לב ע"ב

עתירי בבל יורדי גיהנם הם
12

יש לדקדק למה קאמר עתירי בבל יורדי גיהנם הם ולא קאמר "יורשי גיהנם הם", כדברי התנא [אבות ה, יט]: תלמידיו של בלעם הרשע יורשים גיהנם? ויראה דקאמר יורדי גיהנם לומר דנכנסים בגיהנם ויורדים עד המדורא התחתונה שבו, וכיון שנדונין שם כדי רשעתם עולין ואין ירושה להם גיהנם לעולם כאומות העולם דירושה להם, אבל ישראל אפילו מי שיורד בו מטה מטה כעתירי בבל... סוף סוף עולים כיון שקבלו תורה מסיני.

(רבי אליהו הכהן מאזמיר, מעיל צדקה, סי' תקד)

עתירי בבל יורדי גיהנם הם וכו' הני מערב רב
12-15

החליט וקאמר עתירי בבל יורדין לגיהנם וכו' אף דמסתמא אית להו מצוות אחרות, דאל"כ תקשי פשיטה. יובן ע"פ מאי דאיתא במסכת תוריות דף יא ע"א... אשריהם צדיקים שמגיע להם כמעשה הרשעים של עולם הבא בעוה"ז, ואוי להם לרשעים שמגיע להם כמעשה הצדיקים של עולם הבא בעוה"ז... וא"כ לכאורה קשה, איך זכו עשירי בבל לעושר בעוה"ז, כיון שהקב"ה מביא עליהם יסורים בעוה"ז שלא יירשו גיהנם? אלא ודאי מוכרח לומר שהם מערב רב, ולכן מביא להם הקב"ה טובה בעוה"ז שכר איזה מצות שעשו בעוה"ז, כי הקב"ה אינו מקפח שכר כל בריה, ולכך שפיר קאמר שהם יורדים לגיהנם בהחלט.

(רבי מאיר ורג'אני, מאור עינים, כאן)

עתירי בבל יורדי גיהנם הם כי הא דשבתאי בר מרינוס וכו' הני מערב רב קא אתו דכתיב וכו' וכל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו
12-19

ויש לדקדק טובא, א, שהראיה שמביא מהפסוק הנ"ל אינו ענין וראיה מזה למאמר שהמה יורדי גיהנם רק שהמה מערב רב, וגהינם מאן דכר שמיה. גם שמתחיל להביא ראיה לדבריו הנ"ל שהוא דבר אחד ומסיים מפסוק הנ"ל לדרוש... כל המרחם כו' בידוע שהוא מזרע של אברהם אבינו... ואין להם שייכות... ויש ליישב בע"ה, דהנה בגמ' ב"ב פ"א תניא... אם הקב"ה אוהב עניים למה אינו מפרנסן, אמר ליה כדי להציל אנו בהם מדינה של גהינם. והנה בעירובין פ"ב... אלו דמחייבי דינא דגהינם חדא שעתא וקא אתי אברהם אבינו וקא מסיק ליה... הרי לפנינו מאמר רז"ל דמחמת שני דברים הם הגורמים להצלת אדם מדינא של גהינם, אחד... שאם העשירים יפרנסו להעניים בזה יהיו נצולים מדינא של גיהנם... ושנית היא עוד התקנה אחרת... ע"י שאברהם אבינו מציל את זרעו מדינא של גהינם... ולפי זה אתי שפיר... דר' נתן אמר עתירי בבל יורדי גהינם הם, והוצרך להביא ראיה מהא דר' מרינוס שדרש מפסוק הנ"ל שני דברים... אמר הני מערב רב קאתי, דהיינו שאינם זרעו של אברהם אבינו שיוכלו להינצל מגהינם, ואפילו הכי אם היו נותנים צדקה ומפרנסים לעניים היו ניצולים מטעם השני... שע"י שמפרנסים את העניים ניצולים הנותנים להם מדינא של גהינם.

(רבי צבי הירש כ"ץ, מראה עיני הכהן, דף טו ע"ב)

הני מערב רב קא אתו
15

הכיתות הנוגעות בחייהם של ישראל לשום איבה בין ישראל לאביהם שבשמים, לבטל אחדותן של ישראל וקדושתן ע"י מרידה בתורה בכלל, להשפיק בילדי נכר ודעות רעות שהם כרקב לישראל, הם אינם פורחים מרוח העם... רק מרוח משחית חיצוני נולדו. על כן לא יתדבקו בישראל להיות עצם מעצמי האומה, כי אם בהכינם להם מפלגה ושיטת כיתה מסויגת, יתפרדו מעל אהלי יעקב ויטמעו בין העמים, כי לא לה' המה, וכדברי חז"ל על כיו"ב 'הני מערב רב קאתו' או מסטרא דערב רב.

(ראי"ה קוק, עין איה, ברכות י, פסקא קכד, עמ' 49)

הני מערב רב קא אתו וכו' כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו
15-17

אפילו פושעי ישראל שאמרו דמלאים מצוות כרימון, היינו במצות הצדקה וגמילות חסדים בפרט, דבזה אפילו פושעי ישראל בגופן קרקפתא דלא מנח תפילין ושאר רשעי ישראל היותר גדולים שאין בהם שום לחלוחית של מצוה, מכל מקום הם מלאים גם כן במצות הצדקה וגמילות חסדים שישנו בכל זרע ישראל, שהם רחמנים וגומלי חסדים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל אם לא אותן דמערב רב קאתו כמו שאמרו. ועל כן לא ידח נדח מזרע ישראל אפילו מהיותר גרועים בתכלית, יש בהם איזה שורש טוב בהעלם הנטוע מאבותם בהיותם זרע אברהם יצחק ויעקב, שיצא לפועל באיזה מעשה של צדקה או גמילות חסדים שעשה מימיו לנפש אחד מישראל... וזהו נגד אברהם אבינו ע"ה, שהוא הראשון שהקים עמוד של גמילות חסד בעולם... ועל כן הוא העומד להציל כל ישראל מדינה של גיהנם כמו שאמרו (עירובין יט.).

