יג ע"א

ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון מה ת"ל הראשון שיהא ראשון קודם לפר העדה בכל מעשיו ת"ר פר כהן משיח ופר העדה עומדים פר כהן משיח קודם לפר העדה בכל מעשיו הואיל ומשיח מכפר ועדה מתכפרת דין הוא שיקדים המכפר למתכפר
2-8

"אם הכהן" וגו' - התחיל בכהן, ולא בציבור, ומה גם שאמר "לאשמת העם", שדימה שגגתו לשגגת העם, ומן הראוי להקדים ברישא? ואולי שבא לומר שצריך להקדים קרבנו של משיח לשל ציבור, ואין צריך לומר לשל מלך, והטעם כמו שאמרו במסכת הוריות כהן מכפר וציבור מתכפרין, ומצאתי לרבותינו ז"ל (בתורת כהנים פרשה ד) שאמרו: פר כהן משיח ופר העדה - פר כהן משיח קודם, ודרשוה מאומרו "ואם כל עדת ישראל" וגו', הא למדת שיש להקדימו. עוד דרשו מאומרו "כאשר שרף" וגו' מכאן שצריך להקדים פר משיח לפר העדה. וצריך לדעת למה לא הספיק לרבותינו ז"ל ללמוד הקדימה ממה שהקדימו הכתוב, שהוצרכו לחפש אחר דרשות אחרים? ואולי שאם לא היתה אלא הקדימה בסדר לבד, הייתי אומר שלא סדרו הכתוב קודם קרבן ציבור אלא לצד שאם היה מסדרו אחר קרבן ציבור, היה נשמע אומרו "אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם" פירוש האמורה בסמוך שהורו בית דין והוא הורה עמהם, וזה אינו, כי אם הורה עם הצבור מתכפר לו עם הצבור, וכדאיתא במשנה שם (הוריות ו), לזה קדם וסידר משפטו לבד, ועדיין אני אומר שלא יקדים קרבנו לשל ציבור, לזה דרשו מאומרו "ואם" וגו'.
ועדיין קשה למה הוצרכו ב' דרשות לזה, דרשת "ואם", ודרשת "כאשר שרף"? ונראה כי אחד לרשות ואחד לחובה. ומה שראיתי לבעל קרבן אהרן שנתן טעם שהייתי אומר למקצת ולא לכולה - אין טעם בטעמו. עוד נראה לומר, אחד לאם קדם והביא ועדיין לא הביאו פר העדה, והביאו אחרי כן והרי שניהם עומדים, וחד לאם באו כאחת פר משיח ופר העדה, אף על פי כן תקדים של משיח.

(אור החיים, ויקרא ד, ג)

דין הוא שיקדים המכפר למתכפר וכו' פר העלם דבר של צבור קודם לפר של עבודה זרה מ"ט האי חטאת והאי עולה
7-11

"וכפר בעדך ובעד העם ועשה את קרבן העם" וגו' - אע"ג דכלל גדול הוא דחטאת קודם לעולה אפילו משני ענינים, כדמוכח בהוריות די"ג דפר העלם דבר של שארי עבירות שהוא חטאת קודם לפר ע"ז שהוא עולה, וא"כ היה ראוי להקדים חטאת הצבור לעולת אהרן, מ"מ אמר שיקדים עולה שלו לחטאת הצבור, משום שהוא כפרה בעדו ג"כ, וכפרת המכפר קודם לשל המתכפר בכ"מ.

(העמק דבר, ויקרא ט, ז)

פר עבודה זרה קודם לשעיר עבודה זרה
16-17

"הן לא הובא את דמה אל הקודש פנימה" כו' - דאינו חטאת הבא על ע"ז שדמו על הפרוכת והוא נשרף ו"מדוע לא אכלתם" כו', כי חשש שמא טעו וסברו כי הוא בא לכפר עוון העגל וכמו שאמרו בתו"כ (פ' ג), לכן אינו נאכל. והשיב אהרן, איך חושב אתה אותנו למוטעים כאלה, "הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם", ובע"ז הלא העולה קודם לחטאת בהקרבה, ורק הסיבה של "ותקרֶנה אותי כאלה" כו'.

(רבי מאיר שמחה הכהן, משך חכמה, ויקרא י, יח)

ובירושלמי הוריות (סוף פ"א) מייתי מקרא דדברי הימים (ב' כט, כג) גבי חזקיהו ד"ויגישו שעירי החטאת לפני המלך והקהל ויסמכו ידיהם עליהם", דשעירי ע"ז היו, וסמיכה בציבור הוא בזקנים, לכן סמך המלך והקהל, המה השרים, דכתוב בפסוק כ' "ויאסוף את שרי העיר" כו'... ולפי מה דאמר בירושלמי דשעירי עזים של חזקיהו היו של ע"ז אתי שפיר, דהיו שוחטים העולות וזורקים דמי העולות קודם החטאות, כדין פר ע"ז דקודם לשעיר דע"ז.

(רבי מאיר שמחה הכהן, משך חכמה, במדבר ח, יב)

"ויעשהָ כמשפט" - כדין חטאת שקודם לעולה. ולא כדין חטאת ע"ז שעולה קודם לחטאת, כדאיתא שלהי הוריות וזבחים דף צ. אבל כאן שכבר היה להם כפרה מחצה בחטאת אהרן, משום הכי היה כאן כמו שארי חטאות צבור.

(העמק דבר, ויקרא ט, טז)

שעיר עבודה זרה קודם לשעיר נשיא מ"ט האי צבור והאי יחיד
18-19

כתב בתשובות הרשב"א (ח"א סי' קמח) דגזר דין של מלך נקרע כמו גז"ד של צבור ומועיל תפלה אף לאחר גז"ד... וכעת ראיתי בס' ערוך לנר (יבמות מט, ב) שהוכיח... דלא כהרשב"א... ולכאורה ראיה לדבריו ממה דתניא שעיר ע"ז קודם לשעיר נשיא מ"ט האי צבור והאי יחיד. הרי מבואר דמלך יש לו דין יחיד דלא כהרשב"א. וצ"ל דאין לדמות בזה כל הענינים להדדי.

(רבי מרדכי אליהו רבינוביץ, אמרי רצון, דרוש כה, דף כה, בהגהה)

האיש קודם לאשה להחיות
23

"כיון ששמעו בנות צלפחד שהארץ מתחלקת לשבטים ולא לנקבות... אמרו, לא כרחמי בשר ודם רחמי הקב"ה, בשר ודם רחמיו על הזכרים יותר מעל הנקבות, אבל הקב"ה רחמיו על הכל..." [ספרי]. אינו מבואר מניין למדו דבשר ודם מרחם על זכרים יותר מעל נקבות ומה טעם בדבר. ואולי י"ל דהוא מפני אותו הטעם שאמרו בהוריות יג, ב, האיש קודם לאשה להחיות [כלומר להצילם כשהם בסכנה], מפני שהאיש מקודש יותר שחייב בכל המצות, וגם מפני המעלות היתירות שיש לזכר בישוב העולם, וכמש"כ בב"ב טז, ב: אשרי מי שבניו זכרים, ובנדה לא, ב: בא זכר בעולם בא שלום בעולם, בא זכר בא ככרו בידו. ובכלל הוו הגברים בוני העולם, אשר על כן נקרא הזכר בשם "בן", על שם בנין... ולכן דרך בני אדם לחוס על מציאותו יותר מעל נקבות.

(רבי ברוך אפשטיין, תורה תמימה, במדבר פרק כז הערה א)

האיש קודם לאשה להחיות ולהשב אבדה והאשה קודמת לאיש לכסות
23

ועפ"ז שמעתי מן מו"ח ז"ל [ר' משה קרמר, אב"ד וילנא] פירוש על המדרש [בראשית רבה פרשה כ, יב]: בתורתו של ר' מאיר כתיב "כתנות עור" באל"ף. דאיתא במדרש, שהיו רוצים המזיקים להזיק את אדם כשחטא ואכל מעץ הדעת, נתן לו הקב"ה אות משמו כדי שלא יזיקו אותו. ועפ"ז מיושב, דקשה לר' מאיר על פסוק זה דכתיב "ויעש וגו' לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם" [בראשית ג, כא], והלא גבי כסות האישה קודמת לאיש כדאיתא הכא? אלא "כתנות עור" באל"ף, ואז משום הגנה שלא יזיקו אותם המזיקים, והוא להחיות, ואז האיש קודם לאישה.

(רבי יוסף בן יעקב, ראש יוסף, כאן [הובא בגן רוה, פרשת בראשית])

האיש קודם לאשה להחיות ולהשב אבדה והאשה קודמת לאיש לכסות ולהוציא מבית השבי בזמן ששניהם עומדים בקלקלה האיש קודם לאשה
23-24

האיש קודם לאשה - איש זה הקב"ה... אם הוא קודם, היינו שיש אתערותא דלעילא בלי קדימת אתערותא דלתתא, הוא רק להחיות, ר"ל אף כשלא אכשור דרא, הרי תמיד שופע חסד עליון להחיותם כמו בתחילת בריאת העולמות, אכן הוא רק מבחי׳ חיצוניות כנ"ל. ולהשיב אבדה - ענין אבדה בנפש כמ"ש "ובאו האובדים בארץ אשור" [ישעיהו כז, יג], "אשור" הוא מלשון תענוג, כמ"ש "באשרי כי אשרוני בנות" [בראשית ל, יג], ר"ל אותן אנשים ההולכים אחרי תענוגים גשמיים, האף שהם בדברים המותרים, אכן נקראו "אובדים", שמאבדים את הנפש האלקית שבהם בתאוות היתר ההם, אכן אינו נכלל עדיין בקליפות וסטרא אחרא ח"ו, אם תיכף עולה במחשבתו הרהורי תשובה, והוא כמו אבידה שאדם אבד איזה דבר, ויודע היכן אבד, ותיכף יכול לחזור וללקחה, כי לא שלטה יד זולתו בהאבדה עדיין...
מי שהוא עדיין לא הוטבע בתאוות איסור ח"ו, רק הוא מקושר בתאוות היתר, יוכל הבת קול [היוצאת כל יום] לפעול בשורש נשמתו שיאיר למטה בנר"ן של האדם, שישיב האבדה תיכף בעוד שלא שלטה בה ידי החצונים, כי בכל בחי׳ שפע היורדת מלמעלה יש כללות ופרטות, להחיות העולמות בכלל, ובפרטות נמשך מזה האור למטה בנפש ע"י המזל ששומע הכרוז מן הבת קול, וגורם למטה באדם התעוררות להשיב אבדה בהרהורי תשובה הנופלים לפעמים במחשבתו של אדם, אף גם בלי אתעדל"ת כלל.
והאשה קודמת לאיש - ר"ל כשיש למטה התעוררות בנש"י, היינו עבודה בבחי׳ ביטול נמשך מלמעלה פנימית חסד עליון... שבהתעוררות נש"י במצוות, נמשכים מקיפים להגוף, ומעסק התורה נמשך מקיף לשניהם להגוף ולהלבוש מהמצוה, כנ"ל, לשמרם מיניקת החיצונים, ולהוציא הנצוצין קדישין שנפלו עשוקים בידי החיצונים. וזהו מאמר המשנה והאשה קודמת לאיש, ר"ל כשיש למטה בנבראים התעוררות בתורה ומצוות בבחי׳ ביטול והתכללות הוא לכסות ולהוציאה מבית השבי, שנמשכים מקיפים עליונים שיפעול למטה בנבראים, אף מי שהיה בבחי׳ שביה, שהוא כעין "והנדחים בארץ מצרים", שהוא שבוי אצל הקליפות וסט"א שהוא גרוע יותר מן "האובדים בארץ אשור" הנ"ל, שבאבדתו לא שלטה בה יד זולתו עדיין, ולבחי׳ זו אף כשאין אתעדל"ת, יוכל לפעמים המזל שהוא שורש נשמתו לפעול למטה בהכוחות המלובשים בגוף להשיב האבדה, אך להוציאה מבית השבי, מוכרח להיות אתדל"ת הקודמת, בחי׳ אשה מזרעת תחלה יולדת זכר [נדה כה ע"א], שהוא אורות עליונים שיתגלו למטה בבחי׳ מקיפים, ויתהוה מזה למטה בנש"י אהבה ויראה עילאה ויוציאו מבית השבי, ועל זה נאמר "חיל בלע ויקיאנו" [איוב כ, טו]...
בזמן ששניהם עומדים לקלקלה, שניהם פירושו על כל עשר כוחות הנפש, שבכלל נחלקות לשתים, היינו שלש ראשונות שהם שכליים, חכמה בינה דעת, וז׳ אחרונות, שהם מדות חג"ת נהי"ם, וידוע ד"את זה לעומת זה עשה האלקים", וכמו שיש עשר כוחות דקדושה כמו כן יש עשר כוחות בהיפוך הטורדים את הגוף ומלבישים אותו, ומבלבלים האדם שיימשך אחר ההיפוך ח"ו, ומה גם בעת התגברות האדם בעבודת ה׳ אז מתגבר הלעומת זה ג"כ, למשל כמו שנים הנאבקים, בראות האחד כי השני גבר עליו, אז מתגבר בכל מאמצי כחו כמבואר בתניא [ח"א פרק כח]. אכן בהיגלות נגלות אור שלמעלה מהשתלשלות שהיא בחי' טל הנ"ל, אזי ממילא ומאליו מתבטלים החיצונים, "וכהמס דונג מפני אש" [תהלים סח, ג] כתיב, וזהו כשהעשר כחות דלעומת הקדושה עומדים לקלקלה, ר"ל שמתגברים לקלקלה, היינו שתסור ח"ו מדרך הישר לילך בדרך עקומה, כתרגום של "ויסלף דברי צדיקים" [שמות כג, ח] - "ומקלקל פתגמין תריצין", אז האיש קודם להאשה, ר"ל לא קדימה זמנית, רק הפירוש הוא קודם במעלה ומדרגה, והיינו בחי׳ טל הנ"ל שהיא למעלה מהשתלשלות, ואין אתדל"ת מגעת לשם.

(רבי זוסמן אבא ליפשיץ, מרכבת המשנה, סיומא דסדר נזיקין, דף טז ע"ב-יט ע"ב)

"כיון ששמעו בנות צלפחד שהארץ מתחלקת לשבטים ולא לנקבות, נתקבצו כולן זו על זו ליטול עצה. אמרו: לא כרחמי בשר ודם רחמי המקום. בשר ודם רחמיו על הזכרים יותר מן הנקבות, אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן, אלא על הזכרים ועל הנקבות רחמיו על הכל, שנאמר (תהלים קמה, ט) 'טוב ד' לכל ורחמיו על כל מעשיו'" - ספרי פינחס קלג.
"ע' הוריות פ"ג מ"ז ["האיש קודם לאשה להחיות ולהשיב אבדה, והאשה קודמת לאיש לכסות ולהוציאה מבית השבי. בזמן ששניהם עומדים לקלקלה, האיש קודם לאשה"]" הערת רבינו.

(שיחות הרב צבי יהודה, במדבר, עמ' 355, בהערה)

האיש קודם לאשה להחיות ולהשב אבדה והאשה קודמת לאיש לכסות ולהוציא מבית השבי בזמן ששניהם עומדים בקלקלה האיש קודם לאשה וכו' אמו קודמת לכולם וכו' כהן קודם ללוי לוי לישראל וכו' ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ
23-39

האיש יש לו טרדת המזונות לפרנסת משפחתו ולכן בעניין צורך הפרנסה והמלבוש וכו' האיש קודם לאשה להחיות ולהשיב אבידה אבל לכסות שהוא צורך האשה הצנועה וכן להוציאה מבית השביה כדי שלא יבואו עמה לידי עברה האשה קודמת לאיש. אבל אם עומדים על הקלקלה דהיינו האיש למשכב זכור והאשה לביאה, האיש קודם לאשה לפדיון לפי שהזכר אין דרכו בכך ומבקשים ממנו דבר שאינו טבעי לו. וכבר הפילוסופים שמב"ע [שמבני עמנו] קראו למשכב זכור... פשע נגד הטבע. על ההקדמות האחרות כמו כהן ללוי לוי לישראל כל זה הוא לפי מדרגתם באומה וזהו פוליטיקי להגן שלא יתבלבלו מדרגות המדינות.
אבל מ"ש ממזר ת"ח קודם לכ"ג ע"ה זה הוא מנהג אהבת עצמו בדברים כאלו ובסוף בין המדינות כל אדם נחשב למאומה בהצטרפות הבורא והחכמה... ואמו קודמת לכלם לפי שהאשה מרגשת יותר בגידיה ויש לה איסטניסות גדול ואינה יכולה לסבול עונש בית האסורים בלא סכנת החיים מחמת העונש עצמו מחמת הכבוד שמתאבד ומחמת האוכלים וכל אחד מאלו יכול להביא הרבה חולאים רעים ונאמנים מלאים סכנה.

(רבי בן ציון רפאל פריצי, פתח עינים, כאן)

והאשה קודמת לאיש לכסות
23

"ויעש אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם" - כבר כתבנו בחידושנו כתובות דף סז ע"א לדעת הרמב"ם, דמזה ראיה דאע"ג דאמרו חז"ל לכסות אשה קודמת, דהיכי שאי אפשר לו להחזיר על הפתחים, איש קודם, מדכתיב "לאדם" תחלה.
ויותר נראה דהאי "ויעש" לאו עשייה ממש, שהרי כל מעשה בראשית היו בדיבור ה' יתברך. גם רחוק הדבר שברא ה' יתברך כתנות עור וילבישם, וכי קין והבל והתאומות הלכו ערומים? נראה, כיון שאסר לו הקב"ה בהמה וחיה לאכילה אלא למשא בעלמא, התיר לו בהמות בשביל העורות לעשות מהם לבושים, וציווה להם להבדיל בין לבושי גבר ושמלת אשה, וממילא עשו גם הם ובניהם ובנותיהם.

(רבי פנחס הלוי הורוביץ, פנים יפות, בראשית פרק ג, כא)

בזמן ששניהם עומדים בקלקלה האיש קודם לאשה
24

פי' אם נתבעו שניהם לדבר עבירה קודמין לפדות האיש מפני שאין דרכו בכך.

(מנורת המאור פרק א, עמ' 72)

ראה מקרא קודש פ' וירא, יט, ה-ז, כאשר אנשי סדום נסבו על בית לוט: "ויקראו אל לוט ויאמרו לו איה האנשים אשר באו אליך הלילה הוציאם אלינו ונדעה אותם, ויצא אליהם לוט הפתחה גו' ויאמר אל נא אחי תרעו, הנה נא לי שתי בנות אשר לא ידעו איש אוציאה נא אתהן אליכן ועשו להן כטוב בעיניכם רק לאנשים האל אל תעשו דבר" וגו'.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)

ורבו קודם לאביו
25

רבו שלמדו משנה, ירושלמי. וב"מ פ"ב, שלמדו חכמה, היינו משנה, הלכה.

(רבי דוד כהן, נזיר אחיו, ח"ב, עמ' 188)

חכם קודם למלך ישראל חכם שמת אין לנו כיוצא בו מלך ישראל שמת כל ישראל ראוים למלכות
25-26

ודרשו רז"ל (שבת קה ע"ב): אריב"ל משום בר קפרא, כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בתוך גנזיו... וענין אדם כשר - ת"ח שיש בו תורה ויראת שמים, שהוא חיוב גדול עד מאד לבכות ולקונן עליו, שהרי אמרו רז"ל בסדר המעלות חכם קודם למלך. וכן אמרו במסכת הוריות פרק כהן משיח: חכם שמת אין לנו כיוצא בו מלך שמת כל ישראל ראוים למלך. זה שאמר הכתוב (איוב כח): "והחכמה מאין תמצא כי יש לכסף מוצא ומקום לזהב יזוקו, ברזל מעפר יוקח ואבן יצוק נחושה" - הללו אם אבדו יש להן חליפים, תלמיד חכם שמת מי מביא לנו חליפיו מי מביא לנו תמורתו ומי מביא לנו כיוצא בו [ירושלמי ברכות פ"ב ה"ח].

(רבינו בחיי, כד הקמח, ע' אבל)

חכם קודם למלך ישראל וכו' מלך קודם לכהן גדול
25-26

ומאחר שנצטוינו בכהנים לקדשם ולחלוק להם כבוד בכל דבר, ק"ו לחכמים, שחכמים גדולים מן הכהנים, שכן דרשו ז"ל: יקרה היא מפנינים - יקרה היא מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים, ובסדר המעלות אמרו במסכת הוריות: חכם קודם למלך, מלך קודם לכהן גדול... ומכלל כבוד החכמים שלא לדבר בפניהם אלא ברשות.

(רבינו בחיי, כד הקמח, ע' רשות)

אלו שלושה כתרים שזכרו כאן, שנתן ה' יתברך לישראל, תורה ומלכות וכהונה, הם כנגד האדם, כי יש באדם שלושה חלקים, החלק האחד הוא השכל שבאדם, החלק השני הוא הנפש, החלק השלישי הוא הגוף... וכנגד אלו הם ג' כתרים אלו, כי כתר תורה הוא כנגד השכל, וכתר כהונה כנגד הגוף, כי הכהונה היא מעלת וקדושת הגוף שהרי הכהן הוא נולד בקדושה והכהונה תולה בטפה שנולד מן הכהן... אמנם המלכות כנגד הנפש, וידוע כי הנפש הוא מנהיג את כל איברי האדם והאדם מקבל ההנהגה מן הנפש... ואין הגוף פועל, גם השכל אינו פועל, רק הפועל הוא הנפש שפועלת, והוא דומה אל המלך שהוא פועל ומושל. וזה שאמר הכתוב (משלי כב) "לב מלכים ביד ה'", וזה כי המלך דומה אל הלב ששם הנפש החיוני... ומזה תדע מה שאמרו רז"ל כי המלך קודם לכהן גדול והחכם קודם למלך, ודבר זה לפי סדר מעלות ומדרגות הדברים אשר אלו שלשה כנגדן באדם.

(מהר"ל, דרך חיים, פ"ד מי"ד)

במיתת אהרן נאמר (במדבר כ, כט) "ויבכו כל בני ישראל", ובמשה רק "בני ישראל" (דברים לד, ח). על דרך שאמרו כהן גדול קודם למלך שהכל ראויים להיות מלך ואין הכל ראויים להיות כהן גדול.

(ר' צדוק הכהן מלובלין, קומץ המנחה ח"א אות פג)

חכם קודם למלך ישראל וכו' מלך קודם לכהן גדול וכו' כהן גדול קודם לנביא
25-27

שלושים דברים אשר המלכות בהם נקנה... הם הוראה על גדולת וחשיבות המלכות, שהמלך יש לו שלושים מעלות, ואין המעלה באלו דברים עצמם, רק שהם מורים כי המלך יש לו מדרגה עליונה חשובה, ולכן יש לו שלושים דברים חשובים, והמלכות חשוב יותר מן הכהונה, והתורה יותר חשובה מן המלכות. והכי אמרינן בפרק כהן משיח ת"ח קודם למלך מלך קודם לכ"ג כדאיתא התם. ולפיכך אמר "גדולה תורה מן הכהונה ומן המלכות שהכהונה נקנית בכ"ד מעלות והמלכות בשלשים מעלות והתורה במ"ח דברים", כלומר בזה תראה כי התורה יותר במדרגה מן המלכות והכהונה... כי היותר חשוב מעלות שלו יותר...
ושתי מעלות גדולות יש, האחת כהן גדול, והשני הנביא, ומלך גדול משניהם, וכך אמרו: מלך קודם לכהן גדול וכהן גדול קודם לנביא כדאיתא בהוריות, והכהן בימין והנביא בשמאלו והמלך באמצע מתעלה על שתיהן.

(מהר"ל, דרך חיים, פ"ו מ"ז)

חכם ונביא ומלך - אלו שלוש מדרגות הם עצמם שלוש המדריגות שזכרו בבראשית רבה (מט, ב) בתחילה "סוד ה' ליראיו", ואחר כך "ולישרים סודו" ואחר כך "כי אם גילה סודו אל עבדיו הנביאים", שה' יתברך מגלה מסטורין שלהם לו. "יריאיו" הוא המלך... ואחר כך "לישרים" והם התלמידי חכמים כענין "הלא היא כתובה על ספר הישר" שנקרא התורה ספר הישר (עבודה זרה כה, א)... ואמר בתחילה למלך, כמו שאמרו ז"ל שחולקין כבוד למלכות (שמות רבה ה, טו) ומלך נוטל חלק בראש, וחכם עדיף מנביא (בבא בתרא יב, א), לכך אחר כך לחכם, ואחר כך לנביא [אבל כהן גדול אף על פי שקודם לנביא, דבר זה אינו מכלל המעלות המסורות לכל ישראל, כי כתר כהונה כבר זכה אהרן ונטלו ואינו כולל נפשות כל הדור].

(ר' צדוק הכהן מלובלין, ליקוטי מאמרים, עמ' יט)

חכם קודם למלך וכו' לכהן גדול וכו' לנביא
25-27

ובמסכת דרך ארץ זוטא (סוף פרק השלום): אמר ר' יהושע הנביא נקרא מלאך, והחכם נקרא מלאך, הנביא נקרא מלאך שנאמר (חגי א, יג) "ויאמר חגי מלאך ה'", והחכם נקרא מלאך שנאמר (מלאכי ב, ז) "מלאך ה' צב-אות הוא"... והקדים נביא לחכם אע"פ שמצד קדימות המעלה החכם קודם כמו שאמרו בהוריות. רק בענין מלאכות ה' הנביא קודם, כי יש שני מיני מלאֲכוּת: מי שהוא שליח בפרט שנשלח להגיד לפלוני איזה דבר או לעשות לו, ומי שהוא פועל העוסק בעבודתו... וזהו מדרגת מלאֲכוּת החכם, ולכך נאמר אצל החכם "מלאך ה' צב-אות" ולא מלאך ה' שהוא מצבאיו... אבל הנביא הוא מלאך ה' ועליו יצדק שם מלאך ביחוד יותר.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, שיחת מלאכי השרת פ"א)

חכם קודם למלך ישראל חכם שמת אין לנו כיוצא בו מלך ישראל שמת כל ישראל ראוים למלכות וכו' ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ
25-39

ויהושפט שהיה מלך, נאמר עליו "ואת יראי ה' יכבד" [תהלים טו, ד], שכשהיה רואה תלמיד חכם, היה מחבקו ומנשקו ואומר לו רבי ומורי, כמו שנזכר בסוף מכות [כד, א]. ובראשון ממגילה [יא, א] ובראשון מסוטה [י, ב] אמרו, "ודוד הוא הקטן" [שמואל א' יז, יד], מתחלתו ועד סופו, כשם שבקטנותו הקטין את עצמו בפני מי שגדול ממנו ללמוד תורה, כך במלכותו הקטין את עצמו בפני מי שגדול ממנו ללמוד תורה. ובפרק אלו מגלחין [מו"ק טז, ב] אמרו: "יושב בשבת" [שמואל ב' כג, ח], כשהיה יושב בישיבה של תורה, לא היה יושב בכרים וכסתות, אלא על גבי קרקע. ותלמיד חכם קודם לכהן גדול, שנאמר "יקרה היא מפנינים", מכהן גדול הנכנס לפני ולפנים. וכן הוא קודם למלך לפדותו, כמו שנזכר בסוף הוריות, שאם מלך או כהן מת, יש לנו כיוצא בו, ואם תלמיד חכם מת, אין לנו כיוצא בו, כמו שנזכר שם.

