Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת יומא



סז ע"א

אומרין לו הרי מזון והרי מים וכו' חולק לשון של זהורית חציו קשור בסלע וחציו קשור בין שני קרניו וכו' עשר סוכות וכו' ועשרה מילין

שעיר משתלח רומז על עבודה זרה... והיות כל עניני ע"ז תלוי בשפת ולשון מדברת גדולות וחלקות הלשון ודברי פתוי וערמה, כאשר האריך בזה שלמה במשלי, בנועם אמרוֹ [ה, ג-ד] "אשה זונה אשר מות בלשונה וארסה בין שיניה עומדת", הוא מרמז על המינים כנודע [ע"ז יז ע"א]. ולכך היה לשון של זהורית קשורה בין קרניו, וכשנפל לצוק תחתיות היתה מלבינה, להורות כי החיים והמות ביד לשון.
ולהיות כי מאוד הרחיקו חז"ל להתרחק מן מינות, "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם", כי כל העוסק בו פוגם בגוף ונפש, והמהרהר בו חטא בנפשו, ולכך המשלח שעיר יטמא בגדיו עד ערב [ויקרא טז, כו], כי כל הנוגע בו יטמא. ולהיות כי גלות בבל היה בעבור עבודה זרה, ולכך הבבליים היו תולשים בשערו של משלח השעיר ואמרו מהר וצא [לעיל סו ע"א], כי ידעו כמה חובה שנתגלגל בעבור זה שעיר שהוא יצרא דע"ז. ולכך היו עשר סוכות, כי עשר קדושות הן ולעומתן עשר טומאות, ועבודה זרה תכלית הטומאה, ולכך היו מירושלים עד צוק עשר מילין וסוכות, והיה על כל מדרגה סוכה, שהיא תורה שהיא מגינה מפני מינות כמ"ש לעיל, ותורה היא הסוכה. ולכך היו עשר סוכות, כי היה למול עשרה מדרגות עשרה סוכות של תורה להגן. ולכך אומרים לו הרי מים ומזון שהיא התורה, כדכתיב (משלי ט, ה) "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי".

(יערות דבש, חלק א, דרוש ו)

הרי מזון והרי מים

י"ל טעם פשטי להיתר יפת תואר במלחמה, כיון שהתורה אמרה מפורש בטעם איסור בנותיהם דהוא משום "והזנו את בניך אחרי אלהיהן" [שמות לד, טז], ובמלחמה אמרינן בכתובות [כז ע"א]: "לבעול יש פנאי לנסך אין פנאי", א"כ ליכא אז חשש הסרה אחר ע"ז, ואח"כ אין היתר כי אם אחר כל המעשים כולם לכו"ע. וי"ל שכוונת "לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר" [קידושין כא ע"ב], י"ל שרצון ה' ית' הוא שיהיה מותר ע"פ התורה, א"כ תהיה פת בסלו ולא יבוא לידי מעשה, כענין "הרי מזון והרי מים" דיומא למשלח את השעיר.

(מדבר שור, עמ' נה, לפ' תצא)

אומרים לו הרי מזון והרי מים תנא מעולם לא הוצרך אדם לכך אלא שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו

המלך שלמה ע"ה אמר (משלי א, כב): "עד מתי פתאים תאהבו פתי ולצים לצון חמדו להם". ולכאורה יתמה לב איש, ומי יאהב הפתי יותר מפתאים ולצון מהלצים? ונראה לפי מה שכתב במערכת אלהות פ"ח וז"ל: ויתבונן עוד שורש מאמרם ז"ל שאמרו כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו [סוכה נב ע"א], כי לא דברו בצדיק גמור כו' כי מלאך ה' צבאות כו', וכן לא דברו ברשע גמור כו' ונמשל כבהמה וכולו יצה"ר, אבל דברו בבינונים כו', וכאשר האחד גדול מחבירו בתורה ובחכמה הרומזים לבנין, כך הרוח הכלול בכל מדה אשר ממנו התאוה שורה עליו יותר לדרך השלימות. ונמצא כי יצרו גדול, כי בהיות הרוח כלול בקרב הצורה הנכבדת מעורר תמיד לצאת מן הכח אל הפועל, כי רוח צפונית מנשבת תמיד [גיטין לא ע"ב], משא"כ במקום שאינו כלול כ"כ ופועל לעתים, ואינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו. עכ"ל. ובפירוש שם ז"ל: אבל קשה בעיני המשל הזה, כי לא יצדק עם הנמשל אבל הוא סותרו כו'; אלא שי"ל שלא הביא בכאן המאמר הזה אלא לומר כי השלם יש לו פת בסלו תמיד בענין ההשגה ואינו כן האחר. וע"ש. ולי נראה ביאורו, דודאי בהא דאמרו שהיו אומרים לשליח שהוליך השעיר המשתלח הא לחם והא מים, ואמרו מעולם לא היה צריך אדם לכך רק שאין דומה מי שיש לו פת כו', כן נמי כל הגדול מחבירו, ובפניו כל דלתים סגורות מלעבור איזו עברה, והנה אצלו דבר שא"א בשום אופן לעבור על מצות ה', והרי אין לו פת בסלו, כי בשום אופן לא יוכל לבא לידי תאוה ההיא, ואז יצרו מתגבר ויבליג עליו. משא"כ הקטן במעלתו, שיוכל לעבור באיזה אופן מאופנים על המצות, והרי פת בסלו ולא תקיף עליה יצריה כיון דאי בעי עביד. לזה קאמר דרוח צפונית מנשבת תמיד הוא היצה"ר, דמצפון תפתח הרעה. ואם היצר כלול ברב הצורה הנכבדת ואי אפשר בשום פנים לעבור על המצוה, מתגבר עליו יצרו, כי אין לו פת בסלו, משא"כ במקום שאינו כלול כ"כ, ופעמים יעבור בפועל, יש לו פת בסלו ואין יצרו גדול כל כך. וזה פירוש "עד מתי פתאים תאהבו פתי ולצים לצון חמדו להם", הואיל ויש להם פת בסלם ויוכלו לעשות כרצונם, ומה להם החמדה והאהבה להלצון? יותר היה ראוי החמדה והתשוקה ההיא למי שאינו לץ או פתי, והוא אין לו פת בסלו, ומאד צריך לשמור פיו ולשונו מכל הנ"ל.

(שב שמעתתא, הקדמה, אותיות "אריה ליב הכהן", אות ה [השני])

חולק לשון של זהורית חציו קשור בסלע וחציו קשור בין שני קרניו וכו' אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו

התגבורת העצמית שבנפש בטוהר טבעה האלקי, היא המחוללת את דרכי החיים הקדושים והטובים. ההתעוררות הדמית, המתגברת על טוהר הנשמה לעכר אותה מטבעה, היא צובעת את הנפש בצבע זר, אדום, מכותם, [עד] שבהתגלות החיים אין צבעה, כלומר מראיתה העצמי, ניכר. השעיר המשתלח ביחוד מכוון הוא נגד העוונות שהם מצד עצמם נגד הטבע הנפשי של האיש הישראלי, אשר רק הצבע הזר של הדמים הבהמיים, הם הם שגרמו להצביע את החיים בהצבע הדמי הזה. והצבע הזה של ההתעוררות הזרה, המהפכת את האדם לשעיר, דמות מחבל רוחני וציורי, מוצא מקומו, אחר ההתגברות העכורה, במחשבות המוח, מקום בראש. והידיעה המתבררת כי המחשבות הללו ממקור המשחת של הדמים העכורים הם באים, לא טבעיים למחשבותיו של האדם והלך רוחו ונפשו הנאצלת מאור אלקים חיים, היא בעצמה מקרבת את התשובה ואת התיקון הנפשי העמוק, שעל כן קושרין לשון של זהורית בראשו של שעיר המשתלח, שנאמר "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו".

(עין איה שבת פו ע"א, אות יד)

החיים ותגבורת החיים המתגלה בנפש, המתגוונת בדם החי, בדם האדום החם והתוסס, הם הם הגורמים, עם כל היופי והזוהר שבהם, גם את כל החרבן והשממון שבהם, את כל החטאת והרשע שבהם. וסוף הכל מוכרחת התשובה לבא והסליחה להימצא. והעודף של סערת החיים מוכרח להשתלח למקום השממון, למרכז החרבן, כי הוא הוא יסוד החורבן והשממה. וידיעה זו והרגשה פנימית זו מיישרת את הנפש ללכת לקראת המשקל הממוזג של החיים, לקראת התפארת ההרמונית שלהם, שהם הם דרכיה של תורה, אור החיים הבא ממקור החיים והנותן אור הסליחה על כל עיוותי החיים בצאתם מחוץ להגדרתם. וכל אלה מבטא הוא הלשון של זהורית שקושרין בראש שעיר המשתלח, המייסד את יסוד הטהרה והקדושה החסינה של החיים העזיזים, "אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו".

(עין איה שבת פט ע"א, אות קל)


סז ע"ב

עזאזל שמכפר על מעשה עוזא ועזאל

צריך לדעת מה הוא עזאזל... ויאירו עיני בדברי אנשי אמת שונין בש"ע נהורין של תורה שאמרו כי המדבר הקרוב הוא מקום ס"מ הרשע, וכפי זה בחינה זו תקָרא מדבר, ותקָרא עזאזל, ותקָרא עוזא ועזאל, שאמרו ז"ל שלהם ירמוז שם זה. ואולי כי התיבה תגיד זה, על זה הדרך: עז אזל, פירוש מקום של אותם שאזל ואסף עז פארם, או על זה הדרך: עזא זל, פירוש מקום של כח הזל ההוא, לשון זילות ופחיתות, כי ס"מ הוא למטה במדרגה מכל משרתי עליון.

(אור החיים, ויקרא טז, כו)

עיי"ש ברש"י ובספרים חצונים חנוך וספר היובלים שהם מענין סטרא אחרא.

(רבי מנחם מנדל כשר, התקופה הגדולה, פרק טו, עמ' רפג במהד' תשל"ב, עמ' 326 במהד' תשס"א)

את משפטי תעשו דברים שאלמלא נכתבו דין הוא שיכתבו וכו' דברים שהשטן ואומות העולם משיבים עליהן וכו' אני ה' חקקתיו ואין לך רשות להרהר בהן

...שדוקא במרה, ששם קבע הקב"ה יסוד גדול בבטחון ואמונה, קבע גם את היסוד של עול מלכות שמים, והוא שנאמר (שמות טו, כה): "שם שם לו חוק ומשפט, ושם ניסהו". וז"ל רש"י שם: "במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם - שבת ופרה אדומה ודינין"... ואכן יסוד גדול הוא זה שהקב"ה, מיד ביציאתם ממצרים, רצה ללמדם "חוק ומשפט" - שני מושגי התורה השונים לחלוטין, כי הרי המשפטים הם המצוות השכליות, ואילו החוקים הם גזרות ה'... ואמרו חז"ל: "'את משפטי תעשו' - דברים שאלמלא לא נכתבו דין הוא שיכתבו... [כלומר, הדברים שבלעדם יהיה הפקר ואנדרלמוסיא בעולם, ולזה התכוון רש"י כאשר אמר "דינין"]; 'ואת חוקותי תשמרו' - דברים שהשטן משיב עליהן... אני ה' חקקתיו ואין לך רשות להרהר בהן"... שכאן יסוד היסודות, יסוד העולם: שעל היהודי לקבל את כל המצוות בעול מלכות שמו. מצד אחד, הוא אינו מהרהר בחוקים ואינו מואס בהם, על אף שהם נראים לו חסרי סיבה וטעם; ומאידך, אינו מקיים את המשפטים משום שהוא מבין אותם, אלא שיהיו המשפטים כחוקים והחוקים כמשפטים - את שניהם יקיים משום שהקב"ה חקקם וגזר עליו לעשותם.

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, עמ' ריז-ריח)

דברים שהשטן ואומות העולם משיבים עליהן

ולפי שקיום החוקים האלה אינו מוטל רק על הישראלי לבדו, פן יאמרו הדורות הבאים: "על מה משונים אנחנו מכל גויי הארץ שאינם מחוייבים רק במצוות שכליות וטבעיות, ולמה נסבול אנחנו לבד עול מצוות השמעיות, חוקים שאין שכל אנושי וטבעו מסכים לעשייתם?", כמו שהיצר והאומות משיבין עליהם, והנהגה הנפלאה שהיתה ביציאת מצרים תהיה כשכוּחה מדורות הבאים - לכן הפליא הוא ית' חסדו, להורות גם לעיני דורות הבאים שהנהגתו עמהם בדרך נפלא למעלה מן הטבע בלתי מושגות לשכל אנושי, והם הנסים המופלאים שהיו מתמידים בבית המקדש.

(הכתב והקבלה, שמות פרק כג פסוק יד)

דברים שהשטן ואומות העולם משיבים עליהן וכו' אני ה' חקקתיו ואין לך רשות להרהר בהן

ואלו שנקראים חוקים, כשעטנז ובשר בחלב ושעיר המשתלח, אשר כתבו עליהם החכמים ז"ל ואמרו, "דברים שחקקתי לך", ו"אין לך רשות להרהר בהם", "והשטן מקטרג עליהן", "ואומות העולם משיבים עליהן" - לא יאמין המון החכמים שהם ענינים שאין להם סיבה כלל ולא בוקש להם תכלית, כי זה יביא לפעולות הבל (כמו שזכרנו); אבל יאמין המון החכמים שיש להם עילה - רצוני לומר, תכלית מועילה על כל פנים, אלא שנעלמה ממנו, אם לקיצור דעותינו או לחסרון חכמתנו. כל המצוות, א"כ, יש להם אצלם סיבה - רצוני לומר, כי למצוה ההיא או לאזהרה יש תכלית מועילה, מהם מה שהתבאר לנו צד התועלת בהם. כאזהרה מן הרציחה ומן הגניבה, ומהם מה שלא התבארה תועלתם כמו שהתבאר בנזכרים, כאיסור הערלה וכלאי הכרם. והם אשר תועלתם מבוארת אצל ההמון יקראו "משפטים", ואלו שאין תועלתם מבוארת אצל ההמון יקראו "חוקים". ויאמרו תמיד, 'כי לא דבר רֵק הוא', ואם ריק הוא - 'מכם' [ירושלמי פאה פ"א ה"א]; רצונו לומר, שאין נתינת אלו המצוות דבר ריק, שאין תכלית מועילה לו, ואם יֵראה לכם בדבר מן המצוות שענינו כן - החסרון הוא מהשגתכם. וכבר ידעת הדבר המפורסם אצלנו ששלמה ידע סיבות המצוות כולן, מלבד פרה אדומה; וכן אמרם שהא-לוה העלים סיבות המצוות שלא יזלזלו בהם, כמו שארע לשלמה בשלוש מצוות אשר התבארה עילתם.

(מורה נבוכים, חלק ג פרק כו)

ויסוד המצוה כאן נעוץ בעומק המרחק של העתיד היותר רחוק, הצופה לשכלול רוחם של החיים כולם במעלה יותר עליונה ונפלאה ממה שאפשר לנו לצייר. ומפני שכלל החוקים פונים בעיקרם ביותר אל העתיד, שהיא תעודתם העיקרית המקדשתם בהווה בתור זריעה והכנה לעתיד לבוא, על כן בעלי ההווה, האומות ויצה"ר, משיבין עליהן ומונין אותנו בהם. גלי ים זועף של המון מים רבים, גלי דמיונות שוא מציורי ההווה הקטן לבדו, באפס קשר אל מקורו העתיד, גלי ים שאון המון אדם רב, ממלכות גוים עריצים מקדשי ההווה בתור דבר שלם של החיים, מתנשאים להטביע את הספינה הקלה הצפה על פני המים, כמלאכים קלים בכלי גומא על מים רבים. ספינת כנסת ישראל החותרת לבוא אל חופה, בהֵאבקה עם משברי ים ההווה וגליו. אמנם היא מחוללת ים "באלותא דחקוק עליה אהיה אשר אהיה" (ב"ב עג ע"ב), המקשרה אל העתיד ע"י שמירת החוקים, ששם הם שתולים בתשובת "חוקה חקקתי גזרה גזרתי אי אתה רשאי להרהר אחריה", כי לפני מי צפוי העתיד עם כל פרטיו, כי אם לרבון כל העולמים המגיד מראשית אחרית.

(ראי"ה קוק, "אפיקים בנגב", פרק י, הפלס תרס"ג עמ' 716, הובא באוצרות הראי"ה מהד' תשס"ב, כרך ב, עמ' 98-99)

אני ה' חקקתיו ואין לך רשות להרהר בהן

כל המצוות כלן אלקיות, וכל אחת מהן מצויירת לציורי דברים של מעלה, אף כי החוקים זכרון ודוגמא של מעלה, כי על כן נקראו "חוקים" לפי שהם חקוקים למעלה... ולכך דרשו רז"ל "את חקותי תשמרו וגו' אני ה'" - אני חקקתים ואין לך רשות להרהר בהם, כלומר חקקתים למעלה ואין לך רשות להרהר בהם, כי ההרהור בטעם מן החוקים כיוצא בזה הוא מזיק בעוה"ז מצד יצר הרע המכשיל את האדם.

(רבינו בחיי, שמות פרק כג, פסוק יט)

זורקו בבת ראש

כשאנו חוזים ברוחנו המדעי, והתוכן האמוני המזוקק, ואותם רגשי הלב העדינים המתלוים עמהם, את הטוהר של דעת ד' בצורה השכלית, הרגשית, מוסרית, אמונית, חזיונית, ומעשית, הומה לבנו על כל העולם השקוע בחמרנות, באלילות, בכפירות, ברשעות, במחשכים, בקצפונות ועלבונות, והננו נזרקים בבת ראש אל תשוקת ההשפעה של ההופעה משלנו על כל, ואין אנו שמים אל לב איך גם אנו בעצמנו הננו כל כך רחקי ידיעה, רחקי השלמה, עד שהננו כולנו נמשכים במערכה גדולה, ששיפוליה מגיעים עמוק עמוק בתחתיות, ועליוניותיה עולים הלוך ועלה למרומי רומים.

(שמונה קבצים, קובץ ז, אות קטו)


סח ע"ב

שבחומש הפקודים

זה הספר נקרא בפי המשנה יומא פ"ז ועוד ורחב"ג סוטה דף לו חומש הפקודים. וכ"כ בעל הלכות גדולות. ונרשם בדעת רבותינו ענין שני הפקודים שבזה הספר יותר משארי דברים שמיוחדים בזה הספר, כמו המרגלים וברכת בלעם ועוד הרבה, משום דעיקר זה הספר הוא המחליף ומשנה הליכות עם ד' בחיי העולם מאז שהגיעו לא"י, מן הדרך שהלכו במדבר. שבמדבר היו מתנהגים במדת תפארת, שהלך לימין משה שהוא לגמרי למעלה מהליכות הטבע, ובא"י הלכו בדרך הטבע, בסתרי השגחת מלכות שמים ב"ה...
עיקר ההפרש הזה היה ניכר בשני הפקודים, שהיו שני ענינים שווים בחומר המעשה, ונשתנו בצורת המעשה לפי הליכות ישראל. משום הכי, בפעם הראשונה היה ע"פ סדר הדגלים מד' רוחות כמרכבה לשכינה, והיה אפרים ראש הדגל וקודם למנשה. ולא כן בפקודי פ' פינחס בשנת הארבעים... ועוד, בפקודי פ' במדבר היו הראשים מוכרחים להיות מאותו השבט, ולא כן היה בפקודי פ' פינחס... משום הכי רשום זה הענין מאד, עד שראו חז"ל לקרוא שם להספר חומש הפקודים.

(העמק דבר, פתיחה לספר במדבר)


סט ע"א

באו והודיעו את שמעון הצדיק מה עשה לבש בגדי כהונה ונתעטף בבגדי כהונה וכו' דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי

כוונת המאמר הוא זה: אלכסנדרוס מוקדון היה מנצח בכל מלחמותיו רק הודות לעוז הרוח ומסירות הנפש הגדולה שגילה. כיון שראה את שמעון הצדיק, שאף הוא היה עטוף עוז רוח ומסירות נפש כדי להגן ולשמור על קדשי וקניני האומה, מיד ירד והשתחוה לפניו, כי בפני גבורת רוח ונפש, בפני דמות הדיוקן של מסירות הנפש שהיא מנצחת בכל בית המלחמות, הרי מוכרח כל אחד להתמלא יראת כבוד וגאון, הערצה והדר קודש.
אף בזה גלום סמל לדור ולדורות. שמעון הצדיק יצא לקראת אלכסנדרוס מוקדון כשהוא עטוף בגדי כהונה, ללמד ולהורות לשעתו ולדורות כי גם המסירות הנפש הגדולה מאד צריכה להיות דבוקה ביסוד האמונה ולקבל את השראתה מכח הבטחון בצור ומושיע ישראל. בגדי הכהונה הם הם הסמל של האמונה בה' ובתורתו, "כי שפתי כהן ישמרו דעת, תורה יבקש מפיהו" [מלאכי ב, ז]. מסירות נפש שהיא מושתתת על יסוד האמונה נוסכת באדם ובעם את הכח, ונותנת לו את העצמה והאון להתגבר על האויב להדבירו ולנצחו בתשועת עולמים.