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, בראשית, מאמר קדושת שבת, מאמר א, דף א ע"ג-ע"ד במהד' לובלין)

הני מערב רב קא אתו וכו' כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו וכל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו
15-19

ויש אחרים התולים את עצמם במאמרי הזוהר הסתומים, המדברים לפעמים על דבר הענין של הערב רב, והתפרדות שלהם מכלל ישראל, לפני הגאולה השלמה, והם לוקחים את כל דברי הסודות הקדושים הללו, שהם עומדים ברומו של עולם, דברים כפשוטם, ומרבים עי"ז מחלוקת בישראל, והם לא ידעו ולא יבינו. כי היסוד של הסימן של הערב רב, הוא בנוי בדבר המדות הטהורות היסודיות של ישראל בכלל... וכהא דביצה לב, ב, בעובדא דשבתאי בר מרינוס, דאמר, הני מערב רב קאתי, וכל המרחם על הבריות, בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, וכל שאינו מרחם על הבריות, בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו. ועיקר הסימן היסודי של הזוהר הוא כמ"ש בבראשית כה, ב, בעניני הסוגיא דערב רב שם, שהם אינם חוששים לטובת ישראל, והם נוטים לאומות העולם יותר מלישראל, אם יחזון לישראל בדוחקא מתרפין מינייהו, ואית לן רשו לשיזבא לון ולא בעאון, ומתרפין מאורייתא ומאלין דמשתדלין בה, למיעבד טב עם עובדי כו"ם. ועוד סימן לערב רב, שהם מזלזלים בתלמידי חכמים, שע"ש כך נקראו ענקים לגריעותא, דמזלזלין לאלין דאתמר בהון "ענקים לגרגרותיך" [משלי א, ט]. ובודאי כך הוא המדה של כל אלה ששונאים את האומה בכלל, וכופרים בסגולותיה, שהם מבזים את התורה ותלמידי חכמים ביסוד דרכם הרעה, מה שאין כן אלה המודים בסגולת האומה, אעפ"י שיהו עדיין רחוקים מקדושה בדרך אמת, מ"מ עלולים להכיר ולידע שהתורה היא נשמתן של ישראל, ומתפארים הם עכ"פ לפי מושגם "בספרותנו העתיקה" ומכבדים אותה, וממילא מכבדים הם ג"כ במדה ידועה את לומדיה, וכשמתנהגים עמהם בנחת כראוי לדברי חכמים שבנחת נשמעים, הם ג"כ נכנעים מפני הדר קדושתה של התורה, מפני שסוף סוף אחדותן של ישראל מאירה בהם איזו הארה מקודשת, וחפצים הם תמיד לעבוד דוקא בעד הכלל, ולא להתרפות מלעזור לישראל בשעת דחקן. איך אפשר לומר על עם ד' אלה, שהם חלילה בכלל ערב רב? ד' ישמרנו.

(מאמרי הראיה, חלק א, עמ' נט-ס)

כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו
16-17

מדת יעקב אבינו ע"ה (זוהר ח"א קמו.) דאחיד בתרין סיטרין, כי גוף הרחמנות נמשך מצד מדת אברהם אבינו ע"ה, דגמילות חסדים גם כן הוא רחמנות. וכן אמרו בביצה כל שמרחם על הבריות בידוע שמזרעו של אברהם אבינו ע"ה. ותלו באברהם, דגוף הרחמנות בצדקה וחסד נמשך ממנו. אלא שהוא היה מרחם על בני אדם ערלים וגוים, שלא היו אחרים בימיו... ועי"ז הוא שיכול להמשיכם אחר כך להתגייר, ולולא האשל שנטע להמשיך בני אדם אליו ע"י חסדו וצדקתו עמהם לא היה מגיירם אחר כך. ועל כרחך הרחמנות וגמילות חסדים שלו היה עליהם בעודם גוים... כי מדתו היה בהתפשטות שלא נתבררה עדיין בצמצומים כפי התורה. ועי"ז יצא ממנו פסולת בישמעאל, שהוא החסד דסיטרא אחרא, המלא תאוות רעות. אבל יעקב הוא שלמות הרחמנות, כאשר הוא מצומצמת בכח הגבורה דיצחק להתאכזר על האויבים, ועל כן הוא הרחמני שבאבות.

(רבי צדוק מלובלין, ישראל קדושים, אות ו, ס"ק לא-לב, עמ' 61 במהד' הר ברכה)

אהבת כל המעשים כולם היא קודמת לכל, אח"כ אהבת כל האדם, אחריה אהבת ישראל, שהיא כוללת הכל, שעתידין ישראל לתקן את כל המעשים כולם. וכל אהבות אלה הם אהבות מעשיות, לאהוב אותם לעשות להם טובה ולגרום להם עילוי. [הערת רצ"י: מדות ישראל יבמות עט, דברים רבה פ"ג, מרחם על הבריות, ביצה לב:].

