Halacha Brura and Berur Halacha
לקט באורי אגדות ממסכת הוריות
Institute
מכון הלכה ברורה ובירור הלכה
יד ע"א
מי הם הללו שמימיהם אנו שותים ושמותם אין אנו מזכירים וכו' הדר אתני ליה אמרו משום רבי מאיר
ובכוחו של רבי מאיר היה לומר על טמא טהור וכו' (עירובין יג ע"ב), רצה לומר לגלות חיות שבברואים עד שלא יהיה שום קלקול, וגם הטומאה והקלקול גם בו חיות ה' יתברך וטהרה... וגם רבי השיג קצת ממדרגה זו כמו שאמרו (שם): האי דמחדדנא דחזיתו לר' מאיר מאחוריה... הוא השיג מדרגתו אבל לא בהשגה ברורה כמותו. וענין "ראיה" - השגה, כמו "ולבי ראה הרבה חכמה" (קהלת א, טז)... ולכן סתם רבי מתניתין בכל מקום אליבא דר' מאיר. ועיין בשילהי הוריות דרבי הוא דאסקיה לר' מאיר לומר ר' מאיר ולא אחרים. ואמרו מי הם שמימיהם אנו שותים וכו'.
(רבי צדוק הכהן מלובלין, דובר צדק, אות ו, דף ד ע"ב-ע"ג במהד' פיעטרקוב, עמ' 7-8 במהד' הר ברכה)
גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה אמר ליה האויב תמו חרבות לנצח אמר ליה הני מלי היכא דאהנו מעשייהו
ודרך אגב ראיתי ליישב כוונת הפסוק באומרו "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלקיך". ואיכא למידק באומרו "ולא אבה ה'" וגו', דאין לו שייכות הכא גבי אזהרת "לא יבא עמוני ומואבי" דהכא, דיהיב טעמא משום שלא קדמו ומשום "אשר שכר עליך את בלעם", מה ענין לו "ולא אבה ה' אלקיך לשמוע אל בלעם"?
(רבי יהודה רוזאניס, פרשת דרכים, דרוש י, בתחילתו)
האויב תמו חרבות לנצח וכו' הני מלי היכא דאהנו מעשייהו
"מלחמה לה' בעמלק מדור דור", הוא לישנא דמשתמע לתרי אפי, אחד כפשוטו שיילחם ה' יתברך בעמלק עצמו מדור דור, שני, כי ע"י עמלק יש מלחמה לה' יתברך בכל דור העומדים עלינו, שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקב"ה מצילנו מידם, אם כן הרי יש לה' יתברך מלחמה בכל דור ודור, כי אלולי עמלק לא היו עומדים על ישראל עד עולם, כמו שאמרו רז"ל (ילקוט סוף תצא [רמז תתקלח]) משל לאמבטי רותחת וכו'... נאמר כאן דשני הציורים הנ"ל בפסוק הנ"ל בקנה אחד עולין, דאמר "מלחמה לה' בעמלק מדור דור" בציור הראשון כפשוטו, ושמא תאמר למה חרבות לנצח כיון דלא אהני מעשיו דהרי החלישו יהושע, לזה מתרץ הציור השני דע"י עמלק יש לה' יתברך מלחמה בכל דור, ואם כן אהני מעשיו עדיין ושפיר חרבות לנצח.
(ישמח משה, פ' בשלח דף קסא ע"א)
הני מלי היכא דאהנו מעשייהו רבנן לא אהנו מעשייהו
במסכת ברכות (ז ע"א) רמי, כתיב "פוקד עון אבות" וגו', וכתיב "לא יומתו" וגו' (דברים כד טז), ומשני: לא קשיא כאן שאוחזין וכו'. והנה יש להבין, אם שורת הדין זה נותן דהבנים אינם חייבין בעון אבות, אם כן אף אם אוחזין וכו' די להם בשלהם, ולמה יתענשו בשל אביהם? אבל נ"ל על פי הגמרא בשלהי הוריות שם:... הני מילי היכי דאהני מעשייהו וכו', עיין שם. אם כן לפי זה אם הבנים אוחזין מעשיהם בידיהם, אם כן אהני מעשייהו דאבות שעדיין הבנים אוחזין בדרכיהם, אם כן האויב תמו חרבות לנצח. אבל היכי דאין אוחזין וכו', אם כן שוב לא אהני מעשייהו דאבות, אם כן גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה.
(ישמח משה, פ' כי תשא דף קצה ע"ב)
הני מלי היכא דאהנו מעשייהו רבנן לא אהנו מעשייהו הדר אתני ליה אמרו משום רבי מאיר וכו' אמר רבא אפילו רבי דענוותנא הוא תנא אמרו משום ר"מ אמר ר"מ לא אמר
צריכים להבין ג"כ את טעמו של רבי, שאחר שהשיב לו ר"ש בריה שאין לו לנטור שנאה משום דלא אהנו מעשייהו, מפני מה לא אמר אח"כ אמר ר' מאיר אלא כך אמרו משום ר' מאיר. ואמנם תמה רבא על כך. גם דברי רבא שתמה על ענותנותו דרבי והרהר אחר מדותיו (וכפרש"י) צריכים תבלין, כי איך אפשר לומר כן על רבא, שלא בא בדבריו רק לבקר מדותיו של רבינו הקדוש, אם לא שבא להשמיענו משהו בזה...
(רבי ישראל מנחם קיהן, מנחת ישראל, סיום סדר נזיקין, עמ' קעט-קפג)
סיני
צריכין לתרץ ולהבין הלשון של סיני. וגם לפי פירוש רש"י השפת יתר, דכתב רש"י ז"ל "מי ששנה", הלא ודאי אם לא שנה לא היה ידע כלל, כדאיתא במגילה ו ע"ב: לא יגעתי ומצאתי אל תאמין. ונראה דהנה חז"ל אמרו לגמר והדר לסבור [שבת סג ע"א]. ובברכות סג ע"ב: דאמר רבא לעולם ילמוד אדם תורה ואח"כ יהגה. גם איתא שם: הס ואח"כ כתת, פירש רש"י: שתוק והאזן לשמועתך עד שתהיה שגורה בפיך ואע"פ שאינה מיושבת לך ואח"כ כתתנה, והקשה עליה מה שיש לך להקשות, ותירץ תרוצין עד שתתיישב לך. עכ"ל. ולפ"ז מי שאינו יודע לפלפל ואינו חריף, הוא מטעם דלא למד רק פעם אחת, ואח"כ אם פעם שני עיין וידע לפלפל אח"כ. ולכך פירש רש"י ז"ל דאיירי באיש שלמד הרבה פעמים, ואעפ"כ לא ידע לפלפל בחכמה, רק משנה וברייתא סדורין לו בלי שום שינוי רק כנתינתן בסיני, מזה ראיה כי אינו חריף, וזה פירוש "מי ששנה" - דשנה משמע הרבה פעמים, כדאיתא במגילה [ד ע"א]: לחזור ולשנותה, וסדורות לו כנתינתן מסיני.
(רבי מנחם יהודה גוזיק, נחמת יהודה, הדרן למסכת הוריות, דף סט ע"ג)
סיני עדיף
עי' זהר משפטים קטז סע"ב: יקב י'חוד ק'דושה ב'רכה כו', ומאן דאיהי בקי [אותיות יקב] בהלכה דיליה.
(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר, כאן)
סיני וכו' עוקר הרים
ובתארי חכמי התורה נקרא המיוחד בבקיאות וריבוי ידיעת גופי עניני התורה ודבריה בשם "סיני", שהוא פונה ושייך יותר לעצמיותה, שבמקוריותה ובכלליותה, לעומתו של המיוחד בחריפות חידוד ופלפול משאם ומתנם, שהוא נקרא בשם "עוקר הרים", שהוא שייך ופונה יותר לטיפולה ולבירורה בכל התפרטיותיה, תולדותיה ותוצאותיה, ומוסיף להתברר בפרטי חילוקים וניתוחים ובהקבלות שליליות והגדרות מסוימות; וממעלת שימוש החכמים מתוך יסודי מקורה של תורה בדרך הדיון המפורט בשקלא וטריא, מגעת היא העלאת שמעתתא אליבא דהלכתא. לעומת זה, ההוא תלמידא, שהיה מטהר את השרץ ומטמאו מאה פעמים, נאמר עליו, שהיה "קטוע מטורא דסיני" [ירושלמי סנהדרין פ"ד ה"א], ממקור עצמיות יסודה ואמתתה של תורה.
(רבי צבי יהודה, אור לנתיבתי, אות ט, עמ' לח)
חד אמר סיני עדיף וחד אמר עוקר הרים עדיף
והא דמשמע בדברי רז"ל שנוסף על לימוד התלמוד צריך להיות מפולפל, כדאיתא בחגיגה (יד, א): "כל משען לחם" - אלו בעלי תלמוד, "איש מלחמה" - זה היודע לישא וליתן במלחמות של תורה. הרי הפלפול נוסף על התלמוד. וכן איתא בבא בתרא פרק מי שמת (קמה ע"ב):... עתיר סלעים עתיר תקוע זהו בעל הפלפול, עתיר משה עתיר כמוס זהו בעל שמועות, הכל צריכים למארי חטיא ומאי ניהו גמרא. ופירש רש"י: סוגיית התלמוד ותירוץ המשניות וברייתא הוא עיקר התלמוד. וממילא פילפול ענין אחר הוא, והוא החידוד שתלמידי חכמים מחדדים זה את זה. כדאיתא בפרק קמא דתענית (ז ע"א):... מה ברזל זה אחד מחדד את חבירו, אף שני תלמידי חכמים מחדדים זה את זה. ואיתא נמי התם: למה נמשלו דברי תורה כעץ... מה העץ קטן מדליק את הגדול, אף תלמידי חכמים קטנים מחדדים את הגדולים... וכבר אפליגו בזה רבן שמעון בן גמליאל ורבנן, חד אמר סיני עדיף, וחד אמר עוקר הרים עדיף. ופירש רש"י: עוקר הרים הוא חריף ומפולפל.
(של"ה, מסכת שבועות, נר מצוה אות טו [ל-לב])
אבא שאול כו' - כי רבי אליעזר בן הורקנוס היה בור סיד שאינו מאבד טיפה, והיינו בקי. ורבי אלעזר בן ערך היה מעין המתגבר, והיינו חריף. ובזה קא מיפלגי תנא קמא ואבא שאול, כדפליגי בזה בהוריות, תנא קמא סבר סיני עדיף, ואבא שאול סבר עוקר הרים עדיף.
(רוח חיים, אבות פ"ב מ"ח)
אפשר במ"ש בסוף הוריות, דפליגי רשב"ג ורבנן חד אמר סיני עדיף וחד אמר עוקר הרים עדיף שלחו מתם סיני עדיף הכל צריכין למרי חיטיא. אמרו פ"ק דר"ה דף יח, דמשפחה אחת היו מתים בני תמניסר, וא"ל ריב"ז שמא ממשפחת עלי אתם, לכו ועסקו בתורה. וכת הקודמין פירשו מאמר הכתוב בגזרת עלי (שמואל א' ב, לב) "לא יהיה זקן בביתך וכל מרבית ביתך ימותו אנשים", דהכוונה דימותו בקוצר שנים ובל ימצא איש שהלבינו שערותיו, דזימנין דמשכחת זקנה קופצת ושערו הפך לבן ותהי להם הלבנ"ה שער"א דגופא, לא כאלה לבית עלי, זקנים משע"ר שבתו ולא איתי אנש נראה כזקן, ואף גם זאת לא יחצו ימיהם. וזה שכתוב [אבות פ"ה משנה כב] "הפוך בה", לצדד צידי צדדים להתמיד להיות מפלפל ועוקר הרים, "דכלא בה", דיש כמה סברות וחלקים דקים, "ובה תהגה", שתגיע למדרגת סיני ע"י רוב הלימוד, וכל קבל גזרת עלי תזכה "וסיב", שתהא נראה זקן רבו משערות לבנות, וגם תגיע לכלל זקנה, וזהו "ובלה בה", ותזכה לשתים זו הפך גזרת עלי, וזאת התורה אהניא לבטל הגזירה אף אם הוא מבית עלי. וכלפי דפליגי רשב"ג ורבנן אי סיני עדיף או עוקר הרים, זאת העצה: אחוז בזה וגם מזה, להיות סיני ועוקר הרים. "ומינה לא תזוע, שאין לך מדה טובה הימנה", שתהיה לראש אליבא דכ"ע, וזהו "שאין לך" להנאתך "מדה טובה הימנה".
(חיד"א, ראש דוד, פ' בראשית, עמ' יא-יב במהד' תשנ"ז)
לכאורה קשה להבין במה תלוי מחלוקתם אם סיני עדיף או עוקר עדיף, והלא המה לכאורה מאוחדים, הסיני ועוקר הרים ביחד, כי המובן של הסיני שהמשניות והברייתות סדורות לפניו כנתינתו מהר סיני, ועוקר הרים הוא להראות ולתרץ עניני המשניות והברייתות שבהם מצטיין ה"סיני", נמצא שהמה מסודרים ביחד בנושא אחד, ובמה מרוחקים זה מזה כדי שנוכל לחקור איזו מהם עדיף?
(רבי יעקב לסין, המאור שבתורה, כאן, עמ' רד-רז)
דלבני ארץ ישראל היה עיקר לימודם בקיאות, וזה קראו סיני, ובני בבל היה עיקר למודם בחריפות, ונקרא עוקר הרים... ונ"מ בזה דאם הוא חריף, אף אם אינו בקי כ"כ, יוכל לפלפל מידיעתו בתורה להוציא הלכה מעצמו, אבל מי שאינו חריף ואינו יכול להוציא הלכה מעצמו, מוכרח להיות בקי בכל עניינים לידע בכל דבר הלכה...
(רבי מנחם יהודה גוזיק, נחמת יהודה, הדרן לסדר נזיקין, דף י ע"ג-יא ע"ב)
ראיתי לפרש עפי"ז את דברי חז"ל (אבות פ"ב מי"ב): "אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ואליעזר בן הורקנוס אף עמהם ואלעזר בן ערך בכף שניה מכריע את כולם" - כי ר׳ אליעזר בן הורקנוס היה "סיני", בור סיד שאינו מאבד טיפה, ור׳ אלעזר בן ערך היה "עוקר הרים" כמעין המתגבר בחריפות ובפלפול, וא"כ יוצא שהת"ק סובר "סיני" כלומר בקי עדיף, ואבא שאול סובר ש"עוקר הרים" עדיף, כמו שאמר ר׳ חנינא (כתובות קג): אם ח"ו תשתכח תורה מישראל מהדרנא ליה מפלפולי, וכמו שמצינו (תמורה טז) ששלש מאות הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה והחזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו.
(ר' אשר רוזנבוים, הדרני אשר, הדרן למסכת הוריות, עמ' נט-ס)
יסוד מס' הוריות בנוי על דין הוראות ב''ד הגדול ששגו בהוראה במקצת מאחת מצוות ד' אשר במזיד יש עליה כרת ובשוגג חטאת, ועוד איתא בדף ג: אר"י, מאה שישבו להורות אין חייבין עד שיורו כולם, שנאמר אם כל עדת כו', דקשה היתכן דכל הסנהדרין ישגו ביחד כ"כ? אלא על כרחך צ"ל משום דאיתא בסנהדרין יז, א: אר"י א"ר אין מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ מן התורה יעו"ש. א"כ נשמע שהיה בב"ד הגדול חריפים ועוקרי הרים, ולכך י"ל דע"י חריפותם שגו וטעו כולם לפי שעה. ולכך י"ל דסמך בכאן השאלה אם סיני עדיף או דעוקר הרים עדיף, דבחד איכא מעלה, בסיני איכא מעלה דע''י בקיאותיו לא יוכל לשגות ולטעות כל כך, ולעוקר הרים יש מעלה שיוכל לחדש את ההלכה שאין מפורש בהדיא... ומ"ד עוקר הרים עדיף משום דיש בו מעלה לחדש הלכה שאין מפורש בהדיא, ולטעות אין חוששין, דמעמידין על חזקת ישר.
(רבי יעקב דניזון, שארית יעקב ח"ב, לולאות התלמוד סי' ו, דף ח ע"ב-ע"ג)
חד אמר סיני עדיף וחד אמר עוקר הרים עדיף וכו' שלחו להו סיני עדיף
מי שהוא סיני, דבריו בנחת נשמעים, ושמחו כל השומעים להבין דבריו, אבל מי שהוא עוקר הרים, ברוב פלפולו וסברתיו הוא הצ"ד צדדין וצידי צדדין לפום חורפא, ורבים שומעים ואינם מבינים. ועתה נבוא למאמרנו [בראשית רבה פרשה צ, אות ד]. דר' יוחנן דהוה מארץ ישראל ושלחו מתמן סיני עדיף, גם ר' יוחנן סבר כדסברי רבנן דבארעא דישראל דסיני הוא המושבח בחכמים. אי לזאת בשבח יוסף הצדיק דריש שהיה בקי בכל חכמה כמאן דמנח בכיסתיה... והיה במדרגת סיני מתון מתון. ולהכי מפרש צפנת פענח - צפונות מופיע ברוב בקיאותו, שכל החכמות שגורות בפיו ונחות לו לאומרם, כי יש אתו סדרי חכמה וחלקיהם צפונות, ודבריו בנחת נשמעים מעין דוגמא מי שהוא סיני, וזה שאמר "ונחות לו לאומרם". ור' חזקיה סבר עוקר הרים עדיף, ולכך נותן לו השבח של מפלפל ועוקר הרים, וזה שאמר "צפונות מופיע בדעת" דייקא, כי "בדעת חדרים ימלאו", וחדרי לִבן מולידים חכמה ופלפול רב.
(חיד"א, ראש דוד, פ' מקץ, דף לד ע"ד במהד' תקל"ו)
חד אמר סיני עדיף וחד אמר עוקר הרים עדיף וכו' שלחו לתמן איזה מהם קודם שלחו להו סיני עדיף
ויין זה ד"מסכתי" [משלי ט, ה] הוא היין המשומר בענביו, שהשותהו טוב לו כמו שנאמר (משלי טו, טו) "וטוב לב משתה תמיד", ואמרו בבבא בתרא (קמה, ב) דזו משנה או תלמוד, עיין שם, דנראה דתליא בפלוגתא דסיני ועוקר הרים הי עדיף בסוף הוריות, דמתם שלחו סיני עדיף, שזהו דרך לימוד בני ארץ ישראל הנוחים זה לזה בהלכה, ורבי זירא יתיב מאה תעניות דלישתכח מיניה תלמודא דבבלאה כמו שאמרו בבבא מציעא (פה ע"א), על כן הוא אמר העדיפות למשנה, מה שאין כן רבא דהוא היה מראשי המפלפלים מייסדי התלמוד בבלי, כמו שאמרו (בבא בתרא קלד, א) הויות דאביי ורבא, על כן אמר איפכא. (רבי צדוק הכהן מלובלין, פוקד עקרים אות ו)
חד אמר סיני עדיף וחד אמר עוקר הרים עדיף וכו' הכל צריכין למרי חטיא
"ולכל היד החזקה" - דא תוקפא דאוריתא פלפולא דילה. "ולכל המורא הגדול" - דא בקיאות, ודא חמור דאוריתא, דביה "יששכר חמור גרם" (בראשית מט, יד). ודא סיני דכליל כלא, והכל צריכין למארי חיטיא. והכי משיח בני יוסף אצטריך ליה לנטלא חילא ממשיח בן דוד, וביה "עני ורוכב על חמור" (זכריה ט, ט). אבל מסטרא דמשיח בן יוסף "בכור שורו הדר לו" (דברים לג, יז). ודא עוקר הרים, אלין טורין רמאין מסטר אחרא, דאצטריך לאעקרא לון ולטחנא לון עד דיפוק מינייהו מאן דאתחזי. ואית "רוח גדולה וחזק מפרק הרים" (מלכים א' יט, יא) דאתמר ביה "לא ברוח ה'", בגין דאיהו מפרק הרים דאינון הרים קדישין. בגין דא הכא "מפרק" כתיב ולא עוקר, משבר ולא עוקר. אבל הכא עוקר הרים, דהכי אצטריך לאעקרא לון מסטר קדישא דבעיין לאתאחדא ביה. עלייהו כתיב (ישעיה נד, י) "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה", כדין "וחסדי מאתך לא ימוש".
(רמח"ל, תיקונים חדשים, תיקונא לד)
חד אמר סיני עדיף וחד אמר עוקר הרים עדיף וכו' שלחו לתמן איזה מהם קודם שלחו להו סיני עדיף דאמר מר הכל צריכין למרי חטיא
עוד שם [באליה רבה]: תלמיד חכם בעל הוראה קודם לתלמיד חכם מפולפל ואין בעל הוראה. יראה, דהיינו סיני ועוקר הרים, סיני עדיף. [הגהות ר' שלמה קלוגר: לדעתי אין ראיה מן הש"ס, דבזמנם שלא היו ספרים נדפסים היה הסיני עדיף, אבל עכשו אחר מעט החיפוש יכול האדם למצוא מבוקשו, לא שייך הטעם דהכל צריכין למארי דחיטי, לכן חריף עדיף, דהוא מוציא מלבו וא"א למוצאו ממילא, ודו"ק. וגוף הדבר אם סיני עדיף או עוקר הרים, נראה [וכ"כ רוח חיים, אבות פ"ב מ"ח] דתליא בפלוגתא דתנא קמא ואבא שאול במסכת אבות פ"ב [מ"ה], דת"ק אמר דרבי אליעזר בן הורקנוס מכריע את כולם, ואבא שאול אומר ר"א בן ערך מכריע את כולם, דת"ק סובר דסיני עדיף, לכך אומר דר"א בן הורקנוס בור סיד כסיני מכריע את כולם, ואבא שאול ס"ל דחריף עדיף, לכך אומר דר"א בן ערך שהוא כמעיין המתגבר מכריע את כולם, ולכך כיון דקיי"ל כת"ק, לכן שלחו מתם סיני עדיף. מיהו קשה למה נסתפק להם כיון שהיא משנה מפורשת, וגם זה פשיטא דהלכה כת"ק].
(רבי יוסף תאומים, פרי מגדים, אשל אברהם, או"ח סי' קלו)
חד אמר סיני עדיף וחד אמר עוקר הרים עדיף וכו' שלחו לתמן איזה מהם קודם שלחו להו סיני עדיף דאמר מר הכל צריכין למרי חטיא
ייתכן כי חקירתם היתה ע"פ מה שכתבתי בספרי תורת אבות פרק א' משנה א, שענין סיני כולל סמלי שני מדרגות השלמות אשר להאדם להשתלם, הן מדרגת ענווה וביטול היש, והן מעט ההתרוממות והתנשאות, בבחינת "ויגבה לבו בדרכי ה'", כי הר סיני זכה שתינתן התורה עליו לפי שהוא נמוך מכל ההרים, ורומז שעל האדם להשפיל ולהנמיך את עצמו. ויהיה איך שיהיה, הלא הר הוא, וכל הר הוא סמל הגאות, ולכן ניתנה התורה על הר סיני, לפי ששלמות התורה נשלמת בשתי בחינות, ללמוד וללמד, שלבחינת ללמוד נצרך לשמש בענוה ושפלות, כאמרם ז"ל על הכתוב "וממדבר מתנה", מי שעושה את עצמו הפקר כמדבר ניתנה לו התורה במתנה [עירובין נד ע"א], אבל לבחינת ללמד נצרך לעורר בנפשו רוח האדם העולה היא למעלה, התנשאות והגבהה מעט, כי יכיר ערכו כי ראוי הוא ללמד תורה לזולתו. ולזה התירו לת"ח שמינית שבשמינית... (סוטה ה)... ונמצא שם סיני כולל שני אלה יחד. אבל ענין עוקר הרים רומז רק למדת הענוה, שעוקר ומבטל את ההר, סמל הגאות בכללו. ויתכן כי על זה חקרו הי מנייהו עדיף? באיזה אופן משלים האדם שלמות נפשו, אם בבחינת בסיני ואם בבחינת עוקר הרים? ושלחו מתמן סיני עדיף מפני כי הכל צריכים למארי חיטיא. כלומר, אחרי שצריכים גם לבחינת ללמד, שלזה נצרך שמינית שבשמינית, ומזה שסיני עדיף, לפי שסיני כולל שתי בחינות אלה, ויושלם על ידם שתי המדרגות, ללמוד וגם ללמד.