(רבי שמעון בן צמח דוראן, מגן אבות, אבות פרק ד, משנה יז)

חכם קודם למלך ישראל חכם שמת אין לנו כיוצא בו וכו' מלך קודם לכהן גדול וכו' כהן גדול קודם לנביא וכו' ההיא להחיותו וכו' ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ וכו' דאמר קרא יקרה היא מפנינים מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים
25-44

איך אמר [במדבר רבה, פרשה ו, א] שכהן גדול קודם לנביא, כי ידוע הוא שהנבואה אינה שורה אלא על חכם [נדרים לח ע"א], ומן הראוי הוא שיהיה קודם הנביא לחכם וכ"ש למלך? ועוד שסבר סברי למימר לפדות ולהחיות, ע"י שהיו מפרשים פ' יקרה היא מפנינים דהוי דוקא לפדות ולהחיות, א"כ איך ר' אבין הכריח אחר כך מהפסוק בעצמו דהוי לישיבה? ועוד מנא להו לרז"ל שהחכם קודם למלך מהכרח דמת חכם וכו', שהרי בפ' מיעט זאת הסברא, כמו שאמר "יקרה היא מפנינים", שנראה שדוקא מכ"ג שנכנס לפני לפנים, לא מן המלך, דאם לא כן, לישמעינן רבותא שהוא קודם למלך וכ"ש לכ"ג? ואפשר לומר שת"ח קודם למלך בענין לפדות ולהחיות כמו שאמרנו, אבל לישיבה אפילו ממזר ת"ח קודם לכ"ג עם הארץ. ולפי פירוש זה הת"ח כשר ועם הארץ שוים. או אפשר כי הסברא היא דחכם קודם למלך, דמת חכם וכו', ומפסוק יקרה היא מפנינים נראה דדוקא ת"ח קודם לכ"ג אבל לא למלך, לכן אנו מקיימים הסברא בת"ח כשר, והפסוק בת"ח ממזר וכו'. ועם כל זה נראה שהחכם קודם למלך מצד החכמה שיש בו, אבל הנביא הוא ברצון אלקי, ואע"פ שהקדים לו החכמה, עם כל זה החכמה היא ביתר שאת, כאמרם ז"ל "חכם עדיף מנביא" [ב"ב יב ע"א]. א"כ לזה אמר שהחכם קודם למלך, לפי שמת חכם אין לנו כיוצא בו.
ואפשר כי מה שאמר שהחכם קודם למלך היינו לפדות ולהחיות, שאין הסברא לומר לישיבה, מאחר שכתוב "שום תשים עליך מלך" ואמרו רז"ל שתהא אימתו עליך וכו' [כתובות יז ע"א]. ועוד משום הטעם שאמר מת חכם נראה דדוקא להחיות ולפדות, שאם אינם פודים אותו ימות וכו' בודאי שהוא קודם לכל, לזה אמרו אח"כ סברי למימר לפדות ולהחיות דומיא דחכם קודם למלך, לזה אמר רבי אבין אף לישיבה. והכריח ממה שאמר הכתוב יקרה היא מפנינים, והכונה על כה"ג הנכנס לפני לפנים. וידוע כי לא היה מעלה יותר גדולה ממה שהיה לכה"ג בכניסתו לפני לפנים, שהיו עושים לו כבוד גדול, ועם כל זה אמר יקרה היא מפנינים, אם כן בוודאי שהכוונה אפילו לישיבה, שהיא כענין הכבוד. ועם כל זה צריך להתיישב מנא להו לרז"ל לדרוש פסוק יקרה היא מפנינים דוקא בת"ח ממזר ולא אמרו סתם ת"ח, וכמו שנראה ממלת היא, ר"ל התורה בכל מקום שהיא, בין באדם כשר בין בממזר, ובזה לא היה קודם החכם למלך, רק לכה"ג דוקא. ואם מטעם הסברא שמת חכם אין לנו כיוצא בו, א"כ זאת הסברא יהיה אפילו לת"ח ממזר, שאם מת אין לנו כיוצא בו. ולפי דרכם ז"ל הכוונה באומרו יקרה היא מפנינים מכה"ג שנכנס לפני לפנים הוא לפי שהוקשה לרז"ל שפנינים הם בכלל "חפציך", לזה דרשו מכה"ג שנכנס לפני ולפנים. ועוד אפשר לומר כי לזה הוא מעולה מכה"ג, לפי שכל מעלתו של כה"ג הוא לפי שיש לו רשות ליכנס לפני ולפנים במקום ששם ארון הקדש אשר בתוכו התורה, א"כ יתר שאת יהיה לת"ח שהתורה בתוך קרבו.

(רבי שם טוב מלמד, כתר שם טוב, פרשת בהר, דף צ ע"ד-צא ע"א)

חכם שמת אין לנו כיוצא בו
25-26

כשמסתלק הרב לעולם העליון, הגם שישאבו התלמידים שפע תורה ועבודה מרב אחר, לא תנוח דעתם משום ההוא רוחא דשדא בגווייהו הראשון דמקשקש במעיהם, לוּ יהיה השני גדול בערך הראשון. (ובאלה הדברים תנוח דעתנו שלא יהיו דברי רז"ל סותרים אהדדי (עיין בזהר הרקיע), שאמרו: מלך שמת כל ישראל ראויים להיות מלכים, תלמיד חכם שמת אין לו תמורה. ובמקום אחר דרשו (יומא לח ע"ב): "וזרח השמש ובא השמש" (קהלת א, ה) - עד שלא שקעה שמשו של פלוני זרחה שמשו של פלוני. ואמרו: אין צדיק נפטר מן העולם עד שיהיה צדיק כמותו בעולם. והנה היא סתירה מופלגת. ובמה שכתבנו, דבריהם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת, כי הגם שיהיה צדיק כמוהו בעולם, לתלמידיו לא נקרא תמורה).

(רבי צבי אלימלך מדינוב, אגרא דפרקא פ' פנחס דף רפז ע"א-ע"ב)

מלך קודם לכהן גדול
26

ראיתי להביא הנוסחא אשר ישרה בעיני [בשלושים המעלות של המלכות].... כה - המלך קודם לכהן גדול.

(ר"י אלאשקר, מרכבת המשנה, אבות פרק ו, משנה ה)

כל ישראל ראוים למלכות
26

ונאמר "וקדשתו", שישראל הם המקדשים אותו, כי באמת קדושתו נמשך מקדושתם, וכמו שאמרו (חולין נו ע"ב) על פסוק (זכריה י, ד) "ממנו יתד" וגו' - ממנו כהניו ממנו מלכיו ממנו נביאיו. היינו שכל קדושתם מכם... ומקדושת פרטי נפשות הדור נמשך קדושה לנפשות הכוללות... ומלך הוא מצד קדושת המעשה של כל ישראל, וגם בו נאמר "מקרב אחיך תקים" וגו' [דברים יז, טו], כי מכח קדושה שבהם נבחר הוא, והם המקיימים אותו. ואמרו ז"ל כל ישראל ראוים למלכות, כי קדושת המעשה יש בכל ישראל, וגם פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון. ומצד בחירתם נעשה זה מלך להיות נכלל בו קדושת כולם. ועל כן יש לכולם חלק בו, וכמו שאמרו השבטים לשבט יהודה "עשר ידות לי במלך וגם בדוד" (שמואל ב' יט, מד).

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, קדושת שבת מאמר ז)

מלך קודם לכהן גדול וכו' כהן גדול קודם לנביא
26-27

הצניעות הוא התקדשות מן הערוה, ואשר הוא קדוש מן הערוה דבר זה הוא מעלה נבדלת מן הגשמי, כי הזנות הוא חמרי גשמי... כי הוא דבר בהמי, ואשר מתקדש עצמו [מן] הזנות הוא הסרת הגשמי. ולכך אמרו ז"ל: "כל כלה שהיא צנועה בבית חמיה זוכה ויצאו ממנה מלכים ונביאים" [סוטה י ע"ב], כי המלכים יש להם מעלה נבדלת מן הגשמי... ולכך היו המלכים נמשחים בשמן המשחה כמו כהן וכלי קודש. ויותר יש למלך קדושה, שהרי המלך קודם לנביא כדאיתא במסכת הוריות. ולפיכך אמר "כל כלה שהיא צנועה בבית חמיה", שדבר זה הוא קדושה ופרישות, ראוי שיצאו ממנו מלכים ונביאים, שיש להם המעלה האלקית הנבדלת.

(מהר"ל, חידושי אגדות, סוטה י ע"ב)

אמר עולא: ביקש משה רבינו מלכות ולא נתנו לו [זבחים קב]... פירוש, כי אז מדרגתו היה יותר מן מה שהיה עכשיו שאין לו מלכות. וראיה לזה, שאמרו במסכת ר"ה (כא ע"ב): "ולא קם נביא כמשה עוד" - בנביאים לא קם אבל במלכים קם, ומי הוא שלמה, שתראה מזה כי [ע"י] כח מדרגת מלכותו זכה לחכמתו, ולפיכך בנביאים לא קם אבל מצד מדרגת מלכותו קם. ולפיכך ביקש מלכות, שיהא לו מדרגה העליונה. וההפרש שיש בין המלך לאשר אינו מלך, כי המלך נבדל מן העם במדרגתו. ואמרו (מכילתא בא): פעמים מקדים משה ופעמים מקדים אהרן לומר כי שניהם שקולים היו. וזה מפני כי אהרן יש לו כהונה מה שאין למשה, וכה"ג קודם לנביא, וזה לא היה שייך אם משה היה מלך, שהמלך יותר במעלה מן הכהן, שהרי המלך קודם לכהן וכדאיתא בהוריות.

(מהר"ל, חידושי אגדות, זבחים קב)

בשנבין דברי גמרא [ברכות י.] דחזקיהו לא אזל לגביה ישעיה היותו מלך, וישעיה לא אזל לגבי חזקיהו היותו נביא... איך ס"ד לישעיה מבלי לילך לחזקיהו הא קיי"ל מלך קודם לכהן גדול וכהן גדול קודם לנביא, ומכ"ש דמלך קודם לנביא... ותירצו, היינו מלך על כל ישראל, אבל חזקיהו שלא מלך רק על ב' שבטים הנשארים, הלכך לא תארהו ישעיה בתואר מלך כראוי, אם לא ימלוך על כל ישראל ביחד, ולכך חשב שהוא קודם לו במעלה.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, ח"א, דרוש טו)

...ענין חזקיה עם ישעיה שאמר ישעיה [ברכות י ע"א]: ליתי חזקיה גבאי וכו', ויש להבין, איה ענותנותו של ישעיה להקפיד שמלך כשר וצדיק כמוהו יבוא דוקא לביתו? וכי כך המדה של צדיק כמוהו? בשלמא חזקיה חשב שמלך אסור למחול על כבודו, אבל ישעיה מה קחשיב? ועוד הא אמרו סוף הוריות מלך קודם לכהן גדול, וכהן גדול קודם לנביא, וא"כ מכ"ש דמלך קודם לנביא, וא"כ מה זו קפידה של ישעיה?... נראה כך, כי ישעיה ראה שכלו ימיו של חזקיה והוא ביקש ליתן לו חיים, ולכך נתחכם בזה, דאמרינן בריש חגיגה [דף ה ע"א] דיש נספה בלי משפט וכו', ואמרינן: הני שנין מה קעביד ביה, א"ל חזינא צורבא מדרבנן דמעביר במיליה יהבינן ליה. ולכך נתחכם ישעיה שיעביר חזקיה על מדותיו להכניע עצמו לבוא אליו אשר לא כדת וחוק ומשפט המלך, וא"כ, דיעבור במיליה, יש תקוה למיהב מהני שנין דנספה בלי משפט כנ"ל, והיתה כוונתו לטובה.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, ח"ב, דרוש יד)

כתיב "ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים לפני ה'", וברש"י: ולפני אלעזר הכהן יעמוד - הרי שאלתך ששאלת שאין הכבוד הזה זז מבית אביך, שאף יהושע יהא צריך לאלעזר, ושאל לו כשיצטרך לצאת למלחמה, עכ"ל. ויש להבין מהו זה שאין הכבוד הזה זז וכו' דמשמע דקאי על תפלת מרע"ה שבניו יירשו את גדולתו, והיה זה פיוס למרע"ה, והרי גדולתו היתה למעלה מכולן שאין גדולה למעלה ממנו, וגדולת אלעזר איננה דומה לה כלל? אף שצריכין לו לשאול באו"ת, מ"מ מלך קודם לכה"ג, והרי לפעמים שצריכין לנביא וכמ"ש שירדו יהושפט ואחאב לפני הנביא, וכהנה רבות בכתוב, ומ"מ אין נחשבת גדולה להנביא בזה, ואפילו כה"ג קודם לנביא כבש"ס שלהי הוריות, וא"כ מה פיוס יש למשה בזה, שהרי אינו מעין גדולתו כלל, ומשה בעצמו לא היה משתמש באו"ת כלל?

(שם משמואל, פינחס תרעז)

"ולבלתי סור מן המצוה" - כפירוש רש"י: מצות הנביא כזמנו. וזה שייך להרמת הלב. דבאמת מלך גדול מנביא כדתנן שלהי מס' הוריות. אבל מ"מ יש לו לדעת בלב דגדול מעלת הנביא בדבר ה' ממנו.

(העמק דבר, דברים יז, כ)

ומלך קודם לכהן גדול, כהן גדול לנביא כדתנן סוף הוריות. הם דרך כלל שלושה מדרגות של ראש, תוך, סוף, דקומה השלמה. ומדת מלכות שהיא האחרונה, בסוד "נעוץ סופן בתחילתן" [פרק א], חוזרת להיות ראשונה, דזוכה לכתר מלכות, והמלך ראש הכל, כי כל מלוכה מצד התורה והחכמה, כמו שנאמר (משלי ח, טו) "בי מלכים ימלוכו". ושלמה המלך ע"ה, שהוא שלמות המלכות דישראל בעולם הזה, נאמר בו (מלכים א' ה, יא) "ויחכם מכל האדם". ואף בגדולת חכמת ירבעם אחאב ומנשה הגרועים מכולם, הפליגו חז"ל בפרק חלק (סנהדרין קב) שהיו חכמים ביותר, שמזה זכו למלוכה. ויניקתן משלושה ראשונות שהם חכמה בינה דעת, ומשם יניקת כלל חכמי ישראל, דעל כן אמרו (בבא בתרא יב ע"א) "חכם עדיף מנביא", כי השגתו למעלה מעלה מהשגת הנבואה רק שהוא בהעלם.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פוקד עקרים אות ד)

המלך קודם לכ"ג לא ע"פ השכל והמשפט אבל ע"פ הכח והגבורה, שהמלך רוצה להיות מה שרוצה קודם ראש העבודה שהוא היותר מכובד שבאומה. וכן שהכ"ג קודם לנביא הוא פילוסופי, לפי שכ"ג הוא ראש העבודה ואין לו לנביא להועיל כלום לאומה כי אם לפרש הנבואה אם באה לו מן השמים ע"מ לפרסמה, וכמה נביאים שיושבים הרבה שנים וכל חייהם בלא רוה"ק ובלא נבואה בפועל ואינם נביאים כי אם בכח, וע"ז הדרך אין מהם תועלת לאומה. זאת ועוד, שאמרו רז"ל שהחכם הוא יותר מנביא (חכם עדיף מנביא) [ב"ב יב ע"א], והוא פילוסופי, לפי שהאדם בחכמתו למשל בחכמת הפרצוף ולשון התנועה וכן אמרו האיטלקים... החכם יודע מה הוא בקירות לבו של אדם ובפנימיותו, שהוא מין נבואה. אם כן החכם בעצמותו הוא חכם ונביא, והכ"ג היה חכם בהכרח. א"כ גם מזה הטעם קודם לנביא. כבר ידעת שהכ"ג היה ראש בכל מיני טומאה וטהרה בהלכות מצורע ובכל תורת כהנים א"כ היה חכם בהכרח.

(רבי בן ציון רפאל פריצי, פתח עינים, כאן)

קחו עמכם [את עבדי] אדוניכם
27

והתורה אמרה "שום תשים עליך מלך" [דברים יז, טו], ופירשו בראשון מקידושין [לב ע"ב] ובפרק כהן גדול בסנהדרין [יט ע"ב], שתהא אימתו עליך... ונתן הנביא וכן צדוק כהן גדול היו קורין לדוד "אדני" [מלכים א' א, כג-כד] ומשתחוים לו, והוא אמר להם קחו את עבדי אדוניכם, כמו שנזכר באחרון מהוריות, שזה הוא הראוי למלכות, שאלמלא מוראה איש רעהו חיים בלענו, וזהו כתר מלכות.

(רבי שמעון בן צמח דוראן, מגן אבות, אבות פרק ד משנה יז)

כהן גדול קודם לנביא שנאמר ומשח אותו שם צדוק הכהן ונתן הנביא הקדים צדוק לנתן
27-28

ועפ"ז מיושב המשך הפסוק בשמואל (א, יא) דכתיב: "ויאמר שמואל אל העם לכו ונלכה הגלגל ונחדש שם המלוכה" וגו'. וקשה מה היה צריך לחדש, רק היה לכתוב "ונחזק המלוכה"? ועפ"ז הוא מיושב, דאיתא גבי שאול שמשח אותו למלך רק שמואל הנביא, אך ראוי להיות גבי משיחה כה"ג בראש ואח"כ הנביא, כמו שמצינו גבי שלמה דכתיב "ומשח אותו צדוק הכהן ונתן הנביא", וילפינן מזה כהן גדול קודם לנביא. גם ראוי להיות כל שרי מלוכה. ומפני זה לא רצו ישראל לקבל את שאול למלך. לכן כתיב "ויבזהו אותו ויהי כמחריש" [שמואל א' י, כז]. ואיתא בגמרא בסוגיא זו [לעיל יא ע"ב]: אין מושחין מלך בן מלך, רק מפני מחלוקות מושחין אע"פ שאינו צריכין, כמו גבי שלמה מפני מחלוקות אדוניה. לכן באשר שהיו כאן מחלוקות על שאול, שהיו מבזין אותו עבור המשיחה שלא היה כדת המלוכה, אמר שמואל "ונחדש שם המלוכה", היינו למשוח אותו מחדש אע"פ שאינו צריכים אותו, דמפני מחלוקות שרי.
גם יתורץ קושיות עצומה על שאול, שהרג את נוב עיר הכהנים ובראשם כה"ג אחימלך, וחשדו אותם שהמה מתנגדים נגדו בעסק המלוכה למרוד בו, והוא נגד השכל... ובאשר אפשר היה אחימלך שהיה כה"ג היה ג"כ מן המתנגדים הנ"ל, שהיה מגיע הכבוד לו למשוח את המלך, והוא קודם לנביא, וגם בני משפחתו היו עמו בדבר הזה, שהיה פחיתות כבוד להם, באשר כל המחלוקת שהיו מבזים אותו בשביל המשיחה הנ"ל. ואף אם לא היה במחלוקות הנ"ל, מ"מ היה מקום החשד זה להם, שיד השרים והסגנים היתה ידם במעל ראשונה. לכן היה נוטר שנאה עליהם, ושנאה מקלקלת השורה. אך היה "כמחריש" וגו', גם אמר "לא יומת איש ביום [הזה]" וגו' [שמואל א' יא, יג], אך אח"כ היה מקום לבעל חוב לגבות את חובו, וחשד אותם ג"כ שהיתה ידם עם דוד למרוד בו.

(רבי יוסף בן יעקב, ראש יוסף, כאן)

משוח בשמן המשחה קודם למרובה בגדים וכו' ראש בית אב קודם לכהן הדיוט
29-33

ובקדושת המקום תנן בפרק ראשון דכלים (משנה ו) דעשר קדושות הן, והוא חלוקה דהך כלל שכל קדושה חלוק לעשר מדרגות כידוע. ומסתמא כן גם בשנה, והם שבת וארבע קדושות דרגלים, שהם שלושה רגלים, ושמיני עצרת... וראש השנה ויום הכפורים הרי שבע, וחול המועד פסח וחול המועד סוכות... וראש חודש, הרי עשר קדושות חלוקות מן הסתם בזמן, ומסתמא הם גם כן זו למעלה מזו... וכן מסתמא גם בנפשות יש לחשוב עשר מדרגות קדושה: מלך, ונביא, כהן גדול, ומשוח מלחמה, וכהן הדיוט, נשיא, ואב בית דין, וחכם, לויים, וישראלים (ועיין הוריות דחשיב אחד עשרה מדרגות בכהנים, ויש לומר דהם רק עשר, כי משוח ומרובה בבגדים אי אפשר להיות יחד אם לא כשעבר משיח והוה ליה משיח שעבר, והא דהתם יש ליישב בדוחק)... וחלוקת המדרגות הם כפי השגת קדושתו יתברך, כי גם קדושתו יתברך חלוק לעשר מדרגות בעשר ספירות.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק פרשת קדושים אות א)

כהן קודם ללוי לוי לישראל
37

...ובסדר המעלות כהנים לוים וישראלים, והעד על זה פ' בהעלותך שהמנורה מסורה לכהנים, ונסמכה לה פרשה שניה (במדבר ח, ו) "קח את הלוים", ונסמכה לה פרשה שלישית "ויעשו בני ישראל את הפסח", ולא בא סמיכות הפרשיות אלא לסדר המעלות, כי הכהן מעולה ומקודש יותר מן הלוי והלוי יותר מישראל.

(רבינו בחיי, כד הקמח, ע' רשות)

בתורת כהנים (פסקא קנז): ראוים היו לישראל, וכשנתחייבו נטלו מהם ונתנו לכהנים... היו בכורים ישראלים ראוים לאכול קדשי קדשים והמורם מתודה וחזה ושוק ככהנים, ורק משום שנתחייבו נטל מהם ודו"ק. ולכן בסוף הוריות תני הקודמין כהן ללוי ולוי לישראל וישראל לממזר, אם כן ליתא לבכור דין קדימה, דנתחייבו ונטל מהם כל הזכות לעולם, לכן בהנך קדימות לא תני בכור כלל.

(רבי מאיר שמחה הכהן, משך חכמה, ויקרא ז, לד)

לוי לישראל
37

"השמר לך פן תעזב את הלוי כל ימיך על אדמתך" - לכאורה מכאן ראיה מ"ש המגן אברהם בסי' רא [סק"ד] בשם הירושלמי, שאין חיוב לכבד את הלוי אלא בזמן בית המקדש מדכתיב כאן "על אדמתך", והוא דלא כתלמודא דידן סוף הוריות: לוי קודם לישראל אפילו בזמן הזה. ונראה ע"ד שאמרו בקידושין דף לז [ע"א]: כתיב כל הימים אשר אתם חיים על האדמה, כאן במצות התלויות בארץ כאן במצות שאין תלויות בארץ כגון מעשר תבואות הקרקע, מעשר ראשון ומעשר עני אין נוהגים אלא בזמן שבה"מ קיים, אבל בשאר צדקות דכתיב כל ימיך, לעולם הלוי קודם.

(רבי פנחס הלוי הורוביץ, פנים יפות דברים פרק יב, יט)

כהן קודם ללוי לוי לישראל ישראל לממזר וממזר לנתין ונתין לגר וגר לעבד משוחרר
37

מנה ז' יוחסין. ורמב"ם פ"ח מה' מתנות עניים הי"ז מונה עשרה יוחסין, כבפרק אחרון בקדושין. וכן בפיה"מ לר"מ. וטוש"ע, יו"ד, רנא. ובבאר שבע, ד"ה ישראל לממזר: עדיפא מינה תניא בתוספתא, ישראל קודם לחלל, וחלל לשתוקי, ושתוקי לאסופי, ואסופי לממזר. ולית בתוספתא שלפנינו, ולא בהוצאת צוקרמנדל. ונראה שהיה לפני הרמב"ם.

(רבי דוד כהן, נזיר אחיו, ח"ב, עמ' 188)

ישראל לממזר וממזר לנתין ונתין לגר
37

וכמדומה שהעם מהדרין ליתן לגר צדקה יותר מישראל אחר. ואפשר דוקא הכא שאין בכיס לפרנס אלא אחד, וא"כ להחיותו ודאי ישראל עדיף, אבל ליתן צדקה בעלמא מהדרין ליתן לגר יותר משום קידוש השם, וכדאיתא (יבמות עט): מוטב שתיעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא שהיו עוברים ושבים אומרים מה טיבן של אלו... בני מלכים הם, ומה עשו? פשטו ידיהם בגרים גרורים, אמרו: אין לך אומה שראויה להדבק בה כזו כו'.

(רבי אהרן יוסף פיינסילבר, עבודת אהרן, כאן, בספר נכתבים אות ג)

וממזר לנתין ונתין לגר וגר לעבד משוחרר
37

ומה שבאמת יפלא, אחרי שלענין ביאה בקהל ממזר גרוע מכולם מן התורה, מדוע לענין קדימה הקדימוהו חז"ל לגר ומשוחרר? זה תלוי בחקירה זו, שהגר בנוגע לעצמו אין לו חסרונות ולא מעלות קדומיות בירושה, דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, והממזר יש לו מעלה שהוא מזרע ישראל, וחסרון שנוצר ע"י עבירה, ובנוגע לעצמו יש שמתגברת המעלה על החסרון, אבל בדור היוצא ממנו, הנה הדור החדש היוצא מהגר יותר טהור בלי שום תערובות שמץ דופי ופסול, ויוכל להיות יותר מזוקק. ויש לכוון זה עם פלוגתת ב"ש וב"ה בעירובין פ"ב אם נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא או להפך, נמנו וגמרו דנוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, וע"פ פירוש רבנו המהרש"א ז"ל בפ"ג דמס' מכות.

(רבי חיים שלמה קום, חיי שלמה, סיומא דסדר נזיקין, עמ' קכג)

כהן קודם ללוי לוי לישראל ישראל לממזר וממזר לנתין ונתין לגר וגר לעבד משוחרר אימתי בזמן שכולם שוים אבל אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ
37-39

נקדים מ"ש הרמב"ם ז"ל [הלכות מתנות עניים, פ"י ה"ז-הי"ד]: שמונה מעלות בצדקה זו למעלה מזו. המעלה הראשונה - המחזיק ביד העני בהלואה או במתנה או עושה לו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק ידו שלא יצטרך לבריות ולא ישאל, ועל זה נאמר "והחזקת בו גר ותושב וחי עמך". פחות מזה - נתן צדקה ולא ידע למי נותן והעני לא ידע ממי לקח, וקרוב לזה הנותן לתוך קופה של צדקה. פחות מזה - שידע הנותן ולא ידע המקבל. פחות מזה - שידע המקבל ולא ידע הנותן. פחות מזה - שיתן לעני קודם שישאל. פחות מזה - שיתן לו כראוי אחר שישאל. פחות מזה - שיתן לו פחות משיעור בסבר פנים יפות. פחות מזה שיתן לו בעצב. ע"כ. זה מ"ש התנא המסיים המסכתא כהן קודם ללוי וכו' שהן שבע מדות, נגד שבעה מעלות הצדקה, כי המעלה השמינית שהיא גרועה מכולן לא חש להזכירה, כי אינה נקראת בסוג המעלות.
ובאומרו כהן קודם יורה על המעלה הראשונה, שהוא המחזיק ביד העני ע"י הלואה או ע"י איזה דבר שלא יתמוטט ויפול. וקראו כהן כי ידוע כי כהנים זריזים הם, שנזדרז להקים את אחיו קודם שיפול ארצה, ולעשות לו סמוכים בל ימוט...
ואחריו לוי, הוא יורה על המעלה השנית, שיתן לקופה של צדקה שלא ידע לא הנותן ולא המקבל. ולשון לוי מענין חיבור, שיהיו מעותיו וצדקתו מעורבת עם מעות הקופה ולא יהיה בהם ידיעה לא בתחלה ולא בסוף...
ואחריו ישראל, היא תרמוז על המעלה השלישית, שידע הנותן אבל לא המקבל. ואותיות ישראל הן הנה יורו בריש מילייהו ש'הנותן י'דע א'בל ל'א ר'ש, או ישראל אותיות ל'א יש'ר, ר"ל אין המדה הזאת ישרה כבראשונה.
ואחריה ממזר, ירמוז על המעלה הרביעית, שהמקבל ידע ממי לקח אבל לא הנותן. ונרמז בשם ממזר מו'ם ר'ז, שהדבר הזה בושת וכלימה לרש ולעני שהוא דל ורזה, ואין לך מום גדול מזה, כי פניו משתנות ככרום שנאמר "כרום זלות לבני אדם" [תהלים יב, ט].
ואחר זה נתין, לרמוז למי שיתן לעני קודם שישאל. ונקרא נתין לשון מתנה, שיתן כראוי לו, שנקרא מתנה, שיש בה די מחסורו.
ואחר זה אמר לגר, לרמוז על המעלה הששית, שיתן לו כראוי אחר שישאל. ונקרא גר ע"ד שהכניע והשפיל עצמו העני כגר שהוא שפל ונבזה ושאל טרף לנפשו. וגר לשון כריתה ושבירה, כמו "שוד רשעים יגורם" [משלי כא, ז].
ואחריו עבד משוחרר, בו תרמוז למעלה השביעית, שנותן לו פחות מהראוי אבל בסבר פנים יפות. לכן קראו עבד, שהוא גרוע מכולן כעבד שאין לו יחס, ויכול לומר לו רבו "עשה עמי ואיני זנך" [כתובות מג ע"א], ומכ"ש שיכול ליתן לו מזונותיו בדוחק שאין בהם סיפוק, אף כאן נותן לו פחות משיעור נתינה, אבל אפילו הכי משחרר אותו בדברים ומפייס אותו בדברי חן ותחנונים בסבר פנים יפות, ולמעלה תיחשב לו. אבל המעלה האחרונה אינה מהמנין.
ואמר אימתי בזמן שכולם שוין אבל אם היה ממזר ת"ח וכ"ג ע"ה ממזר ת"ח קודם לכ"ג ע"ה, ר"ל אימתי יהיו אלו המעלות נוהגות זו למעלה מזו? בזמן שכל המקבלין הם שוין ואין בהם מעלת התורה מצורפת לאחד מהם. אבל אם היה ממזר ת"ח וכו', דהיינו אם יהיה המקבל ת"ח, אף אם הוא במדרגת המעלה הרביעית, דהיינו שהנותן אינו יודע והמקבל יודע, הרמוזה בתיבת ממזר, שהוא מעלה גרועה משלושת המעלות הראשונות, אפילו הכי היא קודמת לכ"ג ע"ה, שהיא מעלה הראשונה. ועדיף זה המחזיק בת"ח במעלה הרביעית יותר מהמחזיק ע"ה במעלה הא', שזכות המחזיק בלומדי תורת ה' אין ערוך אליו כי בצל החכמה בצל הכסף [קהלת ז, יב; פסחים נג ע"ב].