(רבי ראובן כץ, שער ראובן, עמ' שז)

באו והודיעו את שמעון הצדיק מה עשה לבש בגדי כהונה וכו' הללו הולכים מצד זה והללו הולכים מצד זה וכו' כיון שראה לשמעון הצדיק ירד ממרכבתו והשתחוה לפניו

[בימי שמעון הצדיק ההתייוונות שטפה את העולם. אלכסנדר מוקדון הפיץ את ההשכלה היוונית בכל מקום שכבש. היתה סכנה שתורת ה' תישכח מישראל. שמעון הצדיק לימד שלא התרבות היוונית מקיימת את העולם, אלא תורה, עבודה וגמ"ח (אבות פ"א מ"ב). בכך הוא ניצח את המתיוונים, שאלכנדר מוקדון השתחווה לו ולא הוא נכנע מפני הרוח היוונית.]

(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 75-76)
לטקסט

כיון שראה לשמעון הצדיק וכו' אמר להם דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי

והצלחת המדינה תלויה במלחמתה ע"י מה שנמצאים בה תלמידי חכמים העוסקים בתורה, שבזכותם המלחמה נוצחת, והם מועילים למדינה יותר מאנשי החיל הלוחמים. ולדוד אמרו החיילים שלא יצא למלחמה "כי תהיה לנו מעיר לעזור" [שמואל ב' יח, ג], ותרגם יונתן "בצלותא", וכן פרשו רש"י ורד"ק והמצודות, ואמרו בסנהדרין מב, א: אלמלא דוד שעסק בתורה לא עשה יואב מלחמה, כלומר לא היה מנצח את המלחמה. גם אלכסנדר מוקדון אמר על שמעון הצדיק "דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי", היינו שזכות התורה והעבודה שהיה הוא ז"ל מעמיד היתה מועילה גם לו. ומתוך כך תנהוג בודאי ממשלה נאורה, היודעת בכל עת להתרומם ממעלה לרוח הגס ההמוני ומכירה איך להוקיר את השרידים אשר ד' קורא, העוסקים בתורה הנאמנים ביראת שמים ובעבודת ד', ולא תפריע אותם מעבודתם הקדושה. ובכוח ההשפעה הרוחנית העליונה, שאנשי קודש כאלה משפיעים על מדינתה וממלכתה, תנצח את מלחמותיה ותוסיף אומץ וגבורה רבה, והם, היחידים הללו, יועילו לה הרבה יותר בכוחם הרוחני בהיותם עוסקים בתורה ובמוסר ובעבודת ד' ומשפיעים עי"ז רוח קדושה ואמונה בסביבתם וחוגם, שבזה הם גבורי כח הרבה יותר ממה שיוכלו להועיל לה בכוחם החלש החמרי בצאתם לעבוד עבודות גשמיות.

(אגרות הראיה, חלק ג, אגרת תתי, עמ' צא)

כולה משום כבודו דכהן גדול היא

מלכי בית דוד הם העומדים לעולם כו' אבל אם יעמד מלך משאר ישראל תפסק המלכות מביתו, שהרי נאמר לירבעם אך לא כל הימים. והראב"ד השיג ע"ז וכ' שזה סותר מה שאמר למעלה ולא המלכות בלבד כו' (כונתו שכלל לעיל בה"ז שכל המינויים שבישראל יש בהם דין ירושה לעולם, א"כ איך אפשר שיהי' דין מינוי של מלך אחר שאינו מב"ד פחות משאר מינויין) א"ו כן הוא אם היה ירבעם מלך כשר ובניו כשרים לא היתה מלכות פוסקת מזרעו, אבל היתה שניה למלכות ב"ד כגון קיסר ופלג קיסר, ע"כ. והנה צריך לבאר לשיטת הראב"ד שמה שכתוב לא כל הימים, היינו כמו שכתוב שם ואענה בית דוד אך לא כל הימים, א"כ הכונה היא שלא תוכל להמשך כל הימים מלוכה על ישראל שתהיה בדרך עינוי לב"ד דהיינו שאינה נכנעת מפניהם, אבל כשתהי' כעין קיסר ופלג קיסר א"ז עינוי כלל, ואדרבא י"ל שהוא כבוד יותר גדול כשיש תחתיו ממונים רבים, וכהא דיומא סט, א, דאמר אביי כולהו משום כבודו דכה"ג, שכתב רש"י שמראים שיש תחתיו שררות הרבה, ובמלך י"ל דהוי שבח גדול דהוי מלך מלכים, א"כ אין זה ענוי לבית דוד כלל, וא"צ למה שכתב הרדב"ז, שאך לא כל הימים הוא דוקא בתנאי כשלא ילכו בתורתו, שלא נזכר מזה כלל שם בזה הפסוק, ולא עוד אלא שכתוב שם מפורש היפוך מדבריו במחכ"ת, שהרי המקרא אומר במלכים א' י"א ל"ח ול"ט, שאמר אחיה השילוני לירבעם, והי' אם תשמע את כל אשר אצוך והלכת בדרכי ועשית הישר בעיני, לשמור חקותי ומצותי כאשר עשה דוד עבדי, והייתי עמך ובניתי לך בית נאמן כאשר בניתי לדוד ונתתי לך את ישראל, ואענה את זרע דוד למען זאת אך לא כל הימים. א"כ מפורש הוא דהאי אך לא כל הימים קאי דוקא אהא דאם ילך בתורתו, א"ו, שהענין הוא כמש"כ שדוקא בדרך עינוי לא יהיה כל הימים אבל בדרך הכנעה ופלג קיסר יוכל לזכות ג"כ לכל הימים, אבל אז הלא לא יהיו זרע דוד מעונים כלל עבור זאת כלומר עבור מלכותו, שהיא שפלה מהם, והיא עוד מתעטרת על ידה.

(גנזי הראיה, ג - גאולה ומלכות)


סט ע"ב

ויברך עזרא את ה' האלהים הגדול וכו' שגדלו בשם המפורש

הגענו אל הקץ המגולה, אל תחיית הארץ וחיסול הגלות. נגמר ה"ברוגז" שבינינו לבין רבונו של עולם. אור ה' המתגלה לנו בדורותינו, אין לו ערך עם אור ה' שהיה יכול להתגלות בדורות קודמים. כך גם לגבי קידוש השם של דורנו ביחס לקידוש השם של הדורות הקודמים. גם תשובת הדור הזה, אין לה ערך ויחס עם מה שהיה לפני חמישים שנה. עובדה מציאותית, אלקית; מצות תפילין בארץ ישראל גדולה לאין ערוך ממצוה זו הנעשית בטומאת ארץ העמים. במדרש קהלת [יא, א[ח]] כתוב: כל התורה כולה, אין לה ערך כלל עם התורה המתגלית בימות המשיח. צריך להאמין ולהכיר ולהרגיש, שאנחנו חלק מזה, שכוח כבוד ה' וקידוש השם שלנו במצבנו עכשיו, אין לו ערך ויחס אל הדורות הקודמים.
בגמרא ביומא לגבי עזרא ונחמיה, "ויברך עזרא את ה' האלקים הגדול, מאי גדול? אמר רב יוסף אמר רב: שגידלו בשם המפורש". ומכאן, אלינו. אמנם, לגבי הנשמות הפרטיות של עזרא ומלאכי לא זכינו, אבל מבחינת הכלל, זכינו להרבה יותר, לאין ערוך. כשישראל גולים, כשאינם במקומם, אז התורה לא במקומה, הקב"ה לא במקומו. וכשלהיפך, אז לעילא ולעילא, "ברוך כבוד ה' ממקומו". מתוך מבט זה, צריך להתבונן באור ה' המקיף אותנו בדורנו ובימינו אלה.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, מתוך התורה הגואלת, חלק א, תלמוד תורה, פרק ח, עמ' יג-יד)

ויברך עזרא את ה' האלהים הגדול וכו' שגדלו בשם המפורש וכו' במערבא מתנו הכי רב גידל אמר [ויזעקו בקול גדול] שגדלו בשם המפורש

אכן לא לענין גופם של דברים, אלא להדרכת מסירתם וההתיחסות אליהם, יש לנו הוראת קודש מיוחדת בתלמודה של ארץ ישראל (קדושין פ"א ה"ז): "גידול אומר, כל האומר שמועה משם אומרה, יראה בעצמו כאילו בעל השמועה עומד לפניו, מה טעמא בצלם יתהלך איש". הוראה גדולה זו, בדרך לימודה של תורה, נקבעה שם אחריה ובהמשכה והשלמתה של אותה ההוראה הגדולה והקדושה, שנאמרה בשם ר' יוחנן מריה דהאי תלמודא, על משמרת קשרם של הדברים עם שמו של בעליהם במהלך המסורת של התורה: "אם אתה יכול לשלשל שמועה עד משה - שלשלה, ואם לאו תפוס ראשון ראשון או אחרון אחרון". וכשם שהיא משלימה את ערך הקשר האישיי של הדברים עם שמו של בעליהם, ומבליטה בזה את גודל חשיבותם מתוכו, מתוך ענין בעלותו ושייכותו האישית בשלשלת התורה, כך מתאימה היא, בהקבלת הופעת הכבוד של מעלה, במהלך הנהגת אלקים חיים ומלך עולם בסדרי דורות עמו ועולמו, אל הנאמר מאת רב גידל בתלמודה של בבל על "ד' האלקים הגדול", אשר עזרא ברך אותו בקריאת התורה עם קהל העם, העולים משבי הגולה, ו"דבמערבא מתנו הכי" בשמו על ה"זעקה בקול גדול", באסיפת הִבדלם אז מכל בני נכר והתוודותם לד' אלקיהם: "שגדלו בשם המפורש".

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, הקדמה לאגרות הראיה, כרך א, עמ' ה-ו)

ויברך עזרא את ה' האלהים הגדול וכו' ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם וכו' חותמו של הקב"ה אמת וכו' היינו יצרא דעבודה זרה וכו' האל הגדול הגבור והנורא וכו' שהחזירו עטרה ליושנה

הצדקה נותנת לפועל הטוב לחשוק רק אחת: ההנאה האידיאלית הרוממה שידע ויחוש שיש [בני אדם] נהנים מטובו. "לא המתים יהללו י-ה ולא כל יורדי דומה" (תהלים קטו, יז). וזאת היא ההנאה היותר טהורה שאנו מוצאים בכל נפש טהורה, הששה לעשות צדק. ודאי אי אפשר שתמָצא כי אם עם החיים, יהיו באיזה צורה שיהיו, אבל לא יהיו מות, מציאות ולא העדר, חיוב ולא שלילה. באופן כזה, אותה השאיפה הכללית היותר נעלה, המוצאת מקום בנפשות היותר נבחרות שבמין האנושי, שהוא העמילן האנושי, כח המקיים, המחזיק והמעלה אותה השאיפה ההרגשית לעבודת הכלל, לטובו העתיד, היא מתאמתת כולה ומתאחדת עם היסוד ההגיוני המופשט והקר, בעל המופתים והמשפטים המחייבים, האמת, ובאופן כזה הצדק האנושי הוא בנוי על יסוד בריא וחזק - "חותמו של הקב"ה אמת". זה הוא הסם הממית את יצרא דע"ז, החותם הטבעי לשכלול האנושות להרמת קרנה בעתיד, הנפעלת ע"י עבודת דורות קדומים.
אם היסוד הכללי הלזה היה בנוי רק על הרגש הדמיוני, שיסודו הוא שקר, הלאומיות, הכלל, דברים חמים, מחממים את הלב ומעירים את הרגש של אדם המעלה לפעול ולעבוד, שלא ליתן שנת לעיניו ולעפעפיו תנומה, כי אם להוציא אל הפועל טובה כללית, דבר המרים את הכלל לעתידו הטוב והנעלה. אבל עד היכן הוא מתקיים? עד שלא יבוא המבקר האכזרי, השכל, לשפוט לברר לעצמו: "למה הוא עמל?" מה בצע? מה הוא הטוב שיגיעהו הוא הפועל, אם גם יקום אחרי נפלו, אחרי שובו לעפרו, דור מתענג, דור חכם מלא חמדה, כליל יופי. אבל הוא כבר לא ידע ולא יחוש, בין יהיה זכרו נשכח, או גם נזכר לברכה, ומה מנהו יהלך? הדמיון יצייר לו בחייו את נועם הזכר הטוב, גם אחרי שכבר יגווע ואיננו, אבל היוכל גם השכל להסכים לזה? היתן עליו גם "החשבון" הסכמתו? התניח "האמת" את חותמה על משפט זה? לא ולא! בדרך האבודה של אובדן הפרטים, אין לך דבר שמקיים את ההשתלמות האנושית, כי אם הרגש הדמיוני והשקר המגזם העוזר אחריו, שמטעה את האדם, בהיותו חי ופרטי, להטעות את עצמו כאילו כל שאיפותיו הכלליות לו תהיינה. וע"פ חשבון מוטעה זה אין לך מידה טובה לעולם מעבודה זרה, אבי אבות השקר והדמיון המתעה. לרגש כשהוא קרוע מן השכל, רב חומר יש לע"ז ולענפיה להרחיבו ולשכללו. ואיך לא יהיה יצרא דע"ז תקיף?...
ואיך תהיה השאיפה הכללית נוטה לבער אחרי ע"ז, להשריש את דעת אחדות ה' יתברך באומה כולה? אותו היסוד הגדול, עמוד העולם, שהוא מחבר דוקא את השכל עם הרגש, שמורה שאין במציאות קרעים ושברים, כי אם אחדות ושלום. רק עם אותה הדעה העליונה של נצחיות הפרטים עם הכלל; רק עם ברכת ד' הגדול, בלשון "ברוך ד' אלקי ישראל מן העולם עד העולם"; רק עם הגירוש של הדעה המקולקלה שקלקלו המינים באמרם "אין עולם אלא אחד" (ברכות נד.); רק עם נתינת מקום אל המדע המבורר עם הרגש הפועל לעבוד יחד על שדי המוסר הכללי, בההכרה השלמה "שחותמו של הקב"ה" המטביע בבריאה את הטוב, במצב מתעלה, והנוטע חיי עולם במין האנושי להתרומם בדורותיו עד מרום פסגת האושר וההשתלמות, ע"י עבודת בחירי בניו, העובדים לפעמים גם בחירוף נפש את עבודת הכלל, גם למטרת העתיד הרחוק, שהוא חותם של "אמת", חותם שלא יוכחש ולא יגָרע כחו ע"י הביקורת של השכל ההגיוני החוקר בלב אמיץ ושואל "מה העבודה הזאת לך"? רק עם כל אלה היה אפשרות לעלות עד הראש: "למיכס יצרא דע"ז!".
ואוי, אוי לנו מפני מוקדי עולם אלה, החפצים לשרוף את הנשמה הישראלית, שהיא כולה זרע אמת, "אך עמי המה בנים לא ישקרו ויהי להם למושיע" (ישעיהו סג, ח), בהבל שבפיהם, ברצותם להחזיר את ימי החושך, להאפיל את העולם של היהדות בחשכת הטענה השפלה של "אין עולם אלא אחד", במחיקת חותמו של הקב"ה, חותם האמת, מלב האומה, שהוא כל מקור חייה וקרן עוזה! אלה האומללים, אין להם דרך אחרת כי אם להחיות את המת הישן, את "יצרא דע"ז" אחרי נפלו, למען יוכלו להקים את המגדל הדמיוני, את הרגש הקרוע, הבורח מן השכל כעטלף מאור שמש, למען תוכל האנרגיה העראית לפחות להיכנס בניבים שמצלצלים באזני הדמיון, בלי קחת חשבון "הכלל", "לאומיות", לתעודה של "עתיד", אע"פ שהם דברים ריקים, לפי היסוד השכלי עם אותה הדעה של אבדן הפרטים מהקיום העתיד. אבל לדידהו מה הם החיים כולם? כולם אינם כי אם קטועים ושבורים לשברי שברים, צללים ודמיונות ואורות מתעים. ע"ז נקראת "עצבים" (הושע ד, יז) ונקראת "אלילים" (ויקרא יט, ד). נקראת עצבים, מפני שהיא עשויה פרקים פרקים, ונקראת "אלילים" מפני שהם "חלולים" (תורת כהנים [קדושים פרשה א]). אי אפשר עם ע"ז למצוא אחדות במציאות, כי אם פרקים פרקים, ואי אפשר למצוא לחיים עמה תוך וכח פנימי, כי אם דמיון מבריק מחוץ, ובפנים הוא חלול וריק.
אם היה אפשר להם חלילה לאלה השואפים לתקופת התוהו להחיות את "הפגר המובס", את יצרא דע"ז שכבר עלה באשו ותעל צחנתו, היו עכ"פ יכולים להעמיד קולתורה של הוללות שתוכל להתקיים עכ"פ קיום עראי ע"פ אותם הכוחות שיתכנסו בספירת השקר, עם אנרגיה שלמה. אבל כיון שתהלה לא-ל, יצרא דע"ז כבר אין לו תקומה בכל מלא רחב העולם הקולתורי, והחותם היסודי, החובק בזרוע עוז ד' את השכל עם הרגש בחוברת, "יסוד אחדות ד'", הוא כבר מלא עולם, לא יוכלו להעמיד עם אותו החזון השקר של "תעודה לעתיד" המיוסדת על היסוד של אושר הכלל באבדן הפרטים, שהוא רק שעשוע של שעה לרגש הדמיוני - חיים מלאים עוצמה, ממולאים באנרגיה יפה ואדירה, כי אם מחזות של חיים מפרכסים, נפשות קרועות, מתנודדות ומתהלכות כצללים, שואפות רוח וחולמות בהקיץ. רק עם דעת הקיום הנצחי של הפרטים, עם יסוד "תחיית המתים מן התורה", רק אז אותה השאיפה ההרגשית לעבודת הכלל לשאיפתו בעתיד היא מתאמת כולה עם היסוד ההגיוני, המופשט והקר, שהוא האמת הגמורה שאינו צריך לכחל שרק ופרכוס של דמיון והתלהבות שירית. אז הצדק האנושי הוא בנוי על יסוד בריא וחזק.
אבל בציור נצחיות הכלל ואבדן הפרטים, השאיפה של עתיד, שהיא "נשמת העולם", בנויה רק על הרגש המחמם את הלב בטעות של דמיון, בקוצר השקפתו. ועלובה היא הצדקה, המישרים, ועלובים הם כל האידיאלים האנושיים, היותר רמים ונהדרים, אם ההפקרות השילוח, הנטייה לאהבת עצמו באופן היותר מגושם ומבוזה, פריקת עול של כל עבודה היותר טהורה ונשגבה, תמצא מחסה בהגיון, בחשבון המספרי, שהוא כח איתן וקיים... ע"כ עם שאיפת העתיד הכללי, חייבת היא השאיפה של העתיד הפרטי להיות מחוברת עמה וכלולה בה.
"למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך" (דברים ה, טז) - אריכות הימים, זהו רעיון היוצא מרגש העתיד והוא היעוד הכללי שבתורה, שאינו מתקיים ואינו משתלם באופן הנאה לתורת אמת החתומה בחותם האמת של ד' אחד א-ל אמת, כי אם בהיותו כולל בכוחו את היסוד הפרטי, להיות שואף אל העונג האידיאלי להיות מאשר את הכלל. החזרת העטרה ליושנה, "הגדול הגיבור והנורא", מצד השקפת קיום כבשה אחת בין שבעים זאבים, הראתה שהגלות לא הולידה באומה כח חדש מה שלא היה במציאות אצלה, כי אם הוציאה אל הפועל את קנייניה העצמיים, הוציאה לאור את הגנוז בתוכה.

(אפיקים בנגב, הפלס תרס"ג עמ' 600-602, הובא באוצרות הראי"ה מהד' תשס"ב, כרך ב, עמ' 81-83)

מאי גדול וכו' שגדלו בשם המפורש

מתוך אחיזה בתורה, בפסוקי התורה, מתוך דבקותנו בתורה, אנו נעשים יותר גיבורים בתוקף הרוחני של ידיעת עצמנו באמת, ואנו זוכרים את שמנו, אמיתיותנו ועצמיותנו. וכל תקפנו וגבורתנו מופיעים מתוך ידיעת עצמנו באמת, בתוך אמיתיות כלל ישראל... ככל שנרבה בתורה, יותר נשכלל את פגישתנו עם עצמנו. ככל שנקרא בשם ד' בגדלות, נזכה להכיר את עצמיותנו. כשחזרו עם ישראל לירושלים, קראו בשם ד' הגדול, כפי שנאמר "ויברך עזרא את ד' האלקים הגדול", ופירשו חז"ל: "מאי 'גדול'?... שגִדלו בשם המפורש".