(מוסר אביך, מדות הראיה, אהבה אות ב)

"כל מי שיש בידו שלושה דברים הללו - מתלמידיו של אברהם אבינו" [יבמות עט ע"א]. המידה הראשונה היא עין טובה - עין יפה, סימפטיה. ישראל הם "רחמנים, ביישנין וגומלי חסדים"; מידות אלו נובעות מהסימפטיה והאהבה שממלאה את נפשו של אברהם אבינו. "אוהב את המקום" ומתוך כך "אוהב את הבריות". רק על יסוד המידות האלו, רק בזכות טבע זה שנמשך לנו מאברהם אבינו, אנו יכולים ומוכשרים להגיע ללמדנות ולגדלות בתורה. וע"י לימוד התורה, מתגדלות מידות אלו עוד יותר. תלמיד חכם צריך לקדש את השם ע"י אהבת הבריות גדולה מזו שמופיעה אצל כל אדם. על כל פנים נאמר באופן ברור מוחלט וחריף מאוד: "כל מי שיש בו שלושה דברים הללו - מתלמידיו של אברהם אבינו... עין טובה". לכן אנו מוצאים אצל חז"ל שהמרחם על הבריות, שייך לזרעו של אברהם אבינו. לעומת זאת, מי שאינו מרחם על הבריות, צריך בדיקה אם הוא מזרעו של אברהם אבינו.

(שיחות הרב צבי יהודה, פרשת בלק עמ' 294-295)

בפרקי אבות: מי שיש בו מדות אלו הרי הוא מתלמידיו של אברהם. עין טובה - סימפטיה לכל הבריות, לבריאה כולה, לשמים וארץ ומלואיהם. מכף רגל ועד ראש, אתה כולך ברכה. זוהי מציאותך, טוב וחסד. "כל המרחם על הבריות, בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו". אברהם הוא הגרעין, היסוד, להמשך גילוי כל מידה טובה בעולם.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, מתוך התורה הגואלת, חלק ב עמ' יז)

במסילת ישרים (פרק יט) כתוב: "ואמרו עוד דרש רבא כל מי שיש בו ג' מדות הללו בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו רחמן ביישן וגומל חסדים", והעיר רבינו: "... ביצה לב. המרחם על הבריות הוא מזרעו של אברהם אבינו".

(שיחות הרב צבי יהודה, פרשת קדושים עמ' 183-184, הערה 70)

רחמנות היא ממידות ישראל, מיסודות האופי של ישראל: המרחם על הבריות - הוא מזרעו של אברהם אבינו. דבר ד' מופיע בתוכֵנו ומחנך אותנו, בפרטי פרטים של עובדות. והנה הדרכה אחת מובלטת כאן, הדרכה מוסרית ממשית פרקטית, שנצטמצמה במצוה זו: צער בעלי חיים! וצער בני אדם על אחת כמה וכמה!

(שיחות הרב צבי יהודה, פרשת כי תצא עמ' 320-321)

עין יפה היא סימפטיה אל הבריות, אל הבריות של רבונו של עולם, אל כל הבריות. יש מדרגות בבריות, יש ישראל ויש גויים, אבל לכולם יש נועם של שייכוּת לבורא. המידה הראשונה במידות הישראליות היא: רחמנים. מוזכר בכמה מקומות בגמרא שאדם אכזרי צריך בדיקה אם הוא מזרעו של אברהם אבינו. כשיש אכזריות, קרירות ואדישות, צריך בדיקה בגזע. עד כדי כך! לעומת זה, "כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו".

(שיחות הרב צבי יהודה, פרשת בלק עמ' 270-271)

כי ישראל אומה בפני עצמה ולא גזע בפני עצמו, שכן בגזע בודקים את הדם הנוזל בעורקים, ובישראל בודקים את הסגולות והמדות הטבועות באופיו, וסימנך: כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו. [הערת ר' צבי יהודה: לא גזע בפ"ע לבד אלא שהוא מתגלה באופיו והשייך לו, והמרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו (נדפס בשיחות הרב צבי יהודה, פרשת קדושים עמ' 183-184, הערה 70)].

(רבי דב רוזן, עץ דת, עמ' 58 [ובדומה בקיצור בספרו שמע ישראל, עמ' 190])

הקב"ה אשר בחר באברהם, התחיל להפעיל בו את כח הרחמנות והחסד כאשר ציווה עליו לעזוב את מולדתו ולבוא לא"י, ולהפיץ שם את ידיעת ה', וציוָהו להודיע את גדולתו ואת מלכותו ע"י חסד. וזאת הכוונה האמיתית של חז"ל בדבריהם על הפסוק (בראשית כא, לג): "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם", וז"ל (סוטה י:): "מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב. כיצד? לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו. אמר להם: וכי משלי אכלתם? משל אלקי עולם אכלתם; הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם"... הרי מפורש שהקב"ה רצה שילמדם לדעת אותו, והיינו שיברכו ברכות לשמו, וגם צדקות, מעשי חסד... וכיון שכך לימדוֹ הקב"ה וכך עשה אברהם, שוּקעה וניטעה ונשתלה בו מדת החסד והרחמנות. ומדה זו עברה ליצחק, וממנו ליעקב ולזרעם. וכך נאמר: "...כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו".

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, עמ' עב)

כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו וכל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו
16-19

במשנה אבות, אנו פוגשים הגדרה מיוחדת: "כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו - מתלמידיו של אברהם אבינו". והמידה הראשונה: "עין טובה". מה היא עין טובה? סימפטיה. אהבה. היפך של שנאת הבריות. אצל אברהם אבינו מופיעה עין יפה ברוממות, בגדלות, בענקיות. יש מדרגות באהבת הבריות, ויש מציאות של התאהבות באנשים עד כדי מסירות נפש! לכן אומרים חז"ל "כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו", ולעומת זאת - מי שמתאכזר - אינו מזרעו.

