קעביד לא צריכא (לז.) דאית ליה אשה ובנים לא חולצין ולא מיבמין והא מצוה קא עביד לא צריכא דאיכא גדול
משום רשות - פירש רש"י: שיש בו קצת מצוה אבל לא מצוה גדולה וקרוב הוא להיות דבר הרשות. עד כאן. ודבר זה צריך ביאור וגדר, איזה מצוה קטנה שנקרא רשות? והרי אמרו (אבות ב, א): הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה. ויותר יש לפרש על דרך שכתב רב האי גאון [המובא בספר המנהיג, דיני תפילת ערבית, סי' פה] דמצוה שאינה חיובית נקרא רשות, והיינו הני דהתם: דין - בדאיכא דעדיף, וחליצה ויבום בדאיכא גדול, דלא רמיא חיובא עליו. ומכל מקום אם עביד, הוא מצוה. וכן לקדש - ביש לו אשה ורוצה להרבות עוד. וחיובא ד"לערב אל תנח" [קהלת יא, ו; יבמות סב ע"ב] זה בשאין לו אשה, ובא לישא, ישא בת בנים, ולא כשיש לו אשה. וגם יש לומר דהכא אפילו ביש לו אשה בת בנים, גם כן אם הוסיף וקידש עוד איכא מצוה, אלא דהוא מצוה דרשות.

(רבי צדוק מלובלין, משיב צדק, אות יח, עמ' 247 במהד' הר ברכה)


לז ע"א

הבהמה והכלים כרגלי הבעלים
29

בש"ס ביצה: הבהמה והכלים כרגלי הבעלים. והיינו משום שהם מושפעים ממקום הבעלים, ותחומין יש לכל אחד, תחומו הוא שורשו למעלה כי אין לך דבר שאין לו מקום וכו' [אבות פ"ד מ"ג], וע"כ הלוקח כלי תשמיש מן הגוי צריך טבילה מפני שיצא מטומאתו של גוי לקדושתו של ישראל כבירושלמי (ע"ז פ"ה הל' ט"ו). ואם הבעלים צדיקים, נשפע ממקום קדושה, ולהיפוך להיפוך. אך כאשר זוכה מן הרשע במלחמה וכדומה, הנה דבר זה שהיה מושפע ע"י שר הארץ וממקום אשר לא טהור שב אל חיק הקדושה... כי חיות כל העולמות ואפילו צד הרע הכל היא מפאת הקדושה, כי הסט"א פגרים מתים, וחלקי הקדושה מפוזרים בכל המציאות להחיותם, ועתה כאשר שבו תחת יד הקדושה, הנה חלקי הקדושה עולים מן הטומאה לטהרה.

(רבי שמואל בורנשטיין מסוכאטשוב, שם משמואל, פרשת לך לך, שנת תרע"ג)

ונראה ע"פ מה דאיתא בפרקי דר"א [פרק מ] מענין דור המדבר ששמעו קולו של הקב"ה בסיני שלא שלטה בהם רימה ותולעה אף במיתתם ולא ראו טפת קרי מימיהם וכו', והיינו משום שאף גופם נתקדש בקדושה העליונה מאחר שבעודם בגופם שמעו את קולו וראו את כבודו ית"ש. והנה הבהמה והכלים כרגלי הבעלים ובהמתו של כהן אוכלת בתרומה, והטעם מפני שטפלין לגופו של אדם, והקדושה ששורה על גופו שורה נמי על הנטפלין אליו. וע"כ לגבי תחומין, שקדושת יו"ט ששורה אף על גופות בני ישראל, חלה נמי על הבהמה והכלים. וכן נמי לענין אכילת תרומה שקדושת הכהונה שחלה על גופו של כהן לאכול בתרומה, חלה נמי על בהמתו וקנין כספו. וע"כ דור המדבר שהיו כ"כ ברום המעלה התפשטה הקדושה גם על הנטפלין, וע"כ בהמתן של דור המדבר היתה בהן קדושה מענין קדשים לדורות, וע"כ נאסר להם בשר תאוה כעין קדשים בחוץ.

(רבי שמואל בורנשטיין מסוכאטשוב, שם משמואל, פרשת אחרי, שנת תרע"ד [ובדומה בפרשת לך לך, שנת תרפ"א, פרשת וירא, שנת תרע"ח, פרשת חיי שרה, שנת תרע"א, פרשת ויצא, שנת תרע"ב, פרשת תרומה, שנת תרע"ו, ופרשת שלח, שנת תרע"ב)

הבהמה והכלים כרגלי הבעלים
29

...מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בהא דשלמה המלך שאל מה' יתברך ליתן לו חכמה לעשות משפט, וכן כתיב (מלכים א' ג, כח) "כי ראו כי חכמת אלקים בקרבו לעשות משפט", משמע שלעשות משפט צריכין חכמה יתירה מבכל התורה כולה, וכן אמרו ז"ל (ב"ב קעה ע"ב): הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות. והענין כי להכיר ולברר בין היתר לאיסור, בין טהור לטמא ובין כשר לפסול, באשר שזה מצד הרע וזה מצד הטוב ומשתנים במהותם, אין כ"כ רבותא כמו להכיר בממון שהוא היתר לבד אלא אם שייך לזה או לזה. ומ"מ מבואר במדרש שנמלה אחת שהפילה חטה והיו הנמלים באין ומריחין בה ולא נטלוה מפני שהרגישו שאינה שייכת להם, ומוכח שממונו של איש שייך דוקא אליו ולא אל זולתו, וע"כ בהמת כהן אוכלת בתרומה ושביתת בהמתו, ובהמה וכלים כרגלי הבעלים, ע"כ במשפט לברר אם שייך לזה או לזה צריך ליתרון חכמה.

(רבי שמואל בורנשטיין מסוכאטשוב, שם משמואל, פרשת ויקרא, שנת תרע"ה [ובדומה פרשת חיי שרה, שנת תרע"ד, פרשת בשלח, שנת תרע"ד, פרשת דברים, שנת תרע"ז, ופרשת עקב, שנת תרע"ה])

אברהם אבינו ע"ה שלא רצה לקבל מרכוש סדום אף שמהדין היה שלו, כדין המציל מן הנהר ומן הגייס שאין ביד הבעלים להציל, מ"מ אברהם שאיחה את כל באי העולם היה עושה בעצמו שמירה יתירה, לבל יתחברו נמי כוחות שאינם ראויים. וזהו הרמז "אם מחוט", שחוט הוא מיוחד לתפירה שהוא ענין חיבור שתי חתיכות, ע"כ רמז בלשון "אם מחוט" שאינו רוצה בחיבור שאינו ראוי לו, כי הבהמה והכלים כרגלי הבעלים, וכמו הבעלים שהם אנשי סדום היו תכלית חלקי הרע, כן נמי רכושם, "ומגפן סדום גפנם ומשדמות עמורה", אף שנטהרו בבואם לרשותו, מחמת תוספת שמירה לא רצה לקחתם.

(שם משמואל, פרשת לך לך, שנת תרפ"א)

איתא ביערות דבש דענין הבישול והאפייה הוא באשר מחטא אדם הראשון נשתאב ארס של נחש בכל דבר, וטבע האש להוציא ולבטל הארס של נחש, ע"כ הכשר המאכלים הוא ע"י האש, עכ"ד. וע"כ י"ל שאברהם אבינו ע"ה אחר המילה שנפרד ממנו חלק הנחש, נסתלק גם הארס של נחש מכל אשר לו, כי הבהמה והכלים כרגלי הבעלים, ועכ"פ נחלש הארס עד שלא הוצרכו כל אלה להמשך זמן.

(שם משמואל, פרשת וירא, שנת תרע"ח)

גמלי אברהם יצאו זמומים שלא ירעו בשדות אחרים מפני הגזל. וגזל הוא ג"כ ענין עירוב, כי כל ממונו של אדם שייך דווקא אליו, והבהמה והכלים כרגלי הבעלים יוכיחו. ואברהם באשר תיקן את חטא עץ הדעת עירוב טוב ורע, ועליו נאמר "אשר לא הלך בעצת רשעים" - זה דור הפלגה, לכך יצאו גמליו זמומים מפני הגזל, היפוך עירוב טוב ורע.