(רבי יהושע השל רבינוביץ, ילקוט יהושע, כאן)
חד אמר סיני עדיף וחד אמר עוקר הרים עדיף רב יוסף סיני רבה עוקר הרים שלחו לתמן איזה מהם קודם שלחו להו סיני עדיף דאמר מר הכל צריכין למרי חטיא
דבר ידוע וברור הוא שמי שסדורות לו משנה וברייתא כנתינתן מהר סיני אבל אינו מפולפל כ"כ להקשות ולתרץ ולהבין דבר מתוך דבר, אינו כ"כ חשוב כחכם חריף ומפולפל בתורה הרבה, שמפרק קושיות דומים להרים שאין אדם יכול לפרקן, ועוקר ודוחה שמועות הדומים להרים שאין אדם יכול לעוקרן. ובאמת הראשון שהוא סיני יש לחשוב בו שיש לו זכרון גדול ושטרח הרבה יומם ולילה לא שבת לקרות וללמוד, אבל אין לו שכל גדול וחריפות לברוא מעצמו דברים חדשים ולפלפל בכל מיני דיוקים, כשני שהוא עוקר הרים. ובאמת כל אדם יכול להיות הראשון, אבל אחד מעיר ושניים ממשפחה יכול להיות השני. השכל חזק ופרטי הוא מתנה פרטית לחכמים שהם באמת נס הטבע, והעולה ממנו הוא הבינה, אבל הזכרון והטורח בלימוד כל אדם יכול להיות זוכה בהם. וזה הוא מ"ש שלמה "אמור לחכמה אחותי את ומודע לבינה תקרא" [משלי ז, ד], כלומר החכמה בסיני אינה כ"כ קשה, וכל אדם יכול לומר לסוג הזה מהדעת "אחותי את", לפי שהחכמה ע"י הקריאה והזכרון כל אדם זוכה לה, אבל "המודע" והדעת האמיתי הוא "הבינה" והבנת דבר ע"י דבר אחר, וזוהי הגדולה שבדעות.
(רבי בן ציון רפאל פריצי, פתח עינים, כאן)
חד אמר סיני עדיף וחד אמר עוקר הרים עדיף וכו' סיני עדיף דאמר מר הכל צריכין למרי חטיא
הסיני אינו מחדש מדעתו. הוא מורה מפי השמועה ודעת רבותיו לו לְקַו. הוא מתאמץ להבין דברי מי שקדמוהו ולמצוא סמך לדבריו בדבריהם, וכל אשר הוא עושה - הם אמרוהו. העוקר הרים שלנו גם הוא משתמש בדברי רבותינו הראשונים ומפלפל בהם, אלא שהוא מחדש הרבה מתוך דבריהם, ויש שהחדש מרובה על הישן והתוספת מרובה על העיקר. הוא משתמש הרבה בשכלו החד ובסברתו, ואף שדברי רבותיו לו למשקולת, אין דרכו כה בטוחה כדרך הסיני, כי סוף סוף אין לנו רשות להוסיף על דבריהם משלנו, ואשרי מי שהמסורת סייג לחכמתו...
(רבי יצחק איזיק פרידמן, הגיון יצחק, פרק לב, הדרן למסכת הוריות, דף סא)
חד אמר סיני עדיף וחד אמר עוקר הרים עדיף וכו' סיני עדיף דאמר מר הכל צריכין למרי חטיא וכו' מלך רבה עשרין ותרתי שנין
ואשר הרבית להביא ראיות דפילפול הוא דבר חשוב, ודאי פשיטא שכן הוא, אמנם הבקיאות הוא דבר חשוב מאוד, כדמוכח בסוף הוריות, כאשר הבאת בכתבך. ומה שדחית לומר דהתם מיירי להיות מנהיג ודַבָּר ובקי בשמועות ודינים להנהיג הקהל, דחייה היא זו, דסוף סוף היה לו למימר דעוקר הרים עדיף כדי שידע לדון דין אמת בהנהגת הקהל, דהא על כרחך מודה אתה שהיה צריך לשמועות ודינים. ועוד, דאין (הלכה) [הלשון] מורה כן כלל התם דלענין הנהגת הקהל איירי, אלא לענין להיות ראש ישיבה להורות הוראת כולן, מדאמר התם רבה מלך כ"ב שנין, רב יוסף מלך ב' שנין ומחצה. והאי מלכות על כרחך הוי להיות ראש ישיבה ולא ראש הקהל, כדאומר בפרק מרובה (דף סו) ובפרק נערה (דף מב): הא מילתא קשה בה רבה לרב יוסף כ"ב שנין ולא איפרק עד דיתיב רב יוסף ברישא. ובכולה תלמודא "יתיב ברישא" רוצה לומר ראש ישיבה ולא ראש הקהל. ועוד דהאי לישנא גופא דמלך על כרחך רוצה לומר ראש ישיבה ולא ראש של קהל, מדאמרי במסכת תענית פרק סדר תענית אלו (דף כא): אילפא ורבי יוחנן הוה עסקי באורייתא כו', עד דאתא אלפא מלך רבי יוחנן וכו', עד אי מר הוה יתיב וגריס לאו מר הוה מלך. ועל כרחך האי מלכותא דר' יוחנן לאו מילי דצבורא הוה אלא ראש ישיבה היה בא"י... כדאמר התם הכל צריכין למרי חטיא, ופירש שם רש"י: דמשניות וברייתות אבוהון דכולהו הלכתא. ועוד שהרי ריצב"א פסק כרב יוסף נגד רבה מכח ההיא דשילהי הוריות, דשלחו מתם סיני עדיף. ואפילו רבי' יצחק בעל התוס' לא פסק כרבה אלא מכח ההיא דמי שאחזו (דף עד בד"ה הא ק"ל), מההיא דהלכתא כוותיה דרב יוסף בשדה ענין ומחצה.
(שו"ת מהרי"ק, שורש קסט [עמ' שנג במהד' אורייתא])
חד אמר סיני עדיף וחד אמר עוקר הרים עדיף רב יוסף סיני רבה עוקר הרים שלחו לתמן איזה מהם קודם שלחו להו סיני עדיף דאמר מר הכל צריכין למרי חטיא ואפילו הכי לא קביל רב יוסף עליה מלך רבה עשרין ותרתי שנין
מהו הטעם של מי דסובר דעוקר הרים עדיף? הלא זה נגד הסברא דהכל צריכין למרי חטיא? עוד יש לשאול, מדוע לא קיבל עליו רב יוסף מה שמוטל עליו ע"פ הדין ללמד לאחרים כמו ש"שלחו מתמן", ואיזה ענוה שייך בה, הלא אמרו [ברכות סג ע"א]: אם ראית שהדור חביבה עליו התורה, פזר. ועוד דבגמרא ברכות איתא דרב יוסף לא קבל עליו הרבנות משום דכלדאי אמרי ליה מלכת תרתי שנין, א"כ איך מנע מזה, הלא כתוב: "תמים תהיה עם ד'" [דברים יח, יג]?...
(רבי זלמן נתן קיסעלגאף, במיצר, עמ' קפא-קפד [ובהרחבה בס' לבית יעקב, לר' יעקב יוסף, ח"ב, לסיומא דמסכת הוריות, דפים כח-כט])
פליגו בה רבן שמעון בן גמליאל ורבנן חד אמר סיני עדיף וחד אמר עוקר הרים עדיף רב יוסף סיני רבה עוקר הרים שלחו לתמן איזה מהם קודם שלחו להו סיני עדיף דאמר מר הכל צריכין למרי חטיא ואפילו הכי לא קביל רב יוסף עליה וכו' אפילו אומנא לביתיה לא חליף
וכדאמר רב יוסף בסוטה [ה ע"א]: אמר רב יוסף לעולם ילמוד אדם מדעת קונו, שהרי הקב"ה הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני. ובודאי כי רב יוסף היה יפה דורש ונאה מקיים והיה שפל ועניו במדותיו. ובזה יובן מאמר בהוריות רב יוסף סיני ורבה עוקר הרים... אפילו אומנא לביתיה לא קרא. ע"כ. וקשה במאמר, דרש"י פירש דקרי לרב יוסף סיני, שהיה יודע משניות וברייתות סדורות לו כנתינת מסיני, ורבה עוקר הרים, שהיה חריף ומפולפל בתורה הרבה, ואמאי קרו ליה עוקר הרים, שהיה מפרק קושיות שהיו דומים כהרים. דקשה, דמאי שנא דקרו ליה לרב יוסף סיני, הרי הכל נאמר בסיני, וכל מה שעתיד תלמיד לחדש ולפלפל לפני רבו הכל נאמר בסיני, ואין הפרש בין המשנה והפלפול, כדאיתא בילמדנו [עי' תנחומא (בובר) פ' כי תשא סי' יז]: "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר - א"ר יצחק כל מה שהנביאים עתידים להינבאות כולם קבלו מהר סיני דכתיב כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום ואת אשר איננו מי שעתיד להבראות ולא הנביאים בלבד אלא אף כל החכמים שעתידים להיות וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש". א"כ היה ראוי שיאמרו על רבה שהוא סיני, ויקראו אותו סיני גם כן, שהכל נאמר בסיני. ב׳, דראוי להבין במאי קא מפלגי רשב"ג ורבנן איזה עדיף סיני או עוקר הרים, עד דשלחו לתמן איזה מהם עדיף, דנראה דהפלפול עדיף, וכמו דאמרינן [יבמות יד ע"א] דרצו לקבוע הלכה כב"ש אע"פ שב"ה רובא משום דמחדדי ומפלפלי טפי, אלא משום דיצאה בת קול דהלכה כב"ה. ומה שלחו מתם הכל צריכין למאריה חטייא, דמה מועיל החטים בלי ריחים לטחון אותם דק דק...
(רבי יוסף צרפתי, יד יוסף, פרשת ויקרא, דרוש ד, דף קפט ע"ג-ע"ד)
חד אמר סיני עדיף וחד אמר עוקר הרים עדיף וכו' שלחו לתמן איזה מהם קודם שלחו להו סיני עדיף וכו' לא קביל רב יוסף עליה וכו' כל דאמר מלתא ולא מפריך להוי רישא וכו' רבי זירא חריף ומקשה ורבה בר רב מתנה מתון ומסיק מאי תיקו
ובזבחים צו ע"ב דר"י שבקיה לרמי בר חמא ואזיל לגבי רב ששת, יומא חד פגע ביה, א''ל... מר כי בעינא מילתא פשיט לי מסברא, כי משכחנא מתניתא פרכא לה, אבל רב ששת כי בעינא מלתא מיניה פשוט לי ממתניתא, דכי נמי משכחת מתניתא ופרכא, מתניתא ומתניתא הוא. מזה נראה כי סיני עדיף, כי בטוח הוא אם אומר לו דין ממתניתין משום דליכא פרכא... אבל יש ג"כ מעלות לעוקר הרים, כדאיתא בעירובין סז ע"א, דרב ששת מרתע כוליה גופיה מפלפוליה דרב חסדא, ופירש רש"י: חריף וסבר היה ביותר ועמיק בשאילותיו. ובאמת תרוייהו צריכין, הבקי צריך לחריפות והחריף צריך לבקיאות. וזה שאמרו חז"ל בברכות סג ע"ב: "הסכת ושמע" - עשו כתות כתות ועסקו בתורה, לפי שאין התורה ניקנית אלא בחבורה וכו' עי"ש, ואשר חיסר זה מסיים זה. והרבה פעמים דברי חז"ל "מיני ומינך תסתיים מילתא". וע"ז אמרו: הרבה למדתי מרבותי ומתלמידי יותר מכולם [תענית ז ע"א]. וע"ז אמרו [ב"ב עה ע"א]: מלמד שכל אחד ואחד נכוה בחופתו של חבירו, שכל אחד יש לו כח אחר מה שאין לשני. ובאמת א''א להיות בקי בלא בחריפות וחריפות בלא בקיאות.
(רבי מנחם יהודה גוזיק, נחמת יהודה, הדרן למסכת הוריות, דף ע ע"ג-עא ע"ב)
רב יוסף סיני
אם האדם עושה מצוה בשלמות זוכה לבחי' עיבור נשמה מאיזו צדיק מדורות שלפניו שעשה ג"כ המצוה כזו, כידוע מבעל המחבר מדרש שמואל שהיה בו עיבור נשמת ר"פ בן יאיר ע"י מצות גמ"ח [עמק המלך שער יג פרק לו ושער טז פרק מה]... וזה שאמר ר' יוסף: לא תתנו ענוה דאיכא אנא [סוטה מט ע"ב], לכאורה איך יצא מגדר הענוה להתפאר בזה? אך י"ל שרמז בזה כי ע"י בחי' הענוה זכה להתעבר בו נשמת משה רבינו ע"ה שהיה מסייעו בזה. וזה שאמר "דאיכא אנא", שיש בי בחי' משה. וזה שאמר (פסחים סח, ב): אי לאו האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא, אך אנכי זכיתי לבחי' עיבור נשמה ממשה רבינו ע"ה שזכה לקבלת התורה ע"י בחי' ענוה. ולכן נקרא ר' יוסף סיני. וזה פירוש "עולת תמיד העשויה בהר סיני" (במדבר כח, ו), פירוש, זה עולה למעלה תמיד אם הוא בבחי' השפלות והכנעה.
(רבי שלמה רבינוביץ מראדומסק, תפארת שלמה, פ' במדבר)
דהנה בחי' יוסף הוא בחי' היסוד... קדושת חג השבועות וקבלת התורה הוא מועיל להעלות הניצוצות קודש ולתקן בחי' היסוד... ולזה נקרא רב יוסף סיני, סינ"י גימטריה ק"ל, לתקן בחי' ק"ל שנה של אדה"ר. וזה שכתוב (שמות יט, ד) "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים" - היינו מהיכן נבראו המצרים, מהניצוצות של אדה"ר. "ואשא אתכם על כנפי נשרים" - הוא העלאת הניצוצות, "ואביא אתכם אלי" כי כן הוא. ומעתה "והייתם לי סגולה מכל העמים" כנ"ל.
(רבי שלמה רבינוביץ מראדומסק, תפארת שלמה, לחג השבועות, ד"ה א"י פסחים)
רב יוסף ביומא דעצרתא... אמר אי לאו האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא (פסחים סח, ב) - לכאורה יש לתמוה מאי דקאמר כמה יוסף איכא בשוקא, הלא לולא מתן תורה היו כל ישראל נחשבים כמו זרים ככל העמים אשר לא קבלו התורה? אולם הרמז בזה לגודל מעלת יום הנבחר הזה למתן תורה, אשר בכל שנה ושנה בהגיע יום הזה מתעורר אותו הכח שהיה אז במתן תורה במעמד הר סיני... כאשר האדם משים זכרונו על מעמד הר סיני, יכול לעורר אותו בחי' שהיה אז בשעת קבלת התורה גם עתה כאילו היום ניתנה... ומה גם ביום חג השבועות בעצמו הוא ביתר שאת להתעורר כח קבלת התורה. וזה שאמר רב יוסף, אלמלא האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא - לולא האי יומא שמתעורר בלימודו כח אותו היום הנבחר אז במעמד הר סיני, "כמה יוסף איכא בשוקא" - הם האנשים הלומדים בקטנות, והוא בעיניהם כדיוטגמא ישנה, לכן הלימוד הוא בבחי' שכחה. אך רב יוסף שמו נאה לו שקראו סיני, מפני כי הוא היה במעלה זו לעורר כח הראשון שהיה אז במעמד הר סיני כנ"ל.
(רבי שלמה רבינוביץ מראדומסק, תפארת שלמה, לחג השבועות, ד"ה רב יוסף)
התורה עצמה היא מרוממת כל אחד מלומדי התורה. חז"ל אמרו כי העוסק בתורה לשמה, התורה "מגדלתו ומרוממתו על כל המעשים" (אבות ו, א), וכך אומר רש"י (פסחים סח ע"ב ד"ה אי לאו) על דברי רב יוסף שאמר "אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא", "אי לאו האי יומא - שלמדתי תורה ונתרוממתי". ההדגשה בדברי רב יוסף, ע"פ רש"י, היא שאלולי האי יומא שנתרוממתי. ולכאורה יש לשאול, מדוע לא מפרש כפשוטו, שיתרון היום הזה הוא שבו ניתנה תורה, ומפאת עצם העיסוק בתורה, מבדיל יום זה בין רב יוסף לשאר יוסף דאיכא בשוקא, כמו שמצינו בגמ' (קידושין לג, א), שרב נחמן היה משדר את משרתיו לעזור לזקן, ופרש"י (ד"ה רב נחמן) "אבל הוא עצמו לא, שלא לזלזל בתורתו, דאמר אי לאו תורה כמה נחמן איכא בשוקא, הלכך אין חשיבותי בשביל עצמי אלא בשביל תורה". כאן הודגש 'אי לאו תורה', עצם העיסוק בתורה, ואילו בדברי ר' יוסף הדגיש רש"י את העניין של אילולי האי יומא שנתרוממתי.
(רבי אברהם אלקנה כהנא-שפירא, מורשה, מועדים, עמ' סז)
רב יוסף סיני רבה עוקר הרים
כתב רבינו יונה [הובא ברא"ש שבת פ"ב סי' כג], הא דקיימא לן רבה ורב יוסף הלכה כרבה, היינו דפליגי בסברא דנפשייהו, משום דאמרינן בהוריות דרב יוסף סיני ורבה עוקר הרים, אבל כשחולקים מפי השמועה לא.
(של"ה, תורה שבע"פ, אות כ כלל הלכה טז [תסד])
בכמה מקומות אמר רבה לחדודי וכו', שהוא עוקר הרים, כדאיתא בשילהי הוריות, מה שאין כן רב יוסף סיני, בעל שמועות, ולכן הלכה כרבה לגביה דרב יוסף כטעם "לא בשמים היא", ותורה שבעל פה עיקר נגד תורה שבכתב. וכן ר' אליעזר שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו כדאיתא בסוכה (כז ע"ב) ויומא (סו ע"ב), איתא בשיר השירים [רבה] (א, כ) על פסוק (שיר השירים א, ג) "לריח שמניך", דאבן שישב עליו דומה להר סיני, שזהו כמו סיני ואין הלכה כמותו.
(רבי צדוק הכהן מלובלין, דובר צדק, פ' אחרי מות, אות ד)
רבה עוקר הרים
ת' תורת משה צפונה בצד"י דאיהו ץ', דצד"י אריכא מסטרא דעלמא דאתי... ובגין דא אבגית"ץ [אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה] אתקרי כתר חכמה, אב לי"ג מכילן דכלילן בחסד... אימא עילאה לגבורה [לשמאלא], בה קר"ע שט"ן [קבל רנת עמך שגבנו טהרנו נורא] משמאלא [מן ימא], ובה "וישם את הים לחרבה", ובה קרע ימא לי"ב קרעים, ובה "רוקע הארץ וצאצאיה" [ישעיהו מב], ובה עקר טורין ותבר טינרין דחיויא. הדא הוא דכתיב [מ"א יט] "ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים", דאינון טורין וסלעים דחיויא, דאיתמר ביה "דרך נחש עלי צור" [משלי ל] (ובהאי שְמָא הוה רבה עוקר הרים באורייתא דבע"פ).
(זוהר חדש, תיקונים, כרך ב, דף סה ע"א)
שלחו להו סיני עדיף
כתב המחבר [יו"ד סי' רנא] וכן הוא ברמב"ם [הל' מ"ע פ"ח הי"ח]: "וכל הגדול בחכמה קודם לחבירו". הגהה: ועיין מקורו בהגר"א מירושלמי סוף הוריות, דהסדרן קודם לפלפלן היינו בקי קודם לחריף. אך צ"ע, דהא זהו איבעיא בש"ס, סיני ועוקר הרים מי קודם, ואף שנפשט דסיני עדיף, מ"מ אין זה דבר המובן מעצמו, ואיך כתבו הרמב"ם והמחבר דכל הגדול בחכמה קודם ולא פירשו מי הגדול, החריף או הבקי? לכן נ"ל דמקורו הוא מאבות פ"ח מ"י, עיין שם ברע"ב.
(רבי מרדכי קלצקי, תכלת מרדכי, ח"א, סי' יא, דף מד ע"א)
חז"ל לימדונו ב"אבות" (פ"ב משנה יד): "הוי שקוד ללמוד תורה". לעיתים יש עיכובים מצד בריאות הנפש או בריאות הגוף, יש מצבים של אונס שבהם אין האדם יכול לעסוק בתורה, אבל "אונס רחמנא פטריה". האדם בעולם הזה נמצא בגוף, ומציאות זו יוצרת הרבה עיכובים. ואעפ"כ יש חשיבות בקביעות לימוד תורה "בכל עת". הנה, מצד אחד "סיני ועוקר הרים - סיני קודם", אבל יחד עם זאת "ליגמר איניש והדר ליסבר" (שבת סג ע"א). התכלית היא הלימוד בעיון. וכי התכלית יכולה להיות הלימוד השטחי? ח"ו! אלא שהלימוד בגירסא הוא רק השלב הראשון; לא התכלית אלא הכנה. הפגישה הראשונית עם הלימוד היא הגירסא השטחית, בה עוסקים מתוך אהבת תורה ושקידת תורה, ומפעם לפעם מוסיפים התקדמות בהבנה, בסייעתא דשמיא, עד שזוכים ללימוד בעיון. מתוך חזרה מתמדת, מעמיקים יותר בלימוד עד שמגיעים לתכלית הנרצית, דהיינו גילוי כשרון של אחיזה בתורה מן השמים מתוך עיון, סברא וחידוש. ככל שאדם מתקדם בסייעתא דשמיא, וקובע את עצמו במעלת העיון, כך מורגשת אצלו יותר מתיקות הלימוד והנאתו - "טוב טעם ודעת למדני" (תהלים קיט, סו). בלימוד זה יש טעימות והנאה, נעימות ושמחה. מי שכבר זכה לצאת מן הפרוזדור, והתרגל לשיא ההנאה של הטרקלין, מתקשה לאחר העלייה הזאת, של לימודים משמחי לב, לרדת אל המצב הפרוזדורי של גירסא שאין בו הנאה רבה כל כך. אמנם לפעמים הדבר הכרחי למרות שהדבר כרוך בעינוי רוחני, כגון על מנת להרחיב את הידיעות בכלל התורה.
(שיחות הרב צבי יהודה, ויקרא עמ' 157-159)
שלחו להו סיני עדיף דאמר מר הכל צריכין למרי חטיא
בספר משפטי בני אדם (לרב ראובן גליק, א, עמ' לט) הובא: "סוף הוריות: שלחו לתמן רב יוסף סיני, רבה עוקר הרים איזה מהם קודם? שלחו להו: סיני עדיף, דאמר מר הכל צריכין למרי חיטיא", והעיר רבינו: "ובסוף ברכות, והוא בסגנון כללי יותר, איזה מהם קודם, בסתמא על סיני ועוקר הרים, ולא על רבה ור"י".
(שיחות הרב צבי יהודה, ויקרא עמ' 157-159, הערה 37)
רב יוסף סיני רבה עוקר הרים שלחו לתמן איזה מהם קודם שלחו להו סיני עדיף דאמר מר הכל צריכין למרי חטיא
מד. ורבנן אמוראי דבתר רבי הוו צריכין טובא להלין ברייתא, דמנהון מנפקן כל מילי עמיקתא דאמרינן במתניתין בלישנא קייטא וברמיזי ובכללי... והוו צריכין רבנן נמי פלפולא וסברא, והוה נמי מנהון מאן דצריכא ליה מלתא וצריך לדמויי מלתא כל מאי דדמי לה ולהביאה בעיקר שלה, דאמרינן בעירובין (סז ע"א): רב חסדא ורב ששת כד הוו פגעי בהדדי, רב חסדא מרתע ממתניתיה דרב ששת, ורב ששת מרתע מפלפוליה דרב חסדא.
(איגרת רב שרירא גאון, אותיות מד-מז)
רב יוסף סיני וכו' הכל צריכין למרי חטיא
ואמר הכל צריכים למרא חיטי ולא אמר הכל צריכים לבעל שמועות, כי אפשר שיכול להבין ולהוציא בעל פלפול מעצמו מה שיודע בעל שמועות, וא"כ אין בעל הפלפול צריך לבעל השמועות. אבל גמרא, דהיינו דברים שקיבל בקבלה, כי החכמים ששמעו מחכמים גדולים נקראו בעלי גמרא, והכל צריכים אל זה, כי הדברים שהם בקבלה אי אפשר לדעת ע"י פלפול. וכן אמרינן בהוריות רב יוסף סיני וכו'. וע"ז אמרו הכל צריכים למרא חיטי, כי רב יוסף נקרא סיני, שקיבל משניות וברייתות הרבה... והכל צריכים אל זה.
(מהר"ל, חידושי אגדות, ב"ב קמה ע"ב)
וז"ש "ורוב דגן" גמרא, שיהיה רוב לימודו, וכיון שיזכה לזה "הוי גביר לאחיך", כלומר אם יהיה לך רוב דגן, הכל צריכין למארי חיטיא ותהיה לראש, כמ"ש סיני עדיף, וגם ע"י האגדה לדרוש ברבים מתכבד, כמו שאמרו ז"ל רהטו כ"ע למי שדרש אגדה. וזהו הרמז "הוה גביר לאחיך", דעל ידי "רוב דגן" זה תלמוד, תהיה ראש ישיבה, דהכל צריכין לתלמוד, וכדשלחו מתם סיני עדיף, בשילהי הוריות.