(שיחות הרב צבי יהודה, פרשת וירא עמ' 157)

בפרקי אבות נמצאת הגדרה יסודית: "כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו - מתלמידיו של אברהם אבינו". הראשונה בין המידות הללו היא "עין טובה". מה זו עין טובה?... עין טובה היא סימפטיה, סימפטיה ביחס לנבראים של בורא עולם, אהבת הבריות במידה הגדולה ביותר. חז"ל מודיעים לנו: "כל המרחם על הבריות, בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו". לעומת זאת מי שמתאכזר על הבריות, צריך בדיקה אם הוא מזרעו של אברהם אבינו. ישראל הם רחמנים, המשך של אברהם אבינו.

(שיחות הרב צבי יהודה, פרשת לך לך עמ' 137)

וכל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו
17-19

ביחס לאף לא אחד מגדולי ישראל, לא מצאנו שבח שהיה שונא ישראל. נכון שלפעמים יש צורך במלחמה מעשית, אבל לא בשנאה, שהיא קטנות. "אוהב את המקום, אוהב את הבריות"! חז"ל אומרים שהמתאכזר על הבריות צריך בדיקה אם הוא מזרע אברהם אבינו. הדרכה זו שייכת לכל מצבינו החברתיים.

(שיחות הרב צבי יהודה, פרשת תולדות עמ' 242)

אכזריות היא ההיפך מזרעו של אברהם אבינו. קשיחות ביחס לבריות היא מידה הפוכה לזרעו של אברהם אבינו.

(מתוך התורה הגואלת חלק ג עמ' קפז)

חז"ל קובעים במסכת ביצה, שמי שאינו מרחם על הבריות צריך בדיקה אם הוא מזרע אברהם אבינו. אהבת הבריות היא מיסוד אברהם אבינו. אלה שמתאכזרים על הבריות "לא מבני ישראל המה".

(שיחות הרב צבי יהודה, פרשת תרומה עמ' 287-288)

יש קנאות של טהרה ותורה, ויש קנאות של רשעות שיסודה בשנאת הבריות שעליה אמרו חז"ל, בגמרא יבמות, שכל מקום שיש שנאה אצל אדם צריך לבדוק אם הוא מזרע של אברהם אבינו. "כל המרחם על הבריות, בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו". וכשיש אכזריות, צריך בדיקה.

(שיחות הרב צבי יהודה, פרשת פינחס עמ' 328)

המצפה על שלחן אחרים
20

עיקר החסד הנעשה עם העני הוא מה שישתף עם הצדקה עצמה דברים טובים דברים נחומים, להשיב את נפשו העגומה לבלתי יצטער על בואו לידי מדה זו שיצטרך לבריות... וכ"ש בהיותו מאכילו משלו, אשר רבתה בזה הבושה והכלימה כמאן דאכיל דלאו דיליה. ונודע מאמרם ז"ל על המצפה לשלחן אחרים. כי ע"כ נתחכם יוסף ע"ה עם אחיו באמרו "אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם וינחם אותם וידבר על לבם" (בראשית נ, כא), כי לפי שהבטיחם לכלכל ולהאכילם משלו באופן שהם מצפים לשלחן אחרים, נחמם ודבר על לבם על ענין זה שלא יתעצבו בכך, כי לא יחשבו אלא כאוכלים משל עצמם. והיא כוונת המגיד ע"ה, כי להיות מצוה גדולה בלילה הזה להזמין העניים והמוצרכים לאכול על שולחנו, הסדיר תחלה להסיר צער לבם על ככה שלא ידאגו העניים, וע"כ הקדים לומר, אל תעצבו בעניותכם כי הלא מימי קדם אבותינו הראשונים אכלו בעוני במרירות לבם כזה במצרים מעוני ומרוב עבודה, ולכן גם אתם עתה "כל דכפין ייתי וייכול וגו'" מבלי שום בושת וחרפה, כי כולנו אוחזים מעשה אבותינו בידינו בזה.

(בינה לעיתים, חלק א, דרוש ב לשבת הגדול)

כתב רבינו בחיי ז"ל, שאין הנפש נכרתת ומתבטלת לגמרי, אך היא נכרתת מן המקום שחוצבה ממנו ונהנית ומתענגת במקום אחר, לא כשיעור אותו תענוג שהיתה ראויה לו במקומה הראשון אילו זכתה אליו. וכשאומר "מתוך הקהל" - לומר שאין לה חלק לעולם חלק בפני עצמה, אלא כעני המצפה וסומך על שולחן חבירו. "כי הוא יצילך מפח" - נוטריקון מצפה פת חבירו.

(רבי מרדכי הכהן, שפתי כהן, ויקרא פרק יח, כד)

המצפה על שלחן אחרים עולם חשך בעדו
20-21

ועל פי זה יתפרש המדרש רבה (בראשית רבה פ"ב, ה): "והארץ היתה תהו ובהו" וכו', אלו מעשיהם של רשעים כי לא סגי בלאו הכי, אבל אין ה' יתברך מייחד שמו על זה, "ויאמר אלקים יהי אור" - אלו מעשיהם של צדיקים, דהיינו שהמעשים מתייחסים להם, שהם בעלי בחירה, לכך יקרא אור, כי המקבלים נהמא דכיסופא לא יקרא בשם אור, וכמאמר רז"ל כל המצפה על שלחן אחרים, עולם חשך בעדו.

(רבי משה טייטלבוים, ישמח משה, פרשת וארא דף קלג ע"ב)

ביארנו בכמה דרושים דעיקר תכלית הבריאה הוא אדם שמקבל הטובה בשלמות בלי כיסופא כיון שיש לו חלק בבחירתו, אף כי שההתחלה הוא מהבורא כאמרו "מי הקדימני" וגו' (איוב מא, ג; עיין ויקרא רבה פכ"ז ב), וגם הסוף הוא מהבורא, כנאמר "צופה רשע לצדיק" וגו' (תהלים לז, לב; עיין סוכה נב ע"ב), מכל מקום כיון שמשלים האדם מה שבחוקו, אזי ית"ש מחשיב הכל להאדם באופן שלא יאכל נהמא דכיסופא מתבייש להביט בפני המאכילו, מה שאין כן בנהנה מיגיעו. וכן אמרו המצפה לשלחן אחרים עולם חשוך בעדו. והנה זה מטוב ה' שמחשיב הכל להאדם באופן שאין נהמא דכסופא... ועל פי זה יש לפרש גם כן... "הביטו אליו ונהרו ופניהם אל יחפרו" (תהלים לד, ו)... כי המצפה לשלחן אחרים העולם חשוך בעדו, וסומא אין לו שובע, ולא כן הנהנה מיגיעו.