(שיחות הרב צבי יהודה, שמות, עמ' 53-54)

נפל להו פיתקא מרקיעא דהוה כתב בה אמת וכו' חותמו של הקב"ה אמת וכו' אתא כי גוריא דנורא מבית קדשי הקדשים וכו' היינו יצרא דעבודה זרה וכו' אשתמיט ביניתא ממזייא ורמא קלא ואזל קליה ארבע מאה פרסי וכו' דילמא ח"ו מרחמי עליה מן שמיא וכו' שדיוהו בדודא דאברא וחפיוהו לפומיה באברא דאברא משאב שאיב קלא וכו' אל תוך האיפה וכו' נבעי רחמי איצרא דעבירה וכו' כחלינהו לעיניה ושבקוהו ואהני דלא מיגרי ביה לאיניש בקריבתה

והמאמר הזה תמוה מאוד, מלבד כי רוב המחקרים וחכמים העלו כי היצר הרע אין דבר חוץ לגוף, רק הוא כח הגוף וחלק חומרי ורע שבו, וא"כ מה זו תפיסה? אף גם אי אמרת דהוא מלאך רע עומד בפני עצמו מסית ומדיח, מ"מ במלאך שהוא ענין רוחני, לא יצוייר בו תפיסה ואחיזה, ולא יעצרוהו הגשם העכור, ואם בית גזית ואבני שיש לא יעצרוהו לעבור בתוכו, והוא בהיכל המלך וסגניו, איך יעצרוהו כלי איפה מכוסה בעופרת ואבר? ויותר תמוה, דלמה נפל בפתקא אמת, אם שהוא חותמו של ה', מ"מ לא נזכר בו אם יהיה מקום לבקשתם או לא, וכל מעשה ה' אמת, אף שברא יצר הרע, אין בו עוול. וגם מה שאמרו דנפק נורא מבית קדשי קדשים, דבר זה תמוה, וכי יש משכן ס"ם אבי אבות הטומאה במקום קודש קדשים, מקום אשר נאמר עליו [ויקרא טז, יז] "וכל אדם לא יהיה באוהל" - אפילו מלאכי השרת, [ש]נאמר בהם "דמות פניהם כפני אדם" [ירושלמי יומא פ"א ה"ה] - ואיך יהיה שם שריית משכן הס"ם, וערל וטמא לא יבואו הבית פנימה אל הקודש?
ומה שאמרו דשמטיה לשעריה הוא תמוה, דודאי הוא רוחני. ואמרו דהיה דמות כאש, ואיך נשמט מיניה שער ראשו? ומה זה דהיה כ"כ הצווחה עד שנאמר דהלך מת' פרסה לת' פרסה, וכי בשביל השמטת שער אחד יהיה כ"כ צווחה? ואם נאמר כן, לא יובן מה דחששו דמרחמי ליה מן שמיא, וח"ו דה' ירחם את רשעים... וח"ו דירחם על הצורר הזה, דאיבד בית ה', וטובי העם נתח כתף וירך. ואם יראו בכך, מה זו התרופה לשים אותו באיפה ולכסות פומיה באבר? ואין זה מטבע עופרת כלל שיהיה סגולה לבל ישמע קול הצועק בקרבו בקול ענות גבורה. ואם ישנו בטבע, וכי ח"ו יהיה זה מועיל לבל ישמע ה' קולו, הלא "מבטן שאול שועתי" אמר יונה [יונה ב, ג]...
ושיותר יש לתמוה, במה שאמרו בהא דנקרו לעיניה של יצרא דעבירה דלא מגרי בקרוביה, דלמה, ואם עיניו כהות מלהביט, למה יכוון להסית דווקא באשה זרה ולא בקרובים? הלא מסית כסומא בארובה ולא יודע איך ומה, ואפשר שיזדמן שלא יסית באשה זרה רק בקרובים, כאחד הממשש כעור באפילה. ובאמת מאמר זה זר למאוד בפשט הגמרא עד שאומות העולם חיברו בזה ספרים לצחוק...
אבל מה שנראה בדרך הפשט הוא כך, כי יצרא דע"ז בא מחמת טעות בענין המדע וחכמה, כמו שכתב הרמב"ם [הלכות ע"ז פ"א ה"ב], כי בדור אנוש טעו, והוא מחמת חסרון חכמה ומדע, טעו ואמרו כי ה' לרוב ערך יקרתו, חלק ממשלה לכוכבים ומשטרי השמים...
והכל גורם שני דברים, אחת, רעות רוח דנקטו לומר שהם ישיגו ענין מהות בורא וסדר בריאת שמים וארץ וטיב הנהגתו... זהו גסות רוח שאין כמוהו... כל זה נסתעף מן ביטול תורה, "זאת התורה אשר שם משה לבני ישראל", כי ההוגים בה יראו כמה נסים ומופתים שנעשו לישראל, אשר גם מתחלה היה לבבם קשה להאמין, כי נשתקעו ג"כ בחכמות חיצוניות מינות וכהנה, עד שלרוב אותות ומופתים שנעשו בפומבי ובהקהל, שאין בו מהטעות ותחבולות, נתברר ששקר נסך בקרבם. ומזה ילמד כי אין לסמוך על שכל כלל...
כללו של דבר, אין דבר המברר שכלנו להתרחק מפח יקוש וממינות כי אם תורתנו הקדושה, לההוגים בה לשמה... והנה בבית ראשון... המוני עם בעוונותינו הרבים נעדרים היו מחכמה, כי היו טרודים בגפנם וכרמם, וכהנה טרדות עד אשר לא ידעו מהתורה... וזה גרם כי נפתו לקול מתעים נביאי שקר שקמו ולמדו מן חכמי גוים שביניהם, ויתערבו בגוים, וילמדו מפיתוי דבריהם ללכת אחרי הבל... והכל היה בגרם מיעוט לימוד תורה...
וכבר נודע בכוזרי, וכן במורה נבוכים ויתר מחברים, כי האדם דמות בית המקדש, והלב רומז לקדשי קדשים, ששם משכן הנפש החיוני שהוא ארון העדות, והריאה הנושבת היא הכרובים פורשים כנפים. וזהו כי אנשי כנסת הגדולה חשבו אולי יבואו שנית ח"ו לכלל מינות וטעות בכפירה בעיקר הדת, וחקרו ומצאו, כי סיבת ושורש הטעות ושאור המעכב, הוא נורא דבית קדשי קדשים, הרצון שהוא גסות רוח, שהוא כמו אש בלב הנקרא קדשי קדשים, וכבר נודע כי גאוה מרומזת באש העולה למאוד מעלה מעלה, וזהו דחזיא נורא מבית קדשי קדשים, ואמר להם הנביא, זוהיא הסיבה המביאה לכל חולי רע כזה.
והרפואה לדבר זה, אחזיה להו משמים בפתקא אמת, הרצון - התורה דאקרי אמת, כמבואר בע"ז (ד ע"ב), והוא חותמו של הקב"ה, כי הוא גמר כלי יוצר של הקב"ה, ובו גמר פעולתו, והוא אצל יתברך אמון [בראשית רבה פרשה א, א] ולכך חותמו אמת, הרצון - התורה, וע"י התורה מתבררת כל טעות הפוקרים המשונים, ויודעים כי ה' אחד... והורה הפתקא כי בתורה יבוטל יצר הרע דעבודה זרה בתכליתו. וממנו קמו אנשי כנסת הגדולה ועזרא הסופר בראשם, אשר נתן ללבו לכתוב תורה מדויקת היטב, שבל יהיה בה קמשונים, ובכתב אשורית להבין ולהורות עד שאמרו [סנהדרין כא ע"ב] ממש נתינת התורה היתה על ידו כבימי משה, וגם תיקן לקרות במנחה בשבת [ב"ק פב ע"א]... ואנשי כנסת הגדולה אמרו [אבות א, א] "עשו סייג לתורה והעמידו תלמידים הרבה"... אשר תודה לא-ל מאז ועד עתה... לא נשכח מאתנו תורת ה'... אשר באמת גלל כן בכל דור עומדים עלינו להתעות אותנו מדרכי חיים לדרכי מינות, ורוח פינו בתורה מכלה הכל, ואש תורה שורף קש הבלים, ולא יוכלו לנו ב"ה, וזהו חותם אמת, ובזה אתייהב יצרא דעבודה זרה, ואין רשות בידו להתעות.
אבל תדע כי העוסקים בתורה הם מבני פלטריא דמלכא קדישא... וא"כ צריכים מאוד להיזהר ולהישמר בנפשם לבל יחטאו בדבר קל ומכ"ש בדבר חמור, כי סביביו נשערה, ואמרו (יבמות כא, ב"ק נ.) שהקב"ה מדקדק עמהם כחוט השערה... וא"כ בדבר קל מטמא ח"ו מחנה שכינה וכמה מעלות בקודש, ותלמיד חכם הוא בגדר קדשי קדשים, כי שריא שכינה שם...
וזהו מאמרם ברמז תיבת שמטיה למזיא, הרצון - שמדקדק עמהם כחוט השערה, דכתיב "נשערה מאוד" וכו', ונזדעזעה ארץ ישראל, כי תיכף היה דבר קל נחשב לעוון גדול ומרי רב ועושה פגם גדול כנ"ל. וע"ז חרדו אנשי כנסת הגדולה למאוד, כי כבר כתבנו, כי בעו"ה בעלי תורה במה שהוא אדם עלול לחטוא, וא"כ יש לחוש שיקצוף ה'... ולכך חששו אנשי כנסת הגדולה אולי יפן ה' מחמת חטא תלמיד חכם ותהיה עבירה גוררת עבירה, וזהו אמרו דלמא מרחמיה ליה ח"ו משמיא, ולזאת מצאו לו תקנה.
כי דע כי מיני מתכות יש, זהב, כסף, נחושת, עופרת... התפלה שהיא עיקר עבודה שבלב, היא נקראת עופרת, כי עופרת יש לו כובד, וכן יש להתפלל מכובד ראש. וכבר אמרו כי עופרת טבעו עפר ואויר, ולכך בקל יותך ויהיה נמס באש... וכן (יבמות קה) בתפלה צריך שיתן לבו למעלה באויר, ועינו למטה בעפר...
וזהו מה שאמרו כי אנשי כנסת הגדולה חרדו אולי יהיו בעלי תורה פוגמים בחטאים כל שהוא וימצא השטן פתחון פה לקטרג, לזאת לקחו אבר ועופרת ונתנו אפומיה, הרצון כי תיקנו סדר תפלה בבוקר ובערב, כי קודם אנשי כנסת הגדולה, לדעת הרבה פוסקים תפלה לאו דאורייתא כלל... ואנשי כנסת הגדולה תקנו נוסח וסדר וקביעות כראוי בבוקר ובערב. וזהו עופרת כנ"ל, שהוא כור הזהב והכסף להסיר כל סיגים ועוונות, וזהו ושדי אפומיה, כי זהו הנמסר לפה לדבר ולהתפלל, וזהו השואב קולו של מקטרג, דאף כי יחטא איש לאלקים, תבוא התפלה בבוקר ובערב ותצרף ותטהר כל יראי ה' להסיר כל בדיליהם, ותפלה בכונה יום ביומו סותמת כל פה מקטרג ומסטין, ומבטלת החטאים הבאים במקרה וגודרת התאוה. בכל אופן למאוד הועילו אנשי כנסת הגדולה, ובראשם עזרא, בתקנתם תורה ותפלה לבטל יצר הרע דעבודה זרה.
והנה לבטל יצרא דעבירה גם כן כביר מצאה ידם בתקנת גדרים לבטלו, אבל צריך לברייתא בקיום המין וישוב העולם. ואמרו בב"ק (דף פב) כי עזרא תיקן שתהא חוגרת בסינר משום צניעות... ודאי בשוק ברבים ודאי דאורייתא לילך בכיסוי ובצניעות... ועזרא תיקן אפילו בבית שהולכות בלי מלבושים עליונים תהא חוגרת מ"מ סינר... נגד קרובים אביה ואחיה וכדומה, אשר לבה גס בהם, לפניהם אי אפשר להיזהר, והם מעורבים עמה ויש לחוש להרהור והסתכלות, ולכך תקן עזרא שתהא אפילו בבית צנועה למאוד, שגם לקרובים לא יראה מקום תורפה וינצלו מידי הסתכלות.
וזהו כוונתם כי נקרו לעינים של יצרא דעבירה, הרצון כי עשו תקנה למעט הסתכלות וראיה באשה, והיינו בשוק אין צריך לתקנתם, רק דלא לתגר בקרובותיה שהם איתה בבית, ועשו תקנתם הנ"ל, וסימאו עינו של אותו רשע בגדר ותיקון הנ"ל, לילך אפילו בביתה בצניעות...
ולכך אמרו (בערכין לב ע"ב) כי ישבו ישראל בסוכות בימי עזרא, דהיינו דבטלו יצר הרע דעבודה זרה, ואמרו הדבר בסוכה, כי סוכה מורה על תורה, והוא המבטל יצר הרע דעבודה זרה, ולכך בימי עזרא וסייעתו שהעמידו רגל התורה על בוריה, אמרו בסוכה.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ו)

חותמו של הקב"ה אמת

היזהרו בשפת אמת, כי הוא חותם של חיים, כאשר אמרו כי אמת במספר קטן ט', והוא מספר שתמיד בכפליים נשאר מספר קטן ט', והוא חותמו של הקב"ה, כי הקב"ה מעלה ותחת, כדכתיב "בשמים ממעל ובארץ מתחת", מ' דממעל ודמתחת פעולה וכך היא אמת, א'חד. מ'עלה. ת'חת. ולכך יסד הפיוט: "אמת חותמו להודיע כי הוא אחד", כי כך ראשי תיבות, ועיקר אמת שיהיה מעשינו בלב תמים, ואז הוא עדות אמת במעשינו, ולכך ראשי תיבות אמת א'ת מ'צותי ת'שמור.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש י)

שמו של הקב"ה "שלום", כדברי חז"ל בפ"ק דשבת [י ע"ב] מקרא ד"ויקרא לו ד' שלום", וחותמו ית' הוא אמת כדאמרינן בפ"ז דיומא. והנה אמרו חז"ל במדרש על הפסוק: "אהיה אשר אהיה" - "כשם שאתה הווה עמי כך אני הווה עמך" [ס' והזהיר משפטים דף מג]. א"כ בזמן שהאדם מחזיק במדת השלום, הקב"ה כותב עליו שמו שלום... א"כ כשהאדם מחזיק במדת השלום ואהבת כלל ישראל, אז יוכל להיכתב בספר החיים ששמו של הקב"ה שלום כתוב בו, והיא מצות "ואהבת לרעך כמוך"... ואע"פ שהאמת היא רק כשיהיה מתקן את עצמו בפרטות, אבל מתוך השלום תבוא האמת, כי הקדושה שמתוספת עליו ע"י זכות הרבים תסייע אותו לתקן את עצמו בפרט... והנה הדבר הקודם לכל הוא במה שהוא חלק מהכלל, וכבר יש לו יתד להתלות עליו כיון שאינו פורש מן הציבור, אע"פ שהאמת יש לה רגלים, היינו ב' רגלים שיהי שלם בין מצד הכלל ובין מצד הפרט, מ"מ כיון שהוא מכניס את עצמו בתוך הכלל, הוא קרוב להינצל... ע"כ כדי להשיג כתיבה טובה, שלבינונים היא בר"ה כדאמרינן בתפילה: "בר"ה יכתבון", מסוגל מאד כח השלום שהוא אהבת הכלל, וזה גורם שנכתב בספר שהקב"ה כותב עליו שמו "שלום".
ועד יוה"כ יתקן את עצמו בפרט ויזכה למדת אמת שהיא חותמו של הקב"ה, והכוונה למדת אמת היא שהשלום יהיה אצלו באמת, וכיון שאוהב הוא באמת את הכלל, ודאי ישוב ויתקן דבריו ודרכיו, שהרי העולם וכלל ישראל נידון אחרי רובו ו"כל ישראל ערבים זה בזה", וכיון שאוהב את הכלל לא יחטא גם מצד כוונה זו שלא יגרום היזק אל הכלל. אף שלפעמים יהיה טועה בנפשו שניחא לו שכר העבירה יותר מהפסדה ח"ו, אף שהיא טעות גדולה, אבל כיון שמדת השלום מושרשת בלבבו, איך ימלא לבו לגרום היזק אל הכלל בשביל הנאה שלו? ע"כ, שיהיה השלום חתום באמת, יתקן ג"כ את עצמו בדרכים הפרטיים שלו.

(מדבר שור, דרוש ט, עמ' עב-עד)

[כי אמת הוא דבר שאין בו שינוי, ובה' אין שינוי. המקובלים מסבירים שחותמו אמת כי הוא א-ל מסתתר, ואותיות אמת הם סוף (ת), תוך (מ), ראש (א), ראשי תיבות סת"ר. כלומר עבר ועתיד הכל אחד. א - עבר, מ - הווה, ת - עתיד. וכך אומר תיקוני זוהר תיקון סג, שא' בתחלת הא"ב, מ, באמצע, ת בסוף, והוא סופי תיבות של "ברא אלקים לעשות", "ברא אלקים את", ובו ברא את העולם ובו העולם מתקיים. (לד ע"ב) אמת במספר קטן 9, כנגד 9 נקודות, שאומר הגר"א בביאורו לתיקוני זוהר תיקון סט, שבקוביה יש 8 נקודות בפינות, ועם הנקודה האמצעית הפנימית, הם 9. ובהם סוף, תוך ראש, ראשי תיבות סת"ר, עבר הווה ועתיד הכל אחד כי נקודות אינן נתפסות במקום, אין לנקודה אורך ורוחב. גובה הארון היה 9 טפחים, שאינו נתפס במקום (מקום הארון אינו מן המידה - מגילה י ע"ב), ובו הלוחות, חותמו של הקב"ה, האמת.]

(רבי גדליה נחמן בראדער, גן ירושלים, דף לב ע"א, לד ע"ב [ובקיצור בדף לט ע"א]) לטקסט

[חותם הוא סוף הדבר, כמו "הכל הולך אחר החיתום" (ברכות יב ע"א). לאדם יש קושיות על הנהגת ה', מדוע הוא סובל, אבל כשיראה את הסוף, שהסבל הוביל לטובה, יבין שה' עשה את הכל בצדק, לטובת האדם. ולכן חותמו הוא אמת - בסוף רואים שהכל נעשה באמת ובצדק.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נהורא, עמ' 61) לטקסט

אתא כי גוריא דנורא מבית קדשי הקדשים אמר להו נביא לישראל היינו יצרא דעבודה זרה

מקור יצרא דעבודה זרה בקדושה הוא הצימאון לחידוש ידיעה בפליאות חכמה של התגלות אלקות, שבכל עת ובכל רגע היא התגלות חדשה ממש. ומתוך סילוק אור הדעת, מתהפך צימאון זה לבחירת אלהים חדשים, מה שלא ידומה כלל בחידושו להחידוש האלקי האמיתי. ומניעת שפעת אור חידוש פנימי זה תלוי בהעלמת יצרא דעבודה זרה, שישוב לפני גילוי אור חדש דמשיח ויתהפך לקדושה כראוי, בשובו כגוריא דנורא לבית קדשי קדשים, להתאחד בקדושה וטהרה העליונה. "חדשים לבקרים רבה אמונתך" [איכה ג, כג].

(שמונה קבצים, קובץ ב, אות עט = ערפלי טוהר עמ' לב)

המחשבה המוטעית התעתה את האדם מדרך ההשתלמות הנזכרת של הכשרה ע"י זיכוך וטוהר, ורשפי האש של אהבת אלקים וקרבתו התנדפו לכל אפסיים לבקש להם קשר עם אלהים חדשים מקרוב. בהול ומשתומם מצא האדם את עצמו לפני אלקי האלקים, מורתק ומובדל מפני מחיצת החטא ראה את עצמו לפני האידיאליות הכללית, המקפת את כל היש מעומק רום עד עומק תחת. והנה קם החזיון, צץ ופרח מטה הרשע של עבודה זרה מתוך קדשי הקדשים של הטוב עצמו שב"קרבת אלקים לי טוב" (תהלים עג, כח), "ונפק כגוריא דנורא מבית קדשי הקדשים".
כנסת ישראל שאבה את הנהרה ממרכז הדעת והבינה - התורה והתשובה. זו הראשונה ע"י קדושת התפארת של משה רבינו, והאחרונה - קדושת הכהונה ע"י אהרן ובניו, זו השרות והעבודה בטיהור טומאות קדשי ישראל בכללות ובריכוז בית המקדש, במקום אשר זר לא יבוא בו "אפילו מלאכי השרת" (ירושלמי יומא פ"ה ה"ב)... תפקידה של כנסת ישראל הוא להאיר גם לחשוכי עולם בכל קצוי ארץ, את עומק ההבנה הזאת של יניקת התשובה ומהותה, בהדרגה ובטיפול.