(שם משמואל, פרשת חיי שרה, שנת תרע"א)

ובתנחומא: כיון שראו האבנים שהיו תחת מראשותיו כבודו של הקב"ה נמחו כולן ונעשו אבן אחת. ע"כ. והיינו דכל גשם יש לו ששה מרחקים, ד' רוחות מעלה ומטה וזהו גבולו ומדתו, ומחמת התגלות האלקות שעליהן נתבטלה מהותן ואבדו גבולן ומדתן, ע"כ נעשו כולן אחד. וזה שאמר ר"י [בראשית רבה פרשה סח, יא]: י"ב אבנים נטל אם מתאחות הן וכו', היינו כעין שאמרו ז"ל הבהמה והכלים כרגלי הבעלים, ואם הוא יש לו מדת הביטול לה' יתברך זה משפיע גם על כליו, ע"כ אמר אם מתאחות הן הרי יש בו בחי' הביטול לאמיתו ונעשה כלול כנ"ל, ע"כ יודע שהוא עתיד להעמיד י"ב שבטים.

(שם משמואל, פרשת ויצא, שנת תרע"ב)

הגדנו כמה פעמים בשם הזוה"ק דלעומת מה שהאדם בורח מדבר חיצוני בא לעומתו בקדושה. ונראה דלאו דוקא הוא לבדו נתעלה ונדבק בקדושה, אלא אתו יחד גם כל חלקי הקדושה שהיו מפוזרין בדברים שהוא בורח מהם, וכעין דאיתא במד"ר (ר"פ חקת) בפסוק "מי יתן טהור מטמא לא אחד" - העוה"ב מעוה"ז, והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בשם רבו אדמו"ר הרי"ם זצללה"ה שהפירוש הוא: כל כמה שמתרחק מעוה"ז זוכה לעומתו בעוה"ב, וגם כל חלקי הקדושה השייכים לשורש נשמתו המפוזרים בכל העולם נמשכין אחריו ועולין בהעלותו. וזה נרמז בדבריהם ז"ל הבהמה והכלים כרגלי הבעלים.

(שם משמואל, פרשת תרומה, שנת תרע"ו)

הא דאברהם לא רצה ליקח משלל סדום אף דמדינא המציל מן הנהר ומן הגייס הרי אלו שלו, מ"מ באשר התהוות הדברים היתה ביד הסדומים ובהמה וכלים כרגלי הבעלים, וכמו שהם מושפעים משלש הקליפות הטמאות לגמרי כן היו כל החפצים שלהם, ולא רצה אברהם לזכות בהם למען לא יתדבק בו דבר ששרשו משורש נחש.

(שם משמואל, פרשת שלח, שנת תרע"ב)

...מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אהא דאמרו ז"ל (שבת יד ע"ב): בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים יצאה בת קול ואמרה "בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני, חכם בני ושמח לבי" וגו'. שהרי שלמה המלך ע"ה שאל חכמה לעשות משפט, כי להכיר בין איסור להיתר אינה כ"כ רבותא, מפני שיש שינוי במהותם, אבל להכיר בין ממון של זה לשל זה, ששניהם היתר אלא שנמשך אחר בעליו, כאמרם ז"ל הבהמה והכלים כרגלי הבעלים, לזה צריך חכמה יתירה. וזה עצמו הוא הענין שתיקן עירובין, היינו אף ששניהם רשות היחיד, מ"מ נבדל הרשות ששייך לזה מלזה הבדלה רבה ודומה להבדל רה"י מרה"ר... והנה הא דאמרו ז"ל (יבמות צט ע"ב) בהמתם של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן, אף שאין לבהמה רוה"ק לידע שזה דבר איסור, הענין הוא משום דצדיקים אף שמזדככים היטב עד שגם בטבעם מעצמם אינם נמשכים אלא אחר הטוב והראוי אפי' בלי הוראת השכל... ובאשר הבהמה והכלים כרגלי הבעלים נמשכת גם עליהם בחי' זו, והבהמה באשר יש לה רצון לעשות דבר או לחדול, אם בעליה נמשך בטבעו מעצמו אחר הטוב והראוי, גם בהמתו נמשך רצונה וחפצה בטבעה אל הטוב והראוי אף שאינה יודעת ואינה מבינה מאומה... ומעתה אין תימה מחמורתו של ר' פנחס בן יאיר שהרגישה דבר איסור שהיה טבעה נוטה לטוב.

(שם משמואל, פרשת חיי שרה, שנת תרע"ד)

יש בזה דבר עמוק עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהא דאמרו ז"ל (שבת יד ע"ב): בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים יצאה בת קול ואמרה "אם חכם בני ישמח לבי גם אני", כי שלמה המלך ע"ה שאל חכמה לעשות משפט, אף שהחכמה נצרכת לכל דבר שבעולם, ביותר הוא בעניני המשפט, כי בין איסור להיתר, טהור לטמא, כשר לפסול, ההפרש גדול, שזה מצד הקדושה וזה מצד החיצוניות, ונקל לעמוד עליו מלעמוד על ממון אם הוא שייך לזה או לזה, ששניהם ישראלים ושניהם מצד הקדושה, אלא שזה שייך דוקא לזה כאמרם ז"ל הבהמה והכלים כרגלי הבעלים, ובהמתו של כהן אוכלת בתרומה, לזה צריכין חכמה יתירה וניתנה לשלמה המלך ע"ה. וע"כ גזר על עירובין שהם נמי בדומה לו, שבין רה"י שהוא עולם היחוד לבין רה"ר עלמא דפרודא ההפרש גדול ואסור להוציא מזה לזה, ושלמה גזר אף מרשות היחיד של זה לרשות היחיד של זה אף ששניהם רה"י, שלרגלי עומק חכמתו מצא הפרש גדול ביניהם, ודומה לרה"י ורה"ר.

(שם משמואל, פרשת בשלח, שנת תרע"ד)

אמרו ז"ל (שבת יד ע"ב): בשעה שתיקן שלמה המע"ה עירובין ונט"י יצאה ב"ק ואמרה "בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני". וביאר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה, דהנה מבואר בכתוב (מלכים ב' ג ודברי הימים ב' א) ששלמה ביקש מה' יתברך חכמה לעשות משפט, אף כי כל התורה היא בירור בין טוב לרע כשר ופסול טהור וטמא, יש יתרון למשפט שמברר למי שייך הממון לזה או לזה אף ששניהם יהודים ולשניהם באה השפעה מסטרא דקדושה, מ"מ ממונו של אדם שייך דוקא אליו, וכאמרם ז"ל הבהמה והכלים כרגלי הבעלים, ולברר את זה הוא רבותא יותר מלברר בין הבא מסטרא דקדושה להבא מסט"א, וע"כ למשפט צריכין חכמה יתירה. וז"ש (ב"ב קעה ע"ב): הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות. וע"כ שלמה המלך ע"ה מצד בחינת חכמה שבו היה אצלו נמי ההפרש בין רשות של זה לרשות של זה אף ששניהם מסטרא דקדושה, מעין הפרש בין רה"י שמסטרא דקדושה לרה"ר עלמא דפרודא.

(שם משמואל, פרשת דברים, שנת תרע"ז)

דברי כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בהא דאמרו ז"ל (עירובין כא ע"ב): בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים יצתה בת קול ואמרה "בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני". כי שלמה שאל את החכמה לעשות משפט, כי להכיר בין איסור והיתר, שזה מצד הקדושה וזה מצד אחר, איננה כ"כ רבותא כמו להכיר בממון אם הוא שייך לזה או לזה ששניהם יהודים, שרכוש שניהם בא מצד הקדושה אלא אם הוא שייך לזה או לזה, שממונו של אדם יש לו שייכות אליו כאמרם ז"ל הבהמה והכלים כרגלי הבעלים, זוהי רבותא וצריכין לזה חכמה יתירה, וכאמרם ז"ל (בבא בתרא קעה ע"ב) בדיני ממונות: שאין לך מקצוע בתורה יותר מהם. וזה עצמו הוא ענין עירובין שרה"י היא מצד הקדושה ורה"ר היא מקום החיצונים, ושלמה המלך ע"ה בחכמתו ראה שיש לעשות הפרש בין רשותו של זה לרשותו של זה אף ששניהם מצד הקדושה.