(רבי משה טייטלבוים, ישמח משה, פרשת קדושים דף לב ע"ב)

יעקב לא נתחייב ליתן רק לעשו לבדו לחם ונזיד עדשים בעד בכורתו, אבל עשו עשה דרך צחוק להראות שאין ממש בבכורה ובעולם הבא, לקח עמו כת של פריצים הם עזי פנים, ואמרו ניכל מדידיה דייקא ולא נתבייש ממנו ואדרבה ניחוך עליו, וכיון שאין בושה במאן דאכל דלאו דיליה, מוכח שאין מקום לקניית עולם הבא כלל ולא יהיה השארה, והיינו שאמרו רז"ל (ב"ר פס"ג יד) שכפר בתחיית המתים ובעולם הבא, ורוח הקודש אומר "ערוך השלחן" וכו' (ישעיה כא, ה), סדר מנרתיה, היפך מה שאמרו רז"ל המצפה לשלחן אחרים עולם חשך בעדו.

(ישמח משה, פרשת תולדות דף סג ע"א)

לא ידענו איככה החליטו ז"ל על האוכל על שלחן אחרים כי העולם חשך בעדו, הלא לפעמים יהיה עוד מכובד ומתנשא בעיני בני אדם עי"ז בשיזמינו איזה נכבד קצין עם, וכענין שמצאנו בגמרא: ר' זירא כי הוו מזמנים ליה, אזיל, אמר: אתייקורי הוא דמתייקרי בי (חולין מד, ב). אבל דע לך כי אכילת האדם על שלחן אחרים הוא נושא אחד מב' סוגים, כבוד או בזיון, והוא כי בשיקדים הבעל הבית פני האורח לאמר "עשה נא שאלתי וכבדני נא לאכול אתי על שלחני", אזי ישיג האורח כבוד גדול, ויהיה יושב אצל בעל הבית בפנים מאירות וייטיב גהה. אבל אם הבעל הבית יעלים עינו מן האורח עד כי יצטרך האורח בעצמו לבוא לבקש מאתו, אז גם אם יזמינו על שלחנו, יהיה יושב נכאה לבב וישבע בחרפה ויחשכו עיניו. וזהו צחות לשונם ז"ל המצפה על שלחן אחרים, כלומר כשיהיו עיני האורח נשואות וצופות שיזמינו אחד על שלחנו, אז עולם חשך בעדו.

(רבי יעקב קרנץ, אהל יעקב, פרשת וירא, עמ' קעז במהד' תשע"א [ובקיצור שם פ' ויגש עמ' תכט])

אמרו חז"ל מי שמצפה לשלחן אחרים עולם חשך בעדו, כמ"ש בירושלמי [ערלה פ"א ה"ג] בהית לאסתכולי באפילו מאן דאכל נהמא דחברי' שהוא נהמא דכסופא כידוע לכל העולם. ואם זה בסתם בני אדם, מכ"ש אם חטא אחד לחבירו עד מאד ואעפ"כ הוא אוכל אצלו ועושה לו כל הטובות, הבושה גדולה עד מאד. כמ"ש גבי אחי יוסף (בראשית נ, טו) "לוּ ישטמנו יוסף", שלא היו יכולים לסבול הבושה ממנו, שהם גמלוהו הרעה והוא עשה להם כל הטובות וכלכל אותם ונשיהם וטפם. וזה ידוע שאין ערך ליסורים האלו... ומכ"ש שאין ערך ודמיון למי שיש לו שכל הטוב להבין ויודע כי חטאתו לנגדו תמיד ואעפ"כ הקב"ה עושה עמו חסד ומכלכל אותו ואת ביתו - אין ערך לבושה זו. וזה "ולך ד' הצדקה ולנו בושת הפנים" (דניאל ט, ז), דהיינו שיודעים אנו שאין אנו ראוים לזה רק הקב"ה עושה עמנו צדקה, ולכך "לנו בושת הפנים". וזה "בושנו ונכלמנו להרים פנינו אליך" (עזרא ט, ו). ונמצא כי אדם כזה כל מה שהקב"ה מרבה עמו חסד ונפלאות יותר יש לו בושה ויסורים יותר. וזהו הוא התשובה בשלמות.

(רבי שלמה רבינוביץ מרדומסק, תפארת שלמה על מועדים, שבת קודש, קבלת שבת)

ר"ל שהוא מתאוה ומצפה ששלחנו יהיה ערוך לפניו כמו שלחן חברו, שהשמש הצלחה ערכה לו, בכל הון יקר ונכאות, אז העולם חשך בעדו, כי הקנאה מחשכת גם את עולמו של אדם, מפני שעל ידה יש לו טענות ותביעות נגד העולם, שאינו מתנהג בסדר ובנימוס, וכן שכל החיים החברותיים והתרבותיים עומדים על התחרות ולא על הצדק והמשפט, אלא הכל נראה לפניו כחושך.

(רבי אורי לנגנר, אור האגדה כאן, עמ' 201)

[זה טעם המצוה ללוות אורח (סוטה מו ע"ב) - כי האורח שהיה זקוק לשולחנך מרגיש שנפחת ערכו בעיניך. וכשאתה מלווה אותו אתה מראה לו שאתה מכבד אותו ושנהנית מביקורו אצלך.]