(חיד"א, ראש דוד, פ' ויצא, דף כה ע"ב במהד' תקל"ו)
רב יוסף סיני רבה עוקר הרים וכו' סיני עדיף דאמר מר הכל צריכין למרי חטיא
...בהך דגדול תלמוד שמביא לידי מעשה, שהוא נאמר על חלק הלימוד שמביא לידי תכלית המעשה, שהיא עדיף טפי מחלק הלימוד שא"א לדון ולהורות ממנו הלכה למעשה, כה"ג אמרינן בסוף הוריות, רב יוסף סיני... דהכל צריכן למרי דחיטי... יש לומר דגופי הלכות ניתנו בסיני, ופלפול אע"פ שגם הוא ניתן בסיני, לא ניתן לישראל אלא למשה לבד, רק שאח"כ נהג בו טובת עין ונְתָנו לישראל [נדרים לח ע"א], ולכן רב יוסף שהיה מרי דחיטי מכנהו בשם סיני, שעיקר התורה שניתנה בסיני לישראל היו הלכות סדורות, והיה שמח בחלקו זה שניתן לו מסיני, כדאמרינן בפסחים דף סח: רב יוסף ביומא דעצרתא עבדי ליה עגלא תלתא, אמר אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא. [וכתב על זה ר' ראובן זעמאן, יחי ראובן עמ' 119: ועפ"ז מובן מה דפשטינן דסיני עדיף, שזה נמסר לישראל בכלל, אבל עוקר הרים היינו פלפול ניתן רק למשה].
(רבי אפרים זלמן מרגליות, שו"ת בית אפרים, בהקדמה, ד"ה ובמה)
שלחו להו סיני עדיף דאמר מר הכל צריכין למרי חטיא
אעיר דבבבא בתרא דף קמה ע"ב איתא בברייתא בזה הלשון: הכל צריכין למרי חטיא - גמרא. ופירש הרשב"ם: תירוצי משניות וברייתות וכו'. הרי שמרי חטיא אינו בקי במשניות, רק להיפך, חריף ומפולפל לתרץ המשניות וברייתות. ומוכרח לומר שגירסות מחולקות הן, דהש"ס בהוריות לא גרסי תיבת "גמרא", ומפרשים שקאי אדלעיל: עתיר משח עתיר כמס - זהו בעל שמועות, הכל צריכין למרי חטיא, וקאי על הבעל שמועות שיודע הלכות ומימרות האמוראין, ע"ש ברשב"ם. ולפי זה יש נפקא מינה לדינא מי קודם, דלגירסת הש"ס דהוריות, סיני עדיף, ולגירסת הש"ס דבבא בתרא חריף עדיף. ובזה ניחא מה שלא מצינו פסק הלכה בזה איזה קודם, כי י"ל באשר היו מסופקים איזה גירסא עיקר, לכן השמיטו זה הדין לגמרי.
(רבי מרדכי קלצקי, תכלת מרדכי, ח"א סי' טז, דף נח ע"ג)
רב יוסף סיני וכו' לא קביל רב יוסף עליה
"כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה" (אבות ו, א) - "לשמה" אותיות למש"ה, כי מתעורר בו כוחו של משה להיותו מסייע לכל הבאים ליטהר בבחי' עיבור נשמה כידוע. וזהו שאמר ר' יוסף לא תתני ענווה דאיכא אנא (סוטה מט, ב). לכאורה יפלא איזהו מדת ענווה להתפאר בזה? רק מצינו כי רב יוסף לא רצה לקבל הנשיאות ונתן אותה לרבה כמ"ש במס' הוריות: כל כ"ב שנה שמלך רבה ר"י אומנא לביתיה לא קרא... וזה שרמזו בגמ' ר' יוסף הוה סיני ורבה עוקר הרים - בחי' סיני הוא מדת הענווה, לכן היה נתעבר בו נשמת משה רבינו ע"ה. וזה שאמר לא תתני ענוה דאיכא אנא, פירוש שיש בי כחו של משה רבינו ע"ה המסייעני לזה.
(רבי שלמה רבינוביץ מראדומסק, תפארת שלמה, לחג השבועות, ד"ה ומשה עלה)
רב יוסף סיני רבה עוקר הרים וכו' סיני עדיף דאמר מר הכל צריכין למרי חטיא ואפילו הכי לא קביל רב יוסף עליה
וצריך להבין אמאי לא קביל רב יוסף עליה, הא לפי מאי דמסיק הגמרא דסיני עדיף, ורב יוסף הוא הסיני, רמיא עליה לקבל שררותא זאת משום חייב ללמד תורה לרבים, וביו"ד סימן רמב, סעיף יד, כתב המחבר וז"ל: כל חכם שהגיע להוראה ואינו מורה הרי זה מונע תורה ונותן מכשול לפני רבים, ועליו נאמר "ועצומים כל הרוגיה"...
(רבי אליהו משה לונץ, פרחי אליהו, הדרן למסכת הוריות, דף מח ע"א-נ ע"ב)
רב יוסף סיני רבה עוקר הרים וכו' שלחו להו סיני עדיף וכו' ואפילו הכי לא קביל רב יוסף עליה
והנה המהרש"א שם באר דמפני כך המשילו חז"ל רב יוסף לסיני ורבה לעוקר הרים ואמרו סיני עדיף, מפני שהר סיני היה נמוך ושפל, וההרים האחרים היו גבוהים ורמים, ובשביל גבהותם ומעלתם חשבו שהתורה תינתן עליהם, ולכן התגאו מראש... והנמשל הזה דומה לרב יוסף שלא היתה בו מעלת החריפות, וכל מעלתו היתה התורה שניתנה עליו, ובשביל כך באמת בחר הקב"ה בהר סיני, להראות ולהוכיח כי אין יתרון לחריף ועוקר הרים, כי המעלה של עצמו אינה כלום. אולם במדרש רבה (בראשית פרשה צט) איתא טעם אחר מדוע שניתנה התורה רק על הר סיני ולא על יתר ההרים כמו כרמל ותבור, לפי שעל כולם נעשה ע"ז על ראשיהם, אבל על סיני לא נעשה ע"ז עליו...
(רבי ישראל יעקב יפה, כנסת ישראל - הדרת ישראל, עמ' 180-181)
רב יוסף סיני רבה עוקר הרים שלחו לתמן איזה מהם קודם שלחו להו סיני עדיף דאמר מר הכל צריכין למרי חטיא
י"ל על דרך צחות, שבמדבר נעשו שני ניסים לישראל בענין הרים: אחד הוא שהשווה להם כל ההרים כבקעה ע"י ענן השביעי שהלך לפניהם בכדי שיוכלו לילך בטוב, והשני הוא שנשאר להם הר סיני כדי לקבל עליו את התורה. וזה שאמר הי נס מינייהו עדיף, אם מה שנעקרו ההרים או מה שנשאר הר סיני, ועל זה אמרו סיני עדיף, בשביל שנתנה עליו התורה והכל צריכים למארי דחטי, שכל העולמות קיומם בשביל התורה.
(רבי משה שפירא, הספר הזכרון - מלחמות ה', דף עז ע"ד)
רב יוסף סיני וכו' שלחו להו סיני עדיף וכו' מלך רבה עשרין ותרתי שנין והדר מלך רב יוסף וכל שני דמלך רבה רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא חליף
פירש רש"י ז"ל וז"ל: אומנא לביתו לא קרא - שלא רצה לנהוג שררה בעצמו כל אותם השנים שמלך רבה, ואפילו האי שררותא שלא רצה להביא שום אומן בתוך ביתו, אלא כשהיה רוצה להקיז דם היה מכניס אומן לביתיה דרבה ושם היה מקיז דם. עכ"ל. ובשלהי פרק הרואה במסכת ברכות פירש רש"י קצת בענין אחר וז"ל שם: אומנא לביתו לא קרא - לא נהג כל אותן שנים שום צד שררה, וכשהיה צריך להקיז דם הלך לבית הרופא ולא היה שולחו לבוא אצלו. עכ"ל.
(רבי צבי הירש שפיץ, דברי חכמים וחידותם, כאן)
שלחו להו סיני עדיף וכו' ואפילו הכי לא קביל רב יוסף עליה וכו' וכל שני דמלך רבה רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא חליף
לתת טעם לזה נקדים במ"ש במסכת כתובות [קג ע"ב] בעת פטירת רבי, ציוה: שמעון בני חכם, גמליאל בני נשיא, חנינא בר חמא ישב בראש וכו', ועם כל זה נהג ענוה יתירה, ולא רצה לישב ראש ישיבה משום שהיה ר׳ אפס גדול ממנו ב' שנים, אבל לא בא לישיבת ר׳ אפס, אלא נטפל לו לוי והיה לומד עמו. וידוע שהיה רב יוסף עניו ביותר, כדאמר בגמרא [סוטה מט ע"ב] שהיה שונה התנא "משמת רבי בטלה ענוה", א"ל רב יוסף: לא תתני ענוה דאיכא אנא. וכאן באה הגמרא לתת טעם לשבח שרב יוסף נהג ענוה יתירה יותר מרבי חנינא בר חמא, שהרי כמו שבחר רבי ברבי חנינא, כך בחרו חכמי א"י ברב יוסף, שהשיבו סיני עדיף שהכל צריכין למרי חטיא. ולפי"ז היה די לרב יוסף ללמוד בפני עצמו כמו שעשה רבי חנינא. ולא די לו זה, אלא גם לרבות שהיה לומד אצל רבה כאלו הוא תלמידו. מכאן מודעא רבא לענוה שלו.
(רבי יחזקאל עזרא הלוי, ערוגת הבושם, סיום למס' הוריות, דף נח ע"א)
סיני עדיף דאמר מר הכל צריכין למרי חטיא וכו' כל דאמר מלתא ולא מפריך להוי רישא
לכאורה יוקשה, הא לעיל מיניה אמר... הכל צריכין למרי חטיא, וחזינן דסיני עדיף, וא"כ למה אמרו הם דכל דאמר מלתא ולא מיפריך להוי רישא, דהיינו עוקר הרים? ונראה לפרש, דהנה אמרינן (סנהדרין קט.): אמר רב יוסף, בבל ובורסיף סימן רע לתורה. ופירש רש"י שמשכחין הלימוד מפני שעומדים באויר המגדל. וחזינן דאויר בבל גורם לשכח התורה ח"ו. והנה היכא שיש לחוש לשכחת התורה, שם יפה הפלפול, דבזה יכולין להחזירה לישנה, וכמו שאמרינן (ב"מ פה ע"ב)...: אי משתכח תורה מישראל מהדרנא לה מפלפולי... וגם אמרינן (תמורה טז ע"א): תנא, אלף ושבע מאות קלין וחמורים וגזירות שוות ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה.... החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו... ולכן בבבל שהיה אויר מגדל המשכח את התורה, שם טוב הפלפול. ולכן אמרו כל דאמר מלתא ולא מיפריך להוי רישא, דכאן הפלפול עיקר.
(רבי אהרן צבי גרוס, ספר "כל דאמר רחמנא", כאן)
רב יוסף סיני רבה עוקר הרים שלחו לתמן איזה מהם קודם שלחו להו סיני עדיף וכו' דכולהו איפריך דאביי לא איפריך
בהגהות מצפה איתן... כתב וז"ל: עיין בס' באר שבע דרבא הוה גדול מאביי בחריפות וסברא, ואביי הוי סיני ובקי טפי מרבא, ולכך אימנוהו ברישא דסיני עדיף, ובזה מיושב פירוש רש"י ששינה בפירושו אהא דאמרו אביי ורבא "הריני כבן עזאי", דגבי רבא בפ"ב דעירובין [כט ע"א] פירש בחריפות, וגבי אביי בפרק בתרא דערכין [ל ע"ב] פירש בבקיאות, דעל כל אחד ואחד פירש כפי מעלתו. והנה אע"פ שהן דברים של טעם, יש להקשות על זה דא"כ, דאביי הוה גדול מרבא בבקיאות, אמאי קיי"ל בכולה תלמודא הלכתא כרבא לגבי אביי לבר מיע"ל קג"ם, הא סיני עדיף? ומיהו קושיה זו קשה ג"כ אהא דקיימא לן בכולה תלמודא הלכתא כרבה לגבי ר' יוסף כדאמר בפ' יש נוחלין דף קיד, הא רב יוסף סיני הוא והוא עדיף. עכ"ל. והנה המעיין בגמרא דכאן יראה דהא דסיני עדיף היינו לענין דלו משפט הקדימה למנותו לראש, אבל לא לענין למפסק הלכה כוותיה לגבי עוקר הרים, דבזה לא איירי כלל בגמרא דהכא. רק בתוספות עירובין דף מ ע"א בד"ה אדעתא וכו' כתבו דהלכתא כרב ששת כלפי רב חסדא משום דרב חסדא הוה עוקר הרים ורב ששת הוה סיני, ואמר בסוף מסכתת הוריות סיני ועוקר הרים סיני עדיף עיי"ש, וע"ז קשה דא"כ אמאי קיי"ל בכולהו ש"ס רבה ורב יוסף הלכה כרבה, הא מפורש כאן דרב יוסף הוה סיני ורבה עוקר הרים וסיני ועוקר הרים סיני עדיף, וכן הקשה גם בהגהות הגאון מו"ה וואלף באסקאוויץ הלוי זצ"ל למסכת ערובין דף מ הנ"ל, והניחו בצ"ע מאד עיי"ש... וכן קשה לפי"ז לדברי הבאר שבע דאביי היה גדול מרבא בבקיאות א"כ אמאי הלכה כרבא נגד אביי והא סיני כנ"ל.
(רבי גרשון שטרן, ילקוט הגרשוני כאן)
רב יוסף סיני רבה עוקר הרים וכו' שלחו להו סיני עדיף דאמר מר הכל צריכין למרי חטיא ואפילו הכי לא קביל רב יוסף עליה וכו' וכל שני דמלך רבה רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא חליף אביי ורבא ורבי זירא ורבה בר מתנה הוו יתבי והוו צריכי רישא אמרי כל דאמר מלתא ולא מפריך להוי רישא וכו' חזייה רבה לאביי דגבה רישא
על "שלחו מתם" אמרו בסנהדרין יז, ב, לפי המסקנה שם, שהוא ר' אלעזר, ור' אלעזר היה לפי הנראה ממחשיבי הבקיאות על החריפות. אע"פ שאמרו עליו "דמחדדין שמעתיה" [ב"מ פד, א], לא נהג לפרק ולהקשות כשנעשה תלמיד חבר לר' יוחנן, אלא לסייע לו מברייתות, עד שאמר לו: "בר לקישא, כי הוה אמינא מילתא, הוה מקשי לי עשרין וארבע קושייתא ומפריקנא ליה עשרין וארבע פירוקי, וממילא רווחא שמעתא, ואת אמרת תניא דמסייע לך, אטו לא ידענא דשפיר קאמינא?" [שם]. ולפיכך שלח משם: סיני עדיף.
(רבי שמואל קלמן מירסקי, סיומי המסכתות במשנה ובתלמוד בבלי, עמ' 205-209)
סיני עדיף וכו' רבי זירא ורבה בר רב מתנה הי מנייהו עדיף רבי זירא חריף ומקשה ורבה בר רב מתנה מתון ומסיק מאי תיקו
ויש לדקדק מה איבעיא להו בזה, הלא לעיל נקטינן סיני ועוקר הרים סיני עדיף מטעם כי לגודל הבקיאות יעשה כהלכה, א"כ מזה נודע דמסיק כהלכה עדיף? וי"ל דבאמת פשטו האיבעיא במלת תיקו וברמז, כי ר' זירא היה שם באותו מעמד ולא יתכן לביישו, רק ברמז אמרו תיקו, פירוש תהא קאי בקיום ההלכה. לכן בודאי מסיק עדיף, כי הוא קיום ההלכה.
(רבי מנחם מנדל הרטמן, סמוכים לעולם, הוריות, דף כז)
רב יוסף סיני רבה עוקר הרים וכו' סיני עדיף דאמר מר הכל צריכין למרי חטיא וכו' רבי זירא חריף ומקשה ורבה בר רב מתנה מתון ומסיק מאי תיקו
פירש רש"י בד"ה חריף ומקשה: מתוך פילפול יתירא דהוה ליה הוה מקשה ומתרץ, אבל רבה בר מתנה לא הוה חריף כל כך אלא מתוך שהוא שוהה ומעיין יפה יפה מסיק אליבא דהלכתא. נ"ל דרש"י בא לתרץ קושיא שהקשה גור אריה (עיין מצפה איתן), הא לעיל בסמוך אמר דסיני ועוקר הרים סיני עדיף, לזה פירש רש"י דמסיק שמעתא אליבא דהלכתא. ובהגהת מצפה איתן הביא [הובא לעיל בדברי ילקוט הגרשוני]...
(רבי נפתלי הירץ מאיר היילפרין, תל תלפיות (תש"ב), הדרן למסכת הוריות, עמ' קנד-קנו)
והנה בברכות דף ח שם הקשו המפרשים על הלשון "מכל בתי כנסיות ומכל בתי מדרשות", והלא המ"ד הוא הלכה דהוי בי רבנן, ואיך נסביר הפשט של "אוהב ד' שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי מדרשות", והלא דא ודא חדא היא?...
(רבי יהודה ליב לוין, הדרנים - פרי עץ הדר, הדרן למסכת ברכות, עמ' יב)
רב יוסף סיני רבה עוקר הרים שלחו לתמן איזה מהם קודם שלחו להו סיני עדיף דאמר מר הכל צריכין למרי חטיא וכו' רבי זירא חריף ומקשה ורבה בר רב מתנה מתון ומסיק מאי תיקו
ויש לעיין, דבאיזה ספק נסתפק להם והניחו בתיקו? ועוד למה לא פשטו לה מרבה ורב יוסף, כדאמר שם בגמרא רב יוסף סיני רבה עוקר הרים... שלחו להו סיני עדיף דאמר מר הכל צריכים למרי חטייא. וא"כ הכא נמי לכאורה נראה דרבה בר רב מתנא דומה לרב יוסף, דכיון שהוא מתון ומסיק אליבא דהלכתא, דומה לרב יוסף, שהשבח שלו מפני שהוא בעל הלכות ונהנין בהלכותיו, ורבי זירא שהיה חריף ומקשה דומה לרבה עוקר הרים.
(רבי יעקב חיים סופר, חיים עד העולם, סיום למסכת הוריות, דף נז ע"א-ע"ב)
רב יוסף סיני רבה עוקר הרים וכו' שלחו להו סיני עדיף וכו' לא קביל רב יוסף עליה מלך רבה וכו' אמרי כל דאמר מלתא ולא מפריך להוי רישא וכו' א"ל נחמני פתח ואימא איבעיא להו רבי זירא ורבה בר רב מתנה הי מנייהו עדיף רבי זירא חריף ומקשה ורבה בר רב מתנה מתון ומסיק מאי תיקו
וקשה לי, כיון דמסיק מעיקרא דסיני עדיף מעוקר הרים וכן שלחו מתם, א"כ אמאי הביא אח"כ דהוו יתבי והוו צריכי רישא ואמרי כל מאן דאמר מילתא ולא מיפריך להוי רישא, דמשמע מהאי עובדא דעוקר הרים עדיף, דזה הוא חריף, דלא נוכל למיפריך את דבריו, דיכול לתרץ כל הקושיות שיקשו עליו, ואם כן האיך מביא מעשה לסתור, דמעובדא זו משמע דעוקר הרים עדיף? ולכאורה רציתי לתרץ ולומר דאין סתירה מעובדא זו על מסקנת הגמרא דלעיל, ואדרבה גם הם סברי דסיני עדיף, והא דאמרו דמאן דאמר מילתא דלא מיפריך ולא אמרו מאן דיראה בקיאות יותר, משום דהיכא אמרינן דסיני עדיף, היינו דוקא היכא דהאחד הוא סיני והשני הוא עוקר הרים ואין לו בקיאות כלל, בכה"ג אמרינן דסיני עדיף, אבל היכא דגם החריף הוא ג"כ בקי, אלא דהסיני הוא בקי ביותר מהחריף, כהאי גוונא אמרינן דהחריף קודם כיון דהוא ג"כ בקי אף דאינו בקי כל כך כמו הסיני. וכן איתא מפורש בירושלמי בסיומא דהאי מכילתין וז"ל הירושלמי שם: הסדרן קודם לפלפלן, ר' שמאל אחוי דר' ברכיה בעי ואפילו כרב אמי, אמר ליה מאי אתבעי מן רבי אמי דהוא סדרן והוא הפלפלן. ופירש שם המפרש, על "הסדרן" פירש: שמי שמשנתו סדורה בפיו ואינו חריף להקשות ולפרק הוא קודם מהחריף שיודע לפרק ולהקשות בפלפולו. ואח"כ על "מאי אתבעי לך", פירש: וכי תבעי לך שהסדרן יהיה חשוב מר' אמי שהוא גם בקי במשניות אלא שהיו בקיאין יותר ממנו, ופשיטא שמרוב חריפותא הוא חשוב יותר ממי שאינו חריף כ"כ אע"פ שהוא בקי ממנו, כיון שגם הוא בקי. הרי כתבו הירושלמי בפירוש כמו שכתבתי. ולפי זה אתיא שפיר הסוגיא הכא, דבאמת גם הם סברי דסיני עדיף, אבל הכא כיון דהיו כולן בקיאין, אף דהיה ביניהם אחד שהוא היה בקי ויותר גדול מחבריהם, מכל זאת לא הקפידו על זה, דבכה"ג העיקר מי הוא החריף ביותר, כיון דכולם היו בקיאין. ולכן שפיר אמרו דמאן דאמר מילתא ולא מיפריך, דאז יהיה ראיה דהוא יותר חריף מכולן, והוא עדיף כיון דהוא בקי ג"כ אף דחברו יותר בקי ממנו.
(רבי טוביה גפן, לב יוסף, הדרן לסדר נזיקין, עמ' 108-112)
רב יוסף סיני רבה עוקר הרים וכו' סיני עדיף דאמר מר הכל צריכין למרי חטיא ואפילו הכי לא קביל רב יוסף עליה וכו' וכל שני דמלך רבה רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא חליף אביי ורבא ורבי זירא ורבה בר מתנה הוו יתבי וכו' דכולהו איפריך וכו' הי מנייהו עדיף רבי זירא חריף ומקשה ורבה בר רב מתנה מתון ומסיק מאי תיקו
ופי׳ שם בתוספות הרא"ש (ד"ה איבעיא להו): נפיק מינה להיכי דמתרמי כזו ומצטרך עלמא לחד מנייהו, ובעיא הי מנייהו עדיף, והשתא מפרש מדה דלכל חד מנייהו, ר' זירא חריף ומקשה, מתוך פילפולא היה יודע להקשות ולתרץ, מיד הוה ידע לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, רבה בר מתנה מתון ומסיק, כלומר לא היה מפולפל וחריף כל כך להקשות ולתרץ מיד, אלא שוהה ומעיין יפה עד דמסלקא ליה שמעתיה אליבא דהלכתא, מאי, הי מנייהו עדיף, וסלקא בתיקו. עכ"ל תוספות הרא"ש.
(רבי פינחס שמואל יעקב גרבר, יד פינחס, סיום למסכת הוריות, דף פז-צ)
שלחו להו סיני עדיף וכו' הי מנייהו עדיף רבי זירא חריף ומקשה ורבה בר רב מתנה מתון ומסיק מאי
ר' זירא חריף ומקשה ורבה בר מתנה מתון מאי. ולכאורה קשה, דמקודם מייתי רב יוסף סיני ורבה עוקר הרים, הי מנייהו עדיף? שלחו מתם סיני עדיף. נמצא דחריפות עומדת נמוך מבקיאות, ומאי בעי להו? אך רש"י הקדוש מתרץ זה במלה אחת שהוסיף ר' זירא חריף ומקשה, והוסיף רש"י "ומתרץ", "מתוך פלפול היה מקשה ומתרץ". נמצא דיש שני מיני חריפים, יש שמקשה ונשאר בקושיות, ויש שמקשה ומתרץ הכל, ורבה ב"מ מתון ומסיק להלכה, ע"כ נשאר בתיקו. ופירש רש"י על רבה בר מתנה: לא היה חריף כ"כ, אלא מתוך שהוא שוהה ומעיין יפה יפה מסיק אליבא דהלכתא. וזהו כמו שהזהירו אנשי כנה"ג: "הוו מתונים בדין", ואיתא באבות דר' נתן [פ"א]: שכל הממתין בדין הוא מיושב בדין. נמצא שהטעות בדין משום שהיו מהירים להורות בטרם עיינו בספרים, כמ"ש: "אז לא אבוש בהביטי אל מצותיך" [תהלים קיט, ו], הגם דלאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא צריכים סייעתא דשמיא, אבל מצינו גבי דוד המלך ע"ה: "וד' עמו" שהלכה כמותו בכל מקום [סנהדרין צג ע"ב], ואיך קרה שטעה בהוראה? אבל הוא עסק לטהר אשה לבעלה, וידיו מלוכלכות בדם, ולא היה בו שום גאווה, וכל מה שהיה מורה היה נמלך במפיבושת רבו [ברכות ד ע"א], וכמה פעמים סבל בושה מרבו שהיה אומר לו טעית, ואיך אמר לו רבו טעית? אבל באמת דוד לא היה טועה, דהא כתיב "וד' עמו", שהלכה כמותו, כי כתיב: "ואת דכא ושפל רוח" [ישעיהו נז, טו], רק רבו היה טועה, וכאשר גדל כלאב בנו, היה מתרץ דברי אביו והראה שרבו טעה. וזהו דכתיב: "בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני" [משלי כג, טו], "ואענה חורפי דבר" [תהלים קיט, מב]. אבל אם הת"ח יש לו גאוה ואין מתון בדין, ורוצה להראות שבקיא הוא בדין בעל פה, אז אין להם סייעתא דשמיא וממילא הם טועים בדין. וזה נעוץ סופה לתחילתה, דממזר ת"ח קודם לכ"ג ע"ה [לעיל יג ע"א], משום שטרח ועסק בתורה עד שנעשה ת"ח, והוא יקר מכ"ג ע"ה, ולא ע"ה חסיד, "ואני את דכא אשכון". והלכך זכו ב"ה עד שיצא בת קול הלכה כב"ה, משום שהיו ענווים ושפלים שהיו מקדימין דברי ב"ש לדבריהם. ואם ב"ד טעו בהוראה, זהו סימן שלא היו בעת הוראה ענווים, לכך טעו בהוראה... וזה נעוץ סופה "ממזר ת"ח קודם לכ"ג", שבתורתו ובתפילתו אנו נצולים מן ד' אבות נזיקין.