(מאמרי הראיה עמ' 463-464 = מאורות הראי"ה לירח האיתנים מהד' תשנ"ה עמ' עב-עג)

ואיתא בגמ' שאנשי כנסת הגדולה צמו והתפללו לד' שיעביר את היצרא דע"ז מן העולם, ויצא מבית קדשי הקדשים כי גוריא דנורא, כעין ארי קטן של אש, ואמר להם נביא לישראל היינו יצרא דע"ז כו' עי"ש. ושמעינן מהא דיצרא דע"ז הי' תקיף כמו אש. וכתיב ירמיה (כ, ט) 'ואמרתי לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו והיה בלבי כאש בוערת עצור בעצמותי ונלאיתי כלכל ולא אוכל' וכו'. והיינו כענין הכתוב (קהלת ז) 'גם את זה לעומת זה עשה האלקים', כנגד יצרא דע"ז שהיה בוער כאש, שלח לנו הקב"ה נביאים שנבואתם היתה בוערת כמו אש, ואילו היו מטים אוזן לדברי הנביאים היו ניצולין מיצרא דע"ז, ולאחר שבטלה יצרא דע"ז בימי אנשי כנה"ג, בטלה נבואה, ונשארו חכמים להוכיח את העם כנגד היצר הרע הרגיל, וכל זה כדי שהאדם ישאר בעל בחירה ולא יהיה מוכרח לבחור בטוב ע"י אש הנבואה.

(רבי שלמה ברוועדה, יבנה המקדש עמ' עט)

[על זה אומר ירושלמי ר"ה פ"א ה"ג שה' מסר לישראל את טבעתו - היינו הטבעת עם חותמו שהוא אמת, בכך שנתן לנו תורת אמת. אות א' רומזת לראש, מ' - הלב, ת' - סוף האותיות - הרגליים. התורה, תורת אמת, מרבה חכמה בקרבנו, מחדדת את שכלנו. היא גם משפיעה רבות על לבנו, נוטעת בנו אהבת הבריות. והיא גם מחייבת אותנו לקיים את המצוות - הליכה ברגליים. זאת בניגוד לאמונות אחרות, שיש שאומרים שהעיקר הוא הלב, אהבת הבריות, ויש מהם שאומרים שהעיקר הוא הראש, הכרת הבורא בשכל. ואילו אמונת ישראל כוללת את הרגליים - המעשים.]

(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 151-152) לטקסט

אמר להו נביא לישראל היינו יצרא דעבודה זרה וכו' שדיוהו בדודא דאברא וחפיוהו לפומיה באברא וכו' אמרו הואיל ועת רצון הוא נבעי רחמי איצרא דעבירה בעו רחמי ואמסר בידייהו וכו' חבשוהו תלתא יומי ובעו ביעתא בת יומא בכל ארץ ישראל ולא אשתכח

[עשרה מאמרות, חיקור דין, כתב שמשה רצה להיכנס לא"י כדי להעביר את להט החרב המתהפכת ולבטל את יצר הרע. לפי זה, אילו נכנס לא"י, לא היתה פריה ורביה. (נב ע"ב) ההבדל בין יצר ע"ז ויצר עריות רמוז בפסוק (במדבר פרק יג פסוק ב) "שלח לך אנשים" - ה' נתן לנו שני יצה"ר. "ויתורו את ארץ כנען" - אחרי שיצה"ר גרם לחורבן בהמ"ק, ונותרה (וזהו "ויתורו") ארץ כנען בודדה בלי בניה, "אני נותן לבני ישראל איש אחד" - אני מוסר לישראל אחד משני יצה"ר, היינו יצר ע"ז. אבל "איש אחד למטה אבותיו" - השארתי את יצר העריות, שנחוץ לקיום העולם. "תשלחו" - כל אדם צריך לגרש יצה"ר של עריות מלבו. "כל נשיא בהם" - יצה"ר מתגרה במיוחד בת"ח כאמור בסוכה נב ע"א.]

(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף נא ע"א) לטקסט

היינו יצרא דעבודה זרה

ישראל היו במדבר הכל בדעת פילוסופים קדמונים שהקב"ה מסלק השגחה מתחתונים לרוב גדולת רוממותו... ולהסיר ספק זה מלבם באו נסים ונפלאות, ומזה הכירו וידעו כי ה' בקרב ישראל בהשגחה פרטיות. אבל לא התמיד, וכאשר עבר הנס זמן מה חזרו לספק... וזו היתה סיבת המרי במלכי ישראל ויהודה, שקטרו לצבאות השמים ועשו טלמסאות... וזה התמיד כל ימי בית ראשון וגלות בבל... וזה היה יצר הרע דעבודה זרה דהיה שכיח...
אמנם בימי מרדכי ואסתר הם העמידו הדת על תלה, כי ראו ישראל הנס הזה והשתלשלות הנסים מושתי והמן ואילך, והם הקישו דלתי מעלה עד שהביאו רוח טהרה בקרב לבבות אנשים, שנתקעה אמונה שלמה מוחלטת בקרב לבבות ישראל, שהם האמינו בתכלית אמונה שה' משגיח בפרטיות ואין דבר נעדר מידיעתו, בוחן משגיח עושה הכל, ולא יתואר שום דבר בעשיית זולתו, ולכן לא יאתה העבודה והתפלה כי אם לה' לבדו... אמנם בימי מרדכי שקבלו התורה מלב תמים וכל לבבות דורש ה'... ומאז אשר קבלו האמונה האמיתית, זה האיר להם הלילה... והוא היצר הרע של עבודה זרה שנתבטל בימי עזרא, וזהו החלו בימי אחשורוש ומאז פסק ונתבטל.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ב)

העגל והפעור עומדים הם זה מול זה בשני קצות הטומאה של ע"ז. הטומאה היותר מכוסה היא בעגל, שהיא קרובה לתבנית הקדושה כפני שור שבמרכבה; והטומאה היותר כעורה היא הפעור. ובאמת הפעור כולל הוא כל יסוד ע"ז, וכל הע"ז שבעולם היא רק ענף של פעור, אלא שזוהמתה מכוסה קצת. וביטול טומאת ע"ז בא עי"ז שמתגלה שכל ע"ז וסעיפיה היא פעור ממש, ויצרא דפעור נפסק לגמרי בדור המדבר, אחרי ביעור הנצמדים לבעל פעור, ומזה בא הכח למיכס יצרא דע"ז בימי עזרא, וגמר ביעורו יהיה לעתיד לבוא בכחו של משה, שהוא גנוז מול בית פעור [סוטה יד ע"א].

(שמונה קבצים, קובץ ח, אות קלב)

בתקופת הבית הראשון היו הנביאים, ובמקביל הייתה כתיבה של כתבי הקודש, ואילו בתקופת הבית השני בטלה הנבואה, ופסקה כתיבת כתבי הקודש, ונשארה התורה שבעל פה. ומאידך גיסא בתקופה זו ביטלו אנשי כנסת הגדולה את יצר הרע של עבודה זרה... תוקפו של יצר הרע של עבודה זרה היה גדול ביותר, וכפי שמביאה הגמרא בסנהדרין (קב, ב) את דברי המלך מנשה, שאם רב אשי היה קיים בזמנו, הוא היה מגביה את שולי גלימתו ורץ אחרי העבודה זרה, ואנשי כנסת הגדולה ביטלו יצר זה, ויצרו מהפכה בעולם. הגר"א (בביאוריו ובהגהותיו לסדר עולם, פרק ל ס"ק יב) עומד על כך ששני השינויים הללו קשורים זה לזה. הצורך בנביאים שנשלחו להוכיח את העם היה כדי להילחם בעבודה זרה, ולאחר שאנשי כנסת הגדולה ביטלו את יצר הרע של עבודה זרה, שוב לא היה צורך בנביאים שיילחמו בה, ולכן בטלה אז הנבואה, והחלו להתגלות מעיינות נוספים של התורה שבעל פה.

(רבי אברהם אלקנה כהנא-שפירא, מורשה - שיחות למועדים, עמ' קכד)

בין כל העמים מיוחד הוא עם ישראל, השֹבע נדודים, שעמד לו קיומו הלאומי במחיר רב מצד אישיו הפרטיים, מה שבשום אופן אי אפשר לומר שכך ראוי ונכון להיות נהוג. מצד ההווה, מה תוכל היהדות הלאומית ליתן לבניה בימי עניה ודלדולה? ובכל זאת הננו רואים בה כח חיים חזק ואמיץ, נפלא מאד. אומה זו, שוודאי מצד ההווה "נוח לה שלא נבראה יותר משנבראה", והיא בכל זאת חיה וקיימת ומתאמצת לחיות בערכה הלאומי, אין זה כי אם כח של תעודה בעתיד. אבל כאן כח התעודה דוחק לתת פתרונים, לפרש ולהסביר, להודיע ולהיוודע, באיזה מושג האפשרי: מה כחה ומה ערכה, מה הנה מדותיה, ובאיזה דרכים היא נקנית ומשתכללת, כדי שינוחו הלבבות הנכאבים וידעו אנה פניהם מועדות, ובשביל מה הם עמלים? והנה כאן יש לנו "רעה מעין הטובה" (ברכות נד. ס.). לולא מצב ההווה, המדולדל ומטורף, לא היתה נקבעת כלל תעודת העתיד עמוק בלב האומה. ע"כ טרם שטעמה טעם גלות, היה יצרא דע"ז גדול בה מאד. גם בגולה, ישראל, כאשר אכל ושבע ודשן (דברים לא, כ), לא חפץ עוד להיות נוטה אל תעודה של עתיד, כי אם ככל העמים חפץ גם הוא להיות פונה רק אל ההוה. וגדול מאד הוא ההבדל בין צורת חזיונות החיים, בשעה שהם פונים בעיקרם אל העתיד המתעלה ומתרומם, המטהר ומתקדש באמת, לאותה הצורה שנטבעת באותם החזיונות עצמם, כשהם פונים אל ההוה לבדו, רק אל חיי שעה כאלה, שאין צריך לתת להם תכלית אחרת זולתי מציאותם הזמנית. וההבדל ההוא הנהו ממש כהבדל שבין עבודת ד' לעבודת אל נכר.

(אפיקים בנגב, הפלס תרס"ג, עמ' 598-599 = אוצרות הראי"ה מהד' תשס"ב, כרך ב, עמ' 79-80)

היינו יצרא דעבודה זרה וכו' שדיוהו בדודא דאברא

כשלא הגיע עדיין הזמן של כל הטוהר להופיע אל המרומים המגמתיים, נשלחו מאת יהושע שנים אנשים מרגלים חרש לרגל את הארץ, ובאו לבית אשה זונה ושמה רחב. והכל נקשר בקודש ובטוב העליון, אבל מדת הדין מתעוררת ויראת העונש האמתית נצרכת לפי ערך השלטת כח המדמה והתעמקותו. אבל בעצמיות החפץ האומתי לא נשלם אז עדיין הפרצוף הדמיוני, לאחיזת הדעת בהתגלמתו מצד אחד והיופי בכל תיאוריו מצד השני, וזה הושלם בימי שלמה: "אז תבאנה שתים נשים זונות" [מלכים א' ג, טז] לפני משפט מלך ישראל היושב על כסא ד'. אמנם ע"י ההתערבות של הנשים הנכריות, עם חולשת הכח לעכל דברים זרים, יצאה הרשעה שגרמה ליסוד כרך גדול של רומי [שבת נו ע"ב], וסינוני היסודות הוצרכו להאריך עידן ועידנים, עד שנתגרש כח המדמה משליטה רחבה בגבול ישראל, ויצרא דעבודה זרה נעצר בדודא דאברא ונכיס יצרא, ולעומת זה אין עוד נביא אתנו, ולהבת אהבת האומה והארץ איננה מורגשת באותו הטעם העמוק של ימי הטובה. והדברים מקושרים עם צער העולם כולו, עד שבאחרית הימים עקבות כח המדמה מתגלים ואהבת הארץ מתעוררת. מתראה הדבר בשמריו, אבל עומד הוא להזדכך.

(אורות, ישראל ותחיתו, אות יח, עמ' לה-לו = שמונה קבצים, קובץ ה, אות קצ)

השפלה כללית של מעמד העולם היא אשר גרמה שתעודת החיים אשר להקודש צריכה להתמלא חוץ מצדה החיובי גם בצדה השלילי: המלחמה לדור דור נגד יצרא דעבודה זרה וכל סעיפיו. כל הזוהמה שבחיי היחיד והציבור, בחיי הטבע והעולמים, בנטיות החברה ובמהלכי ההרגשה וההגיון, כל היצרים הרעים המַשגים והמביאים את כל חולי וכל תהפוכות, אינם כי אם סעיפיו וסעיפיהם. ורוח ישראל לוחם בכל חילו, ומנצח הוא את מלחמתו נגד שורש הרשעה, וכל מה שהמלחמה עולה לו בעבודה יותר מייגעת, בדמים מרובים וביסורים כבירים, הרי הוא מתגבר, מתעלה ומתקדש ועולה בזהרו מעלה מעלה, עד אשר יכשיר בכוחו העליון את העולם לעמוד בחיים מלאים על מצב החיוב לבדו, באין צורך לתוכן השלילי ועסקנות השבתתו... ושפעת החיים, שאין גם הכשר ציורי בעולם המחושך לקבלו בצורה חיובית לבדה, בין באישיות היחידית ובין בקבוציות, תבוא ע"י עבודה זו הארוכה לחשוף את מקורי עדניה ושטפי עינוגיה מרומי קודש הקדשים בצורה החיובית המגמתית לבדה, "ונשגב ד' לבדו ביום ההוא" (ישעיהו ב, יז), רוממות הטוב, גבורת הימין, באין כל צורך גם לחיי מלחמה על החושך, על יצרא דעבודה זרה וכל ענפיו...
בפנימיותו הולך העולם ומתבסם... אבל המחשכים והמהומות של תכונת התנועה המהירה אשר לגלגל החיים הסואן אינם מניחים לחזיון הנישא הזה להתגלות עד עת קץ, ומתנוצץ הוא ליחידי סגולה בעתי הרצון. כל עלייה פנימית, המקרבת את העולם לחזיון החיובי, המורידה את יצרא דעבודה זרה עד תחתית תהומים, נוטלת היא חלק אחד מהמרץ השלילי, שהוא המכון הרגיל להתעודדות הרוח בכל המשך עד תכלית הזעם. מתוך כך הולכים דורות ונחלשים ברוחם הפועל על הככר של הקודש הגלוי, והננו תמיד קרואים לסעד את הסוכה הנופלת, אשר מהרה יקימה חי העולמים ב"ה בחוסן תפארתה, אבל התוכן החיובי הולך ומתאדר...
ומאז אשר לא יכול העולם הישראלי לעמוד בקשר המלחמה המעודדת את החיים, ויצרא דעבודה זרה הוכרח להתכנס "בדודא דאברא דשאיב קליה", ניטל טעם המלחמה בעצמיות תכנה, וליאות רוחנית מלפפת היא את היקום, והמהלך הולך בתכונה תרדמית, חולמים מדמדמים הם כל עסקני העולם, ואין בה לא מגבורת הטוב ולא מתגבורת הרע. אבל המטרה היא מכוונה. יצרא דעבודה זרה הולך ונעקר. ומהלך עיקורו האיטי נוטל חלקים מהדר החיים, ותגבורת שלהבת הקודש שמצד השלילי, שצירופה הולך וחסר, מראה את הרפיון; אבל בתוכיות הנשמה, הצד החיובי מתיישב על משואותיה של ההתפשטות של הופעת השלילה. וכאשר רוח הטומאה יתם, והצורך של המלחמה השלילית ישבת לגמרי, אז יראה ההוד וההדר של גבורת החיים אשר באוצר הקודש החיובי. ולעת אשר לא יוכל העולם נשוא את התרדמה הזחלנית, באה מהומת מלחמה, ולעומת זה מתעורר רוח הלוחם בנפש הפנימית של כנסת ישראל, ומחאה עמוקה נגד יצרא דעבודה זרה, המלפף לאומים, משפילם ומכסה את פניהם בושת עולמים, מתגברת היא בנשמת ישראל פנימה, שעתידה לצאת אל הפועל ע"י הגיון תורה, המון דעות ומעשים ציבוריים, שריכוזם מוכרח להיות ההתגברות האומית ועוצם השקיקה לארץ החיים, להבליט את האומר הגדול של מחאת עולמים נגד שרשי יסוד הרשעה האנושית, ע"י אור הנבואה אשר ישוב לישראל בהתכוננו על אדמת קדשו.

(אגרות הראיה ח"ג אגרת תשפד = מאורות הראי"ה לירח האיתנים מהד' תשנ"ה עמ' רח-רט)

מצדו של יוסף, כח שור, לא היה צורך לבטל יצרא דע"ז, ומשום הכי לא ביטל יהושע אותו, כי חפץ לרומם את העולם בשלמות החיים כולם, שיצרא דע"ז יהפוך לאור קודש, מסייע להגדיל את שלהבת הקדושה, וספג לתוכו כל הפזור בשבעים לשון מתוך שמו, יהוסף, בהוספת אות ה', שבו נברא עוה"ז, משמו של הקב"ה... ואז אין צורך ליצרא דע"ז להיגנז בדודא דאברא, "כפיו מדוד תעבורנה" (תהלים פא, ז). ובעומק צרה בא חילוץ עליון, זרוזי גרמי, "בצרה קראת ואחלצך, אענך בסתר רעם אבחנך" (שם ח), ר"ת אבר"א... "מחלב חטה" (שם, יז), יצה"ר כמין חטה [ברכות סא ע"א]... ו"משנאי ד' יכחשו לו" (שם, טז), ו"יתנו עדיהם ויצדקו" (ישעיהו מג, ט), ובאה ע"ז ומעידה על הקב"ה ובטלה מן העולם, ביסוד ביטולה של עטרת מלכם, שהיא על ראש דוד הנזר והעדות [ע"ז מד ע"א].

(שמונה קבצים, קובץ א, אות תתסז, הובא במאורות הראי"ה לחנוכה ארבע פרשיות ופורים מהד' תשנ"ה עמ' פג)

בזמן שיבת ציון של עזרא, היה מאבק מיוחד בעולם נגד עבודה זרה, נגד היצרא הזה שמסדר שם שמים בעולם באופן כזה של עבודה זרה. נלחמו והצליחו - ומצויר בגמרא שבתוך כלי של עופרת החניקו את יסוד עבודה זרה שבעולם, שיצא מתוך בית המקדש. כל זה היה עבודה קשה, לסילוק הערבוביא שבזמן החזרה הביתה. בגמרא מסכת עבודה זרה (יז ע"ב) מוזכר, ששחטו אותו, את יצרא דעבודה זרה. סולק מן העולם הכח שמסדר שם שמים בעולם בדמיונות. נצחון בפגישה הנוראה עם כח המדמה, עד כדי החנקתו בכח עליית הקודש של עזרא.
אבל מתוך כך, נהיה מצב קשה בעולם כולו, גלות השכינה, סילוק הנבואה (עיין סדר עולם רבה פרק ל: "עד כאן היו הנביאים מתנבאים ברוח הקודש", ובביאור הגר"א שם: "פירוש, משהרגו את היצר הרע בטלה הנבואה"). כל זה נמשך עד "עקבתא דמשיחא", שבה "חוצפא יסגא" (סוטה מט ע"א), אז הדמיון שוב מקשקש ומצלצל, יופי, פנטסטיות, פגישה עם ממשיות החיים, אהבת הארץ מתעוררת. הכוחות מתגלים קודם כל בשמרים, אבל צריך אמונה גדולה בסידור האלקי של "אני ה' בעתה אחישנה", ומתוך כך, יש לנו מקום לסייעתא דשמיא של בירור צד הטוב של כח המדמה השייך לרוח הקודש, לחזרת כוחות עליונים.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, מתוך התורה הגואלת חלק ג, עמ' רד)

היינו יצרא דעבודה זרה וכו' שדיוהו בדודא דאברא וכו' דאברא משאב שאיב קלא

שורש יצרא דע"ז בקדושה, הוא החשק הגדול של קרבת אלקים. וכאשר הבערות וחסרון הזיקוק המוסרי הם מניעות גדולות, שסותמים את האור האלקי מן האדם, אז אם תשוקתו הטבעית חזקה היא, פורצת לה תשוקה זו את דרכה ביצרא דע"ז. ואין גאולה אמיתית מיצרא דע"ז, כי אם בגדולתה של תורה, שמגמתה העליונה היא ההופעה הנשמתית של האורה הפנימית, המודיעה ברעיון וברגש, ברצון ובנטיה פסיכית, את הדעה האלקית בכל הוד התענוגים שאפשר לו לאדם שיספוג אותם אל תוכו. וכל מי שהוא פורש מן התורה, הרי הוא הולך ונדבק בע"ז. וגם בזמנינו, שכשלון החיים, ביחד עם השיקוע העמוק בחומריות השטחית, גרם שיצרא דע"ז היה יכול להכבש, והועילה השתדלותם של אנשי כנה"ג לצמצם את העולם ברוחניותו, כדי שלא ידחה הרבה לעומק הרשעה ע"י תשוקת עז הבוערת באש זרה שלה, מ"מ אותו הטמטום הנפשי שיצרא דע"ז עושה, הולך הוא ומתפשט מביטולה של תורה, והעולם עומד ומחכה לגאולה ע"י הגדלתה של תורה, שתנצח את יצרא דע"ז בכל מילואו, ולא יצטרך עוד להיות כבוש בדודא דאברא, שלא ישמע קולו, אלא יחלוף כליל מאור המתגלה, הדוחה ושולל את החושך.