(רבי יעקב פלקסר, אור תורה, בראשית, עמ' פט) לטקסט

[וכן אומר הזוהר שמי שאוכל מה שאינו שלו, מתבייש להסתכל במי שנותן לו. ולכן הנשמה נשלחה לעוה"ז, כדי שתיהנה אח"כ בעוה"ב מזיו השכינה ממה שיגעה בעוה"ז, ולא תצטרך לאכול לחם חסד, אע"פ שבזה מסתכנת שמא תחטא. ועל זה נאמר "ולחם עצלות לא תאכל", כשכל הפרק במשלי (לא) הוא על הנשמה, שהיא אשת חיל לגוף.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף קכא ע"ג) לטקסט

[לכן המלאכים שאין להם בחירה, ולכן לא מגיע להם שכר, מה שהם ניזונים מזיו השכינה היא בתורת חסד, ולכן הם מתביישים, ולכן בשעת שירתם הם מכסים את פניהם בכנפיהם כמו שנאמר (ישעיהו פרק ו פסוק ב) "בשתים יכסה פניו". רק ישראל שיש להם בחירה, ומקבלים את שכרם בעבור מעשיהם הטובים, ולא בתור חסד, אינם צריכים להתבייש.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף מד ע"ד) לטקסט

[לכן על הפסוק "ה' אורי וישעי", המדרש (ויקרא רבה פרשה כא סימן ד) אומר "אורי בר"ה", כי בראש השנה נקצב לכל אדם פרנסתו לכל השנה (ביצה טז ע"א), ועי"ז לא יצפה על שלחן אחרים, ולא יהיה לו חושך אלא אור.]

(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' מד) לטקסט

המצפה לשולחן חבירו עולם חשך בעדו וכו' חייו אינן חיים
20-23

והוא, שהרעב נוטל מאור עיניו של אדם, והמצפה לשלחן חבירו אף שיהיה רעב אין בידו לאכול כיון שבעל הבית עדיין אין ברצונו לאכול, וביני ביני תכבד עליו הרעב ואור עיניו אין אתו, ונמצא עולם חשך בעדו, כי לו נראה העולם חשוך אפילו בצהרים, ולדעתו בעדו חשך העולם. ואע"פ שאחר כך יאכל אינו מועיל לו האכילה, ונמצא שאפילו אותה אכילה שאוכל להביא עליו חיים הבל היא. וזהו דקאמר רב חסדא חייו אינן חיים, שהחיים שחושב להביא עם אותה אכילה אינן חיים, שאדרבא אותה אכילה מזיק לו.

(רבי אליהו הכהן מאזמיר, מעיל צדקה, סי' תקה)

כל המצפה על שלחן אחרים עולם חשך בעדו שנאמר נדד הוא ללחם איה ידע כי נכון בידו יום חשך וכו' שלשה חייהן אינם חיים ואלו הן המצפה לשלחן חבירו ומי שאשתו מושלת עליו ומי שיסורין מושלין בגופו
20-26

ונראה לפרש: כל הצופה ומביט מתי יעלה על שולחן חבירו, שנפשו איותה לעלות במעלות יתר על חברו, עולם חשך בעדו - יזכור שעולם חשך בעבור מידה זו, שבקשה הירח לעלות למעלה מן השמש, שנאמר נודד הוא תמיד ללחם איה אף כי ידע כי נכון בידו, כדי צורכו, זה היה סיבה ליום חשך... או נאמר, שידוע שהנר מאיר יפה כשהוא לפנים ולא כשהוא לאחור. וזה אומרו המצפה על שולחן אחרים - שישלחו לו בניו אחריו, היינו שיעשו בעדו צדקות ומעשים טובים, עולם חשך בעדו, לכן ילך לפניו צדקו.
שלשה חייהם אינם חיים - שהרשעים בחייהם קרויים מתים (ברכות יח ע"ב), ואלו הם: מצפה לשולחן אחרים - כדאמרן, שהוא אינו עושה ומצפה שישלחו לו בניו. ומי שאשתו מושלת עליו - שהולך אחר עצת אשתו - נופל בגהינם. או נאמר: אשתו הוא הגוף, שהוא כאשה נגד הנשמה, והולך אחר ענינים הגופניים ואינו משגיח על הנשמה. ומי שיסורים מושלים בגופו - לבטלו ולעכבו מעבודת ה' ית"ש, ואינו מושל הוא ביסורים, שלא להשגיח עליהם, כמו רבי עקיבא שהיו סורקין את בשרו והוא היה מתכוין לקבל עליו עול מלכות שמים (ברכות סא ע"ב), ואין לך אדם שאין לו יסורין, אבל מבעי ליה ליתובי דעתיה לעבודת ה'.

(רבי אליעזר פאפו, מגן האלף, לשבת תשובה, עמ' תשז-תשח במהד' תשע"א)

שלשה חייהן אינם חיים
23-24

וכאשר אין לו בנים הוא נוטה אל קצה והעדר המזרח, והעני הוא נוטה אל העדר הקצה שהוא מצד האחור, כי אין ספק כי מדת העני מתיחס אל האחור לשפלותו ופי' זה הוא ברור. וכן במסכת ביצה: ד' חייהם אינם חיים. וכאן אמרו חשובים כמתים, שהוא עוד יותר. וכאשר תבין זה כי אלו הם מתדמים לאלו כאשר תבין אמתת הדברים אלו רק תדע כי קשה רעת צרעת מכלום. (מהר"ל, חדושי אגדות נדרים סד ע"ב)

אין נקרא חיים אלא כשיש לו מנוחה, שמרגיש בחיים, ולא בעל יסורין השרוי בצער, וכמו שאמרו (פסחים קיג ע"ב): שלושה חייהם אינן חיים וכו', ופירש רשב"ם שמקפיד תדיר אין חייו חיים שאין לו מנוחה. ובביצה שלושה חייהם אינם חיים וכו', עיין שם גם כן, ביסורין וצער תדירי. וביומא (עא ע"א): שנים של חיים ושנים שאינם של חיים אלו וכו' עיין שם וברש"י.