(רבי זלמן נתן קיסעלגאף, במיצר, עמ' קמ-קמג)
הכל צריכין למרי חטיא
ובסיבת זכרון המיתה, יהביל האדם שמחת זה העולם, אשר היא שמחה גופנית אשר אין לה קיום, ויתעסק בדבר הנצחי. ומזה היה מתרעם ה' יתברך על ישראל שהיו אומרים "אכול ושתה כי מחר נמות" (ישעיהו כב, יג). והוא, שמטבע העולם שכשהאדם יזכור יום המיתה ידאג ולא ישמח, ואלו הם בהפך. ועל כן אמר על זה: "אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון: (שם, יד). הנה ג"כ חיזק סברתו, אם תרצה להיות כבור סיד, השתדל לאצור החכמות, שהכל צריכים למארי חטייא, ולא תסמוך על פלפולך.
(ר"י אלאשקר, מרכבת המשנה, אבות פרק ב)
ויצחק הוא תורה שבכתב, ואמר "וכגבורתיך" הוא תורה שבעל פה, לכן אמר "אעב"רה נא", נוטריקון אתקן עתה בימי רבינו הקדוש, ר"ל מה שיתקן ויחדש רבינו הקדוש בימיו, נ"א נוטריקון נתן אבות, ר"ל רבי ור' נתן סוף התנאים (כדאיתא בב"מ דף פו [ע"א]), ור' נתן רמז על מסכת אבות דרבי נתן. ואמר החזקה, גם כן רמז על תורה שבעל פה לקביל רבי, ורבי שהוא גלגולא דיעקב אבינו עליו אמר "גדלך", (ואמרו ז"ל בע"ז [יא ע"א]) שהשיב הקב"ה לרבקה "שני גיים בבטנך" (בראשית כה, כג) - זה רבי ואנטנינוס, "ויאמר ה' לה" דייקא, שגילה לרבקה תורה שבעל פה שיהיה בימי רבינו הקדוש, נמצא על ידה נגמרה התורה שבעל פה. ואמר "בבטנך", כמה דאת אמרת (שה"ש ז, ג) "בטנך ערימת חטים", הכל צריכין למארי חטיא כמאמר ז"ל בהוריות.
(מגלה עמוקות ואתחנן אופן רמו)
אפשר לאמר שתלה הדבר בחיטים ע"פ הגמרא דאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן, דעץ הדעת שאכל אדם הראשון חטה היה [ברכות מ ע"א], אלמא הדעת תלוי בחיטים.
(רבי משה כץ, אשי משה, כאן)
[בזה מוסבר מדוע יוסף סיפר לאחיו את החלום על האלומות, אף שידע שהם שונאים אותו. האלומות רומזות להלכה ותורה, כמו שנאמר כאן "מרי חטיא", ורצה להראות שההלכה שלו עומדת בתוקף, "נצבה", והם צריכים לקבלו ממנו, והתכוון להפרישם מאיסור אבר מן החי, לפי דעתו שהיה אסור להם מפרכסת. הוא לא התכוון לומר שימלוך עליהם.]
(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' סה)
לטקסט
ואפילו הכי לא קביל רב יוסף עליה מלך רבה עשרין ותרתי שנין
צה. ורבה ורב יוסף דהוו בפומבדיתא בהדיה דרב יהודה, כל חד וחד אמר לחבירה "מליך את", ולא קבילו על נפשיהו רבנות למהוי רישא, כדמפרש בסוף מסכת הוריות ובסוף מסכת ברכות (סד, א) דרבה ורב יוסף איצטריכא להו שעתא, שלחו מתם רב יוסף קדים דהוא סיני והכל צריכין למרי חטיא, ואפילו הכי לא קביל עליה רב יוסף, דאמרי כלדאי לאימיה דמליך רב יוסף תרתין שנין ופלגא, מלך רבה כ"ב שנין, ומלך רב יוסף בתריה ב' שנים ומחצה. וכיון דכל חד וחד מדחי לגבי חבריה, קמת מלוותהון והוה אזיל לגבי רב חסדא לסורא כמה שנייא, ובסוף יומי דרב חסדא, כד חזא [רבה] דאצטריכא ליה מלתא טובא, קביל עליה ראשונתה ומלך כ"ב שנין ומת בשנת תרל"א.
(איגרת רב שרירא גאון, אותיות צה-צז)
ואפילו הכי לא קביל רב יוסף עליה וכו' וכל שני דמלך רבה רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא חליף
...וע"ש בט"ז [יו"ד ס' שלו ס"ק א] שהביא שם דברי הרמב"ן [ויקרא כו, יא] שכתב שאין מעשה רפואות בבית צדיקים, והביא ראיה על זה שכן אמרו בסוף הוריות כל כ"ב שנים דמלך רבה, ר' יוסף אפילו אומניה לביתיה לא קרא. וכתב הט"ז ע"ז וז"ל: משמע מדברי רמב"ן דמפרש שבכל אותן שנים דלא קיבל ר' יוסף נשיאותו, לא הוצרך ר' יוסף כלל לעסוק ברפואה (מפני שלא חלה), ובגמרא בהוריות שם לא משמע אלא שהוא הלך לבית האומן ולא נהג כבוד לעצמו לקרוא האומן לביתו. שוב ראיתי בסוף הוריות מביא בעין יעקב שם פירוש גאון דה"ה הזכות של ענווה דר' יוסף גרמה שלא הוצרך כלל אומן, ולזה כיוון גם הרמב"ן. ע"כ דברי הט"ז. ולכאורה אין מובן דברי הרמב"ן, דמה מידה במידה הוא לומר דזכות ענווה יגרום שלא יצטרך כלל לרופא? אך אפשר לומר דניחא שפיר בפשוט, דהא ודאי אם צדיק גמור יחלה מחמת עוון הדור וכדומה, ואותו צדיק הוא גם כן עניו מאד, א"כ אותו צדיק הוא נבוך מאד, ואינו יודע איזה דרך יעשה להתעסק ברפואתו, דודאי מושכל ראשון הוא לצדיק שלא יעסוק כלל ברפואת הטבע רק לבקש רחמים ממנו ית', וזה עיקר המצווה, וכמ"ש הט"ז הנ"ל דזה הוא רפואה אמיתית... אם יבקש רפואתו רק ע"י בקשת רחמים, יראה כאילו הוא בעיניו צדיק גמור, ודי לו בבקשת רחמיו, ואין זה מגדר ענווה.
(רשמי שאלה, דרושי מוסר, קונטרס ג, דפים ו ע"א-ו ע"ב)
וכל שני דמלך רבה רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא חליף
כשהחסיד שלם הוא מגין על דורו ואין צריך לומר על בני מקומו, ואין הקב"ה מביא תקלה להם, וכמו שאמר בסוף הוריות בשמעתא בתרייתא: כולהי שני דמלך רבה רב יוסף לא קרא אומנא לביתיה.
(דרשות ר"י אבן שועיב, פרשת כי תשא)
משמעות "עניו" שהוא מתנהג בלי חשש על כבודו. והיינו דאמר רב יוסף שלהי מס' סוטה: לא תיתני ענוה דאיכא אנא. והוא כדאיתא שלהי מס' הוריות דכל שני דמלך רבה רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא קרא. ופירש רש"י, שלא רצה לנהוג שררה בעצמו, שבשעה שנצרך לאומן הלך אליו ולא קרא את האומן לביתיה. אע"ג שידע רב יוסף שהוא בערך רבה, מ"מ לא חשש לכבודו, והיינו ענוה.
(העמק דבר, במדבר יב, ג)
ואיכא מ"ד דאפילו במקום בזיון שריא למחול על כבודו... ויש הוכחה ברורה לזה דרב יוסף ס"ל כך, מהך דסוף הוריות דקאמר שם הגמרא: בכל אותן השנים שמלך רבה רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא קרא, ועל כרחך משום דמחל על כבודו, והתם אין לך בזיון גדול מזה לילך לבית האומן להקיז, ואפילו הכי הוה עביד הכי, ועל כרחך דס"ל דגם זה ניתן למחילה. ומשום הכי רב יוסף לשיטתו, דס"ל בקדושין (דף לב) דאפילו הרב שמחל על כבודו כבודו מחול... וס"ל דכל זה הוה אף בדרך בזיון ועביד עובדא כשמעתתיה.
(רבי חיים צבי הירש ברודא, אוצר חיים - הדרת צבי, דרוש יז, סיום למס' סוטה, דף טו)
ונראה עוד לפרש דכולהו שני דמלך רבה ולא שלח רבה לרב יוסף לקרוא לרבה אפילו אומנא לביתיה לא קרא, מחמת דחלק לו רבה כבוד ולא שלח לרב יוסף לשום דבר.
(רבי משה כץ, אשי משה, כאן)
יש להביא ראיה להרמ"ה ולפירושו, שהרא"ש הנ"ל מסכים על זה, שלכן זכה רב יוסף לבריאות מופלגת שלא נזקק לרופא לא לו ולא לאנשי ביתו, במשך עשרים ושתים שנה, מפני שהתנהג בענוה, שמצאנו בסנהדרין (דף יד ע"א): ר׳ זירא הוי מיטמר למסמכיה, דאמר ר׳ אלעזר לעולם הוי קבל וקיים. ע"כ. כלומר, ר׳ זירא הטמין את עצמו כדי שלא ימצאו אותו בקלות, על מנת שלא יסמיכו אותו לרבי, מפני דברי ר׳ אלעזר, האומר, שענווה היא סגולה לאריכות ימים, ומפרש רש"י בזה"ל: הרחק מן הרבנות שמקברת את בעליה. עכ"ל. ונראה שזו לא רק סגולה לאריכות ימים בלבד, אלא גם לבריאות ושלוות הנפש, ובדרך כלל, אדם שנושא בעמל הצבור, יש לו טרדות וגם התרגזויות, הגורמות לו יסודי נפש, גם בבריאות ובסופו של דבר, גם מקצר את ימיו. וראה במסכת ברכות (דף נה ע"א): ואמר רב יהודה שלשה דברים מקצרים ימיו ושנותיו של אדם וכו׳ והמנהיג עצמו ברבנות... שאין לו לא בריאות ולא אריכות ימים. נמצא, שמה שכותב הרמ"ה, שרב יוסף זכה גם לבריאות וגם לאריכות ימים, זה פירוש קולע מאד.
(רבי כתריאל פישל טכורש, הדרת אפרים, ח"ב, עמ' קעב)
אביי ורבא ורבי זירא ורבה בר מתנה הוו יתבי והוו צריכי רישא אמרי כל דאמר מלתא ולא מפריך להוי רישא דכולהו איפריך דאביי לא איפריך חזייה רבה לאביי דגבה רישא א"ל נחמני פתח ואימא
...על ד' חכמים שהיו צריכים למנות ראש עליהם לפי שעה כדי שישנה להם ויסדר להם משניות וברייתות, והם יקשו לו והוא יתרץ, ולפי שהיו כולם חכמים גדולים וראויים להיות ראשים ולא היה אחד מהם כפוף לחברו, ולהסיר הקנאה מביניהם אמרו שיהיה ראש מי שיאמר דבר וישאר בלא קושיא. נשאר אביי ראש לפי שעל דבריו לא היה קושיא. הוא פילוסופי למנות ראש מי שאמר דבר יותר ברור ואמיתי בלא נגידות דעת כמו שהיה אביי. אבל שרבא בראות בו הרמת ראש וצהלת פנים יאמר דבר שמורה קנאתו, גם בזה נאמר שקנאת סופרים תרבה חכמה. אבל גנאי הוא לעולם להראות הקנאה בלא ענווה ובלא שפלות לב.
(רבי בן ציון רפאל פריצי, פתח עינים, כאן)
אביי ורבא ורבי זירא ורבה בר מתנה הוו יתבי והוו צריכי רישא אמרי כל דאמר מלתא ולא מפריך להוי רישא דכולהו איפריך דאביי לא איפריך חזייה רבה לאביי דגבה רישא א"ל נחמני פתח ואימא איבעיא להו רבי זירא ורבה בר רב מתנה הי מנייהו עדיף
והלא ידועים החכמים האלו שהם גדולים, שהרי הם דבר שבמנין, דחשיב ואזיל הני ארבעה לחוד, הגם שבלי ספק שהיו הרבה חכמים יושבים עמהם, דקאמר אמרו, כל מאן דאמר מילתא וכו׳. ואפילו את"ל אין הכרח, שמא הם אמרו, עכ"פ יש הכרח מצד הסברא הם גדולים מן הכל, דאלת"ה לא להם לבדם ניתנה הארץ, יבואו שאר החכמים ויבחרו עמהם? אלא ודאי הם העיקרים. ולפ"ז כאשר ניכרו ארבעתם אלו מן השאר, כן יבחרו הטוב והמובחר שבהם? ויש לומר שארבעתן היו שקולין, דהראיה, שנים מהם לא הכריעה מהם הגמרא איזה עדיף. ואביי, הגם שהיה גדול יותר מרבא מעט על שהיה מקדימו, שמא מכח שהיה גדול בשנים, כדאשכחן ברב חנינא שלא קיבל לישב והיה מצד ענוה, וישב ר׳ אפס [כתובות קג ע"ב]. ועוד, אביי ורבא הלכה כרבא. נמצא מצד הדעת הם שקולים. לכך באו לחקור בענין זה, על שמצינו כתוב בדוד "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו" [שמואל א' יח, יד], שהלכה עמו בכל מקום [סנהדרין צג ע"ב], שהיה מסיק אליבא דהלכתא. והנה אם יהיה האדם ראש ישיבה או יושב עם הדיינים ושופט, יתאספו אליו בעלי דינים ומריבות הרבה ודעתו ישתבש, אבל הצדיק לא יאונה לו כל און כי ה׳ אלקיו בעזרו והיה אדירו. לזה אמר "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל", כי כל דרכיו סלולות, אין בהם נפתול [ועיקש], והטעם: "וה' עמו", לכך מסיק אליבא דהלכתא. וגם בנ"ד בחרו בדרך זה לבוא בדרך פתאומית ולא יסדרו הענין בתחלה ולישקול ולטרי ביה. ומי שהוא לא מיפרך, ודאי ה' עמו ורוצים לגדלו בשמים. ומאחר דלכולם איפרוך לבד מאביי, ידעו כי מה׳ היתה נסבה ודאי, אפילו שיבוא עליו דברים פתאומיים ואסיפת בני אדם, לית לן בה.
(רבי יחזקאל עזרא הלוי, ערוגת הבושם, סיום למס' הוריות, דף נח ע"א)
אביי ורבא ורבי זירא ורבה בר מתנה הוו יתבי והוו צריכי רישא אמרי כל דאמר מלתא ולא מפריך להוי רישא וכו' רבי זירא ורבה בר רב מתנה הי מנייהו עדיף רבי זירא חריף ומקשה ורבה בר רב מתנה מתון ומסיק מאי תיקו
ויש לעיין בתיקו כזה איך נעשה, אם נימא דיוכל למנות איזה מהם שנרצה, דשניהם שקולים מספק, או דאפשר דאין למנות שום אחד מהם, מאחר דיש לספק שמא השני הוא עדיף, א"כ יש בזה ביטול כבוד התורה שהוא מצוות עשה...
(רבי יחיאל מיכל בורנשטיין, שובע שמחות, הדרן למסכת הוריות, דפים כז-כח)
כל דאמר מלתא ולא מפריך להוי רישא וכו' נחמני פתח ואימא
וי"ל דודאי ארבעתם היו חכמים גדולים והיו ראויים להיות ראש ישיבה, כמו שמצינו שאחר אביי מלך רבא ונעשה ראש ישיבה כמ"ש בפרק הרואה דף נו ע"א. וא"כ למה תלו הטעם בכל דאמר מילתא ולא מפריק להוי רישא? ונלע"ד בס"ד ע"פ מ"ש רז"ל במסכת עירובין דף יג ע"ב... מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין (פי' רש"י סבלנין) היו... נמצא, לפי שהיו ב"ה סבלנים וענווים נתנו להם גדולה מן השמים שהלכה כמותן. ולפיכך נתנו זה הסימן: כל דאמר מילתא ולא מפריך להוי רישא, דכיוון דאמר מילתא ולא איפרך, א"כ בודאי יש לו ענוה יתירה ובשמים הגדילוהו שמתכוון אל האמת, וא"כ צריך להגדילו נמי להיות ראש ישיבה. וזה שאמר חזייה רבא לאביי דגבה רישא א"ל נחמני פתח ואימא, דמה צריך למימר ליה פתח ואימא, דודאי הוא ידרוש כיוון שנעשה ראש ישיבה? אלא מרוב ענותנותו לא רצה להתגדל ולדרוש עד שיאמרו לו פתח ואימא.
(רבי יעקב חיים סופר, חיים עד העולם, סיום למסכת הוריות, דף נז ע"א)
כל דאמר מלתא ולא מפריך להוי רישא דכולהו איפריך דאביי לא איפריך חזייה רבה לאביי דגבה רישא א"ל נחמני פתח ואימא וכו' ורבה בר רב מתנה מתון ומסיק
נראה לומר בדרך צחות לפירוש רש"י דרבה בר מתנה לא היה חריף כ"כ רק לאחר העיון, מש"ה בעובדא דלעיל דחזייה רבה לאביי דגבה רישא א"ל נחמני פתח ואימא וכו', ומ"ט לא קאמר לו אחר זו, ומדוע זירזו רבה שיאמר ויתחיל לדרוש? והיינו דרבה היה חריף לאחר העיון מתון ומסיק, ומה שאיפרך היה רק בהשקפה הראשונה, אבל לאחר העיון בוודאי דיהיה לו תשובה מה להשיב. וכן הא דלא איפרך לאביי היה ג"כ רק תיכף ומיד, אבל לאחר העיון היה חריף וימצא בוודאי פירכא. משום הכי אמר לו לאביי נחמני פתח ואימא כפי מה שעשינו בינינו, שאם תמתין קצת בוודאי אמצא פירכא לדבריך ופירוקא על מה שהקשו עלי, ולזאת תמהר לפתוח בדרשא. ולפי"ז נכון הגירסא רבה ולא רבא.
(רבי חיים צבי הירש ברודא, אוצר חיים, כאן)
נחמני פתח ואימא
עי' זהר פקודי רלב, ב: אר"י מאן דאיהי רישא ליפתח ברישא.
(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר, כאן)
רבי זירא חריף ומקשה ורבה בר רב מתנה מתון ומסיק מאי תיקו
נשאלתי על דבור אחר [של תוספות] שם בגיטין סוף פרק התקבל [סז ע"א] שמתחיל חכם לכשירצה - "יותר מרבי מאיר, ודילמא ר' מאיר חריף ומקשה ור' יהודה מתון ומסיק, וכי האי גוונא אמרינן בסוף הוריות" [הובא גם בשל"ה, תורה שבע"פ, אות כב, כלל יחוסי החכמים, אות ח]. הקושיא בסוף הדבור מבוארת, לשם בסוף הוריות לא הוזכר לא ר"מ ולא רבי יהודה ולא ג"כ הי מנייהו עדיף, ונשאר שם בתיקו, דבעו התם: חריף ומקשה מתון ומסיק הי מינייהו עדיף, תיקו. ומה שנראה לי לומר בזה הוא, שהתוספות לא רצו פירוש רש"י דמשמע כשהיה רוצה היה חכם ולא כשלא היה רוצה, דליכא למימר דלא היה חכם בשום זמן. אבל אם נאמר כשהיה רוצה היה חכם יותר מר"מ לא קשיא, דכשלא היה רוצה לא היה חכם יותר מר"מ, אבל היה חכם כמוהו. ודילמא ר"מ וכו' באו התוספות לתרץ קושיא שיש לדבריהם והיא, דלמה ייחס חכמת רבי יהודה שהיא יותר כשהיה רוצה מר"מ, ולא ייחס חכמתו בערך אחרים, ומה הם התוארים התמידיים שהיו לאלו השנים תמיד, רוצה לומר המעלה והמדרגה בחכמה שהיה לכל אחד מהם בפני עצמו, והמעלה והמדרגה שהיתה מתוספת ברבי יהודה כשהיה רוצה. ואמר שר"מ חריף ומקשה ורבי יהודה מתון ומסיק על הרוב. ואלו הם תוארים נמצאים בחכמים, ושניהם שוים כדאמרינן בהוריות. ורבי יהודה כשהיה רוצה היה חריף ומקשה גם כן כמו ר"מ, מלבד התואר הנמצא בו תמיד דהוא מסיק. ופירושו הוא ככה, דרבי יהודה חכם מרבי מאיר כשירצה, שהיה נמצא בו התואר שיש ברבי מאיר, והוא חריף ומקשה, ונוסף עליו דמסיק. אמנם כשלא היה רוצה היה מתון ומסיק, ואז יאמר עליו שהוא חכם כמו רבי מאיר, דשוה הוא מתון ומסיק לחריף ומקשה. אבל לא היה חכם יותר ממנו. ומה שאמרו "ודילמא" הוא כמו "ונראה", אבל לפי שהוא דבר נופל במציאות והם כמתנבאים אומרים כן, לכן אמרו "ודילמא" וכו'.
(שו"ת מהרלב"ח, סימן צב)
וזה לשון "בין המצרים" כמיצר מכאן ומיצר מכאן, שאין לההסתר התפשטות, לא קודם המיצר וגם לא אחר תשעה באב, שכבר נתקן ונשלם הכל דייקא בימים הללו בתוך ההסתר, כמו שראינו שדייקא אחר חורבן הבית התחיל התפשטות והתרבות תורה שבעל פה ע"י התנאים והאמוראים שעמדו אחרי זה דוקא... פנימיות המכוון על שורש החרש והמסגר, כמו שאמרו (תנחומא פ' נח אות ג): "חרש" - בשעה שפותח וכו' נעשו הכל כחרשין. וזה הוא בחינת נבואת ירמיהו שהוא בהסתר למעלה מן השגה כנ"ל. "והמסגר" - כיון שאחד מהן סוגר וכו' אין בעולם שיכול לפתוח, והוא נגד נבואת ישעיה שבא לידי התגלות.
(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, פרשת מטות אות י)
ידוע מי שמרגיש בקושית הסוגייא מכח שכלו היא, ומי שהוא קשה ההבנה אינו מרגיש, ובדעתו שהוא הבין, ואין. ועכ"ז המקשה והתרצן איזה הוא עדיף? הוי אומר התרצן, כי המקשן מכח חסרון הבנה הוא שמקשן, והתרצן ידע התירוץ ג"כ מכח רוחב שכלו. וא"כ בחלוקא דא לחוד רבה בר מתנא עדיף מדר"ז, כי הוא מסיק ומתרץ הקושיא. אבל יש חלוקא שנייה ר"ז הוא עדיף, כי הקושיות שהוא מקשה במהרה בלי מתון, וא"צ עד שישנה בענין וישלש, אלא בפעם הראשונה דרך הליכה והעברה בעלמא בלי מתון כלל, וזהו מעליותא דר"ז, וגריעותא היא ברבה בר מתנא. הגם שהוא מסיק אליבא דהלכתא, אבל צריך להתיישב בדבר במתון ובאיחור רב עד שיעמוד על האמת. ובחלוקא הזאת השנייה ר"ז עדיף. לזה אמר ר"ז חריף ומקשה, והחריפות היא דבר גדול כלפי מתון דרבה בר מתנא. ומקשה גריעות כלפי רבה שהוא מסיק, דהיינו התירוץ דהוא עדיף. ולפ"ז הי מנייהו עדיף. וסלקא בתיקו.
(רבי יחזקאל עזרא הלוי, ערוגת הבושם, סיום למס' הוריות, דף נח ע"ב-נט ע"א)
נראה לי, כהן דן ע"פ ראיות שמברר דבריו, ושופט ע"פ כח המשפט בהכרה שלמה, דוגמת סימנים וטביעת עין בחושים. וזהו חריף ומקשה - כהן, מתון ומסיק - שופט [הוריות], ברוח משפט והכרה. והנה בחושים, טביעת עין עדיף מסימנא, כי גדר הסימן להרחיק השקר, וטביעת עין עוסק באמת. וי"ל שרבי עקיבא היה דורש כתרי אותיות, שהמלוכה היא הכנעה של השקר תחת יד האמת, וגבר האמת וזהו הכתר. ומשה רבינו ע"ה ידע עצם האותיות בגדר טביעת עין, ולמעלה דהיינו גוף האמת, על כן אמר: 'יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידִי?' [מנחות כט ע"ב], שיותר נאות לפני בני אדם - שבעפר יסודם ושקר סובבם - הדרך להרחיק השקר, 'א"ל: שתוק, כך עלה במחשבה', שבחי' המחשבה שהיא למעלה מכל, שָׁם לא יגור רע ואין מקום לשקר, רק ידיעת האמת. וראוי להינתן תורה בשלמות, מעצם מקור הוייתה.
