סט ע"ב

ויברך עזרא את ה' האלהים הגדול וכו' שגדלו בשם המפורש

הגענו אל הקץ המגולה, אל תחיית הארץ וחיסול הגלות. נגמר ה"ברוגז" שבינינו לבין רבונו של עולם. אור ה' המתגלה לנו בדורותינו, אין לו ערך עם אור ה' שהיה יכול להתגלות בדורות קודמים. כך גם לגבי קידוש השם של דורנו ביחס לקידוש השם של הדורות הקודמים. גם תשובת הדור הזה, אין לה ערך ויחס עם מה שהיה לפני חמישים שנה. עובדה מציאותית, אלקית; מצות תפילין בארץ ישראל גדולה לאין ערוך ממצוה זו הנעשית בטומאת ארץ העמים. במדרש קהלת [יא, א[ח]] כתוב: כל התורה כולה, אין לה ערך כלל עם התורה המתגלית בימות המשיח. צריך להאמין ולהכיר ולהרגיש, שאנחנו חלק מזה, שכוח כבוד ה' וקידוש השם שלנו במצבנו עכשיו, אין לו ערך ויחס אל הדורות הקודמים.
בגמרא ביומא לגבי עזרא ונחמיה, "ויברך עזרא את ה' האלקים הגדול, מאי גדול? אמר רב יוסף אמר רב: שגידלו בשם המפורש". ומכאן, אלינו. אמנם, לגבי הנשמות הפרטיות של עזרא ומלאכי לא זכינו, אבל מבחינת הכלל, זכינו להרבה יותר, לאין ערוך. כשישראל גולים, כשאינם במקומם, אז התורה לא במקומה, הקב"ה לא במקומו. וכשלהיפך, אז לעילא ולעילא, "ברוך כבוד ה' ממקומו". מתוך מבט זה, צריך להתבונן באור ה' המקיף אותנו בדורנו ובימינו אלה.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, מתוך התורה הגואלת, חלק א, תלמוד תורה, פרק ח, עמ' יג-יד)

ויברך עזרא את ה' האלהים הגדול וכו' שגדלו בשם המפורש וכו' במערבא מתנו הכי רב גידל אמר [ויזעקו בקול גדול] שגדלו בשם המפורש

אכן לא לענין גופם של דברים, אלא להדרכת מסירתם וההתיחסות אליהם, יש לנו הוראת קודש מיוחדת בתלמודה של ארץ ישראל (קדושין פ"א ה"ז): "גידול אומר, כל האומר שמועה משם אומרה, יראה בעצמו כאילו בעל השמועה עומד לפניו, מה טעמא בצלם יתהלך איש". הוראה גדולה זו, בדרך לימודה של תורה, נקבעה שם אחריה ובהמשכה והשלמתה של אותה ההוראה הגדולה והקדושה, שנאמרה בשם ר' יוחנן מריה דהאי תלמודא, על משמרת קשרם של הדברים עם שמו של בעליהם במהלך המסורת של התורה: "אם אתה יכול לשלשל שמועה עד משה - שלשלה, ואם לאו תפוס ראשון ראשון או אחרון אחרון". וכשם שהיא משלימה את ערך הקשר האישיי של הדברים עם שמו של בעליהם, ומבליטה בזה את גודל חשיבותם מתוכו, מתוך ענין בעלותו ושייכותו האישית בשלשלת התורה, כך מתאימה היא, בהקבלת הופעת הכבוד של מעלה, במהלך הנהגת אלקים חיים ומלך עולם בסדרי דורות עמו ועולמו, אל הנאמר מאת רב גידל בתלמודה של בבל על "ד' האלקים הגדול", אשר עזרא ברך אותו בקריאת התורה עם קהל העם, העולים משבי הגולה, ו"דבמערבא מתנו הכי" בשמו על ה"זעקה בקול גדול", באסיפת הִבדלם אז מכל בני נכר והתוודותם לד' אלקיהם: "שגדלו בשם המפורש".

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, הקדמה לאגרות הראיה, כרך א, עמ' ה-ו)

ויברך עזרא את ה' האלהים הגדול וכו' ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם וכו' חותמו של הקב"ה אמת וכו' היינו יצרא דעבודה זרה וכו' האל הגדול הגבור והנורא וכו' שהחזירו עטרה ליושנה

הצדקה נותנת לפועל הטוב לחשוק רק אחת: ההנאה האידיאלית הרוממה שידע ויחוש שיש [בני אדם] נהנים מטובו. "לא המתים יהללו י-ה ולא כל יורדי דומה" (תהלים קטו, יז). וזאת היא ההנאה היותר טהורה שאנו מוצאים בכל נפש טהורה, הששה לעשות צדק. ודאי אי אפשר שתמָצא כי אם עם החיים, יהיו באיזה צורה שיהיו, אבל לא יהיו מות, מציאות ולא העדר, חיוב ולא שלילה. באופן כזה, אותה השאיפה הכללית היותר נעלה, המוצאת מקום בנפשות היותר נבחרות שבמין האנושי, שהוא העמילן האנושי, כח המקיים, המחזיק והמעלה אותה השאיפה ההרגשית לעבודת הכלל, לטובו העתיד, היא מתאמתת כולה ומתאחדת עם היסוד ההגיוני המופשט והקר, בעל המופתים והמשפטים המחייבים, האמת, ובאופן כזה הצדק האנושי הוא בנוי על יסוד בריא וחזק - "חותמו של הקב"ה אמת". זה הוא הסם הממית את יצרא דע"ז, החותם הטבעי לשכלול האנושות להרמת קרנה בעתיד, הנפעלת ע"י עבודת דורות קדומים.
אם היסוד הכללי הלזה היה בנוי רק על הרגש הדמיוני, שיסודו הוא שקר, הלאומיות, הכלל, דברים חמים, מחממים את הלב ומעירים את הרגש של אדם המעלה לפעול ולעבוד, שלא ליתן שנת לעיניו ולעפעפיו תנומה, כי אם להוציא אל הפועל טובה כללית, דבר המרים את הכלל לעתידו הטוב והנעלה. אבל עד היכן הוא מתקיים? עד שלא יבוא המבקר האכזרי, השכל, לשפוט לברר לעצמו: "למה הוא עמל?" מה בצע? מה הוא הטוב שיגיעהו הוא הפועל, אם גם יקום אחרי נפלו, אחרי שובו לעפרו, דור מתענג, דור חכם מלא חמדה, כליל יופי. אבל הוא כבר לא ידע ולא יחוש, בין יהיה זכרו נשכח, או גם נזכר לברכה, ומה מנהו יהלך? הדמיון יצייר לו בחייו את נועם הזכר הטוב, גם אחרי שכבר יגווע ואיננו, אבל היוכל גם השכל להסכים לזה? היתן עליו גם "החשבון" הסכמתו? התניח "האמת" את חותמה על משפט זה? לא ולא! בדרך האבודה של אובדן הפרטים, אין לך דבר שמקיים את ההשתלמות האנושית, כי אם הרגש הדמיוני והשקר המגזם העוזר אחריו, שמטעה את האדם, בהיותו חי ופרטי, להטעות את עצמו כאילו כל שאיפותיו הכלליות לו תהיינה. וע"פ חשבון מוטעה זה אין לך מידה טובה לעולם מעבודה זרה, אבי אבות השקר והדמיון המתעה. לרגש כשהוא קרוע מן השכל, רב חומר יש לע"ז ולענפיה להרחיבו ולשכללו. ואיך לא יהיה יצרא דע"ז תקיף?...
ואיך תהיה השאיפה הכללית נוטה לבער אחרי ע"ז, להשריש את דעת אחדות ה' יתברך באומה כולה? אותו היסוד הגדול, עמוד העולם, שהוא מחבר דוקא את השכל עם הרגש, שמורה שאין במציאות קרעים ושברים, כי אם אחדות ושלום. רק עם אותה הדעה העליונה של נצחיות הפרטים עם הכלל; רק עם ברכת ד' הגדול, בלשון "ברוך ד' אלקי ישראל מן העולם עד העולם"; רק עם הגירוש של הדעה המקולקלה שקלקלו המינים באמרם "אין עולם אלא אחד" (ברכות נד.); רק עם נתינת מקום אל המדע המבורר עם הרגש הפועל לעבוד יחד על שדי המוסר הכללי, בההכרה השלמה "שחותמו של הקב"ה" המטביע בבריאה את הטוב, במצב מתעלה, והנוטע חיי עולם במין האנושי להתרומם בדורותיו עד מרום פסגת האושר וההשתלמות, ע"י עבודת בחירי בניו, העובדים לפעמים גם בחירוף נפש את עבודת הכלל, גם למטרת העתיד הרחוק, שהוא חותם של "אמת", חותם שלא יוכחש ולא יגָרע כחו ע"י הביקורת של השכל ההגיוני החוקר בלב אמיץ ושואל "מה העבודה הזאת לך"? רק עם כל אלה היה אפשרות לעלות עד הראש: "למיכס יצרא דע"ז!".
ואוי, אוי לנו מפני מוקדי עולם אלה, החפצים לשרוף את הנשמה הישראלית, שהיא כולה זרע אמת, "אך עמי המה בנים לא ישקרו ויהי להם למושיע" (ישעיהו סג, ח), בהבל שבפיהם, ברצותם להחזיר את ימי החושך, להאפיל את העולם של היהדות בחשכת הטענה השפלה של "אין עולם אלא אחד", במחיקת חותמו של הקב"ה, חותם האמת, מלב האומה, שהוא כל מקור חייה וקרן עוזה! אלה האומללים, אין להם דרך אחרת כי אם להחיות את המת הישן, את "יצרא דע"ז" אחרי נפלו, למען יוכלו להקים את המגדל הדמיוני, את הרגש הקרוע, הבורח מן השכל כעטלף מאור שמש, למען תוכל האנרגיה העראית לפחות להיכנס בניבים שמצלצלים באזני הדמיון, בלי קחת חשבון "הכלל", "לאומיות", לתעודה של "עתיד", אע"פ שהם דברים ריקים, לפי היסוד השכלי עם אותה הדעה של אבדן הפרטים מהקיום העתיד. אבל לדידהו מה הם החיים כולם? כולם אינם כי אם קטועים ושבורים לשברי שברים, צללים ודמיונות ואורות מתעים. ע"ז נקראת "עצבים" (הושע ד, יז) ונקראת "אלילים" (ויקרא יט, ד). נקראת עצבים, מפני שהיא עשויה פרקים פרקים, ונקראת "אלילים" מפני שהם "חלולים" (תורת כהנים [קדושים פרשה א]). אי אפשר עם ע"ז למצוא אחדות במציאות, כי אם פרקים פרקים, ואי אפשר למצוא לחיים עמה תוך וכח פנימי, כי אם דמיון מבריק מחוץ, ובפנים הוא חלול וריק.
אם היה אפשר להם חלילה לאלה השואפים לתקופת התוהו להחיות את "הפגר המובס", את יצרא דע"ז שכבר עלה באשו ותעל צחנתו, היו עכ"פ יכולים להעמיד קולתורה של הוללות שתוכל להתקיים עכ"פ קיום עראי ע"פ אותם הכוחות שיתכנסו בספירת השקר, עם אנרגיה שלמה. אבל כיון שתהלה לא-ל, יצרא דע"ז כבר אין לו תקומה בכל מלא רחב העולם הקולתורי, והחותם היסודי, החובק בזרוע עוז ד' את השכל עם הרגש בחוברת, "יסוד אחדות ד'", הוא כבר מלא עולם, לא יוכלו להעמיד עם אותו החזון השקר של "תעודה לעתיד" המיוסדת על היסוד של אושר הכלל באבדן הפרטים, שהוא רק שעשוע של שעה לרגש הדמיוני - חיים מלאים עוצמה, ממולאים באנרגיה יפה ואדירה, כי אם מחזות של חיים מפרכסים, נפשות קרועות, מתנודדות ומתהלכות כצללים, שואפות רוח וחולמות בהקיץ. רק עם דעת הקיום הנצחי של הפרטים, עם יסוד "תחיית המתים מן התורה", רק אז אותה השאיפה ההרגשית לעבודת הכלל לשאיפתו בעתיד היא מתאמת כולה עם היסוד ההגיוני, המופשט והקר, שהוא האמת הגמורה שאינו צריך לכחל שרק ופרכוס של דמיון והתלהבות שירית. אז הצדק האנושי הוא בנוי על יסוד בריא וחזק.
אבל בציור נצחיות הכלל ואבדן הפרטים, השאיפה של עתיד, שהיא "נשמת העולם", בנויה רק על הרגש המחמם את הלב בטעות של דמיון, בקוצר השקפתו. ועלובה היא הצדקה, המישרים, ועלובים הם כל האידיאלים האנושיים, היותר רמים ונהדרים, אם ההפקרות השילוח, הנטייה לאהבת עצמו באופן היותר מגושם ומבוזה, פריקת עול של כל עבודה היותר טהורה ונשגבה, תמצא מחסה בהגיון, בחשבון המספרי, שהוא כח איתן וקיים... ע"כ עם שאיפת העתיד הכללי, חייבת היא השאיפה של העתיד הפרטי להיות מחוברת עמה וכלולה בה.
"למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך" (דברים ה, טז) - אריכות הימים, זהו רעיון היוצא מרגש העתיד והוא היעוד הכללי שבתורה, שאינו מתקיים ואינו משתלם באופן הנאה לתורת אמת החתומה בחותם האמת של ד' אחד א-ל אמת, כי אם בהיותו כולל בכוחו את היסוד הפרטי, להיות שואף אל העונג האידיאלי להיות מאשר את הכלל. החזרת העטרה ליושנה, "הגדול הגיבור והנורא", מצד השקפת קיום כבשה אחת בין שבעים זאבים, הראתה שהגלות לא הולידה באומה כח חדש מה שלא היה במציאות אצלה, כי אם הוציאה אל הפועל את קנייניה העצמיים, הוציאה לאור את הגנוז בתוכה.