(רבי אברהם כהן, ולבש הכהן, לבוש למס' הוריות, דפים צח ע"ב-צט ע"א)

בהקדים מ"ש הרב בעל חובות הלבבות ז"ל [שער ז, פ"ג] וז"ל הטהור: קודם שישוב אדם בתשובה, צריך שידע שבעה דברים: ראשונה, צריך שידע שעבר העבירה ועשה המעשה דכתיב "כי פשעי אני אדע" [תהלים נא, ה]. שנית, שידע שאותו המעשה רע ומר ומפעלו אינו טוב. שלישית, שידע שאם לא ישוב ממנה, הקב"ה יענישהו. הרביעית, שידע שחטאיו אינם נשכחים אלא נכתבים בספר. חמישית, שידע באמת שהתשובה היא רפואה לרפאות עוונותיו. שישית, יחשוב שעד עכשיו הוא כפוי טובה, תחת הודו לה' המטיב לו, וישקול עונש העבירות בעוה"ב עם ערבותם בעוה"ז, וגמול הצדקה והמצוה בעוה"ב עם עמלו וצערו בעוה"ז. שביעית, צריך שיעשה הסכמה חזקה לסור מן הרע בכל לבו. עכ"ל.
זה מה שרצה רבינו הקדוש לרמוז... מי שרוצה להיות במדרגת בעל תשובה גמור ותהיה תשובתו מקובלת, יחשוב בלבו הדברים הללו... הראשונה, שידע שחטא. ורמז בתיבת כהן, כי פירוש כהן הוא עבד, כמ"ש רד"ק ז"ל בשרשים [ספר השרשים, ע' כהן]. וידוע כי כשיהיו ישראל עושים רצונו של מקום נקראים בנים, וכשאין עושים רצונו נקראים עבדים [ב"ב י ע"א]. זהו אומרו כהן, שיחשוב שעבר העבירה והוא במדרגת עבד. והמחשבה הזאת קודמת לכל דבר...
ואחריו לוי, בא לרמוז לידיעה השנית, שידע שהמעשה הזה רע ומר ואינו טוב, ומחוייב הוא למקום, כי תרגום "חטא" - חובה, והרשע נקרא מחוייב כאלו לוה מן המקום. ונרמז בשם לוי לשון הלואה, שהרגיש בעצמו אשר לא טוב עשה בעמיו, ובשם לוה נקרא.
ואחריו שם ישראל, לרמוז לידיעה השלישית, שצריך שידע שאם לא ישוב, שיענש על חטאו. זהו ישראל, ישר אל, שישתרר עליו הא-ל, שידין וישפוט אותו על מעשהו. אף ששם א-ל יורה על החסד, על זה אמרו: הרשעים מהפכים מדת הרחמים למדת הדין [בראשית רבה פרשה לג, ג]. זהו ישראל, ישר א-ל, ישפוט הא-ל.
ואחריו ממזר, בא לרמוז על הידיעה הרביעית, שצריך לידע שחטאיו אינם נשכחים אלא נכתבים בספר. זהו הרמז בתיבת ממזר, אותיות "רמזים", שכל חטאיו רמוזים ורשומים בעט ברזל וצפורן שמיר ואינם נשכחים.
ואחר ממזר נתין, בא לרמוז על הידיעה החמישית, שצריך לידע שהתשובה היא רפואה לרפאותו מחולי עוונותיו. זהו נתין, מתנה טובה נתן לנו ה' יתברך מה שלא נתן לשום אומה בעולם. והנה נתין היא אותיות תנין, שע"י התשובה, משבר כח התנין הגדול, הוא נחש הוא יצה"ר הוא ס"מ.
ואחריו הגר, בו תרמוז לידיעה הששית, שצריך לחשוב שעד עכשיו הוא כפוי טובה תחת היותו מודה לה' כי טוב כי לעולם חסדו. זהו שנרמז בשם גר, שבא לעולם כגר בארץ נכריה ומאומה אין בידו, והקב"ה השביעו כל טוב והאכילו חלב הארץ והלבישו שני ורקמה וחננו דעת ומזימה והעלה אותו למעלה רמה. ועל אחת כמה וכמה שצריך להיות לשונו מדברת גדולתו ית' ולספר חסדיו ונפלאותיו. והוא לא כן יחשוב ולבבו לא כן ידמה, רק אומר בכח ידי עשיתי זאת, ואין זו דרך העובדים ה' באמת ובתמים, כי כל ימיהם פיהם מלא הודיותיו כירדן על כל גדותיו.
ואחר גר העבד משוחרר, היא נגד מה שצריך לעשות הסכמה חזקה לסור מן הרע בכל לבו. ונרמז בעבד משוחרר, ידוע כי יצה"ר נקרא עבד, שנאמר: "מפנק מנוער עבדו" [משלי כט, כא; סוכה נב ע"ב]. וכשאדם נשמע לו יהיה לו אדון, והאדם יחזור להיות עבד, וכשיחזור בתשובה וישוב מן הרע בכל לבו, ישתחרר מתחת רשותו, זהו עבד. אף שהיה עבד, עכשיו נקרא משוחרר, בעת עשותו הסכמה בלבו לסור ממוקשי מות.
ואמר אימתי בזמן שכולן שוין, אימתי צריך להתגבר על יצרו עד שיחשב לו עבד, בזמן שכולן שוין, שאין בהם תורה, אבל אם היה ממזר ת"ח הוא קודם, שהתורה מתבלת היצה"ר. וקראו כ"ג, כי הוא העבד הגדול, שקדם באדם קודם היצה"ט, אפילו הכי הת"ח שהוא בעל לימוד קודם לו, ומכריחו להיות סר אל משמעתו, כמאמר רב עמרם חסידא שהשביעו ונפק מיניה כי צוציתא דנורא, וא"ל חזי דאנת נורא ואנא בשרא ויכילנא לך [קידושין פא ע"א]. וקראו ג"כ עם הארץ, לרמוז למה שעשה רב עמרם חסידא [שם], שצעק "נורא בי עמרם" עד שרצו כל העם לביתו ועי"ז ניצול, זה עם הארץ, שירים קול שירוצו העם להצילו. או מה שקראו עם הארץ, שכל מגמתו להפיל את האדם לשאול תחתית ארץ אופל וצלמות, ו"עם" לשון חשך, כי תרגום "כהה הנגע" [ויקרא יג, ו] "עמא מכתשא".

(רבי אברהם כהן, ולבש הכהן, לבוש למס' הוריות, דפים צט ע"ב-ק ע"א)

דבר ידוע הוא שהשגחת ה' יתברך היא בכללות העולם ובפרטות ופרטי פרטות, אבל לאו כל אפייא שוין, כי כל החביב הוא מושגח יותר מחברו... והנה בפרטות היחידים אין חקר ואין מספר ואין מי שידע זה בלתי ה' לבדו. אבל בחילוק ישראל והגרים והאומות נראה שהם שש מעלות זו למעלה מזו, והוא כי תלמידי חכמים הם מושגחים יותר מכל ישראל, ואנשי מעשה הם מושגחים יותר משאר המון העם, והרי שלשה חילוקים בישראל המיוחסים. ועוד מדרגה רביעית הם שיש בהם שמץ פיסול ואינם מיוחסים. וגרי הצדק הם למטה ממדרגת ישראל לפי שישראל הם זרע קדש ברוכי ה', והם שקיבלו התורה... וידוע שיש מעלה לאדום וישמעאל על שאר האומות לפי שהם זרע האבות, ואע"פ שאין מעשה אבותיהם בידיהם, וכמאמרם ז"ל (עבודה זרה ב ע"ב) על פסוק "ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו" (דברים לג, ב), שהלך אצל אדום, "הופיע מהר פארן" שהלך אצל ישמעאל, ועוד אמרו שחזר הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלו את התורה. וקשה, ולמה לא הזכיר הכתוב אלא אדום וישמעאל? אלא נראה פשוט לפי שגדולה מעלתם על שאר האומות, לפי שישמעאל נתברך מפי ה' ועשו נתברך מפי יצחק נקט להו יותר מהשאר. ועוד ראיה מהחוש, שאנו רואים בגלותנו שרוב העולם וישובה הוא בידם.
ובזה אבוא לביאור המשנה: כהן, דהיינו תלמיד חכם שהוא חשוב ונכבד, כמא דאת אמר (שמואל ב' ח, יח) "ובני דוד כהנים היו", קודם בהשגחה ללוי, דהיינו החסידים ואנשי מעשה שאינם תלמידי חכמים, אבל הם חשובים מהמון העם כמו הלוי שהוא פחות מכהן וחשוב מישראל. אי נמי קראו לוי שהוא לשון חיבור, כמו שאמרה לאה "ילוה אישי אלי" (בראשית כט, לד), כך זה מחובר מכהן ומישראל, כלומר שיש בו חיבור לתלמיד חכם שהוא חשוב משאר העם ויש בו חיבור לשאר העם לפי שאינו חשוב כתלמיד חכם. ולוי קודם לשאר העם שכולם בשם ישראל נקראים, ושאר העם קודמין לממזר דהיינו שאינו מיוחס, ולאו דוקא ממזר אלא הוא הדין לכל פגם משפחה, ונקט ממזר משום סיפא דאמר אימתי וכו' אבל ממזר תלמיד חכם וכו', דרבותא קמ"ל, אפילו הממזר שהוא מחייבי כריתות ומיתות בית דין, אם היה תלמיד חכם הוא מושגח מכהן גדול וכו' וכמו שאפרש בסמוך.
וממזר לנתין, פירוש נתין היינו גר, ונקרא נתין שניתנה בו חכמה להבחין בין טוב לרע יותר משאר בני אומתו, אי נמי נתין מלשון "נרדי נתן ריחו" (שיר השירים א, יב), שפירושו עזב, והגר עזב דרכי אבותיו ונדבק בדרכי ה'. והגר קודם בהשגחה לישמעאל ועשו, וקרא לישמעאל ועשו גר מלשון דירה, כמו "גור בארץ הזאת" (בראשית כו, ג), שהם מושלים ברוב העולם. אי נמי קרא להם גר לרמוז לאדום שמאמינים בשילוש, וזה רמוז באות ג', וישמעאל רמוז באות רי"ש, שתרגום "ראש" - "ריש", ר"ל שהישמעאלים מאמינים שאין לעולם אלא ראש אחד שהוא סיבה ראשונה. וליכא לאקשויי דבימי רבי עדיין לא בא משוגע לעולם, והיו הישמעאלים עובדי עבודה זרה, הא לא קשיא, דכל דברי התנאים והאמוראים ברוח הקודש נאמרו.
וישמעאל ועשו קודמין בהשגחה לשאר האומות, וז"ש וגר לעבד משוחרר, והוא רמז לכל אומה ואומה שכל אחת נקראת בשם עבד לענין שהם מצווים בשבע מצוות בני נח, והם שחררו עצמם ולא רצו לקיימם, כמ"ש במסכת ע"ז (ב:) על פסוק "ראה ויתר גוים" (חבקוק ג, ו). ופירש ואמר אימתי אמרנו שהמון ישראל קודמין למי שאינו מיוחס, בזמן שכולם שוים, וכמאמרם ז"ל (יבמות סד ע"א) והביאו רש"י [בראשית כה, כא]... שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע ע"ש, אבל אם היה ממזר תלמיד חכם קודם בהשגחה לכהן גדול עם הארץ, כהן גדול ממש שאין מיוחס יותר ממנו, ואעפ"כ גדולה תורה יותר מכל המדות המאושרות ומכל היחוסים.

(רבי אהרן פרץ, משחת אהרן, כאן, דף סד ע"ד במהד' תקס"ו, עמ' תעב-תעד במהד' תשס"ד)

ישראל לממזר וממזר לנתין ונתין לגר וכו' זה גדל עמנו בקדושה וזה לא גדל עמנו בקדושה
37-42

לכאורה הסברא הזאת נותנת להחזיק ולהסביר לדעת ר׳ חייא בר אבא א"ר יוחנן דאמר (ברכות לד): כל הנביאים לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה, אבל צדיקים עצמן "עין לא ראתה" וכו׳, דהגר הוא בעל תשובה, והישראל או אפילו הנתין שנתגדלו בקדושה המה בגדר צדיקים גמורים. והמשנה שסתמה דישראל או נתין קודם לגר להחיותו ראיה לדברי ר׳ יוחנן הנ"ל. ור' יוחנן לשיטתיה דאמר הלכה כסתם משנה בכל הש"ס. אולם לפי הנחה זאת תקשה ממשנתנו זאת לר' אבהו (שם) דאמר במקום שבעלי תשובה עומדים שם צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד, ולסברתו הלא היה צריך להיות הדין שהגר יקדים לכל הפחות לנתין?...
וזה אי אפשר לאמר דר׳ אבהו לא ס"ל כר"י דהלכה כסתם משנה, דהרי הרמב"ם פסק כר׳ אבהו בפ"ז מהלכות תשובה הלכה ד, ופסקינן דהלכה כסתם משנה... ונראה דדינא דר׳ אבהו הנ"ל שבעל תשובה גדול מצדיק גמור הוא דוקא בשכר עוה"ב... אבל להחיותו שבדיני אדם, כו"ע מודים כדין משנתנו דנתגדל בקדושה קודם.... והסברא נותנת כן, דאין ביד האדם כף מאזנים לשקול כוחות הנפש, ואין לו לאדם אלא מה שעיניו דואות, ולכן עליו לכבד ולהגדיל את הצדיק שנתגדל בקדושה יותר.

(רבי יהודה ליב לוין, הדרנים - פרי עץ הדר, הערה להדרן על סדר נזיקין, עמ' צב-צד)

כהן קודם ללוי לוי לישראל ישראל לממזר וממזר לנתין ונתין לגר וגר לעבד משוחרר אימתי בזמן שכולם שוים אבל אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ וכו' דאמר קרא יקרה היא מפנינים מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים
37-44

...על דרך אופני התשובה שכתב הרב הקדוש של"ה זצ"ל [של"ה, מס' ראש השנה, הצעות לתשובה, הצעה שלישית, בשם מנורת המאור מאמר א, נר ה, חלק א, פרק ב] וז"ל: כל זמן שאדם מתחרט מן חטאיו ועושה תשובה שלמה, תשובתו נרצית לפני הקב"ה, אבל היא על שבע מעלות זו גדולה מזו: המעלה הראשונה הטובה שבכולם - התשובה הנעשית תכף לחטא... השניה - מי שהוטבע בחטא ימים רבים אבל שב בימי בחרותו, עודנו באבו ויצרו מתגבר עליו, ויש ברשותו לעשות אותו המעשה ולא עשאו מחמת התשובה, לא מחמת חלישות ולא מחמת יראה... השלישית - שב בימי בחרות ג"כ, אבל אין העבירה מזומנת לפניו כבראשונה, או שהוא בוש מבני אדם וסר מדרך הרע... הרביעית - השב מאימת צרה או תוכחת חכם או מאימת גזירה. החמישית - השב אחר שבאו עליו צרות רעות בר מינן. השישית - השב בימי הזקנה, שלא נשאר בו כח לעשות מה שהיה עושה. השביעית הפחותה מכולן - השב ביום המיתה...
ולפי שהמסכתא הזאת בנויה על שגגת ההוראה, לפיכך בא הרמז בסיומה בענין מעלות התשובה... כהן קודם ללוי ולוי לישראל וכו', בא לרמוז בשבע אנשים הללו לשבע מעלות הנאמרים. ואמר כהן קודם וכו' ירמוז למעלה הראשונה, הוא השב תכף לחטא, שהוא החשוב שבכל השבים, נרמז בכהן שהם זריזים, כך הוא נזדרז לשוב תכף ומיד. וכהן ר"ת כ'שעשה ה'רע נ'תחרט.
ואמר לוי, היא נגד המעלה השניה, השב בבחרותו והעבירה מוכנת לו לעשותה, ונרמז בלוי שהוא לשון חיבור וסמיכות, כך הוא סמוך וקרוב לעבירה ונתרחק ממנה. וראשי תיבות לוי: י'כול ל'עשות ו'נמנע.
והמעלה הזאת קודמת למי ששב ואין העבירה מוכנת לפניו אבל עכ"פ הוא בזמן הבחרות ג"כ, ונרמז בתיבת ישראל: יש'ר א'ל, שהוא בחזקתו ובתוקפו ויישר עצמו, וריש אותיותיה ש'בעודו א'יש ר'צה ל'עבוד י'וצרו.
וישראל לממזר ירמוז למעלה הרביעית, למי ששב ביסורי זולתו כשראה צרתם או איזה גזירה שב לא-ל. זהו ממזר: מו'ם ז'ר, דהיינו בזרת אחרים, או ממזר: מ'וכנע מ'פני ר'עת ז'ולתו.
וממזר לנתין ירמוז למעלה החמישית, למי ששב ביסורי עצמו שהיא למטה מזה. ופירוש נתין לשון מסירה, כשנמסר ביד מבקשי רעתו חמה וגונדא דחמה, אזי נתן אל לבו לשוב אל אלקיו. או נתין: נ'זקים ת'חלואים י'סורים נ'אמנים.
ונתין לגר ירמוז למעלה הששית, למי ששב בימי הזקנה, שהוא למטה מזה. ירמוז בתיבת גר שהוא לשון אסיפה, כמו "מי גר אתך" [ישעיהו נד, טו], דהיינו שאפפוהו ונאספו עליו ימי הרעה שהם ימי הזקנה. או גר: ר'עתו ג'דולה, שאין לך ימי צער ורע גדול כימי הזקנה, כמאמר הפייטן [ריה"ל, פיוט "ה' נגדך כל תאותי"]: בטרם יום אהיה עלי למשא ויום יכבד קצתי על קצתי.
וגר לעבד משוחרר ירמוז למעלה השביעית שהיא פחותה מכולם, למי שלא שב רק עד יום המיתה, ונרמז בעבד משוחרר, שבעת המיתה נעשה משוחרר, כאומרם ז"ל על פסוק "במתים חפשי" [תהלים פח, ו] - כיון שמת אדם נעשה חפשי מן התורה ומן המצוות [שבת ל ע"א], לכן נקרא עבד משוחרר. ועבד ריש מילין ב'זמן ע'ת ד'ינו, הוא זמן החזרת הפקדון לבעליו ועת מצוא החשבון על כל נעלם בין טוב ובין רע.
אימתי בזמן שכולן שוין - אימתי יקראו בעלי המדרגות הללו זה למעלה מזה? בזמן שכולן שוין, שאין בהם מדרגת ת"ח, אבל אם היה ממזר ת"ח, אף מי שהוא שב מפני רעת זולתו, שהיא המעלה הרביעית, ויש בידו ת"ת, הרי הוא חשוב יותר מכהן גדול ע"ה ששב מעת עשוהו החטא ונזדרז זריזות גדולה, אפילו הכי הת"ח ששב במדרגה הרביעית קודם לו במעלה, שנאמר "יקרה היא מפנינים", יקרה היא מכ"ג שנכנס לפני ולפנים, ר"ל מכהן שקדמו בשלושה מדרגות, זהו שנכנס לפני, הרי אחת, ולפנים, הרי שנים, שהם ג' מעלות הת"ח יקר ממנו, דאילו הכא חדא שהיא התשובה, והתם בת"ח איכא תרתי תורה ותשובה.

(רבי אברהם כהן, ולבש הכהן, לבוש למס' הוריות, דפים צז ע"ב-צח ע"ב)

וממזר לנתין ונתין לגר וגר לעבד משוחרר וכו' ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ וכו' דאמר קרא יקרה היא מפנינים מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים
37-44

ולכאורה יש לדקדק במשנתנו דלא נקט עבד משוחרר דהוא האחרון במשנה, והיה לו לומר עבד משוחרר ת"ח קודם לכ"ג ע"ה. ועיין הרש"ש שדקדק כן, וכתב על זה: משמע דוקא ממזר שבא מטיפה כשרה אבל אינך לא. ועיי"ש.
ועפ"ז שמעתי לנעוץ לריש המס' זבחים, והוא ע"פ קושית הגמ' פסחים (דף סה) דמקשה הגמ' לענין פסח דשלא לשמו פסול ושלא לאוכליו כשר, ומשני: זהו פסולו בגופו וזהו פסולו ע"י דבר אחר, ומשום הכי הפסח פסול שלא לשמו. ולכאורה יש לדמות גם בעניננו, דהממזר שבא מטיפה כשרה י"ל דמיקרי דבר אחר גרם לו, דהיינו ביאת איסור מאביו ואמו, אבל שניהם כשרים, משא"כ נתין וגר ועבד, דכולהו פסולין בגופן מקריא, שהטיפה פסולה. ומשום הכי, אחר שסיימנו דממזר ת"ח קודם אבל אינך לא, וקשה מאי טעמא, ועל כרחך משום פסולן בגופו, וניחא דכל הזבחים וכו' חוץ מן הפסח וכו', וקשה מאי טעמא שלא לאוכליו כשר, ועל כרחך כתירוץ הגמ' דפסול שלא לשמו הוא פסול בגופו, ושלא לאוכליו דבר אחר גרם לו. ופשוט.
ולדרכנו נאמר, אחר שנדקדק דלאיזה ענין מרמז התורה דבר זה דממזר ת"ח קודם וכו' בענין כ"ג שנכנס לפני ולפנים, ולא רמזה באיזה אופן אחר, ורק בכ"ג בעת בואו לפנים בזריקת דמי החטאות, והלא דבר הוא. ועוד צריך ביאור, דבריש ע"ז קאמר הגמ': מנין לגוי שעוסק בתורה דהרי הוא ככ"ג, שנאמר וכו' כהנים ולוים וכו', וכתבו התוס' שם: נקט כה"ג משום דאמרינן בסוף הוריות דממזר ת"ח קודם לכ"ג, ובגוי הרי הוא ככ"ג. וצריך ביאור לכל זה, דמאי טעמא בממזר ת"ח הוא גדול מכ"ג וכדכתיב יקרה וכו', ובגוי הרי הוא ככ"ג בשוה. ועיין תוס' שם שכתבו דמיירי דהגוי עוסק בתורה בשבע מצוות, דאל"כ הא אמרינן נכרי שעוסק בתורה [חייב מיתה] וכו'...
בסתם תורה בלא מחשבה כלל, כתב הגאון מוהר"ח מוואלאזין בס' נפש החיים (שער ד פרק ג) דהוה כלשמה, ונסתייע לזה מדברי הרא"ש בנדרים [סב ע"א] דבתורה לא בעינן מחשבה לשמה כלל, רק סתם תורה בלא מחשבה רעה הרי הוא כלשמה.
ולדברינו... מבואר היטב, דכיון דמצוות לימוד התורה היא מצוה בפני עצמה, ואף שיש עוד תכלית בזה ללמוד וללמד לשמור וכו', אבל הלימוד בעצמו הוא ג"כ מצוה, ומשום הכי כשלומד סתמא הרי הוא כלשמה, ואיתא בסוף מנחות [קי ע"א]: "זאת התורה לעולה ולחטאת" וכו' - אדם מקריב עולה וכו' אבל עוסק בתורה כאילו הקריב כל הקרבנות כולם. ונמצא דהתורה אצלנו בסתמא כלשמה, וככל הקרבנות דסתמא לשמן קיימי... משא"כ בחטאת דהוא כפרה על חטא ושינה הכתוב עליו לשמה...
ואחר כל הדברים האלו נאמר לענייננו דהתורה יש לה מעלה בזה דסתמה לשמה, משא"כ קרבן חטאת, והחטאת היותר גדול והנכבד הוא חטאת יוהכ"פ שמזה דמו לפני ולפנים, ושם ג"כ דווקא לשמה אבל סתמא לא מהני, אבל בתורה סתם ג"כ כלשמה. והנה כבר כתבנו דמה דמהני בתורה להיות נחשב סתמא כלשמה הוא מצד דלימוד התורה הוא מצוה בעצם וא"צ לשום דבר אחר, והרי עשה מצוה בסתמא. מש"ה גוי העוסק בתורה, דלגבייהו לא הוי מצוה, דלא מצינו שיהיה אצלם מצות "והגית" ואף בשבע מצוות דידהו, ורק שעיקר המצוה הוא שילמדו לשמור ולקיים הז' מצוות ולידע הלכותיהן. משום הכי לגבייהו לא הוי סתמן לשמן, רק כשלומדין ע"מ לשמור ולעשות, דבלא זה עדיין לא עשו מצוה כלל. וזה שאמר: מנין לגוי שעוסק בתורה הרי הוא ככ"ג, ופירש ככ"ג בעת הקרבת החטאת, והיינו דאם מכוון לשמה מצוה ומכפר ומרצה, כן הוא הגוי שעוסק בתורה, דאם הוא מכוון שפיר דמי, משא"כ בישראל כתבנו לעיל דלא צריך כוונה. וזה אומרו יקרה היא מפנינים, והיינו דהתורה יש לה מעלה יתרה מכ"ג שנכנס לפני ולפנים, שהוא צריך כוונה וסתמא לא מהניא, אבל התורה יקרה היא ואפילו ממזר ת"ח וכו' אמרינן ביה ג"כ סתמא לשמה קאי וכנ"ל.
והנה להרמב"ם [הל' פסולי המוקדשין פט"ו ה"ד] דס"ל דפסח וחטאת אף בסתמא פסול, ע"כ לדידיה קאי הך "חוץ" [כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים... חוץ מן הפסח והחטאת - זבחים ב ע"א] גם על הדיוק דדייקינן מדברי המשנה, דנקט "שנזבחו שלא לשמן" דסתמא כשר, וע"ז קאמר חוץ וכו', והיינו דקאי גם על הדיוק ואף בסתמא פסול, וכנ"ל בסברא. וזהו שאנו מסיימין אבל ממזר ת"ח קודם וכו' והיינו כנ"ל, ומש"ה אנו מתחילין בעזר ה' "כל הזבחים וכו' חוץ מן הפסח והחטאת", דאף בסתמא פסול לשיטת הרמב"ם, ומשום הכי יקרה היא מפנינים, מכ"ג שנכנס לפני ולפנים.
ובדרך דרוש י"ל לחיזוק התורה בחבורה, והוא דלכאורה מאי שייכות התורה לפנינים, דאין זה בסוג אחד? ובאמת הכתוב מסיק ד"כל חפציך לא ישוו בה". ועל כרחך דהכוונה רק באיזה פרט הנמצא בפנינים, והתורה יקרה גם מפרט הזה. ובפשוטו י"ל ע"פ מה שראיתי בספר סה"ד, דיש מין פנינים אשר אחרי מות האדם הנושאן תשתנה גם צורתן. ועל כרחך דיש ענין וסגולה עד שתוכל להתעצם בגוף האדם, ורק משום שהוא דבר גשמי לא תוכל להתעצם רק בגופו. אבל התורה שהיא רוחניות, תתעצם בנשמת האדם. וע"ז נאמר "ותלמודו בידו" [פסחים נ ע"א], שהיא נעשית עצם אחד עם הנשמה, וכדכתיב "בשכבך תשמור עליך" [משלי ו, כב]. וזה שאמר יקרה היא מפנינים בפרט זה, אף שיש לה סגולה זאת, אבל רק בגוף ולא בנפש.
וכעת נראה לי לומר והוא, דמדרך הפנינים לעשות מהן חרוזים הרבה לתלותן בצוואר לתכשיט, והרבה מרגליות ופנינים הן באמת תכשיט, אבל אחד אינו תכשיט כלל, משא"כ בתורה, דאף דהתורה והמצוה כשנעשית בציבור הוא ענין יותר גדול מביחיד, מ"מ גם ביחידות הוא דבר גדול, וכדברי התנא (אבות פ"ג): ומנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה וכו'. ובפרט זה יקרה היא מפנינים. רק שמזה נוכל להבין שהדברים ק"ו: דמה פנינים שאחד מהן איננו תכשיט, הרבה ביחד הוא תכשיט, א"כ מכש"כ עסק התורה, שאף ביחידות הוא דבר גדול, ק"ו תורה ברבים ובחבורה שהיא יקרה מפנינים לפי ערכה. והנה בעבודת יוה"כ מצינו שאדרבה, הקפידה התורה דווקא ביחידות, וכפרת כל ישראל תלויה ביחיד, ומשביעין אותו וכו', וכל זה בתורה הוה להיפך, דבחבורה עדיף.