(שם משמואל, פרשת עקב, שנת תרע"ה)

[ראה גם שם משמואל שהובא לעיל טו ע"ב]


הן מודעת זאת שהאדם יש לו איזה רגש של קשר נעלם לקניניו וחפציו, וכמו שגם לדינא אמרו בב"מ (דף לח, א): אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבין של חברו, ולענין תחומין אמרו בביצה: "הבהמה והכלים כרגלי הבעלים", כי רשות הבעלים שורה עליהם, ואמרו "כל הנוטל פרוטה מאיוב מתברך" [ב"ב טו ע"ב], ולהפך כתיב (משלי כג, ו): "אל תלחם את לחם רע עין", כי רוח הבעלים שורה על קניניו, והוא כעין כח הפועל. ואם שנעלם ממנו תוכנו ומהותו בכ"ז הננו רואים כי כך הוא. והכח הנעלם הזה פועל גם על הבעלים לקשר אותו בקשר אהבה לחפציו וקניניו, וכל דבר שבא להתיר את הקשר הזה ולהפריד את הבעלים מקניניו מסבב לו דאבון לב ומפח נפש, וע"ד שאמרו בברכות (דף ה, א): אדם מוכר חפץ לחברו, מוכר עצב ולוקח שמח, כי המוכר מרגיש שיש לו להפריד את הקשר שיש בינו לקניינו.

(רבי יצחק יעקב ריינס, אור חדש על ציון, שער ד, פרק י [הובא בקרני אורה, עמ' מה])

השואל כלי מחבירו מערב יום טוב כרגלי השואל
32

...שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דגר שנתגייר אין כלי תשמיש שלו צריכין טבילה, ונדמה לה לנתעברה ואח"כ נטרפה, שהטריפות חלה על העובר באמצעות האם, כן פקעה הטומאה מן הכלים, וחלה עליהם קדושת ישראל באמצעות טבילתו של הגר, עכ"ד. וע"כ רכוש שהיה בידם ורשותם של ישראל בשעת יציאתם ממצרים, ואפילו השואל כלי מחבירו הוא כרגלי השואל אם השאילו מערב יו"ט, כמו שפקעו רשותם וכח טומאת המצרים מישראל, כן היה ברכוש שהיה בידם מביזת מצרים, ע"כ לזה איננו זקוק לכח האזוב. אבל הביזה שבאה לידם לאחר מכאן צריכה טהרה.

(רבי שמואל בורנשטיין מסוכאטשוב, שם משמואל, מועדים, סוכות יום א, שנת תרע"ז)


לז ע"ב

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הלכה כרבי דוסא ומי אמר רבי יוחנן הכי והאמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה

בררנו בפנים [עמ' כ] כי יפוי כח משנתו של רבינו הקדוש על שאר ערכי המשנה הוא היותה חתומה בהסכמת בית ועדו הגדול והכרעתם, ולכן גם אשר סתמו ע"פ דעת יחיד נחשבה כדעת רבים. ובכן יש שאמרו בשם ר' יוחנן כי הלכה בכל מקום כסתם משנה... אבל יש שלא נקטו כלל זה, לאשר גם בבית ועד הלזה עוד לא התקבצו כל חכמי התורה שבימיו, ועדיין היתה אז תורה גם מבחוץ, מחכמי הדור שלא היו באותו מנין, ולפעמים רבים היו החולקים על דעת אותו יחיד שהכריעו רבי וסייעתו כמותו... ובזה נעמוד על אשר סבר רבה בר בר חנה שר' יוחנן לא נקט כללא שהלכה כסתם משנה בכל מקום. ראה יומא יב ע"א שאמר רבב"ח בשם ר' יוחנן הלכה כר' יוסי ולא כסתם משנה.

(רבי ראובן מרגליות, יסוד המשנה ועריכתה, בירורים, טו, עמ' סה-סו)

ושניא בהמה דקא ינקי תחומין מהדדי אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין חששו שתיק רב

רב... והוא רבי אבא המוזכר בזוהר... והוא היה גדול החברים אצל ר' שמעון ור' אלעזר בנו, והיה רבו של רבי חייא בחכמה הזאת... ואשכחן נמי בגמרא פעמים רבות דרב כהנא ורב אסי מקשו ליה ושתיק רב, והשתא מבעי לן לאודועי דבכולהו דוכתי טעמא רבא ומסתבר הוה ליה לרב בסתרי תורה למימרא דלא כוותייהו, ואע"ג דשתיק להו בקהל עם משום "כבשים ללבושך" [משלי כז, כו; חגיגה יג ע"א], דהדר פריק להו בלחישה... ובפרק משילין גבי בהמה של שני שותפים, חמירא ליה לרב יניקת תחומין מהדדי שלא לערב קדש בחול כנודע תחום שבת.

(רמ"ע מפאנו, מאמר שברי לוחות)


לח ע"א

כי סליק רבי אבא אמר יהא רעוא דאימא מלתא דתתקבל

כל ת"ח שאינו קשה כברזל אינו ת"ח... א"ל רבי אבא לרב אשי... דכתיב (דברים ח, ט) 'ארץ אשר אבניה ברזל', אל תקרי אבניה אלא בוניה" - עי' ברכות כד: וסנהדרין צח. ותמורה כט. ביצה לח חולין נז. [מאמרים של ר' אבא שמבטאים את חיבתו לא"י ולתורתה].

(גליון רבי צבי יהודה, תענית ד ע"א)

תתאמצו ותתרגלו להתפלל לה' יתברך בכל עת ובכל שעה על כל דבר ועל כל ענין, על כל פעולה ועל כל מאורע. וכן ליתן שבח והודיה לה' יתברך על כל טובה וחסד שמגיע לו בכל עת ובכל פעם. ומדות אלו מצינו ברז"ל בגמרא ובראשונים ז"ל, עי' ברכות דף ס, הנכנס לכרך אומר יהי רצון וכו' שתכניסני לכרך הזה לשלום... ובמסכת ביצה לח כי סליק ר' אבא אמר יהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל.

(הנהגות צדיקים, התעוררות והדרכה מרבי שמואל תפילינסקי, סי' י אות ג)

[איך ייתכן שהוא ירצה למצוא חן, ולא לומר את ההלכה כדין, אלא שייטב בעיני החכמים? ומדוע אמר זאת רק בעלותו לא"י, ששם מנעימים זה לזה בהלכה ולא בבבל ששם היו נלחמים זה בה בסברה (סנהדרין כד)? דווקא בבבל היה צריך להתפלל שיתקבלו דבריו. התשובה היא שהוא הרחיק ראות, שאחרי דורות, התלמוד הבבלי יתעלה על פני התלמוד הירושלמי, וגם בני א"י יורו הלכה מהבבלי. והוא רצה להיות ממזכי הרבים, שעל ידו יתקבל התלמוד הבבלי לבני א"י. ולכן התפלל על זה כשעלה לא"י.]

(רבי ברוך גוטליב, בס' דברי בצלאל, הקדמת חתן המחבר) לטקסט


לח ע"ב

משה שפיר קאמרת

"הנך שוכב עם אבותיך וקם" - אם "וקם" קאי אשלפניו, מורה אמעלת תלמוד גדול, אשר על כן נשמת משה רבינו ע"ה מתפשטת בס' רבוא בכל דור, כמו שאמרו בזוהר. וזהו שמצינו פעמים בתלמוד משה שפיר קאמרת, כלומר אתה שפיר קאמרת מכח הניצוץ של משה רבינו ע"ה שנתפשט בך. ועל זה רומז "הנך שוכב" - אף על פי שאתה שוכב, קימה יש לך בס' רבוא בכל דור ודור.

(של"ה, מסכת שבועות, תורה אור, אות לב)

נשמתו של משה רבינו ע"ה היא נשמת אדם הראשון הכולל כל הנשמות, ונתפשטה בשת שהיה בדמותו ובצלמו תחת הבל, ומשת למשה כנודע. וישראל הם ס' רבוא נשמות כמנין ס' רבוא אותיות התורה, נמצא משה רבינו ע"ה הוא הכלל וכל ישראל פרטיו... וזה הענין בזוהר, משה רבינו ע"ה מתפשט בכל דור ודור, כי תמיד מסתעפים ומתנוצצים ששים רבוא מששים רבוא. וזה ענין שנקרא "משה רבינו", ולמה לא נקרא "רבינו משה" כמו שאנו קורים לאיש המעלה ומקדימים הרבנות לשמו... כי משה אפילו לאחר פטירתו מתפשט בכל דור ודור. וזהו פירוש מה שמצינו לפעמים בגמרא משה שפיר קאמרת, כלומר הניצוץ של משה מתנוצץ מאוד בקרבך, על כן שפיר קאמרת.