(אפיקים בנגב, הפלס תרס"ג עמ' 600-602, הובא באוצרות הראי"ה מהד' תשס"ב, כרך ב, עמ' 81-83)

מאי גדול וכו' שגדלו בשם המפורש

מתוך אחיזה בתורה, בפסוקי התורה, מתוך דבקותנו בתורה, אנו נעשים יותר גיבורים בתוקף הרוחני של ידיעת עצמנו באמת, ואנו זוכרים את שמנו, אמיתיותנו ועצמיותנו. וכל תקפנו וגבורתנו מופיעים מתוך ידיעת עצמנו באמת, בתוך אמיתיות כלל ישראל... ככל שנרבה בתורה, יותר נשכלל את פגישתנו עם עצמנו. ככל שנקרא בשם ד' בגדלות, נזכה להכיר את עצמיותנו. כשחזרו עם ישראל לירושלים, קראו בשם ד' הגדול, כפי שנאמר "ויברך עזרא את ד' האלקים הגדול", ופירשו חז"ל: "מאי 'גדול'?... שגִדלו בשם המפורש".

(שיחות הרב צבי יהודה, שמות, עמ' 53-54)

היינו האי דאחרביה למקדשא וקליה להיכליה וקטלינהו לכולהו צדיקי ואגלינהו לישראל מארעהון ועדיין מרקד בינן כלום יהבתיה לן אלא לקבולי ביה אגרא לא איהו בעינן ולא אגריה בעינן נפל להו פיתקא מרקיעא דהוה כתב בה אמת אמר רב חנינא שמע מינה חותמו של הקב"ה אמת

[חכמי ישראל התלוננו על הנהגת ה', והטיחו דברים כלפי מעלה. ונפל פתקא משמיא עם המלה "אמת", לומר שזה לא בגדר רצון, אלא לפי האמת הנצחית, כי הכל באמת והכל בדין, הכל זורם מעצמיות ה' כמו חותם שמורה על העצמיות. ונחלקו בזה במדרש (שיר השירים רבה פרשה א [ט]): "דרש ר' פפיס (איוב כג) והוא באחד ומי ישיבנו, דן יחידי לכל עולם ואין להשיב על דברי מי שאמר והיה העולם, א"ל ר"ע דייך פפיס שלא להשיב על דברי מי שאמר והיה העולם לפי שהכל באמת והכל בדין וכו' ומה מקיים רבי עקיבא הדין קרייה דר' פפיס והוא באחד ומי ישיבנו אלא הוא חותם יחידי לכל באי עולם ואין בריה חותמת עמו, ומהו חותמו של הקב"ה, רבי ביבי בשם רבי ראובן אמר אמת". פפוס סובר שאין לאמת מציאות אלא כפי שהוא מתייחס לעולם שבפנינו, עם חוקי הטבע שבו, אבל אילו ברא ה' מציאות אחרת אולי היו אמיתות אחרות, ואנחנו לא יודעים מהי האמת אצל ה' שהוא מעל המציאות; חוקי הטבע והמחשבה וחוקי הצדק והיושר אין להם מציאות נצחית, כי אינם זורמים ממציאות ה' אלא מרצונו, כמו בפסוק "ונפשו איוותה", ואין להשיב על דבריו, אם נראה לך שפעולות ה' אינם מתאימים עם מה שהוא אמת לפי דעתך, כי ה' עומד מעל האמיתות שלך. ואילו ר"ע אומר שיש אמת מוחלטת שלא תלוי בזמן ובמקום, כי האמת זורמת מעצמות ה', וחותמו אמת, וה' אינו דן לפי רצונו אלא לפי האמת.]

(רבי זאב וולף מישעל, דברי חכמים, עמ' 157) לטקסט

נפל להו פיתקא מרקיעא דהוה כתב בה אמת וכו' חותמו של הקב"ה אמת וכו' אתא כי גוריא דנורא מבית קדשי הקדשים וכו' היינו יצרא דעבודה זרה וכו' אשתמיט ביניתא ממזייא ורמא קלא ואזל קליה ארבע מאה פרסי וכו' דילמא ח"ו מרחמי עליה מן שמיא וכו' שדיוהו בדודא דאברא וחפיוהו לפומיה באברא דאברא משאב שאיב קלא וכו' אל תוך האיפה וכו' נבעי רחמי איצרא דעבירה וכו' כחלינהו לעיניה ושבקוהו ואהני דלא מיגרי ביה לאיניש בקריבתה