(רבי חיים צבי הירש ברודא, אוצר חיים - הדרת צבי, דרוש ה, דף ו)

בגמרא שם יליף זה מדכתיב יקרה היא מפנינים, מכה"ג שנכנס לפני ולפנים. ולפי"ז יש לומר דהוא הדין גר ועבד משוחרר, אם הוא תלמיד חכם ג"כ גדול הוא מכה"ג, דהא גם הוא בכלל יקרה היא מפנינים, וא"כ יש לדקדק מדוע נקטה המשנה רק דממזר ת"ח קודם לכה"ג עם הארץ, ולא נקטה רבותא יותר דאף עבד משוחרר ת"ח קודם לכה"ג ע"ה?
והנה הרמב"ם כתב בפירוש המשניות שלו: "כשכהן גדול מעט בחכמה והממזר יותר גדול בחכמה, שהממזר באשר הוא יותר ממנו בחכמה קודם לכהן גדול ע"ה, לפי שנאמר יקרה היא מפנינים, יקרה היא מכ"ג שמשמש לפני ולפנים". והנה יש להקשות מניין לו להרמב"ם דין זה, הלא במשנה הנ"ל נאמר רק אם הכה"ג הוא עם הארץ אז ממזר ת"ח קודם לו, אבל לא נזכר דאף אם הכה"ג הוא ת"ח, בכל זאת הממזר קודם אם הוא גדול ממנו בחכמה, וא"כ מֵאַיִן הוציא הרמב"ם דין זה?
ולכאורה יש לתרץ שיטת הרמב"ם, דהנה התוספות יו"ט הקשה שם דאיך אפשר להיות כהן גדול עם הארץ, הא דרשו חז"ל על הפסוק "והכהן הגדול מאחיו" (ויקרא כא, י), שיהא גדול ממנו בחכמה וכו׳ [יומא יח ע"א]? ותירץ דאיירי בבית שני שאז היו ממנין כהן גדול ע"ה. אך עדיין אינו מיושב הקושית תוס׳ יו"ט הנ"ל, דהנה אמרינן (יומא יח.)... כאן במקדש ראשון (לא העמידו אלא על פי התורה כהנים מהוגנין - פרש"י שם), כאן במקדש שני, דא"ר אסי תרקבא דדינרי עיילא ליה מרתא בת בייתוס לינאי מלכא על דאוקמיה ליהושע בן גמלא בכהני רברבי... והנה איתא ביבמות (עז:)... "דאי לאיסורא כתב, דאי להיתירא לא כתב"... ולפי זה קשה, דנהי דבבית שני העמידו ע"ה לכה"ג, אבל עשו שלא כדין, והכהנים עברו איסורא כי לא קיימו הך ד"גדלהו משל אחיו"... וא"כ קשה, איך נכתב קרא יקרה היא מפנינים דממזר ת"ח קודם לכהן גדול שנכנס לפני ולפנים... דזה אין במציאות כלל שיהיו כל הכהנים ע"ה, וא"כ בהכרח צריך להיות הכהן הגדול מאחיו גדול בחכמה, ואיך נכתב קרא על אופן דעביד איסורא, וכאן הוא "דאי" דהיתירא, לכבד את התלמיד חכם אף שהוא ממזר יותר מכהן גדול? ולפי דעתי מכאן הוכיח הרמב"ם את דינו הנ"ל, דאף אם הכהן גדול הוא חכם, מ"מ אם הממזר גדול ממנו בחכמה, הוא קודם, כי גם זה נכלל בקרא דיקרה היא מפנינים, כי כמו שחשיבות הפנינים היא ע"י כמוּתם, וכל מה שיעלו בכמותם יעלו בערכם הרב, ה"נ כל מי שהוא גדול בחכמה, אף שהוא ממזר, בכל זאת הוא עולה בחשיבותו על אחיו החכם. ולפי"ז שפיר אמרו חז"ל דממזר ת"ח קודם לכהן גדול והוכיחו דין זה מהפסוק יקרה היא מפנינים, וזה לא מקרי "דאי לאיסורא", דהתמנות הכהן גדול היתה בהיתר, יען שהוא ת"ח ג"כ, ורק שהממזר גדול ממנו, ולכן בצדק אמרו כי הפסוק הנ"ל מרמז דאם הממזר הוא גדול בחכמה הוא קודם לכהן גדול אף שהוא ג"כ ת"ח.
אמנם עדיין קשה, דאיך אתי קרא דיקרה היא מפנינים להודיענו דממזר ת"ח קודם לכ"ג ע"ה, הרי ממזר גופה הוא "דאי", ו"דאי להיתירא" לא כתב קרא וכנ"ל? ואם נימא דזה לא מקרי "דאי להיתירא", משום דהתורה צריכה להודיענו את החיוב לכבד ת"ח אף שהוא ממזר... וא"כ ממילא נשארה קושייתי הנ"ל על הרמב"ם בתקפה, אחרי שנפל יסוד תירוצי הנ"ל. ולכן אנו מוכרחים לומר דגם זה מקרי "דאי להיתירא", ואינו דומה להא דכתבה התורה ממזר "לא יבוא בקהל", משום דזהו "דאי לאיסורא" וכנ"ל, משום דאזהרה זו היא איסור גמור, ובהכרח כתבה זאת התורה כדי לאפרושי אינשי מאיסורא, אבל החיוב לכבד ת"ח הוא רק מצוה בעלמא וליכא בזה חשש לאפרושי מאיסורא, ובכל זאת לא קשה איך אתי הקרא דיקרה היא מפנינים להודיענו דממזר ת"ח קודם הרי הוא "דאי להיתירא", משום דהפסוק הזה כתב רק דרך כלל דיתר שאת ויתר עז לכבוד התורה על כהונה גדולה וכי כתר תורה עולה על כתר כהונה, ונכללו בו הרבה דוגמאות שלא באו ע"י איסור, כגון לוי וישראל, או עבד ומשוחרר וגר דגם המה קודמים לכ"ג אם הם עולים בתורתם עליו, ורק ממילא שמעינן דהוא הדין דגם ממזר ת"ח קודם לכ"ג ע"ה. ולפי"ז תירוצי על הרמב"ם הנ"ל עומד בתקפו וכמו שבארתי לעיל.
ולפי"ז מתורצת קושיתי הנ"ל... דלכך נקטה המשנה רק ממזר ולא עבד וגר, משום דהם נכללים בהקרא דיקרה היא מפנינים, אבל ממזר אינו נכלל בקרא הזה משום דהוא דאי להיתירא, בכל זאת הוא קודם לכ"ג ע"ה, אחרי שהפסוק הודיענו דהתורה היא יקרה מפנינים והיא עולה בחשיבותה וערכה גם על יחוס כהונה, ממילא שמעינן דגם ממזר הוא קודם לכ"ג ע"ה הגם שהוא לא נכלל בקרא זה וכנ"ל.
אמנם קשה לי לפי מה דאמרינן (ב"ק לח): "והתניא ר"מ אומר מנין שאפילו גוי ועוסק בתורה שהיא ככהן גדול ת"ל אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, כהנים לויים וישראלים לא נאמר אלא האדם", וז"ל התוס' שם: "הא דנקט כהן גדול משום דדרשינן יקרה היא מפנינים מכהן גדול הנכנס לפני ולפנים", ולפי דבָרַי הנ"ל קשה למה לה להגמרא הנ"ל להוכיח את החשיבות של לימוד התורה מהקרא "אשר יעשה אותם האדם", תיפוק לה מהקרא דיקרה היא מפנינים, דהרי הוכחתי לעיל דילפינן מקרא הזה דגם עבד וגר עולים בתורתם אף על כהן גדול אם הם גדולים ממנו בתורה. ועוד קשה דהרי מהלשון "הרי הוא ככהן גדול" משמע דהוא רק שוה לו אבל לא גדול ממנו, וממ"נ איך איירי, אם הכה"ג שוה בחכמתו אל הגוי, א"כ מדוע הוא עומד במדרגה אחת עם הגוי, דהרי יש לו שתי מעלות, תורה ויחס כהונה, והנה אמרינן רק דממזר ת"ח עדיף מכ"ג ע"ה, אבל זה פשוט דאם הכהן גדול אינו נופל בחכמה אז הוא קודם אפילו לישראל, ואי איירי שהגוי גדול בחכמה מכהן גדול, מדוע אמרינן רק דהוא ככהן גדול ולא גדול ממנו, והלא דרשינן מהקרא דיקרה היא מפנינים מכ"ג שנכנס לפני ולפנים?
ונראה לי לתרץ זאת ע"פ מאמרם ז"ל על הפסוק (תהלים קיא, י) "יראת ה׳ שכל טוב לכל עשיהם" - "לעושים לא נאמר אלא לעושיהם, לעושים לשמה ולא לעושים שלא לשמה, וכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא" (ברכות יז.). והנה אמרו (ב"ב י:): "וחסד לאומים חטאת" (משלי יד, לד) - כל צדקה וחסד שגוים עושין חטא הוא להן שאין עושין אלא להתיהר. והגם דקיי"ל [לעיל י ע"ב] "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אע"פ שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה"... זהו רק בישראל, שעמדו חכמים על סוף של ישראל שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה, אבל בגוים... כמעט שאי אפשר היה להם לבוא לשמה, ולכן לא נתעלה ע"י תורתו יען שלמד שלא לשמה. וא"כ אין אנו יכולים למילף מהקרא דיקרה היא מפנינים שהוא גדול מכהן גדול, ורק יליף מהפסוק ד"אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" שהוא ככהן גדול אבל לא גדול ממנו. ולפי זה לעולם איירי בכה"ג ע"ה וגוי ת"ח, ובכל זאת אינו עולה עליו בתורתו יען שהוא לומד שלא לשמה. אולם עדיין צריך ביאור, כיון דאמרינן דכל העוסק שלא לשמה נוח לו שלא נברא, וא"כ כמה גרוע אדם זה, ואיך אפשר להעמידו על מדרגה אחת עם כ"ג אחרי שאין לו שום מעלה ויתרון בלמדו ובהתעסקו בתורת ה׳ יען שהוא לומד שלא לשמה?
ובפשיטות נראה לי לתרץ קושייתי, דלעולם הקרא "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" מיירי בגוי שעוסק בתורה לשמה, ודעת חז"ל הנ"ל דכל צדקה וחסד שאומות העולם עושין חטא הוא להן שאין עושין אלא להתייהר, היא ע"פ רוב, אבל באמת יש מיעוט גוים שעוסקים בתורה לשמה. ואין להקשות לפי הנחה זו מדוע נחשב גוי העוסק בתורה רק ככהן גדול ואינו עולה עליו? יש לבאר זאת ע"פ דברי חז"ל (גיטין כב:) "...אלא מעתה נכרי וישראל עומד על גביו הכי נמי דכשר וכו׳? נכרי לדעתיה דנפשיה עבד", והקשו שם בתוס׳ (ד"ה גוי)... "דהא דאמר דלדעתיה דנפשיה עביד היינו שעושה סתם, וגבי גט סתם לא לשמה קאי... אבל מילה סתמא לשמה קיימא". הרי חזינן מזה דבכל דבר דסתמא לשמה קיימא, גם גוי עושה לשמה אם ישראל עומד על גביו...
זה הוא למעלה מעל כל ספק דתורה שוה למילה דסתמא לשמה קיימא, ולכן יכול ישראל ללמד את גוי תורה ולהזהירו ללמוד לשמה, ואף דגוי אדעתיה דנפשיה קעביד, אבל תורה שאני משום דסתמא לשמה קיימא, ע"כ אמרינן דגם גוי לומד תורה לשמה אם ישראל מזהירו לעשות זאת... ולפי הקדמה זו אנו יכולים לומר דמה שאמרו חז"ל הנ"ל דגוי שעוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול, מיירי כשישראל מלמד אותו תורה ומזהירו ללמוד לשמה, ולכן הגוי הוא ככהן גדול, אבל מ"מ כיון שאנו חושבים דהוא לומד לשמה רק יען שישראל מזהירו ללמוד לשמה ומשום דסתמא לשמה קיימא, אין לו יתרון על כהן גדול אף שהוא קטן ממנו בחכמה, משא"כ ישראל שהוא לומד לשמה מעצמו, ולכן הוא עדיף מכהן גדול אם הוא גדול ממנו בחכמה.

(רבי ישראל יעקב יפה, כנסת ישראל - הדרת ישראל, הדרן לסיומא דסדר נזיקין, עמ' 167-172)

ממזר תלמיד חכם
38

לא שייך כלל דעבד וממזר יזכו עצמם כל כך עד שיגיעו להשגת רוח הקודש. וסתם עבדים פרוצים, ודי שלא יהיה פרוץ. ואף דנמצא הראוי גם לסמיכה, כטבי עבד רבן גמליאל, כמו שאמרו ביומא (פז.), אינו מצוי כלל. וכן הממזרים עזי פנים כמו שאמרו בקידושין (מט ע"ב): תשעה קבין עזות וכו' עיין שם ברש"י. וברש"י סוטה (מט ע"א) ובבבא בתרא (נח.) ד"ה חביטו. ותנן בסוף פרק ה' דאבות: עז פנים לגיהנום. ובתענית (ז ע"ב) דנקרא רשע. ואע"ג דמצינו במשנה בסוף הוריות ממזר תלמיד חכם, ובודאי רצה לומר שלא יהיה רשע ומיורשי גיהנום, מכל מקום אין מצוי.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, ישראל קדושים אות ו)

ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ
38-39

והרי שמעיה ואבטליון ז"ל, שעם חסידותם ורוב תורתם היו גרים והם מבני סנחריב, כמו שאמרו בתלמוד, "מבני בניו של סנחריב למדו תורה ברבים ומן אינהו שמעיה ואבטליון" (גיטין נז, ב). ומסופר , שבימי קיסר המלך, יצא כהן גדול מהמקדש לאחר שסיים את העבודה [של יו"כ] ויצא ההמון [אחריו], וכשעברו שמעיה ואבטליון, הניחו [האנשים] לכהן גדול והלכו אחריהם. נצטער כהן גדול על כך צער רב; וכשנפטר מ[שני]הם אמר להם: ייתון לשלם בני עממין! ורצה לקנטר את שניהם שמוצאם מן הגויים. השיבו לו הם: אדם מבני הגויים [פעמים] שהוא עושה מעשים רצויים, יותר ממי שהוא מבני אהרן, ואינו עושה כמעשיהם. כמו שאמר: "ייתון לשלם בני עממין דעבדין כעבדא דאהרן" (יומא עא, ב). וגרסה המשנה בעניין להחיות ולהשיב אבדה: "ממזר תלמיד חכמים קודם לכהן גדול עם הארץ".

(ר' נסים גאון, חיבור יפה מהישועה, פרק יג)

וצריך ישראל ת"ח שיחלק כבוד לכהן להיות בראש כיון שהכהן ת"ח, אבל אם היה ישראל ת"ח והכהן ע"ה ת"ח מברך ראשון. אמרו במסכת הוריות בסדר המעלות ממזר ת"ח קודם לכ"ג ע"ה... וכך אמרו בפרק בני העיר (מגילה כח) כל ת"ח שמברך לפניו אפי' כהן גדול ע"ה חייב מיתה, שנאמר (משלי ח) "כל משנאי אהבו מות" אל תקרי משנאי אלא משניאי.

(רבינו בחיי, שולחן של ארבע שער ג)

ואם לכהן גדול שהוא היותר חשוב שבכהנים, חייבים לגדלו אחיו הכהנים בממונם [לעיל ט ע"א], כל שכן לתלמיד חכם חשוב, שהרי כתיב יקרה היא מפנינים, מכהן גדול הנכנס לפני ולפנים, כמו שנזכר בהוריות.

(רבי שמעון בן צמח דוראן, מגן אבות, אבות פרק ד משנה ז)

הטבילה במים הוא דוגמת הלימוד בתורה הנמשלת למים ונקראת ים החכמה, והיא המקוה ארבעים סאה נגד ארבעים יום שהיה משה בהר. ובאמת שאין אדם עולה מטומאתו לטהרה אלא ע"י התורה, שהיא מקוה הטהרה אשר בה מטהרים כל הטמאים, ואפילו גוי העוסק בתורה, ואמרו: ממזר תלמיד חכם יקר הוא מכהן גדול הנכנס לפני ולפנים.

(רמ"א, תורת העולה, ח"ג פרק ס)

אמר "והיה כשבתו" כו', לומר, הנה ראוי לו שיקנה על כתר מלכות אשר לו גם כל שאר כתרים וכתר שם טוב העולה על גביהן, והוא על ידי התורה. וזהו אומרו "והיה כשבתו על כסא ממלכתו", שיש לו כתר מלכות, כן יהיו לו שאר כתרים, שהיא ראשונה כתר תורה, שהוא כי "וכתב לו את משנה התורה הזאת", שעל ידה גם כתר כהונה יש לו, כמו שכתבנו מרבן שמעון בן יוחאי שהזוכה לתורה הוא כאילו זכה לכולן, והראיה כי אפילו ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ. וזהו אומרו "וכתב לו כו' על ספר מלפני הכהנים הלוים", כלומר, כי מעלת התורה הנזכר היא מעלה אשר היא מלפני הכהנים, שהוא דבר מלפניהם קודמת וגדולה על הכהונה. והלא תאמר למה תגדל כתר התורה על הכהונה, וגם תינתן גם למלך לכהן גם הוא? לזה אמר "הלוים", לומר, שהוא על כי הכהונה לא השיגהּ הכהן על ידי בחירה, כי אם באה להם מהיותם לויים משבט לוי, וזהו "הכהנים הלוים", והזר הקרב יומת.

(רבי משה אלשיך, תורת משה, דברים יז, יח)

ור"ל אף כהן שהוא קדוש, אין מעלתו כמו מעלת תלמיד חכם, כי הכהן אין קדושה שלו נבדלת מן הגוף, שאם היתה נבדלת לא היה יורש דבר זה מן האב, כי הוא אביו מצד הגוף, כדאמרינן בהמפלת (נדה לא ע"א), ואינו אביו מצד הנשמה הנבדלת. ולכך אם האב תלמיד חכם אינו מוליד בן תלמיד חכם, ואילו האב כהן מוליד בן כהן גם כן, וכל זה מפני כי התלמיד חכם אשר יש לו שכל נבדל מן הגוף, והאב הוא אב לבן מצד הגוף... והכהן קדושתו אינו נבדל מן הגוף... ולפיכך הממזר אף כי יש לו פחיתות מצד הגוף מצד הטיפה פסולה שיש בו, מכל מקום אם הוא תלמיד חכם, אין לו חיבור וצירוף אל הגוף, והוא קודם לכהן גדול עם הארץ, שאינם שווים במעלתן.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התורה, פי"א)

כי ממזר תלמיד חכם שיש לו טיפה פסולה, מ"מ מצד השכל שבו מעלתו יותר מכהן גדול עם הארץ, אע"ג כי הכהן הגדול מטיפה קדושה לגמרי, אין זה רק מעלה גופנית ואין זה דומה אל מעלה שכלית, ולפיכך ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ.

(מהר"ל, דרך חיים, פ"ד מי"ד)

ומפני שמעלת כ"ג אע"ג שהיא גדולה אינה שכלית, אבל הממזר אע"ג שפגום הוא, זהו מצד הגוף, ובדבר זה לא ייפגם השכל, כי השכל בפני עצמו נבדל מן הגוף, ולפיכך ממזר ת"ח קודם לכ"ג עם הארץ.

(מהר"ל, חידושי אגדות, כאן)

אמרו ז"ל: ממזר ת"ח קודם לכ"ג עם הארץ. רמזו שני דברים, אחד, כי מעוות יכול לתקון ע"י הבחירה, ושהמעלה הבחירית עודפת על הטבעית.

(פירוש ר"י יעבץ על אבות פ"ה משנה כג)

"והעוסק בתורה הרי זה מתעלה"... רמז באומרו "מתעלה" ענין גדול, שהתורה יש לה כח וגבורה לחדש דעת בעוסק בתורה ואף אם לא עמדו אבותיו על הר סיני, אלא שזה ימצא אחד מאלפי אלפים, וכמ"ש ממזר ת"ח קודם לכ"ג עם הארץ, וזהו לשון "מתעלה" בעצמו ע"י התורה.

(פירוש ר"י יעבץ על אבות פ"ו מ"ב)

"כולנו בני איש אחד נחנו" (בראשית מב, יא), זה יהיה נגד כתר מלכות... "נחנו נעבור חלוצים" (במדבר לב, לב) נגד מעלת ארץ ישראל ובית המקדש... "נחנו פשענו ומרינו אתה לא סלחת" (איכה ג, מב) נגד מעלת ההשגה והדביקות... "נחנו" המדבר מכתר מלוכה קמוצה ולא פתוחה, כי אינה פתוחה לשום אדם, כי אם לדוד ולזרעו. אבל "נחנו" דכתר תורה פתוחה לכל, כל הרוצה ליטול, ובבחינה זו כתר דכהונה ואוירא דארץ ישראל, וכמו שדרשו רבותינו ז"ל: ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ, ודרשו מפסוק יקרה היא מפנינים מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים... הרי "נחנו נעבור" עם המסורת שלו רומז לכתר תורה, שנסעו מ'נ' ויחזרו ל'נ' המעולה ביותר וכן בכולם.

(של"ה, מסכת תענית, דרוש מטות-מסעי אותיות יא-יג [קיב])

הנה דברי ריש גלותא [גיטין ז ע"א] יש להבין על שני דרכים, אם כפשוטן "כלילא מנלן דאסור" משום החורבן, או יש בהם רמז על תלמיד חכם, שמיתתו גם כן כחורבן הבית ומחוייבין להתאבל עליו כל ישראל. והיה מקובל הריש גלותא דאז כלילא אסור לכולי עלמא בימי הספידו ואבלו, מה שאין כן כלילא דאסור מחמת חורבן הבית, אינו אסור אלא לחתן דוקא, כמו שכתב התוספות, ומבואר בטור אורח חיים סי' תקס, שלא אסרו אלא כשיש ריבוי שמחה. וטעם איסור כלילא באבל תלמיד חכם לכולי עלמא, משום שעליו נאמר (איכה ה, טז) "נפלה עטרת ראשנו" וגו', ורז"ל אמרו (ברכות יז, א): צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן וכו'. וכבר נודע שהנשמה בבואה לזה העולם היא ערומה, והאדם מלביש אותה במעשיו בצאתה מגופו, אם הוא חוטא אז מלבישה בבגדים צואים הנעשים מהעבירות, ואם הוא צדיק מלבישה בבגדי כבוד הנארגין ממעשי המצות, והם סוד בגדי תלמיד חכם. ומגודל המצוות ופנימיותם נעשים עטרות, וכל צדיק משים עטרה על ראשו, אותה העטרה הנעשית מגודל מצותיו. זהו שאמר "ועטרותיהן" ולא "ועטרות", רק עטרותיהן שעשו בעצמם. והתלמיד חכם נקרא כהן גדול, כאמרו רז"ל (מנחות קי, א): כל העוסק בתורה כאלו הקריב כל הקרבנות שבעולם, שנאמר "זאת התורה לעולה ולמנחה" וגו', הרי תלמיד חכם הוא כהן, וקוראהו כהן גדול כי מעלת הלימוד היא אפילו יותר ממעלת כהונה גדולה, כמו שאמרו רז"ל: תלמיד חכם ממזר קודם לכהן גדול עם הארץ. וכהן גדול שלמעלה מיכאל מקריב נשמתו, על כן כשמת רבי בטלה הכהונה כו'. כך הוא טעם האיסור, מכל מקום שאל מנלן לנו.

(של"ה, מסכת תענית, דרוש להספד מיתת צדיקים ולחורבן בהמ"ק [קנד])

ואם לחשך אדם לומר, הלא אמרו רז''ל ממזר ת''ח קודם לכ''ג עם הארץ כו', א''כ הוא מצד האפשר שיהיה ממזר ות"ח כאחד. אדרבה, מטונך אביא ראייה, כי איך יבואו רז''ל לרחק מה שקירב הקב''ה בהדיא, שאמר אצל הכהן "וקדשתו" - לכל דבר שבקדושה כו' [גיטין נט ע"ב], ולקרב מה שריחק הקב"ה, באומרו "לא יבא ממזר בקהל ה'", ואיך יבואו חז''ל להחליף השיטה בעבור פסוק יקרה היא מפנינים שאינו כי אם דרך דרש? אלא בודאי שלא בממזר ודאי דיברו רז"ל, כי אם במי שיצא עליו הקול ולא נתברר אמתתו, ונתנו רז"ל סימן לדבר, שאם אתה רואה שהוא תלמיד חכם, וידוע שלא יתואר בת''ח כי אם כשיהיו גם מעשיו נרצים לה', וא''כ כשהוא שלם בתורה ומעשים טובים, אז הוא נקי מן החשד ההוא, וראוי להקדימו לכ''ג כי הקב''ה אינו נותן מחכמתו לבלתי הגונים.

(רבי שלמה אפרים לונטשיץ, עוללות אפרים, מאמר שיג)

"זאת תורת נגע צרעת" - לומר שיתעסקו הטמאים והמצורעים והממזרים בתורה, שהתורה מטהרת הכל, שהיא אש, "וכל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש" [במדבר לא, כג], אותו אש מעביר ממנו כל הטומאה שבו. וכן אמרו חז"ל: ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ, שנאמר יקרה היא מפנינים, מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים.

(שפתי כהן, ויקרא יג, נט)

"ואתם תהיו לי ממלכת כהנים" - מלכים על הכהנים, כי ע"י קבלת התורה יש ללומדיה יתרון על הכהנים, כי אפילו ממזר ת"ח קודם לכ"ג עם הארץ.

(כלי יקר, שמות יט, ד)

והענין, שהכהנים מעוררים היחוד מצד החסד, ות"ח מעוררים מעתיקא קדישא, ולכך אמרו מרי מתניתין: ממזר ת"ח קודם לכ"ג עם הארץ.

(רבי אברהם גאלאנטי, קול בוכים, איכה א, יט, דף ל ע"ב)

...שאמרו בספר התיקונים (תיקון כד), כי שלשה מדרגות יש בבחינת מצוה זו של מילה... שלישית היא מילת בני הממזרים האנשים הרשעים שנואי ה', מילה זו היא להם כמי שנותן חלק לנחש עפר לחמו... שלא יאמרו בית דין מה לי לממזר למולו וכולו מלא ערלה, תלמוד לומר שאף על פי כן יסיר ערלתו ממנו להתיש כח הקליפה שבו, שאם יזכה במעשיו יתעצם בכח מעשיו הטובים ויגביר צד הטוב ויתבטל [כח] הרע, ועל זה אמרו ז"ל ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ.

(אור החיים, ויקרא יב, ג)

וידוע דגאולה האחרונה תלוי בעסק התורה וכדאיתא במדרש [ויקרא רבה פרשה ז, ג] על פסוק "כי יתנו בגוים עתה אקבצם" [הושע ח, י]... ובזה יתורץ דקדוק במשנה, ממזר ת"ח קודם לכה"ג ע"ה - דהוה ליה לומר רבותא טפי דאפילו עבד משוחרר קודם, כיון דכל המעלה משום תורה, א"כ לינקוט רבותא טפי? ולדברינו [הובא לעיל י ע"ב, שגם לימוד שלא לשמה הוא מצוה] אתי שפיר, דאיתא ממזרים טהורים לעתיד לבוא [קידושין עב ע"ב], א"כ יכול להיות דלימוד שלו הוי שלא לשמה כדי לקרב הגאולה בזכות תורה, ויהיה מותר בקהל, קמ"ל דאפילו שלא לשמה קודם לכה"ג ע"ה.

(רבי גרשון מאיר חן טוב, מנחה חדשה, מנחת זכרון דף מט ע"ג-ע"ד)

מחטא אדם הראשון איתנהיג עלמא בסוד עץ הדעת טוב ורע כנ"ל, ד' ע"ת... ב' התפשטות וב' הסתלקות, שהן פנימיות וחיצוניות, הרי ד' ע"ת, סוד דע"ת, בסוד ד' זמנים של יום, ד' רוחות של מ"ם סתומה, ד' רוחות העולם... ומאלו הד' נמשכו ד' בחינות, צדיק גדול ורע לו, דלא אישתלים בבחינת נשמתו, ונגדו סוד גר"י צד"ק, ועת אשר שלט האדם באדם לרע לו [קהלת ח], וכן נגד זה בפנימיות, שמזה נעשין חסידי אומות העולם וממזרי ת"ח שקודמין לכהן גדול ע"ה, מחמת נשמתן שהוא גדולים מאד בגוף עכור מחמת חטאי הדור.

(רמ"מ משקלוב, ביאורי הזוהר, דף קכה)

והיוצא מזה דכל הדברים אין להם שלמות אחר רק שלמות המציאות, והאדם הכי נכבד שיש בו שלמות, התכלית לכך הוא חשוב ויקר יותר מכל הנבראים, ואף ממלאכי רום דאף שהם שלמים בתכלית, מכל מקום הרי אין להם בחירה ורצון, שאין להם בטבע היצירה שום התנגדות לרצונו יתברך, רק מקור טבען לעשות רצון קונם באימה ויראה ובחשקת נמרץ, ואם כן לא נתחדש בבריאתן שום שלמות, כי נוצרו שלמים בפועל ומושפעים משלמותו יתברך מקור השלמות וההכרח וכו', אם כן מבואר כי לא ניתוסף להם שלמות, כי גם שלמותן הוא שלמותו יתברך. אבל האדם שלא נברא שלם בפועל, רק בכוח, ויש לו בחירה ורצון ושלמותו תולה בבחירתו, אם כן הרי נברא שלמות חדש, והבן זה.
ומיהו דעת לנבון נקל, דזה הוא באם האדם מוציא מה שבכחו לפועל ומגיע לתכלית השלימות, אז הוא נכבד מן הכל, דהוא שלם שלמות התכלית בבחירתו, ואין בכל הנבראים דוגמתו שיהיה שלם בבחירה, מה שאין כן אם אינו מוציא מה שבכוחו לפועל, ונשאר נעדר השלמות המיוחד לו והמכוון בו. והנה ידוע דלקדימה במעלה וחשיבות, יקרא קדימה אף שאינו קדימת זמני, כמו ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ, דהיינו שהוא חשוב יותר, וכמוהו הרבה.
ועל פי זה יתבאר המדרש זכה, דהיינו שהוציא מה שבכחו אל הפועל והגיע לשלמות התכלית בבחירתו, אומרים לו אתה קדמת לכל מעשה בראשית דייקא, שהוא חשוב יותר אף ממלאכי רום, לא זכה שלא הוציא מה שבכחו לפועל ונשאר נעדר השלמות, אומרים לו יתוש קדמך, דהיינו שהגרוע שבנבראים חשוב יותר ממנו, כי לכל הדברים יש להם שלמות, והוא אין לו שלימות, והבן.