(ראי"ה קוק, מכתי"ק, נדפס בשיחות הרב צבי יהודה, דברים עמ' 282)
הספק בתיקו אם יותר חשוב החריף בפלפול שאינו יודע מתוך חכמתו ופלפולו להגיע לאמת בהלכה, או יותר חשוב מי שאינו כ"כ מפולפל וחריף להקשות ולתרץ אך שוהה בנחת יפה יפה עד שמגיע לאמיתות ההלכה ולפסק דין - נראה לי שאין בזה ספק. מי שמגיע אל האמת בהלכה בשכלו בלא חריפות הוא יותר חשוב לתועלתו ולתועלת אחרים, כי מה שווה הלימוד בתכליתו אם אינו מגיע אל האמת? ואם החשיבות היא החריפות בהצטרפות מדרגת השכל לעצמו בלא תכלית, נוכל לומר שגם הוא חשוב במדרגת השכל, אבל לא במדרגת התועלת שהוא הטוב האמיתי והיסוד.
(רבי בן ציון רפאל פריצי, פתח עינים, כאן)
ר' זירא חריף ומקשה, ופי' "הכותב" דהיה יודע גם לתרץ אבל לא היה יכול לאסוקא שמעתתא אליבא דהלכתא, רבה בר מתנה מתון ומסיק, לא היה חריף כ"כ להקשות ולתרץ מיד, אלא שהיה שוהה ומעיין בנחת עד דאסיק אליבא דהלכתא, הי מנייהו עדיף? תיקו. תחלת המסכת: הורו ב"ד לעבור על אחת מכל מצוות וכו'. וקשה, דאמרינן בחולין [ה ע"ב] דאין ד' מביא תקלה לצדיקים, ו"ד' נצב בעדת א-ל", ואיך יבואו לטעות בדין? ע"ז מתרץ בסוף המסכת: רבה בר מתנה שהיה מתון ומסיק וקיים "הוו מתונים בדין", לכן הוי מסיק ע"פ הלכה "כי אקח מועד אני מישרים אשפוט" [תהלים עה, ג], אבל הב"ד או כהן המשיח שטעו בדין, ודאי שהיו ממהרים לפסוק הדין ולא היו מתונים בדין, לפיכך היו טועין, וזה נעוץ סופה לתחלתה.
(רבי זלמן נתן קיסעלגאף, במיצר, עמ' קפא-קפד)
מדוע יש ספק... הרי זה שהוא מתון ומסיק, לא עולה בתורתו על זה השני שהוא חריף, ואדרבה, לכאורה היה מקום להעדיף את זה שהוא מגיע למסקנת ההלכה מיד מתוך חריפותו? אבל כנראה, שחז"ל פחדו מפני התוצאות המתקבלות רק מתוך החריפות, מפני שיש מקרים, אשר לפום חורפא שבשתא (ב"מ צו ע"ב), ומאידך גיסא, נעים לעבוד עם אדם בעל כשרונות, וגם התועלת גדולה ברוב המקרים, שהוא מגיע אל המסקנה מיד, ולכן הסתפקו את מי להעדיף, את זה המתון שנשמר מאד ביתר זהירות, מהגיע לידי טעות, אע"פ שזה לוקח קצת זמן, וגם איננו מבריק בכשרונותיו, או להעדיף את הכשרוני המהיר בתפיסתו, ואשר ברוב המקרים מצליח.
(רבי כתריאל פישל טכורש, הדרת אפרים, ח"ב, עמ' קע)
מתון ומסיק
מאי דלא דמי לסיני, דסיני נקרא מי שמשנה וברייתא סדורות לו כנתינתן מהר סיני דבקי בכל מקום, אבל מתון נקרא דתיכף לא בקי הוא לאמר מיד, אלא דמיישב מעט מעט ומסיק אליבא דהלכתא.
(רבי משה כץ, אשי משה, כאן)
רש"י - איכא דאמרי דבלשון גנאי קרוי ליה נחמני
רבה סתם הוא רבה בר נחמני. ושם אביו נחמני, כידוע בהרבה מקומות בתלמוד, ונקרא אביי לפי שהיה שם אבי רבו נחמני, ומפני כבוד אביו שלא לקרותו בשמו אפילו לאדם אחר ששמו כשמו, החליף לו שמו וקראו בזה הכינוי אביי, רמז ששמו כשם אביו. ויש אומרים להיפך, שעיקר שמו אביי היה, ועל שם שגדלו רבה בר נחמני בתוך ביתו ולמדו תורה שהיה יתום, השיא את שמו נחמני על שם אביו, וכן פירש רש"י בגיטין... ורש"י ז"ל כתב בסוף הוריות דף יג, דאית דאמרי דבלשון גנאי קרוי ליה נחמני, כלומר עדיין אתה תלמידו של רב נחמן.
(של"ה, תורה שבע"פ, אות כב, כלל יחוסי החכמים, אות יג)
הדרן עלך כהן משיח וסליקא לה מסכת הוריות
ר"ל עכשיו אנחנו בגלות וגם יש קליפות ששולטים בעולם שמהם באה השכחה, אפשר שיטעו בהוראה, אבל אנחנו מתפללים הדרן עלך כהן משיח, ר"ל שתחזירנו אליך לארץ ישראל ויהיה כהן ומשיח, ואז וסליקא לה מסכת הוריות, ר"ל יהיה לה עילוי לדיני הוראות, שלא יש עוד שכחה וטעות, שהקליפות מתבטלים, כמו שאמר הכתוב "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ וכו' ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".
(רבי יעקב חיים סופר, חיים עד העולם, סיום למסכת הוריות, דף נז ע"ב)
מכון הלכה ברורה
פרטים נוספים
ראשי |
מידע |
השיטה |
פרסומים |
דוגמה |
תרומות |
הסכמות |
גלרית תמונות |
בית מדרש וירטואלי
1-8
4-7
ויראה ליישב בהקדים הא דאמרינן בשלהי הוריות מתני ליה רבי לר' שמעון בריה אחרים אומרים אילו היה תמורה לא היה קרב, אמר ליה מי הם הללו שמימיהם אנו שותים ושמותם אין אנו מזכירים, אמר לו אלו בני אדם שבקשו לעקור כבודך וכבוד בית אביך, אמר ליה גם אהבתם גם שנאתם כבר אבדה, אמר ליה האויב תמו חרבות לנצח. ופירש רש"י: אע"פ שהאויב תמו כלומר שמתו מ"מ חרבות לנצח. א"ל ה"מ היכא דאהנו מעשייהו הני לא אהנו מעשייהו, הדר אתני ליה משום ר"מ אמרו כו'.
עוד נקדים הא דאמרינן בפרק חלק [סנהדרין קה ע"ב]: א"ר יוחנן מברכותיו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו, ביקש שלא יהיה להם בתי כנסיות ובתי מדרשות - "מה טובו אהליך יעקב", לא תשרה שכינה על ישראל - "משכנותיך ישראל", לא תהא מלכותם נמשכת - "כנחלים נטיו" וכו'. א"ר אבא בר כהנא, כולם חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות, שנאמר "ויהפך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה" - קללה ולא קללות.
והשתא הכי פירושו דקרא: "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי לא יבא יען אשר שכר עליך את בלעם בן בעור", וכי תימא מה כל המשטמה הלזו לאסור למואב לדורי דורות בשביל ששכר את בלעם לקלל את ישראל, והלא לא אהנו מעשיו וכל דלא אהנו מעשיו גם אהבתם גם שנאתם כבר אבדה. לזה השיב "ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם", כלומר הן אמת שלא אבה ה' לשמוע בקולו, מ"מ "ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה", קללה ולא קללות, וכולם חזרו לרעה, וכיון דאהנו מעשיו, משום הכי "לא תדרוש שלומם וטובתם כל הימים", וכדכתיב "האויב תמו חרבות לנצח".
5-7
6-7
6-11
וראיתי עוד שהקשו, דהנה הא דמתבאר לנו כאן לדבר פשוט דהיכי דלא אהנו מעשיו לא יחשוב לו ה' עון, אין זה דבר ברור, דהנה מצינו במס' ערכין (טז ע"א) דקאמר שם דעל ז' דברים נגעים באים על לשה"ר על שפ"ד וכו', ופריך: איני והא... בגדי כהונה מכפרים, כתונת מכפרת על שפיכות דמים, מכנסים על גילוי עריות, מצנפת על גסות הרוח, מעיל על לשה"ר וכו', ומשני: הא דאהני מעשיו, פירש רש"י: דנתקוטטו על ידו, והא דלא אהני מעשיו. הרי מבואר שגם בלא אהנו מעשיו חטא הוא וצריך כפרה.
ויש שכתבו שדבר זה תלוי במחלוקתם הידועה של אביי ורבא בתמורה (ד ע"ב) האם כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני או לא מהני...
ועתה נוכל לומר כוונה אחרת בדברי רבא שאמר אפילו רבי דענותנא הוא... שאין כוונת רבא להרהר ח"ו, אלא להביא סמך וסעד שגם רבי סובר דאי עביד לא מהני, דהא הבאנו לעיל דדבר זה, אם לא אהנו מעשיו אעפ"כ נחשב לחטא, דבר זה תלוי במחלוקת אביי ורבא, דלאביי דאמר מהני ומטעם דאי לא אהני אמאי לקי, בע"כ דהיכי דלא אהני מעשיו אינו נחשב חטא, אבל לרבא דאמר לא מהני, והטעם דאע"ג דלא מהני מ"מ לקי מטעם דעבר אמימרא דרחמנא, א"כ גם בלא אהני מעשיו חטא יחשב. וא"כ רבא בראותו שגם אחרי שר"ש בריה אמר ליה שאין לו להקפיד על ר"מ משום דלא אהני מעשיו, אעפ"כ לא אמר "אמר ר"מ" רק "אמרו", למד מזה שודאי בא רבי ללמדנו בזה שהוא סובר שגם בלא אהני חטא יחשב, וא"כ הוא סובר בדיוק כשיטתו, דאע"ג דלא מהני, מ"מ לקי משום דעבר על מימרא רחמנא...
ועתה נבוא בע"ה לקשר סוף סדר נזיקין להתחלת סדר קדשים, כי כבר אמרנו דהא דרבא אמר אפילו רבי דענוותנא הוא... רק בא להצדיק את שיטתו דס"ל דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, דהא חזינן שרבי אע"פ שהוא עניו לא חש להא דאמר ליה ר"ש בריה דהא לא אהנו מעשיו, א"כ מוכח שרבי סובר כשיטת רבא, דאף אם לא אהנו מעשיו חטא יחשב כי עבר אמימרא דרחמנא... והנה הבאנו לעיל בשם הריטב"א [יומא נג] דלרבא גם אצל לאו דקדשים אמרינן אי עביד לא מהני ולא בעינן שנה עליו הכתוב לעכב, וא"כ לכאורה היה צריך להיות שכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן פסולים, ולכן משמיע לנו רבי שאינו כן, אלא כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים, ואע"ג שיש לאו דלא יחשב, ולא בעינן קרא מיוחד לעכב, אעפ"כ כשרים.
11
11
11
11-12
כדי לקבל מושג נכון בענין זה עלינו להקדים מה שכבר אמרנו, שמהותו ותפקידו של האדם הוא שעל ידו תבוא ההכרה של התורה שניתנה מסיני, וכי הוא, הנושא דגל התורה, חייב להורות דעת ורוח התורה ולהראות את הדרך נלך בה. ועלינו לדעת כי האדם נברא בתכונות מדות וכוחות הנפש המנוגדים לשכלו...
ואחרי שנתבאר שכל עבודת האדם בדרך לשלמות היא להעמיד את שכלו על מכונו הראשון, שיהא זך ונקי מכל חסרון של נגיעה, ושיוכל לשלוט בשכלו על כוחות נפשו באופן שיפעלו באופן נכון ומסודר כפי הוראת השכל האלקי שבו, ואז יסייעו גם כוחות נפשו לשכלל את השכל ולהרחיבו כיאות, וכשהאדם בא לשלמות כזו אז הוא במצב כפי שנברא בתור צלם ודמות אלקים, ואז כל חכמתו ושיקול דעתו הם בסוג שמים, וכל מה שהוא מחדש במחשבתו הוא בבחינת תורה מן השמים... מצד עצמיות החכמה וקניני שכלו יש בהם ערך של תורה, כיון שהם זכים ונקיים מתערובת של כוחות הנפש ורגשות המדות...
ואחרי שנתבאר לפנינו שכל עבודת האדם לבוא לשלמות ותכליתה להעמיד את שכלו על מכונו האמתי, שיוכל לשלוט על כחות נפשו שיפעלו באופן מסודר כפי הוראת השכל האלקי שבו, נוכל לומר כי בזה פליגי רבן שמעון בן גמליאל ורבנן, חד אמר סיני עדיף וחד אמר עוקר הרים עדיף. מי שאמר סיני עדיף, אחרי שמשנה וברייתא סדורות לו כנתינתם מהר סיני, ובאופן זה נקל על האדם לבוא לבהירות השכל התורני ע"י היסודות שהוא בקי במשניות ובברייתות, ובזה הוא היותר בטוח שיהא זך ונקי מכל חשש של הטעאת השכל, ואז כל חכמתו ושיקול דעתו הם בבחינת תורה מן השמים. וחד אמר עוקר הרים עדיף, אחרי שהאדם זך בשכלו ונקי מכל נגיעה עצמית, ואז כדאי וראוי הוא להיות בבחינת "עוקר הרים", לברר הענינים בהבנה ובעמקות יתירה, כדי להרחיק הענינים מכל צדי הסותר, ואז יצאו עניני התורה בבהירות נכונה כראוי לדעת תורה שהיא חכמת ה' האמתית.
וראיתי בהורה גבר מהגאון בצלאל רינשבורג דתלי בזה, אם נאמר סיני עדיף אז אמרינן דספר תורה עדיף לקום מפניה, אבל אם נאמר דעוקר הרים עדיף, אז תלמיד חכם עדיף, ואיזה ת"ח שיודע לחדש דבר מעצמו, וזה נקרא תורה שבע"פ. וזה ראיה לדברי מהרי"ט [חידושי מהרי"ט, קידושין לג ע"ב] דמתרץ סתירת הגמרא, דרבא קאמר [מכות כב ע"ב] גברא רבה שיודע לחדש דבר בתורה, דבתורה כתיב ארבעים, וגברא רבה עוד גדול מתורה עצמה משום דבצרי חדא.
וזוהי כונת דברי חז"ל (כתובות קג): כי הוו מינצו ר׳ חנינא ור׳ חייא, א"ל ר׳ חנינא, בהדי דידי קא מינצית?! [אי] ח"ו נשתכחה תורה מישראל מהדרנא ליה מפלפולי; א"ל ר׳ חייא, אנא עבד שלא משתכחא תורה מישראל דאייתינא כתנא וכו', שהנקודה העיקרית של מחלקותם הוא בזה, שר' חנינא היה "עוקר הרים" ועמד בעיקר על עמקות התורה, לדאוג אך ורק לבעלי כשרונות שעתידים להיות גדולי ישראל, לפיכך אמר: מהדרנא ליה מפלפולי. לא כן שיטת ר׳ חייא, שאמר שעיקר תשומת לב בחינוך צריך להיות להפיץ את התורה בין כל שדרות העם, לדאוג אפילו לילדים הבלתי כשרוניים, ושיטת רבי חייא נתקבלה כנכונה, כי הלא רבינו הקדוש אמר עליו: כמה גדולים מעשי חייא.
11-12
11-12
11-13
11-13
11-13
11-13
עם כל זה מא"י השיבו על ר"י סיני ורבה עוקר הרים, מי היה היותר זוכה להיות בראש אומתו, שמי שיש לו סדורות ההלכות בפיו יכול ללמד לכל אדם, וכל אדם צריך ללמוד ההלכה ואח"כ יכול לפלפל על איזה דבר. אבל המחודד והחריף אינו יכול ללמד למי שלא למד בתחילה ההלכות והשמועות, ומה לו לפלפל ולחדד השכל אם אין לו חומר השמועות אשר עליהן יסד כח שכלו החרוץ והמחודד.
11-13
בכל החכמות, אין האחרונים באים לבאר דברי הראשונים, אלא כל אחד מוסיף משלו דבר חדש ואינו זקוק לדעת מי שקדמו. לא כן חכמי תורתינו - אנו אין לנו אלא דברי רבותינו... בכל החכמות, האחרונים גדולים מהראשונים, כי הם אספו דברי החכמים הראשונים והוסיפו מה שלא ידעו הראשונים, אבל אצלנו האחרונים קטנים מהראשונים, כי משלהם אינם רשאים להוסיף אלא לבאר דברי הראשונים ולא לחלוק עליהם, יען כי כל החכמות הן כמו נחל, שבראשיתו הוא מצער ואחריתו ישגא מאד, כי יקבל אל קרבו מי נחלים ומי גשמים, אבל תורתנו היא נוזלת ממקורה הראשון, ממה שקיבל משה מסיני, ואין אנו רשאין להוסיף עליה, לכן היא כמעין, שכל שיוסיף להתרחק ממקורו ילך הלוך וקצר, ומימיו הולכים ומתמעטים. הדבר הזה לכאורה ממעט דברי תורה, אבל באמת זה קיומה של תורתנו, מה שאנו שומרים רק מה שמסרו לנו רבותינו (מסורת) ואין אנו מוסיפים משלנו כלום, זה מגין עליה מתערובת דברים זרים וחדשים... וכל חידושינו והמצאותינו בד' אמות של הלכה צריכים לינוק משדי התורה הכתובה והמסורה, משכן האמת השמימית.
סיני עדיף, דאמר מר הכל צריכים למרי דחטיא - האופה עושה מחיטים לחם מעשי צעצועים, המבשל עושה מקמח חטה מיני תרגימא, שימתקו לחיך, אבל את החטה לא הצמיחו ובלעדה לא הצליחו לתת לחם לרעב וממתקים לתאב, כן כל עושי ציצים ופרחים לתורה, כל ממציא שיטה ומחדש הלכה ומפלס נתיב - כולם לדברי רבותינו הם צריכים.
11-13
גם מההיא דפרק מי שמת (דף קמה) יש יותר ראיה לומר דעיקר הרבנות תלוי בבקיאות מלומר שהוא תלוי בפלפול, דקתני ברישא: עתיר נכסין עתיר פומבי זה בעל אגדות, והדר קתני: עתיר סלעין עתיר תקוע זה בעל פלפול דעדיף מבעל אגדות, והדר: עתיר משח עתיר כמוס זה בעל שמועות, משמע דבעל שמועות עדיף מבעל פלפול לפי הסדר שהתחיל. וכן מסיים שם הכל צריכין למרי חטיא כדאומר בסוף הוריות. ומ"מ מן הברייתא אין להביא ראיה, דאיכא למימר דאתיא כמ"ד סיני עדיף, דפלוגתא דתנאי היא בסוף הוריות.
11-13
עתה נבין הסברא של מ"ד דעוקר הרים עדיף. דבאמת יותר ממה שנכתב ונשנה במתניתין וברייתא, יש אלף פעמים יותר מה שלא נשנה בפירוש, ד"ארוכה מארץ מדה". ובזה בודאי עוקר הרים עדיף. ומ"מ שלחו מתמן דסיני עדיף, משום דזה "ודאי" מי שפוסק מתוך המשנה, והחריף שפוסק ע"פ שכלו הוי ספק, משום דפעמים השאינו חריף יבין טפי להלכה מהחריף, כמ"ש "אגב חורפי שבשתא". וראיה דהא בית שמאי היו מחודדין טפי מבית הלל [יבמות יד ע"א], ואפילו הכי כוונו בית הלל להלכה יותר מהם, על כן סיני עדיף. הגם דע"פ רוב החריף יכוון טפי להלכה, כמו שטענו ב"ש "הלכה כמותנו", ואם לא היו ב"ה רובא כנגדן, היה נפסק הלכה כב"ש, מ"מ מעלת סיני עדיף, משום דמה ששנוי בפירוש הוא בקי יותר מעוקר הרים, ומעלת החריף אינו אלא מטעם רובא, ורוב לגבי ודאי הוי כמו ספק, רק התורה לא אסרה במקום רובא להיתר, ובפיקוח נפש לא מחמרינן אפילו כשיש רוב, על דרך משל בחולה ביו"כ, אע"פ שרוב רופאים אומרים דיכול להתענות ומיעוט אומרים דסכנה לו התענית, א"צ לענות נפשו, ולא אזלינן בתר רוב. וזה הטעם דאין עונשין מן הדין (קל וחומר) בנפשות, משום חשש שמא הקל וחומר פריכא הוא, אבל בשאר דיני איסור והיתר לא חששה התורה, דזה הוי כמו רובא מה שאדם דן ק"ו מעצמו, אבל בדיני נפשות לא סמכה התורה שעיקר הדין יהא בנוי על השכל בלבד, שאפשר שהק"ו פריכא הוא. ובזה נבין הפלוגתא אי סיני עדיף או עוקר הרים עדיף. דבסנהדרין סד יש פלוגתא אי "עונשין מן הדין" (ק"ו), מאן דסבר דעונשין מן הדין ס"ל דזה דנתנה התורה לדון בק"ו דזהו מן י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן, אין חילוק בין איסור והיתר לדיני נפשות, משום דגם רוב הוי כודאי, ע"כ סובר דעוקר הרים עדיף, דרוב התורה לא נשנית בפירוש, ע"כ צריכין לעוקר הרים, ומ"ד דסיני עדיף ס"ל דהלכה מחמת חורפא הוי מטעם רוב ומעלת סיני הוי ודאי.
אבל קשה, דקיי"ל דאין הולכין בממון ע"פ רוב [ב"ק כז ע"א], ומ"מ קיי"ל דעונשין ממון ע"פ דין ק"ו? וי"ל דלא דמי דיני ממונות לשאר דינים, משום דאפשר בחזרה, נמצא דנגד החשש שמא ק"ו פריכא היא, יש המעלה שאפשר בחזרה.
והא דקיי"ל דאזלינן בדיני נפשות בתר רובא, זה דוקא במקום שלא יתברר ההיפך, אבל במקום שאפשר להתברר ההיפוך, שם אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב. ולכן בדיני ממונות, דאף אם יתברר ההיפוך יהא אפשר בחזרה, לכן שפיר דנין. אבל אימתי שייך בדיני ממונות חזרה, כל זה אם נאמר דיזכה התובע מטעם יאוש, אז אם יתברר שהיה טעות בדין, אז צריך להחזיר הממון שקבל, אבל אם נאמר כדעת השער משפט [סי' כה ס"ק ב] דמטעם הפקר קא זכי בו, דאז גבי ממונות נמי א"א בחזרה כנ"ל, א"כ למה עונשין מן הדין? ועל כרחך צ"ל דהא דנתנה התורה לדון בק"ו שכך גזרה התורה, דסברת הק"ו אע"פ שבאה מכח השכל אעפ"כ הוי כודאי כל זמן דליכא פירכא, וא"כ אמאי אין עונשין דיני נפשות מן הדין? על כרחך הטעם כטעם שני של המהרש"א ז"ל [סנהדרין סד ע"ב], דלא סגי ליה בכפרה בעוה"ז. והשתא ניחא מה שלא קיבל עליו הרבנות רב יוסף, דאמרינן, ב"ק סו: האי מלתא (אי יאוש קני אפילו אם בא לידו מתחלה באיסורא אי לא קנה) קשי בה רבה לרב יוסף כ"ב שנים ולא איפרקא. והיה מוכרח מזה כרבה דיאוש קנה אפילו אם בא לידו באיסורא, א"כ אז הדין כשער המשפט, ויהא מוכח מזה דעונשין מן הדין בממונות, דדבר הנידון ע"פ סברא הוא דין ודאי ולא מחמת רובא בלבד, א"כ עדיף רבה לראש הישיבה משום דסברתו עדיפא מסברת רב יוסף בזה, משום שהיה עוקר הרים שיותר משנשנית לא נשנית יותר, לכן רבה עדיף, וא"כ לא יכול רב יוסף לקבל עליו הרבנות. ומה ששלחו מתמן כמ"ש אצל ר"ג [רשב"ג - לעיל יג ע"ב]: ניתני לן מר עוקצין וכו', משום דאמרינן בסוף פ"ק דסנהדרין ד"שלחו מתמן" זה ר"א, ור"א לשיטתו ב"ק סח, דיאוש לא קנה, א"כ לדידיה סיני עדיף, אבל רב יוסף סבר מכח קושיה של רבה דיאוש קנה, לכן לא היה יכול לקבל הרבנות.