(רבי צדוק מלובלין, דברי סופרים, אות ו)

שלשה חייהן אינם חיים ואלו הן המצפה לשלחן חבירו
23-24

המצפה לשלחן חבירו, מי שבעצמו לא יוכל לעבוד את ה' לא בתורה ולא בעבודה, רק שהוא עוזר ומושיע לחבירו, ועומד ומצפה הוא שזכות חבירו יזמינו על זה השלחן אשר לפני ה', הוא נהמא דכסופא בעוה"ב... כמו (ישעיהו סד, ג) "עין לא ראתה אלקים זולתך", שלא יראה בעוה"ב רק הקב"ה, ולא שחבירו מביאו לעוה"ב... "כל עמל האדם לפיהו" (קהלת ו, ז), אמרו חז"ל (ילקוט שם) לא לפי בנו ולא לפי בתו, כי שם צריך כל אדם לעמל עצמו... ולכן המצפה לשלחן חבירו חייו אינם חיים.

(רבינו חיים סופר, אשכול הכופר, כאן)

[העבד והגר אין להם זכויות, ומצפים לשולחן של האזרחים שיתנו להם לגור לידם, ואין להם חיים, כי חייהם תלויים מנגד, כי אינם יודעים מה יעשו עמהם אדוניהם, והפחד שובר את לב האדם. ועוד: הם מסתכלים באזרחים כאנשים בעלי מעלה גבוהה, ולומדים מהם איך לנהוג, עד שאין להם דעת עצמם במה שנוגע לחיי עצמם, וא"כ אינם חיים חיים של עצמם אלא חיקוי חייהם של אלו שהם אוכלים משולחנם.]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 35) לטקסט

שלשה חייהן אינם חיים וכו' ומי שאשתו מושלת עליו
23-25

וזה שאמרו דמי שאשתו מושלת עליו חייו אינם חיים, מבחי' סט"א הנקראים מתים, ושם הנוקבא שולטת.

(רבי אליעזר פישל מסטריזוב, עולם הפוך פרק פא)

ומי שאשתו מושלת עליו, הכוונה הגוף הוא להנשמה כהאשה להאיש, שהגוף הוא עזר להאדם, פלג גופו, אם זכה נעשה לו עזר, ואם לא זכה - כנגדו... כך אם זכה אדם בנשמה טהורה זכה וברה, אז היא מושלת על הגוף ונעשה הגוף עזר להנשמה... אבל אם הגוף מושל ח"ו על הנשמה, הוא רמז שאשתו מושלת עליו, ואז חייו אינם חיים אמיתיים.

(רבינו חיים סופר, אשכול הכופר, כאן)

שלשה חייהן אינם חיים ואלו הן המצפה לשלחן חבירו ומי שאשתו מושלת עליו ומי שיסורין מושלין בגופו
23-26

ת"ר שלשה חייהם אינם חיים... , ובגמרא פסחים קיג: שלשה חייהם אינן חיים הרחמנין והרתחנין ואניני הדעת. והקשו בתוס' סתירת הגמרות. ונ"ל לתרץ שמי שאשתו מושלת עליו הוא מן הרחמנין, שאינו יכול למשול באשתו מצד רחמנות שלו עליה. ומי שמצפה לשולחן חבירו הוא מאניני הדעת, מחמת בזיון. ומי שיסורין מושלין עליו הוא מן הרתחנין, מה שיעידו כן כל הרופא והנסיון מאמת.

(רבי יקותיאל וייס, דבר המלכה, הפטרת יום הכיפורים, עמ' קפא)

ודימו רבותינו את המצפה לשלחן חברו למי שאשתו מושלת עליו, כמו שאמרו: שלשה חייהם אינם חיים... שכל אלו השלשה דברים מתנגדים לעצם החיים, הוא החרות והשלטון של הנפש על עצמה מבלי לחץ מחוץ, ומבלי כח שלטוני נוסף על שלטון הנפש. ומי שאשתו מושלת עליו, הרי זה מנוגד לסדר השלטון הטבעי שבין הזוג, כמו שנאמר: "והוא ימשל בך" (בראשית ג, טז). שכן כח שלטונו של הבעל על האשה אינו מהוה אצלה כח ממשל נוסף על עצמותה, אלא ככח משלים, לפי שאשתו כגופו (ברכות כד ע"א), שאין יחס האשה אל הבעל בגדר קורבה, אלא של עצמיות, שהיא נכללת בהקף מציאותו - בממלכת חייו. לכן מה שהיא משועבדת לרצונו זוהי מעלתה וגדלותה הנפשית... אבל מי שאשתו מושלת עליו הרי זה מהוה כח נוסף זר, שלטון הנוצר מהתפוררות הסדר הממשלתי הטבעי, לכן חייו אינם חיים. ודומה לזה מי שייסורין מושלין בגופו, שבודאי ממשלה זו היא יצור הרע, שכן אלו פועלים נגד חייו. וכן מדמה את מי שמצפה לשולחן חבירו, ששלטון זה שיש לאחרים על נפשו במדה ידועה, מאחר שמחשבתו נתונה להם, הוא כח זר, ממשל נוסף על נפשו, אשר אינו ראוי להיות.