(שמונה קבצים, קובץ ד, אות נו)

באברים שבורים ובנפש רצוצה שבה אל ארצה אחרי הגלות הקצרה של בבל, ותבקש לכונן את מעמדה מחדש, אבל האון של הזרם הפסיכי לא היה לה עוד בכל מלואו. ותחת ההזרמה הנפשית, בא בבליטה יתרה הלימוד והשינון שיקבע בקרבה תכונה תרבותית על פי מקורה וצרכי הווייתה, ותתכשר על ידן לקבל את ההזרחה הנשמתית של ההוויה הרוחנית... יצרא דעבודה זרה נפסק, אבל לא נוצח לגמרי, רק קולו נאטם בדודא דאברא, אבל במחשכים עוד הוסיף לחיות ולהשפיע. הוא היה צריך עוד להתקיים עד שיהיה מנוצח מכח האומה, וההזרמה הרוחנית הגדולה והמאירה תשוב להעביר את כל חשכו בהכללה כבירה אשר תכלול את כל האומץ שנמצא בטבעו הפראי של יצרא דעבודה זרה.
אז יצאו כתות לאומיות שספגו את הצד החיצוני של הלאומיות ושמריה. נתגברה שנאת הבריות, המיוחדת ליצר הרע העושה את פעולתו ההריסית תחת דגל הלאומיות. אע"פ ששנאה זו מכוונת לכאורה רק כלפי עם זר ואיננה מגעת בנחלת האומה גופא, ברבות הימים מתהפכת למארה פנימית ושנאת אחים מתגברת ומהרסת כל טוב לאומי.

(מאמרי הראיה, חלק א, דרך התחיה, עמ' 5)

הואיל ועת רצון הוא

הטבעיות החמרית שהיא מושלת באדם למטרת ההמשכה של החיים האישיים הגופניים והמיניים, היא מעכבת את האור העליון שהוא הרבה למעלה מן הטבעיות, אור ד', מהופיע באדם בשליטתו המלאה. אבל למרות העיכוב הגדול הזה, אין זה מוכרח שלא יוכל איזה זמן קצר לבא, שהאדם, למרות חומריותו וקישורו הגופני האמיץ, שוכח הוא את הכל ומתעלה עם נשמתו אל המקור העליון שממנו חוצבה. מובן הדבר שלא יוכל ענין נשגב כזה להמשך זמנים גדולים. החומריות השלטת תחדור לעמקי ההכרה וחגוי הרצון, ואז יועם האור העליון ולא יראה עוד בכליל הודו. אבל על שעה אחת הדבר אפשרי מאד. ולפעמים יש שההסכמה האישית [היא] מכוונת את הדעה אל אותה השעה הרוממה, והרוח הכללי שבעולם יש ג"כ שמסתגל הוא לאיזו רוממות רוחנית נשגבה שאין אנו יכולים לדעת את גלגלי הסבות העליונות הללו שהזמן הקבוע גורם להם, ועת רצון מילתא היא.

(עין איה, שבת פז ע"א, אות מא)

נבעי רחמי איצרא דעבירה וכו' דאי קטליתו ליה לההוא כליא עלמא

יש כמה דברי חז"ל בסוף מסכת קידושין וההמשך בהלכות אבן העזר על כך... חז"ל אמרו שאת יצרא דעריות אי אפשר לבטל. את יצרא דעבודה זרה אפשר לבטל אך לא את יצרא דעריות. זהו יצר אנושי. יש בו צד היתר ששייך לקיום המין אנושי. בשביל מצות פריה ורביה יש לו מקום במידה מסוימת, באופן בריא ונורמלי. יש בו גם צד מצוה, ואפילו צד קדושה, אך מלבד זה אי אפשר להתחכם. זהו יצר טבעי לאדם מתחילת בריאתו, "אל אישך תשוקתך". כך הוא טבע האדם, שבפגישת זכר ונקבה, כבר בגיל צעיר, מתעורר יצרא דעריות והרהורי עבירה. אין שום תחבולה לצאת מזה.

(שיחות הרב צבי יהודה, קדושים, עמ' 197-198)

כחלינהו לעיניה ושבקוהו ואהני דלא מיגרי ביה לאיניש בקריבתה

ולהבין מה ענין זה דנקרוהו לעינים דלא לתגור בקריבתה, לכאורה הוא דבר זר ותמוה...
אמרו חז"ל [ב"ק פב ע"א] עזרא דהיה ראש לכנסת הגדולה תיקן דאשה חוגרת אף בבית בסינר מפני צניעות, ולאו דוקא סינר, רק כל מקום דיש לחוש לגילוי בשר ופריצות, תיקן שאף בבית תלך מכוסה והעלם מעין הרואה, ובזה יש כאן גדר לבל ימצא יצר הרע מקום לגרות.
וזהו מאמרם נקרוהו לעינים, היינו בחגירת סינר וכדומה נסתם עין רע של יצר הרע מבלי מצוא מקום לגרות ולהסית, וזהו דלא ליגרי אינש בקריבתה, כי בנשים אחרות בלאו הכי לא שכיח, אבל בקריבתה שכיח בעו"ה, לכך תקנו לכסות כל בשר ולא יראה, ובזה נקרו לעין המסית.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ט)

למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה וכו' משה אמר

גישה צבורית של קריאה בשם ד' צריכה להיות ממקור גילוי שם ד': משה רבינו, נביאים ואנשי כנסת הגדולה. זהו סדר התפילה.

(שיחות הרב צבי יהודה, כי תצא, עמ' 327-328)

למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה שהחזירו עטרה ליושנה וכו' אתא ירמיה ואמר נכרים מקרקרין בהיכלו איה נוראותיו לא אמר נורא אתא דניאל אמר נכרים משתעבדים בבניו איה גבורותיו לא אמר גבור אתו אינהו ואמרו אדרבה זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו שנותן ארך אפים לרשעים ואלו הן נוראותיו שאלמלא מוראו של הקב"ה היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות

תואר הגדול יורה על היות יתברך סיבת הסיבות... ומעתה אין דבר גדול ונפלא ממנו יתברך שלא יוכל המתפלל לשאול עליו.... ותואר הגבור יורה על יכולתו המוחלט ושאין מוחה בידו... ותואר הנורא יורה על שהוא משגיח ושופט צדיק וישר... הנך רואה שירמיה מטעם היושר והמשפט היה מוציא והנורא, כי איך יתכן מצד יושרו שיהיו הגוים מקרקרין ושמחים בהיכלו כגוי אשר צדקה עשה?... ודניאל הוציא גבורה, מצד החולשה הנראית לעין מצד שגוים משתעבדים בבניו והוא יושב ותוהה כאיש נדהם... אמנם כנסת הגדולה החזירו הגבורה מהטעם עצמו, כי מאחר שהוא כובש את כעסו, שהיה לו לקצוף עליהם ולייסרם... הנה הוא נוצח לגיבור שבגיבורים ואין זולתו. וגם החזירו והנורא, מצד עוצם ההשגחה וההתבוננות בהעמדתם ביניהם בביטול מחשבותיהם ונכליהם.

(עקידת יצחק, מבוא שערים, דף יח ע"ב במהד' ורשה תרמ"ג)

יש להבין את עניין ראש השנה בימי עזרא, שבכו העם עד כדי כך שנאלצו עזרא ונחמיה להרגיע את העם "אל תתאבלו ואל תבכו כי בוכים כל העם כשמעם את דברי התורה" (נחמיה ח, ט)...
יש לומר שכמה חידושים היו באותו הדור שהובנו באותו ראש השנה. הנה בדור זה חידשו אנשי כנה"ג הבנה עמוקה בדרכי הנהגת ה' בעולם. "למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה... זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים. ואלו הן נוראותיו - שאלמלא מוראו של הקב"ה היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות". והיינו שירמיה ודניאל אמרו שכיוון שלא נראות לעינינו כיום גבורותיו, אין יכולים לומר על מה שמוסתר וטמון בעומק, ואנשי כנה"ג חידשו שהן גבורותיו ונוראותיו על פי הזמן העתידי, ונחשב כאילו מופיע כבר היום.
על פי הבנה עמוקה זו נתברר להם יסוד בעומק הדין של הקב"ה, והיינו החידוש של הדין על פי מידת 'באשר הוא שם'. כפי שאמרו חז"ל (בראשית רבה פנ"ג, יד) שמלאכי השרת קטרגו על ישמעאל "מי שעתידים בניו להמית את בניך בצמא...", וענה הקב"ה שדנים את האדם 'באשר הוא שם' (בראשית כא, יז)... שגם המלאכים לא רצו להענישו על מעשה בניו, אלא טענו שאם בניו יגיעו למידה כזו של אכזריות, הרי שמידה זו נמצאת כבר עכשיו בשורשה אצל ישמעאל, ובניו יירשו אותה ממנו, ומכח הפגם הזה אצלו אינו ראוי שיעשה לו נס. וענה להם הקב"ה, כי אין בישמעאל שום פגם, שהרי רק לפני כמה זמן יצא מביתו של אברהם אבינו איש החסד, ואין בו שום פגם של אכזריות, ואז נפסק עליו 'באשר הוא שם'.
חידוש זה נתחדש מכח הבנת אנשי כנה"ג בהנהגת ד', והיינו שמתבוננים גם במה שמצוי בעומק הנפש, ודנים את האדם על פיו. אכן בעזרא כתוב שקרא לפניהם בתורה "מפורש ושום שכל ויבינו במקרא" (נחמיה ח, ח), והיינו שהייתה קריאה זו מפורשת ומבוררת, ועל פיה נודע להם יסוד זה של מידת הדין, ועד כמה בודקים את נפשו של האדם, וכמה זה משפיע על דינו. על כן בכו העם בכייה גדולה. עזרא הסופר, נחמיה והלווים הרגיעו את העם: 'כי חדוות ד' היא מעוזכם'.

(רבי אברהם אלקנה כהנא-שפירא, מורשה - שיחות למועדים, עמ' רי-ריא)

למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה שהחזירו עטרה ליושנה אתא משה אמר האל הגדל הגבר והנורא אתא ירמיה ואמר וכו' איה נוראותיו לא אמר נורא אתא דניאל אמר וכו' איה גבורותיו לא אמר גבור אתו אינהו ואמרו אדרבה זו היא גבורת גבורתו וכו' ואלו הן נוראותיו וכו' מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמתי הוא לפיכך לא כיזבו בו

והענין הוא דוודאי קשה הדבר מאוד לעמוד להתפלל לפני השי"ת והוא עזות וחוצפה גדולה אחרי שיודע בנפשו שהוא טמא שפתים… איך יעוז קרוץ מחומר מלוכלך בפשעים לדבר דבורים לפני בוראו, וכמו שאמר אברהם "הנה נא הואלתי לדבר כו' ואנכי עפר ואפר", הרי שאברהם אבינו היה מתבייש להעריך דברים לפני בוראו. אך ירושת פליטה לנו מאבותינו, ויש לנו על מי לסמוך, כי הלא בני האבות אנחנו, שהם הודיעו טבעו בעולם והרגילו ופרסמו שמו בפי הברואים ועשאוהו למלך על הארץ, וכח זכותם יפה כ"כ עד שבעבורם לא נשוב מפני כל. והראיה על זה שהרי אמרו חז"ל על אנשי כנה"ג שהחזירו עטרה ליושנה משה אמר הגדול הגבור והנורא כו' והם החזירו ואמרו ג"כ כך, וא"כ כיון שבאנו לכלל דעה זו וזכינו להבין שהן גבורותיו ונוראותיו וזכינו לשבח את הבורא בשבח הזה, היה ראוי שנענדנו עטרה בראש ולהתחיל בשבח הזה, ולמה תקנו לומר "אלקי אברהם יצחק ויעקב" קודם שבח זה? אלא על כרחך שיותר חשוב שבח זה של האבות אשר על ידם נתקלס בתחתונים, ולולי שבח זה לא היינו יכולין לישא פנים לשפוך שיחנו לפניו, ואחרי שהזכרנו זכות אבות אנו מזכירין אותה עטרה שגם על ידה יומשך השפעה גדולה.
והוא דצריך להבין מה שאמרו כיון שידעו שאמיתי הוא לפיכך לא כיזבו בו. וקשה, דעדיין הקושיא במקומה עומדת, וכי ירמיה ודניאל חלקו על משה רבינו ע"ה? וכי לא הודו ח"ו שהקב"ה הוא גבור ונורא? אלא צריך לבאר דגם הם ידעו והודו לזה, רק שלא יכלו לשבחו בזה כיון שלפי דעתם בעת ההיא לא התנהג במדה זו, וכמ"ש איה גבורותיו איה נוראותיו. אמנם האנשי כנה"ג חכמו וראו שבאמת לעולם מתנהג במדה זו, רק שהיא נסתרת ונעלמת, וכמ"ש ישעיה [מה, טו] "אכן אתה אל מסתתר אלקי ישראל מושיע", פירוש, כשהקב"ה חפץ להושיע לישראל והם אינם כדאין לעשות להם ניסים ומתירא מן המקטרגים, הוא מסתיר התשועה בתוך העונש. וכן אמר ירמיה הנביא [ל, ז]: "ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע", פירוש, שמתוך אותה הצרה יבוא תשועה. והוא הדבר שאמרו המקובלים כי דינים צריכין להמתיק בשרשן, ולדעתי ביאור הדבר איך נעשה המתקה זו, כידוע שמאתו לא תצא הרעות, רק השינוי הוא מצד המקבלין, ונדמה בעיני האדם שהוא רעה, ומ"מ יש בו אהבה מסותרת וטובה גדולה, ומשכיל על דבר לא ישית לבו כלל על הרע, רק ישים עינו על הטוב הנמשך ממנו, כל דבר לפי ענינו, ומזה יורגל לקבל הכל באהבה כאילו היא טובה גדולה מכל וכל, וממילא מקשר הדבר לשורשו שורש כל הטובות והברכות… ועל כן אמר משה "אתה החלות כו' את גדלך ואת ידך החזקה", שגם בהדינים מוסתרים חסדים, כי משה באמת אמר "הגדול הגבור והנורא, כי כל זה ראתה עינו.

(רבי יחזקאל פאנעט, מראה יחזקאל פרשת חקת)

משה אמר האל הגדול הגבור והנורא

והנה צריך שתדע, שסוגי ההשפעה העליונה, שתחתיה נכללים כל מיני ההשפעות ופרטיהן, הם שלושה, והם הנרמזים בשלוש אותיות השם ברוך הוא, וחיבורם ביחד להשלמת הבריאה כולה נרמז בה"א אחרונה, וכנגדם שלושה הכינויים "הגדול הגבור והנורא", והממשיכה אותם כראוי היא זכותם של אברהם יצחק ויעקב, והממשיכה ההשלמה היוצאת מחיבורם היא זכותו של דוד המלך עליו השלום, שמתחברת עם האבות ומשלימה תיקונם של ישראל. והנה כנגד שלושה הסוגים האלה נתקנו שלוש ברכות ראשונות של התפילה, ובהן נמשך השפע העליון בכלל, ואחר כך באמצעיות נמשך לפרטים כפי הצורך, ובשלוש אחרונות מתחזק ומתיישב במקבלים על ידי ההודאה שנותנים עליו, וזה כלל תיקון התפילה כולה.

(דרך ה' חלק ד פרק ו אות יא)

אתא משה אמר האל הגדל הגבר והנורא אתא ירמיה ואמר נכרים מקרקרין בהיכלו איה נוראותיו לא אמר נורא וכו' אתו אינהו ואמרו אדרבה זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו שנותן ארך אפים לרשעים

[אלשיך תהלים סו מסביר שזו גבורת ה', שרואה עוצם כוחו לסבול כדי שיתכפר ישראל ע"י חורבן בהמ"ק. יש שתי ראיות שה' עושה את זה רק כדי להקל מעלינו, א - שאף שגלינו, עדיין לא זזה שכינה מכותל המערבי, כמו אדם שממתין לחברו מתי יבוא, כך ה' ממתין מתי נבוא אליו, וזה מראה שעדיין הוא מחבב אותנו. ב - ה' נדר "מלחמה לה' בעמלק מדור דור", והוא צריך לקיים את נדרו. ובזה מתפרש הפסוק "לך דומיה תהלה" - מה שאתה שותק בעת שגוים מרקדים בהיכל, הוא תהלה, כי "הן הן גבורותיו", שהוא סובל כדי שישראל יתכפרו בזה, "אלהים בציון" - כך מוכח מזה שנשארה שכינה בכותל המערבי, "לך ישולם נדר" - שה' נדר לנקום בעמלק.]

(רבי אליעזר זלמן גרייבסקי, גינת אגוז, עמ' 20) לטקסט

האל הגדול הגבור והנורא

["הגדול" כנגד מציאות ה', שהוא סיבת הסיבות והגדול שבכולן. "הגבור" כנגד שכר ועונש, שהוא מדת הדין, מדת הגבורה. "הנורא" כנגד תורה מן השמים, כי עם התורה והחכמה יש יראת ה', כמו שכתוב "ראשית חכמה יראת ה'".

(אגדת שמואל (אריפול, של), דף י ע"ב) לטקסט

אתא ירמיה ואמר נכרים מקרקרין בהיכלו איה נוראותיו וכו' אתא דניאל אמר נכרים משתעבדים בבניו איה גבורותיו

[גם משה רבינו, כשראה את שפלות ישראל בגוים, שאל את ה' "איה נוראותיו", ולכן אמר "הראני נא את כבודך", כלומר איפה הכבוד שלך כשישראל בגלות? וה' ענה לו "הנה מקום אתי", גם כשהם בגלות הם אתי, דבקים בי ובתורתי, וזהו כבודי.]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 15) לטקסט

אתא ירמיה ואמר נכרים מקרקרין בהיכלו איה נוראותיו לא אמר נורא אתא דניאל אמר נכרים משתעבדים בבניו איה גבורותיו לא אמר גבור אתו אינהו ואמרו אדרבה זו היא גבורת גבורתו וכו' שנותן ארך אפים לרשעים ואלו הן נוראותיו שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות

[יש לפרש ע"פ האמור בברכות לג ע"ב: "ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא אמר האל הגדול הגבור והנורא והאדיר וכו' אמר ליה סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך וכו' והלא גנאי הוא לו", כלומר שכמה שהוא מרבה לשבח, הוא דבר מועט, וגנאי לה', כי משמע שאין עוד שבחים, ובאמת אדם אינו יודע את שבחיו, ומשבחים את ה' רק על מה שהוא עושה טובות לישראל, להודות על כך, כדי שלא נהיה כפויי טובה, ובזה יש לו כביכול נחת רוח. ולכן ירמיהו לא אמר "גבור", כי בזמן שלא רואים את גבורתו, שזה שבח בלבד ולא הודאה על טובותיו לישראל, ואם יאמר "גבור" הוא כמו מרבה בשבחים שהוא גנאי. וזה שאומר שמות רבה פרשה ל סימן א: "ועוז מלך משפט אהב" - אימתי נתן העוז להקב"ה? בשעה שהוא עושה את הדין באומות. שרק אז יש לשבח אותו, אבל בזמן שאינו עושה דין באומות, אין לשבחו בזה כי הוא כמרבה בשבחים. ואף שאמרו אנשי כנה"ג "הן הן גבורותיו", והוא עושה בכל פעם קצת גבורות, באופן שאינו ניכר בעולם, כדי להשפיל את הקליפה, כדי שלא יהיה להם כל גדול להרע לישראל, מכל מקום ה' מופשט מכל המדות ומעל כולן, א"כ אי אפשר לשבח את ה' שהוא גיבור, שהרי ה' ברא את הגבורה, וכן בכולן, אלא כשה' רוצה לעשות גבורות, לדוגמה, הוא מתלבש במידת הגבורה, ואז משבחים אותו במידה זו.]