ומה שאמרו בברכות מה שאמרו לו כלדאי, זה רק להסביר למה לא סליק אדעתא דרב יוסף לתרץ הקושיה של רבה, משום שהיה נגד רצונו, דעכ"פ למיחש בעי. ואעפ"כ תלו רז"ל משום ענוה של רב יוסף, משום דאם היה רודף אחד הכבוד אז לא היה חושש לדברי כלדאי, כמו גבי ראב"ע [ברכות כח ע"א]: לישתמש אינש יומא חדא בכסא דמוקרא ולמחר ליתבר, כדרך הרודף אחר הכבוד. וברב יוסף נתקיים: כל הבורח מן הכבוד הכבוד רודף אחריו, והכבוד המתין לו כ"ב שנים.
11-14
אמנם נראה לפרש כי תורתנו היא כמו החטים, שליהנות מהם צריך לטוחנם ולכתתם, וכדאמרו ז"ל [ברכות סג ע"ב]: "הסכת" - הס ואח"כ כתת. וככה אם האדם לא יפלפל ולא יחלק חלוקות דקות ודקדוקים דקים, לא יועיל לו התורה, וכדאמרו ז"ל [סנהדרין צט ע"ב]: איזהו אפיקורוס - דאמרי מה אהנו לן רבנן, מעולם לא שרו לן עורבא ולא אסרו לן יונה, רבה כי הוי מייתו טרפה קמיה כי הוה מעיין בה טעמא להיתירא, אמר להו תא חזו דקא שרינא לכו עורבא, כי הוה מעיין טעמא לאיסורא אמר להו תא חזו דקא אסרנא לכו יונה. באופן שמתוך הפלפול שהאדם מפלפל ומדקדק בתורה, יש תועלת לאדם, והתורה מועיל לו. לולא כן, יקרה לו ספק בכל דבר, מה יועיל לו התורה? וזה שאמרו [אבות פ"ג משנה יז]: "אם אין קמח", שהוא משל על הדקדוק שבפלפול, "אין תורה, ואם אין תורה" לפלפל עליה ויודע משניות ודיני תורה, על מה יעשו הפלפול?
ונבוא לביאור המאמר עם כוונת דרושנו, שרב יוסף היה בעל מדות טובות ועניו ושפל יותר מכל החכמים, כמו הר סיני שהיה שפל יותר מכל ההרים. אמנם רבה היה חריף בתורה ועוקר הרים ומכשולים גדולים שבה, שהם כהרים, יותר מכל החכמים. ולכן היו קורין לרב יוסף סיני ולרבה עוקר הרים. ובזה פליגי רשב"ג ורבנן איזה מהם עדיף לבחור בענין הנהגת המדינה והנהגת הציבור, ראוי לבחור במופלג במדות או המופלג בפלפול התורה? ולא היה בהם כוח להכריח, עד דשלחו לתמן לא"י והכריחו ושלחו הכרח לדבר, ואמרו סיני עדיף, ירצה, העניו והשפל כסיני ובעל מדות עדיף, יען הוא איש כולל, שכל כוללות העם נהנים ממנו, והאיש הנמנה על הכלל לתועלתם, צריך שכולם יהנו ממנו. והמדות הם כחיטים, שכולם אוכלים פת חיטים ונהנים ממנו, כך מהחכמה ילמדו החכמים, ומהמדות הטובות שלו ילמדו כל העולם, והכל צריכין למאריה חטייא. אמנם הבעל פלפול אין נהנים ממנו רק החכמים, שהם כחפצים ומרגליות שאין נהנים מהם ואין קונה אלא העשירים. ורב יוסף מרוב ענוותנותו הכיר מעלת חריפות החכמה כי רבה היא על מעלת המהות, ולא קיבל עליו, אף שנתנו לו הממשלה, לא קיבלה... ועוד, כיון שראה שהיה מי שאמר שעוקר הרים עדיף ממנו, לא רצה להימנות אם לא ברצון כולם, מכל העם מקצהו, מקטון ועד גדול, ולא רצה לקרות לביתו אומנא, שהוא מין שררה, לנהוג בפני רבה.
11-17
ולישנא דגמרא דייקא הכא, דשאלו רק סיני עדיף דבקי במשנה וברייתא סדורין לו כל כך, דמדקדק דוקא על סידורין, מזה נראה דהעיקר הבקיאות היה עיקר בסידורן, אשר כמעט אי אפשר לעמוד עליו, ואעפ"כ לא אמרו בזה הלכה ברורה, עד דשאלו מתם איזה מהם קודם ושלחו להם סיני עדיף, ולא קודם. ובברכות איתא דשלחו להם איזהו קדים, ושלחו להם סיני קודם. וטעמא בעי, מדוע בהוריות איתא סיני עדיף, ובברכות איתא "סיני קודם"? ויש לחלק בין "עדיף" ל"קודם", ד"עדיף" משמע דלכתחילה עדיף אבל שיש ריוח לזה והיזק לזה, עוד לא נדע איך נעשה, ואף דסיני עדיף אבל לא נוכל לומר דניתן לזה ולא לזה.
ובמשנה הקודמת דסוף הוריות איתא [לעיל יג ע"א]: האיש קודם לאשה להחיות ולהשיב אבדה, והאשה קודמת לאיש לכסות. ומשמע מזה אף דלא ישאר להשני, אין אנו משגיחין בו, רק זה קודם. אבל אצל רבה ורב יוסף דאיצטריכא להו שעתא לא רצו לגמור הדין מי קודם, דבאופן זה יפסיד חבירו. וזה רק בהוריות, דשם עיקר הדין והפלוגתא, אבל בברכות דחזרו ונישנו את הדין, שפיר איתא "סיני קודם". והגמרא אשמעינן גדלותו וחסידותו של רב יוסף, אף דגם לו דחיקא שעתא, לא רצה לקבל על עצמו הנשיאות, כמאמר רב יהודה בב"ק דף ל: האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין, ואמר "שלי שלך ושלך שלך". ובזה השעה עומדת לו, דמלך אחרי רבה עשרים ותרתי ופלגא שנין, כדאיתא בסוף ברכות.
עוד נוכל להביא ראיה דלאו בכל עת אנו משגיחין מי הוא בקי יותר, דבשילהו מסכתא איתא: אביי ורבא ור' זירא ורבה בר מתנא הוי יתבא... איבעיא להו ר' זירא ורבה בר מתנא... תיקו. מזה ראיה אם ליכא אין משגיחין כלל מי הוא בקי יותר. ויש לומר דזה מדייק רש"י ז"ל על סיני: משנה וברייתא סדורין לו כנתינתן מהר סיני. דעיקר תלוי בסידור, אבל אם בקי בכל, אם אין סדורין לו כנתינתן מהר סיני, אין נפ"מ אם הוא בקי יותר. אבל צריכין להבין מה רצה אביי באיבעיא זו ומה רצה לחדש בזה? ונראה דכולהו אמרי כל דאמר מילתא ולא מיפריך להוי רישא. האיך יהיה אם לא יהיה מופרך מאחרים, אבל הוא עצמו יוכל ליפרך הדבר אשר אמר, אם זה מקרי לא איפרך כיון דלא מיפרך מאחרים, או דלמא כיון דמיפרך מעצמו גם זאת מיקרי מיפרך? וזאת היתה שאלתו, דר' זירא חריף, דשום אחד לא יוכל לפריך אותו, אבל הוא עצמו מקשה, ויוכל להקשות על דבריו. אבל רבה בר מתנה יש לו מעלה אחרת, דהוא מתון, אינו חריף כל כך, אבל מסיק אחר ישוב הדעת של זמן מה מסיק אליבא דהלכתא. מי עדיף? אם חשבינן על השתא, הלא ר' זירא עדיף דיודע לפלפל תיכף, אבל אם נחשוב על אחר זמן מה שיצמח מזה אח"כ, יש לומר דרב מתנה עדיף, דמסיק כהלכתא. ולא ידעו להשיב.
ואביי לשיטתו דס"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש [ב"מ כא ע"ב], ורש"י ז"ל פירש: דבר שסתמו יאוש שכשידע שנפל ממנו, וכשנמצא עדיין לא ידעו הבעלים שנפל ממנו, סובר אביי דלא הוי יאוש, דאזלינן בתר השתא, ורבא סבר דהוי יאוש דאזלינן בתר סופו. וכיוצא לזה מצינו בריש פירקין [לעיל י ע"א]: חטאו עד שלא נתמנו ואח"כ נתמנו, דינם כהדיוט, דאזלינן בתר התחלה. וזה ראיה כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. והדרן עלך כהן משיח, דעיקר אנו רואין היכן עמד בשעת עשייה, אם היה הדיוט או נשיא. ולפ"ז אם נאמר דהעיקר דאנו רואים מה שהיה בשעת חטאו, אף שנשתנו אח"כ אין נפ"מ לדידן, נבין בזה להמשיך תחלת המסכת לסוף המסכת. דבריש המסכת [ב ע"א] פליגא שמואל ורב דימי, דללישנא קמא לשמואל עד שיאמרו להם "מותרים אתם", ולרב דימי עד שיאמרו להם "מותרין אתם לעשות". וכאשר אמרנו תלי זה בזה, דאם אנו אומרים דעיקר חשבינן אשר נעשה בעת התחלת, ואין נ''מ מה שיהיה עי''ז אח''כ, מוכרחין לומר כר' דימי, דצריך שיאמר לו "מותרין אתם לעשות", אבל אם אמר להם "מותרין אתם", אף שעי"ז יעשה מעשה, פטורין. בזה סליקה לה מסכת הוריות. ולפי"ז כיון דאנן פסקינין דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, יש לפסוק ג"כ כרב דימי, עד דאמרו "מותרין אתם לעשות". אך יש לומר דבדיינין שאני, דבסנהדרין לג ע"ב בתוס' (ד"ה שעירבן עם פירותיו, בסופו), איתא שם: ויש לומר דמכל מקום חשיב כמו מזיד, שהיה לו לחכם לדקדק בהוראתו ולידע שבעה"ב יערב. לפ"ז נראה דבהוראה שאני דלא כרב דימי.
12
באור העניין הוא, שהחידוש בהאי יומא הוא שהתורה משנה את הגברא, מרוממת את האישיות עצמה למשהו אחר, נעלה יותר. וזה נתחדש רק מכח ה'האי יומא'. אמירתו של רב יוסף היא מיוחדת דווקא לרב יוסף שהיה בבחינת סיני, וא"כ אחרי ששכח את תלמודו, כביכול לא נשאר ממדרגתו דבר, ובכל זאת אומר שבזכות האי יומא שניתנה בו תורה נתרומם ונשאר במדרגתו.
12
12
12
12
עוד הובא בספר הנ"ל: "שמעתי בשם אחד מגדולי האחרונים [עי' הגהת ר' שלמה קלוגר על פרי מגדים, שהובא לעיל], הא דסיני עדיף היינו בדורות הראשונים שהיו לומדים בעל פה, וכל מי שיודע תוספתא או מימרא והלכה היו כולם צריכין לו, כי העוקר הרים אשר יש בכוחו להוציא דינים בפלפולו ונעלם ממנו ברייתא או מימרא, ואילו היה יודע מה שנעלם ממנו לא היה אומר מה שאומר, כי בטעות שחסרה לו הידיעה היה מפלפל על דבר של לא אמת, ולכן סיני עדיף, אבל בדורות האחרונים אשר כל דברי התלמודים והתוספתות ופסקי הגאונים והמפרשים הראשונים הכל מסודרים בדפוס, וכל דברי רז"ל והפוסקים בנקל יכול למצוא את מקומם... ע"כ בזמננו חריף עדיף". והעיר רבינו: "הא דאמרינן סיני עדיף ודאי אינו כגון התנאים הגרסנים שהיו בעיקרם משמשים לידיעת המאמרים בלבד, אלא שהבקיאות היא ג"כ בגודל הבנה הנובעת ממנה, ולא כהא דצנא דמלא ספרי, מגילה כח:, ודגמור זמורתא, ביצה כד., ודרטין תני, סוטה כב., ועדיפותה היא משום יסודיות הבנתה בזיקת קישורה אל מקור התורה בעסקו בה ודבקו, לעומת החריפות שנראית כעומדת ביתרונה בעצמו, ופחותה בזקיקותה לעצמיות התורה ואמתתה, ובזה הא מרי דחיטיא בעצמם, והתורה דיליה היא, וכמו דמהר"ל בנתיבות עולם נתיב התורה פ"ה, שהוא בעל התורה, ודברי חז"ל הקדושים אמתיים נאמנים וקיימים מצד עצמם באמתתה של תורה וערך דרך קדשה, וחלילה לבטלם ולשנותם, ומי יתננו כגדולי ישראל מאורי התורה הולכים בדרכי ראשונים, ועיין להלן עמ' מד ("... הנה אנו רואין מכאן דהפירוש סיני לא מי שיודע את כל הלכות מתורה שבע"פ ואין בכחו לפלפל לשאול קושיות ולתרץ תירוצים ולברר בסברות דברים הסותרים זה את זה... לא שאל אותו [בב"ב כב] הלכה פסוקה אלא בא לנסותו אם יודע לפלפל להביא ראיות ולדחותן, ולדמות מלתא למלתא ולחלק בפלפול וסברא, ובזה היה יודע אם הוא צורבא מדרבנן. ע"כ ודאי ברור הדבר דגם הסיני הוא חריף ובעל סברא, רק העוקר הרים יותר חריף מן הסיני, והסיני יודע יותר הלכות מן העוקר הרים, אבל הבקי היטב בהלכות בלי סברא וטעם יש לו דין עם הארץ...")".
12-13
מה. ושבחו רבנן למאן דגמיר טובא דמגליין ליה טעמי תורה, דכיון דגמיר וידע כמה תניני תני מלתא דקייט ליה ומלתא דמרווח ליה. ומלתא דעמיקא במשנה זו ברורה במשנה אחרת...
מו. ואע"ג דמאן דתני ולא ידע לפלפולי אי זה חדוש ואי זה נולד אתי מיניה דלא תני במתניתין בהדיה, ולא ידע לדמויי ולאפוקי עיקר דיליה ממתניתין, אעפ"כ עדיף ממאן דמפלפל וסביר ולא גמר מאי דתני ולא מאי דאמר, מ"ט, דההוא דגמיר יכיל לאורויי הנהו מדעני דשמעינון הלכה למעשה, וההוא דסביר לא יכיל, מאי טעמא דמאן דלית ליה גמרא מאן נפקי ליה מסברא. אבל מאן דאית ליה גמרא לפום מאי דאמור הוא ולא מהנפקינן ליה מגמרא...
מח. ומשום הכי בהוריות, כי איבעיא להו סיני ועוקר הרים אי זה מהם עדיף, כד איצטריך עלמא לרבה דהוא עוקר הרים ולרב יוסף דהוה סיני, דהא אמרינן [סנהדרין מב ע"א] דקרי אנפשיה "ורב תבואות בכח שור", שלחו מתם סיני עדיף דהכל צריכין למרי חטיא, דזה הוא גמרה.
12-13
12-13
12-13
12-13
12-13
כתב המחבר ביו"ד רמב ס"א, וז"ל: חייב אדם בכבוד רבו ויראתו יותר מבשל אביו. וכתב שם הט"ז סק"א וז"ל: הטור סיים שאביו מביאו לחיי העוה"ז ורבו מביאו לחיי עוה"ב... ומורא רבך כמורא שמים. והקשה בפרישה א"כ מאי יותר מאביו, והא גם באביו כתב רבנו ריש סימן רמ, דכבודו ומוראו ככבוד ומורא ה'? ותירץ יעי"ש. וכתב הט"ז... קשה לי על מה שאמר שאין מורא כמורא רבו, והלא איפכא הוא, דמורא אב הוא יותר, שהרי הוקשה למורא המקום, ממילא נסתר המעלה שאמר כבר ברב. ותירץ דגם ברב מצינו זה, שהרי אמרו חכמים מורא רבך כמורא שמים.
ולענ"ד קשה קושית הט"ז בדעת הטור הנ"ל ממקום אחר, דמצינו דמורא אב היא יותר, והוא לפי המבואר בהוריות... דסיני עדיף דהכל צריכין למרי חטיא... דנמצא לפי"ז דדבר מפורש יש לו מעלה יותר מדבר הנלמד ע"י חריפות ופלפול והיקשים וסברות, וכיון שכן, הנה כבוד ומורא אב מפורש בתורה.... וזהו בגדר סיני, שהרי הפסוקים סדורין ומבוארין לפנינו בהדיא, ואילו מורא רבו לא כתיב בהדיא, ושמעון העמסוני פירש ולא דרש עד שבא ר"ע ולימד "את ה׳ אלקיך תירא" - לרבות ת"ח [ב"ק מא ע"ב]... וא"כ שורת הדין נותן דסיני עדיף, ר"ל כבוד אב שהוא בבחינת סיני, עדיף מכבוד רבו שהוא בבחינת עוקר הרים...
דהנה מה שהסכימו ושלחו מתם דסיני עדיף, ביארו הטעם ואמרו הכל צריכין למרי חטיא. נמצא דרק משום התועלת שיש בסיני ע"כ הוא עדיף, והוה ליה כמו מצוות עשה ד"וקדשתו", שבארנו לעיל שהוא ג"כ מצד התועלת, ומצד הדין כבוד התורה גדול ועולה על כולן, ורק משום התועלת הכהן קודם... ובהדרן למס׳ סוכה כתבתי דמשום הכי יכול הכהן למחול היכי דלא שייך דלא ליתי לאנצויי כמ"ש שם בשם המג"א בסימן קכח [ס"ק עה], משום דוקדשתו הוא רק משום התועלת וע"כ יכול למחול, וא"כ ה"ה הכא, י"ל דמצד שורת הדין, עוקר הרים עדיף כדאמרינן בתמורה טז... החזירן עתניאל בן קנז בפלפולו וכו', וא"כ שכל כך גדול כח עוקר הרים, היה לו להיות קודם, ורק משום התועלת דהכל צריכין למרי חטיא פסקו דסיני עדיף, והיכא שאין הדין כן רק מצד התועלת, כתבנו דיכול למחול, ושפיר עביד רב יוסף דלא קביל ומחל על כבודו.
12-13
אנו צריכים לומר דבעל המדרש הנ"ל סובר דלגבוה אדם אוסר דבר שאינו שלו, וא"כ שפיר נאסרו ההרים אף קודם שעבדו ישראל את העגל. והנה בסוף סוטה איתא "א"ל רב יוסף לתנא, לא תיתני ענוה דאיכא אנא". הרי חזינן דרב יוסף הצטיין במדת הענוה, ולכן בשעה שנתמנה לראש כי אז היה ירא פן תזוח דעתו עליו מחמת שבחרו בו למעלת סיני, וכאילו שזו המעלה עולה על מעלת החריפות ועקירת הרים, ולהוציא זאת מלבו העלה אז את חידושו [ב"ק סו ע"ב] דשינוי השם כשינוי מעשה דמי... ומוכרחים אנו לומר דלגבוה אדם אוסר דבר שאינו שלו [עיי"ש הקשר בין זה לזה], ולפי"ז עומד בתקפו הטעם של המדרש, דלכך לא ניתנה התורה על ההרים כרמל ותבור, משום שנעשה עליהם ע"ז, ואין אנו מוכרחים לומר דאצבע אלקים היתה זאת לתת את התורה רק על הר סיני למען הורות אותנו כי לא במעלת עצמו יוכר גבר, כאשר בארתי במליצת המובן סיני, ורק הוא מטעם של המדרש הנ"ל.
12-13
12-14
וראיתי להכותב בספר עין יעקב מ"ש בשם רב האי גאון ז"ל וז"ל: כיוון דשלחו מתם סיני עדיף והשפיל רב יוסף את עצמו ולא רצה לנהוג שררה לפני רבה, היה חולק לו רבה כבוד ומספיק לו כל צורכו, שאפילו מקיז דם לא היה צריך לקרוא לביתו, לפי שהיו נעשין כל צרכיו מביתו של רבה... שוב כתב וז"ל: והרמ"ה משיג על פירוש רב האי גאון ורש"י ז"ל, והוא ז"ל פירש: כיוון שהשפיל רב יוסף את עצמו ולא רצה לנהוג שררה לפני רבה, הגינה זכות ענוותנותו עליו ועל אנשי ביתו שלא חלה אחד מהם כל השנים אשר מלך רבה, ואפילו אומנא להקיז דם לא הוצרך לקרות בביתו כו' יע"ש. היוצא מדברי רב האי גאון והרמ"ה ז"ל, שרב יוסף לא רצה להיות ראש הישיבה מפני ענווה שלא רצה לנהוג שררה בפני רבה.
והרב המחבר באר שבע הקשה על דבריהם מהא דאיתא שלהי פרק הרואה, דאמרי ליה כלדאי לרב יוסף: מלכת תרתין שנין, פירש רש"י וז"ל: ואמר אם אמלוך תחלה קודם לרבה, אמות לסוף שנתיים שנה. מזה משמע דבשביל שאמרו ליה כלדאי כנ"ל לא היה קיבל עליו להיות לראש ולא מפני ענווה...
ואחר הכניעה הנאותה למעלת תורתו, אומר אני דממקום שבא מוכח להדיא שרב יוסף מפני ענווה דווקא לא קיבל עליו להיות לראש, כמו שפירשו הגאונים ז"ל. וזה בהקדים לשון הגמרא שלהי פרק הרואה הנ"ל: אמר ר' אבין הלוי, כל הדוחק את השעה השעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני השעה השעה עומדת לו, מדרבה ורב יוסף, דרב יוסף סיני ורבה עוקר הרים וכו' אעפ"כ לא קיבל עליו רב יוסף, דאמרי כלדאי מלכת תרתין שנין, מלך רבה עשרים ותרתין שנין, ומלך רב יוסף תרתין שנין ופלגא, כל הנך שני דמלך רבה וכו'. עכ"ל הגמרא יע"ש. פירש רש"י וז"ל: דאמרי ליה כלדאי לרב יוסף מלכת תרתין שנין - אמר אם אמלוך תחילה אמות לסוף שנתיים וכו'. יע"ש.
הנה דברי רש"י ז"ל בעיני קשה להולמם: מי הגיד לרב יוסף שימות לסוף שנתיים, דלמא לסוף שתי שנים מעבירין אותו מנשיאות? ובגמרא דידן לא נזכר שאמרו ליה כלדאי שימות בסוף שתי שנים, ולמה ימות, מה עשה? ועוד, שאם רב יוסף היה מתיירא שימות בסוף שנתיים, יקשה מהיכן נלמד שכל הנדחה מפני השעה השעה עומדת לו, באשר רב יוסף לא שביק נשיאותו מנדבת לבו הטוב, רק מפני אימת המוות וההכרח לא ישובח.
ולולא דברי רש"י הייתי אומר דבמה דאמרו ליה כלדאי לרב יוסף מלכת תרתין שנין, סבר רב יוסף דלאחר תרתין שנין מעברין ליה מן הנשיאות ונקים לרבה תחתיו, דהא דרבה מלך ברישא בודאי לא אמרו ליה כלדאי, כי מאין ידוע להם ענין זה בשלמות כל כך, הלא העיקר בידינו "מאשר ולא כל אשר" [בראשית רבה פרשה פה, ב]? אלא ודאי שלא אמרו רק בסתם שהוא ימלוך שתי שנים ורבה כ"ב שנים, ואם כן, אם לא היה רב יוסף מוחל על כבודו נגד רבה מחמת ענווה, היה לו לומר כאשר אמר ר' אלעזר בן עזריה לדביתהו: לשתמש איניש חדא יומא בכסא דמוקרא וכו' [ברכות כח ע"א]. גם איך לא ירא לנפשו שמא תוך זמן ארוך כזה שימלוך רבה יגרום החטא ח"ו וימות הוא, כי כן דרך השלמים לדאוג בענין זה? אלא בהכרח צ"ל שמפני ענווה יתירה לא השגיח על כל דבר הנוגע אל עצמו, ונדחה מפני השעה מפני ענווה שהיתה בו, לא זולת זה. ובשביל כך השעה עומדת אח"כ, באופן שזכה בשביל ענותנותו שכל הנך שני דמלך רבה אפילו אומנא לביתו לא קרא, כפירוש הגאונים הנ"ל.
היוצא מדברינו דדוקא מדאמרו ליה כלדאי מלכת תרתין שנין מוכח שרב יוסף מפני ענווה יתירה מחל על כבודו נגד רבה, דאי לא אמרו ליה כלדאי מלכת תרתין שנין, הייתי אומר דמה שלא קיבל רב יוסף להיות ראש הוא מטעם שלא רצה להביא את עצמו לידי נסיון בהנהגת הרבנות, מטעם שאמרו חז"ל שהרבנות מקברת את בעליה [פסחים פז ע"ב]. אמנם השתא דאמרי ליה כלדאי שנגזר מן השמים עליו לנהוג עכ"פ רבנות שתי שנים, ובודאי בשביל הנהגות רבנות של רבה לא יוקדם מיתתו רק שיעבירו אותו כנ"ל, א"כ מפני מה לא קיבל עליו להיות לראש? וא"ת מפני שידע מפי הכלדאים שעכ"פ יתמנה לראש משך זמן שני שנים בלי להעבירו מנשיאות, עדיין יקשה איך לא היה ירא לנפשו שמא יגרום החטא כנ"ל? אלא ע"כ צ"ל דמשום ענווה יתירה מחל על כבודו נגד רבה כפירוש הגאונים הנ"ל. וכפי אשר התבאר יתורץ קושית הרב המחבר ב"ש ז"ל...