והמאמר הזה תמוה מאוד, מלבד כי רוב המחקרים וחכמים העלו כי היצר הרע אין דבר חוץ לגוף, רק הוא כח הגוף וחלק חומרי ורע שבו, וא"כ מה זו תפיסה? אף גם אי אמרת דהוא מלאך רע עומד בפני עצמו מסית ומדיח, מ"מ במלאך שהוא ענין רוחני, לא יצוייר בו תפיסה ואחיזה, ולא יעצרוהו הגשם העכור, ואם בית גזית ואבני שיש לא יעצרוהו לעבור בתוכו, והוא בהיכל המלך וסגניו, איך יעצרוהו כלי איפה מכוסה בעופרת ואבר? ויותר תמוה, דלמה נפל בפתקא אמת, אם שהוא חותמו של ה', מ"מ לא נזכר בו אם יהיה מקום לבקשתם או לא, וכל מעשה ה' אמת, אף שברא יצר הרע, אין בו עוול. וגם מה שאמרו דנפק נורא מבית קדשי קדשים, דבר זה תמוה, וכי יש משכן ס"ם אבי אבות הטומאה במקום קודש קדשים, מקום אשר נאמר עליו [ויקרא טז, יז] "וכל אדם לא יהיה באוהל" - אפילו מלאכי השרת, [ש]נאמר בהם "דמות פניהם כפני אדם" [ירושלמי יומא פ"א ה"ה] - ואיך יהיה שם שריית משכן הס"ם, וערל וטמא לא יבואו הבית פנימה אל הקודש?
ומה שאמרו דשמטיה לשעריה הוא תמוה, דודאי הוא רוחני. ואמרו דהיה דמות כאש, ואיך נשמט מיניה שער ראשו? ומה זה דהיה כ"כ הצווחה עד שנאמר דהלך מת' פרסה לת' פרסה, וכי בשביל השמטת שער אחד יהיה כ"כ צווחה? ואם נאמר כן, לא יובן מה דחששו דמרחמי ליה מן שמיא, וח"ו דה' ירחם את רשעים... וח"ו דירחם על הצורר הזה, דאיבד בית ה', וטובי העם נתח כתף וירך. ואם יראו בכך, מה זו התרופה לשים אותו באיפה ולכסות פומיה באבר? ואין זה מטבע עופרת כלל שיהיה סגולה לבל ישמע קול הצועק בקרבו בקול ענות גבורה. ואם ישנו בטבע, וכי ח"ו יהיה זה מועיל לבל ישמע ה' קולו, הלא "מבטן שאול שועתי" אמר יונה [יונה ב, ג]...
ושיותר יש לתמוה, במה שאמרו בהא דנקרו לעיניה של יצרא דעבירה דלא מגרי בקרוביה, דלמה, ואם עיניו כהות מלהביט, למה יכוון להסית דווקא באשה זרה ולא בקרובים? הלא מסית כסומא בארובה ולא יודע איך ומה, ואפשר שיזדמן שלא יסית באשה זרה רק בקרובים, כאחד הממשש כעור באפילה. ובאמת מאמר זה זר למאוד בפשט הגמרא עד שאומות העולם חיברו בזה ספרים לצחוק...
אבל מה שנראה בדרך הפשט הוא כך, כי יצרא דע"ז בא מחמת טעות בענין המדע וחכמה, כמו שכתב הרמב"ם [הלכות ע"ז פ"א ה"ב], כי בדור אנוש טעו, והוא מחמת חסרון חכמה ומדע, טעו ואמרו כי ה' לרוב ערך יקרתו, חלק ממשלה לכוכבים ומשטרי השמים...
והכל גורם שני דברים, אחת, רעות רוח דנקטו לומר שהם ישיגו ענין מהות בורא וסדר בריאת שמים וארץ וטיב הנהגתו... זהו גסות רוח שאין כמוהו... כל זה נסתעף מן ביטול תורה, "זאת התורה אשר שם משה לבני ישראל", כי ההוגים בה יראו כמה נסים ומופתים שנעשו לישראל, אשר גם מתחלה היה לבבם קשה להאמין, כי נשתקעו ג"כ בחכמות חיצוניות מינות וכהנה, עד שלרוב אותות ומופתים שנעשו בפומבי ובהקהל, שאין בו מהטעות ותחבולות, נתברר ששקר נסך בקרבם. ומזה ילמד כי אין לסמוך על שכל כלל...
כללו של דבר, אין דבר המברר שכלנו להתרחק מפח יקוש וממינות כי אם תורתנו הקדושה, לההוגים בה לשמה... והנה בבית ראשון... המוני עם בעוונותינו הרבים נעדרים היו מחכמה, כי היו טרודים בגפנם וכרמם, וכהנה טרדות עד אשר לא ידעו מהתורה... וזה גרם כי נפתו לקול מתעים נביאי שקר שקמו ולמדו מן חכמי גוים שביניהם, ויתערבו בגוים, וילמדו מפיתוי דבריהם ללכת אחרי הבל... והכל היה בגרם מיעוט לימוד תורה...
וכבר נודע בכוזרי, וכן במורה נבוכים ויתר מחברים, כי האדם דמות בית המקדש, והלב רומז לקדשי קדשים, ששם משכן הנפש החיוני שהוא ארון העדות, והריאה הנושבת היא הכרובים פורשים כנפים. וזהו כי אנשי כנסת הגדולה חשבו אולי יבואו שנית ח"ו לכלל מינות וטעות בכפירה בעיקר הדת, וחקרו ומצאו, כי סיבת ושורש הטעות ושאור המעכב, הוא נורא דבית קדשי קדשים, הרצון שהוא גסות רוח, שהוא כמו אש בלב הנקרא קדשי קדשים, וכבר נודע כי גאוה מרומזת באש העולה למאוד מעלה מעלה, וזהו דחזיא נורא מבית קדשי קדשים, ואמר להם הנביא, זוהיא הסיבה המביאה לכל חולי רע כזה.
והרפואה לדבר זה, אחזיה להו משמים בפתקא אמת, הרצון - התורה דאקרי אמת, כמבואר בע"ז (ד ע"ב), והוא חותמו של הקב"ה, כי הוא גמר כלי יוצר של הקב"ה, ובו גמר פעולתו, והוא אצל יתברך אמון [בראשית רבה פרשה א, א] ולכך חותמו אמת, הרצון - התורה, וע"י התורה מתבררת כל טעות הפוקרים המשונים, ויודעים כי ה' אחד... והורה הפתקא כי בתורה יבוטל יצר הרע דעבודה זרה בתכליתו. וממנו קמו אנשי כנסת הגדולה ועזרא הסופר בראשם, אשר נתן ללבו לכתוב תורה מדויקת היטב, שבל יהיה בה קמשונים, ובכתב אשורית להבין ולהורות עד שאמרו [סנהדרין כא ע"ב] ממש נתינת התורה היתה על ידו כבימי משה, וגם תיקן לקרות במנחה בשבת [ב"ק פב ע"א]... ואנשי כנסת הגדולה אמרו [אבות א, א] "עשו סייג לתורה והעמידו תלמידים הרבה"... אשר תודה לא-ל מאז ועד עתה... לא נשכח מאתנו תורת ה'... אשר באמת גלל כן בכל דור עומדים עלינו להתעות אותנו מדרכי חיים לדרכי מינות, ורוח פינו בתורה מכלה הכל, ואש תורה שורף קש הבלים, ולא יוכלו לנו ב"ה, וזהו חותם אמת, ובזה אתייהב יצרא דעבודה זרה, ואין רשות בידו להתעות.
אבל תדע כי העוסקים בתורה הם מבני פלטריא דמלכא קדישא... וא"כ צריכים מאוד להיזהר ולהישמר בנפשם לבל יחטאו בדבר קל ומכ"ש בדבר חמור, כי סביביו נשערה, ואמרו (יבמות כא, ב"ק נ.) שהקב"ה מדקדק עמהם כחוט השערה... וא"כ בדבר קל מטמא ח"ו מחנה שכינה וכמה מעלות בקודש, ותלמיד חכם הוא בגדר קדשי קדשים, כי שריא שכינה שם...
וזהו מאמרם ברמז תיבת שמטיה למזיא, הרצון - שמדקדק עמהם כחוט השערה, דכתיב "נשערה מאוד" וכו', ונזדעזעה ארץ ישראל, כי תיכף היה דבר קל נחשב לעוון גדול ומרי רב ועושה פגם גדול כנ"ל. וע"ז חרדו אנשי כנסת הגדולה למאוד, כי כבר כתבנו, כי בעו"ה בעלי תורה במה שהוא אדם עלול לחטוא, וא"כ יש לחוש שיקצוף ה'... ולכך חששו אנשי כנסת הגדולה אולי יפן ה' מחמת חטא תלמיד חכם ותהיה עבירה גוררת עבירה, וזהו אמרו דלמא מרחמיה ליה ח"ו משמיא, ולזאת מצאו לו תקנה.
כי דע כי מיני מתכות יש, זהב, כסף, נחושת, עופרת... התפלה שהיא עיקר עבודה שבלב, היא נקראת עופרת, כי עופרת יש לו כובד, וכן יש להתפלל מכובד ראש. וכבר אמרו כי עופרת טבעו עפר ואויר, ולכך בקל יותך ויהיה נמס באש... וכן (יבמות קה) בתפלה צריך שיתן לבו למעלה באויר, ועינו למטה בעפר...
וזהו מה שאמרו כי אנשי כנסת הגדולה חרדו אולי יהיו בעלי תורה פוגמים בחטאים כל שהוא וימצא השטן פתחון פה לקטרג, לזאת לקחו אבר ועופרת ונתנו אפומיה, הרצון כי תיקנו סדר תפלה בבוקר ובערב, כי קודם אנשי כנסת הגדולה, לדעת הרבה פוסקים תפלה לאו דאורייתא כלל... ואנשי כנסת הגדולה תקנו נוסח וסדר וקביעות כראוי בבוקר ובערב. וזהו עופרת כנ"ל, שהוא כור הזהב והכסף להסיר כל סיגים ועוונות, וזהו ושדי אפומיה, כי זהו הנמסר לפה לדבר ולהתפלל, וזהו השואב קולו של מקטרג, דאף כי יחטא איש לאלקים, תבוא התפלה בבוקר ובערב ותצרף ותטהר כל יראי ה' להסיר כל בדיליהם, ותפלה בכונה יום ביומו סותמת כל פה מקטרג ומסטין, ומבטלת החטאים הבאים במקרה וגודרת התאוה. בכל אופן למאוד הועילו אנשי כנסת הגדולה, ובראשם עזרא, בתקנתם תורה ותפלה לבטל יצר הרע דעבודה זרה.
והנה לבטל יצרא דעבירה גם כן כביר מצאה ידם בתקנת גדרים לבטלו, אבל צריך לברייתא בקיום המין וישוב העולם. ואמרו בב"ק (דף פב) כי עזרא תיקן שתהא חוגרת בסינר משום צניעות... ודאי בשוק ברבים ודאי דאורייתא לילך בכיסוי ובצניעות... ועזרא תיקן אפילו בבית שהולכות בלי מלבושים עליונים תהא חוגרת מ"מ סינר... נגד קרובים אביה ואחיה וכדומה, אשר לבה גס בהם, לפניהם אי אפשר להיזהר, והם מעורבים עמה ויש לחוש להרהור והסתכלות, ולכך תקן עזרא שתהא אפילו בבית צנועה למאוד, שגם לקרובים לא יראה מקום תורפה וינצלו מידי הסתכלות.
וזהו כוונתם כי נקרו לעינים של יצרא דעבירה, הרצון כי עשו תקנה למעט הסתכלות וראיה באשה, והיינו בשוק אין צריך לתקנתם, רק דלא לתגר בקרובותיה שהם איתה בבית, ועשו תקנתם הנ"ל, וסימאו עינו של אותו רשע בגדר ותיקון הנ"ל, לילך אפילו בביתה בצניעות...
ולכך אמרו (בערכין לב ע"ב) כי ישבו ישראל בסוכות בימי עזרא, דהיינו דבטלו יצר הרע דעבודה זרה, ואמרו הדבר בסוכה, כי סוכה מורה על תורה, והוא המבטל יצר הרע דעבודה זרה, ולכך בימי עזרא וסייעתו שהעמידו רגל התורה על בוריה, אמרו בסוכה.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ו)

חותמו של הקב"ה אמת

היזהרו בשפת אמת, כי הוא חותם של חיים, כאשר אמרו כי אמת במספר קטן ט', והוא מספר שתמיד בכפליים נשאר מספר קטן ט', והוא חותמו של הקב"ה, כי הקב"ה מעלה ותחת, כדכתיב "בשמים ממעל ובארץ מתחת", מ' דממעל ודמתחת פעולה וכך היא אמת, א'חד. מ'עלה. ת'חת. ולכך יסד הפיוט: "אמת חותמו להודיע כי הוא אחד", כי כך ראשי תיבות, ועיקר אמת שיהיה מעשינו בלב תמים, ואז הוא עדות אמת במעשינו, ולכך ראשי תיבות אמת א'ת מ'צותי ת'שמור.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש י)