(רבי יעקב אריה מראדזימין, ביכורי אביב, דף כג ע"ג-כד ע"א) לטקסט

אתא ירמיה ואמר נכרים מקרקרין בהיכלו איה נוראותיו לא אמר נורא אתא דניאל אמר נכרים משתעבדים בבניו איה גבורותיו לא אמר גבור אתו אינהו ואמרו אדרבה זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו שנותן ארך אפים לרשעים ואלו הן נוראותיו שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות

[ירמיהו וניאל ידעו שה' הוא גדול גבור ונורא, אבל לא רצו לומר זאת בגלוי, כי ההמון היה מקשה "איה נוראותיו", ולא היה אפשר להשיב שקיום ישראל הוא "נוראותיו", שהרי אפשר להבחין בזה רק אחרי שנים רבות, אבל בשעת החורבן עוד לא ראו את זה. ירמיהו לא אמר "נכרים משתעבדים בבניו" כי בזמן החורבן עוד לא השתעבדו. דניאל לא שאל "איה נוראותיו", כי כבר ראה את קיום ישראל והבין שקיום ישראל הוא "נוראותיו", ובכל זאת שאל "איה גבורותיו", ולא היה אפשר להשיב שמתן ארך אפים לרשעים הוא גבורותיו כי עוד לא עבר זמן רב מאז החורבן. אבל בזמן אנשי כנה"ג כל ההמון ראו את שני הדברים, כי עבר זמן רב וכבש את כעסו ונתן ארך אפים לרשעים, ולכן יכלו לומר "הגבור והנורא". ולכן אנחנו מתפללים "עשה למען שמך הגדול הגבור והנורא שנקרא עלינו", כי יוצא שה' מייסר אותנו כדי להראות את גבורתו ונוראותו, ולכן מגיע לנו שיפצה אותנו על זה.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, אקלידא דרחמי, עמ' 62-63) לטקסט

ואלו הן נוראותיו שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות

[זה שעם ישראל נרדף ע"י כל האומות ובכל זאת מחזיקה באמונתה, היא הראיה שתורתנו תורת אמת והיא מהשמים. זו גבורתו של הקב"ה. האמונה בתורה ובנבואת משה נותנת לנו כוח לעמוד מול כל הגוים.]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 203) לטקסט

אדרבה זו היא גבורת גבורתו

לֹא חֲלִישׁוּת-כּחַ הוּא מַה שֶּׁתְּשׁוּעָתָם שֶׁל יִשְִׂרָאֵל הִיא קִמְעָא קִמְעָא, כִּי אִם גְּבוּרַת גְּבוּרוֹת, כַּבִּירִיּוּת עֶלְיוֹנָה הַמַּקֶּפֶת כּל וּמְמַלְּאָה אֶת הַכּל.

(ארץ חפץ, פרק יב = אגרות הראי"ה חלק ג, אגרת תשנג עמ' כ)

ורבנן היכי עבדי הכי

"הלל דרבנן מבעיא" - גם כשהוא מדברי קבלה, י"ל כן לגבי דאורייתא, ועיין יומא דף סט ע"ב רבנן ירמיה ודניאל, וסנהדרין דף צג ע"א חנניה מישאל ועזריה.

(גליון הרב צבי יהודה, ברכות יד ע"א)

רש"י ד"ה הן הן נוראותיו - שכל האומות נאספו להשמידם ונתקיימו מהן

רק בעת החורבן, שהציתו אש בבית המקדש והיו אומרים הרג את עצמו (גיטין נו ע"ב), וכמ"ש חכמי האמת שאז היה השם בתכלית הקטנות, ואז אמרו, 'לכו ונכחידם מגוי' (תהילים פג, ה). אבל תיכף אח"כ הוכרה השגחתו בהשארת פליטה ממקדש ומישראל, ובענין היתוש שנכנס בחוטמו של טיטוס ימ"ש, וכן נבוזראדן נתגייר אז על ידי ההשגחה שהתחילה לחזור ולהתנוצץ, וכמ"ש 'אמרתי אפאיהם וכו' לולי כעס אויב אגור' (דברים לב כו כז. ועיין רש"י יומא סט ב, ד"ה הן הן נוראותיו).

(רבי שמואל מלצן, אמונה והשגחה, מתורת הגר"א, אות יג)


ע ע"א

קורא על פה

תוספות ד"ה וספר תורה בזרועו וקורא: והוא הדין דעל פה אסור לקרות. לכאורה הלא את מה שכתוב בספר זה בלאו הכי אסור לקרות על פה, כגיטין דף ס ע"ב, ודברי תורה שבעל פה, אם המתים דהתם לא עסקו בה בחייהם לא הוי לועג לרש, וכתוס' ד"ה למחר גבי ציצית. ואם עסקו בה בחייהם גם כן יש לומר דאינו לועג לרש, שתלמידי חכמים אין להם מנוחה גם בעולם הבא. אך למחר תלי במצווים על כך ולא דבדברים שבכתב. עיין תוס' תמורה דף יד ד"ה דברים, יומא דף ע ע"א וכן הכרעת הגר"א סי' מט.

(גליון הרב צבי יהודה, ברכות יח ע"א)

כל אחד ואחד מביא ספר תורה מביתו וקורא בו כדי להראות חזותו לרבים

נדע להתגאות בתורתנו ונלמד אותה את בנינו... כמו אז, בשבתנו בארצנו, אחרי שהכהן הגדול קרא את סדר היום בתורה שבעזרה היה כל אחד ואחד מביא ספר תורה מביתו וקורא בו כדי להראות חזותו לרבים, להראות עד כמה הוא מכבד את תורתו, שכורכה בשיראים נאים ומטפחות יפות. כן יחלו כל אחד ואחד מבני עמנו להתפאר ביהדותו, יחזיק אותה גם בביתו וגם יראה את חזותו היהודית לרבים בחוץ. הסימן הראשון שמכבד הוא באמת את התורה יהא מה שהוא קורא בה, ועוד יותר מה שבנו יכול לקרוא בה וירצה לקרוא בה.

(רבי יצחק ניסנבוים, הגות לב, עמ' 158)

נכנס להוציא את הכף ואת המחתה

הרב הצדיק הקדוש מלובלין, שפעם אחת נתארח לו צורבא מדרבנן, והקדוש הנ"ל היה משמש אותו... ומאכיל ומשקה אותו... אח"כ כשאכל היה הרב הקדוש הנ"ל בעצמו ובכבודו מסלק את השלחן והוציא ג"כ הכלים מעל השלחן. והיה הצורבא מדרבנן מתמה על זה, והשיב לו הרב הנ"ל כי מה שנקרא עבודה אף מה שהיא סוף הדבר ג"כ מיקרי וראיה לדבר... כשהוציא כף המחתה שהיה ריקן, היה צריך דוקא כ"ג בעצמו להוציא, כי בעבודה אף הוצאה נחשב לעבודה. וזה ר"ל "ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין" [בראשית יד, יח], ר"ל בלחם ויין, היינו בענין הכנסת אורחים, אף הוצאת הכלים נחשב לעבודה. "והוא כהן" ר''ל קאי על ומלכי צדק, שלמד זה מ"כהן לא-ל עליון", מכ"ג שהוציא כף המחתה.

(רבי הלל שטורך, אסיפת חכמים, פרשת לך לך)


עא ע"א

מחיה חיים

לא התנשא רוח כל גוי להכיר את מי שאמר והיה העולם, לחדור ברוח עז, באור של חיים, עד כדי היחש הבהיר והברור למקור כל היש, להכרת הטוב, העושר, הגודל, המציאות העליונה, החטיביות הברורה, האמיצה, מלאת הקודש וההוד. גם כדי לגזור בשכל על דבר יסוד הכל, בלא חלישות של קדמות עולם, או לפחות של קדמות חומר, לא יכלה ההשכלה האלילית להתרומם... החיים נעוצים הם בהעיוורון האלילי, מאפס יכולת להתקשר במלא חיים לאור מחיה החיים, לבסס את החיים ממילא על פי התוצאות של עז וענוה, וגבורת חסד ורחמים.

(שמונה קבצים, קובץ ו, אות קפח)

הקודש מתנשא ומתעלה, מתרומם בהדר שיגובו, ושופע ויורד וחודר מטה מטה בגדולת ענותנותו, והחול מתמלא עדנה ועז, ושמח הוא להיות משמש לקודש, מתמלא מזיו הדרו ומתעטר בפארו. ורום עליון של שגיבת רוח חיי חיים הולך ומתגלה לפנינו, והעולמים מתתקנים, והנשמות מתמלאות ומתטהרות מפגימתן, ועל כל החיים ברכת אלהים עליון שפוכה היא. ומתוך מצולות המחשכים עולים הם לשבע בצחצחות עדנים, מלאי הדר הדרים, פאר ושבח לאל חי העולמים, מחי החיים, השמח במעשיו, ומשמח את כל בריותיו, בזליפת שפעת נועם חסדי חסדיו, בעזוז גבורתם הנהדרה, באדרת קודש קדשים.

(שמונה קבצים, קובץ ח, אות קצד)

אתהלך לפני ה' בארצות החיים

בנטיות הקודש שבעולם, אנו מוצאים את תכונת הנטיה המוטבעה בטבע הנפש, גם בצדדיה החמריים והשפלים, אלא שעל גביהם מתגלה אור הנטיה היותר עליונה ואצילית. וככה הולכים הם המצעדים, וגבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם, עד כדי היפעה האלהית, באור פני מלך חיים, דברי אלהים חיים, אשר לתורת חיים, הנטועה בעם הקודש, העומד להתהלך לפני ד' בארצות החיים. אז בהקשר הנורמלי של המדרגות, התכונה השפלה הטבעית, המוטבעת בטבע החמרני של האדם, אובדת היא את תכונתה, והיא בטלה ברוב האור העליון שלמעלה ממנה, כמדת שרגא בטיהרא, וכנר לפני אבוקה, וכטפה בים הגדול. אמנם מסייעת היא אותה הנקודה השפלה, המוטבעת בנפש התחתונה, לעזז את עצמת הקודש, ברדתו אל מערכות החומר וחושיו, ופועלת היא בזה את פעולתה גם על כל אצילות היפעה שהמדות העליונות יושבות עליה, כחמרא דיתיב על דורדיא, המועילה לקיומו ואמוצו.

(שמונה קבצים, קובץ ח, אות רנד)

אתהלך לפני ה' בארצות החיים וכו' זה מקום שווקים

אמר: "שוב יום א' לפני מיתתך" [אבות פ"ב מ"י], להורות ע"ד התשובה, שאינה מספקת במה שיוסיף רק יראה וקדושה, כי אם צריך ליישר דרכיו בעסקי העולם ללכת בהם ע"פ התורה והמצוה, והיינו להכין עצמו ללכת באורח ישרה בעסקי החיים, וכמו שאמר הכתוב: "אתהלך לפני ד' בארצות החיים", ואמרו חז"ל שהוא מקום שווקים, הכוונה שבעסקיו ומסחרו ישים את ה' ית' נגד פניו. ע"כ אמר תחילה: "כי חלצת נפשי ממות את עיני מן דמעה את רגלי מדחי", כי ח"ו כשאינו מתחזק ללכת בדרך ישרה להבא, הלא גורם ח"ו מוות לנפשו אם שב באמת, ואם עכ"פ יחיה, אי אפשר לו לסור על רגע מעסקי תשובתו. ובאמת אין זה רצון ה' ית' שיהיה כל הימים רק אונן ובוכה, אלא האדם צריך לבכות ולהתאונן בזמן הקבוע לו, ולחזק לבבו אח"כ בבטחון בה' ית' כי הוא טוב וסלח, ויתחזק בדרך ישרה וטובה, ולא יודחו רגליו מדרך הישרה. וזהו עיקר העזר שצריך הבעל תשובה מאת ה' ית', שאפילו בהיותו פונה מעם עסקי תשובתו ילך בדרך ישרה.

(מדבר שור, דרוש י, עמ' פט = מאורות הראי"ה לירח האיתנים מהד' תשנ"ה עמ' קעו)

"אמר ריב"ל המתפלל צריך לשהות שעה אחת אחר תפלתו, שנאמר אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך" (ברכות לב:). פעולת התפלה צריכה להתפשט לא רק על זמנה בלבד, כי אם שע"י התרוממות הנפש והתקדשותה בתפלה, יתקדשו כל ארחות החיים, שכולם יהיו מקודשים והולכים לתכלית האמת והצדק, "בכל דרכיך דעהו". לזה תשמש ישיבת השעה שלאחר התפלה, לקשר ציורי מדעו ורוממות רגשותיו של שעת התפלה עם דרכי חייו החמריים כולם. וזוהי מדרגת הישר, שאיננו פורש מעסקי העוה"ז, כי אם עושה בהם ומרחיבם, מגדילם ומאדירם, לתכלית ההצלחה האמתית... כי זאת היא מדרגת הישר, שלבו שמח בכל טוב שהשפיע ד' הטוב בעולם, "ולישרי לב שמחה", וטהרת נפשו ותומתו תנחהו להיות משתלם מכל דבר ומוסיף בישובו של עולם ושכלולו, ועם זה יוסיף שלמות והצלחה אמתית, מפני שארחות חייו קשורים יפה בציוריו השכליים והרגשותיו הנפשיות הנעלות... המדה היתרה היא שתתפשט הצדקה גם בכל הארחות שנראו רחוקות מצדקה, לכן "ישבו ישרים את פניך", ולאור פניך יהלכו בארצות החיים ומקום השווקים, להראות "כי ישר ד' צורי", ושקלוסו של הקב"ה עולה מעולם מלא ומשוכלל בכל חן ויופי, לענג רוח האדם ולעדנו, ומזה תוצאות למרום שלמותו האמתית.

(עולת ראיה, חלק א, עמ' שלג-שלד = עין איה, ברכות לב ע"ב, אות פו)

"חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא" - שתהיה יראת החטא מעורבת עם החיים. כי יש אנשים שיש בהם יראת חטא, אבל אינה חזקה אצלם, ועל כן בהיותם מתרחקים מהמון החיים ושאונם, יהיו יראי חטא, וכיון שיבואו בחברת החיים, במפעלים ובעסקים, תסור מהם יראת החטא, מפני שאינה מוגבלת יחד עם חייהם. ועל כן מבקש על חלק טוב זה של חיים, שיש בהם בתוך החיים עצמם יראת חטא, וכענין שאמרו חז"ל "אתהלך לפני ד' בארצות החיים, זה מקום שווקים".

(עולת ראיה חלק ב עמ' מט)

על פי המובן האמיתי, "מלאכה" היא עבודת הקודש. כל סדר חיי החול, כל המלאכות והפעולות לישובו של עולם, נמשכות מעבודת הקודש. היא מפיצה אור עליהן. המלאכות שהיו במשכן הן חשובות, ואלה שלא היו במשכן, הן פחות חשובות. מה שחשוב ואמיתי בפעילותו של האדם, מוגדר על פי הגדרות של עבודת המשכן. מתוך הקודש, אנחנו מכירים את הערך של החול. הקודש הוא פנימיות החיים. רבונו של עולם הסתכל בתורה וברא את העולם. ממקור התורה, ממקור הקדושה, ממקור הדבקות האלקית, מתבררים כל החשבונות של מציאות החיים. "אתהלך לפני ד' בארצות החיים" - "זה מקום שווקים". מתוך עבודת הקודש, יש מקום להערכה מהי מלאכה ומהי עשייה, ומהו הערך של "אדם לעמל יוּלד". מהקודש מופץ אור על כל חיי החול.

(שיחות הרב צבי יהודה, נשא, עמ' 56-58)

בארצות החיים

דוד המלך עשה מגבית בכל ישראל, ומתוך המגבית הזאת נקנתה ירושלים. ענינה של ירושלים, שהיא צומחת ועולה, מתקוממת, מתוך מלכות ישראל, ע"י דוד המלך. הקדושה השמימית נמשכת לארץ. שמיא וארעא נשקי אהדדי. "אתהלך לפני ה' בארצות החיים" - זו ארץ ישראל. א"י היא ארץ החיים, מקור החיים, "כי עמך מקור חיים", ומציאות של חיים, לא ניתנת לחילוק. כך בגמרא ביומא [עא], וכך גם בפרק הראשון של הספר "אורות": "ארץ ישראל היא ארץ החיים". ובחיוניות אין ויתורים.

(מתוך התורה הגואלת, חלק א, עמ' רכז)

הקדושה השמיימית נמשכת לארץ, לארץ ישראל. שמיא וארעא נשקי אהדדי בארץ ישראל. "אתהלך לפני ד' בארצות החיים" - זו ארץ ישראל. ארץ ישראל היא ארץ החיים, מקור החיים. "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור". כך כתוב בהתחלת ספר 'אורות': "ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית, קשורה בקשר חיים עם האומה". ארץ ישראל היא מציאות החיים של האומה הישראלית - ובחיוניות אין ויתורים ואין חילוקים.

(שיחות הרצי"ה על ארץ ישראל, שלמות הארץ)

כי ארך ימים ושנות חיים וכו' אלו שנותיו של אדם המתהפכות עליו מרעה לטובה

"כמה ימי שני חייך" - כבר ביארנו כמה פעמים ד"חיים" משמע פעם חיים פשוטים ופעם על ימי הצלחה. וביומא דף עא, א, איתא... כי אורך ימים ושנות חיים... אלו שנותיו של אדם המתהפכות מרעה לטובה. א"כ פירשו משמעות שנות חיים של הצלחה. ובאשר ראה פרעה את יעקב בשעה זו בהצלחה נפלאה, אשר בעת כל ארץ כנען נענים ברעב הנה בנו מושל במצרים ובניו גדולי ערך, ומ"מ ראה פניו חולניות ביותר, ע"כ שיער שזקנתו הוא יותר מאשר היה באמת, ושאל ע"ז כמה ימי שני הצלחתך.

(העמק דבר, בראשית פרק מז פסוק ח)

"זכרנו לחיים" - ביומא: "...אלו שנותיו של אדם המתהפכים עליו מרעה לטובה" - וזהו ע"י תשובה, וכאן אנו מבקשים שנזכה להיות מכלל השבים הנזכרים לחיים.

(רבי אברהם אלקנה כהנא-שפירא, מורשה - שיחות למועדים, עמ' רכב)

כי ארך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך וכי יש שנים של חיים ויש שנים שאינן של חיים אמר רבי אלעזר אלו שנותיו של אדם המתהפכות עליו מרעה לטובה

[בזה פירש כתב סופר את הפסוק (בראשית פרק מז פסוק כח) "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה" - בסוף ימיו היו לו ימים טובים, ועי"ז נהפך הכל לטובה, "ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה" - שכולן נחשבו "שנות חיים", שהופכות לטובה.]

(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' פח) לטקסט

וכי יש שנים של חיים ויש שנים שאינן של חיים

"אשר חי" - הוא מיותר. וכקושית הגמ' יומא (ס"פ בא לו) על המקרא שנות חיים: וכי יש שנים שאינם של חיים? אלא באשר שחיות האדם שהוא שלימותו תלוי בדעת האדם, מה שאינו בבהמה, וכל אדם אינו מגיע לשלימותו זה משעה שנוצר, אפילו אדם הראשון עד שלא אכל מעץ הדעת לא הגיע לזה הדעת אלא שהיה רוה"ק מפעמתו שהוא הרבה יותר מדעת אנושי. אבל בשעת סלוק רוה"ק ממנו לא היה אלא כבהמה. וכמו שהיתה חוה קודם שאכלה מעה"ד כמ"ש לעיל. מש"ה היה עולה עה"ד דלא נחשב חיות האדם אלא משעה שהגיע לדעת אנושי. מש"ה כתיב באדה"ר: אשר חי, דנחשב כל ימיו משעה שנוצר בכלל שניו אשר חי. דמכ"מ בכח יצירתו הי' אותו הדעת אלא שלא יצא לאור.

(העמק דבר, בראשית פרק ה פסוק ה)

הרוצה לנסך יין על גבי המזבח ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין

אמרו חז"ל בהספקת תלמידי חכמים דהוי כאילו הקריבו קרבן ונסכו יין על גבי המזבח... ויש להבין ענין זה... שנדחו ישראל בארבע כנפות הארץ כדי ללקט ניצוצות הקדושות שנתפזרו בין הקליפות בעוונותינו הרבים, כמבואר הרבה בספר הזהר הקדוש ובכונות האר"י ז"ל... ע"י המתהלכים בארץ ומשוטטים בה הן מלוקטים אחד אחד, אבל להעלותם לשרשם העליון הם מתעלים ע"י התלמידי חכמים, הם הגומרים ומעלה אותם למעלה. א"כ שניהם צריכים זה לזה, כי התלמידי חכמים הם יושבים באהליהם ד' אמות של הלכה, ואינם יכולים להוציא יקר מזולל, כי אם מעלים הניצוצים שכבר נתבררו. א"כ שניהם מועילים זה לזה...
והיינו דאמר הכתוב בתחלה "שמח זבולון בצאתך", והדר "ויששכר באהלך", כי... מלאכת זבולון תחלה. וזה שאמר "בצאתך", כי א"א לתקן אלא ע"י צאתך... כבר כתבנו שהם דומים לקרבנות, שכל ישראל מביאים מכספם קרבנות הנקרבים ע"ג המזבח ע"י כהני ה' המעלים אותם לריח ניחוח ע"ג מזבח, ואמרו חז"ל [ברכות לא ע"ב]: שחיטה בזר כשרה ומקבלה ואילך מצות כהונה, כדי שיתחילו ישראל בעבודתם ונגמר ע"י הכהנים. וכן הוא בזה.