(ישמח משה פ' בראשית דף יב ע"א)

היה גדולת השבט מועיל לאהרן. אבל משה לא בא גדלותו מחמת שבא משבט לוי, אלא משום שהיה מסוגל לתורה, וכח התורה לבדו גדול ונעלה מכל יחס כדתנן שלהי מס' הוריות, כמו איש מסוגל להיות בראש שרי צבאות המלחמה, כבודו ויקרתו עולה על כל יחס קרובי מלכותא דארעא.

(העמק דבר, שמות ו, יד)

ומצד שלמה המלך ע"ה שהוא מצד החכמה התבונן רק בהאי גיסא שאינו רע גמור דשייך לו, וכשזה יתוקן, ממילא היה נעקר לגמרי. ולכך היה מצידו עבדי שלמה [שיצאו מהם ממזרים - יבמות טז ע"ב] גם כן מצד זה כנ"ל. ושם הוא החכמה חיצונית, כמו שאמרו (מסכת סופרים טו, י): רובן של ממזרים פקחים. והוא רצה להמשיך אלוקות לכל המקומות השפלים, כטעם "אין עוד מלבדו" ואפילו וכו' [לדברי כשפים - סנהדרין סז ע"ב]. ומאחר שהכל ממנו אינו פסול מוחלט בהכרח. [ובאמת תיקונם הוא ע"י דברי תורה, כמו שאמרו ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ].

(רבי צדוק הכהן מלובלין, דובר צדק, פ' אחרי מות, אות ד, ס"ק קפז, עמ' 241 במהד' הר ברכה)

התורה נקרא "עוז", "ה' עוז לעמו יתן" וגו', דנדרש בזבחים (קטז.) על מתן תורה. ונאמר "והחכמה תעוז לחכם". ובזוהר בכמה מקומות דאורייתא מסיטרא דגבורה נפקת. וכן לשון הגמרא כמה פעמים "מפי הגבורה"... רק שקודם קבלת התורה היה עזות זה ברע, וצריך להתישו, ולכך דבר ציוה לאלף דור כמו שאמרו (סוטה לא.) דשכר עושה מיראה לאלף דור, דכח היראה מתפשט עד אלף דור. דהשכר על אותם דורות, על כרחך דאותו כח מתפשט לכך דורות. ולכך התשת כח הגבורה רעה שהיא מסיטרא דיראה, גם כן היא באלף דור, דעד שם יש לה התפשטות לאותו כח. ואחר כך ניתן לעשרים ושש דור, בגימטריא שם הוי"ה דרחמים. שהוא מה שאמרו ז"ל (שם במדרש) שראה שאין העולם מתקיים ושיתף מדת הרחמים, והותש קצת כח העזות, ומכל מקום נשתלו בכל הדורות. ומאחר שהן עזי פנים, מסתמא הן בנפשות הממזרים מאחר שהממזרים הם עזי פנים נשתל בהם אותן נפשות והם דייקא כלים לדברי תורה כטעם ממזר תלמיד חכם וכו' כמו שאמרו (ירושלמי קידושין פרק ד הלכה יא): רובן של ממזרים פקחים.

(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, פרשת אחרי מות אות ד, ס"ק קצב, עמ' 245 במהד' הר ברכה)

אפילו אדם גדול ביותר, אם יש בו פגם במשפחתו אין להתדבק בו, כי אם הוא מפני גדלו אין זה מזיק לו, יזיק לזרעו, וכמו שאמרו (יבמות מה ע"א): אפילו ניהוי כיהושע בן נון לא יהיבנא ליה ברתא. ומכל מקום דקדק ואמר כיהושע בן נון ולא כמשה רבינו ע"ה... כי משה רבינו ע"ה הוא שורש התורה, ומצד כתר התורה אין לחוש למשפחות, וכתר תורה מונח לכל. ואמרו ממזר תלמיד חכם קודם וכו'. ולכך משה רבינו ע"ה קיבל הערב רב. ולכך אילו הוה כמשה רבינו ע"ה, רצה לומר תלמיד חכם גדול בדור, שזהו כמשה רבינו ע"ה, כמו שאמרו ז"ל (שבת קא ע"ב): משה שפיר קאמרת, הוה יהיב. רק כיהושע בן נון, רצה לומר צדיק [מזרעא דיוסף] מושל ביראת אלהים. ואמרו ז"ל (יומא כב ע"ב): אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה וכו'... ואדרבה הללו ראוים יותר לכך, וכמו שאמרו (נדרים פא ע"א): הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה, כי מקום התורה דוקא בכלים שבורים [ויסוד תורה שבעל פה רבי עקיבא, והוא ממשפחת גרים... וכן מבני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים, כדרשת חז"ל (סנהדרין קד ע"א)].

(רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק אות עז)

דע שהתורה נקנית במ"ח מעלות, והכהונה בכ"ד מעלות. ובפירוש אבות (פ"ו מ"ה) להגר"א מונה בכ"ג עוד כ"ד מעלות, הרי בצירוף מ"ח מעלות. ולכן אמרו יקרה מפנינים שממזר ת"ח וכה"ג זה קודם, מפני שהמ"ח מעלות שלו עדיף.

(רבי מאיר שמחה הכהן, משך חכמה, במדבר יח, ט)

והנה אם לא נצדק בתי' לומר דתפילה דאורייתא, מ"מ עדיין אפשר לומר דק"ש היא דרבנן, א"כ תרוייהו דרבנן ואין כאן מעלין בקודש. אמנם משלהי נזיקין ממזר ת"ח קודם לכה"ג ע"ה מוכח דק"ש דאורייתא, שהרי אם ק"ש [דרבנן] אמרי דבשכבך ובקומך בדברי תורה כתוב, וא"כ יש קצבה לד"ת, וע"כ צ"ל דחיוב הלימוד התמידי הוא רק משום שמביא לידי מעשה, ועיקר כבוד ת"ח הוא משום שמורה הוראה למעשה. אבל אם ק"ש היא מדאורייתא, אין קצבה לת"ת, והיינו מצד עצמה, ע"כ אמר ממזר ת"ח, שאינו ראוי להוראה כולה, שצריך ב"ד מנוקים ממום מיוחסים, מ"מ הוא קודם לכה"ג ע"ה, שיש בידו ענין מעשה עבודה, שעיקר התורה הוא מצד עצמה ולא מצד המעשה. על כרחך ק"ש היא דאורייתא, דאי דרבנן הרי קצבה תורה בשכבך ובקומך לעצם התורה וההתמדה היא מצד המעשה, א"כ מוכח דק"ש דאורייתא ותפילה דרבנן. והדרא קושיין לדוכתיה מהקדמת ק"ש, מהא דמעלין בקודש, וע"כ צ"ל כדעת רמב"ם [הל' ממרים פ"א ה"ב] דלא תסור הוי דאורייתא.

(ראי"ה קוק, ניצני ארץ יב (תשנח), עמ' 16 = אוצרות הראי"ה, כרך ב, עמ' 219 במהד' תשסב)

יש לחקור אם הא דאמרו ממזר ת"ח קודם כו' הוא דווקא אם הממזר ת"ח עסק בתורה לשמה, אז הוא קודם לכה"ג ע"ה, או אם גם עסק בתורה שלא לשמה רק אם הוא ת"ח, איך שיהיה הוא קודם כו'. והנה במס' אבות פרק קנין תורה איתא: ר"מ אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה כו'. והנה בתיבה "כל" מ"ש "כל העוסק" כו׳ י"ל דאתא לרבויי ממזר ת"ח, דאפילו ממזר ת"ח אם עוסק בתורה לשמה זוכה כו׳. וחשיב שם "שכל העולם כולו כדאי הוא לו" כו', ר"ל שהכל אצלו כמשרתים והוא קודם להם במעלה, וגם חשיב שם "ונותנת לו מלכות וממשלה" כו׳, וא"כ יש לו מעלת הקדימה על כל. והוא רק בעוסק בתורה לשמה.
אך יש להביא ראיה דגם בעוסק שלא לשמה יש לו מעלה זו להיות קודם כה"ג ע"ה. וזה הראיה: בתחלת מסכת זבחים, כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה כו', ופי' שלא לשמן היינו שלא לשם קרבן זה או שלא לשם בעלים - עי' תוס' יו"ט. והנה עוסקי התורה מתוארים בשם "זבחים", כי לתורה נדרש להיות עניו ושפל... ואף שלא לשמה כשרים הם כמ"ש בפסחים נ ע"ב... לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אע"פ שלא לשמה, שמתוך כו׳... וא"כ כשרים הם גם כשאינו עוסק לא לשם התורה ולא לשם הבורא, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, לצאת ידי תכלית הכוונה הוא רק בעוסק לשמה... וא"כ גם כשלא לשמה, יש לו מעלה זו בעוה"ז כי הוא קודם לכה"ג ע"ה.

(רבי בנימין גיטלסון, הפותח והחותם, מילואים לחותם, דף מז ע"ב)

הטעם דת"ח קודם יש לומר דכהונה ומלכות הם בירושה, אבל תורה תלוי בבחירתו של אדם, כדאיתא "אף חכמתי עמדה לי" [קהלת ב, ט], ובעירובין נד דרשו מכמה פסוקים האיך תלמידו מתקיים בידו עיי"ש, וביומא עב איתא: ג' כתרים הם, כתר תורה כתר כהונה וכתר מלכות, כתר מלכות זכה דוד, כתר כהונה זכה אהרן, של ארון עדיין מונח הוא, כל הרוצה ליקח יבא ויקח, שמא תאמר פחות הוא? ת"ל "בי מלכים ימלוכו". וכיון דתלוי בבחירתו של אדם הוא מעלה יותר מכולן, דיש לו דעת ליקח את החשוב מכל העולם...
ופשוט דיחוס אבותיו הוא נאה אם הולך בדרכם ואש התורה בוער בו, אבל אם אין לו תורת עצמו רק מתחמם באש של אבותיו, זה הוא לגרועתא, וזה פירש "אישא תיכלא" [מנחות נג ע"א] דהוא לרע לו. וזה הטעם דממזר ת"ח וכהן גדול עם הארץ ממזר ת"ח קודם לכהן גדול עם הארץ, דממזר אין לו יחס אבותיו כלל, ועוד לגריעותא לזכור שם יחוסו, קודם מכהן גדול עם הארץ, דיש לו יחוס וביזה את יחוסו...
ובזה סליקא לה מסכת הוריות, דב"ד מחויבים שלא יבוא העם לידי טעות, ולהורות העם ואת עצמם דת"ח גדול מכהן גדול, דעיקר הוא תורה לכבד ולהחזיק ת"ח למען יחזקו בתורת ד', וקל וחומר שלא יזיקו זה את זה בין בגופן ובין בממונם, ואפילו בדבור וכאשר אמרנו שהת"ח הוא גדול מס"ת, ויקרה הוא מפנינים מכהן גדול שנכנם לפני ולפנים, ואם אדם יוכל לפגל קדשים בדיבור מכש"כ שמפגל את הת"ח בדיבור, וכמה צריך ליזהר בזה.

(רבי מנחם יהודה גוזיק, נחמת יהודה, הדרן לסדר נזיקין, דף ט ע"ג-יא ע"ד)

נקטו מקבילה זו להדגיש שממזר אשר אינו רשאי לדור בירושלם (ע' אבות דר"נ פי"ב) חשוב יותר ממי שאינו רשאי לצאת מירושלם (רמב"ם הל' כלי המקדש פ"ה ה"ז).

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)

עי' זהר משפטים צה ב אות ז. ויעוין שו"ת כנסת יחזקאל סי' ז, והלאה ויקרא רבה פל"ב ח.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר, כאן)

[התורה מורידה את המחיצת בין המעמדות בעם. היא היא נותנת שויון זכויות וחשיבות לכל מי שלומד בה. לומדי תורה עלולים שלא לכבד כראוי את הכהנים ואת הכהן הגדול העובדים במקדש. כל אחד עלול לרצות להתכבד ע"י לימוד התורה, ולהתרומם על אחרים. לכן במתן תורה ה' קבע ששבטי ישראל יסתדרו לפי דגלים, כל שבט יפעל לפי דרכו ולפי טבעו, ואז לא תהיה קנאה ביניהם.]

(רבי שרגא רוזנברג, ענבים במדבר, עמ' 21-22) לטקסט

ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ וכו' דאמר קרא יקרה היא מפנינים מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים
38-44

ובמדרש הרבות פרשת נשוא מסיק וז"ל: "יקרה היא מפנינים" - מדבר בקהת וגרשון, אע"פ שגרשון בכור ומצינו שבכל מקום חלק הכתוב כבוד לבכור, לפי שהיה קהת טוען הארון ששם התורה, הקדימו הכתוב לגרשון, שבתחלה אמר "נשא את ראש בני קהת" ואח"כ אמר "נשא את ראש בני גרשון". הוי אומר "יקרה היא מפנינים", מן הבכור שיצא ראשון, ואין פנינים אלא תחלה כמה דתימא "וזאת לפנים בישראל" [רות ד, ז]. ע"כ. וכפי הנראה שמדרשות חלוקות המה, כי גם בשני מדרשים אלו ר"ל שגדולה תורה מן המצוות, כלומר גדול תלמוד אפילו מעבודת הקרבנות אשר היתה זאת לפנים בישראל בבכורות, ואחר שנפסלו בעגל נמסרה העבודה לכהנים, וק"ו משאר המצוות שהרי לא נאמר "ריח ניחוח", נחת רוח לפני שנעשה רצוני, בשום מצוה כמו בקרבנות, ואעפ"כ העסק בתורה גדול מהם, ק"ו בשאר המצוות. ומ"מ הדבר מחוסר ביאור, כי מה ראו על ככה להוציא לשון מפנינים מפשוטו? ועוד למה לא נזכר בשניהם פסוק "כי טובה חכמה מפנינים" [משלי ח, יא]?
מהכרח קושיא זו צריכין אנו לומר שהגמרא דמסכת הוריות והרבתי אינן חלוקין כלל, ומראה שניהם אמת. כי בפסוק יקרה היא מפנינים יש חילוק בין הקרי והכתיב, כי הכתיב הוא יקרה היא מפניים בשני יודין, והקרי הוא מפנינים בשני נונין, וזה וודאי לדרשא, כי בשני נוני"ן דרשינן ביה מן כ"ג שנכנס לפני ולפנים, כי לזה צריך לשני נוני"ן, והרבתי דורש הכתיב בנו"ן אחת ושני יודי"ן, אז הוא משמש לשון לפנים מן הבכורה שהיתה בהם העבודה. ואע"פ שבימי שלמה כבר נפסלו הבכורים, מ"מ הביא ראיה מן פסוק "וזאת לפנים בישראל" להורות שמדבר באיזו מעלה שהיתה לפנים בישראל בהם ולא עכשיו, כי לשון פניים מדבר בשני פניים, הן בכור שנולד לפני שאר בניו הן בעבודה שהיתה בבכורות לפני זמן זה קודם שנפסלו, דאם לא כן קשה מה ענין הבכורה לחכמת התורה, לומר שהחכמה יקרה מן הבכורה? אלא ודאי שרצה לומר גדול תלמוד מן מעשה הקרבנות וק"ו לשאר מצוות...
ומה שנקט בגמרא ממזר דווקא, כדי לתרץ למאי נפקא מיניה הזכיר שם אישי כהן גדול, באמרו מפנינים - מן כ"ג שנכנס לפני ולפנים, היה לו לומר סתם שגדולה תורה מן הקרבנות, יהיה המקריב מי שיהיה. אלא לפי שסתם כ"ג הוא מן המיוחסים, שהרי ליוחסין אין בודקין מן המזבח ולמעלה [קידושין עו ע"א], וכשאמר יקרה היא מן המיוחס שבישראל הנכנס לפני ולפנים, ודאי כוונתו לומר אפילו אם התלמיד חכם אינו מיוחס. ואולי לכך פרט דווקא הקרבנות, כי זה מצוה שאפשר שתעשה ע"י כהן אחר בסתם עבודות.

(רבי אפרים לונטשיץ, עמודי שש, עמוד התורה, פ"א)

ותמיה, מנין דמיירי בת"ח ממזר, דלמא בת"ח הגון אמר שהוא יקר מכ"ג? וזה קושיות הרי"ף ז"ל [בעין יעקב] ג׳'כ. ונראה מדקאמר מפנינים ולא קאמר מפנים, והוי ידעינן דיקר הת"ח מכהן גדול שנכנס לפנים, אבל מדקאמר מפנינים, משמע דיקר הוא מהדיוט אף שנאמר בו "לא יבא בקהל לך" [איכה א, י], ומשמע דיקר הוא אף מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים, דקרא משמע שתי פנינים, אחד פנים שיהיה מותר לבוא בקהל, ושני מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים לעבוד עבודה.

(רבי משה כץ, אשי משה, כאן)

כל מקום שאמרו חז"ל "ת"ח" כוונתם שיש בו ג"כ יראת שמים, שאם לא כן לא נקרא ת"ח... ועיין באור החיים פ' קדושים [פרק יט, פסוק ל] וז"ל: שיש ג׳ סיבות אשר יפעילו המולידים טבע רע בנולדים, א) אם בשעת הזיווג יכוון להנאת המשגל, לא למצוות הבורא לקיום המין... א"כ ממזר זה הנולד מחייבי כריתות, שבוודאי מולידיו היו כל רע במחשבותיהם בעת הזיווג, ואיך משכחת שהבן יהיה ירא שמים? מ"מ משכחת כמו שמצינו בגמרא מעשה בשני אנשים שהחליפו נשותיהם ע"פ טעות, והיו רעיוניהם זכים בעת מעשה.
אולם מה שקשה בזה המאמר, בדרש שדרשו יקרה היא מפנינים מכה"ג שנכנס וכו' שרחוק מאד הפשט מהכתוב... מי הכריחם לפרש כך?...
ונראה לי לאמר, כי דרכם בכל מקום שאין פשט מדויק בכתוב, לנטות אחר הדרש... והיה קשה להם ההשתוות והדמיון, שהשוה החכם מכל אדם בכתוב יקרה היא מפנינים, שזה רחוק מזה... התורה היא רוחניות בכל סודותיה ורמזיה, והפנינים גשמיות הנאה לכל רודפי הבל, ואיך יכולים לעשות השתוות כדומה לערוך שני עשירים זה מול זה, אם אחד יושם בערך מאת אלפים דינרי זהב וחברו יושם במאה דינרי זהב, היתכן לומר שהראשון עשיר רב יותר מחברו? וכן כאן הלא התורה היא אשר על ידיה נבנתה ונתקיימו העולמות כולם... ואיך יתכן לומר שהיא יקרה מפנינים, הלא אין שום ערך זה לזה לא במהותם ולא באיכותם? לכן אמרו חז"ל שכוונת מלך החכם היתה שיקרה התורה מפנינים יותר מכה"ג שנכנס לפני ולפנים, היינו האדם שנכנס בתוכה לידע סודותיה, ונשמר מקודם מכל מדות רעות ומסוגל הוא לרדת אל עמקי רמזיה, ואחר שכהן גדול ע"ה אינו מסוגל לכל אלה, מצאו חז"ל יסוד מוסד לפרש ולומר, שממזר ת"ח קודם לכה"ג ע"ה, מאחר שהתורה זרה לו ורחוקה היא ממנו.

(רבי יהושע קרלנשטין-לוין, מעיני הישועה, הדרן לסדר נזיקין, עמ' סט-ע)

...דהכא משמע דת"ח קודם לכהן בכל הני דחשיב ואילו לענין וקדשתו דאיתא בגמ' גיטין (נט) ונדרים (סב) לפתוח ראשון... משמע דבזה לא נשתנה הדין ואפילו אי איכא ת"ח כהן קדים... והכא איתא בפשיטות דממזר ת"ח קודם וכו'. ויש לומר ולחלק ע"פ דברי האו"ת (חו"מ סי' טו) שהקשה על הרמב"ם דס"ל וקדשתו דאורייתא מדוע לא הביאו להלכה דכהן צריכין לדון אותו בתחילה ומדוע השמיטו ג"כ בברייתא בהך דוקדשתו לדונו ברישא, וכתב דכל הענין אינו מדבר רק מדבר שבקדושה ובדבר מצוה, ומה דבר שבקדושה יש בהקדמת דברי ריבות יעו"ש.
וצע"ק לדבריו מהך דליטול מנה יפה ראשון, לפירוש הר"ן והרא"ש שם וכן לפירוש התוס' גיטין בסוגיא הנ"ל. ואפשר דמש"ה פרש רש"י בנדרים שם לענין חילוק לחם הפנים דהוי דבר שבקדושה ...ומש"ה י"ל דבכל דיני ממונות אף שהן קודמים לישראל בשוין דהא חזינן דהתורה הקפידה על קדושתן מ"מ זהו רק מצד התקנה ובליכא ת"ח דעדיף מיני' אבל באיכא ת"ח הוא קודם בכל דיני ממונות. ומש"ה במתניתין לפדות ולהחיות ולכסות דכ"ז דיני ממונות נינהו וע"ז ליכא הך וקדשתו שפיר ת"ח קדים וכדברי האו"ת הנ"ל...
ואמינא בדרך צחות דטעמא רבא איכא להך מילתא לדברי האו"ת לחלק בין דיני ממונות לדבר שבקדושה והוא דתלי בזה אי נימא כהנא שלוחי דידן או דרחמנא, והיינו דאי נימא דשלוחי דידן נינהו ואנחנו חייבים לשלם להם חלף עבודתם, ומה שעושים שליחותינו שייך להקדימן ג"כ בכל עניני ממונות וכמו שכירות ושליחות דעלמא, משא"כ אי נימא שלוחי דרחמנא נינהו והקב"ה קובע להן שכר עבור זה שייך לומר ולקבוע להן דברים שבקדושה ושל מצוה וכל אכילת קדשים ומתנות כהונה מצוה הוא ג"כ לגבי דידהו ואף באכילת תרומה איתא בפסחים (דף עג) אכילת תרומה בגבולין עבודה היא, ומש"ה כיון דסבירא לן להלכה דכהני שד"ר נינהו מש"ה שייך לומר הך וקדשתו רק במילי דשמיא.
ומדוקדק ג"כ דברי הכתוב דוקדשתו היינו דברים שבקדושה משום דלחם אלקיך הוא מקריב, ופירוש דהוא שלוחו של הקב"ה ושכרו בזה ג"כ כל מילי דקדושה ולא בכל דיני ממונות השייך לתשלומין לשלוחי דידן. ומיושב דברי המשנה ע"פ סברת האו"ת הנ"ל.
והנה בריש מס' זבחים איתא כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו וכו'. והנה בס' המקנה בקדושין (דף כג) בסוגיא דכהני שד"ר נינהו הקשה דדין זה נוכל לידע מהך משנה דכל הזבחים וכו' דאי ס"ד דשלוחי דידן נינהו א"כ כיון דשינה הכהן בשליחות וצריכין הבעלים להביא קרבן אחר בטלה שליחותן ואיך כשר הקרבן...
וזהו שאנו מסיימין בקצרה אבל אם היה ממזר ת"ח וכו' דכתיב יקרה וכו', ולא תקשה מכל אינך דינים דילפינן מוקדשתו דקודמין אף לת"ח דהיינו רק בדברים שבקדושה וכנ"ל ולא בדיני ממונות, והטעם לזה כמו שכתבנו משום דשד"ר נינהו, וראי' לזה מכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים וכו' וע"כ דשלוחי דרחמנא נינהו וכקושיית המקנה.

(רבי חיים צבי הירש ברודא, אוצר חיים - הדרת צבי, דרוש ו, סיום לסדר נזיקין, דף ו)

וקשה לי על זה מהא דאיתא במסכת ב"ק דף לח ובסנהדרין דף נט וע"ז דף ג: ר"מ אומר מנין ואפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול, תלמוד לומר "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם. וקשה בתרתי: חדא, מאי טעמא לא יליף מהאי קרא דיליף כאן בהוריות מהקרא דיקרה היא מפנינים דהתורה יקרה מכה"ג שנכנס לפני ולפנים, ואמאי לא יליף מקרא זה, והוא יליף מקרא אחרינא מ"אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". ושנית קשה, דהכא גבי ממזר אמר דהוא קודם לכה"ג, וגבי נכרי אומר שהוא רק ככה"ג ולא גדול ממנו, דהקרא יקרה היא מפנינים לא נאמר דווקא על ממזר, דהקרא קאי בשבח התורה ואין נ"מ מי שלומד את התורה.
אך אפשר לתרץ זה בהמשנה ראשונה דזבחים, דאיתא שם: כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, הרי חזינן כיון דנזבח הקרבן שלא לשמה, לא קיים המצוה, וצריך להביא קרבן אחר. וכמו כן אם למד התורה שלא לשמה, לא קיים המצוה. ובמסכת ב"ב איתא בדף י ע"ב: "וחסד לאומים חטאת" - כל צדקה וחסד שגוים עושין חטא הוא להם, שאין עושין אלא להתיהר ולא לשמה. וכיון דנכרי הלומד תורה הוא שלא לשמה, לא נתעלה ע"י תורתו דיהא גדול מכה"ג.
אלא דקשה לפי זה הא אמרינן בברכות דף יז ע"א: כל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא. ואם אמרינן דנכרי אף אם לומד תורה הוא לומד שלא לשמה, אמאי אמרינן דהוא כה"ג, איך אפשר להעמידו במדרגה אחת עם כה"ג כיון דנוח לו שלא נברא, הרי גרוע אדם זה אחרי שאין לו שום מעלה ויתרון בלימודו ובהתעסקו בתורת ה' כיון שהוא לומד שלא לשמה? אבל נוכל לתרץ זה ע"פ דברי הגמרא במסכת גיטין דף כג ע"ב... נכרי אדעתיה דנפשיה עביד, והקשו שם בתוס' ד"ה גוי... ואומר ר"י דהא דאמר דלדעתיה דנפשיה עביד היינו שעושה סתם, וגבי גט סתם שלא לשמה קאי, משום דסתם אשה לאו לגרושין עומדת, אבל מילה סתמא לשמה קאי. עד כאן.
הרי חזינן מזה דבכל דבר דסתמא לשמה קיימא, גם גוי עושה לשמה אם ישראל עומד על גביו. ולפי זה מתורץ שפיר הקושיא, דזה הוא ברור דתורה שוה למילה, דסתמא לשמה קיימא, ולכן אם ישראל מלמד את הנכרי תורה ומזהירו ללמוד לשמה, ואף דנכרי אדעתיה דנפשיה עביד, אבל תורה כיון דסתמא לשמה קיימא, על כן אמרינן דגם נכרי לומד תורה לשמה אם ישראל מזהירו לעשות כן. ואנו יכולים לומר דמה שאמרו דנכרי העוסק בתורה הרי הוא ככ"ג, מיירי כשישראל מלמדו ומזהירו ללמוד לשמה, דכיון דמה שאנו חושבין דהוא לומד לשמה הוא רק יען שישראל מזהירו ללמוד לשמה, ומשום דסתמא לשמה קיימא, משום הכי אין לו יתרון על כ"ג. מה שאין כן ישראל שהוא לומד לשמה מעצמו, אף שהוא ממזר הוא עדיף מכ"ג. אבל באמת מנא לן לומר חילוק זה, דאף סתמא לשמה קיימא אם עשה בסתם, הרי הוא כאילו עשה בפירוש לשמה? אך זה ידעינן גם כן מהמשנה מסכת זבחים... והגמרא מדייק שם... דזבחים סתמא לשמן עומדין, ולכן אם נזבחו סתם נחשבו כאילו שחטן לשמן ועלו לבעלים לשם חובה.