שמו של הקב"ה "שלום", כדברי חז"ל בפ"ק דשבת [י ע"ב] מקרא ד"ויקרא לו ד' שלום", וחותמו ית' הוא אמת כדאמרינן בפ"ז דיומא. והנה אמרו חז"ל במדרש על הפסוק: "אהיה אשר אהיה" - "כשם שאתה הווה עמי כך אני הווה עמך" [ס' והזהיר משפטים דף מג]. א"כ בזמן שהאדם מחזיק במדת השלום, הקב"ה כותב עליו שמו שלום... א"כ כשהאדם מחזיק במדת השלום ואהבת כלל ישראל, אז יוכל להיכתב בספר החיים ששמו של הקב"ה שלום כתוב בו, והיא מצות "ואהבת לרעך כמוך"... ואע"פ שהאמת היא רק כשיהיה מתקן את עצמו בפרטות, אבל מתוך השלום תבוא האמת, כי הקדושה שמתוספת עליו ע"י זכות הרבים תסייע אותו לתקן את עצמו בפרט... והנה הדבר הקודם לכל הוא במה שהוא חלק מהכלל, וכבר יש לו יתד להתלות עליו כיון שאינו פורש מן הציבור, אע"פ שהאמת יש לה רגלים, היינו ב' רגלים שיהי שלם בין מצד הכלל ובין מצד הפרט, מ"מ כיון שהוא מכניס את עצמו בתוך הכלל, הוא קרוב להינצל... ע"כ כדי להשיג כתיבה טובה, שלבינונים היא בר"ה כדאמרינן בתפילה: "בר"ה יכתבון", מסוגל מאד כח השלום שהוא אהבת הכלל, וזה גורם שנכתב בספר שהקב"ה כותב עליו שמו "שלום".
ועד יוה"כ יתקן את עצמו בפרט ויזכה למדת אמת שהיא חותמו של הקב"ה, והכוונה למדת אמת היא שהשלום יהיה אצלו באמת, וכיון שאוהב הוא באמת את הכלל, ודאי ישוב ויתקן דבריו ודרכיו, שהרי העולם וכלל ישראל נידון אחרי רובו ו"כל ישראל ערבים זה בזה", וכיון שאוהב את הכלל לא יחטא גם מצד כוונה זו שלא יגרום היזק אל הכלל. אף שלפעמים יהיה טועה בנפשו שניחא לו שכר העבירה יותר מהפסדה ח"ו, אף שהיא טעות גדולה, אבל כיון שמדת השלום מושרשת בלבבו, איך ימלא לבו לגרום היזק אל הכלל בשביל הנאה שלו? ע"כ, שיהיה השלום חתום באמת, יתקן ג"כ את עצמו בדרכים הפרטיים שלו.

(מדבר שור, דרוש ט, עמ' עב-עד)

[כי אמת הוא דבר שאין בו שינוי, ובה' אין שינוי. המקובלים מסבירים שחותמו אמת כי הוא א-ל מסתתר, ואותיות אמת הם סוף (ת), תוך (מ), ראש (א), ראשי תיבות סת"ר. כלומר עבר ועתיד הכל אחד. א - עבר, מ - הווה, ת - עתיד. וכך אומר תיקוני זוהר תיקון סג, שא' בתחלת הא"ב, מ, באמצע, ת בסוף, והוא סופי תיבות של "ברא אלקים לעשות", "ברא אלקים את", ובו ברא את העולם ובו העולם מתקיים. (לד ע"ב) אמת במספר קטן 9, כנגד 9 נקודות, שאומר הגר"א בביאורו לתיקוני זוהר תיקון סט, שבקוביה יש 8 נקודות בפינות, ועם הנקודה האמצעית הפנימית, הם 9. ובהם סוף, תוך ראש, ראשי תיבות סת"ר, עבר הווה ועתיד הכל אחד כי נקודות אינן נתפסות במקום, אין לנקודה אורך ורוחב. גובה הארון היה 9 טפחים, שאינו נתפס במקום (מקום הארון אינו מן המידה - מגילה י ע"ב), ובו הלוחות, חותמו של הקב"ה, האמת.]

(רבי גדליה נחמן בראדער, גן ירושלים, דף לב ע"א, לד ע"ב [ובקיצור בדף לט ע"א]) לטקסט

[חותם הוא סוף הדבר, כמו "הכל הולך אחר החיתום" (ברכות יב ע"א). לאדם יש קושיות על הנהגת ה', מדוע הוא סובל, אבל כשיראה את הסוף, שהסבל הוביל לטובה, יבין שה' עשה את הכל בצדק, לטובת האדם. ולכן חותמו הוא אמת - בסוף רואים שהכל נעשה באמת ובצדק.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נהורא, עמ' 61) לטקסט

[עשיר בוחר חותם שאי אפשר לזייף. והקב"ה כל העולם שלו, ולכן בחר חותם שאי אפשר לזייף, שהרי אם מזייפים את האמת, הוא שקר.]

(רבי מאיר יואל ויגאדר, דברי חכמים, חלק א, עמ' י) לטקסט

אתא כי גוריא דנורא מבית קדשי הקדשים אמר להו נביא לישראל היינו יצרא דעבודה זרה

מקור יצרא דעבודה זרה בקדושה הוא הצימאון לחידוש ידיעה בפליאות חכמה של התגלות אלקות, שבכל עת ובכל רגע היא התגלות חדשה ממש. ומתוך סילוק אור הדעת, מתהפך צימאון זה לבחירת אלהים חדשים, מה שלא ידומה כלל בחידושו להחידוש האלקי האמיתי. ומניעת שפעת אור חידוש פנימי זה תלוי בהעלמת יצרא דעבודה זרה, שישוב לפני גילוי אור חדש דמשיח ויתהפך לקדושה כראוי, בשובו כגוריא דנורא לבית קדשי קדשים, להתאחד בקדושה וטהרה העליונה. "חדשים לבקרים רבה אמונתך" [איכה ג, כג].

(שמונה קבצים, קובץ ב, אות עט = ערפלי טוהר עמ' לב)

המחשבה המוטעית התעתה את האדם מדרך ההשתלמות הנזכרת של הכשרה ע"י זיכוך וטוהר, ורשפי האש של אהבת אלקים וקרבתו התנדפו לכל אפסיים לבקש להם קשר עם אלהים חדשים מקרוב. בהול ומשתומם מצא האדם את עצמו לפני אלקי האלקים, מורתק ומובדל מפני מחיצת החטא ראה את עצמו לפני האידיאליות הכללית, המקפת את כל היש מעומק רום עד עומק תחת. והנה קם החזיון, צץ ופרח מטה הרשע של עבודה זרה מתוך קדשי הקדשים של הטוב עצמו שב"קרבת אלקים לי טוב" (תהלים עג, כח), "ונפק כגוריא דנורא מבית קדשי הקדשים".
כנסת ישראל שאבה את הנהרה ממרכז הדעת והבינה - התורה והתשובה. זו הראשונה ע"י קדושת התפארת של משה רבינו, והאחרונה - קדושת הכהונה ע"י אהרן ובניו, זו השרות והעבודה בטיהור טומאות קדשי ישראל בכללות ובריכוז בית המקדש, במקום אשר זר לא יבוא בו "אפילו מלאכי השרת" (ירושלמי יומא פ"ה ה"ב)... תפקידה של כנסת ישראל הוא להאיר גם לחשוכי עולם בכל קצוי ארץ, את עומק ההבנה הזאת של יניקת התשובה ומהותה, בהדרגה ובטיפול.

(מאמרי הראיה עמ' 463-464 = מאורות הראי"ה לירח האיתנים מהד' תשנ"ה עמ' עב-עג)

ואיתא בגמ' שאנשי כנסת הגדולה צמו והתפללו לד' שיעביר את היצרא דע"ז מן העולם, ויצא מבית קדשי הקדשים כי גוריא דנורא, כעין ארי קטן של אש, ואמר להם נביא לישראל היינו יצרא דע"ז כו' עי"ש. ושמעינן מהא דיצרא דע"ז הי' תקיף כמו אש. וכתיב ירמיה (כ, ט) 'ואמרתי לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו והיה בלבי כאש בוערת עצור בעצמותי ונלאיתי כלכל ולא אוכל' וכו'. והיינו כענין הכתוב (קהלת ז) 'גם את זה לעומת זה עשה האלקים', כנגד יצרא דע"ז שהיה בוער כאש, שלח לנו הקב"ה נביאים שנבואתם היתה בוערת כמו אש, ואילו היו מטים אוזן לדברי הנביאים היו ניצולין מיצרא דע"ז, ולאחר שבטלה יצרא דע"ז בימי אנשי כנה"ג, בטלה נבואה, ונשארו חכמים להוכיח את העם כנגד היצר הרע הרגיל, וכל זה כדי שהאדם ישאר בעל בחירה ולא יהיה מוכרח לבחור בטוב ע"י אש הנבואה.

(רבי שלמה ברוועדה, יבנה המקדש עמ' עט)

[על זה אומר ירושלמי ר"ה פ"א ה"ג שה' מסר לישראל את טבעתו - היינו הטבעת עם חותמו שהוא אמת, בכך שנתן לנו תורת אמת. אות א' רומזת לראש, מ' - הלב, ת' - סוף האותיות - הרגליים. התורה, תורת אמת, מרבה חכמה בקרבנו, מחדדת את שכלנו. היא גם משפיעה רבות על לבנו, נוטעת בנו אהבת הבריות. והיא גם מחייבת אותנו לקיים את המצוות - הליכה ברגליים. זאת בניגוד לאמונות אחרות, שיש שאומרים שהעיקר הוא הלב, אהבת הבריות, ויש מהם שאומרים שהעיקר הוא הראש, הכרת הבורא בשכל. ואילו אמונת ישראל כוללת את הרגליים - המעשים.]

(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 151-152) לטקסט

אמר להו נביא לישראל היינו יצרא דעבודה זרה וכו' שדיוהו בדודא דאברא וחפיוהו לפומיה באברא וכו' אמרו הואיל ועת רצון הוא נבעי רחמי איצרא דעבירה בעו רחמי ואמסר בידייהו וכו' חבשוהו תלתא יומי ובעו ביעתא בת יומא בכל ארץ ישראל ולא אשתכח

[עשרה מאמרות, חיקור דין, כתב שמשה רצה להיכנס לא"י כדי להעביר את להט החרב המתהפכת ולבטל את יצר הרע. לפי זה, אילו נכנס לא"י, לא היתה פריה ורביה. (נב ע"ב) ההבדל בין יצר ע"ז ויצר עריות רמוז בפסוק (במדבר פרק יג פסוק ב) "שלח לך אנשים" - ה' נתן לנו שני יצה"ר. "ויתורו את ארץ כנען" - אחרי שיצה"ר גרם לחורבן בהמ"ק, ונותרה (וזהו "ויתורו") ארץ כנען בודדה בלי בניה, "אני נותן לבני ישראל איש אחד" - אני מוסר לישראל אחד משני יצה"ר, היינו יצר ע"ז. אבל "איש אחד למטה אבותיו" - השארתי את יצר העריות, שנחוץ לקיום העולם. "תשלחו" - כל אדם צריך לגרש יצה"ר של עריות מלבו. "כל נשיא בהם" - יצה"ר מתגרה במיוחד בת"ח כאמור בסוכה נב ע"א.]