(רבי פנחס הלוי הורוויץ, הפלאה, כתובות, פתחא זעירא, אות מ)

איתא במקדש מלך (ח"א דף קעט), דיש נשמות גדולות העסוקות הרבה בעיון, כרשב"י וחבריו, שהם פטורים מהמצוות, כדאמרינן בפ"ק דשבת (יא, א) 'אבל כגון אנו מפסיקים לקראת שמע ולתפילה'. למדנו מזה שאפשר שיהיה אדם גדול שאין ללמוד ממדרגתו ומדרכיו. והנה מזדמן לפעמים שאדם אחד רואה דרכיו של האדם הגדול, כשמתנהג בעניני הגשמיות ומשוטט במחשבתו בענינים גבוהים, ועושה הכל לשם שמים, וכל ימיו עוסק רק בעשיית נחת רוח ליוצרו, עד שנמצא בחינת שכל ימיו כקדושת שבת, ומותר לו להנות מעולם הזה, כענין 'הרוצה לנסך יין ע"ג מזבח ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין'. אך צריך לדעת כי הוא משוטט במחשבה אחת מתחתית מדרגות עניני החומר, ומדבק מחשבתו בה' ית', ואין דבר חוצץ בפניו. מה שאין כן שאר בני אדם, כשיהנו מעולם הזה יתלכלכו בעניני החומר ולא יוכלו לעלות.

(מאמרי הראיה, עמ' 432)

הרעיון של העלאת הניצוצות, כשהוא מתגלה בנשמה בתור הכרה פנימית, כבר מחייבת היא את המשיג ללכת תמיד בדרך עבודת קודש זו, שהוא יסוד של "בכל דרכיך דעהו". ומתוך עבודת הפרט בא הוא לעבודת הכלל, להצדיק את כל התנועות של הטבת המצב החמרי שבאדם ושבאומה, עד שהוא מתדבק לאהבת ישוב ארץ ישראל שנתגלה בימינו, וברוב אורה הוא מעלה את הרעיון ואת נושאיו, ומאירם באור החיים. וארחותיו כולם של אוהב ישראל בקדושה כזה מתעלים, עד שאכילותיו הן קרבנות ממש, ושתיותיו נסכים, וכל סדרי חייו מערכות קדושות, משפיעות אור וחיים לגדודי מעלה וצבאות מטה, ובכל תושיה יפריח ציצים ופרחים, ולרגעים יפוצו מעינותיו פלגים יבלי מים.

(שמונה קבצים, קובץ ב, אות רנט)


עא ע"ב

שבקוהו לדידיה ואזלי בתר שמעיה ואבטליון אתו שמעיה ואבטליון לאיפטורי מיניה דכהן גדול אמר להן ייתון בני עממין לשלם אמרו ליה ייתון בני עממין לשלם דעבדין עובדא דאהרן ולא ייתי בר אהרן לשלם דלא עביד עובדא דאהרן

פירש רש"י: עובדא דאהרן - רודף שלום. ויש להבין מה רודף שלום יש כאן, ומי המחרחר ריב, ומה שלום רדפו שמעיה ואבטליון? ואם כי יפטרו מכהן גדול, כך היה הנימוס בירושלים שכל אחד הלך אצל כה"ג לנשק ידיו ששימש לה' בבית קודש הקדשים, כמבואר בספרים רבים, עד שהעידו שלא היה אפשר לכהן גדול לילך לתוך ביתו עד חצות הלילה, כי אין מישראל שלא היה נושק לכה"ג את ידיו. וגם מה ביקש כה"ג בזה שקראם בני עממין, הלא אין לשמעיה ואבטליון פשע במה שהם הלכו אחריהם, וכי קראו להם?
אבל יובן במה שדרשו במדרש [ילק"ש פרשת בא רמז ריג]: "ובא הגר והלוי" - גר שנתגייר הרי הוא ככהן ולוי. ולהבין הטעם, כבר נודע מה טעם זכה אהרן לכהונה? בשביל "וראך ושמח בלבו", זכה לחושן המשפט שבו [שבת קלט ע"ב]. והיינו כי מבואר במדרש [שמו"ר פ"ג] כי אהרן היה גדול ממשה, והיה במצרים לישראל לנביא, ומשה לא היה במצרים כלל בחזקת מתנבא... וא"כ אמר משה: מה יאמר אחי בבואי אל מצרים להשתרר עליו ולהינבא להם, והלא מקנא בי, וגדולה קנאה. ואמר לו ה' יתברך: לא כן הוא, והבטיחו שאהרן ישמח בו בתכלית השמחה בלב, ובשביל כך זכה לכהונה.
והנה כל ענין הגרים הוא, שמתדבקים בנו בהיותנו בשפלות בזה העולם... והם מניחים גיאות ושרי האומות שהם בגדר המעלות... ובכל זה שש ושמח לרצון קונו ולהשפיל עצמו ולהתדבק בישראל, הרי זה ממדות של אהרן. ולכך אמרו "גר שנתגייר הרי הוא ככהן ולוי", כי בשביל כך זכה אהרן לכהונה...
וזהו ענין כהן גדול הנ"ל, כי המהרש"א כתב דלכך היו הולכים אחר שמעיה ואבטליון, כי היו יותר תלמידי חכמים, וממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ [הוריות יג ע"א]. והנה כה"ג זה לא ביקש לתת להם מעלה שבשביל זה הוא, הואיל שתלמידי חכמים גדולים המה ובשביל זה הלכו אחריהם, רק אמר ייתו בני עממיא לשלם היותכם בני גרים, וא"כ הרי אתם ככהנים גדולים. והשיבו הם דלכך בני עממיא ככהנים גדולים, דעבדו עובדא דאהרן, שאינם מתקנאים ואינם מקפידים על השררה, אבל אתם מבני אהרן ומתקנאים מבלי לתת לנו מעלה היותנו תלמידי חכמים, וזה אינו עובדא דאהרן, והוא עובדא דגוים אשר כל עניינם ומחשבתם הכל גאוה וקנאה כנודע.

(יערות דבש, חלק א, דרוש יד)

אמר להן ייתון בני עממין לשלם אמרו ליה ייתון בני עממין לשלם דעבדין עובדא דאהרן ולא ייתי בר אהרן לשלם דלא עביד עובדא דאהרן

איך יתכן דשמעיה ואבטליון שהיו אחד נשיא ואחד אב ב"ד... יוציאו קללה מפיהם על אותו כה"ג שפגע בכבודם, ואיך לא עמדו ברמתם המוסרית של גדולי ישראל כאותה ששנינו... "הנעלבין ואינן עולבים שומעין חרפתן ואין משיבין" [לעיל כג ע"א]?... ויתכן לבאר, בהקדם מה שכתב הברטנורא באבות שם [פרק א] משנה י: שמעיה ואבטליון גרי צדק היו ומבני בניו של סנחריב הם וכו'. והנה התוי"ט שם כתב... "ומשמע שהם בעצמם היו גרי צדק, ולא יתכן כיון שהיו נשיא ואב ב"ד וכו' ואין גר כשר לדון"... ולפי"ז י"ל דשמעיה ואבטליון הבינו מתוך דברי הכה"ג שאמר להם ייתון בני עממין לשלם, שהוא מתכוון לקנטרם ולהקניטם שאינם ראויים לגדולה שזכו לה, ואינם כשרים לתפקידיהם כנשיא וכאב ב"ד, אחרי שהן בני עממין, דהיינו שהם בעצמן נתגיירו, ואין גר כשר לדון. ומתוך כך עלה חשד בלבם שמא לא עשה הכה"ג את עבודת יוהכ"פ כהלכתה ע"פ קבלת חכמינו, דהא תנינן דזקני ב"ד היו משביעין את הכה"ג ואומרים לו "אישי כה"ג אנו שלוחי ב"ד ואתה שלוחנו ושליח ב"ד, משביעין אנו עליך במי ששכן שמו בבית הזה שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך" (לעיל יח ע"ב), ומפרש התם (יט ע"ב) דכל כך למה, שלא יתקן מבחוץ ויכניס כדרך שהצדוקין עושין עיי"ש. והנה אם כפי סברה דשמעיה ואבטליון אינם כשרים לשמש בתפקיד נשיא ואב ב"ד, בטלה ערכה של השבועה, שהם השביעוהו על דעת ב"ד שלא ישנה דבר מכל מה שאמרו לו, ולהם אין תורת ב"ד, ויש לו איפוא לעשות את העבודה כמו שסבורים הצדוקים.
וזה יש להעמיס במאמרם של שמעיה ואבטליון ייתון בני עממין לשלם דעבדין עובדא דאהרן ולא ייתי בר אהרן לשלם דלא עביד עובדא דאהרן, דהכוונה "דלא עביד עובדא דאהרן" בעבודת יוהכ"פ, ששינה מסדר העבודה הרצויה והמקובלת ע"י חכמינו. ואמנם כדאי הוא שתרבץ עליו הקללה, על שלא עשה העבודה כדין ומנע מכלל ישראל קיום מצוות היום הגדול והנורא. והטיחו את הקללה רק לצד זה דלא עביד עובדא דאהרן, ברם אם עשה כהוגן, לא הוציאו עליו דבר מגונה מפיהם. ונמצא שטעם הקללה לא היה מחמת שחירף אותם ופגע ביוקרתם אלא בשביל שביצבץ בו חשד של מינות בעת שנראה כמטיל ספק בכשרות בית הדין בראשות שמעיה ואבטליון.

(רבי משה לייב שחור, אבני שוהם, פ' בהר, עמ' רמג-רמד)


עב ע"א

המזיח חושן מעל האפוד וכו' לוקה שנאמר לא יזח

ובזה יבואר המצוה "ולא יזח החושן מעל האפוד", כי כתב האר"י בטעמי המצוות, כי חושן ואפוד הוא יחוד ב' שמות. ולהלביש הדבר נראה לי, כי חושן המשפט שהוא נגד הלב, שהיא כוונת הלב, הוא רומז לתלמיד חכם... שהיא נשמת התפלה ע"י כוונת הלב. ולכך נחש שהיא אותיות חשן רומז לתלמיד חכם... אפד גימטריא פה, הוא רומז לאנשי המונים שאין בהם בחינת כוונת התפלה בלב, רק בחינת פה שהיא דיבור התפלה... דלכך נסמך מצוה "אותו תעבוד", זו תפלה, עם מצוה "ובו תדבק", הידבק לת"ח, שהיא דיבוק החומר עם הצורה, גוף התפלה עם הכוונה, שאז נשלם המצוה דאורייתא. כך הוא המצוה שלא יזח החושן מעל האפוד, רק שיהיה באחדות ודבקות החומר עם הצורה, הם אנשי המונים עם הת"ח, שאז יש חיבור לגוף עם הנשמה שהוא כלל הכל...
ויוצא לן עוד מזה מדקאמר ש"לא יזח החושן מעל האפד", ולא קאמר 'ולא יזח האפד מעל החושן', שהיא להזהיר את איש ההמוני שלא יזח מהחושן משפט שהוא הת"ח, משום שאין שייך בו אזהרה, כמו שמצינו [בספר מבחר פנינים]... למה החכמים משכימין על פתחי הנדיבים ולא הנדיבים לחכמים, והשיבו כי החכמים יודעים מעלת הנדיב, מה שאין כן הנדיב שהוא איש המוני אינו יודע מעלת החכמה. ע"כ. ושפיר השיבו, כי החומר אינו יכול להשיג מעלת הצורה והנשמה, מה שאין כן הנשמה שפיר תוכל להשיג מעלת החומר. וא"כ לזה הזהיר לתלמיד חכם שנקרא חושן שלא יזח מעל האפוד.

(תולדות יעקב יוסף, פרשת יתרו אות ו)

והמסיר בדי ארון לוקה

...שלט הארון על חוקי הטבע כאשר נשא את נושאיו [סוטה לה ע"א], ובכך הפגין את חוק האמונה והבטחון לעם ישראל: אין הארון של הקב"ה צריך נושאים, אלא הוא נושא את עצמו וגם את כל אלה שכביכול נושאים אותו. ומשום כך אסור היה לשאת את הארון בעגלה, כי אין הארון צריך שום עזרה, כי הוא נושא את עצמו. אך הקב"ה גזר שישאו את הארון בכתף, כדי להדגיש שאם ישראל ישאו את הארון על כתפם, כלומר יקבלו עליהם את העול והעומס של הארון, אז הוא ישא אותם תמיד. לכן קבע הקב"ה שהבדים ישארו תמיד בתוך הטבעות ואסור היה להסירם, כמו שנאמר (שמות כה, טו): "בטבעֹת הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו". וביומא: "המזיח חושן מעל האפוד והמסיר בדי ארון לוקה". והכל כדי שיזכרו ישראל שהבדים נושאים את הארון ולא הנושא את הבדים, שאין הקב"ה צריך נושאים ועזרה. והשוכח את החוק הזה, ומנסה לעזור כביכול להקב"ה, בחשבו שהוא צריך עזרה, נענש, ועל אחת כמה וכמה, שמי שחושב שלארון ולאדונו אין כח לעזור, ובוטח במקום זה בגוים, חטאו כבד מנשוא.

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, עמ' קצו)

עצי שטים עמדים שעומדים דרך גדילתן

רבותינו ז"ל ביומא אמרו שעומדין דרך גדילתן. ונראה שדייקו לה ממה שלא אמר על זה הדרך 'ועשית את הקרשים למשכן עומדים עצי שטים', או 'ועשית את הקרשים עצי שטים למשכן עומדים', שאז יהיה נשמע שההעמדה היא במצות המשכן שלא יהיו שוכבים, ומאומרו עצי שטים עומדים רמז כי חוזרת תיבת עומדים גם לתכונת העצים מעצמם, שיהיו כסדר העמדתם בשעת גדילתם.

(אור החיים, שמות כו, טו)

כפי הפשט, שיעקב הכין אותם לעבודת בית אלהינו, נוכל לומר שלכך אמר עומדים, לומר שיקחו מאותן עצי שטים העומדים מוכנים לכך, כי זהו משמעות לשון עומדים בהרבה מקומות, בדבר המוכן ועומד לכך.

(כלי יקר, שמות פרק כו פסוק טו)


עב ע"ב

שלשה זירים הן של מזבח ושל ארון ושל שלחן

אומַר בדרך כלל על ג' ראשי כלים אשר עליהם נעשה זר זהב, והם ארון שלחן ומזבח, ורז"ל אמרו שהם כנגד ג' כתרים, כתר תורה כתר כהונה כתר מלכות. והבט ימין וראה כי ג' כלים אלו היו חלוקים במדות האמות, כי הארון היו כל אמותיו שבורות, והמזבח היו כל אמותיו שלמות, והשלחן היו מקצתן שבורות ומקצתן שלמות...
היו כל אמות הארון שבורות, להורות שכל אדם ידמה בנפשו כאילו הוא חסר מן שלמות החכמה וצריך למדוד עדיין למלאת חסרונו, כי כל אמה חסרה מורה על דבר חסר הצריך שימלאו חסרונו... אבל השלחן המרמז לכתר מלכות, ולכל הצלחות האנושיות אשר ישראל זוכין להם משלחן גבוה, היו אמותיו קצתם שלמות, כי כל משכיל ישמח בחלקו וידמה בנפשו כאילו יש לו כל ואינו חסר לנפשו מאומה... אמנם קצתם היו שבורות, להורות שלא ישלים האדם תאותו מכל וכל...
"ועשית עליו זר זהב סביב" - אמרו רז"ל שזה רמז לכתר תורה. ובשלחן ובמזבח נאמר "ועשית לו", לפי שכתר כהונה ומלכות הוא לאנשים מיוחדים, כי אין כהונה כי אם למי שהוא מזרע אהרן, ומלכות לזרע דוד, לכך נאמר "לו". אבל כתר תורה הפקר לכל, לכך לא נאמר "לו". ונקט לשון זר, להורות שהמשתמש בכתרה של תורה דינו כ"זר הקרב יומת". וכן כתר כהונה נאמר בה (במדבר יח, ז) "והזר הקרב יומת", וכן כתר מלכות זֵר וכתר לזרע דוד, וזָר לזָרים.

(כלי יקר, שמות פרק כה פסוק י)

שלשה זירים הן של מזבח ושל ארון ושל שלחן של מזבח זכה אהרן ונטלו של שלחן זכה דוד ונטלו של ארון עדיין מונח הוא כל הרוצה ליקח יבא ויקח שמא תאמר פחות הוא

ואלו הן השלושה כתרים: כתר תורה, וכתר כהונה וכתר מלכות. כתר כהונה זכה בה אהרן. כתר מלכות זכה בה דוד. כתר תורה הרי הוא מונח לפני כל אדם. כך הגאולה היא להעמיד שלושה כתרים אלו. נחמת הארץ הוא כתר כהונה. ישועת ישראל הוא כתר מלכות. ולשני כתרים אלו לאו כל אדם זוכה, כי שני כתרים האלו יתהוו ע"י שרינו הגדולים והאדירים [מונטיפיורי ורוטשילד] אשר חננם אלקים דעה בינה והשכל ורוח חן ושכל טוב... אבל כתר תורה להחזיק תורה ולומדיה זוכים כל ישראל. שמא תאמר שהוא הפחות שבהם, ת"ל: בי מלכים ימלוכו. והמה שלושה עמודים שהעולם עומד עליהם: תורה ועבודה וגמילות חסדים...
והאל ית"ש עשה עמנו אות לטובה בשנת ת"ר לשלשת הכתרים... כתר מלכות שהוא ישועת ישראל. ברוך אלקינו שנתן בלב שרינו המושיעים להושיע את אחינו בעת צרתם ושאבנו מים בששון ממעייני הישועה. כתר כהונה שהוא נחמת הארץ שמענו באומרים שהקב"ה נתן בלב שרינו הגדולים והאדירים לפקוד את ארצנו. אמן כן יאמר ה' אלוקינו וכן הבטיחנו אבינו רוענו ויחן את פני העיר... וכאשר שמענו כן ראינו את שרנו הגדול [מונטיפיורי] אשר נשאו לבו לעלות ולראות את פני ה' אלוקינו בשנת תקצ"ט. כתר תורה להחזיק תורה ולומדיה - זיכני האל ית"ש והוצאתי לאור שנת ת"ר ספר שלום ירושלים על מצוות מעשר, לרומם כתר תורתנו. וז"ש בזוה"ק פרשת וירא [דף קיז ע"א]: ובשית מאה שנין לשתיתאה יתפתחון תרעי דחכמתא לעילא ומבועי דחכמתא לתתא. ר"ל שבו מתחיל התרוממות כתר התורה. ויתתקן עלמא וכו' - ר"ל שבו מתחיל ישועת ישראל ונחמת הארץ.

(כתבי רבי יהודה אלקלעי, חלק א, עמ' 225)

שלשה זירים הן של מזבח ושל ארון ושל שלחן וכו' בי מלכים ימלוכו

"ועשו ארון" - אמר "ועשו" בלשון רבים לומר שהכל הם חייבים בו, שהוא לימוד התורה, והוא קודם כל דבר. ואמרו ז"ל (קהלת רבה ז, ב): שלושה זרים הם, זר כהונה זר מלכות זר תורה, זר כהונה זכה בו אהרן, זר מלכות זכה בו יהודה. ובא לומר שהכהונה והמלכות כולם צריכים לתורה, שנאמר בי מלכים ימלוכו, לזה "ועשו" - שכולם צריכין לו קודם כל דבר. כי "ארון" גימטריא נזר, והוא כתר מלכות, ונאמר בכהן (במדבר ו, ז): "כי נזר אלקיו עליו", וכן הוא אומר (שמות כט, ו) "ונתת את נזר הקודש" וגו'.

(רבי מרדכי הכהן, שפתי כהן, שמות פרק כה פסוק י)

[מדוע נמנה זר הארון בסוף, הרי הוא נמנה בתורה ראשון? ללמד שאף אחרי החורבן, שחסר זר אהרן, נשאר זר הארון, התורה].

(בנין ירושלים (יעוונין) דף ט ע"ג - לטקסט)

זכה נעשית לו זיר לא זכה זרה הימנו

"ברית מלח עולם היא" - כמו מלח שהוא בא להמתיק המאכל אם נשמרים בו שלא יהא יותר מן הצורך, אבל אם משתמשים בו שלא במדה הדרושה הרי זה מקלקל המאכל, כך ברית כהונה, אם משתמשים שלא כראוי הרי זה משחית הנפש וכדאיתא ביומא ס"פ בא לו, דלהכי כתיב בכהונה זר וקרינן זר אם זכר נזר ואם לא זכה זרה הימנו.