(רבי טוביה גפן, קרני ההוד, הדרן לסדר נזיקין, עמ' 146-147 [ובדומה בכנסת ישראל שהובא לעיל])

והקשו המפרשים דמס' שבועות (דף ל) אמרינן: רב יימר הוה ידע סהדותא למר זוטרא, אתא לקמיה דאמימר אותבינהו לכולהו משום דהאי עשה והאי עשה עשה דכבוד התורה עדיף. ולפ"ז קשה למה ליה למילף הכא מדברי קבלה מן יקרה היא מפנינים, והוה ליה למילף מקרא דממזר ת"ח קודם לכ"ג ע"ה, משום דלגבי כ"ג הוה עשה דוקדשתו, ולגבי ממזר ת"ח הוה עשה דכבוד התורה, ועשה דכבוד התורה עדיף, וכעין זה כתבו התוס' (פסחים נט) דאתי עשה חמור ודחי עשה הקל ע"ש. ותירצו המפרשים דסד"א הני מילי תלמוד תורה דאדם כשר, דבוודאי היה מחשבתו נקיה ולמד לשמה, אז גדול כח עשה דכבוד התורה, אבל ממזר דבא מטיפה פסולה וטבעו נוטה לרע, וקרוב לודאי שיהא תורתו שלא לשמה במחשבות רעות, הוה אמינא דלא עדיף עשה דכבוד תורתו, קמ"ל מקרא דאפילו ת"ת שלא לשמה נמי עדיף. וגם יש להוכיח מקרא גופיה דמיירי בשלא לשמה, דהכי פירושו, "יקרה היא", אפילו אם הוא רק מפנינים, היינו שלא לשמה, דשכרה הוא רק עושר וכבוד, כמ"ש "אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד"...
והנה יש באופן אחר, לפי מה שהקשה הטורי אבן (מגילה כח) על הגמרא בשבועות, האיך אמרו עשה דכבוד התורה עדיף, דהא עשה דכבוד התורה ניתן למחילה, דהא הרב שמחל על כבודו כבודו מחול, אבל עשה ד"ועמדו שני האנשים" לא ניתן למחילה והאיך דחי? וכעין זה איתא בכתובות (דף מ) גבי עשה דוחה ל"ת, היכא אמרינן ניתי עשה ודוחה ל"ת, כגון מילה בצרעת דלא אפשר לקיומיה לעשה, אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל ע"ש. ומתרץ הטורי אבן משום דלעמוד הוא בזיון אצל ת"ח, ועל בזיון לא ניתן למחילה. ע"ש בט"א. וא"כ לפי דבריו שפיר ניחא דלא אמר הכא דלהכי ממזר ת"ח קודם לכ"ג ע"ה משום עשה דכבוד התורה עדיף, משום דעשה דכבוד התורה ניתן למחילה, ולא שייך הכא תירוצו של הט"א, משום דהכא נוגע רק לכבודו, וליכא בזיון אם יקדימו לכ"ג ע"ה, ולפיכך מביא הפסוק יקרה היא מפנינים.
אך ע"פ דרך החידוד יש לשדות בו נרגא, דהכא ג"כ הוא בזיון אצלו אם ימחול על כבוד תורתו, משום דבאמת דממזר אין לך בזיון יותר מזה, רק דתורתו מכסה על עלבונו, וכיון דימחול על תורתו ויתגלה עלבונו מה שהוא ממזר, לפ"ז אי אפשר למחול על תורתו, וישאר הקושיא דהוה ליה למימר דעשה דכבוד התורה עדיף. ועוד דעיקר תירוצו של הט"א לא יתישב מכתובות (דף קו) מה דהקדים רב נחמן לדיניה דהוא גברא מקמיה דיני דיתמי, משום דסבר דהוא ת"ח דהאי עשה והאי עשה ועשה דכבוד התורה עדיף ע"ש, והתם נוגע רק לכבודו, וליכא בזיון אם היה מקדים דיניה דיתמי מקמיה, ומ"מ אמר עשה דכבוד התורה עדיף אף דיכול למחול על כבודו.
והנה הרש"ש שם בשבועות מביא לתרץ קושית הט"א בשם מחנה אפרים דמכח זה הקושיא יש ראיה להסמ"ע דעשה דועמדו שני האנשים הוא רק אסמכתא בעלמא, ושפיר עשה דכבוד התורה עדיף אף שיכול למחול ע"ש ברש"ש. ולפי"ז יתישב הכא, דהא בכ"ג איכא עשה דוקדשתו דהוא מן התורה, לא אמרינן בזה דעשה דכבוד התורה עדיף משום דניתן למחילה. אבל תירוצו של המ"א ג"כ אפשר לדחות מכתובות שם, דהתם איכא עשה ד"שפטתם צדק", ומ"מ אמר רב נחמן עשה דכבוד התורה עדיף. וזה דוחק לומר דגם ושפטתם צדק הוא ג"כ אסמכתא בעלמא. אלמא דעשה דכבוד התורה דוחה אפילו עשה שהוא מן התורה, ועדיין הקושיה הכא במקומה עומדת, ואמאי לא אמר הכא דממזר ת"ח קודם משום דעשה דכבוד התורה עדיף...
לפיכך נלע"ד לתרץ כך קושיית המפרשים, דמשום הכי לא אמר הכא דעשה דכבוד התורה עדיף, משום דלגבי כ"ג יש ב' עשין, חדא עשה דוקדשתו, מה דיש ג"כ אף בכהן הדיוט, ועוד יש עשה נוספת בכ"ג (ויקרא כא) "והכהן הגדול משל אחיו" - גדלהו משל אחיו (יומא יח). ואולי נ"ל לומר הטעם דרבי מכבד עשירים (עירובין פו), דלמד מזה ממה דצותה התורה שאם אין לו שאחיו הכהנים מגדלין אותו כדי שיכבדו אותו מחמת עשרו, לפיכך היה רבי מכבד עשירים. ומשום הכי לא אמר הכא דעשה דכבוד התורה עדיף, דזה לא אמרינן רק דלדחי חד עשה, אבל דלדחי תרי עשין לא אמרינן בזה עשה דכבוד התורה עדיף. ושפיר הביא הפסוק מיקרה היא מפנינים.
ובזה אפשר להמתיק מה שדרשו יקרה היא מפנינים מכ"ג שנכנס לפני ולפנים, אף שקי"ל שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, והיכא מוכח מפשוטו מפנינים דמיירי בכ"ג? והיינו לפי שנאמר בכ"ג "גדלהו משל אחיו", ומצוה לעשרו, וזה הוא כפשוטו - יקרה היא מפנינים, אף מהעשיר היותר גדול, וזה הוא כ"ג, משום שמצוה שיהא עשיר ויש לו רב פנינים.
וכדי לקשר שלהי הוריות עם תחילת זבחים, נ"ל דלפ"מ שהקשה בספר בית שלמה האיך משכחת לה כ"ג עם הארץ, דהא איתא (יומא יח) שכ"ג צריך להיות גדול בחכמה וכו', א"כ קשה לרבא דאמר בתמורה [ד ע"ב] דאי עביד לא מהני? ומתרץ דבעשה אף רבא מודה דמהני. ומביא בשם רע"א (בכתבים ס' קצד) ראיה מהא דמשחרר עבדו עובר בעשה ומ"מ אי עבד מהני אף לרבא ע"ש. ולי נראה ראיה דעל עשה אמרינן אי עבד מהני, מהא דתנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים משום חובה, ובגמרא יליף לה מקרא ע"ש, אף דשם יש להקשות נימא דאם שינה לא מהני, אלמא דעל עשה כולם מודים דאי עבד מהני, ולפיכך גם אם עשו לכ"ג ע"ה ג"כ מהני אפילו לרבא.
ועוד יש ליתן טעם דממזר ת"ח קודם לכ"ג ע"ה, משום דתורה אגוני ומצלי (סוטה כב), אבל כ"ג אם הוא אינו ראוי אינו יוצא בשלום מן הקודש, ואין כהונתו מגין עליו. ועוד דגם בתורה שלא לשמה הוה מצוה, כדאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה אף שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה (פסחים נא), אבל בעבודה שלא לשמה פסולה, כדתנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים משום חובה חוץ מהפסח וחטאת. ועוד דעבודת הקרבנות לא הוה רק בזמן הבית, אבל בממזר ת"ח אף שאינו ראוי לעבודה אבל מ"מ יכול לקיים עבודת הקרבנות בתורה, כדאמר ר"ל (מנחות קי) מאי דכתיב "זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם" (ויקרא ז), כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם עיי"ש. נמצא דאף בזמן הזה יכולים לקיים כל הקרבנות בתורה, וזה הוא ההמשך שלהי נזיקין לסדר קדשים.

(רבי חיים וילשטיין, הדרת חיים, הדרן על סדר נזיקין, עמ' קנא-קנג)

ותמוה למה לא נקט רבותא יותר, דאפילו עבד משוחרר דגרע מכולהו, אם הוא תלמיד חכם נמי קודם? וראיתי שהרש"ש נתעורר בזה, והוכיח מזה דבאמת רק ממזר ת"ח קודם משום דבא מטיפה כשרה אבל נתין ואינך לא. אבל זה אינו, דהא עיקר ההוכחה היא משום דכתיב סתם יקרה היא מפנינים שמשמע דיהיה הת"ח מי שיהיה הוא קודם, א"כ מנ"ל לחלק, דאטו ממזר כתיב בקרא? ולכן נ"ל דראיתי בספר אחד דיש סברא לומר דזה שהממזר תלמיד חכם קודם הוא כשלומד לשמה, אבל בשלומד שלא לשמה הכהן קודם.
והנה ביו"ד רפא ס"ד איתא דספר תורה שכתבו ממזר יש פוסלים, והטעם משום דאינו כותב האזכרה ד"לא יבוא ממזר בקהל ה'" לשמה. וקשה דאי משום זה, יכתוב הממזר כל התורה מלבד פסוק זה... י"ל... יש לחוש שהממזר יכתוב כל התורה שלא לשמה בשביל פסוק זה. ולפי זה הוא הדין בלימוד, לומד שלא לשמה, והוה אמינא דהוא גרע משאר ת"ח, וכהן גדול עם הארץ עדיף מיניה. והא דאמרינן בעלמא עשה דכבוד עדיף [כתובות קו ע"א], פשיטא דמיירי בלומד לשמה.
ולכן שפיר נקט ממזר ת"ח, לרבותא דאף שלומד שלא לשמה, מכל מקום הוא קודם לכהן גדול עם הארץ. וניחא נמי קושייתי הראשונה דלמה לי קרא דיקרה היא וכו' תיפוק ליה דעשה דכבוד התורה עדיף? אלא דשם מיירי בלומד לשמה, אז דוחה עשה אחרת, אבל הכא בהוריות דמיירי לענין להקדימו להחיותו, אפילו לומד שלא לשמה נמי קודם, ולזה צריך קרא מיוחד, ומביא ראיה מדכתיב יקרה היא מפנינים, והכוונה דתרתי ש"מ, דהנה בשבת סג ע"א אמרו: למשמאילים בה (היינו שלומדים שלא לשמה - רש"י שם) עושר וכבוד, וקאמר דיקרה היא התורה אפילו בבא שלא לשמה רק מפנינים כפשוטו, שלומד בשביל עושר וכבוד, ומכל מקום יקרה היא מפנינים מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים...
הכתוב אומר (זכריה ט) "וישב ממזר באשדוד", ופי' ר' יוסי דקאי על ישראל שהיו עד עתה מרוחקים ושנואים מכל האומות (קידושין עב ע"ב), ונפסקה הלכה כר' יוסי ע"ש. ולכן אמר, בוא וראה מעלת התורה, כי ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ (ולהחיותו). ועוד מרומז בזה, אם תלמדו התורה בגלות בהיותכם אצל האומות בגדר ממזר, תתעלו לפני ה' יותר מאשר הייתם בזמן הבית והמקדש על מכונו וכה"ג נכנס לפני ולפנים. ושמא תאמרו כי באופן זה יהיה לימודנו שלא לשמה כי נלמוד רק כדי להיגאל מן הגלות, ע"ז מבטיח לנו התנא כי בכ"ז יקובל לרצון באשר כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים.
ועוד י"ל דגדר לשמה פירש בנפש החיים [שער ד פרק ג], מדלא אמרו "לשם שמים" רק אמרו "לשמה", אם כן הכוונה לדעת את התורה כדי לקיימה, וזהו "לשמה" - לשם התורה. וחטאת שנקרב שלא לשם חטאת פסולה, ושאר קרבנות אף שהם כשרים אבל לא עלו לבעלים שם חובה. ואפילו אם נפרש לימוד תורה לשמה היינו לשם שמים, מכל מקום גם בקרבנות בעינן שישחט לשם השם (זבחים ב ע"ב...) ואם לאו פסול הקרבן, וזהו שאמר "ממזר ת"ח", היינו אף שלומד שלא לשמה, מכל מקום קודם לכהן גדול עם הארץ שנכנס לפני ולפנים, היינו לזרוק דם חטאות הפנימיות... שהם פסולים אם נשחטו שלא לשם חטאת או שלא לשם [השם].
וזהו כוונת הכתוב יקרה היא מפנינים, הכוונה דדבר יקר מאד כמו כלי כסף או זהב, אף אם נפגם או נחסר כל שהוא, מ"מ משלמים בעדו מחיר טוב, אבל דבר פחות הערך, אם נתקלקל אין עליו קופצים אפילו במחיר נמוך. ולפי"ז אם אין אנו יודעים ערך איזה דבר, אזי נוכל להיווכח מהמחיר שנותנים בעבורו כשהוא פגום. וזהו שאומר יקרה היא מפנינים, יקרה היא התורה כשבאה אפילו מפנינים, שלומדים אותה שלא לשמה רק בשביל עושר וכבוד שבשמאלה, וכיון שהיא יקרה אפילו במום גדול כזה, אות הוא שהיא יקרה אפילו מפנינים, היינו הכהן גדול שנכנס לפני ולפנים וכנ"ל.

(רבי מרדכי קלצקי, תכלת מרדכי, ח"א, סי' יא, דף מה ע"ב-ע"ד)

במקהלות אמרתי, שחז"ל עמדו כאן על כוחות הנפש הגדולים של ממזר ת"ח לעומת כה"ג ע"ה, כמו שאמרו (סנהדרין צט) "מקום שבעלי תשובה עומדין שם צדיקים אינן עומדין שם", מפני שבעל תשובה עמד בנסיון יותר גדול וגבורה יותר גדולה לכבוש את יצרו. אותו הדבר גם אצלנו, דהנה נתבונן נא, אם נבוא לשפוט ע"פ שכלנו, אנו מוצאים שהתורה הקדושה התאכזרה מאד על איש חף מפשע שלא עשה שום עוולה, ושללה ממנו זכותו לבוא בקהל ד׳ בשביל עוון אבותיו, שלכאורה מה פשעו ומה חטאתו? אבל אלה הם חוקי התוה"ק, ששכלנו קצר מלהבין אותם. אבל ה"ממזר" בעצמו בוודאי שיש לו קושיות וטענות על התוה"ק שמררה את חייו וסטרה על פניו. ועתה נחזי אנן, מה נשגב ונעלה הוא הממזר, אם אחרי כל ההגבלות הוא אוהב את התורה ומקבל את דינה ועמל בה עד שנעשה ת"ח! הלא אין לומד תורה לשמה יותר ממנו! עתה נתבונן ההיפך: למי חלקה התוה"ק כבוד וגדולה יותר מלכהן גדול, "גדלהו משל אחיו" [לעיל ט ע"א], נוטל תמיד חלק בראש, כבוד והדר יעטרוהו מסביב, ואם אפילו הכה"ג אוהב את התורה בוודאי אין זה פלא, כי מי אינו אוהב את היד המחבקת אותו ומעניקה לו מכל טוב. ועתה אם רואים אנו להיפך, שהכה"ג שונא את התורה ואינו מטפל בה והוא נשאר עם הארץ, הרי כמה וכמה הוא עומד במדרגה יותר נמוכה מהממזר התלמיד חכם. ויפה הציג התנא את זה לעומת זה...
אפשר גם להסביר ע"פ דרך ההגיון: "יקרה הוא מפנינים מכה"ג שנכנס לפני ולפנים", כי עיקר הטעם שהתוה"ק היא יקרה מפנינים, כי יקרת הפנינים הוא רק מפני יקרת מציאותם, אשר ריבויים הוא סיבה להמעיט חשיבותם, כמאמרם ז"ל: כסף לא היה נחשב בימי שלמה מאומה [מלכים א' י, כא] מפני שהיה לו הרבה מאד. לא כן התוה"ק, אפילו כל הארץ תתמלא דעה להיות אנשים תלמידי חכמים, אדרבה עוד יוסיפו להוקיר את התורה ולחבב אותה. וזוהי כוונת הכתוב "הנחמדים מזהב ומפז רב" [תהלים יט, יא], כלומר שאצלם ריבויָם הוא סיבה למעט חשיבותם, מפני שכל יקרתם הוא ביוקר מציאותם ולא שהם יקרים בעצם. אבל התוה"ק יקרתה הוא בעצם, ע"כ כל שנתרבה יותר ויותר חכמת התורה, יתרבה יוקרתה. ואותו הדבר אצל כהן גדול, שיקרתו הוא רק מפני יוקר מציאותו, שנמצא כה"ג רק אחד, אבל אם למשל היו נמצאים הרבה כהנים גדולים, לא היו נחשבים כ"כ. אבל ת"ח אינו כן, אפילו במקום שיש הרבה תלמידי חכמים, יש לכל אחד ואחד חשיבותו, ואדרבה, אמרו חז"ל "הוי גולה למקום תורה" [אבות ד, יד], ורבי יוסי בן קסמא אמר (אבות פ"ו): "אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם, איני דר אלא במקום תורה", ששם ישנם הרבה מבינים על יקרותה.

(רבי אשר רוזנבוים, הדרני אשר, לסיום סדר נזיקין, עמ' סב-סג)

רבים מקשים דהרי בזבחים דף צ, אבעיא דלא איפשטא, תדיר ומקודש איזה מהם קודם, היינו איזה מעלה מהם מעולה יותר, אם המעלה דתדיר או המעלה דמקודש, ולמה לא הביאו ראיה מזה המשנה, דהורה לנו כך דממזר ת"ח קודם לכה"ג ע"ה, ממזר ת"ח הוא תדיר, ר"ל דתדיר הוא נדרש להעם הישראלי להורות להם הדרך שילכו בה והמעשים אשר יעשון, הן בהוראות איסור והיתר והן בהנוגע בין אדם לחברו, והכהן גדול הוא מקודש אבל אינו תדיר, עבודתו להעם אינה מצויה בכל שעה רק פעם אחת בשנה, ביו"כ, שכל עבודת היום אינה כשרה אלא בו, א"כ מוכח דתדיר עדיף, דמעלתו חשובה וממילא הוא קודם.
אך באמת נראה דטעמא דמשנה שממזר ת"ח קודם לכה"ג ע"ה אינה משום שפעולותיו ונחיצותו להעם תדירות יותר מכה"ג, אלא דהחשיבות והעצמיות של הת"ח קדומה ועדיפה במעלה מכה"ג ע"ה, דהרי שם קאמר... דאמר קרא יקרה היא מפנינים, יקרה היא מכה"ג שנכנס לפני ולפנים, היינו דעצמיותו של הת"ח יקרה היא מהנכנס לפני ולפנים. ובאמת מוכרח לומר כן, שהמשנה אומרת שממזר ת"ח קודם לכהן גדול ע"ה, וזו לא מבעי מכהן הדיוט ע"ה, אלא אף מכהן גדול ע"ה, וכהן הדיוט הלא עבודתו תדירה בכל יום ויום, ובמעלת קדושה הוא במעלה יותר גדולה אף נגד ישראל, דהרי נאמר "וקדשתו" וכ"ש נגד ממזר. בעל כרחך שמעלת ת"ח הוא שעצמיותו עומדת במעלה יותר חשובה, ואף ממעלת וחשיבות עצמיותו של כה"ג ע"ה.
וכאשר נתבונן בסדר שסידר רבי המשנה, נראה שהשמיע לנו שת"ח יש לו גם קדימה זמנית לקדושה וגם קדימה בחשיבות עצמית, היינו שעצמיותו של הת"ח עומדת במעלה רמה וגבוהה ממעלת קדושת כה"ג. אנו רואים שיש לו קדימה זמנית, דרבי סידר תחילה סדר נזיקין, היינו אחרי שסידר בסדריו הקודמים דינים הנוהגים בעיקרם בין אדם למקום, היינו סדר זרעים וסדר מועד, ודינים הנוהגים בין איש לביתו היינו סדר נשים, סידר סדר נזיקין, דינים המורים לו האיך להתנהג בין אדם לחבירו, האיך יתנהג האדם הישראלי בחברה האנושית, ובסוף זה הסדר מסיים במס׳ הוריות מדיני קדשים, שלשה חילוקי כפרה, סנהדרין ומשיח ונשיא אשר נשתנה כפרתם מכל, וכל אחד משונה מחבירו, ושזו המס׳ הוריות שבאה בסוף הסדר נזיקין היא המקשרת ומאגדת את הסדר נזיקין לסדר קדשים הבא אחריו.
נראה מזה שסדר נזיקין הוא היסוד והבסיס לסדר קדשים, שת"ח, ר"ל המתנהג בדרכי החכמה ובאורחותיו, מושג ת"ח אינו רק שיודע מושגי החכמה, כמו למשל מושג השם גנב, הנאמר על אדם, הרי אינו על מי שיודע האיך לגנוב, רק על מי שהנהגתו בחברה אנושית לגנוב ופעולותיו נתעצמו בעצמיותו, כן מלת ת"ח נאמר רק על מי שכל פעולותיו שעושה והנהגתו בחברה האנושית הם הכל ע"פ חכמת תורה הקדושה. זהו המושג האמיתי של מלת ת"ח, תלמיד מלשון "מלמד ידי לקרב" [תהלים קמד, א], והוא לימד והרגיל ידיו ורגליו וכל פעולותיו לדרכי החכמה העליונה, היא חכמת תוה"ק. ותלמיד חכם כזה יש לו קדימה זמנית להקדושה כמו קדושת היסוד לבנין הנבנה עליו, שאי אפשר לבוא למעלת קדושה אלא דוקא אם הנהגתו תהיה ע"פ גדרי תוה"ק ואף בהנהגתו בחברה האנושית, כי הוא היסוד והבסיס אשר ע"ז תתקיים התורה כולה...
לזאת מי שרוצה לבוא לכלל חכמה אלקית, יעסוק תחלה בדיני ממונות, ולא די בלימודו לבד שלומד בדיני ממונות אלא יעסוק, שעסק בו והנהגתו עם חברת בני אדם יהיו ע"פ גדרי תוה"ק אשר קצבה פלס המשפט על כל שעל ושעל בנוגע בין אדם לחבירו. לכן רבינו הקדוש סידר סדר נזיקין, שבו הורה לנו הדרך שנלך בה בחיי חברה אנושית, והמתבונן בה היטב יראה שהאור הנוגה והמזהיר מכל הדינים והמשפטים הנאמרים שם הוא נר אלקי שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום...
אחרי שסידר רבינו הקדוש סדר נזיקין חתם במס׳ הוריות בשלשה חלקי כפרה, סנהדרין, משיח ונשיא, איזהו נשיא זה מלך, שנאמר "מכל מצות ד׳ אלקיו", שאין על גבו אלא ד׳ אלקים, שהמה שלשה כתרים, שלש מעלות טובות שנתנו לאומה הישראלית, כתר תורה, כתר כהונה, כתר מלכות.... נמצא דהת"ח יש לו קדימה זמנית לקדושת הכהן, כי בלא הנהגה ע"פ גדרי התורה אי אפשר לבוא לקדשים, "כתר שם טוב עולה על גביהן", הוא הבסיס והיסוד לבוא לכלל חכמה העליונה, קדשים המכונה בשם חכמה, אם הנהגתו תהיה כפי שהורה לן רבי בסדר נזיקין המכונה בשם "ישועות", ייוושע לבוא לכלל חכמה.
ואחר זה סידר רבינו הקדוש במשנה סדר המעלות זו אחרי זו, כהן קודם ללוי וכו׳, ומסיים אימתי בזמן שכולם שוים אבל אם היה ממזר, שהוא המדרגה הרביעית בתולדה אך היה ת"ח, היינו שהנהגתו בכל מעשיו ובכל דרכיו בחיי החברה אנושית ע"פ דרכי חכמה אלקית, חכמת תוה"ק, שקצבה חוק ומשפט על כל מדרך כף רגל האנושי, יש לו ג"כ קדימה ומעלה חשיבות בעצמיותו, שהעצמיות שלו עומדת במעלה יותר גדולה מעצמיות של כהן גדול ע"ה, אף שבהנוגע לדין עבודה בבית המקדש, הקדושה שבא לו מהגזע, שנולד מבני בניו של אהרן שנבדל מכל שבטי ישראל להקריב קרבן ד׳ בקדש הקדשים, מכשירו להעבודה ההיא, אבל בכל זה, העצמיות של ת"ח עולה במעלה, וכמאמר התנא "שם טוב עולה על גביהן", הת"ח שכל אשר עושה מבטל דעתו ורצונו נגד דעת ורצון תוה"ק. נוסיף לזה, אף בדבר שדעת אנושי היה ג"כ מסכים לעשות זה שעושה, בכל זה בעת שהוא עושה אינו מתחשב עם רצונו, רק באשר שהוא רצון הבורא יתברך, כמ"ש "שמרו דרך ד׳ לעשות צדקה ומשפט", אף בעשותו צדקה ומשפט שהדעת מחייבן, שמרו דרך ד׳ כפי שקצבה בתוה"ק, האיש הלזה נעשה מעון לשכינה ומעולה במעלה מכה"ג ע"ה הנכנס רק בקדשי הקדשים...
זהו שאמרה המשנה ממזר ת"ח קודם לכה"ג ע"ה, שהת"ח ההולך בדרכיו ובכל מעשיו ע"פ חוקי תוה"ק למלאות רצון ה' יתברך... הוא נחשב מעון ה' מקדש ד׳, והוא קודם במעלה לכה"ג ע"ה, שרק נכנס במקום שהשכינה שרויה, וביציאתו מבית המקדש הוא איש פשוט כיתר הע"ה, ובגדיו מדרס לפרושים, אבל הת"ח בכל מקום שהוא ובכל אשר עושה שכינה שרויה במעשיו.

(רבי דובר בורוכוב, ראשית ביכורים, ח"א, סי' יח, עמ' קטו-קיט)

אימתי בזמן שכולם שוים אבל וכו' ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ וכו' דאמר קרא יקרה היא מפנינים מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים
38-44

כל איש ישראלי יש לו חיובים רוחניים וחיובים גשמיים. הרוחניים הם תורה ותפלה וכל המצוות שבין אדם למקום, והגשמיים הם פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו, צדקה וגמ"ח שבין אדם לחברו. ושניהם יחדו אי אפשר לאדם למלאותם בשלמות. אם יעסוק בתורה כל הימים, מלאכתו מתי נעשית? ואם יעסוק בפרנסה כל הימים, תורתו מתי נעשית? "ולא מעבר לים היא" [דברים ל, יג] כתיב, וכמו שדרשו חז"ל על זה [עירובין נה ע"א]. ולזה בחר ה' יתברך את שבט לוי להיותם כהנים ולויים פנויים מכל עבודות גשמיות, ולהיותם שקועים ראשם ורובם ברוחניות, למלאות בעדם ובעד כל ישראל את החיובים שבין אדם למקום, הקרבת הקרבנות והוראת הדינים והמשפטים לכל העם, כדכתיב "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל". ובכדי שיהיה להם ממה להתפרנס, ציווה ה' יתברך לתת להם כ"ד מתנות כהונה וכו'. ומאשר כי הרוחניות הם עולים בערכם על הגשמיות, לכך צוה עליהם "וקדשתו כי את לחם אלקיך הוא מקריב". וכל זה הוא אם הכהנים ממלאים את המוטל עליהם באמונה, עוסקים בתורה לשמה ומרביצים תורה בישראל, ואז הוא נקרא קדוש. אבל אם הכהן הוא עם הארץ... ובכן לא מילא חובתו לנפשו ובפרט לאחרים. לכך אפילו ממזר שהוא הגרוע ביחוסו מכל זרע ישראל, אם הוא ת"ח, שיש לו יחוס עצמו, הוא קודם למיוחס שבמיוחסים, דהיינו כהן גדול, אם הוא ע"ה ואין לו יחוס עצמו.
ואמר ממזר ת"ח קודם לכה"ג ע"ה ולא אמר: גר כו' קודם לכה"ג ע"ה, אף דלפי הנשמע מקרא דיקרה היא מפנינים שדרשו כן ממנו אין חילוק בין נתין, משוחרר, גר וממזר בנידון זה, דלא יחוס האיש הוא העיקר בזה רק התורה היא העיקרית, וממילא אין נ"מ בין איש לאיש, י"ל ע"ד מש"כ הרי"ף [בעין יעקב] סוף הוריות וז"ל: יש לדקדק, מנלן דמיירי מת"ח ממזר, דלמא בת"ח הגון אמר שהוא יקר מכה"ג? ונראה מדקאמר "מפנינים הנכנס לפני ולפנים" ולא הזכיר ג"כ שבח שהוא בן ח' בגדים, אלא לומר יקרה היא התורה אף שהוא ממזר בלא יבוא בקהל, מכה"ג הנכנס לפני ולפנים, וזה כתיב במסורה מפניים שהוא רמוז לפני, ונרמז לפנים במקרא דקרינן פנינים. עכ"ל. וע"פ דרכו יתכן מאד שהזכיר ממזר ולא האחרים, שבנידון זה היינו זכות ביאה בקהל ישראל, הוא הממזר גרוע יותר מכל הנזכרים במתני', דגר ועבד משוחרר מותרים לבוא בקהל ורק הוא אסור לבוא בקהל. ואומר ונקט שני הפכים היותר רחוקים זה מזה בתכלית הריחוק, כה"ג הנכנס לפני ולפנים וממזר האסור לבוא בקהל ישראל, ובכל זאת אם האחרון הוא ת"ח הוא קודם להראשון אם הוא ע"ה, ומכ"ש גר וכו' העולים על הממזר בנידן זה, שאם הם ת"ח הם קודמין לכה"ג ע"ה.
וראיתי בתפארת ישראל על משניות סוף הוריות שכתב דנ"ל מדאמר ממזר ולא גר כו' דס"ל להתנא דדוקא ממזר ת"ח קודם לכה"ג ע"ה, דלכל הפחות הוא מזרע ישראל, אבל גר ונתין אינם קודמין, דאינם מזרע ישראל. עכ"ד. אך הלא יקשה עליו, דמקרא דיקרה הוא מפנינים לא משמע כן כאשר הגדנו. שוב חפשתי ומצאתי בס' הון עשיר על משניות... וז"ל: נראה שדבר התנא בהווה, שממזרים רובם פקחים כדאיתא במס' סופרים פ' טו, אבל ה"ה לגרועים ממנו, דייקא נמי דקתני אימתי בזמן שכולם שווים, דכלם בחדא מחתא מחתינהו, והכתוב מסייענו דכתיב יקרה היא מפנינים, דמשמע דאתורה קפיד קרא לא על האיש הלומדה. עכ"ל הטהור. ובכן מצאתי אילן גדול לסמוך עליו.