(רבי משה שלמה כשר, הגיונות, עמ' 133-134)

שלשה חייהן אינם חיים וכו' ומי שיסורין מושלין בגופו
23-26

ומי שיסורים מושלים בגופו, הכוונה עיקר עבודת אדם לעמוד לשרת לפני ה' בשמחה ובחדוה כמו (דברים כח, מז) "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה" וגו'... אבל אם עובד את ה' בסור מרע ועשה טוב והוא מלא עצבות, לא נרצה לפניו עבודתו, כמאמר חז"ל (שבת ל ע"ב) אין השכינה שורה מתוך עצבות. וזה מי שיסורים מושלים בגופו, שיש לו יסורים בקרבו מושלים בגופו כאשר עובד את ה', חייו אינם חיים אמיתיים.

(רבינו חיים סופר, אשכול הכופר, כאן)

לבאר הלשון יסוריו מושלים עליו, ולא אמרו "ומי שהוא בעל יסורין", נראה כי הדבר תלוי בבחירתו, שימשול הוא על יסוריו ולא להפך ח"ו, ע"י עצות חז"ל וקבלה דיסורי שהודיעו לנו, בברכות נ"ט ע"א: קבלה דיסורי שתיקותא ומיבעי רחמי, שראשית צריך לשתוק ולא לבעוט בהם אלא לקבלם באהבה, וע"י כך עוד יתוספו לו ימיו כמ"ש שם ה ע"א....: ואם קבלם באהבה מה שכרו - "יראה זרע יאריך ימים". וכן להתפלל שימתקו לגמרי כדי שיוכל לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לב, ועי"ז הוא ימשול ביסוריו, וגם שכרו אתו, וחייו חיים.

(רבי יוסף ארליך, מאמרי יוסף, כאן)

המצפה לשלחן חבירו
24
ומ"ש [פסחים נ ע"א - על הפסוק "אור יקרות"] אלו בני אדם שיקרים בעוה"ז - יובן ע"פ מ"ש רז"ל כל המצפה על שלחן אחרים עולם חשך בעדו. נמצא אור כינוי לעשירים.

(בן יהוידע פסחים נ ע"א)

[ישראל בחו"ל אין לו חיים אמיתיים, אין לו שביעות רצון, כי הוא גר בין אזרחים של מדינה זרה, וזכותו תלויה תלויה ברצונם, והוא "מצפה לשלחן חברו". לכן אמרו (אבות דרבי נתן פרק לד) "א"י נקראת חיים". אבל אין להסיק מזה שמותר לוותר על מצוות כדי לבוא לא"י, מצד פיקוח נפש של עם ישראל, כי בלי תורה אין חיים.]

(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 36) לטקסט

ומי שאשתו מושלת עליו
24-25

אוי לאב שנגלה באזניו כי בתו תבזה את בעלה, והחריש לה אביה, וראה ושמח בלבו, ויספר לאשתו ויאמר "זכינו לבת מושלת על בעלה והוא מתירא ממנה ואת כל חפץ לבה תעשה בלי שאלת פיהו אם טוב אם רע בעיניו". ואוי לבתו, אשה רעה, כי נכון בידה יום מר, יגיעו ויבואו ימי השילום, פעמים מאת ה' מן השמים ולפעמים מבעלה, כי לאו כל מוחא סביל דא. ואוי לו לאב, כי את אביה היא מחללת, ואומרים ארור שזו ילד וארור שזו גידל.

(רבי פנחס אליהו הורוויץ, ספר הברית, חלק ב, מאמר יג, פרק יז)

...ששמעתי אומרים בשם אדמו"ר הרה"ק רמ"מ מקאצק... שאברך אחד התנצל לפניו שאשתו מושלת עליו, והשיב לו: כתיב "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך", ואם הוא להיפך אז גם זאת הוא להיפך.

(רבי זלמן מנשה רובינשטיין, דקדוקי תורה, אסתר פרק א, דף נ ע"א)

ויש אומרים אף מי שאין לו אלא חלוק אחד ותנא קמא אפשר דמעיין במניה
26-27

ויש אומרים אף מי שאין לו אלא חלוק אחד, ות"ק אמאי לא חשיב לה, אפשר דמעיין במניה. הכוונה, כל מדה טובה נחשב לבגד וחלוק, כמו (זכריה ג, ד) "הסירו הבגדים הצואים מעליו וגו' והלבש אותך מחלצות", כי המדות רעות המה (ישעיהו כד, טז) "ובגד בוגדים בגדו", ומדות טובות המה בגדים לבנים, כמו (קהלת ט, ח) "בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר". ולכל עובד את ה' צריך להיות בגדים רבים לשמש בהם לפני ה' תחת בגדי כהונה, פעם עובד את ה' במדת רחמנות על עניים ודלים ולומדי תורה, ופעם עובד את ה' במדת אכזריות נגד רשעים וחטאים ומורדי אור... אבל מי שאין לו אלא חלוק אחד, שמידותיו נטועים כמסמרות ואינו יודע להפוך חלוקו, אלא תמיד רחמן, תמיד כעסן, תמיד אכזר, תמיד עניו... ויבוא עי"כ לרחם על אכזר ואוחז במדת רחמנות בלי תכלית טוב, אז חייו אינם חיים אמיתיים, וכמו שדרשו חז"ל (יומא כב ע"ב) בשאול המלך יען שריחם במקום שהיה לו להתאכזר, התאכזר במקום שהיה לו להיות רחמן. ות"ק סובר אפשר דמעיין במניה, הלא יש בכחו של אדם לתקן את מדותיו, לעיין במניה, ובידו להרגיל ולהתנהג במדותיו שיהיו שלמים תרומה לה', ולא שיהיה צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולחטוא באחת מהנה.

(רבינו חיים סופר, אשכול הכופר, כאן)