(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף נא ע"א) לטקסט

היינו יצרא דעבודה זרה

ישראל היו במדבר הכל בדעת פילוסופים קדמונים שהקב"ה מסלק השגחה מתחתונים לרוב גדולת רוממותו... ולהסיר ספק זה מלבם באו נסים ונפלאות, ומזה הכירו וידעו כי ה' בקרב ישראל בהשגחה פרטיות. אבל לא התמיד, וכאשר עבר הנס זמן מה חזרו לספק... וזו היתה סיבת המרי במלכי ישראל ויהודה, שקטרו לצבאות השמים ועשו טלמסאות... וזה התמיד כל ימי בית ראשון וגלות בבל... וזה היה יצר הרע דעבודה זרה דהיה שכיח...
אמנם בימי מרדכי ואסתר הם העמידו הדת על תלה, כי ראו ישראל הנס הזה והשתלשלות הנסים מושתי והמן ואילך, והם הקישו דלתי מעלה עד שהביאו רוח טהרה בקרב לבבות אנשים, שנתקעה אמונה שלמה מוחלטת בקרב לבבות ישראל, שהם האמינו בתכלית אמונה שה' משגיח בפרטיות ואין דבר נעדר מידיעתו, בוחן משגיח עושה הכל, ולא יתואר שום דבר בעשיית זולתו, ולכן לא יאתה העבודה והתפלה כי אם לה' לבדו... אמנם בימי מרדכי שקבלו התורה מלב תמים וכל לבבות דורש ה'... ומאז אשר קבלו האמונה האמיתית, זה האיר להם הלילה... והוא היצר הרע של עבודה זרה שנתבטל בימי עזרא, וזהו החלו בימי אחשורוש ומאז פסק ונתבטל.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ב)

העגל והפעור עומדים הם זה מול זה בשני קצות הטומאה של ע"ז. הטומאה היותר מכוסה היא בעגל, שהיא קרובה לתבנית הקדושה כפני שור שבמרכבה; והטומאה היותר כעורה היא הפעור. ובאמת הפעור כולל הוא כל יסוד ע"ז, וכל הע"ז שבעולם היא רק ענף של פעור, אלא שזוהמתה מכוסה קצת. וביטול טומאת ע"ז בא עי"ז שמתגלה שכל ע"ז וסעיפיה היא פעור ממש, ויצרא דפעור נפסק לגמרי בדור המדבר, אחרי ביעור הנצמדים לבעל פעור, ומזה בא הכח למיכס יצרא דע"ז בימי עזרא, וגמר ביעורו יהיה לעתיד לבוא בכחו של משה, שהוא גנוז מול בית פעור [סוטה יד ע"א].

(שמונה קבצים, קובץ ח, אות קלב)

בתקופת הבית הראשון היו הנביאים, ובמקביל הייתה כתיבה של כתבי הקודש, ואילו בתקופת הבית השני בטלה הנבואה, ופסקה כתיבת כתבי הקודש, ונשארה התורה שבעל פה. ומאידך גיסא בתקופה זו ביטלו אנשי כנסת הגדולה את יצר הרע של עבודה זרה... תוקפו של יצר הרע של עבודה זרה היה גדול ביותר, וכפי שמביאה הגמרא בסנהדרין (קב, ב) את דברי המלך מנשה, שאם רב אשי היה קיים בזמנו, הוא היה מגביה את שולי גלימתו ורץ אחרי העבודה זרה, ואנשי כנסת הגדולה ביטלו יצר זה, ויצרו מהפכה בעולם. הגר"א (בביאוריו ובהגהותיו לסדר עולם, פרק ל ס"ק יב) עומד על כך ששני השינויים הללו קשורים זה לזה. הצורך בנביאים שנשלחו להוכיח את העם היה כדי להילחם בעבודה זרה, ולאחר שאנשי כנסת הגדולה ביטלו את יצר הרע של עבודה זרה, שוב לא היה צורך בנביאים שיילחמו בה, ולכן בטלה אז הנבואה, והחלו להתגלות מעיינות נוספים של התורה שבעל פה.

(רבי אברהם אלקנה כהנא-שפירא, מורשה - שיחות למועדים, עמ' קכד)

בין כל העמים מיוחד הוא עם ישראל, השֹבע נדודים, שעמד לו קיומו הלאומי במחיר רב מצד אישיו הפרטיים, מה שבשום אופן אי אפשר לומר שכך ראוי ונכון להיות נהוג. מצד ההווה, מה תוכל היהדות הלאומית ליתן לבניה בימי עניה ודלדולה? ובכל זאת הננו רואים בה כח חיים חזק ואמיץ, נפלא מאד. אומה זו, שוודאי מצד ההווה "נוח לה שלא נבראה יותר משנבראה", והיא בכל זאת חיה וקיימת ומתאמצת לחיות בערכה הלאומי, אין זה כי אם כח של תעודה בעתיד. אבל כאן כח התעודה דוחק לתת פתרונים, לפרש ולהסביר, להודיע ולהיוודע, באיזה מושג האפשרי: מה כחה ומה ערכה, מה הנה מדותיה, ובאיזה דרכים היא נקנית ומשתכללת, כדי שינוחו הלבבות הנכאבים וידעו אנה פניהם מועדות, ובשביל מה הם עמלים? והנה כאן יש לנו "רעה מעין הטובה" (ברכות נד. ס.). לולא מצב ההווה, המדולדל ומטורף, לא היתה נקבעת כלל תעודת העתיד עמוק בלב האומה. ע"כ טרם שטעמה טעם גלות, היה יצרא דע"ז גדול בה מאד. גם בגולה, ישראל, כאשר אכל ושבע ודשן (דברים לא, כ), לא חפץ עוד להיות נוטה אל תעודה של עתיד, כי אם ככל העמים חפץ גם הוא להיות פונה רק אל ההוה. וגדול מאד הוא ההבדל בין צורת חזיונות החיים, בשעה שהם פונים בעיקרם אל העתיד המתעלה ומתרומם, המטהר ומתקדש באמת, לאותה הצורה שנטבעת באותם החזיונות עצמם, כשהם פונים אל ההוה לבדו, רק אל חיי שעה כאלה, שאין צריך לתת להם תכלית אחרת זולתי מציאותם הזמנית. וההבדל ההוא הנהו ממש כהבדל שבין עבודת ד' לעבודת אל נכר.

(אפיקים בנגב, הפלס תרס"ג, עמ' 598-599 = אוצרות הראי"ה מהד' תשס"ב, כרך ב, עמ' 79-80)

היינו יצרא דעבודה זרה וכו' שדיוהו בדודא דאברא

כשלא הגיע עדיין הזמן של כל הטוהר להופיע אל המרומים המגמתיים, נשלחו מאת יהושע שנים אנשים מרגלים חרש לרגל את הארץ, ובאו לבית אשה זונה ושמה רחב. והכל נקשר בקודש ובטוב העליון, אבל מדת הדין מתעוררת ויראת העונש האמתית נצרכת לפי ערך השלטת כח המדמה והתעמקותו. אבל בעצמיות החפץ האומתי לא נשלם אז עדיין הפרצוף הדמיוני, לאחיזת הדעת בהתגלמתו מצד אחד והיופי בכל תיאוריו מצד השני, וזה הושלם בימי שלמה: "אז תבאנה שתים נשים זונות" [מלכים א' ג, טז] לפני משפט מלך ישראל היושב על כסא ד'. אמנם ע"י ההתערבות של הנשים הנכריות, עם חולשת הכח לעכל דברים זרים, יצאה הרשעה שגרמה ליסוד כרך גדול של רומי [שבת נו ע"ב], וסינוני היסודות הוצרכו להאריך עידן ועידנים, עד שנתגרש כח המדמה משליטה רחבה בגבול ישראל, ויצרא דעבודה זרה נעצר בדודא דאברא ונכיס יצרא, ולעומת זה אין עוד נביא אתנו, ולהבת אהבת האומה והארץ איננה מורגשת באותו הטעם העמוק של ימי הטובה. והדברים מקושרים עם צער העולם כולו, עד שבאחרית הימים עקבות כח המדמה מתגלים ואהבת הארץ מתעוררת. מתראה הדבר בשמריו, אבל עומד הוא להזדכך.

(אורות, ישראל ותחיתו, אות יח, עמ' לה-לו = שמונה קבצים, קובץ ה, אות קצ)

השפלה כללית של מעמד העולם היא אשר גרמה שתעודת החיים אשר להקודש צריכה להתמלא חוץ מצדה החיובי גם בצדה השלילי: המלחמה לדור דור נגד יצרא דעבודה זרה וכל סעיפיו. כל הזוהמה שבחיי היחיד והציבור, בחיי הטבע והעולמים, בנטיות החברה ובמהלכי ההרגשה וההגיון, כל היצרים הרעים המַשגים והמביאים את כל חולי וכל תהפוכות, אינם כי אם סעיפיו וסעיפיהם. ורוח ישראל לוחם בכל חילו, ומנצח הוא את מלחמתו נגד שורש הרשעה, וכל מה שהמלחמה עולה לו בעבודה יותר מייגעת, בדמים מרובים וביסורים כבירים, הרי הוא מתגבר, מתעלה ומתקדש ועולה בזהרו מעלה מעלה, עד אשר יכשיר בכוחו העליון את העולם לעמוד בחיים מלאים על מצב החיוב לבדו, באין צורך לתוכן השלילי ועסקנות השבתתו... ושפעת החיים, שאין גם הכשר ציורי בעולם המחושך לקבלו בצורה חיובית לבדה, בין באישיות היחידית ובין בקבוציות, תבוא ע"י עבודה זו הארוכה לחשוף את מקורי עדניה ושטפי עינוגיה מרומי קודש הקדשים בצורה החיובית המגמתית לבדה, "ונשגב ד' לבדו ביום ההוא" (ישעיהו ב, יז), רוממות הטוב, גבורת הימין, באין כל צורך גם לחיי מלחמה על החושך, על יצרא דעבודה זרה וכל ענפיו...
בפנימיותו הולך העולם ומתבסם... אבל המחשכים והמהומות של תכונת התנועה המהירה אשר לגלגל החיים הסואן אינם מניחים לחזיון הנישא הזה להתגלות עד עת קץ, ומתנוצץ הוא ליחידי סגולה בעתי הרצון. כל עלייה פנימית, המקרבת את העולם לחזיון החיובי, המורידה את יצרא דעבודה זרה עד תחתית תהומים, נוטלת היא חלק אחד מהמרץ השלילי, שהוא המכון הרגיל להתעודדות הרוח בכל המשך עד תכלית הזעם. מתוך כך הולכים דורות ונחלשים ברוחם הפועל על הככר של הקודש הגלוי, והננו תמיד קרואים לסעד את הסוכה הנופלת, אשר מהרה יקימה חי העולמים ב"ה בחוסן תפארתה, אבל התוכן החיובי הולך ומתאדר...
ומאז אשר לא יכול העולם הישראלי לעמוד בקשר המלחמה המעודדת את החיים, ויצרא דעבודה זרה הוכרח להתכנס "בדודא דאברא דשאיב קליה", ניטל טעם המלחמה בעצמיות תכנה, וליאות רוחנית מלפפת היא את היקום, והמהלך הולך בתכונה תרדמית, חולמים מדמדמים הם כל עסקני העולם, ואין בה לא מגבורת הטוב ולא מתגבורת הרע. אבל המטרה היא מכוונה. יצרא דעבודה זרה הולך ונעקר. ומהלך עיקורו האיטי נוטל חלקים מהדר החיים, ותגבורת שלהבת הקודש שמצד השלילי, שצירופה הולך וחסר, מראה את הרפיון; אבל בתוכיות הנשמה, הצד החיובי מתיישב על משואותיה של ההתפשטות של הופעת השלילה. וכאשר רוח הטומאה יתם, והצורך של המלחמה השלילית ישבת לגמרי, אז יראה ההוד וההדר של גבורת החיים אשר באוצר הקודש החיובי. ולעת אשר לא יוכל העולם נשוא את התרדמה הזחלנית, באה מהומת מלחמה, ולעומת זה מתעורר רוח הלוחם בנפש הפנימית של כנסת ישראל, ומחאה עמוקה נגד יצרא דעבודה זרה, המלפף לאומים, משפילם ומכסה את פניהם בושת עולמים, מתגברת היא בנשמת ישראל פנימה, שעתידה לצאת אל הפועל ע"י הגיון תורה, המון דעות ומעשים ציבוריים, שריכוזם מוכרח להיות ההתגברות האומית ועוצם השקיקה לארץ החיים, להבליט את האומר הגדול של מחאת עולמים נגד שרשי יסוד הרשעה האנושית, ע"י אור הנבואה אשר ישוב לישראל בהתכוננו על אדמת קדשו.