(של"ה, מסכת שבועות, תורה אור, אות צב)

ואולי שירמוז באומרו "תצוה" על דרך אומרם ז"ל (תיקוני זוהר תיקון סט) כי כל תלמיד חכם יש לו ניצוץ מנשמת משה, ולזה רז"ל היו קוראים זה לזה משה, כי הוא זה המדבר בבחינת נפש הלומדת תורה. והוא אומרו "ואתה תצוה", על דרך אומרו (תהלים צא, יא) "כי מלאכיו יצוה לך" שהוא לשון צוותא, ליווי לאיש ישראל הנכבדים, וכבר ידעת כי אין חשיבות אלא באמצעות עסק התורה.

(אור החיים, שמות כז, כ)

כבר פירשו במה שאמרו משה שפיר קאמרת, כי תלמידי חכמים בכלל נקראים משה, והוא כי כבר פירשו במה שאמרו יעקב לא מת [תענית ה ע"ב], משה לא מת [זוהר ח"א לז ע"א], והיינו כי נשמתם ונפשם לא נסתלקו למעלה, רק הם מתקשרים עם נשמות החיים להגין על הדור, וביחוד משה נשמתו ונפשו תמיד נקשרת עם חכמי הדור ואדוקה בהם, נפשו קשורה בנפשם, כי הוא מקור החכמה והמדע והתבונה בתורה, שהיא ממרום קדשו, אשר ה' יערה רוח ממרום על לומדי תורה, הוא למשה לבד, כי הוא עיקר הצינור המקבל חכמות אלקים, ועל ידו יושפעו לישראל להיות נשמתו כלולה בהם, וזהו מאמר חז"ל [נדרים לח ע"א]: מתחילה ניתנה תורה למשה לבדו, והוא נהג טובת עין להנחיל לישראל, ולכך נקראת תורת משה, ולכך משה מתדבק בכל לומדי תורה לשמה, ולא עלתה נשמתו למעלה, רק תמיד שרשה דבוק עם נשמת צדיקים ותלמידי חכמים. וזהו "ולא ידע איש את קבורתו" [דברים לד, ו], כי הוא קבור בגולה עם כל חכמי הדור, ולכן כל תלמיד חכם נקרא משה.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש ח)

ועיקר כוונתם מה שאמר משה "וכי חמדה גנוזה שאתה משתעשע בה בכל יום" וכו' [שבת פט ע"א] ר"ל כיון שהתורה היא שעשועיו ית', בכל יום מתחדשת בחידושים אחרים מה שלא נתגלה ביום שקדמו, א"כ א"א שתהיה נתינת התורה בשלמותה לי לבדי, רק לצדיקים ות"ח שבכל דור. והשיב לו הוא ית' שכוונתו במ"ש "לך אצל בן עמרם" [שבת שם] באמת כן היה, שכל ת"ח וצדיקים שבדור נקראים על שמו, כמ"ש בש"ס בכמה מקומות משה שפיר קא אמרת וכו', וכידוע שנשמתו מתלבש בכל דור בת"ח שבדור, וחידושים שהם מחדשים כאילו הוא עצמו חידשם ועסק בהם, ולכן נקראת התורה על שמו. והוא מצד מעלת מדרגת משה יותר מכל ת"ח וצדיקים שבעולם, מצד שזכה למדת ענוה יותר מכולם כמ"ש (במדבר יב, ג) "והאיש משה עניו מאד" וכו'. והתורה נמשלה למים, לומר לך מה מים יורדים מגבוה לנמוך אף ד"ת אין מתקיימים אלא במי שדעתו שפלה וכו' (תענית ז ע"א). ולכן נשמתו הולכת ומתלבשת בכל דור בת"ח וצדיקים שבהם.

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים), שבת פט ע"א)

גניזתו בגחון [זוהר בראשית כו ע"ב] הוא סוד גלותא וקבורה דיליה בין ת"ח ומתגלה בהם. אבל "ולא ידע איש את קבורתו" - לית מאן דאפיק מיניה חכמה דאיהו מלגאו [זוהר כי תצא רעט ע"ב] - הלכה למשה מסיני... ושם גם ת"ח שבדור אין מתגלה להם, רק מוצאים טיפין טיפין לבד, והוא מ"ש שגם משה לא ידע וכו'. והם ניצוצי ת"ח שבדור, שבהם נתעלם נשמת משה וכמ"ש בש"ס בכ"מ משה שפיר קאמרת.

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים), סוטה יד ע"א)

ומשה רבינו ע"ה, שהוא בסוד הדעת כידוע, דעל כן נקרא דור המדבר "דור דעה", כמו שאמרו (מדרש רבה חוקת) על פסוק "ודרדע", כי הוא כולל הנפשות כולם מצד הדעת, והוא הפנימיות דנפש... משה רבינו ע"ה הוא הפנימיות של כל נפשות דישראל, היינו השגת הדעת שמצד שורש ומקור הנפש מאותיות התורה, והוא הדעת שבנפשות כל ישראל שבכל הדורות. ועל כן איתא בגמרא משה שפיר קאמרת בענין דברי תורה, בתמיה, איה הדעת שלך? ובכל דור יש גם כן נפש או נפשות של ראשי אלפי ישראל הכוללים כמה אלפים נפשות. ויש ראשי הדור שהם כוללים נפשות כל אותו הדור דוגמת משה רבינו ע"ה, ובהם שורש ממשה, וכמו שאמר האריז"ל על לשון משה שפיר קאמרת, דגדול הדור נקרא כן, שהוא ניצוץ משה רבינו ע"ה עצמו המתגלגל בכל דור.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת שקלים (אחרי פ' משפטים), אות א, דף נה ע"ב-ע"ד)

ומשה רבינו ע"ה הוא היה נפש הכוללת כל החכמה כולה, שהם כל נפשות חכמי ישראל כידוע, שלכן אמרו משה שפיר קאמרת. שחלק החכמה הכלולה בנפש כל חכם לב הוא חלק מחכמתו של משה רבינו ע"ה, שהוא היה המוריד החכמה לברואי הארץ. ולכן קראו משה על שם חכמתו.

(רבי צדוק מלובלין, שיחת מלאכי השרת, פרק שני אות לט, עמ' 183 במהד' הר ברכה)

ומשה רבינו ע"ה הוא נותן התורה והחכמה לישראל, שלכן נקראו חכמי ישראל בשם משה בדברי חז"ל (ביצה לח ע"ב וסוכה לט.), שהוא הכולל כל כוחות הדעת שבישראל שהוא הידיעה וההכרה הברורה.

(רבי צדוק מלובלין, שיחת מלאכי השרת, פרק רביעי, אות כט, עמ' 212, במהד' הר ברכה)

איתא בזוה"ק [משפטים קכ ע"א] על פסוק "מה שהיה הוא שיהיה" [קהלת א, ט] דזה קאי על משה רבינו, כי ר"ת מה שהיה הוא וגו' הוא משה. וכן הוא בתיקונים [תיקוני זוהר, תיקון סט]. דהנה משה רבינו ע"ה הוא דגל התורה. בשעה שקבל משה רבינו התורה מסיני, היתה בקבלה הזאת קבלת אחריות שקיבל עליו על מהימנותא דיליה שיראה להתאמץ בדבר שישראל יקיימו התורה לעולם. לא מיבעיא בימיו, ראֹה ראינו מה שעשה עם ישראל, אף גם אחר מותו קיבל עליו לבוא בגלגולים לצדיקי הדור ולכל אדם הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים, וכמבואר בס' הגלגולים על משה. [וזה שאמרו בגמ' משה שפיר קאמרת].

(רבי שלמה רבינוביץ מרדומסק, תפארת שלמה, פרשת וזאת הברכה)

...במה שאמרו חז"ל (גיטין ס ע"ב) לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל כי אם בשביל דברים שבע"פ שנאמר "כי על פי הדברים האלה כרתי עמך ברית ועם ישראל" (שמות לד, כז)... שאם היה תורה שבע"פ כתוב, לא היה אגודת הצבור ניכרת, כי מה שמצריך שיהיה צורך בבתי דינין ומרכז של סנהדרין הוא רק מפני שלא הכל נאמר בכתב, ואם היו כתובים היה כל אחד מוצא כל ספקותיו לפי דעתו בגוף התורה לבד, מה שהיה יוצר מזה מכשול במעשה, כי לא כל אדם יכול לברר ההבנה למעשה, אפילו אם הכל נכתב. עוד היה כח המאחד בטל... ובאשר הברית לא יתכן כי אם על הכלל כולו, ומכל שכן לפי מה שביאר בעקידה (עקדת יצחק, שער צט) ענין הברית, כי הבחירה אע"פ שישנה בחק היחיד, נמנעת היא בחק הציבור. ע"כ לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל כי אם בשביל דברים שבע"פ שמאחדים כלל ישראל ע"י הצטרפותם לת"ח, וזהו "כרתי אתך ברית ועם ישראל" עַמך, היינו משה רבינו ע"ה ות"ח שבכל דור, שכל אחד ואחד מכוחו, כדברי חז"ל בלשונם "משה שפיר קא אמרת". וזה הברית לא יתכן כי אם בשביל דברים שבע"פ.

