לא תאכל - בו ביום, בגמרא מפרש טעמא.

העומדת לאכילה - שאינה מוקצת. אוכלא דאפרת - אוכל שנפרד, וחבירו (במנחות) [בפסחים פה, א]: חבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמו, וכן בשחיטת חולין (עג, א).

ומשום הכנה - דאסרי לה בית הלל, כדמפרש ואזיל. דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה - ואף על גב דבידי שמים הוא - אסור, דבעינן כל סעודות שבת וסעודות יום טוב שיהו מזומנות ומוכנות מבעוד יום של חול. ורבה - דאסר בהכנה שאינה בידים ממש. לטעמיה דאמר רבה - בפסחים (מז, ב), ויליף מהכא דמוקצה דאורייתא. והכינו - והזמינו, כגון: מכאן אני אוכל למחר, דאי משום הכנה בידים, ולומר שיאפו ויבשלו מבעוד יום - בהדיא כתיב את אשר תאפו אפו, אלא הזמנה בפה קאמר, וכתיב ביום הששי וסתם ששי חול הוא, ואחשבה רחמנא לסעודת שבת שיזמיננה מבעוד יום, ובחול. ואין יום טוב מכין לשבת - ויום טוב נמי קרוי שבת, ובעיא סעודתו הזמנה, והזמנתה בחול, אבל סעודת חול - לא חשיבא, ולא שייכא בה הזמנה, הלכך, באחד בשבת בעלמא לית לן למיסר ביצה שנולדה ביה משום דאתכן בידי שמים, דסעודת חול לא אצרכה רחמנא זמון מבעוד יום, דלא שייך בה מוקצה. יום טוב בעלמא - שאינו אחר שבת. שבת דעלמא - שאינו אחר יום טוב. תשתרי - לגמוע ביצה חיה, שנולדה בו.

רב יוסף אמר - טעמא דביצה בתרנגולת העומדת לאכילה, וכדאוקימנא, ובית הלל דאסרי - משום פירות הנושרין מן האילן בשבת, וקא סלקא דעתך השתא גזרה היא משום פירות הנושרין דלא נכלינהו, דהא נמי לפירות הנושרין מן האילן דמיא, שאף זו פרי הנושר. משום משקין שזבו - דקיימא לן אסורין לבו ביום, כדתנן: ואם יצאו מעצמן - אסורים (שבת קמג, ב), וביצה נמי דמיא להו, שזבה ויצאת ממקום שהיתה בלועה.

כולהו - רבה דאוקי מתניתין משום הכנה, ורב יוסף ורבי יצחק דאוקמוה משום גזרה. כרב נחמן לא אמרי - משום מוקצה. כי קושיין - כדפרכינן לעיל: ליפלגו בתרווייהו. ומשקין לאו אוכלא - הלכך, כשגזרו על משקין שזבו - לא היתה ביצה במשמע, שהרי אינה משקה, אבל בכלל פירות הנושרין היתה. בלועה - בתוך התרנגולת וזבה לחוץ. ומשקין בלועין - בחרצן, וזבין לחוץ. לאפוקי פירות דמגלו וקיימו - הלכך, נשירת הביצה לאו בכלל נשירת הפירות.

לכסות בה את הכלי - פי צלוחית. לסמוך בה - זוקפה כנגד חודה, וסומך בה. אבל כופה עליה כו' - ואף על גב דהיא אינה ניטלת - מטלטלין את הכלי לצורכה, ולאפוקי מדרבי יצחק, דאמר (שבת מג, א): אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת, ואיהו מוקי לה בצריך למקומו של כלי.