וכפי דברינו יבואר אצלנו עוד הטעם במה שהשמיט הש"ס פה העניין מה שאמרו ליה כלדאי לרב יוסף, גם לא נזכר פה מספר השנים שמלך רב יוסף, וזה משום דפה לא נחית הש"ס להורות לנו רק הדין דסיני ועוקר הרים הי מינייהו עדיף, גם להורות לנו דרך הישר להתנהג בענווה יתירה, כמו שעשה רב יוסף, ודרך אגב קאמר הגמרא מספר השנים שמלך רבה, והדר מלך רב יוסף, אמנם פרט השנים שמלך רב יוסף והמעשה דכלדאי אין צורך לגמרא להביא פה לענינים כנ"ל. משא"כ בשלהי פרק הרואה, דשם רצה הש"ס להשמיענו דכל הנדחה מפני השעה השעה עומדת לו, מפני כך הוצרך הגמרא להביא המעשה דכלדאי, גם מספר השנים שמלך רב יוסף אח"כ, שמכל עניין זה דווקא מוכח שכל הנדחה מפני השעה השעה עומדת לו כנ"ל...
ונשאר אצלנו עוד לבאר במה שפירש רש"י ז"ל: רב יוסף קרו ליה סיני וכו' אבל לא היה מפולפל כרבה עכ"ל. דיש לדקדק מפני מה לא פירש רש"י כמו כן ברבה שלא היה בקי כרב יוסף?
והנלע"ד בכוונת רש"י ז"ל משום דאיתא בפרק בתרא דיבמות דף קכא ע"ב: ההוא נכרי דהוה קאמר ליה לישראל קטול אספסתא ושדי לחיותא בשבתא וכו' שמעה דביתהו ואתאי לקמיה דאביי וכו', אמר לה רב אדא בר אהבה זיל לקמיה דרב יוסף דחריף סכינא וכו' יע"ש.
הנה מזה נראה להדיא שרב יוסף היה חריף ומפולפל, ואיך קאמר הש"ס הכא רב יוסף סיני וכו'? מפני כך הוכרח רש"י ז"ל לפרש: אבל לא היה מפולפל כרבה.
12-14
12-15
12-16
מיהו כל אלו הקושיות לא קשיין אלא לדעת הריצב"א שבתוס' עירובין דף מ הנ"ל, דמוכח דס"ל דאפילו היכא דפליגי בסברא קיי"ל כסיני לגבי עוקר הרים, דהרי התם פליגי רב חסדא ורב ששת בסברא בעלמא, דרב חסדא סובר דלאו אדעתא דכולהו רבנן אתי, ורב ששת סובר כל דאתי לבי ריש גלותא אדעתא דכולהו רבנן אתי, וא"כ עיקר פלוגתתם תליא בסברא, דמר מסתבר ליה כן ומר מסתברא ליה להיפך, ואפ"ה כתב הריצב"א (בתוס' הנ"ל) דקיי"ל כרב ששת משום דסיני עדיף, א"כ לפ"ז קשה שפיר נימא נמי הכי בכל פלוגתא דרבה ורב יוסף ואביי ורבא כנ"ל. אבל לדעת שאר פוסקים כבר כתוב בס' יד מלאכי סי' תקצו, דהיכי דפליגא בסברא דנפשייהו שם אדרבה קיי"ל כעוקר הרים לגבי סיני, ורק היכי דפליגי בשמועה שם קיי"ל כסיני... ולפי"ז לק"מ.
12-16
שני סוגי חכמים אלה המכונים כאן סיני ועוקר הרים היו מצויים, כפי שיוצא מסוגיית הגמרא שלפנינו, גם בישיבות התנאים שבהן נכתבה המשנה, וגם בישיבות האמוראים שבהן נכתבה הגמרא. על הצורך בשני סוגים אלה ועדיפותם זה על זה, דיבר... רב שרירא גאון באגרתו, ודבריו הם כעין פירוש לבעיה ששלחו מבבל לא"י ותשובתם...
ומאלפים ביותר על המונחים והמושגים סיני ועוקר הרים הצריכים ביאור, הם דברי הירושלמי... פ"ד מסנהדרין ה"א: "א"ר יוחנן, כל שאינו יודע לדון את השרץ לטהרו ולטמאו מאה פעמים אין יכול לפתוח בזכות... תלמיד ותיק היה לר"מ והיה מטהר את השרץ ומטמאו מאה פעמים. אמרין ההוא תלמידא לא הוה ידע מורייה. אמר ר' יעקב בר דסאיי דההוא תלמידא קטוע מטורא דסיני הוה". נראה שהביטוי "קטוע מטורא דסיני" שקשה להולמו יש לו דו משמעיות: רחוק מהר סיני, היינו מבעל שמועות מכוונות, ומפורק מהר סיני, היינו שהוא מפרק הרים...
ומפני מה לא קיבל רב יוסף על עצמו את החלטת השולחים משם? דבר זה לא נתפרש בגמרא. מלשון "ואפילו הכי", וממה שכתוב אחרי זה "וכל שני דמלך רבה רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא חליף", יש להסיק שעשה כן מחמת ענוותנותו, וכפי שראינו בסוף מסכת סוטה. אבל באגרת רש"ג [מהד' לוין, עמ' 85-86] הדברים מפורשים יותר: "ורבה ורב יוסף דהוו בפומפדיתא בהדיה דרב יהודה, כל חד וחד אמר לחבריה: מליך את, ולא קבילו על נפשייהו רבנות למהוי רישא, כדמפרש בסוף מסכת הוריות ובסוף מסכת ברכות, דרבה ורב יוסף איצטריכא להו שעתא, שלחו מתם רב יוסף קדים דהוא סיני והכל צריכין למרי חטיא, ואפילו הכי לא קביל עליה רב יוסף דאמרי כלתאי לאימיה דמליך רב יוסף תרתין שנין ופלגא" וכו'. וכבר דן בזה הרב חיד"א בספרו שער יוסף להוריות על אתר, וכתב: "אפשר דעיקר מילתא דרב יוסף דלא קביל היינו משום ענותנותיה כדמעיקרא (הכוונה, קודם ששלחו שאלתם לא"י), אלא דהוה יהיב טעמא דכלדאי כי היכי דלא ליטרדוהו"...
המעשה בשני זוגות החכמים, אביי ורבא (הבבליים) ורבי זירא ורבה בר מתנה, הביא את בעל דורות הראשונים [ח"ב רלז ע"ב] לומר "כי המתיבתא לא בחרה... את האחד לראש מתיבתא כמו שנעשה שם בכל הזמנים, כי אם בחרו שנים מבבל ושנים מהבאים מארץ ישראל והם עצמם הכריעו הדבר ביניהם". אבל נראה ששני ר' זירא היו. ועל רבה בר מתנה כותב גם בעל דוה"ר [שם רלא] "קרוב בעיני מאד שזהו ר' אבא השני".
מלשון "כל דאמר מילתא ולא מפריך להוי רישא", משמע לכאורה שהעדיפו את החריף על הבקי, היינו לא כפי ששלחו מתם. אבל לפי זה עלינו לומר שאביי היה החריף לגבי רבא, ולא כן פירש רש"י בעירובין כט, א, שכתב על רבא: "ולא היה בימיו עוקר הרים כמותו", ועל אביי בערכין ל, ב: "דרשן ובקי", אע"פ שבשני המקומות הללו משתמשים אביי (ערכין שם) ורבא (עירובין שם) באותו ביטוי: "הריני כבן עזאי בשוקי טבריה". לפיכך כתב בעל "באר שבע": "כל דאמר מילתא ולא מפריך, כלומר שמשנתו סדורה". והרב חיד"א כותב שהרב בעל "באר שבע" סותר את עצמו בפירושו לסוטה מה, א. ועצם הביטוי "לא אפריך" מראה על חריפות. וזה שלא פסקו כאביי אלא ביע"ל קג"ם ובכל השאר הלכה כרבא מחזק את הפירוש שאביי הוא העוקר הרים ורבא הוא הסיני. ובזה יובן הקשר בין המחלוקת של רשב"ג ורבנן אם סיני עדיף או עוקר הרים עדיף עם המעשה בראשי ישיבת פומפדיתא, שפסקו הלכה כסיני למרות העובדא שגבה ראשו של אביי.
12-17
וזה נעוץ לתחלת המסכת: הורו ב"ד לעבור על אחת מכל המצוות. והנה בוודאי הב"ד היו הנבררים מן חכמי ישראל בתורה ובתבונה, א"כ איך יטעו באיסור חמור? אך יען שהם חריפים ומפולפלים ביותר, יש לחוש לחורבה, כמו האי תלמיד שהיה יכול לטהר השרץ בפלפולו, ואגב חריפתא שבשתא, שלא יעיינו היטב ולא יהיו מתונים בדין. וזה שמסיים מתון ומסיק מאי, ופשיט ליה תיקו, שבמסיק תהא קאי קיום הלכה, והיא עדיף מחריף. והראיה, כי "הורו ב"ד לעבור" כו׳, וזהו היה הסיבה, לפי שהם חריפים ולא מתונים לאסוקי שמעתא כהלכה.
12-17
וכתב ע"ז הישרש יעקב וז"ל: ולדעתי נראה דלא קשה מידי, דזה דאמרינן סיני עדיף הוא דוקא לענין לאותוביה ברישא, משום דהכל צריכין למרי חטיא, דכל מי שיודע יותר ברייתות ושמועות עדיף, דאי לאו הברייתות ושמועות חכמים א"א לו לדון כלל, אבל כשהבקי הציע את הברייתא או השמעתא, והחכמים נושאים ונותנים בה, אז בודאי עוקר הרים עדיף, מפני שהוא מעמיק בהבנת הברייתא ומוצא לה טעמים וסברות ומוציא ממנה דינים והלכות וממילא מתרחב ומתרווח שמעתא, משא"כ בכוח הבקי לעשות, ולא רק ברייתות ושמעתות אלא שגם משניות שכל אמורא צריך לדעת אותן, לולא החריף ובעל סברא וטעם לא היו יכולים להשתמש בהן ולהוציא מהן דינים והלכות, כמו שמצינו פעמים רבות בגמרא, כשאמר אחד התלמידים לרבו "רבי, ולאו משנתנו היא זו", השיבו "אי לאו דדלאי לך חספא לא משכחת מרגניתא תותא" (ב"מ יז, יבמות צד, מכות כא). ועוד הרי שאלמלי הטעם והסברא שאמר הרב בהלכה ידועה, לא היו יכולים התלמידים והחכמים להשתמש גם עם המשנה ולא הבינו אותו. ומסופר (ב"מ פד) בעובדא דרבי יוחנן עם ר"ל, דנח נפשיה דר"ל, והוי קמצטער ר' יוחנן בתריה טובא, אמרו רבנן מאן ליזל ליתביה לדעתיה, ניזל ר"א בן פדת דמחדדין שמעתיה, אזיל ותיב קמיה, כל מילתא דהוה אמר ר"י, א"ל תניא דמסייעא לך, א"ל את כבר לקישא?! בר לקישא כי הוה אמינא מילתא, הוי מקשה לי עשרין וארבע קושייתא ומפרקינא ליה כ"ד פרוקי וממילא רווחא שמעתא, ואת אמרת תניא דמסייע לך, אטו לא ידענא דשפיר קאמינא? הרי אע"פ שר"א בן פדת היה חריף כמו שאומר שם דמחדדין שמעתיה, והראיות שהביא לר"י לא היה סתם ראיות מברייתות מפורשות, דלזה ר"י שהיה מצוין גם בבקיאות גם בחריפות כמו שמפורסם היה אומר לו לר"א "לא צריכנא לך", ולא היה רבי אלעזר פועל כלל בראיות שהביא מברייתות ומשמעתתות מה שידוע היטב לר"י רבו, וע"כ שר"א הוציא את ראיותיו מהברייתות ע"י טעם וסברא, אלא דר"י לא נח דעתו מזה, דר"ל הוה חריף טובא מר"א וע"י קושיות רווחא שמעתתא יותר מע"י סיעתות כמו שמחייב טבע הדבר. עכ"פ חזינן דעוקר הרים עדיף במה שהוא מעיין ומדייק טובא ומוציא עי"ז דינים והלכות ע"י שרווחא שמעתתא, ואמאי מסיק הגמרא הכא דסיני עדיף? ועל כרחך שהדברים אמורים רק לענין להיות ריש מתיבתא, דבזה לבד סיני עדיף, כי בלא ידיעת הברייתות והשמועות אי אפשר להתחיל כלל, אבל לענין להיות מסיק שמעתתא אליבא דהלכתא, החריף עדיף. וכשחולקים שני חכמים, האחד חריף והשני בקי, נהי שבלי הבקי לא היה החריף יודע את השמעתתא, אבל כיון שהבקי כבר הציע לפניו את השמעתתא, הוא בעה"ב בה כמו הבקי, ואם הבקי חולק עליו ומביא ראיות לחזק את דעתו הוא, הנה החריף ע"פ כח החילוק והסברא הוא מחלק בין הנושאים ומברר את דעתו עכ"ל.
אמנם לענ"ד יש לדון בדבר, כי מצינו בסנהדרין (מב ע"א) הא דכתיב במשלי (כד) "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה" - אמר רבי אחא בר חנינא אמר ר' יוחנן, במי אתה מוצא מלחמתה של תורה? במי שיש בידו חבילות של משנה, קרי רב יוסף אנפשיה "ורב תבואות בכח שור". ועיין פירוש רש"י על מלחמתה של תורה:... ולעמוד על בוריה ועל עיקרה, לא כאדם המפולפל ומחודד ובעל סברא ולא למד משניות וברייתות הרבה, כי מהיכן יתגלה הסוד? אלא בבעל משניות הרבה, שאם יצטרך לו טעם בכאן, ילמדנו מתוך משנה אחרת, או אם יקשה לו דבר על דבר יבין מתוך משניות הרבה שבידו הא מני פלוני היא, ששמענוהו במקום אחר אומר כך עכ"ל. הרי רואים שהיסוד התורה תלוי בבקיאות ולא בחריפות. וכן הלכתא כרבי יוחנן לגבי ר"ל אף כי מצינו בש"ס סנהדרין (כד): והאמר עולא הרואה את ר"ל בביה"מ כאילו עוקר הרי הרים וטחנן זה בזה, מ"מ לא קבעו הלכה כר"מ כדאיתא בעירובין (יג): אמר ר' אחא בר חנינא גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדור של ר' מאיר כמותו, ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו שלא יכלו חברו לעמוד על סוף דעתו, שהוא אומר על טמא טהור ומראה לו פנים, על טהור טמא ומראה פנים. וכן אמרו שם אודות ב"ש וב"ה, שיצאה בת קול אשר אלו ואלו דברי אלקים חיים, ומ"מ הלכה כב"ה משום שהיו נוחין ועלובין אע"ג דב"ש מחדדי טפי.
לכן נלע"ד לומר, דבספר זקוקין דנורא על התנא דבי אליהו (דף טו) מביא בשם הריטב"א ששאלו רבני צרפת על המאמר הזה, האיך אפשר שיהיו שניהם דברי אלקים חיים זה אוסר וזה מתיר, ותירצו כי כשעלה משה למרום לקבל התורה נראה לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט פנים להיתר, ושאל הקב"ה על זה, ואמר שיהיה זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור ויהיה הכרעה כמותם עכ"ל. מבורר שבעת נתינת התורה היה באופן שהראה להם דרך החדוד והפלפול ולא ההלכה חתוכה כמו שהיא, ואח"כ נותן לחכמים ההכרעה...
וא"כ תורתו של ר"מ תורת אמת היתה בפיהו, שהראה להם על כל דבר של טהרה פנים טמא ועל כל דבר של טומאה פנים טהור, והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני, וכיון שזאת היא עיקר תורת משה. וכן מצינו בסנהדרין (יז ע"א): אמר רב יהודא אמר רב אין מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ מן התורה. אך הישיבה האחרונה שהכריעו את הדברים כמבואר ברש"י בכמה דוכתא, שההלכות נקבעו בהישיבה האחרונה, קבעו הלכתא לפי דעתם והכרעתם, וירדו סוף דעת כל אחד ואחד, וראו שדעת רב באיסורא עדיף ושמואל בדינא, וכן בפלוגתת רבה ורב יוסף.
נראה לאמר דד' אמות של הלכה כרב יוסף שהיה סיני, ושלחו מהתם דסיני קודם, כדאיתא בשלהי מס' ברכות שהכל צריכין למרי דחטיא, ובתי מדרשות הוא סתם לימוד, כרבה דהוי עוקר הרים...
אולם עפ"י יסוד הזה יקשה מאביי, דכאן במסכת ברכות הנ"ל דאמר: מריש הוה גריסנא וכו' לא הוה מצלינא אלא היכי דגריסנא, א"כ ס"ל דסיני עדיף כיון דפסק כעולא דאמר אין לו להקב"ה וכו', ובסוף הוריות בעי שם אביי ר' זירא ורבה בר מתנה הי מינייהו עדיף, רבי זירא חריף ומקשי ורבה בר מתנה מתון ומסיק מאי תיקו. ומאי קאבעיא ליה, והלא בברכות ס"ל כדעולא הנ"ל שהוא להסיק אליבא דהלכתא?
12-17
ונלע"ד בס"ד ע"פ מ"ש העו' בבא מציעא דף נט ע"ב, על מחלוקת רבי אליעזר ורבנן בתנורו של עכנאי, ויצאה בת קול, ואמר רבי יהושע "לא בשמים היא". והקשו התוס' והא דאמר בפ"ק דיבמות דהלכה כב"ה משום דיצאה בת קול, ותירצו שאני הכא שבא לחלוק על דברי תורה, דכתיב "אחרי רבים להטות", אבל התם אדרבה בית הלל רובא אי לאו משום דהוה מספקא לן אי אזלינן בתר רובא משום דב"ש הוו חריפי טובא. עכ"ל התוס'. נמצא דהספק היה אי אזלינן בתר החריפות או בתר אליבא דהלכתא שהם הרוב, ואתא בת קול ופשיט דאזלינן בתר הרוב שהם אליבא דהלכתא. והלכך הכא נמי גבי רבה ורב יוסף, שרבה היה חריף ורב יוסף היה בעל שמועות שהם הלכות, פשטו להו תמן שרב יוסף עדיף מפני שהכל צריכים למרי חטייא, שהם ההלכות. אבל גבי רבי זירא ורבה בר רב מתנה, אע"ג שרבי זירא הוה חריף ודומה לרבה, אבל רבה בר רב מתנא לא הוה כמו רב יוסף, שרב יוסף הוו השמועות מזומנות אצלו ומשיב לכל שואל תיכף ומיד, אבל רבה בר רב מתנא עד שיהיה מתון ומסיק ולא תיכף ומיד, ולפיכך נסתפק להו והניחו בתיקו, כי אפשר שהם שווים.
וזה שהניח המסדר מעשים אלו סוף מסכתא זו, לפי שכל המסכת מדברת על הוריות הוראה בטעות, ובא לרמוז אל מה שכתבתי לעיל כי ע"י הענווה אם האדם יהיה עניו ינצל מן הטעות ויתכוון אל האמת, ופוסקים לו גדולה מן השמים, כמו שמצינו גבי אביי, ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים.
12-17
אלא דלפי זה, אם נאמר האי כללא כשיטת הירושלמי, על כרחך צריך לומר ג"כ במתניתין [לעיל יג ע"א] נמי כן, דחשיב שם המעלות דאחד קודם לחברו, כהן קודם ללוי לוי לישראל וכו' עד אבל אם היה ממזר ת"ח וכה"ג עם הארץ, ממזר ת"ח קודם לכה"ג ע"ה. ולשיטת הירושלמי צריך לומר דממזר ת"ח קודם היינו דוקא היכא דהכה"ג היה ע"ה, אבל אם הכה"ג היה ג"כ ת"ח אבל הממזר היה ת"ח יותר גדול ממנו, אז הכ"ג קודם כיון דגם הוא ת"ח אף דהממזר ת"ח יותר גדול ממנו, אבל לזה יש לו המעלה דהוא ג"כ כ"ג... והרמב"ם בפירוש המשניות בהוריות לא אמר כן, ואף בכה"ג היכא דהכ"ג יש לו ג"כ חכמה אך הממזר יותר גדול ממנו בחכמה, הממזר קודם. ולפי שיטתו הכא ג"כ גבי סיני ועוקר הרים נמי כן הוא, דאף אם החריף ג"כ הוא בקי, אבל אינו בקי כל כך כמו הסיני, הסיני קודם. וא"כ לפי שיטת הרמב"ם לא נוכל לתרץ כן, והדרא הקושיא דמביא מעשה לסתור. ובאמת היה קשה לי על שיטת הרמב"ם, דמנ"ל להרמב"ם לפרש כן ולסתור דברי הירושלמי, ובתלמוד שלנו לא מצינו שיאמרו לא כהירושלמי, אדרבה הא מהסוגיא משמע ג"כ כהירושלמי...
אבל אחרי כן ראיתי דהרמב"ם צדק מאד, דמתלמוד שלנו מוכח דלא כשיטת הירושלמי, דאם נפרש כשיטת הירושלמי, דמשום הכי אמרו דמאן דאמר מילתא ולא מיפריך להוי רישא כיון דכולם היו בקיאין ולכן אזלינן בתר החריף, א"כ יקשה מאי מבעיא להו בסמוך ר"ז ורבר"מ הי מינייהו עדיף, ר"ז חריף ומקשה ורב"מ מתון ומסיק, הא בכה"ג לכו"ע החריף עדיף כיון דהוא ג"כ בקי? אלא משמע מזה דתלמודא דילן סבר דאם אמרינן דסיני עדיף מהחריף, אף היכא דהחריף ג"כ בקי אלא שאינו בקי כל כך כהסיני, דהסיני עדיף. וזהו דמבעיא להו דבכה"ג היכא דשניהם בקיאים ואחד חריף מי עדיף, וזה סלקא בתיקו בתלמודא דידן, ולא כהירושלמי דפשיט להו דבכה"ג החריף עדיף. ותרצתי בזה קושית הגאון בעמ"ח ספר גור אריה, מובא בהגהות מצפה לאיתן, שהקשה מאי מבעיא לו הי עדיף, והא מסקינן לעיל דסיני עדיף? ותירץ דהיינו דוקא כדיסיק שמעתא אליבא דהלכתא. וקשה לי על תירוצו, דהא הכא נמי מסיק שמעתא אליבא דהלכתא, דרבה בר מתנה היה מתון ומסיק, ופירש רש"י דרב"מ לא היה חריף כל כך, אלא מתוך שהוא שוהא ומעיין יפה יפה מסיק אליבא דהלכתא. וא"כ כיון דרב"מ נמי היה מסיק אליבא דהלכתא, א"כ אמאי לא מפשיט מלעיל דאמרינן סיני עדיף? אבל לפי מה שכתבתי אתיא שפיר, דלא יכול למפשיט מלעיל, דר"ז היה ג"כ בקי אלא דלא היה בקי כל כך כרב"מ, וזה היה חריף, אפשר לומר דכה"ג החריף עדיף, ומשום הכי מבעיא להו. אבל חזינן מזה דהתלמוד שלנו לא סבר כשיטת הירושלמי בזה, דפשיטא להו דבכה"ג החריף עדיף. ומהכא לקח לו הרמב"ם לפרש ג"כ במתניתין דאף דהכ"ג ג"כ ת"ח, אך אינו חכם כל כך כהממזר, דהממזר קודם. ואף דבהגמרא עלתה זה בתיקו, וא"כ מנ"ל להרמב"ם לומר בפשיטות דהממזר קודם ולא אמרינן דיהא ספק בזה כמו גבי סיני ועוקר הרים, אבל זה לא קשה כלל, דהא גבי ממזר וכ"ג ילפינן זה מקרא, וא"כ כל זמן דאין לנו ראיה אחרת דהכ"ג קודם, אמרינן דהממזר קודם. אבל הכא גבי סיני ועוקר הרים, דהא דאמרינן דסיני עדיף הוא מטעם סברא בעלמא ואין לנו קרא על זה, ולכן בכה"ג דיש לומר ג"כ סברא לאידך גיסא, ולכן עלתה זאת בתיקו.
והשתא לפי זה, לשיטת תלמודא דידן דמוכח דלא סברי כשיטת הירושלמי, הדרא קושיתי לדוכתה, דהאיך מביא ראיה לסתור מסקנת סתמא דגמרא דסיני עדיף? ועוד קשה לי, כיון דמסיק הגמרא לעיל דסיני עדיף, א"כ אמאי באמת קביל רבה השררות, כיון דמן הדין היה מגיע לרב יוסף, ואף דר"י מחל על כבודו, אבל מ"מ היאך קיבל רבה עליו מה שלא הגיע לו מן הדין? ועוד הקשה בספר באר שבע... כיון דמסקינן סיני עדיף, א"כ אמאי בכל מקום הלכה כרבה לגבי רב יוסף?... ולכן נראה לי לפרש...