(רבי חיים שלמה קום, חיי שלמה, סיומא דסדר נזיקין, עמ' קכב-קכג)

כהן קודם ללוי שנאמר וכו' ויבדל אהרן [להקדישו] קדש [קדשים]
39-40

עי' ניצוצי זהר אמור פט, א, אות א, שהבאתי ממנחת חינוך מצוה רסט, סוף אות א, מר"ן [מגילה יד ע"א בדפי הרי"ף], כי עיקר "וקדשתו" כתיב בכהן גדול, ותמוה לומר שהכהנים מצווים להקדיש את הכה"ג, ולא מצאתי בשום מקום לעניין קידוש שיהיה להכה"ג מעלה על כהן הדיוט כו'. ובהגהותי, שזה מבואר בתוספתא סנהדרין פ' כה"ג [פ"ד ה"א], שהפסוק וקדשתו קאי על כה"ג, שאחיו הכהנים צריכים לקדש אותו. וכן משמע מזהר אמור שם. ועי' בנחל אשכול שעל ס' האשכול להראב"ד ח"א הל' נט"י (עמ' 47) אות ה.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר, כאן)

שנאמר בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי (מתוך) וגו'
40

תנן בסוף הוריות לוי קודם לישראל. וילפינן לה בגמ' מדכתיב בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי מתוך וגו'. ובפי' רבינו עובדיה מברטנורה כתוב: את שבט הלוי מתוך בני ישראל. ואי גרסינן הכי בגמרא צ"ל שהוא פסוק מורכב משני פסוקים כאורחיה דגמרא בכמה דוכתי: כתיב הכא "בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי", וכתיב בפרשת במדבר ובפרשת בהעלתך ובפרשת קרח "מתוך בני ישראל", והוא כאלו נכתב הכל בפסוק אחד. וכבר הרווחתי בענין זה בד"ה א' ה'. ואולם בילקוט משלי רמז תתקלד ליכא מלת מתוך.

(מנחת שי דברים י, ח)

גר קודם לעבד משוחרר זה היה בכלל ארור וזה לא היה בכלל ארור
42-43

שהמשוחררת והמשוחרר יהיו מוקדמים מהגר הוא פילוסופי, לפי שהעבד לפי התלמוד היה בכלל ארור, כלומר שהוא ארור מראשיתו בהצטרפות האדם והמדינות, וכבר אמר מונטסקיו בספרו על טעם הדתות, שהעבדות מביא האדם להיות כבהמה, ובפרט הנכסים של האדם, ולא האדם ולא בכלל האדם. אם כן העבד מקולל וארור. ולכן הגר קודמו שלא היה בכלל ארור.

(רבי בן ציון רפאל פריצי, פתח עינים, כאן)

יקרה היא מפנינים
44

בהבנת הפסוק, שמעתי דבר נאה ומתקבל, כי באמת מה יתרון לתורה אם יקרה היא מפנינים? אבל הכוונה היא: ידוע שבכל סחורות שבעולם, ערך שלהם הוא כפי גדולתם ומשקלם, ואדרבה, אם יקנה איש מאה כור תבואה, ישלם מקח קטן מאשר משלמים עבור כור אחד של תבואה זו, ועכ"פ מקח שוה, וכן אצל כל סחורה. אולם שונה הוא הדבר בנוגע ערך דמיו של פנינים או אבנים טובות: הקונה אבן טוב שמשקלו קאראטים עשרה לא ישלם עבורו רק עשר פעמים יותר מאשר עבור קאראט אחד, כי אם חמשים או מאה פעמים יותר, כי האבן טוב, כל מה שהוא גדול במשקלו, גדול ערך דמיו כמה וכמה פעמים מן האבן הקטן. ועל דבר זה מרמז שלמה המלך ע"ה באמרו "יקרה היא מפנינים", כלומר אם ברצונך להעריך יקרת התורה, אז שים עיניך ולבך על ערך ודמיו של הפנינים, שבערך גדולתם יגדל ערכם עד בלי שעור; כן גם בידיעות התורה, בל תחשוב שהאיש שיודע למשל בעל פה שתי מסכתות גדול ערכו רק פי שנים מן האיש שבקי במסכת אחת, כי אם תדע שגדולת ערכו אין להעריך אל הראשון, כי אם גדולה היא מן הראשון כמה וכמה פעמים, וכן מי שבקי בג' מסכתות אין לשער כמה גדול ערכו מן האיש שבקי רק במסכת אחת. וזה רמז באמרו "יקרה היא מפנינים", כלומר מודד יקרת וערך ידיעת התורה היא בבחינת מודד יקרת וערך פנינים ואבנים טובות כאמור.

(רבי שמואל אלטר, לקוטי בתר לקוטי כאן)

יקרה היא מפנינים מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים
44

וכן יתכן לומר שהתפלה של ראש הוא כנגד מה שאמר הכתוב אשת חיל עטרת בעלה וגו'. וכתיב ורחוק מפנינים מכרה. רמז בכאן התעלות המדה למעלה למעלה בחדרי חדרים. ועל כן אמרו רז"ל תפלה של ראש אין עושין אותה של יד. ומה שתלו הטעם לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה, הוא נאמר על תפילין שכבר לבשם, אבל חדשים שעדיין לא לבשם אדם עושה אותה של יד. וכל זה נכון לפי מה שכתבתי שכבר נתקדשו כשהניחם בראשו. אבל אין הענין מפני עצמה, ר"ל דוגמתה, וכתיב יקרה היא מפנינים. ואמרו מכהן שמשמש לפני ולפנים. עד שהיא נקראת ידכה כמו הראש כי כל כמו התחלה.

(רמב"ן, ספר האמונה והבטחון, פרק כב)

ובראשון מע"ז [עבודה זרה ג, א], וכן בסנהדרין [נט, א] פרק ארבע מיתות, ובפרק שור שנגח ארבעה וחמשה [בבא קמא לח, א] אמרו: "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" - ואפילו גוי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול, וכל שכן גר צדק שהוא קודם אם אין בישראל כמוהו. ואמרו בהוריות פרק אחרון, יקרה היא מפנינים, יקרה היא מכהן גדול הנכנס לפני ולפנים.

(רבי שמעון בן צמח דוראן, מגן אבות, אבות פרק א, משנה י)

ובאמת שאין אדם עולה מטומאתו לטהרה אלא על ידי התורה, שהיא מקוה הטהרה אשר בה מטהרים כל הטמאים, ואפילו גוי העוסק בתורה, ואמרו: ממזר תלמיד חכם יקר הוא מכהן גדול הנכנס לפני ולפנים.

(רבי משה איסרליש, תורת העולה ח"ג פרק ס)

מפניים - מפנינים קרי והכתיב מפניים. ודין הוא חד מן מלין דחסרין נו"ן וקריין. ודרשו בבבלי סוף הוריות ובירושלמי פרק הבונה ובמדרש רבה ריש פרשת נשא: יקרה היא מפנינים מכ"ג שנכנס לפני ולפנים. ונראה לי דדרשו תחלה יו"ד קדמאה אדלקמיה, דהוי מפני, ובתר הכי דרשו יו"ד תנינא אדבתריה, דהוי מפנים. והיינו דאמר יקרה היא מכ"ג שנכנס לפני ולפנים. וקרוב לזה ראיתי אח"כ במסורת הברית הגדול [לר"מ אנגל, משלי ג, דף פא ע"ג] והנאני.

(רבי ידידיה שלמה מנורצי, מנחת שי, משלי ג, טו)

והנה מעלת אלו המקבלים היא ידועה שהיו גרי צדק (גיטין נז ע"ב). וכמו כן היו צדיקים וחסידים, עד שהיו האנשים היוצאים מבית הכנסת מניחים להלוך אחר כהן גדול והיו הולכים אחריהם לעשות להם כבוד גדול, לפי שהיו חסידים. וכך אמרו (יומא עא ע"ב, בשינוי) שפעם אחת היה יוצא כהן גדול והעם מבית קדשי הקדשים, ויצאו שמעיה ואבטליון וכל העם אחריהם. אמר לון יהכון בני עממייא לשלם וגו', כמאמר שלמה ע"ה יקרה היא מפנינים, מכהן גדול שנכנס לפני לפנים.

(ר"י אלאשקר, מרכבת המשנה, אבות פרק א)

"ורב פנינים" [משלי כ, טו] - הוא נגד כתר כהונה, כמו שאמרו יקרה היא מפנינים, מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים. וכן היה בפועל, שהביאו פנינים דהוא אבנים טובות לבגדי כהן גדול, והוא בחינת חכמה שבמוח, דהיא הנשמה שבמוח, שאין בה פגם וקלקול לעולם, כמו שאומרים "נשמה שנתת בי טהורה היא". וזהו בחינת אהרן הכהן שלא היה בו שום חטא ועוון.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, פרשת ויקרא, אות ב)

"ורחוק מפנינים מכרה" - פנינים מצינו בגמרא שנדרש מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים. ואיתא בזוה"ק (ח"ב קכא, א): "והחכמה מאין תמצא" וכו' - מאתר דאיקרי קודש הקדשים. וזה שאמרו [זוהר תזריע מב ע"ב]: מאן יזכה למיהוי בה בשלימו וכו', היינו להיות דבוק בכתר עליון דאיהו כתר מלכות בשורש דעתיקא, "ורחוק מפנינים" - אינון דלא אתדבקין בה בשלימו וכו' ואינון רחוקין מאילין פנינים עילאין קדישין שהוא כתר עליון עתיקא, אז היא מכרה לון ואסגר לון בידא דעממין אחרנין. והוא כמו שמובא ברעיא מהימנא (פרשת צו שם) שמי שאין עליו עול מלכות שמים אית ליה עול מלכות הרשעה.

(ר' צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, פרשת מצורע אות ו [ובדומה בפרשת תזריע אות ו])

לא אתפרש מה לחצו לדרשה זו ולהוציא קרא מפשטיה. והמהרש"א נראה הרגיש בזה, וכתב לתרץ דהרי כתיב בתריה "וכל חפציך לא ישוו בה" ע"ש. ותמהני על רבינו, דנראה דיסוד דרשה זו על הכתיב "מפניים" וקרי "מפנינים", והדרשא באה לפרש הכתיב, דכלומר מכה"ג שנכנס וכו'... אכן אכתי צריכנא להבין כוונת הקרי והכתיב גם שניהם, ובזה יהיה לנו להבין יותר דעת חז"ל בדרשתם, דכבר השרישו לנו המפרשים דאין שייך לומר "דבר זה עדיף מחבירו" אם אין שניהם עכ"פ מסוג אחד, ונמצא כיון דפנינים כוללים סגולת אבנים טובות ותכליתם היא להפיק נפש המתאוה ומחמד הנאות החומר במדה גדושה מאד, ועסק התורה והעמל בה היא רצויה לנשמת אלוק אשר בקרבנו, והיא ממש ההיפך מתועלת הפנינים, א"כ איך אמר החכם "יקרה היא מפנינים" כיון שאינם מסוג אחד? מזה אנו למדים דשלמה ע"ה מדבר פה מפנינים שהם למצוה ולעבודת ה' יתברך, וקאמר דהתורה עולה גם עליהם ויקרה היא מהם. והנה לא מצאנו בכל התורה מצוה בפנינים רק בבגדי כהן גדול בחושן ואפוד, והן מעכבות העבודה, ומחוללת היא בחסרון אחד משמונה בגדיו כידוע. וגם ידוע דעבודת כהן גדול בכל השנה בח' בגדים, מלבד ביוהכ"פ בעבודת לפני ולפנים שהיא בארבעה בגדים, שהם בגדי בד לבד. וגם ידוע אשר יתר שאת לעבודת כהן גדול ביוהכ"פ מעבודתו בכל ימות השנה. וזה שאמר החכם שלמה המלך ע"ה: יקרה עסק התורה מפנינים, דהיינו מעבודת כהן גדול כל השנה שהיא בשמונה בגדים, ולא עוד אלא שיקרה היא ג"כ מעבודת כה"ג ביוהכ"פ, והיא רמיזה בהכתיב מפניים, וכל זה רמזו חז"ל בלשונם מעבודת כה"ג שנכנס לפני ולפנים.

(רבי ראובן פינק, תנובת יהודה כאן, דף קיט)

ועתה בעוונותינו הרבים, כשחרב בהמ"ק ואין לנו עוד כהן בעבודתו, זהו הכה"ג האיש המקודש וגם בית קה"ק מקום המקודש חסרנו כעת... אולי ייאש חלילה לב האיש הישראלי ויאמר כי כבר אבדנו את כל שפע הקדושה ולא נוכל עוד להמשיך אותה אלינו - חלילה לנו לחשוב כזה, יען כי אחרי אשר נתבאר לנו כי מוחו של אדם נחצב ממקום קה"ק שפע הקדושות, הלא יש במוחו של כל איש ואיש הישראלי מקום המקודש אשר הוא חלק בחלקי קה"ק. ועוד גם זאת כי גם האיש המקודש יש אתנו לעת כזאת, והיא ע"פ מאי דאיתא בגמ' הוריות על המקרא יקרה היא מפנינים מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים, כל העוסק בתורה הרי הוא ככה"ג, נמצא כי גם האיש המקודש לא יחסר לנו, כי האיש העוסק בתורה הנהו האיש המקודש. והנה כי כן האיש אשר הקדיש את מוחו הנחצב ממקום הקודש לתורה ולעבודה, הלא כבר יש לו מקום מקודש וממילא הנה הוא גם איש מקודש אחרי כי יושב ועוסק בתורה.

(רבי אהרן יוסף פיינסילבר, עבודת אהרן, הקדמה, דף ג ע"ב)

לגבי הגויים אומרת הגמרא בב"ק (לח, א) "שאפילו נכרי ועוסק בתורה, שהוא ככהן גדול", ולכאורה זו היא מעלה גדולה. אולם למעשה מרומז בכך גם חסרונו של הגוי, שהוא ככה"ג השוהה זמן מועט בקודש הקודשים ולאחר מכן פורש ממנו. לעומת זאת לגבי ישראל נאמר "'יקרה היא מפנינים' מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים". הגוי הוא בבחינת כה"ג השוהה בקה"ק זמן מועט, ולאחר כן פורש ממנו, ואילו אצל ישראל התורה יקרה יותר מן הכה"ג, כיוון שישנו קשר רצוף של ישראל עם התורה. וזהו חלק מהברית שנכרתה עם ישראל דווקא ולא עם הגויים.

(רבי אברהם אלקנה כהנא-שפירא, מורשה, מועדים, עמ' קד)

בפסוק זה קרי וכתיב, הקרי "מפנינים" והכתיב "מפנים". וזהו שדרשו מכהן גדול הנכנס לפנים.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)

[מדוע הוציאו את הפסוק מפשוטו? מפני שכשאומרים שדבר א גדול יותר מדבר ב, אפשר לומר כך רק על דברים שיש איזו השתוות ביניהם, אבל אין לומר שבשר עוף יותר טוב מבגד משי, לדוגמה. ולכן לא ייתכן שהפסוק בא לומר שהתורה יקרה מפנינים, שהרי אין לתורה שום השתוות עם דברים גשמיים. לכן דרשו שכוונת הפסוק היא שהתורה יקרה יותר מהקרבנות, שגם הם דברים רוחניים, ויש להם השתוות עם התורה. וזה רמוז בהמשך אותו פסוק (משלי פרק ג פסוק טו) "וכל חפציך לא ישוו בה" - הסיבה שאמרתי שהתורה יקרה יותר מקרבנות, ולא אמרתי שהיא יקרה יותר מדברים גשמיים יקרים, היא כי כל "חפציך" - דברים גשמייים, אין להם בכלל השתוות לתורה.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף עט ע"ג) לטקסט

רשב"י אומר וכו' זה היה בכלל ארור וזה לא היה בכלל ארור שאלו תלמידיו את רבי אלעזר ברבי צדוק וכו' אמר להם זו היתה בכלל ארור וזו לא היתה בכלל ארור
44-47

...ור' אליעזר בן צדוק הורה הלכה לתלמידיו כדברי רשב"י האלה כי כל דבריו להלכות נקבעו.

(רבי משה קוניץ, בן יוחאי, שער ו, דלת צ)

בדין הוא שיקדים עבד משוחרר לגר שזה גדל עמנו בקדושה
45

והעבד אף שאין קרוי "בשר חמורים", שהוא נימול ויש חותם הברית בבשרו, ואינו בכלל גוי, ובר מצוות, ותחת כנפי השכינה כנ"ל. ובסנהדרין (נח, ב) דעבד יצא מכלל גוי ולכלל ישראל לא בא. ובהוריות דגדל עמנו בקדושה. אבל גם בחמורים דישראל יש מעלה, וכמו שאמרו בחמורו דרבי פנחס בן יאיר ודרבי חנינא בן דוסא (שבת קיב ע"ב), וכן נתקדשו פטרי חמורים, ואמרו (בכורות ה ע"ב) לפי שסייעו ישראל בביזת מצרים, והיינו לפי שהם עבדים דישראל, ועל כן נמשל גם כן לחמור.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, פרשת וירא אות א)

מפני מה הכל רצין לישא גיורת ואין הכל רצין לישא משוחררת וכו' זו היתה בחזקת שמור וזו לא היתה בחזקת שמור
46-48

ואמת הוא גם כן שהגיורת משמרת עצמה אם רוצה, לא בלבד מפני שהיה דעתה להתגייר, אבל גם מפני שהיא מתיראה להפקיר עצמה, משום שלא יצא עליה שם רע כדי שתינשא, מה שאין בקל בשפחות, שהן כמו קרקע שנקנה ואינן יכולות בעניין הביאה לנַגֵד רצון האדם, אבל הגיורת הייתה אדונית עצמה ורצונה בלבד נוהגת מידותיה.

(רבי בן ציון רפאל פריצי, פתח עינים, כאן)

הכלב מכיר את קונו
48

...וכמו שאמר רבי יונתן פרנסני ככלב וכעורב (ב"ב ח ע"א), ירצה, שנתחברו בו שני טעמים. הראשון, הכרח העורב שאין מי שיפרנסהו זולתו יתברך. והשני, קצת מדה טובה, כמו שהכלב הוא מכיר מי שמאכילו ומחזיק לו טובה יותר משאר החיות.

(עקידת יצחק, שער נ, בסופו)

י"ל בישוב קושית התוספות [יבמות נט ע"א ד"ה אלא], בודאי נכרי שאין מאמין ביחוד ה' כי הוא היוצר ומשגיח בתחתונים, זהו אינו בגדר אדם כלל, וע"ז נאמר אין גוים קרוים אדם, ומזה דברו כל הנביאים, כי היו גוים כופרים בה' ואומרים לעץ אבי אתה, אבל נכרי שעוסק בתורה, הרי מאמין בבעל מתן תורה שהוא ה', ומאמין שלו נתכנו עלילות ומצעדי גבר, ויש שכר ללומדי תורתנו, זהו בכלל אדם. וא"כ לפ"ז הנבעלת לנכרי כזה, הרי הוא בכלל אדם והוי כגילוי עריות, אבל הנבעלת לנכרי כופר בה', לבהמה יחשב ואין ביאתו רק כבהמה כמ"ש בהנ"ל.
ואמרינן בגמרא הכלב מכיר את קונו. וא"כ אם אחשורוש היה מכיר ה', כמו מלכי פרס הקודמים שאמרו "ה' נתן לנו כל הארצות מי בכל עמו" [ע"פ דברי הימים ב' לו, כג], וכמו שהודו לדניאל "אלקיך ישזבינך" [דניאל ו, יז], יתכן עליו שם כלב היותו מכיר קונו, אבל אם היה כופר בה' כשאר גוים עובדי תוהו, לא יתכן עליו באמת שם כלב.
זו היא כוונת אסתר באמרה, שמא אתה דן על אונס כרצון [מגילה טו ע"ב], קשה פשיטא, דלא שייך בגלוי עריות אונס, ויהרג ואל יעבור? וצ"ל כתירוץ ר"ת [בתוס' סנהדרין עד ע"ב] דביאת גוי לא יחשב ג"ע, דאינם בתואר ותורת אדם כלל, וע"ז אמרה "שמא על שקראתיו כלב", א"כ הודיתי בעצמי שמכיר בקונו וא"כ הרי הוא בתורת אדם, וא"כ אף אונס בגדר עונש כי יהרג ואל יעבור, ולכך אני נענשתי. חזרה לקרותו אריה, שמולך מעצמו ואמר מי אדון לי, וכן הוא אחשורוש שכפר בה' וחשב מי אדון לי... וא"כ אינו בתורת אדם כלל.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, ח"א, דרוש ג)

וכלבים צועקים [ברכות ג ע"א] בתפילה... דזהו עמוד עבודה שבלב, שהכלב מכיר את קונו, כמו שאמרו שילהי הוריות. וכן איתא (ברכות כח ע"ב): כשאתה מתפלל דע לפני מי וכו', וצריך להכיר את קונו. וזהו שאמרו (בבא קמא ס ע"ב): כלבים בוכים וכו' משחקים וכו' - ניבאו ולא ידעו מה, כמו "הלב יודע מרת נפשו ובשמחתו" וגו' [משלי יד, י], וכמו שאמרו ז"ל (עיין זוהר ח"ב רעב ע"א) שהלב מתנבא... וכן בתפילה יש פעמים כנבואה כמו שאמר רבי חנינא בן דוסא: לא נביא אנכי וכו' (ברכות לד ע"ב): אם שגורה וכו' רצה לומר שנובעת מן הלב.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, דובר צדק, קונטרס נר המצוות, מ"ע א)

יש אצל בעלי חיים כמה מיני נפשות חיוניות. אומרים חז"ל שאפשר ללמוד צניעות מחתול, גזל מנמלה וכו' [עירובין ק ע"ב]. נאמנותו של הכלב מפורסמת, ואפשר ללמדו תפקידי שמירה. יש המון מיני בעלי חיים בעלי אופי שונה, בסדר הבריאה הנפלא של יוצר בראשית.

(שיחות הרב צבי יהודה, במדבר עמ' 247)

מפני מה הכלב מכיר את קונו וחתול אינו מכיר את קונו
48-49

בעלי הטבעים יאמרו כי מטבע הכלב שהוא מכיר את אדונו ומתדבק בו, ומטבע החתול שמכיר רק את הבית ודבוק בו, ואם יעתק בעל הבית את משכנו לבית אחר, לא יעזוב את הבית. וזהו ששאלו התלמידים מפני מה כלב מכיר את קונו וחתול מכיר רק את הבית שהוא בו.

(רבי מנחם טאקסין, אורח ישרים, כאן)

מפני מה הכלב מכיר את קונו וחתול אינו מכיר את קונו וכו' ומה האוכל ממה שעכבר אוכל משכח האוכל עכבר עצמו עאכ"ו
48-49

הכלב הוא נאמן וכולו לב, ולכן נקרא כלב, ולו שכל וזכרון גדול בפרט באיזה מין, ולא בכל המינים, כמו שכתבו החכמים בופון מוראטילי ואחרים, ולכן מכיר את קונו ר"ל בעליו, כמו "וחשב עם קונהו" [ויקרא כה, נ]. וכבר ידוע שהכלב מכיר את אדוניו והולך עמו בכל מקום כעבד נאמן, ומשמר את בעליו בפרט בלילה, משא"כ החתול שאינו נאמן לאדוניו, והוא חנף שקרן, ובכלל היותר צבועים שיש בסוג החי, ונקרא חתול בשביל שאוהב הנקיות מלשון "והחתל לא חוּתלת" [יחזקאל טז, ד]. ומ"ש רז"ל שאינו מכיר את קונו מפני שאוכל העכבר, ושהאוכל ממה שהעכבר אוכל משכח תלמודו, רצונו שיורי העכבר, הוא פשטי שמי שאוכל ממה שהשאיר העכבר ממאכלו, יש לו מיאוס גדול, ודעתו מתבלבלת ואין לו זכרון. וכן החתול שדרכו כל היום ללחום עם העכבר ולאוכלו, אין לו שלום והשקט בבתים אשר הוא שם, והולך ובודק בחורין ובסדקין למצוא אותו ולאוכלו, ולכן הוא הפכפך ואין לו לב נאמן עם אדוניו, כ"ש שכל היום מאבד דעתו לחזור אחר אכילתו, ואין לו לב ודעת להכיר את אדוניו. אבל זה הוא דרך כלל, ואינו אמת בפרט, לפי שיום יום ראיתי וגם בכתות הרבה חתולים שיש בהם הכרה גדולה ולב עם בעליהם, אבל אמת הוא שאין להם נאמנות ככלב.

(רבי בן ציון רפאל פריצי, פתח עינים, כאן)

מפני מה הכלב מכיר את קונו וחתול אינו מכיר את קונו אמר להם ומה האוכל ממה שעכבר אוכל משכח האוכל עכבר עצמו עאכ"ו וכו' מפני מה הכל מושלים בעכברים מפני שסורן רע
48-50

פירוש, כי אין [כל] בעלי חיים כולם שווים, אבל יש מהם [שיש בהם] יותר דעת מן בעל חיים אחר, כי יש מהם בעלי נפש ויש בהם דעת, ויש בהם שמשוללים מן הדעת לגמרי. וזה שאמר שהכלב מכיר קונו, כי כבר התבאר למעלה בפרק הכונס (ב"ק ס, ב) כי הכלב הוא בעל נפש, ולכך יש בו הכרה, ונקרא בשביל זה כלב, שהוא כולו לב, ואלו החתול הוא הפך זה שאינו מכיר קונו, היינו האדון שלו. ואין הדבר הזה משום טפשות החתול, רק מפני שאינו בעל נפש, הפך הכלב, שהכתוב אומר (ישעיהו נו) "והכלבים עזי נפש", ועזי נפש מורה שהוא בעל נפש ועזותו הוא הפלגת הנפש, ואחר הנפש נמשך דבר זה שמכיר קונו. אבל החתול, בשביל מיעוט הנפש שבו והיא חמרית, לא נמשך אחר זה הדעת.
ואין הפירוש בשביל שאוכלת העכברים ולכך יש בה השכחה, שאם כן אם היה לו חתול ולא אכלה עכבר כל הימים, וכי אותה חתול מכיר קונו? אך פירושו, כי החתול, מאחר שאוכלת עכברים ואין החתול קץ מן העכברים, יש לה טבע העכבר, כי העכבר בפרט שהיא שקץ, יש לה נפש פחוּת, משוקץ לגמרי, וכמו שאמר אחר כך מפני [מה] הכל מושלים בעכבר וכו', וזה מורה על מיעוט הנפש.
ומ"ש כי סורו רע, כלומר שהיא בעלת תקלה וקללה כי משחית הכל, מורה זה שהוא דבק ברע ובהעדר, ובשביל החומר הרע המתועב שבו ומתעב נפש השקץ הזה, ולפיכך הכל מושלים בה עד שאין נחשב העכבר מציאות. והחתול, מפני שאין מרוחק מן העכבר, מורה שהוא דוגמתו, והיא פחותה ושפלה, לכך אין החתול מכיר קונו, הוא האדון, שאין החתול נמשך אחר השכל. וכל הדברים האלו דברי חכמה ביצירת הבעלי חיים, במה שכל בעל חיים יש לו כח מיוחד מחולק מן האחר. ובודאי דבר [זה] מן הסגולות, שאין זה דבר טבעי, רק כי כל כך העכבר הוא משוקץ שיש לה חומר רע פחות, וכן החתול, שכאשר האדם מקבל ממה שאכלה והיו מתפרנסים מאבוס אחד, שמסלק השכל ומקבל שכחה.