(אוצרות הראי"ה, כרך ב עמ' 175 = הגדה של פסח, עם פירושי הרב ר' אברהם יצחק הכהן קוק, עמ' רא)

ישנן נשמות כאלה של צדיקים עליונים, שנסירתם לא נגמרה, והם אינם מוכשרים כי אם להסתכלות עיונית, ולהשכלה גבוהה ונישאה מכל ערכי ההויה המוגבלת כולה, ומצד חפצם לזכות את הרבים הולכים הם וננסרים... ומתחברים בנועם ד' באספקלריא המאירה, המדרכת את העולם המעשי כולו, כמשה אשר ידעו ד' פנים אל פנים. משה שפיר קאמרת.

(ראי"ה קוק, ערפילי טוהר, עמ' ק-קא, ד"ה הנשמה)

בגמרא, תלמידי חכמים לפעמים נקראים 'משה', "משה שפיר קאמרת". כל תלמיד חכם מופיע בו המשך גילוי תורה ולימודה, ויש בו משהו מנשמת משה רבינו ע"ה. ברמב"ם [פירוש המשנה, הקדמה לפרק חלק] במיוחד מתברר שהשוואת כל נבואה לנבואת משה רבינו היא בגדר של כפירה בתורה.

(שיחות הרב צבי יהודה, פרשת בהעלותך עמ' 88-89)

כל תלמיד חכם הוא חתיכה של משה רבינו, צינור מיוחד של מציאות התורה בתוכֵנו. ואין זו מליצה שכל תלמיד חכם הוא מנשמת משה רבינו, וגם נקרא משה: 'משה שפיר קאמרת'. מכל חלקי גדלותו של תלמיד חכם מופיעה דרגת משה רבינו. הלב, המח, האישיות של תלמיד חכם, הם הופעה וגילוי של תורה, של סיני, של נשמת משה.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, ישראל ואומות העולם סע' 5, עטורי כהנים, גליון 108, שבט תשנ"ד)

בגמרא מופיעה הרבה פעמים המליצה "משה שפיר קאמרת" - אנחנו כולנו שזוכים באיזו מידה להתגדל בתורה, זוכים אנו בזה להאחז בכנף של שפע חיים, המגיע לנו ממעמד הר סיני, ממשה רבינו.

(שיחות הרב צבי יהודה, פרשת שופטים עמ' 272)

על דברי הנצי"ב (קדמת העמק, ב, עמ' 13, שאילתות דרב אחאי גאון) שכתב: "...עוד יש להבין מאמרם ז"ל... ויתן אל משה ככלתו, א"ר לוי ארשב"ל מה כלה מתקשטת בכ"ד קישוטין, כך ת"ח צריך להיות זריז בכ"ד ספרים. ולכאורה אינו מובן מאי שיאטא דת"ח לכאן, הא ויתן אל משה כתיב והכי מיבעי למימר מלמד שקשטו למשה בכ"ד ספרים...", העיר רבינו: "וכל ת"ח אמתי הוא המשך של משה, ואמר רב ספרא לרבא משה שפיר קאמרת, שבת קא: ופירש"י רבנו בדורו כמשה בדורו, ובסוכה לט: פירש"י גדול הדור, ובחולין צג. פירש"י תלמיד חכם, ויתכן שהוא ערך מיוחד לת"ח שהוא קבוע בעסק תורה".

(שיחות הרב צבי יהודה, פרשת בהעלותך עמ' 88-89, הערה 86)

אחיכו עליה אמר להו גולתיכו שקלי

[בדרך צחות, יש לפרש ע"פ האמור בסנהדרין ז ע"א שמי שמפסיד בדין ישמח. כך ר' אבא אומר: האם זכיתי בדין לקחת מכם את לבושכם, שבגלל זה אתם שמחים?]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף לט ע"ד)


לט ע"ב

רש"י - מים שעלו בכדו הן המבוררין מן השמים לחלקו

פעם אחת למד הסוגיא דשילהי ביצה פירוש רש"י ז"ל, שכל אחד ממלא - שהמים "שעלו בכדו הן המבוררין מן השמים לחלקו"... וסיפר מעשה שהיה אצל הרבי מנעשכיז ז"ל, פעם אחת אצל הסעודה הביאו לו צנצנת יין, ונתן גם כן לאחרים גם מאותו הכלי, והיה יינו טוב מאוד, שאין בנמצא כמוהו, והיה לפלא מאוד, והיין שנתנו לאחרים גם כן מאותו הכלי היה גרוע, שלא היו דומין ליינו כרחוק מזרח ממערב. ועיין בבבא בתרא (צו ע"ב) חמרא אכתפיה דמאריה שאור וכו'.

(רמתים צופים, מפי ר' שמחה בונם מפשיסחא, אות כב [דף סו ע"ב במהד' תרס"ח])


מ ע"א

אין משקין ושוחטין את המדבריות אבל משקין ושוחטין את הבייתות אלו הן בייתות הלנות בעיר מדבריות הלנות באפר. גמרא. למה לי למימר משקין ושוחטין מילתא אגב אורחיה קא משמע לן דלשקי אינש בהמתו והדר לשחוט משום סרכא דמשכא תנו רבנן אלו הן מדבריות ואלו הן בייתות מדבריות כל שיוצאות בפסח ורועות באפר ונכנסות ברביעה ראשונה ואלו הן בייתות כל שיוצאות ורועות חוץ לתחום ובאות ולנות בתוך התחום רבי אומר אלו ואלו בייתות הן אלא אלו הן מדבריות כל שיוצאות ורועות באפר ואין נכנסות לישוב לא בימות החמה ולא בימות הגשמים ומי אית ליה לרבי מוקצה והא בעא מיניה רבי שמעון בר רבי מרבי פצעילי תמרה לרבי שמעון מהו אמר לו אין מוקצה לרבי שמעון (מ:) אלא גרוגרות וצמוקין בלבד איבעית אימא הני נמי כגרוגרות וצמוקין דמי ואיבעית אימא לדבריו דרבי שמעון קאמר וליה לא סבירא ליה ואיבעית אימא לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי אין מוקצה אלא לדידכו אודו לי מיהת היכא דיוצאות ורועות בפסח ונכנסות ברביעה ראשונה דבייתות הן ואמרו ליה רבנן לא מדבריות הן