(העמק דבר, במדבר פרק יח פסוק יט)

לפעמים יש אדם שעם מה שהוא קורא ושונה, גם משמש ת"ח, מ"מ תכונתו הפנימית היא כ"כ רעה עד שרוחו זרה לתורה ויראת ד'. ע"ז אמרו חז"ל "זכה נעשית לו זר, לא זכה זרה הימנו" - "אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו" (הושע ח). ונאמר (תהלים נ) "ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי, ותשא בריתי עלי פיך", והוא נגד מה שנאמר בתורה בענין תפלין (שמות יג) "למען תהיה תורת ד' בפיך", היינו שלא תהיה רוחו זרה לתורת ד', כי אם תהיה כמונחת בתוכיותו ופנימיותו. אמנם הרשע, אף שהוגה בתורה - למטרה חיצונה - איננה נכנסת בפנימיותו, והוא נושאה 'עלי פיו', לא בפיו.

(חבש פאר, פרק טז אות טו, עמ' פט)

זכה נעשית לו זיר לא זכה זרה הימנו וכו' וזאת התורה אשר שם משה זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם מיתה וכו' דאומן לה סמא דחייא דלא אומן לה סמא דמותא

"וזאת התורה אשר שם משה" - דרשו ביומא דף עב: אם זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם המות, והיינו דאמר רבא דאומן לה סמא דחיי ודלא אומן לה סמא דמותא. והנה פירוש לא זכה א"א לפרש היינו שלמד לקנטר, דא"כ לא שייך לשון לא זכה, שהרי זהו רשע גמור, דמקנטר בתגא דמלכא. אלא לא זכה ללמוד לשמה. והכי מוכרח עוד באותו סוגיא דאי זכה נעשית לו זר, לא זכה זרה הימנו, ופירש רש"י: משתכחת ממנו, דזה ודאי אפילו בלא לשמה לבד כמשמעו. והכי נמי משמעו בזה המאמר.
וא"כ קשה טובא, הלא הלומד שלא לשמה אינו סם המוות ח"ו, ואדרבה לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה. וגם לשון דאומן לה ודלא אומן לה אינו מובן כ"כ על הלימוד. אלא הגמרא הבינו פירוש המקרא דלא מיירי בלימוד מה שכבר מקובל, אלא אשר שם משה לחדש הלכות, שזהו חלקו של משה ביחוד, ומשום הכי כתיב בלשון שם, דזה הדרך הנעלה הוא כסם, ואם לא זכה לחדש לשמה אלא מטה הדין לפי רצונו, היינו שלא לשמה, נעשית לו סם המות, שהרי מטה ההוראה לדעתו ורצונו. וזהו דלא אומן לה, שעובד ומחדש אבל אינו מכוין להאמת והוא פושע בדבר, משום הכי היא סמא דמותא.

(העמק דבר, דברים פרק ד פסוק מד)

וכתיב ועשו ארון עצי שטים מכאן לתלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו

מה שנאמר בכולם "ועשית" וכאן נאמר "ועשו"... רמז למחזיקים ידי לומדי תורה, ובהיות שלא כל אדם מוכן לתלמוד תורה, ומ"מ יש צד בכל אדם שיכול להיות שיהיה חלקו בתורה, כי אף אם אינו מוכן ללמוד, מ"מ יכול הוא להחזיק ידי לומדיה ונחשב לו כאילו הוא למדה כיששכר וזבולון. לכך נאמר "ועשו ארון עצי שטים", כי מצד היות בארון העץ המרמז על כי "עץ חיים היא למחזיקים בה", ע"כ הכל יכולין לעשותה, לכך נאמר "ועשו", כי זה דבר שהכל יכולין לעשותו. ויכול להיות שזהו דעת רבי יוחנן שאמר... מכאן לת"ח שבני עירו מצווין לעשות מלאכתו.

(כלי יקר, שמות פרק כה פסוק י)

למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין אוי להם לשונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין בתורה ואין בהן יראת שמים

זהו אמרם ז"ל: מאי דכתיב למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין? אוי להם לשונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקים בתורה ואין בהם יראת שמים. דימה יראת שמים ללב האדם, כי כמו שהלב הוא מרכז החיים של האדם [עיין תשובת חכם צבי סי' עד, בענין אם לא מצאו לב בתרנגולת דכשר, דאי אפשר לשום נברא בעולם לחיות אפילו שעה אחת בלא לב, ובודאי דנאבד הלב], כן צריך שתהיה יראת שמים המרכזת את כל הלימודים למרכז החיים שלה, שלא יהיה לימוד התורה משמש מטרה לדברים אחרים, אם בפועל לחפש מקומות ובסיסים אחרים זולת התורה, אם ברצון לקוות לזמן שיתנו לו דינרי זהב. ואם אין האדם מרוכז בהתורה להכירה שהיא מקומו ומטרתו האחת והיחידה בעולמו, ושהיא טובה לו מאלפי זהב וכסף, הרי זה בבחינת איברים בלא לב: "למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין".

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום ח"ב, על פרקי אבות, עמ' רנ)

והנה מקומה של החכמה הוא בלב, כמו שאמר "בלב נבון תנוח חכמה" [משלי יד, לג]. אמנם גם הסכלות מקומה בלב: "לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו" [משלי יח, ב]. ואך ע"י שימת דברי תורה משכינים את החכמה בלב ומגרשים את הסכלות. ואמנם כן, החכמה היא בלב, וזהו שימת דברי תורה על הלב. אכן מהו הלב עצמו? הוי אומר הלב הוא היראה, כמו שאמרו רז"ל: מ"ד למה זה מחיר ביד כסיל ולב אין - אוי להם לשונאיהם של ת"ח שעוסקים בתורה ואין בהן יראת שמים, הרי דיראת שמים היא עצם הלב. זהו מה שאמר "בטל רצונך מפני רצונו" [אבות פ"ב מ"ד], שע"י בחינת היראה, שהיא התגלות אמיתיות עצם הלב, ובצירוף זה נותנים ד"ת על הלב, ניצולים מכל ההרהורים ומתבטלים כל הרצונות העצמיים, ומתאחד הלב שיהיה רצונך כרצונו, מה רצונו אחד אף רצונך אחד, להתדבק באלקים חיים.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום ח"ב, על פרקי אבות, עמ' קיח)

כשמתאמצים להשיגה, יש בזה עזר הא-ל ב"ה שהיא נקבעת ונחדרת בהלב. וזהו מה שאמרו "למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין - אוי להם לשונאיהם של ת"ח שעוסקים בתורה ואין בהם יראת שמים". כי יראת שמים צריכה להיות עצמיות הלב, שכל החיים ממנו באים, ואז כשם שערך החיים של כל האברים הוא לפי החיות שבלב, כן יראת ד' מתפשטת על כל איברי האדם וכל מהותו באופן חיוני שעצמיות החיים יהיו יראת ד'. וגם החכמה העליונה של יראת ד', שהיא ביסודה השגת רוממותו יתברך שמו, שהם רזי תורה וסתריה, הנה בעת שהאדם לומד למטה ועוסק בצד הגופני של רזי תורה, הוא הצד ההלכי, בה בשעה לומדת נשמתו את הצד הרזי שבהלכה זו, באופן שכשם שנשמה בלא גוף אינה משיגה כלום, כן כל רז עליון יש לו גוף, והוא ההלכה והנגלה של הרז ההוא, וכל זמן שאינם לומדים ומשיגים את הגוף, אינם משיגים את הרז, שהוא נשמת ההלכה.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום ח"ב, על פרקי אבות, עמ' פח-פט)

"לא בשמים הִוא", מתברר בגמרא עירובין, כהדרכה מידותית, מוסרית: "לא בגסי הרוח". מדובר באנשים השייכים לתורה, אבל יש בהם טומאת הגאוה, יש בהם רשעוּת מסויימת, כפי שמוזכר בגמרא יומא. יש מדרגות בתלמידי חכמים, מדרגות בהתעכלות התורה בקרבם, ופה נפגשים בתסבוכת נפשית של גסי רוח, שאומרים שכבר אינם צריכים לרב, כפי שמגדיר שם המהרש"א.

(שיחות הרב צבי יהודה, נצבים וילך, עמ' 431)

יראת שמים

יש התבטאות מחשבות שהיא נראית מפותחת ומוצלחת בכח משיכותה, והיא כמו של כל חן ויפי חיצוני; ויראת ד', הטהורה ועומדת לעד, אשר אך היא אמנם הנה חכמה, כהדגשת רמח"ל בראשית מסלתו, היא תתהלל בחינה ויפיה, הקיים, הבר והנאמן, והשייך לגילוי פני דבריה כהלכתם בצורת התאמתם הראויה.

(אור לנתיבתי, סי' עז)

חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתיה עביד

מי שיש לו חכמה ולא יראת חטא, הוא דומה ממש למי שישתדל לעשות פתח ועדיין אין לו בית, כי כן זה הוא אינו מרגיש בעצמו מציאות נפשו היקרה, והוא אינו ירא עליה, ומבקש החכמה אשר היא כלי תשמישה ושומרת משמרתה, וסוף שלא תתקיים בידו, כמו שלא תתקיים הדלת ההיא מצד שאין לו מקום לקבעה בו.

(עקידת יצחק, שער סד)

במטותא מיניכו לא תירתון תרתי גיהנם

כשם שצריכה החכמה להשתלם, כמו כן צריך הרצון להשתלם, שהרי אנו רואים שמי שיש לו חכמה ואין לו רצון שלם אינו שלם כלל, ואדרבא, עוד תוסיף החכמה רעה על רעתו, כמו מי שמכיר ערך הדרכים הישרים ונתיבות הצדק, אבל רצונו מושחת וחפץ בכל רשע ונלוז וכל עושק וחמס, הלא ילך תמיד בלא חמדה, כי בהשקיפו אל החכמה, יתמרמר על נפשו מצד רצונו המושכו לכל הדברים שהם הפך החכמה, וכשיתן דעתו אל רצונו הנלוז תייסרהו חכמתו על פניו, כי רע ומר דרכו, ויהיה מיורשי תרתי גיהנם.

(מוסר אביך, פרק ב, אות ד, עמ' כט-ל)

זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם מיתה

וזהו שכתבו כמה רבוותא, שמשעה שאכלו מעץ הדעת נתערב טוב ברע ורע בטוב ואפילו בכל המדות טובות ורעות. וגם בתורתינו הקדושה עצמו יש איזה אחיזה כטיפה מן הים, וזה שאמרו לא זכה נעשה לו סם המות.

(רבי משה יהודה ליב זילברברג, שו"ת זית רענן, הקדמה, דרוש א, נתיב א, אות ט)

כל מחשבה רזית צריכה המון מחשבות גלויות, להגלימה, ולהיות לה למגן ולמעקה, שלא יפלו אורותיה, לתהום הדמיון, השקר וההירוס. וכל מחשבה גלויה צריכה ניצוץ רזי, לעדנה, לשמרה מקלקול ומהתהפכות לסם מוות, תחת תכונתה המקורית להיות לסם חיים.

(שמונה קבצים, קובץ א אות תריג)

מפני שנמצאו בהעמים נפשות שע"י החטא נתעו ממקור ישראל ויש צורך לגאול אותם, חזר הקב"ה עם התורה על שאר העמים, ופעל בזה שתי פעולות בבת אחת. מצד אחד הדיח את העמים ממאור התורה, והודיע להם כי אין למו עצה ותרופה כי אם להיות נכנע בפני ישראל ולינק מצינורם דוקא, ומצד שני נעשה כח דוחה זה עצמו לכח של יצירה, להוציא את אלו הנפשות שנתרחקו ממקור ישראל ונבלעו בין העמים, לקרבם אל התורה. והיה זה סם חיים בשביל הנפשות האלו וסם מיתה לכל העמים, מעין מה שאמרו "זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם מיתה".

(רי"מ חרל"פ, מי מרום ח"ב, על פרקי אבות, עמ' רמ)

עצם הגלות מה שיהיו ישראל מפוזרים בין העמים, הוא לעמים בבחינת מה שכתוב על התורה "זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשה לו סם המות", וכן הוא מציאותם של ישראל בין האומות, שאם היו זוכים לכבד את ישראל ולדעת את אשר לפניהם, היה זה להם לברכה לכל העמים כולם, כי השפע היורד בעולם הוא בשביל ישראל, שהם הצינור היחידי ומהם נובע כל השפע, ואז היו האומות נהנים מזיו הקודש ומכשירים עצמם לתיקונים. ואם אינם זוכים, ורודפים את ישראל, הרי זה נהפך להם לרועץ, והם שקועים בבור ובתהום הנשיה. ולפעמים כשהם מרגישים בירידת ערכם, הם מאשימים בזה את ישראל, ומוציאים עליהם דיבה כאילו הם הם אלו הממיטים שואה עליהם, וטחו עיניהם מראות כי ככל שהם מציקים יותר לישראל, הם שוקעים יותר בשואה זו הבאה עליהם.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום ח"ד, על הגדה של פסח, מהד' תשמ"ט, עמ' קח)

המגמה הכללית של הגאולה אחרי הגלות, שמלבד מה שע"י הגלות נתוספו גרים לישראל [פסחים פז ע"ב], נדרש גם שכל העמים יכרעו ברך ויכנעו לפני ישראל, ואמרו כל הגויים, "בית יעקב לכו ונלכה ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו" [מיכה ד, ב], שגם הגויים שלא יתגיירו ולא יכנסו תחת כנפי השכינה, יודו על כל פנים בגדלותם של ישראל ויבינו כי להם יאתה ארץ הקודש, ויאמרו שהיא בית יעקב. וכמו שבכללות התורה נאמר זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מות, כן גם בכל המגמות שהן לתיקונו של עולם, אם העמים זוכים, הרי הן להם לסם חיים; אולם כשאינם זוכים, הוא להם סם המות. וכמו כן במגמה הזאת שכל העמים יכירו ויבינו ערכם של ישראל ויודו כי ארץ הקודש שייכת רק לישראל, אם יזכו שתהיה להם לסם חיים, תהיה ההודאה להם לברכה ולהרמת קרנם של ישראל, ויחד עם ישראל יתרוממו אף הם. אבל אם לא יזכו לזה, הרי גם הסכמתם להחזיר לישראל את ארצם ולעזור בהקמת ממשלה מיוחדת לישראל בארצם לא תבוא מצד ההודאה בערכם הגבוה של ישראל, כי אם יבעטו בהם ובבל קדשיהם, ורק למען טובת עצמם יהיו מוכרחים לזה - אז יהפך עליהם זה עצמו לרועץ, והם ישארו בחשכת אפלתם, לקיים מה שנאמר "כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאמים ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה" [ישעיהו ס, ב].

(רי"מ חרל"פ, מי מרום ח"ו, ממעייני הישועה ח"א פרק י, עמ' כח)

חז"ל מספרים לנו על הצעת רבונו של עולם לרשע גדול לטייל עמו [סנהדרין קב ע"א]. יש להבין שהרשעים הגדולים היו גדולים, אלא שגדלותם התגלתה בעקמומיות וברשעות. לדוגמא, דואג האדומי היה גדול מאוד בתורה, אבל חז"ל מוסרים לנו שכל תורתו היתה מן השפה ולחוץ [סנהדרין קו ע"ב]. היא לא היתה פנימית, היא לא מילאה את נפשו, רוחו ונשמתו, שזהו הגדר האמיתי של תורה. זכה, נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מות.

(שיחות הרב צבי יהודה, בחקתי, עמ' 295-296)

רק מיסוד המידות האלה, האצילות הזאת והעדינות הזאת, ראויים להגיע למתן תורה ולהיות תלמידי חכמים. מהענקיות המידותית והמוסרית של אברהם אבינו זוכים למתן תורה ע"י הנכד שלו. דרך ארץ קדמה לתורה. המידות הן הבסיס לזכייה לתורה. בלא זה אין זכייה לתורה. אפילו אם יהיה האדם במדרגה גדולה של ידיעת התורה, חריף ובקי, מפלפל ומגיד שיעור, אם חסרות לו המידות - אין לו אחיזה בתורה. במסכת יומא אומרים... זכה - נעשית לו סם חיים. לא זכה - נעשית לו סם מיתה". אם זכה ויש לו זכות יסודית, נשמתית, אצילית ושייכות למידות של אברהם אבינו - אז התורה נעשית לו סם חיים. אבל אם חסרה לו היסודיות הזאת - הגדלות של אהבה המקפת את כל הבריות כולן וכל ישראל כולם - אז חסרה לו האחיזה האמיתית בתורה והקליטה האמיתית של תורה והיא נהפכת לו לסם מות... יש ביטוי עוד יותר חריף ומזעזע: "זכה - דברי תורה מחיים אותו. לא זכה - דברי תורה ממיתים אותו" [ע"פ ספרי האזינו פיסקא שו]. כשהמידות האלה שייכות לת"ח גדול, כשהעדינות והאצילות של אברהם אבינו מופיעות אצל משה רבינו, אז הן מתגלות בכפל כפליים, בקידוש השם ובמסירות נפש בכפל כפליים.

(שיחות הרב צבי יהודה, כי תשא, עמ' 348-349)

"זאת חקת התורה", יש כאן הגדרה לגבי כל התורה כולה. בגמרא ביומא, לשון חז"ל: "זכה, נעשית לו סם חיים, לא זכה, נעשית לו סם מיתה". תלמידי חכמים צריכים להיות מקדשי השם במידות טובות ובשקידת התורה, ואם לא, ההיפך מזה, אז נורא ואיום, לא מתגלה כח החיים... יש גירסא אחרת: "זכו, דברי תורה, דברי אלקים חיים, מחיים אותם, את ישראל. לא זכו, דברי תורה ממיתים אותם". הדגשה מיוחדת, רחמנא ליצלן. תלמידי חכמים, צריכים לאהב את התורה על הבריות, וח"ו יש מצבים הפוכים, "משנאי אהבו מות, אל תיקרי 'משנאי', אלא משניאי" [שבת קיד ע"א], ואז זה סכנת נפשות.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, מתוך התורה הגואלת, חלק א, עמ' קמג)

ועתה, כאשר הננו צריכים לשוב לימי עלומינו, וצעדי התחיה הלאומית נשמעים בהד קולם הפועם, עוד הפעם הננו שבים למעמד רציני כזה. עוד הפעם הננו עומדים סוף כל סוף לקבל את התורה מתוך כפיית הר כגיגית, בתור סם החיים של תחיית האומה ובנינה בארצה.
אולי לא נעים לנו הדבר, אילו היה תלוי בחפצנו הפשוט אפשר שהיינו בוחרים בקבלה כזו שבאה חק רצון חפשי, שאנחנו חושבים אותו ליותר אידיאלי. אבל לא כאשר יראה האדם לעינים מתהוים הדברים במציאות. אין אנו יכולים להשקיף לתכנם של הדברים בעצמיותם והננו רואים רק את הברק הנוצץ עליהם מבחוץ.

(מאמרי ראיה עמ' 166 = מאורות הראיה שבועות מהד' תשנ"ד, עמ' עח-עט)

חז"ל אומרים שקטורת היא הקרבן היותר גדול ועילאי מבין כל הקרבנות. היא סם החיים. כל התורה כולה היא סם חיים, והקטורת היא סם חיים המגיע אלינו ממלאך המוות. "מלאך רע יענה אמן", "קטיגור נעשה סניגור", חושך מתהפך לאור.

(שיחות הרב צבי יהודה, קרח, עמ' 203)

לא זכה נעשית לו סם מיתה

השפעת הטהרה, המכינה לקדושה, הבאה מצד קדושת השכל העליון, הנובע מדבר ד' הנשפע מאוהל מועד, מוכרחת היא להיות נשמרת בהערכתה, שתהיה ההשפעה העליונה מתאימה לפי המקבל. אם ההשפעה של האורה תהיה יותר גדולה מערכו של המקבל, שלא נטהר עדיין לבוא למדה קדושה זו, אז במקום שהאור האלהי השכלי, הנובע ממקורה של תורה, הוא מחיה, בתור "עץ חיים היא למחזיקים בה", תוכל להיות נהפכת לרועץ ולסמא דמותא למאן דלא זכי. ע"כ "בבואם אל אוהל מועד ירחצו מים", להורות שההכשרה לההופעה השכלית, צריכה לבוא ע"י טהרה מקורית פשוטה, שהיא הכשרתה של הנטיה הפנימית בתכלית הטהר, לפי היושר העליון, אשר שם בורא כל הנשמות במקור החיים של נשמת האדם בקדושתה. "ירחצו מים ולא ימותו".

(עולת ראיה, חלק א, עמ' קיט-קכ)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300

פרטים נוספים
בטל' 02-6521259
פקס 02-6537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמה | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | צרו קשר

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | השיטה | EXAMPLE |
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US