(מהר"ל, חידושי אגדות, כאן)

מפני מה הכלב מכיר את קונו וחתול אינו מכיר את קונו וכו' האוכל עכבר עצמו עאכ"ו וכו' אפילו גלימי גייצי (יג:) רב פפא אמר אפילו שופתא מרא גייצי
48-יג:

הוזכר חמץ בו בכלב, כמו שאמרו: כדי חפישת הכלבים (פסחים לא ע"ב), ובצאת ישראל ממצרים "לא יחרץ כלב" [שמות יא, ז]. במסכת הוריות: שאלו תלמידיו את ר"א... אפילו גלימי גייסי. רומז כי מי שנותן צדקה עושה לבוש, כמו שנאמר (ישעיה נט, יז) "וילבש צדקה כשריון", ועכברי גייסי לבושים. רב פפא אמר אפילו שופיני דמרי גייסי [כי הנותן צדקה יש לו מרה לקבורה כמ"ש "והלך לפניך צדקך" [ישעיהו נח, ח]]. חתול - אמרו רז"ל (עירובין ק ע"ב): אלמלא נתנה תורה למדנו צניעות מהחתול. פירש רש"י: החתול אינו מטיל ריעי בפני כל אדם. אמרו רז"ל טעם אחד למה נברא אדם באחרונה, שאם יתגאה יאמרו לו יתוש קדמך [סנהדרין לח ע"א]. ובפרק הניזקין (גיטין נו, ב): בריה קלה, מעלנא אית לה מפקני לית לה - זהו רמז לכילי שמכניס ואינו מוציא. החתול שמוציא בסתר שלא בפני אדם זהו צניעות ומדה טובה, אבל מכל מקום כשאוכל העכבר, דהיינו הקנאה והחמדה, אין מכיר את קונו. והכלב המכיר את קונו הוא כילי שהוא קמצן לעצמו ומפזר לצדקה. וכלב רע שהוא כילי גם לצדקה, אשר על כלב זה נאמר "לא יחרץ כלב לשונו".

(של"ה, מס' פסחים דרוש ה (יב) [תמח])

מפני מה הכלב מכיר את קונו וחתול אינו מכיר את קונו וכו' ומה האוכל ממה שעכבר אוכל משכח האוכל עכבר עצמו עאכ"ו וכו' מפני מה הכל מושלים בעכברים מפני שסורן רע מאי היא רבא אמר אפילו גלימי גייצי (יג:) רב פפא אמר אפילו שופתא מרא גייצי
48-יג:

מפני מה הכלב מכיר את קונו - כי הפרש בין ימי הגלות לימי הגאולה, כי כאשר נראה על המזבח דמות אריה הוא סימן לגאולה, ובהיפך כאשר נראה דמות כלב על המזבח וכו' [כך היה בבית שני] (יומא כא ע"ב). וזה שאמר הכתוב "הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי" [תהלים כב, כא], שניצול בגשמי מחרב, כאשר ניצול נשמתו שנקראת יחידתו, מיד היצר הרע שנקרא כלב. וכוונת השאלה ששאלו תלמידיו מפני מה הכלב מכיר את קונו, הכוונה כי היה ראוי לאדם שילמוד מן היצר הרע שהומה תמיד לפתות את האדם לעשות רצון קונו כמבואר בזוהר (תרומה קסג ע"א) משל הזונה וכו', אם כן איך שומע האדם ליצר הרע לעשות עבירה, היה ללמוד מיצר הרע עצמו שעושה רצון קונו תמיד?...
וזה ששאלו מ"ט חתול הוא בגדר השכחה שאינו מכיר את קונו, שהוא בני אדם שהם בגדר שכחה העוברים על רצון קונם, שאין להם דעת וחכמה ללמוד מיצר הרע. והשיב להם שפיר כי דוקא תואר חכם הוא הלומד מכל אדם [אבות פ"ד מ"א], מה שאין כן מי שהוא בגדר השכחה וכו'. וזהו שאמר מה האוכל ממה שאכל עכבר משכח, האוכל עכבר עצמו עאכ"ו שהוא בגדר השכחה, שנסתלק הדעת ואינו בתואר חכם שילמוד מכל אדם.
ובזה נמשך שאלה שניה ששאלו, מפני מה הכל מושלים בעכברים, כי ע"י שכחה של עכברים שהוא גרם גלות הרוחני, נמשך גלות הגשמי שהכל מושלים בעכברים, וכפי' רש"י שנרדפין תדיר. והכוונה כי תדיר היה קשה לנו שאלה זו, אבל לפי תירוץ שאלה ראשונה מבואר שאלה זו ג"כ דלא קשה מידי, כי השכחה גורם דמפנה לבו לבטלה, ו"על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות" (דברים לא, יז)... אך דיש תקנה "ובו תדבק" - הדבק בת"ח וכו' (כתובות קיא ע"ב). ומשני שסורן רע, ע"י שסרו מן הת"ח זה גרם רע להם...
עוד יש לפרש שסורן רע, והשיב שיש עוד טעם בדבר שסורן רע. מאי היא, רבא אמר אפילו גלימא גייצי. ר"ל, כי מחמת חסרון השכחה שהוא רע לשמים, לא היה ראוי לעונש הנ"ל, אלא מחמת שהוא רע לבריות ג"כ מצורף לזה, רע לבריות במה שאין לו הנאה. ומפרש כוונת הש"ס פ"ק דקדושין (מ.)... רע לשמים ורע לבריות זהו רשע רע וכו'. ולפי הנ"ל אתי שפיר, שהוא רשע לא להנאתו רק לעשות רע לחבירו וכו', כי גם במה שאין לו הנאה להתנצל שעשה לחבירו רעה כדי שיצא לו מזה טובה, מה שאין כן הם, אפילו גלימא גייצי, וכפירוש רש"י דלית בהו הנאה לעצמו. ומפרש רבא יותר אפילו שופתא מרא גייצי, הכוונה אם עושה לחבירו בהיות בחיים להשפילו ולהורידו גם שאין לו הנאה, יש להתנצל ולומר שכוונתו שלא יוכל להרע לו לאחר זמן ע"י שמשפילו, מה שאין כן כשכבר מת וקוברין אותו בשיפתא דעץ כפירוש רש"י, דהיינו זבולא בתרייתא שקוברין אותו, גם אז גייצי ונושכו להינקם ממנו כנהוג בחברא קדישא, וזהו ע"י שסורן רע בצירוף השכחה, לכך הזהירה זכור ולא תשכח להנצל מכל הנ"ל. והבן.
ועוד י"ל ביאור ש"ס מפני מה חתול אינו מכיר את קונו וכו'... כי חתול הנושך ואוכל עכברים הוא משל לבני אדם הנושכים ואוכלים זה לזה, למה אינו מכיר את קונו, שידע שהכל בהשגחה פרטיות ממנו יתברך, וא"כ אין ראוי לאחד לשנוא חבירו לאוכלו ולנושכו. והשיבו שפיר מה האוכל ממה שהעכבר אוכל משכח, האוכל עכבר עצמו לא כל שכן שיש לו שכחה, לכך אינו מכיר את קונו.

(רבי יעקב יוסף מפולנאה, תולדות יעקב יוסף, פ' פקודי, אות ג)

וחתול אינו מכיר את קונו וכו' ומה האוכל ממה שעכבר אוכל משכח האוכל עכבר עצמו עאכ"ו
49

נראה לי לבאר ביאור חד גדיא... "ואתא שונרא" בחינת שכחה שאינו מכיר את קונו, "ואכלה לגדיא" וכו' דהיינו גלות מצריים שהיה אצל פרעה בחינת השכחה והעו"רף, ואכלה לגדיא שהיו מכלין את ישראל שנקראו גדיא, והם השליכו ליאור את בניהם וכו'.

(תולדות יעקב יוסף, פ' בהר, אות ח)

...וזהו "ידע שור קונהו" [ישעיהו א, ג], וידיעת קונהו הוא מצד החכמה, כמו שאמרו בבבא מציעא (כג ע"ב) דתלמיד חכם מכיר בטביעות עין, עיין שם בדברי הראשונים [דמשום הכי הטעם דלעם הארץ לא מהדרינן בטביעות עין לאו משום דאינו נאמן אלא דאין מכיר בטביעות עין]. ונאמר "עם נבל ולא חכם" [דברים לב, ו] על שאין מכיר קונהו, "הלא הוא אביך קנך" וגו'. ובשילהי הוריות: חתול אין מכיר את קונו מצד השכחה, ושכחה היא מצד חכמה שבמוח כנודע.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, דובר צדק, קונטרס נר המצוות, מ"ע א)

וחתול אינו מכיר את קונו וכו' אפילו גלימי גייצי וכו' (יג:) אפילו שופתא מרא גייצי ת"ר חמשה דברים משכחים את הלימוד האוכל ממה שאוכל עכבר וממה שאוכל חתול והאוכל לב של בהמה והרגיל בזיתים והשותה מים של שיורי רחיצה והרוחץ רגליו זו על גבי זו ויש אומרים אף המניח כליו תחת מראשותיו

[גורם אחד לשכחת התורה בישראל הוא השאיפה להתקרב לגוים, שלא יכירו שאנו ישראל, ובזה מבזים את כבוד היהדות, כי הגוים רואים איך אנחנו מתחפשים. מי שאינו חס על כבוד עמו, ומתבייש ביחוסו, שוכח את התורה, או הוא או בניו. הכבוד הוא כמו בגד (שבת קיג ע"א - דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותי), ומי שגורם להוריד את כבוד ישראל ע"י התקרבות לגוים, הוא כמו עכבר שמשחית את הבגדים, כמש"כ "אפילו גלימא גייצי". וזה הרמז במי שאוכל ממה שאוכל עכבר - מי שגורם כך לאבד את הבגדים, את כבוד ישראל, גורם לשכחת תורה.
גורם אחר לשכחת התורה הוא שעושים אותה לדבר טפל, פחות חשוב. שלמה המלך אמר (משלי ב, ד-ה) "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה'" - צריך לחפש את התורה כמו שמחפשים כסף ומטמונים שנחוצים לחיינו. צריך לחפור בכלי חפירה להוציא אור את דברי התורה, להתאמץ להבין אותם כדי לקיימם. אם לא מחשיבים כך את התורה ולא מתאמצים להבין אותה, גורמים לשכחתה, וזה הדימוי לעכבר שאוכל את הידית של המעדר.
גורם אחר לשכחת התורה הוא שכחת העבר של ישראל. כשישראל הלכו ע"פ התורה, התגברו, וכשעזבו את התורה, נחלשו. יהודים בולטים בחכמתם בכל המקצועות, כי אבותינו שעסקו בתורה חידדו את שכלם. אם שוכחים את זה, גורמים לשכחת התורה. וזה הדימוי לחתול שאינו מכיר את קונו - הוא שוכח את בעליו.
גורם אחר לשכחת התורה הוא הליכה אחרי הלב בלי לבחון אם זו דרך נכונה. לאדם יש שכל ובזה הוא יכול לבחון מה הדרך הנכונה. ואילו בהמה הולכת אחרי לבה בלי שכל. אב שאומר שאין לייגע את הבנים בלימוד בתורה ובמצוות, כי הוא חס על בריאותם, מתוך לב רך - גורם לשכחת התורה. זה רמוז בלב בהמה.
גורם אחר לשכחת התורה הוא יאוש מהגאולה. כל זמן שאנחנו מצפים לגאולה, אנחנו שומרים על התורה מתוך הבנת חשיבותה. אבל אם מתייאשים מהגאולה, מתמעטת תשוקתנו לתורה, ודבקים באומות, והתורה משתכחת. הזית הוא סמל לגלות, שהגוים כותשים אותנו כמו כתישת זיתים להוציא שמן (שמות רבה פרשת תצוה), ועוד שיש לו טעם מר כמו הגלות. וזה הרמז שהרגיל בזיתים מגיע לשכחה - מי שתמרגל לעול הגלות ולא מצפה לגאולה, מביא לשכחת התורה.
גורם אחר לשכחת התורה הוא הערצת תרבות הגוים. הגויים ייפו את חיי האדם ואת חיי החברה. הסירו את הפראות מהדיבור ומהמעשה במשא ומתן וכו'. הכל יותר נקי. רגילים להתרחץ בתדירות. יש יותר נקיון בבתים וברחובות. לשון בני אדם יותר מצוצחת. אבל הכל חיצוני. הנפש עדיין מלאה טומאה ותועבה. ויהודי צריך לזכור שהעיקר הוא יופי הנפש והמדות, נקיון כפים וטהרת הלב. מי ששוכח את זה, ושוכח את ייעודנו לחזור לא"י, וחושב את עצמו תושב קבוע בין הגוים, ורוחץ את עצמו בתרבות הגוים, ישכיח את התורה מישראל. זה רמוז בשותה מים של שיירי רחיצה - הנקיון החיצוני של הגוים. השותה מי רחיצה בעצם מכניס לתוכו את הלכלוך - הוא נקי בחוץ אבל טמא בפנים. והרוחץ רגליו זו ע"ג זו, שמניח רגליו זה ע"ג זה מתוך תחושה שהוא יישאר בארצות הגוים תמיד ואינו עתיד לחזור לא"י - בזה ישכח את התורה כי הוא מעריץ את תורת הגוים.
גורם אחר לשכחת התורה הוא אם רואים מדות רעות אצל ת"ח, ועי"ז העם מזלזל בתרה. וזה רמוז בהנחת כלים תחת ראשו, כמו שנאמר בפסחים מט ע"א על ת"ח שמרבה סעודה בכל מקום, "בר מך רבע", ופירש רש"י שהוא מקפל את בגדיו וישן עליהם כדרך המשתכרים. והיינו שאינו מקפיד על מידות טובות, ומניחם תחת ראשו, ובזה הם נקרעים ונמאסים.
שבעה גורמים אלו רמוזים בפסוק (במדבר פרק ח פסוק ב) "בהעלתך את הנרת אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" - אם אתה רוצה להדליק את נרות התורה שיאירו בישראל, והתורה לא תשתכח מהם, צריך להיזהר ב"שבעת הנרות" - הדברים שמעכבים את שכחת התורה: כבוד ישראל, אהבת התורה כאהבת כסף, זכרון הראשונים, לב משכיל, תקווה בגאולה, שאיפה להתקדש על אדמת א"י, ויופי המדות.]

(רבי שרגא רוזנברג, ענבים במדבר, עמ' 80-88) לטקסט

האוכל ממה שעכבר אוכל משכח
49

שמעתי בשם רבי משה דרשן מפוזנא, דכתיב בוידוי מעשר "לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי" [דברים כו, יג], דאיתא ברבה פרשת עקב [דברים רבה פרשה ג, ג] שאם אין מעשרים כראוי, העכברים אוכלין, ואיתא בהוריות האוכל ממה שהעכבר אוכל משכח תלמודו, א"כ אמר "לא עברתי ממצותיך", שנתתי מעשר כראוי "ולא שכחתי".

(רבי אברהם אבלי גומבינר, שמן ששון, פרשת בראשית [הובא בערבי נחל, פרשת כי תבוא, דרוש א])

ונקרא בן עכבו"ר, כי בעולם התיקון ביסוד דדכורא כולל כ"ב אתוון שכל האיברים נכללים ביסוד... ושם הוא אור המגלה, אור של יום ראשון. אבל כאן בעולם התוהו, הסיגים שיצאו מהם גורם חורבן לכל סטרא דקדושה שהוא מכ"ב אתוון... וידוע כי בסטרא דקדושה ביסוד הוא זכרון, ספר הזכרון שהוא פנים דחכמה ובינה. אבל בעולם התוהו סיגים שיצאו משם, שם השכחה גובר, שהוא נגד מגדל עוז בקדושה. ושם הוא המגדל של דור הפלגה, שאויר מגדל משכח [סנהדרין קט ע"א]. וזה סוד בן עכבו"ר שבהם השכחה גובר כידוע, שלכך חתול אינו מכיר את קונו כמ"ש בסוף מס' הוריות.

(רבי יצחק אייזיק חבר, פתחי שערים נתיב שבירת הכלים, פתח טו)

האוכל ממה שעכבר אוכל משכח וכו' אפילו גלימי גייצי
49-50

הלא המציאות כך הוא, כי לא כל העכברים נתפסים מן החתולים, אלא מקצתם. וזה פשוט שמקרה אין יש בעולם. אך הענין הוא, כי הנה יש שורש זה... שהספירות מסתירות הארותיהם בזמן שצריך... כי הצדיק בהיותו שולט, נאמר (תהלים לז, כא) "וצדיק חונן ונותן", כנ"ל. והדין הפך זה, נקרא עכבור. ותראה שבצדיק תלויה הזכירה, והעכבר הוא ממש המשכח, כמו שפירש בגמרא. ותראה שהצדיק אוכל את הראוי לו דוקא, בסוד "הלחם [אשר] הוא אוכל", כי אינו נהנה אלא מדבר מתוקן, ומקבל הנאה ממעשיו. אבל העכבר אינו אוכל, אלא מפסיד בלא הנאה... ועל כן קרויים עכברי רשיעי (ירושלמי ב"מ ג, ה), שהוא ממש הפך ענין הצדיק. והבן היטב זה, כי החסד כששולט בצדיק הוא גורם להיות חונן ונותן. ואם הדין הוא שולט, אז הוא סוד "עכברא דשכיב אדינרי", ואי אפשר לו לגלות האורות בריוח כלל. ומכאן בא העכבר הטמא של הס"א, שהוא הרשע המפסיד כנ"ל. דצריך להבחין בין זה לזה, כי יש כנגד הצדיק לבדו בסוד השורש, והוא אינו אלא בסוד השכחה שלו, בסוד העלמת האורות. אך יש מצד הענף עצמו, שהוא העכבר הטמא. והצדיק אפילו שהוא מעלים, אינו אלא לתיקון, כי אדרבא, הוא שומר לזמן הראוי, שלא יפגם. אבל העכבר הטמא, זהו הרע המקלקל. לפי זה, העכברים הגשמיים, יש מהם שמתנהגים תחת השורש, ויש מהם שמתנהגים תחת הענף. כי כן כל דברי עולם העשייה מתחלקים ביניהם, להראות הדבר הנרמז בם לכל צדדיו. וההנהגה הולכת תמיד בכל הפרטים והמקרים לפי מה שנעשה בשרשים.

(רמח"ל, אדיר במרום, עמ' תעד במהד' תשנ"ה)

מפני מה הכל מושלים בעכברים מפני שסורן רע
50

וגלה כבוד מישראל אל הלקח ארון אלקים [שמו"א ד] ביד טמאים וזרים, ועם ה' נפלה בחרב, והוא בסוד הסתרת פנים מאד, מכל מקום הקב"ה משגיח ומלכותו בכל משלה, וחנן את ישראל בהיגלות כבודו ע"י עכברים וטחורים כידוע [עי' שמואל א' ו], עד שחמשה עכברים של זהב אשר שלחו הפלשתים דורן לאלקי ישראל היה מונח בצד ארון ה' [עי' ב"ב יד.], וזהו כבודו ית"ש, שע"י הכל עושה הקב"ה שליחותו [עי' ב"ר פ"י, ז], הגם שהכל מושלים בעכברים שסורן רע, גם בהם נותן כח לעשות שליחותו, וזהו גבורתו ית"ש, "למען תדע כי אין כה' אלקינו" [שמות ח] "בקרב הארץ" [שם] ממש.

(רמ"מ משקלוב, דרושים על סדר ההשתלשלות, דף רצג)

פירוש, לפי שטבעו להזיק לאדם בלי שום הנאה וטעם, על כן הכל שונאים אותם בלי סיבה וטעם.

(העמק דבר, ויקרא יט, ט [וברמז שם כו, לח])

והוא פילוסופי גם כן, שכל העולם מושל על העכבר מפני שסורו רע ומביאין נזקין לבעליהן באכול הבגדים שנושכין אותם בלא הנאה וכן הבית יד של גייס שהוא עץ, וא"כ הוא משפט הצדק שכל העולם מבקש למשול בעכבר שהוא חי מזיק. ובוקארט פירש שם עכבר - מחובר מ"אכל בר", שהוא אוכל בר למזונו ובפרט עכבר השדה.

(רבי בן ציון רפאל פריצי, פתח עינים, כאן)

מפני שסורן רע
50

בל"ו מקומות הוזכר בתורה אזהרה בגר, והיש מפרשים במ"ו מקומות כוללים גם הלשון כי גרים הייתם וכיוצא בו. וענין סורו רע פירש רש"י בהוריות יג, א, שהיצה"ר שלו רע הוא. ולפי פירוש זה אפשר לפרש כאן דכיון שיצה"ר שלו גדול ובכ"ז מתגבר עליו והוי זכותו רב לכן הרבתה התורה להזהיר שלא להונות ולא ללחוץ אותו, אבל בקדושין פ"ב א' במ"ש שם כל שעסקיו עם הנשים סורו רע פירש"י מנהגו רעה קרבתו רע, ולפי"ז צריך לפרש כאן מפני שמנהגו רע שעדיין טבע הקודמת בו וכמ"ש בשבת קמ"ו א' עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן, לכן אין ראוי שיוסיף ללמוד מנהגים רעים ע"י ישראל שיונו אותו וילמד לנהוג כן, ולכן צריך לזהר מלהונות אותו. ועיין בערוך ערך סר ד' מה שפירש על סורו רע.

(ר' ברוך אפשטיין, תורה תמימה הערות שמות פרק כב הערה קפט

שאלו תלמידיו את ר"א מפני מה הכל מושלים בעכברים מפני שסורן רע מאי היא רבא אמר אפילו גלימי גייצי (יג:) רב פפא אמר אפילו שופתא מרא גייצי
50-יג:

וכי לא היה להם לשאול שום דבר תורה או דבר חכמה, ושאלו מפני מה הכל שונאים העכבר? ועוד, וכי החתולים יש בהם דעת לקנא קנאת ה׳ מן העכברים? ומה להם אל העכברים אם הם מקלקלים או מתקנים? ובמאי פליגי רבא ורב פפא? אלא וודאי שרצו לדבר בגנות העשירים, שנקראו עכברא דשכיב אדינרי [סנהדרין כט ע"ב] ואין מטיבין מן ממונם לשום בריה, ועושין כמעשה החולדה שגוררת ומנחת [ירושלמי שבת פי"ד ה"א], ומפני הכבוד הסבו הדבור על העכברים, ועיקר הכוונה לומר שהנמשל לעכברים הכל שונאים אותו, כמ"ש "כל אחי רש שנאוהו" וגו׳ [משלי יט, ז], כי אין לך רש בעולם כמו מי שאינו שמח בחלקו, כי לעולם אין מספיק לו מה שבידו. והמופת על זה, שהרי מֵאנה נפשו לנגוע בממונו כלל לעשות טובה לשום בריה אפילו לאחיו אף כי מרעהו דחקו ממנו... ועל אותן יושבי חלד שנמשלו לחולדה ועכבר שאלוהו מפני מה הכל שונאין אותו, שהרי שלמה אמר "כל אחי רש שנאוהו" וגו׳, וכי רצה שלמה לבשר את העני ולצערו בבשורה רעה זו? ובוודאי לא דיבר כי אם כנגד העשירים המקמצין, שקראם רש ונקלה ורצה לייסרם להשיבם מדרכם.
א"ל מפני שסורו רע, פירוש שיצר לבו רק רע כל היום, ולהטיב אין אתו. מאי היא? רבא אמר אפילו גלימה גייסי, שכל כך הוא להוט אחריו עד שהוא מכלה אפילו בגדי עצמו, הן שילך קרוע בגדים כמנהג מקצת קמצנים, הן שאינו עושה שום מלבוש לנשמתו בצדקה, כי הצדקה היא מלבוש הנשמה, כמ"ש "צדק לבשתי וילבישני" [איוב כט, יד], וכתיב "וילבש צדקה כשריון" [ישעיהו נט, יז], ואם מלבוש עצמו הוא מכלה, ק"ו שלא יעשה טובה לאחרים, כמו שיתבאר בסמוך בפסוק "ויקר פדיון נפשו וחדל לעולם" [תהלים מט, ט] שאפילו פדיון נפש עצמו יקר בעיניו, ק"ו פדיון נפש זולתו, כי הוא בעצמו אין לו לבוש בקרה ואיך ילביש ערומים. רב פפא אמר אפי׳ שופינא דמרא גייסי - ראייתו מן פסוק שאחר פסוק "ויקר פדיון נפשו", שנא׳ "ויחי עוד לנצח לא יראה השחת", שכל כך הוא נבער מדעת שאפילו יום המיתה אינו לנגד עיניו, כי בדעתו הנבערה חושב שיחיה לעולם, ועד זבולא בתרייתא לא ינחם מרעתו, וחושב ששופינא דמרא אשר לקברות יובל יכלה והוא לא יכלה לעולם. וזהו גייסי, שחושב שתכלה שופינא דמרא והוא יעמוד חי לעולם.

(רבי אפרים לונטשיץ, עמודי שש, עמוד גמ"ח, פי"ב)

הנה מטבע העכברים שעושים חסד עם חבריהם, כמו שיאמר הירושלמי [ב"מ פ"ג ה"ה]: הני עכברי רשיעי נינהו כד חמיין עבור לא מסתייהו דאכלי אלא קריין לחבריהן דאכלי עמהון, כשרואים הרבה תבואה במגורה לא די שאוכלים בעצמן, כי אם קוראים גם לחבריהם שיאכלו עמהם, ובעבור זה נקראים רשעים, שעושים חסד בממון אחרים, וכל העושה חסד בכסף זרים נקרא רשע. והוא למשל על כל אנשי בליעל, כי גוזלים חומסים ועושים חסד עם חבריהם. והאות על זה כי מטבע העכברים שאפילו גלימי גייצי, שאין להם הנאה כלום, וכן המה הרשעים גוזלים וחומסים ומפסידים כסף אחרים אף בדבר שאין להם הנאה כלום, ואפילו גלימי גייצי, להפשיט בגדי אחרים להניחם ערומים, ולא יחוסו על דל ואביון. וכאשר תבוא לאלה אנשים לבקש מהם נדבה, יתנו ביד נדיבה, כי הכסף לא שלהם הוא ובנקל בא לידם. אפילו שופנא דמרא גייצי, כי מתפארים כי טוב עושים, כי מצוה לקבור את האיש ההוא שגזלו ממנו, ולא יחמולו על עני ואביון מאומה.

(רבי מנחם טאקסין, אורח ישרים, כאן)

רש"י - שסורן רע - שר שלהם, יצר הרע

ומלך מצרים סתם שהכוונה על השר וממנא דלהון, הוא בחי' הרוח שמשכנו הלב כבזוה"ק (שמות יז ע"א) בפסוק "ויאמר אל עמו" - אכניס מחשבתא בלבהון, והוא היצה"ר של האומה, וכמו הא דאמרו ז"ל (ב"מ נט ע"ב) בגר שסורו רע, ופירש"י (הוריות יג ע"א) "סורו" - שר שלו, יצה"ר שלו רע, ודייק מזה כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דשר של האומה היא יצה"ר של האומה. עכ"ד. וכמו שהקב"ה נקרא לב ישראל, כבמדרש.... (פתיחתא דאיכה רבה סי' טז) "זאת רעתך כי מר כי נגע עד לבך" [ירמיהו ד, יח] - זה הקב"ה שנאמר "צור לבבי וחלקי אלקים לעולם". ומכאן מובן שהאומות הנמסרות לשרים, השר של האומה הוא לב האומה. וע"כ מלך מצרים סתם דהוא השר מקביל לבחי' הרוח שמשכנו בלב.

(שם משמואל, פ' בא תרעט [ובקיצור בפ' בשלח תרעו, בפ' במדבר, שבועות יום ב, ובפ' דברים תרעה])

ברש"י הוריות: סורו - שר שלהם כדאמר בגר שסורו רע דהיינו יצה"ר ששר שלו רע הוא. ודייק כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מדברי רש"י אלה שהשר של האומה הוא היצר של האומה, וכן הוא כמדומה לי בזוה"ק ששרי האומות עתידין ליתן את הדין על אשר שעבדו האומות שלהם את ישראל מפני שהשרים הכניסו מחשבה זו בלבם. והנה כל האומות נמסרו לשרים, לבד ישראל שהם חלק ה' ולא נמסרו לשום שר אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו הוא מנהיגם. ולעומת שהשרים נקראים אלהים אחרים מחמת שהם מנהיגים את אחרים, או כמו פירש"י אחרים עשו אותם אלהות עליהם, כן נמי להבדיל נקרא ה' יתברך אלקי ישראל, כלומר מנהיג את ישראל, ממילא כמו באומות המנהיג שלהם הוא היצר שלהם, כן נמי מנהיג ישראל הוא היצר של ישראל. וע"כ אין דומה טבע ישראל לטבע האומות, שהשר שלהם מכניס ללבם מחשבות רעות כל היום... אבל ישראל שמחשבתם רק טוב אין טבעם נוטה לרע כלל. ובדין היה שלא יהיה לאיש מישראל שום יצר לדבר איסור. אך כאשר מחטא אדה"ר ואילך נתערב טוב ורע ובחי' הרע שבתערובת היא המתאוה לדבר איסור, אבל לא כח נעלה מעליונים שתוקפהו לכך, כמו זולתנו שהשר שלהם הוא היצר שלהם והוא כח עליון חזק שתוקפהו בכח, וע"כ טבענו משתנה מטבע זולתנו, וביכולת ביד ישראל לשים מתג ורסן לטבעו.

(שם משמואל, פ' קדושים תרעד)

מלך מצרים שהוא השר של מצרים הוא לעומת הנפש הקדושה כמו שפירש"י בגר שסורו רע שר שלו רע יצה"ר שלו רע, ודייק לה כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה מדברי רש"י אלו שהשר של האומה הוא היצר של האומה, והיצר מתיחס לנפש, כמו שפירש"י חולין (קכ.) נפש לרבות השותה, שלשון נפש הוא הרצון עיי"ש, ומושך לקנאה.

(שם משמואל, פ' בא תרעה)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300