ידוע אומרם ז"ל כי יעקב ועשו חילקו העולמות, יעקב נטל עוה"ב ועשו נטל עוה"ז, ולכן ישראל בעוה"ז הם בעוני ובדלות שאין להם חלק בזה העולם. וכל זה הוא כדי להגדיל ולהאדיר שכרם לעוה"ב שכולו טוב וכולו רוחני. אמנם העוה"ז כולו תוהו והבל שאין בו ממש ויעבור והנה איננו. זהו אומרו אין משקין ושוחטין את המדבריות, אין משקין כוס הגלות והעוני והדלות, ושוחטין וממיתין את המדבריות, שהם אומות העולם, שהם חיצוניים, שנטלו חלקם עולם החיצוני, אבל משקין ושוחטין את הבייתות שהם עדת ישראל זרע קודש, שהשקה אותם כוס התרעלה בגלות המר והנמהר בעוני ובדלות, והעני חשוב כמת [נדרים סד ע"ב]. ונקראים בייתות, שנטלו לחלקם עולם הפנימי וכל מגמתם לזכות לו. או מה שנקראו אוה"ע מדבריות, שהולכים אחר הנאת גופם שהוא חיצוני, וישראל נקראו בייתות, שהולכים אחר נשמתם שהיא פנימית. אלו הן בייתות הלנות בעיר, ר"ת בעיר - ב'ע'בודת ר'צון י'וצרם, שהיא שורש נשמתם. [ז ע"ב] או בעיר - שכל חפצם ומגמתם לזכות לעיר אלהינו הר קדשו שהוא עוה"ב. או בעיר היא אותיות עברי, שלא נעקר שם יהדות מהם, על דרך אומרם ז"ל או יהודי או צלוב [שמות רבה פרשה מב, ט], שאף בסובלים כמה צרות בימי הגלות, עם כל זה בני ישראל נחתי, בני ישראל סלקי. אלו הן מדבריות הלנות באפר, שהם האומות הלנים באפר, ראשי תיבות ב'תאות א'כילה פ'ריה ור'ביה, שכל תאותם להשביע ולמלאת גופם שהוא חיצוני. או באפר, הולכים אחר עצת היצר, על דרך "רועה אפ'ר לב הותל הטהו" [ישעיהו מד, כ]. או באפר היא אותיות בפאר, שיושבים בפאר וגדולת מלכות דשנים ורעננים. ע"כ לשון המשנה.
גמרא. למה ליה למימר משקין ושוחטין וכו'. הוקשה לו למה נגזר עליהם גלות ומיתה, והא קיי"ל דהעני חשוב כמת ודי להם באחד מהם. והשיב מלתא, יהא צירוף מת לא, וכי שייך לומר שלא ימותו? הלא זו כדרך כל הארץ, היינו אומרו אגב אורחיה, כאורח כל ארעא היא, "ואין מידי מציל" כתיב, והכל אומרים בפיהם שימותו. ואי אית לך לאקשויי לא תפול אלא על העוני והדלות. ואח"כ השיב קמ"ל דלישקי איניש בהמתו והדר לשחוט משום סרכא דמשכא, דהיינו שגזר עליהם כ'ב יכו'ל להשקותם מי המשרה, מים הזידונים, הם כוסות הגלות. וכינהו כב' יכו'ל בשם איניש, שהוא ברא את כל הנבראים מאין ליש, כי איניש, אם תחלוק אותה לשני תיבות, יהיו לך אי'ן י'ש. או איניש, אם תחליף אות נו'ן שבה באות מ'ם בתשר'ק, תהיה ר"ת "ה' איש מלחמה ה' שמו". או איניש גימטריא ע"ה שלום, שהוא שמו של הקב"ה. וכינה עדת ישראל בשם בהמתו, כי היא מוכנה לעבודתו ולשירותו ית' כשור לעול וכחמור למשאוי. ואח"כ לישחוט אותם משום סרכא דמשכא, שיוסר מהם זוהמת הנחש הנסרך ונדבק בהם מחטא אדה"ר, כי אי אפשר לה להתפרש מהם כי אם ע"י המיתה דוקא, כידוע כל זה מדבריהם ז"ל.
או משום סרכא דמשכא, על דרך אומרם ז"ל טעם על מה שאמרו ז"ל [סוטה ה ע"א]: כל אדם שיש בו גסות הרוח אין עפרו ננער, שנאמר הקיצו ורננו שוכני עפר, שוכבי עפר לא נאמר אלא שוכני עפר, מי שנעשה שוכן לעפר בחייו. ע"כ. וביארו המפרשים ז"ל טעם הדבר, שלעתיד בעת תחיית המתים יטעון ס"מ שהוא קנה כל המתים בשינוי, דמעיקרא הוו בשרא והשתא עפרא, ושינוי קונה. והנה מי שהוא עניו שנעשה שוכן לעפר בחייו אין בו שום שינוי, כי אף בחייו עפר יקרא, ולא מצי ס"מ לטעון מידי, אבל מי שיש בו גסות הרוח הויא ליה טענה אלימתא, משו"ה אין עפרו ננער. ע"כ.... זה אומרו לישקי איניש את בהמתו והדר לישחטה משום סרכא דמשכא, דהיינו להשקות אותם כוס העוני והדלות כדלעיל, [ח ע"א] ואחרי זה מיתה באחרונה, משום שלא ישאר לו לאותו האיש שום סריכות ושום התאבקות בהם עד שימשוך אותם תחת רשותו ויקנה אותם קנין גמור. או סרכא בא'ת ב'ש גחלת, שע"י העוני ינצלו מגיהנם, שאברהם בירר מלכות חליפיה.
עוד הוסיף לבאר: ת"ר אלו הן מדבריות, שהם האומות, כל שיוצאות בפסח, שהולכות אחר שיחה נאה בעיר זה, ורועות באפר כדלעיל, ונכנסות ברביעה ראשונה, שאין להם ממצוות התורה אלא שבעה מצות בני נח, והם הרביע ראשון מהמצות שעתיד הקב"ה ליתן להם לעתיד לבוא שלושים מצות, כאומרם ז"ל על פסוק "שלושים כסף", אלו שלושים מצות שעתיד מלך המשיח ליתן להם לאומות העולם [ירושלמי ע"ז פ"ב ה"א], ע"כ, ושבע הם רביע שלשים. היינו אומרו ונכנסות ברביעה ראשונה דוקא, ואף זה אינם מקיימים כראוי. ואלו הן הבייתות, הם עדת ישראל, שיוצאות ורועות חוץ לתחום, שאף שיוצאות חוץ לתחום הקדושה ורועות, הוא לצורך טרפם ומחייתם, ואח"כ תכף ומיד באות ולנות בתוך התחום, ושמא דמרייהו לא אעדי מנייהו, ובתורתו יהגו יומם ולילה, הם נקראים בייתות, שאורות לבית ה' לעולם הפנימי, ועליהם נאמר "נשבעה [בטוב] ביתך" [תהלים סה, ה].
אמנם רבי בא לומר אלו ואלו בייתות הן, שאף אוה"ע אם מקיימים שבע מצות נקראים חסידי אוה"ע ויש להם שכר טוב בעמלם ואתיין לעלמא דאתי, ולטעמה אזיל רבי שהשיב לאנטונינוס [ע"ז י ע"ב]: מייתינא לך לעלמא דאתי, והקשה לו והא כתיב "שמה אדום ומלכיה", א"ל מלכיה ולא כל מלכיה, שריה ולא כל שריה, דלדידיה חסידי אוה"ע זוכים לעוה"ב ג"כ. אבל מי הם המדבריות? הם שיוצאות ורועות במחשבות און ומרמה, ואינם נכנסות לישוב, אינם שבים לנפשם לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, לא בנערותם, שאדם חם בטבעו, ולא בימות הגשמים [בזקנותם], שאדם קר בטבעו, הם הם המדבריות בודאי שאין להם שום חלק בעולם הפנימי כלל.
אחר זה הוקשה לו: ומי אית ליה לרבי מוקצה, אדם שהוא קצוי ושאנוי מהאומות זוכה? והא בעא מיניה ר"ש ברבי מרבי, פצעילי תמרה לר"ש מהו, דהיינו ששאל ממנו, אותם הגרים המתגיירים מחמת שלחן מלכים או מחמת יראה, מהו? ונקראו פצעילי תמרה, פ'ץ על'י תמרה, דהיינו שכשראה ישראל זקופים כתמר, פתח פיו וקיבל על עצמו להתגייר, או מחמת יראה, כמו גרי מרדכי ואסתר, מהו? זוכים או לא? והשיבו רבי: אין מוקצה לרבי שמעון אלא גרוגרות וצמוקים בלבד, דלית ליה לר"ש שום גר שיזכה אלא אם נתגייר בזמן שישראל שרוים בצער בזמן הגלות הזה, שהם יבשים מכל טוב ומצטמקים בעוני ובדלות, כאמרם על פסוק "מי גר אתך עליך יפול", מי גר אתך בעניותך עליך יפול [יבמות כד ע"ב]. כיוצא בו אמרו אין מקבלין גרים לימות המשיח מהאי טעמא. ור"ש אזיל לטעמיה [ח ע"ב] שאמר בזוה"ק בפ' בראשית, בפסוק ואלה תולדות השמים, וז"ל: לאו יאות עבד משה דקביל ערב רב ואטיל ה'א בינייהו ע"כ. ופי' הרב הקדוש בעל כתם פז ז"ל: כל מי שבא להתגייר שלא לשם שמים אלא לשלחן מלכים או מחמת מורא ופחד, אין נשמתו מהקדושה אלא מהקליפות, ואין להם חלק בקדושה עכ"ל. וע"ש שהאריך הרבה. וערב רב לא באו אלא לשלחן מלכים. עלה בידינו שאין הגרים זוכים ומורים על עצמם שיש להם חלק בקדושה אלא אם נתגיירו בזמן הגלות. א"כ, מדקא משיב לו רבי לבנו אין מוקצה לר"ש אלא גרוגרות וצמוקים, על כרחך לומר שאין לו שום אדם מוקצה מאוה"ע זוכה אלא מי שנתגייר בזמן הגלות ונצטמק בעוני ובדלות, ואיך אתה אומר שהוא סובר אף מי שמקיים ז' מצוות בני נח זוכה?... אמנם רבי לא ס"ל הכי, אלא סובר אפי' מקיים שבע מצות בני נח זוכה. ואבע"א, לדבריהם דרבנן קאמר, לדידי לית לי מוקצה, אין אלו קרויים מוקצה אלא זוכים, ולדידכו הודו לי מיהת מאחר שנכנסות ברביעה ראשונה, שמקיימות ז' מצות שהם רביע א' מהשלושים הנזכרות, שהן בייתות הן וזוכות, וא"ל לא, מדבריות הן, שאף שמקיימים אותן, הן חושבין שניתנו להם ע"י נביאם, ואנן בעינן שיאמינו שניתנו להם ע"י משה רבינו ע"ה. זה אומרו מדבריות הן, שחושבות אותם שהן חוץ לדיבור משה, ומשו"ה אינם זכות כישראל שלהם לבדם ניתנה הארץ, ארץ החיים.