(אגרות הראיה ח"ג אגרת תשפד = מאורות הראי"ה לירח האיתנים מהד' תשנ"ה עמ' רח-רט)

מצדו של יוסף, כח שור, לא היה צורך לבטל יצרא דע"ז, ומשום הכי לא ביטל יהושע אותו, כי חפץ לרומם את העולם בשלמות החיים כולם, שיצרא דע"ז יהפוך לאור קודש, מסייע להגדיל את שלהבת הקדושה, וספג לתוכו כל הפזור בשבעים לשון מתוך שמו, יהוסף, בהוספת אות ה', שבו נברא עוה"ז, משמו של הקב"ה... ואז אין צורך ליצרא דע"ז להיגנז בדודא דאברא, "כפיו מדוד תעבורנה" (תהלים פא, ז). ובעומק צרה בא חילוץ עליון, זרוזי גרמי, "בצרה קראת ואחלצך, אענך בסתר רעם אבחנך" (שם ח), ר"ת אבר"א... "מחלב חטה" (שם, יז), יצה"ר כמין חטה [ברכות סא ע"א]... ו"משנאי ד' יכחשו לו" (שם, טז), ו"יתנו עדיהם ויצדקו" (ישעיהו מג, ט), ובאה ע"ז ומעידה על הקב"ה ובטלה מן העולם, ביסוד ביטולה של עטרת מלכם, שהיא על ראש דוד הנזר והעדות [ע"ז מד ע"א].

(שמונה קבצים, קובץ א, אות תתסז, הובא במאורות הראי"ה לחנוכה ארבע פרשיות ופורים מהד' תשנ"ה עמ' פג)

בזמן שיבת ציון של עזרא, היה מאבק מיוחד בעולם נגד עבודה זרה, נגד היצרא הזה שמסדר שם שמים בעולם באופן כזה של עבודה זרה. נלחמו והצליחו - ומצויר בגמרא שבתוך כלי של עופרת החניקו את יסוד עבודה זרה שבעולם, שיצא מתוך בית המקדש. כל זה היה עבודה קשה, לסילוק הערבוביא שבזמן החזרה הביתה. בגמרא מסכת עבודה זרה (יז ע"ב) מוזכר, ששחטו אותו, את יצרא דעבודה זרה. סולק מן העולם הכח שמסדר שם שמים בעולם בדמיונות. נצחון בפגישה הנוראה עם כח המדמה, עד כדי החנקתו בכח עליית הקודש של עזרא.
אבל מתוך כך, נהיה מצב קשה בעולם כולו, גלות השכינה, סילוק הנבואה (עיין סדר עולם רבה פרק ל: "עד כאן היו הנביאים מתנבאים ברוח הקודש", ובביאור הגר"א שם: "פירוש, משהרגו את היצר הרע בטלה הנבואה"). כל זה נמשך עד "עקבתא דמשיחא", שבה "חוצפא יסגא" (סוטה מט ע"א), אז הדמיון שוב מקשקש ומצלצל, יופי, פנטסטיות, פגישה עם ממשיות החיים, אהבת הארץ מתעוררת. הכוחות מתגלים קודם כל בשמרים, אבל צריך אמונה גדולה בסידור האלקי של "אני ה' בעתה אחישנה", ומתוך כך, יש לנו מקום לסייעתא דשמיא של בירור צד הטוב של כח המדמה השייך לרוח הקודש, לחזרת כוחות עליונים.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, מתוך התורה הגואלת חלק ג, עמ' רד)

היינו יצרא דעבודה זרה וכו' שדיוהו בדודא דאברא וכו' דאברא משאב שאיב קלא

שורש יצרא דע"ז בקדושה, הוא החשק הגדול של קרבת אלקים. וכאשר הבערות וחסרון הזיקוק המוסרי הם מניעות גדולות, שסותמים את האור האלקי מן האדם, אז אם תשוקתו הטבעית חזקה היא, פורצת לה תשוקה זו את דרכה ביצרא דע"ז. ואין גאולה אמיתית מיצרא דע"ז, כי אם בגדולתה של תורה, שמגמתה העליונה היא ההופעה הנשמתית של האורה הפנימית, המודיעה ברעיון וברגש, ברצון ובנטיה פסיכית, את הדעה האלקית בכל הוד התענוגים שאפשר לו לאדם שיספוג אותם אל תוכו. וכל מי שהוא פורש מן התורה, הרי הוא הולך ונדבק בע"ז. וגם בזמנינו, שכשלון החיים, ביחד עם השיקוע העמוק בחומריות השטחית, גרם שיצרא דע"ז היה יכול להכבש, והועילה השתדלותם של אנשי כנה"ג לצמצם את העולם ברוחניותו, כדי שלא ידחה הרבה לעומק הרשעה ע"י תשוקת עז הבוערת באש זרה שלה, מ"מ אותו הטמטום הנפשי שיצרא דע"ז עושה, הולך הוא ומתפשט מביטולה של תורה, והעולם עומד ומחכה לגאולה ע"י הגדלתה של תורה, שתנצח את יצרא דע"ז בכל מילואו, ולא יצטרך עוד להיות כבוש בדודא דאברא, שלא ישמע קולו, אלא יחלוף כליל מאור המתגלה, הדוחה ושולל את החושך.

(שמונה קבצים, קובץ ד, אות נו)

באברים שבורים ובנפש רצוצה שבה אל ארצה אחרי הגלות הקצרה של בבל, ותבקש לכונן את מעמדה מחדש, אבל האון של הזרם הפסיכי לא היה לה עוד בכל מלואו. ותחת ההזרמה הנפשית, בא בבליטה יתרה הלימוד והשינון שיקבע בקרבה תכונה תרבותית על פי מקורה וצרכי הווייתה, ותתכשר על ידן לקבל את ההזרחה הנשמתית של ההוויה הרוחנית... יצרא דעבודה זרה נפסק, אבל לא נוצח לגמרי, רק קולו נאטם בדודא דאברא, אבל במחשכים עוד הוסיף לחיות ולהשפיע. הוא היה צריך עוד להתקיים עד שיהיה מנוצח מכח האומה, וההזרמה הרוחנית הגדולה והמאירה תשוב להעביר את כל חשכו בהכללה כבירה אשר תכלול את כל האומץ שנמצא בטבעו הפראי של יצרא דעבודה זרה.
אז יצאו כתות לאומיות שספגו את הצד החיצוני של הלאומיות ושמריה. נתגברה שנאת הבריות, המיוחדת ליצר הרע העושה את פעולתו ההריסית תחת דגל הלאומיות. אע"פ ששנאה זו מכוונת לכאורה רק כלפי עם זר ואיננה מגעת בנחלת האומה גופא, ברבות הימים מתהפכת למארה פנימית ושנאת אחים מתגברת ומהרסת כל טוב לאומי.

(מאמרי הראיה, חלק א, דרך התחיה, עמ' 5)

הואיל ועת רצון הוא

הטבעיות החמרית שהיא מושלת באדם למטרת ההמשכה של החיים האישיים הגופניים והמיניים, היא מעכבת את האור העליון שהוא הרבה למעלה מן הטבעיות, אור ד', מהופיע באדם בשליטתו המלאה. אבל למרות העיכוב הגדול הזה, אין זה מוכרח שלא יוכל איזה זמן קצר לבא, שהאדם, למרות חומריותו וקישורו הגופני האמיץ, שוכח הוא את הכל ומתעלה עם נשמתו אל המקור העליון שממנו חוצבה. מובן הדבר שלא יוכל ענין נשגב כזה להמשך זמנים גדולים. החומריות השלטת תחדור לעמקי ההכרה וחגוי הרצון, ואז יועם האור העליון ולא יראה עוד בכליל הודו. אבל על שעה אחת הדבר אפשרי מאד. ולפעמים יש שההסכמה האישית [היא] מכוונת את הדעה אל אותה השעה הרוממה, והרוח הכללי שבעולם יש ג"כ שמסתגל הוא לאיזו רוממות רוחנית נשגבה שאין אנו יכולים לדעת את גלגלי הסבות העליונות הללו שהזמן הקבוע גורם להם, ועת רצון מילתא היא.

(עין איה, שבת פז ע"א, אות מא)

נבעי רחמי איצרא דעבירה וכו' דאי קטליתו ליה לההוא כליא עלמא

יש כמה דברי חז"ל בסוף מסכת קידושין וההמשך בהלכות אבן העזר על כך... חז"ל אמרו שאת יצרא דעריות אי אפשר לבטל. את יצרא דעבודה זרה אפשר לבטל אך לא את יצרא דעריות. זהו יצר אנושי. יש בו צד היתר ששייך לקיום המין אנושי. בשביל מצות פריה ורביה יש לו מקום במידה מסוימת, באופן בריא ונורמלי. יש בו גם צד מצוה, ואפילו צד קדושה, אך מלבד זה אי אפשר להתחכם. זהו יצר טבעי לאדם מתחילת בריאתו, "אל אישך תשוקתך". כך הוא טבע האדם, שבפגישת זכר ונקבה, כבר בגיל צעיר, מתעורר יצרא דעריות והרהורי עבירה. אין שום תחבולה לצאת מזה.