דהמהרש"א בסוף הוריות מפרש דמפני כך המשילו חז"ל רב יוסף לסיני ורבה לעוקר הרים, ואמרו סיני עדיף, מפני שהר סיני היה נמוך ושפל, וההרים האחרים היו גבוהים ורמים, ובשביל גבהותם ומעלתם חשבו שהתורה תנתן עליהם, ולכן התגאו מראש, וכמו שאמרו חז"ל על הפסוק (תהלים סח, יז) "למה תרצדון הרים גבנונים ההר חמד ד' לשבתו", יצתה בת קול ואמרה: למה תרצדו דין עם סיני, כולכם בעלי מומים אתם אצל סיני (מגילה כט.). והנמשל הזה דומה לרב יוסף, שלא היתה בו מעלת החריפות, וכל מעלתו היתה התורה שניתנה עליו, ובשביל כך בחר הקב"ה באמת בהר סיני, להראות ולהוכיח כי אין יתרון לחריף ועוקר הרים כי המעלה של עצמו אינו כלום. אולם בבראשית רבה (פ' צט) איתא טעם אחר מדוע ניתנה התורה רק על הר סיני ולא על שאר ההרים כמו כרמל ותבור, לפי שעל כולם נעשה ע"ז על ראשיהם, אבל על הר סיני לא נעשה עליו ע"ז. והקשו המפרשים על זה, דאיך יתכן דנאסרו ההרים משום דנעשה עליהם ע"ז, הא מחובר לקרקע אינו נאסר, מדכתיב "אלהיהם על ההרים" - ולא ההרים אלהיהם.
ונראה לי לתרץ קושיתם בפשיטות, דהא במס' ע"ז דף מז בעי רמב"ח אם יש נעבד במחובר לגבוה, דאע"ג דאמרינן דלהדיוט אינו אסור נעבד במחובר, אבל לגבוה איך הוא הדין? ורבא פשוט לאיסורא ורב הונא בריה דר"י פשיט להיתרא. וגם רבה סבר ג"כ דיש נעבד במחובר לגבוה. וא"כ להנך דסברי דיש נעבד במחובר לגבוה, שפיר נוכל לומר דהטעם הוא דניתנה תורה על הר סיני משום דעל כל ההרים נעשו ע"ז ועל הר סיני לא נעשה ע"ז. ואע"ג דנעבד אינו אסור במחובר, זהו דוקא להדיוט אבל לגבוה כנתינת התורה אסור גם מחובר. אבל להנך דסברי דאף לגבוה אינו אסור נעבד במחובר, לא נוכל לומר הטעם דניתנה התורה על הר סיני משום דלא נעשה ע"ז עליו, הא אף אם גם נעשה עליהם ע"ז ג"כ לא נאסרו. ועל כרחך צריך לומר הטעם כמו שאמרו בגמרא, משום דהר סיני היה קטן, ולהראות כי אין יתרון לחריף ועוקר הרים, כי המעלה של עצמו אינו כלום. ונוכל לומר דהמאמר בהמדרש רבה עם המאמר במס' מגילה מחולקים בהאי דינא אם נעבד אסור במחובר לגבוה או לא.
ולפי"ז הא דמסיק הגמרא כאן דסיני עדיף לאו אליבא דכו"ע הוא, ובמחלוקת שנויה, דהכרעה דסיני עדיף הוא דוקא להך מ"ד דסבר דנעבד אינו אסור במחובר אף לגבוה, לדידיה על כרחך צ"ל הטעם דסיני עדיף. אבל להך מ"ד דסבר נעבד אסור במחובר לגבוה, לדידיה אין ראיה כלל דסיני עדיף, והא דניתנה התורה על הר סיני משום דלא נעשה עליו ע"ז. והשתא לפי זה אתיא שפיר הסוגיא הכא, דהא רבה גופה סבר דנעבד במחובר אסור לגבוה, וא"כ לדידיה אין שום ראיה דסיני עדיף, ולכן רבה לשיטתו שפיר קביל עליה הנשיאות, וגם רב יוסף משום הכי מחל על כבודו, כיון דלשיטת רבה באמת אין שום ראיה דסיני עדיף. ולא קשה ג"כ מ"ט פסקינן בכל מקום כרבה לגבי רב יוסף, כיון דסיני עדיף, דהא באמת לרבה לשיטתו אין ראיה דסיני עדיף. ולא קשה ג"כ אמאי הביא מעשה לסתור, דאין זה מעשה לסתור, דהא דאמרינן דסיני עדיף היינו דוקא להך מ"ד דסבר דנעבד במחובר אינו אסור אף לגבוה, ורבא הא סבר ג"כ דנעבד במחובר אסור לגבוה, ולכן אמר לאביי נחמני פתח, כיון דדידיה לא איפרוך והוא חריף יותר מהם. וגם קושית הגור אריה מתורץ, דלכן אבעיא להו ר"ז ורב"מ הי מינייהו עדיף, ואף דאמרינן לעיל סיני עדיף, היינו להך מ"ד דנעבד אינו אסור במחובר לגבוה, אבל הם דסברי דנעבד אסור במחובר לגבוה, אין ראיה דסיני עדיף, ולכן מבעיא להו הי מינייהו עדיף.
ועוד יותר נראה לי לומר דאבעיא זו יכול להיות גם להכרעת הגמרא דלעיל דסיני עדיף, ואפ"ה לא פשיט להו מלעיל דסיני עדיף, משום דשאני הכא דהחריף היה ג"כ בקי במקצת, ומספקא להו אם נאמר כהירושלמי דבכה"ג החריף קודם, או אף בכה"ג הסיני עדיף. ומעובדא דאביי ורבא וכו' לא נוכל למפשט, דאפשר לומר דהם לא סברי כלל הך כללא דסיני עדיף, אלא אדרבה עוקר הרים עדיף אף דאינו סיני כלל.
12-17
היוצא לנו מדבריו הקדושים דתרוייהו הוי סלקא להו שמעתייהו אליבא דהלכתא, אלא ר׳ זירא הוה ידע מיד לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא, ורבה בר רב מתנה אחר העיון היטב היה מסיק שמעתא אליבא דהלכתא... ומאי קא מבעיא להו, דודאי ר' זירא עדיף? אלא נראה דמהך עובדא גופא נפל להו האי ספיקא, דכולהו איפריכו לבר מאביי, וגם ר' זירא אפריך, ועד השתא לא היה שום ספק דר׳ זירא עדיף, כיון דע"י חריפתיה הוה מסיק שמעתא אליבא דהלכתא מיד ולא אפריך מעולם, אבל כעת דאפריך ר' זירא, א"כ איגלי מילתא דע"י חריפותא אפשר לטעות ולבא לידי מכשול, דלפום חורפיה שבשתא, ואפשר דע"י שהוא רגיל ע"י חריפותיה לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא מיד יסמוך על זה ויבוא מכשול על ידו. ורבה בר רב מתנה דאיפרך אין שום חשש, דהא הכא היה צריך לומר מיד, לכן אפריך, אבל ר' זירא שדרכו תמיד לאסוקיה שמעתיה מיד אליבא דהלכתא, וכעת שהיה צריך לאותו דבר בודאי היה מעיין לפום חריפותו, דלא ליהוי עליה פירכא, א"כ נראה דאין לסמוך על החריפות, אלא צריך להיות מתון לאסוקיה שמעתא אליבא דהלכתא, ולא לסמוך על החריפות, א"כ אין נפקא מינה בין ר' זירא לרבה בר רב מתנה, דהא בהא דהי מנייהו עדיף אינו אלא נפקא מינה היכי דמתרמי כזו דמצטריך עלמא לחד מנייהו, הי מנייהו עדיף, אבל כעת נראה דאין לסמוך על חריפות, הוי תרוייהו שוין אלא ימנו לראש עליהם היכי שדרכו להיות מתון לאסוקיה שמעתא אליבא דהלכתא, ולא יבוא שום מכשול על ידו.
אבל אפשר לומר דאפילו הכי ר׳ זירא עדיף, דאין לחוש שיבא לידי מכשול, כמו דאיתא בבבא בתרא קלג ע"א... ופי׳ רשב"ם... אני יודע בך שמעולם לא באת תקלה על ידך בדין, שהרי עכשיו זימנני לי הקב"ה קודם שהגעת להוראה ולא נכשלת. עכ"ל רשב"ם. א"כ אפשר לסמוך על זה דלא יבוא שום מכשול ע"י ר' זירא, שהקב"ה מזמין ת"ח שאפילו לעיתים רחוקות ע"י חריפותיה יטעה בדין, לא יבוא לידי מכשול, שהת"ח מזכירו, או באופן אחר הקב"ה ממציאה לו שלא יבוא לידי מכשול. אך אפשר לומר דאין לסמוך על זה, דרבא לשיטתו בהא דפסחים סד ע"ב... למסמך אניסא, אביי אמר ננעלו תנן, כמה דעיילו מעלו וסמכינן אניסא. רבא אמר נועלין תנן ולא סמכינן אניסא. כל זה הוה מספקו להו לאביי ורבא וסלקא בתיקו, דבודאי אביי ורבא הוי בעלי האיבעיא דרבי זירא ורבה בר רב מתנה, דעלייהו דידהו הוה מספקא להו, לא אמרו דבר, דנוגעין בדבר הזה הוו.
כל זה כתבתי לפום רהיטא ולחידודי בעלמא, ולשיטת תוספות הרא"ש. אבל ראיתי בהכותב על עין יעקב, בסוף הוריות, בשם הרמ"ה, שכתב על ר' זירא חריף ומקשי: מתוך פלפולו היה יודע להקשות ולתרץ, מידי לא הוי ידע לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא. רבה בר רב מתנה מתון ומסיק, כלומר לא היה מפולפל וחריף כל כך להקשות ולתרץ מיד, אלא היה שוהה ומעיין בנחת יפה יפה עד דהוה סלקא ליה שמעתא אליבא דהלכתא. עכ"ל שם בשם הרמ"ה. ולכאורה צריך ישוב לפי זה, כיון דלא ידע לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא מתוך חריפותיה, ורבה בר רב מתנה מתוך שהיה מתון הוי מסיק שמעתא אליבא דהלכתא, הוי רבה בר רב מתנה עדיף, ואמאי סלקא בתיקו? ואפשר לומר בזה דרמ"ה לשיטתו, דפירש שם, בהא דרב יוסף לא קיבל עליה, וכולהו שנין דמלך רבה לא חליף... כלומר, כיון שהשפיל רב יוסף את עצמו ולא רצה לנהוג שררה בפני רבה, הגינה זכות ענוותנותו עליו ועל אנשי ביתו שלא חלה אחד מהם כל השנים שמלך רבה, ואפילו אומנא להקיז דם לא הוצרך לקרות בביתו וכו׳. עכלה"ט. א"כ דשפיר עביד רב יוסף אע"פ שהוא עדיף, כדשלחו מהתם דהכל צריכין למרי חטיא, אפילו הכי משמיא הסכימו על זה על הא דלא קיבל, דהגינה זכות זה דלא חלה שום אחד מבני ביתו כל אותן השנים דמלך רבה. וגם שם הוי כמעט כמו בעובדא דרבה ורב יוסף דרבה שהיה עוקר הרים, אפשר לפעמים אגב חורפא שבשתא, אפילו הכי הגינה זכות זה משמיא. משום זה נפל ספק זה הי מנייהו עדיף, אם לסמוך על הא דשלחו מתמן או על הא דמן השמים הסכימו דרב יוסף שפיר עביד הא דלא קיבל עליה. ואפשר לומר דמשום הכי סמכו הא עובדא להא עובדא דרבה ורב יוסף...
אך דבריו הקדושים מה שפירש הרמ"ה, דהא דלא קיבל עליה הוא מחמת ענותנתו, סוגיא דסוף ברכות עומד לנגדו...
משמע בהדיא מהך סוגיא דהא דלא קיבל עליה הוא מחמת הני כלדאי. וכן פירש רש"י שם בהדיא (בד"ה מלכת תרתין שנין): אומר אם אמלוך תחילה אמות לסוף שנתיים, ונדחה מפני השעה ולא אבה למלוך, והשעה עמדה לו שלא הפסיד שנותיו בכך. עכ"ל רש"י. ולא מחמת ענוותנותו. אך אפשר לומר דזה דחקו להרמ"ה לומר כן בטעמיה דרב יוסף בהא דלא קיבל עליה, מהא דאיתא בפסחים קיג ע"ב... מנין שאין שואלים בכלדיים, שנאמר: "תמים תהיה עם ה׳ אלקיך" וכו' (דברים יח). ואין לומר דע"י שאלה אסור אבל ע"י סיפור דברים, כמו מה חידוש יש בעולם, מותר, דהא על הא דאין שואלין בכלדיים פירש רש"י (שם ד"ה בכלדיים): בעלי אוב. והקשה שם הרשב"ם (בד"ה כלדיים): ולא נהירא, דקרא כתיב בהדיא "אל תפנו אל האובות"?... והב"י ביורה דעה, סי' קעט ד"ה ורבינו ירוחם וכו׳, כתב, ז"ל: ובתשובת הרמב"ן כתוב סי׳ רפב:... ושמא דעת רש"י ז"ל לא לשאול בהם ויעשו מעשה ויגידו לו שאלתו, כשואל אוב ודורש אל המתים, אלא שבעלי אוב עשו מעשה ושמעו, ואחר כך בא זה ושאל להם מה חידוש יש בעולם, שאין זה אלא משום תמים תהיה עם ה' אלקיך, וכו׳. עכלה"ט. א"כ משמע בהדיא דגם זה אסור לשיטת רש"י....
מה שנראה לי ליישב שיטת הרמ"ה דהא דלא קיבל עליה רב יוסף מחמת ענותנותו, ומהא דבסוף ברכות משמע בהדיא דהא דלא קיבל מחמת הני כלדאי, סבירא ליה להרמ"ה, אפילו שבאמת שמע מהני כלדאי, אבל משום הא לא הוי שביק רב יוסף מלקבל הנשיאות, מחמת איסור עשה ד"תמים תהיה", והראיה דסתמא דגמרא דהוריות לא הביא כלל האי עובדא דכלדאי...
הרמ"ה סבירא ליה לעיקר האי סתמא דגמרא דהוריות, דמשמע דפליג על ר׳ אבין הלוי דסוף ברכות, הנ"ל, חדא מדלא הזכיר כלל הא דכלדאי, ועוד יש שינוי קצת, דבברכות כתב בזה הלשון: כל הנך שני דמלך רבה אפילו אומנא לביתיה לא קרא, דזה יותר נוח לפרש כפירוש רש"י שם בברכות: לא נהג כל אותן השנים שום צד שררה, וכשהיה צריך להקיז דם היה הולך לבית הרופא ולא היה שולח לבא אליו. ובהוריות נאמר בזה הלשון: אפילו אומנא לביתיה לא חליף, יותר נוח לפרש דלא הוי צריך ליה, ומטעם זכות ענוה של רב יוסף זכה דלא הוי צריך ליה ולא לאנשי ביתיה, דלשון חלף משמע דממילא הוי כן, אבל לשון "לא קרא" משמע דהוי צריך אבל לא קרא.
אבל צריכין אנו להבין שיטת רש"י, כפי שפירשתי, בהא דפירש בפסחים הנ"ל דכלדאי הוא בעל אוב, אינו אלא בכדי להבין דהא דאסור לשאול בכלדיים שהמה חוזי כוכבים, אפילו ע"י קישור דברים בעלמא אסור, הכל כדפירשתי לעיל לשיטת רש"י, א"כ כיון שדקדק כל כך, משמע דרש"י סבירא ליה דהאי "תמים תהיה" הוי עשה גמור, וגם משמע דרש"י סבירא ליה דהא דלא קיבל רב יוסף היינו מחמת כלדאי, מחמת דמיאן בפירוש הרמ"ה, דהא דלא קיבל רב יוסף מטעם ענוה, דגם בהוריות הנ"׳ל, פירש בהאי דאומנא לא קרא בטעם כמו בסוף ברכות הנ"ל, א"כ קשה וכי חשיד רב יוסף לעבור על עשה ד"תמים תהיה"?...
כפי שפירשתי [עיי"ש דף פט ע"ב] לשיטת רב יוסף בדר׳ יהודה אליבא דנודע ביהודה הנ"ל [מהדו"ת או"ח סי' קיב], דר׳ יהודה פוטר סומא ממצוות אפילו מדרבנן, לכן אפשר לומר דהא דלא קיבל מחמת הני כלדאי, דכיון דפטור ממצוות אפילו מדרבנן א"כ פטור גם כן מעשה ד"תמים תהיה". זהו שיטת רש"י דאמר בהדיא דהא דלא קיבל מחמת הני כלדאי, דאפשר לומר גם כן דהא דקיבל מהני כלדאי הוי מקודם דשמע להא דר׳ חנינא [ב"ק פז ע"א] והיה דעתו לפסוק כר׳ יהודה.
12-17
13
13
צו. ושמענא מן רבוותא דילנא דהנהו שני דבתר רב יהודה דלא קביל רבה ראשונאתא, מלך רב הונא בר חייא בפומבדיתא והוה ליה התם מדרש גדול. וכד שכיב ואצטריך ליה מלתא לרבה למהוי רישא, קביל עליה ראשונתא כי היכי דלא תבטל תורה במתיבתא בפומבדיתא, דרובה דרבנן וישראל הוו התם. ומלך רבה דהוא רבה בר נחמני בפומבדיתא ורבץ שם תורה הרבה. ובשמדא דאוריתא נח נפשיה... כמו שמפורש בגמרא דהשוכר את הפועלים (פו, א).
13-14
אכן איתא בסוטה פ"א [ה ע"א] חד דעה דת"ח צריך שיהיה בו גאווה שמינית שבשמינית כי היכי דלישתמעון מיליה, א"כ חזינן דהיכא דאיכא כוונה לשם שמים מותר קצת גאווה. א"כ ה"נ בנידון דידן, אף דנראה קצת גאווה אם לא יבקש רפואתו ע"פ הטבע רק ע"י בקשת רחמים ממנו ית', עם כל זה לשם שמים הוא לעסוק ברפואה האמיתית וגאווה כזה מותר כנ"ל. אך מצינו בהוריות הנ"ל דר' יוסף לא רצה לקבל הנשיאות ע"ש משום שלא היה רוצה שיהיה לו גאווה אפילו שמינית שבשמינית, וכמ"ד בסוטה הנ"ל "לא מינה ולא מקצתה". וא"כ ת"ח וצדיק ועניו כר' יוסף מבוכתו רב הוא, היאך יעשה בעסקי רפואתו וכנ"ל, שמתיירא היה לסמוך [ו ע"ב] עצמו על הנס שיהיה ע"י בקשת רחמיו שא"כ יהיה קצת גאווה וכנ"ל, אך בבן אדם כזה ודאי מן הדין הוא שהוא ית' עושה לצדיק כזה נס שלא יחלה כלל ואל יצטרך לרפואה כלל. וא"כ שפיר הוא מידה במידה, כיון דר' יוסף לא רצה לקבל עליו נשיאות להרחיק ממנו אף גאווה שמינית כו' אם יהיה נשיא, אם כן ממילא מידה זו גרמה לו שלא יחלה כלל כדי שלא יצטרך אפילו קצת גאווה וכאמור. אם כן יפה כתב הרמב"ן דבשכר שהיה עניו זכה שלא חלה כלל כל אותן שנים דמלך רבה.
וזה מדוקדק מאד בלשון הגמ' דהוריות הנ"ל, דלאחר שמביא שם הך עובדא דשלחו מתם סיני עדיף ואפילו הכי לא רצה ר' יוסף לקבל נשיאותו עליו, על זה קאמר שם מיד דכל אותן שנים דמלך רבה ר' יוסף אפילו אומנא לביתו לא קרא, והיינו מידה במידה: כיוון דלא רצה לקבל נשיאותו, לכך זכה שלא חלה כלל דאפילו אומנא לביתו לא קרא וכדברינו.
14
14-16
14-17
ואמר לו רבא שידרוש. באה הגמרא ללמדך שבחו של רבא, שלא נתקנא מחבירו, אלא אדרבא שמח. לכך זכה גם רבא להיות ראש ישיבה, דמלך אחר אביי, כאשר אמרו על פסוק "וראך ושמח בלבו" [שמות ד, יד], לב ששמח בגדולת אחיו ילבש אורים ותומים [שמות רבה פרשה ג, יז]. ועניין הדרשא כאשר אמר למעלה [יג ע"ב] למי נאה למלל גבורות ה׳ מי שישמיע כל תהלתו.
14-17
והיה נראה דיש לפשוט זה מעובדא דלעיל, דאביי ור"ז ורבה ב"מ הוו יתבי והוו צריכי לרישא אמרי כל מאן דאמר מלתא ולא מיפרך וכו'. והא ר"ז ורב"מ לא היו שקולים, דהא מיבעי בעי הש"ס ע"ז הי מנייהו עדיף, ואפ"ה לא הקפידו ע"ז, ולא חששו שמא יפגעו בכבוד התורה. ועיין בתשובות הרשב"א ח"א סי׳ פד, שתמה אהא דאיתא בנדרים דף סב: א"ר שרי ליה לאינש לאודועי נפשיה באתרא דלא ידעינן ליה, דאמאי לא אמרו חייב אינש לאודועי נפשיה וכו' כדי שלא יקלו בכבוד תורתו שלא מדעת כשוגגין, ע"ש. הרי דאפי׳ בשוגג יש לחוש. ומזה מוכח ע"כ כמ"ש התוס׳ במגילה [כח ע"א ד"ה כי], דאף באינם שוין לא שייך כבוד התורה. אולם עדיין י"ל דאין דברי התוס׳ מוכרחים, וקושייתם יש ליישב באופן אחר, דמיירי היכא דמחל הכהן על כבודו. וזהו רבותא דר' פרידא, דאפ"ה לא רצה לברך לפניו... ולפי זה, הכא נמי גבי ר"ז ורבה ב"מ, מחלו על כבודם, וברצונם עשו כן. ולפ"ז מיושב גם קושית הרשב"א בתשובה הנז׳, משום דמסתמא מיירי דהת"ח מוחל על כבודו כשאינו רוצה להיוודע. אולם מצד הסברא מסתבר כדברי התוס׳, מדלא מצינו שכהן בעל מום שאינו ראוי להקריב יהיה מוזהר במצות "וקדשתו" לגבי כהן שלם.
15-16
15-17
16
17
ויש לרמז זה גם כן באיבעיות הגמרא חריף ומקשה ומתון ומסיק הי מינייהו עדיף - חריף ומקשה היינו בחינת החרש, ומתון ומסיק בחינת המסגר, תיקו. והיינו שהגם שעל פי שכל בודאי מתון ומסיק, התגלות הלכה, עדיף, עם כל זה הוא נשאר בתיקו, מפני שבחינת מתון ומסיק בא ע"י חריף ומקשה ע"י ההעלם מקודם כנ"ל, שהוא דייקא בין המצרים ע"י ההסתר. והוא כאומרם ז"ל (ברכות לד ע"ב) במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד.
ואפשר דלזה כיון הכתוב "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה׳, אשרי נוצרי עדותיו בכל לב ידרשוהו" [תהלים קיט, א-ב]. בפסוק הראשון שבח לר"ז שהוא חריף ומקשה, שהמקשה כוונתו לעמוד על האמת, והוא איש תמים, מקשה הוא למה צריך כך להיות? והלא אדרבא כך השכל מחייב? נמצא שהוא כוונתו לידע האמת. וכך היא כוונת ר"ז. ועוד נוסף, שהוא חריף מאד ומקשה דרך העברה בעלמא מכוח חריפותו. לזה שיבחו בעל השירים "אשרי תמימי דרך" - תמימים בדרכה של תורה על שמקשים נושאים ונותנים בה שם מכח תמימותם ושלימותם לעמוד על האמת. ובפרט שאני משבחם "ההולכים בתורת ה׳", דרך הליכה והעברה בעלמא, ולא יצטרך לשנות ולשלש, והוא ר"ז חריף ומקשה. וא"ת א"כ תפשוט דר"ז עדיף? זה אינו, דכמו שאני לר"ז משבחו על שהוא חריף ומקשה ואומר עליו אשרהו, כך אני משבח את רבה בר מתנא, ואומר "אשרי נוצרי עדותיו בכל לב ידרשוהו". והענין הוא, מאחר שהוא נושא ונותן ומבין בלבו ומסיק אליבא דהלכתא, הוא ידע מה לעשות, כי הדבר שגור בפיו ויודע האמת ועושה המצוות כתקנן. לזה אמר "אשרי נוצרי עדותיו" - היא מצוות התורה, ע"י "בכל לב ידרשוהו", בכל לבו כי יתחמץ לבבו, ודורש בכל לב, הוא מתון ומסיק. גם עליו אני אומר "אשרי". וא"כ מהיכא תיתי להכריע איזה עדיף, וטוב לך השתיקה.
17
18
ירושלים ת"ד 34300
בטל' 026521259
פקס 026537516
ספריה וירטואלית |
הלכות פסח |
הלכות חנוכה |
מפתח לרמב"ם |
נושאי הבירורים |
פרשת השבוע
דף יומי |
מצגות |
מפתח לאגדות |
מאגרי מידע |
תקוני טעויות דפוס |
צרו קשר
HOME |
ABOUT HALACHA BRURA |
השיטה |
EXAMPLE |
PUBLICATIONS |
DONATIONS |
ENDORSEMENTS (HASKAMOT) |
WEEKLY PARSHA |
CONTACT US