או נבאר בדרך אחרת. ידוע כי לימוד התורה נקרא השקאה, על דרך אומרם "הוא דמשק אליעזר", שדולה ומשקה מתורת רבו לאחרים [יומא כח ע"ב]. ואמרו בסוכה [נב ע"א]: עתיד הקב"ה לשוחטו ליצה"ר וכו'. ואמרו שלעתיד לבוא יהיו לומדים תורה מפיו יתברך, שנא' "וכל בניך למודי ה'" וכו' [בראשית רבה פרשה צה, ג]. והנה ישראל נגאלו בגאולה ראשונה שהיא גאולת מצרים ולא זכו לזה, אבל לעתיד לבוא יזכו במהרה בימינו אמן. זהו ביאור המשנה: אין משקין ושוחטין את המדבריות וכו', ר"ל לא זכו המדבריות שהם גאולי מצרים, שנגאלו לצורך עוה"ז שהוא עולם חיצוני, ללמדם ולהשקותם תורה מפיו ית', ולא לשחוט את יצרם, אבל משקין ושוחטין את הבייתות, שהם גאולי המשיח, שגאולתם לעולם הפנימי, שיזכו ללמוד תורה מפיו יתברך ולשחוט את יצרם כאומרם ז"ל. והיינו מה שאמר הכתוב "וכל בניך למודי ה'", שזוכים ללמוד תורה מפיו ית', ועוד "ורב שלום בניך", שיתבטל מהם יצה"ר ויהיו שרויים ברוב עוז ושלום, על דרך אומרם ז"ל שאין לך מלחמה קשה כמו מלחמת היצר. ע"כ...
[ט ע"א] ואמר אלו הן בייתות, הלנות בעיר, שהם גאולים האחרונים הפנימיים, הלנות בעי'ר ראשי תיבות ב'גן ע'דן י'נוחו ר'וחם. ואלו הן מדבריות, הגאולים הראשונים החיצוניים, הלנות באפר, בעוה"ז שכולו הבל וכעס, שכן באפר צירוף א'ף ר'ב, שכל ימיו לא ישקוט ולא ינוח, הוא רץ אחר הזמן והזמן רץ אחריו עד זיבולא בתרייתא, וכל ימיו מכאובים בעוונותינו הרבים.
גמרא. למה ליה למימר משקין ושוחטין תרתי, בחדא סגייא, דמאחר שזוכים ללמוד מפיו ית', בודאי יעקר יצה"ר מלבם ותורתם משתמרת בקרבם, ולמה לי לשוחטו, דהא מלתא אגב אורחיה, שיכרת אגב אורחיה, ותהיה מלתא לשון כריתה כמו "כי אמילם" [תהלים קיח, י], אגב אורחיה - אורח י-ה, בשומעו תורת ה' שהיא [אורח ה'] יעקר מלבם, ולמה צריך שחיטה? והשיב קמ"ל דלישקי איניש בהמתו, שהיא כנסת ישראל, כדלעיל, והדר לישחוט. אף שהשקה אותם ולמדם מפיו ית', עם כל זה אח"כ ישחוט אותו היצר. ונתן טעם למה, משום סרכא דמשכא, שלא יהיו כמו שעשו בגאולה ראשונה, שאף שבשעה שקיבלו התורה נעשו חירות מיצה"ר, עם כל זה נסרך ונדבק בהם עד שפיתה אותם ועשו את העגל, והפך הקערה על פיה, וחזר העולם לקלקולו הראשון. זה משום סרכא דמשכא.
ת"ר אלו הן מדבריות ואלו הן בייתות וכו'. מדבריות הם הגאולים הראשונים שיצאו לצורך עוה"ז שהוא חיצוני, הם שיצאו בפסח ממצרים ונתעכבו במדבר ונכנסות ברביעה ראשונה, שנכנסו לארץ ישראל שהוא מקום דשן ורענן ונאה לישיבה ולשכיבה, והיינו רביעה. ונקט ראשונה, שהיא נבראת תחלה. ובא הרמז שתיבת רביעה עם האותיות גימטריא "ארץ" עם הכולל.
ואלו הן בייתות וכו', ר"ל הם הגאולים האחרונים, שגאולתם היא לצורך עולם הפנימי, שייגאלו ע"י ביאת משיחנו בעגלא ובזמן קריב, כל שיוצאות ורועות חוץ לתחום, שיושבים בעוה"ז שהוא עולם החיצוני, שהוא חוץ לתחום עוה"ב, ובעת בוא דברו באות ולנות בתוך התחום, שהוא עולם הפנימי שהוא עוה"ב, שתיבת תחום אותיות חותם, והיא חותמו של הקב"ה שהוא אמת [שבת נה ע"א], והיא עלמא דקשוט כידוע.
או חוץ לתחום ותוך התחום, דע כי אותיות החיצוניות של תיבת תחום הם אותיות מ'ם תי'ו, והם מת, שהיו חוץ לתחום בעוה"ז שהוא עולם המוות, ובביאת הגואל באות ולנות בתוך התחום, שהם אותיות חי'ת וא'ו, שהם מורים על החיים כמ"ש הראב"ע ז"ל בפסוק "כי היא היתה אם כל חי" [בראשית ג, כ]: ומה שנקראת חוה, כי אותיות אהו'י מתחלפות ובאה אות וא'ו במקום יו"ד. ע"כ. ולדידן א"כ כאלו כתיב יו"ד, ונדרשת חי. ויהיה ביאור הענין: יכנסו מחוץ התחום שהוא עולם המוות לתוך התחום שהוא עולם החיים, והוא אומרם "הוא ינהגנו על מות" [תהלים מח, טו], עולם שאין בו מוות.
[ט ע"ב] רבי אומר אלו ואלו בייתות הן וכו'. ר"ל אף גאולי מצרים, אילו לא חטאו היו נכנסין לגן עדן התחתון ע"י משה רבינו ע"ה כמאמרם ז"ל. א"כ נחשבות בייתות הן אילו זכו. אלא מי הם הנקראים מדבריות? כל שיוצאות ורועות וכו' ואינם נכנסים לישוב וכו', דהיינו ישראל היושבים תחת האומות, שיוצאות ורועות במחשבות און ומרמה, ועושין רצון יצרם, ונעשקים תחת יד הממלכות בעוונם, וגוזרים עליהם בר מינן השמדות וגזירות, וע"י תשובתן ניצולין מהן. וההצלה הזאת אינה נקראת בייתות אלא הצלה מדברית שאינה הצלה גמורה, על דרך אמרם: אכתי עבדי אחשורוש אנן [מגילה יד ע"א], ע"כ, לפי שאינם נעתקים מתחת ידם לגמרי. זה אומרו ואינם נכנסים לישוב לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, ר"ל אין נעתקים מתחת ידם ונכנסים לבית מושבם ולארצם ולנחלתם לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, בין שתהיה הגזירה תקיפה כגון העברה על דת בר מינן, בין שתהיה הגזירה רפה כגון על הממון או על הגוף, אף שיגאלו מאותה הגזירה, עם כל זה הם תחת רשותם, אלא בודאי גאולתם מדברית.
אח"כ הוקשה לו ומי אית ליה לרבי מוקצה וכו'. ומי אית ליה לרבי האי סברא, דגאולי מצרים אילו זכו לא היה עוד גלות, והיו נכנסין תכף ומיד לעולם הפנימי, והלא עדיין יש עליהם ק'ץ שנים שחסרו מת' שנים של גזירת בין הבתרים שלא השלימו אותם במצרים, שכן כתבו המפרשים ז"ל, אילו השלימו אותם הק'ץ שנים לא נשאר עוד גלות, ואיך אתה אומר שגאולי מצרים נקראים בייתות, ואותן הק'ץ מה תהא עליהם? זהו מוקצה, ק'ץ מה'ו, ר"ל אותם הק"ץ שנים מתי יושלמו? והא בעא מניה, ואם יקשה והרי הם מוטלים עליהם ומחוייבים בהם והם המבוקשים, היינו אומרו והא בעא מניה. ואם יקשה עליך, מאחר שלא נשלם הזמן למה מיהר הוצאתן קודם תשלום הזמן הראוי? והשיב רבי שמעון, ר"ת ר'אה ב'ני י'דידיו ש'נכנסו מ'חנות ע'שוקים, שהם הקליפות, והגיעו לן', דהיינו שנאחזו במ"ט שערי טומאה, ואילו נשתהו רגע היו נכנסים לשער החמשים והיו נטמעים חלילה, משום הכי דילג על הקץ. וא"ת והלא אמרו ריבוי העם השלים המנין, שמה שהיה ראוי לעשות בת' שנים עשו אותו בר"י שנים, ועוד אמרו קושי השיעבוד השלים המנין, זהו מה שסיים ברבי מרבי, פצעילי תמרה, דהיינו ברבי, בריבוי עם, או מרבי, פצעילי תמרה, מריבוי העינוי והמרירות והפצעים שסבלו על העבודה, היא השלימה המניין, וא"כ לרבי שמעון, לפי טעמו של ר"ש, שאמרנו שלפי שראה אותם שהגיעו למ"ט שערים ובקשו ליכנס לשער החמשים משום הכי מיהר הוצאתם, והשיב אין מוקצה לר"ש אלא גרוגרות וצמוקים, דהיינו דלפי טעם ר"ש שהוא התקרבם לשער החמשים, ולא נשאר עליהם גזרת ק"ץ שנים, אף לפי טעם ר"ש אלא גרוגרות וצמוקים, קושי השעבוד שנצטמקו ונצטערו, השלים המנין. או גרוגרות וצמוקים, שאין כל הת' שנים עינוי, אלא יש מהם [י ע"א] גרות ויש מהם שיעבוד, זהו גרוגרות ירמוז לגירות, וצמוקים ירמוז לעינוי, ונשלם המנין. וא"כ אילו זכו היו נכנסים לגן עדן התחתון ואין כאן עוד גלות. וכי תימא אנו בגלותנו כמה ענויים סבלנו וכמה הרפתקי עדו עלן, ואנחנו לא נושענו. והשיב אי בעית אימא, ר"ל אם רצית למהר הקץ, כי תרגום "וחש" [דברים לב, לה] - "ומבע", אימא מילי דאורייתא, על דרך "כי יתנו בגויים עתה אקבצם" וכו' [הושע ח, י]. הני נמי כגרוגרות וצמוקים, ר"ל עסק התורה יועיל למהר קץ כקושי השעבוד. ואבע"א לדבריו דר"ש קאמר, שילמוד דברי הזוהר שהוא דברי ר"ש, שהוא מסוגל הרבה אף שהוא לומד ולא ידע מה קאמר. זה אומרו וליה לא ס"ל, שילמוד אף שאינו סובר. ואבע"א לדבריהם דרבנן, שילמוד משנת חסידים, שנאמר "כי יתנו בגוים" וכו' שהיא משנה וביאורה שהוא התלמוד שהוא מכונה לידים, והיינו אומרו לדידי, הם אותיות יד ליד, על דרך "ידיו רב לו" [דברים לג, ז], ולית ליה מוקצה, אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה [ברכות ח ע"א], ובמקום ההוא אין אחיזה לקליפות. זהו לית ליה מוקצה. או לית ליה מוקצה, שאין עליהם עוד גזירת ק"ץ שנים. אלא לדידכו הודו לי מיהת על גאולי מצרים שהן בייתות אילו זכו. וא"ל רבנן לא, מדבריות הן, שלא נגאלו גאולה שלמה, שכך אמר לו רחמנא למשה, "אהי'ה אשר אהי'ה", אני הייתי עמהם בשעבוד זה אני אהיה עמהן בשעבוד אחר [ברכות ט ע"ב]. א"כ עדיין יש גלות אחר, ופדיונו עד עת בא דברו, אז יקיים מאמרו ויבנה בית הדרו וחיש נעלה ברנה לתוך דבירו.