(שיחות הרב צבי יהודה, קדושים, עמ' 197-198)

כחלינהו לעיניה ושבקוהו ואהני דלא מיגרי ביה לאיניש בקריבתה

ולהבין מה ענין זה דנקרוהו לעינים דלא לתגור בקריבתה, לכאורה הוא דבר זר ותמוה...
אמרו חז"ל [ב"ק פב ע"א] עזרא דהיה ראש לכנסת הגדולה תיקן דאשה חוגרת אף בבית בסינר מפני צניעות, ולאו דוקא סינר, רק כל מקום דיש לחוש לגילוי בשר ופריצות, תיקן שאף בבית תלך מכוסה והעלם מעין הרואה, ובזה יש כאן גדר לבל ימצא יצר הרע מקום לגרות.
וזהו מאמרם נקרוהו לעינים, היינו בחגירת סינר וכדומה נסתם עין רע של יצר הרע מבלי מצוא מקום לגרות ולהסית, וזהו דלא ליגרי אינש בקריבתה, כי בנשים אחרות בלאו הכי לא שכיח, אבל בקריבתה שכיח בעו"ה, לכך תקנו לכסות כל בשר ולא יראה, ובזה נקרו לעין המסית.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ט)

למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה וכו' משה אמר

גישה צבורית של קריאה בשם ד' צריכה להיות ממקור גילוי שם ד': משה רבינו, נביאים ואנשי כנסת הגדולה. זהו סדר התפילה.

(שיחות הרב צבי יהודה, כי תצא, עמ' 327-328)

למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה שהחזירו עטרה ליושנה וכו' אתא ירמיה ואמר נכרים מקרקרין בהיכלו איה נוראותיו לא אמר נורא אתא דניאל אמר נכרים משתעבדים בבניו איה גבורותיו לא אמר גבור אתו אינהו ואמרו אדרבה זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו שנותן ארך אפים לרשעים ואלו הן נוראותיו שאלמלא מוראו של הקב"ה היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות

תואר הגדול יורה על היות יתברך סיבת הסיבות... ומעתה אין דבר גדול ונפלא ממנו יתברך שלא יוכל המתפלל לשאול עליו.... ותואר הגבור יורה על יכולתו המוחלט ושאין מוחה בידו... ותואר הנורא יורה על שהוא משגיח ושופט צדיק וישר... הנך רואה שירמיה מטעם היושר והמשפט היה מוציא והנורא, כי איך יתכן מצד יושרו שיהיו הגוים מקרקרין ושמחים בהיכלו כגוי אשר צדקה עשה?... ודניאל הוציא גבורה, מצד החולשה הנראית לעין מצד שגוים משתעבדים בבניו והוא יושב ותוהה כאיש נדהם... אמנם כנסת הגדולה החזירו הגבורה מהטעם עצמו, כי מאחר שהוא כובש את כעסו, שהיה לו לקצוף עליהם ולייסרם... הנה הוא נוצח לגיבור שבגיבורים ואין זולתו. וגם החזירו והנורא, מצד עוצם ההשגחה וההתבוננות בהעמדתם ביניהם בביטול מחשבותיהם ונכליהם.

(עקידת יצחק, מבוא שערים, דף יח ע"ב במהד' ורשה תרמ"ג)

יש להבין את עניין ראש השנה בימי עזרא, שבכו העם עד כדי כך שנאלצו עזרא ונחמיה להרגיע את העם "אל תתאבלו ואל תבכו כי בוכים כל העם כשמעם את דברי התורה" (נחמיה ח, ט)...
יש לומר שכמה חידושים היו באותו הדור שהובנו באותו ראש השנה. הנה בדור זה חידשו אנשי כנה"ג הבנה עמוקה בדרכי הנהגת ה' בעולם. "למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה... זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים. ואלו הן נוראותיו - שאלמלא מוראו של הקב"ה היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות". והיינו שירמיה ודניאל אמרו שכיוון שלא נראות לעינינו כיום גבורותיו, אין יכולים לומר על מה שמוסתר וטמון בעומק, ואנשי כנה"ג חידשו שהן גבורותיו ונוראותיו על פי הזמן העתידי, ונחשב כאילו מופיע כבר היום.
על פי הבנה עמוקה זו נתברר להם יסוד בעומק הדין של הקב"ה, והיינו החידוש של הדין על פי מידת 'באשר הוא שם'. כפי שאמרו חז"ל (בראשית רבה פנ"ג, יד) שמלאכי השרת קטרגו על ישמעאל "מי שעתידים בניו להמית את בניך בצמא...", וענה הקב"ה שדנים את האדם 'באשר הוא שם' (בראשית כא, יז)... שגם המלאכים לא רצו להענישו על מעשה בניו, אלא טענו שאם בניו יגיעו למידה כזו של אכזריות, הרי שמידה זו נמצאת כבר עכשיו בשורשה אצל ישמעאל, ובניו יירשו אותה ממנו, ומכח הפגם הזה אצלו אינו ראוי שיעשה לו נס. וענה להם הקב"ה, כי אין בישמעאל שום פגם, שהרי רק לפני כמה זמן יצא מביתו של אברהם אבינו איש החסד, ואין בו שום פגם של אכזריות, ואז נפסק עליו 'באשר הוא שם'.
חידוש זה נתחדש מכח הבנת אנשי כנה"ג בהנהגת ד', והיינו שמתבוננים גם במה שמצוי בעומק הנפש, ודנים את האדם על פיו. אכן בעזרא כתוב שקרא לפניהם בתורה "מפורש ושום שכל ויבינו במקרא" (נחמיה ח, ח), והיינו שהייתה קריאה זו מפורשת ומבוררת, ועל פיה נודע להם יסוד זה של מידת הדין, ועד כמה בודקים את נפשו של האדם, וכמה זה משפיע על דינו. על כן בכו העם בכייה גדולה. עזרא הסופר, נחמיה והלווים הרגיעו את העם: 'כי חדוות ד' היא מעוזכם'.

(רבי אברהם אלקנה כהנא-שפירא, מורשה - שיחות למועדים, עמ' רי-ריא)

למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה שהחזירו עטרה ליושנה אתא משה אמר האל הגדל הגבר והנורא אתא ירמיה ואמר וכו' איה נוראותיו לא אמר נורא אתא דניאל אמר וכו' איה גבורותיו לא אמר גבור אתו אינהו ואמרו אדרבה זו היא גבורת גבורתו וכו' ואלו הן נוראותיו וכו' מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמתי הוא לפיכך לא כיזבו בו

והענין הוא דוודאי קשה הדבר מאוד לעמוד להתפלל לפני השי"ת והוא עזות וחוצפה גדולה אחרי שיודע בנפשו שהוא טמא שפתים… איך יעוז קרוץ מחומר מלוכלך בפשעים לדבר דבורים לפני בוראו, וכמו שאמר אברהם "הנה נא הואלתי לדבר כו' ואנכי עפר ואפר", הרי שאברהם אבינו היה מתבייש להעריך דברים לפני בוראו. אך ירושת פליטה לנו מאבותינו, ויש לנו על מי לסמוך, כי הלא בני האבות אנחנו, שהם הודיעו טבעו בעולם והרגילו ופרסמו שמו בפי הברואים ועשאוהו למלך על הארץ, וכח זכותם יפה כ"כ עד שבעבורם לא נשוב מפני כל. והראיה על זה שהרי אמרו חז"ל על אנשי כנה"ג שהחזירו עטרה ליושנה משה אמר הגדול הגבור והנורא כו' והם החזירו ואמרו ג"כ כך, וא"כ כיון שבאנו לכלל דעה זו וזכינו להבין שהן גבורותיו ונוראותיו וזכינו לשבח את הבורא בשבח הזה, היה ראוי שנענדנו עטרה בראש ולהתחיל בשבח הזה, ולמה תקנו לומר "אלקי אברהם יצחק ויעקב" קודם שבח זה? אלא על כרחך שיותר חשוב שבח זה של האבות אשר על ידם נתקלס בתחתונים, ולולי שבח זה לא היינו יכולין לישא פנים לשפוך שיחנו לפניו, ואחרי שהזכרנו זכות אבות אנו מזכירין אותה עטרה שגם על ידה יומשך השפעה גדולה.
והוא דצריך להבין מה שאמרו כיון שידעו שאמיתי הוא לפיכך לא כיזבו בו. וקשה, דעדיין הקושיא במקומה עומדת, וכי ירמיה ודניאל חלקו על משה רבינו ע"ה? וכי לא הודו ח"ו שהקב"ה הוא גבור ונורא? אלא צריך לבאר דגם הם ידעו והודו לזה, רק שלא יכלו לשבחו בזה כיון שלפי דעתם בעת ההיא לא התנהג במדה זו, וכמ"ש איה גבורותיו איה נוראותיו. אמנם האנשי כנה"ג חכמו וראו שבאמת לעולם מתנהג במדה זו, רק שהיא נסתרת ונעלמת, וכמ"ש ישעיה [מה, טו] "אכן אתה אל מסתתר אלקי ישראל מושיע", פירוש, כשהקב"ה חפץ להושיע לישראל והם אינם כדאין לעשות להם ניסים ומתירא מן המקטרגים, הוא מסתיר התשועה בתוך העונש. וכן אמר ירמיה הנביא [ל, ז]: "ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע", פירוש, שמתוך אותה הצרה יבוא תשועה. והוא הדבר שאמרו המקובלים כי דינים צריכין להמתיק בשרשן, ולדעתי ביאור הדבר איך נעשה המתקה זו, כידוע שמאתו לא תצא הרעות, רק השינוי הוא מצד המקבלין, ונדמה בעיני האדם שהוא רעה, ומ"מ יש בו אהבה מסותרת וטובה גדולה, ומשכיל על דבר לא ישית לבו כלל על הרע, רק ישים עינו על הטוב הנמשך ממנו, כל דבר לפי ענינו, ומזה יורגל לקבל הכל באהבה כאילו היא טובה גדולה מכל וכל, וממילא מקשר הדבר לשורשו שורש כל הטובות והברכות… ועל כן אמר משה "אתה החלות כו' את גדלך ואת ידך החזקה", שגם בהדינים מוסתרים חסדים, כי משה באמת אמר "הגדול הגבור והנורא, כי כל זה ראתה עינו.

(רבי יחזקאל פאנעט, מראה יחזקאל פרשת חקת)

משה אמר האל הגדול הגבור והנורא

והנה צריך שתדע, שסוגי ההשפעה העליונה, שתחתיה נכללים כל מיני ההשפעות ופרטיהן, הם שלושה, והם הנרמזים בשלוש אותיות השם ברוך הוא, וחיבורם ביחד להשלמת הבריאה כולה נרמז בה"א אחרונה, וכנגדם שלושה הכינויים "הגדול הגבור והנורא", והממשיכה אותם כראוי היא זכותם של אברהם יצחק ויעקב, והממשיכה ההשלמה היוצאת מחיבורם היא זכותו של דוד המלך עליו השלום, שמתחברת עם האבות ומשלימה תיקונם של ישראל. והנה כנגד שלושה הסוגים האלה נתקנו שלוש ברכות ראשונות של התפילה, ובהן נמשך השפע העליון בכלל, ואחר כך באמצעיות נמשך לפרטים כפי הצורך, ובשלוש אחרונות מתחזק ומתיישב במקבלים על ידי ההודאה שנותנים עליו, וזה כלל תיקון התפילה כולה.

(דרך ה' חלק ד פרק ו אות יא)

אתא משה אמר האל הגדל הגבר והנורא אתא ירמיה ואמר נכרים מקרקרין בהיכלו איה נוראותיו לא אמר נורא וכו' אתו אינהו ואמרו אדרבה זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו שנותן ארך אפים לרשעים

[אלשיך תהלים סו מסביר שזו גבורת ה', שרואה עוצם כוחו לסבול כדי שיתכפר ישראל ע"י חורבן בהמ"ק. יש שתי ראיות שה' עושה את זה רק כדי להקל מעלינו, א - שאף שגלינו, עדיין לא זזה שכינה מכותל המערבי, כמו אדם שממתין לחברו מתי יבוא, כך ה' ממתין מתי נבוא אליו, וזה מראה שעדיין הוא מחבב אותנו. ב - ה' נדר "מלחמה לה' בעמלק מדור דור", והוא צריך לקיים את נדרו. ובזה מתפרש הפסוק "לך דומיה תהלה" - מה שאתה שותק בעת שגוים מרקדים בהיכל, הוא תהלה, כי "הן הן גבורותיו", שהוא סובל כדי שישראל יתכפרו בזה, "אלהים בציון" - כך מוכח מזה שנשארה שכינה בכותל המערבי, "לך ישולם נדר" - שה' נדר לנקום בעמלק.]

(רבי אליעזר זלמן גרייבסקי, גינת אגוז, עמ' 20) לטקסט

האל הגדול הגבור והנורא

["הגדול" כנגד מציאות ה', שהוא סיבת הסיבות והגדול שבכולן. "הגבור" כנגד שכר ועונש, שהוא מדת הדין, מדת הגבורה. "הנורא" כנגד תורה מן השמים, כי עם התורה והחכמה יש יראת ה', כמו שכתוב "ראשית חכמה יראת ה'".

(אגדת שמואל (אריפול, של), דף י ע"ב) לטקסט

אתא ירמיה ואמר נכרים מקרקרין בהיכלו איה נוראותיו וכו' אתא דניאל אמר נכרים משתעבדים בבניו איה גבורותיו

[גם משה רבינו, כשראה את שפלות ישראל בגוים, שאל את ה' "איה נוראותיו", ולכן אמר "הראני נא את כבודך", כלומר איפה הכבוד שלך כשישראל בגלות? וה' ענה לו "הנה מקום אתי", גם כשהם בגלות הם אתי, דבקים בי ובתורתי, וזהו כבודי.]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 15) לטקסט

אתא ירמיה ואמר נכרים מקרקרין בהיכלו איה נוראותיו לא אמר נורא אתא דניאל אמר נכרים משתעבדים בבניו איה גבורותיו לא אמר גבור אתו אינהו ואמרו אדרבה זו היא גבורת גבורתו וכו' שנותן ארך אפים לרשעים ואלו הן נוראותיו שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות

[יש לפרש ע"פ האמור בברכות לג ע"ב: "ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא אמר האל הגדול הגבור והנורא והאדיר וכו' אמר ליה סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך וכו' והלא גנאי הוא לו", כלומר שכמה שהוא מרבה לשבח, הוא דבר מועט, וגנאי לה', כי משמע שאין עוד שבחים, ובאמת אדם אינו יודע את שבחיו, ומשבחים את ה' רק על מה שהוא עושה טובות לישראל, להודות על כך, כדי שלא נהיה כפויי טובה, ובזה יש לו כביכול נחת רוח. ולכן ירמיהו לא אמר "גבור", כי בזמן שלא רואים את גבורתו, שזה שבח בלבד ולא הודאה על טובותיו לישראל, ואם יאמר "גבור" הוא כמו מרבה בשבחים שהוא גנאי. וזה שאומר שמות רבה פרשה ל סימן א: "ועוז מלך משפט אהב" - אימתי נתן העוז להקב"ה? בשעה שהוא עושה את הדין באומות. שרק אז יש לשבח אותו, אבל בזמן שאינו עושה דין באומות, אין לשבחו בזה כי הוא כמרבה בשבחים. ואף שאמרו אנשי כנה"ג "הן הן גבורותיו", והוא עושה בכל פעם קצת גבורות, באופן שאינו ניכר בעולם, כדי להשפיל את הקליפה, כדי שלא יהיה להם כל גדול להרע לישראל, מכל מקום ה' מופשט מכל המדות ומעל כולן, א"כ אי אפשר לשבח את ה' שהוא גיבור, שהרי ה' ברא את הגבורה, וכן בכולן, אלא כשה' רוצה לעשות גבורות, לדוגמה, הוא מתלבש במידת הגבורה, ואז משבחים אותו במידה זו.]

(רבי יעקב אריה מראדזימין, ביכורי אביב, דף כג ע"ג-כד ע"א) לטקסט

אתא ירמיה ואמר נכרים מקרקרין בהיכלו איה נוראותיו לא אמר נורא אתא דניאל אמר נכרים משתעבדים בבניו איה גבורותיו לא אמר גבור אתו אינהו ואמרו אדרבה זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו שנותן ארך אפים לרשעים ואלו הן נוראותיו שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות

[ירמיהו וניאל ידעו שה' הוא גדול גבור ונורא, אבל לא רצו לומר זאת בגלוי, כי ההמון היה מקשה "איה נוראותיו", ולא היה אפשר להשיב שקיום ישראל הוא "נוראותיו", שהרי אפשר להבחין בזה רק אחרי שנים רבות, אבל בשעת החורבן עוד לא ראו את זה. ירמיהו לא אמר "נכרים משתעבדים בבניו" כי בזמן החורבן עוד לא השתעבדו. דניאל לא שאל "איה נוראותיו", כי כבר ראה את קיום ישראל והבין שקיום ישראל הוא "נוראותיו", ובכל זאת שאל "איה גבורותיו", ולא היה אפשר להשיב שמתן ארך אפים לרשעים הוא גבורותיו כי עוד לא עבר זמן רב מאז החורבן. אבל בזמן אנשי כנה"ג כל ההמון ראו את שני הדברים, כי עבר זמן רב וכבש את כעסו ונתן ארך אפים לרשעים, ולכן יכלו לומר "הגבור והנורא". ולכן אנחנו מתפללים "עשה למען שמך הגדול הגבור והנורא שנקרא עלינו", כי יוצא שה' מייסר אותנו כדי להראות את גבורתו ונוראותו, ולכן מגיע לנו שיפצה אותנו על זה.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, אקלידא דרחמי, עמ' 62-63) לטקסט

אתא ירמיה ואמר נכרים מקרקרין בהיכלו איה נוראותיו לא אמר נורא אתא דניאל אמר נכרים משתעבדים בבניו איה גבורותיו לא אמר גבור אתו אינהו ואמרו אדרבה זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו שנותן ארך אפים לרשעים ואלו הן נוראותיו שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות

[הנביאים לא יכלו להבין איך ה' מאפשר את המצב שעם ישראל נרמס. אנשי כנה"ג סברו שהיסורים אינם רעים אלא אמצעים להזדככות.]

(רבי זאב וולף מישעל, הגיון דברי חכמים, עמ' 75) לטקסט

ואלו הן נוראותיו שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות

[זה שעם ישראל נרדף ע"י כל האומות ובכל זאת מחזיקה באמונתה, היא הראיה שתורתנו תורת אמת והיא מהשמים. זו גבורתו של הקב"ה. האמונה בתורה ובנבואת משה נותנת לנו כוח לעמוד מול כל הגוים.]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 203) לטקסט

אדרבה זו היא גבורת גבורתו

לֹא חֲלִישׁוּת-כּחַ הוּא מַה שֶּׁתְּשׁוּעָתָם שֶׁל יִשְִׂרָאֵל הִיא קִמְעָא קִמְעָא, כִּי אִם גְּבוּרַת גְּבוּרוֹת, כַּבִּירִיּוּת עֶלְיוֹנָה הַמַּקֶּפֶת כּל וּמְמַלְּאָה אֶת הַכּל.

(ארץ חפץ, פרק יב = אגרות הראי"ה חלק ג, אגרת תשנג עמ' כ)

ורבנן היכי עבדי הכי

"הלל דרבנן מבעיא" - גם כשהוא מדברי קבלה, י"ל כן לגבי דאורייתא, ועיין יומא דף סט ע"ב רבנן ירמיה ודניאל, וסנהדרין דף צג ע"א חנניה מישאל ועזריה.

(גליון הרב צבי יהודה, ברכות יד ע"א)

רש"י ד"ה הן הן נוראותיו - שכל האומות נאספו להשמידם ונתקיימו מהן

רק בעת החורבן, שהציתו אש בבית המקדש והיו אומרים הרג את עצמו (גיטין נו ע"ב), וכמ"ש חכמי האמת שאז היה השם בתכלית הקטנות, ואז אמרו, 'לכו ונכחידם מגוי' (תהילים פג, ה). אבל תיכף אח"כ הוכרה השגחתו בהשארת פליטה ממקדש ומישראל, ובענין היתוש שנכנס בחוטמו של טיטוס ימ"ש, וכן נבוזראדן נתגייר אז על ידי ההשגחה שהתחילה לחזור ולהתנוצץ, וכמ"ש 'אמרתי אפאיהם וכו' לולי כעס אויב אגור' (דברים לב כו כז. ועיין רש"י יומא סט ב, ד"ה הן הן נוראותיו).

(רבי שמואל מלצן, אמונה והשגחה, מתורת הגר"א, אות יג)