(רבי אברהם הכהן, ולבש הכהן, דף ו ע"ב-י ע"א)

אלו הן מדבריות ואלו הן בייתות מדבריות כל שיוצאות בפסח ורועות באפר ונכנסות ברביעה ראשונה ואלו הן בייתות כל שיוצאות ורועות חוץ לתחום ובאות ולנות בתוך התחום רבי אומר אלו ואלו בייתות הן אלא אלו הן מדבריות כל שיוצאות ורועות באפר ואין נכנסות לישוב לא בימות החמה ולא בימות הגשמים מי אית ליה לרבי מוקצה והא בעא מיניה רבי שמעון בר רבי מרבי פצעילי תמרה לרבי שמעון מהו אמר לו אין מוקצה לרבי שמעון (מ:) אלא גרוגרות וצמוקין בלבד איבעית אימא הני נמי כגרוגרות וצמוקין דמי

[יש לרמוז שיחכמים סוברים כרשב"י בברכות לה, שצריך ללמוד תורה כל יום בבוקר ובערב, ולכן מי שיוצאים בפסח לעבוד את האדמה ונמצאים ב"אפר" תמיד ונכנסים לישוב רק ברביעה ראשונה, כשנגמרת מלאכתם בשדה ואינם עוסקים בתורה, הם מדבריות - רומז למה שנאמר בקידושין מא שמי שאינו לא במקרא ולא במשנה אינו מן היישוב, אלא הוא שייך למדבר. ואילו מי שיוצאים בכל יום חוץ לתחום קצת לפרנסתם, ובאים ולנים בכל יום תוך התחום כדי ללמוד את לימודם הקבוע, הם "בייתות" - מן הישוב. ואילו רבי סובר כר' ישמעאל, "הנהג בהם מדת דרך ארץ", כמו בנו (אבות פרק ב משנה ב) "רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", ולכן אומר שגם מי שיוצאים הרבה זמן למלאכתם הוא "בייתות", כיון שבימות הגשמים, כשהם פנויים, הם באים ללמוד תורה. (עט ע"ב) ורק מי שפורק עול תורה לגמרי, שאינו נכנס לישוב לעולם, הוא "מדבריות". וקושיית הגמרא "ומי אית ליה לרבי מוקצה" רומזת למה שאמרו (ברכות ה ע"א) "נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורין וכו' מה ברית האמור במלח מלח ממתקת את הבשר אף ברית האמור ביסורין יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם", שיוצא מזה שיסורין מועילים רק למי שיש לו קצת לחלוחית של יראת שמים, כמו בשר. אבל רבי שסובר במנחות כ שגם מי שמביא עצים כקרבן צריך למלוח אותם, שהמלח ממתיק גם עץ, סובר שיסורין מועילים גם למי שאין לו שום לחלוחית של יראת שמים. ועל זה שואלת הגמרא, וכי רבי סובר שיש מוקצה, שאומר שמי שפורק עול תורה לגמרי הוא "מדבריות", והוא מוקצה מהעולם, הרי הוא סובר שאף אדם אינו מוקצה, ויסורין יכולים לתקן כל אדם? (עט ע"ג) והרי רבי אמר שפצעילי תמרה (רומז לרשעים, כמו שנאמר בב"מ קה ע"א ש"פריצי זיתים" רומז ל"פריצי עמך") אינם מוקצים לפי ר"ש, ורק גרוגרות וצימוקים הם מוקצה, שדחו אותם בידיים, ורומזים למי שלמד תורה ופירש, שעליו אומר רשב"י שהוא "מעוות לא יוכל לתקון" (חגיגה ט). ותירצו, שגם אלו שלא נכנסים לישוב לעולם הם כמו גרוגרות וצימוקין, ששנה ופירש.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף עט ע"א-ע"ד) לטקסט

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמה | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | צרו קשר

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | השיטה | EXAMPLE |
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US