הקדמה ההלכה בעניין הכנה טעם איסור ביצה שנולדה ביום טוב איסור טלטול ביצה שנולדה ביום טוב הקדמה במשנה למדנו שאין לאכול ביום טוב ביצה שנולדה בו ביום. בגמרא מובאים ארבעה אמוראים שמבארים את הטעם לאיסור זה. דעת רב נחמן היא שמדובר במשנתנו בתרנגולת שעומדת לגדל ביצים, ולכן התרנגולת נחשבת מוקצה ביום טוב, ולכן גם הביצה שנולדה ממנה ביום טוב אסורה, שהרי בכניסת החג הייתה הביצה עדיין חלק מהתרנגולת והיה דינה כמוקצה, וכיוון שהוקצתה בין השמשות של כניסת החג - הוקצתה לכל היום ("מיגו דאיתקצאי לבין השמשות - איתקצאי לכולי יומא"). לפי שיטתו יוצא שאם תרנגולת שעומדת לאכילה ואינה מוקצית ביום טוב הטילה ביצה ביום טוב - מותר לאכול ביצה זו. רבה מסביר שהאיסור כאן הוא גזירה משום יום טוב שחל אחר שבת, שבכגון זה אם הטילה התרנגולת ביצה, הביצה אסורה מן התורה כיוון שהוכנה ונגמרה במעי התרנגולת בשבת, ויש איסור להכין משבת ליום טוב. כיוון שכך, גזרו בכל ביצה שנולדה ביום טוב משום ביצה שנולדה ביום טוב שחל אחר שבת. שני הסברים נוספים מובאים בגמרא, האחד של רב יוסף שגזרו משום שהביצה דומה לפירות שנשרו מן האילן בשבת, ופירות אלו אסורים משום חשש שיעלה לעץ ויקטוף פירות נוספים. ההסבר השני של רבי יצחק שהביצה דומה למשקים שזבו מפירות בשבת, ומשקים אלו אסורים שמא יבוא לסחוט את הפירות להוציא משקים נוספים. על הסברו של רב נחמן מקשה הגמרא שלפי דבריו מחלוקת בית הלל ובית שמאי נוגעת לאיסור מוקצה וגם לגבי התרנגולת עצמה, ואם כן היה להם להשמיע את מחלוקתם גם לגבי התרנגולת, ושיטתו נשארת בקושיה. לגבי דעת רבה, אומרת הגמרא ששאר האמוראים אינם מסכימים לדבריו שדבר שהוכן בשבת לצורך יום טוב אסור. ואילו לגבי דעת רב יוסף ורבי יצחק, אומרת הגמרא שהקושי בדבריהם הוא מיעוט הדמיון בין ביצה שנולדה לבין פירות שנשרו מאילן או משקים שזבו. יש לברר מהי ההלכה לגבי הכנה, האם אנו פוסקים כדעת רבה שיש איסור מן התורה להכין משבת ליום טוב. עוד יש לדון האם יש הבדל להלכה בין ההסברים השונים בטעם דין המשנה, ואיזה הסבר מתקבל להלכה בביאור דין המשנה. בהמשך מובאת ברייתא לפיה האיסור בביצה שנולדה ביום טוב אינו רק באכילה כפי שנאמר במשנתנו, אלא אף בטלטול. יש לברר האם איסור זה מוסכם על הכל ומה טעמו. ההלכה בעניין הכנה כאמור בגמרא מובא שרבה מסביר את המשנה על פי הדין של הכנה משבת ליום טוב, אולם שאר האמוראים מסבירים באופן שונה, ומובא בגמרא שהם חולקים עליו בעיקר דין ההכנה. על פי זה היה נראה לפסוק שלא כדעת רבה שאוסר הכנה מכיוון שהוא יחיד כנגד שאר האמוראים. אולם בגמרא לקמן (ד, א) נחלקו רב ורבי יוחנן בעניין אחר, ומסבירה הגמרא שמחלוקתם תלויה בדין הכנה ורב הוא זה שסובר שיש איסור הכנה והלכה כמותו. על פי זה נראה שגם בסוגייתנו הלכה כדעת רבה שאוסר הכנה, וכך אכן פוסק הרמב"ם בתחילת ההלכה: "חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב, אבל אין יום טוב מכין לשבת ולא שבת מכינה ליום טוב". בהמשך הסוגיה (ג, ב) מובא כדבר פשוט שלפי רבה איסור ההכנה הוא איסור מן התורה, כך אכן כותבים הראשונים וכך פוסק המשנה ברורה (סק"א). אולם הרמב"ם בפירוש המשניות כותב ש"סוג זה של הכנה שהיא הכנה טבעית נאסר גזרה מדרבנן". אמנם, הביאור הלכה (שכב ס"א) תמה על דבריו מכוח האמור בסוגייתנו. טעם איסור ביצה שנולדה ביום טוב כפי שהובא לעיל, בגמרא נאמרו ארבעה טעמים לאיסור ביצה שנולדה ביום טוב. לדעת רב נחמן מדובר רק בביצה שנולדה מתרנגולת שעומדת לאכילה, וטעם האיסור הוא משום מוקצה. אבל אין הלכה כרב נחמן, מאחר שהוא נשאר בקושיה. מוסיף בעל המאור, שכיוון שכל האמוראים שאחרי רב נחמן חולקים עליו ואוסרים גם ביצה שנולדה מתרנגולת העומדת לגדל ביצים, יש לפסוק כמותם, ולכן להלכה הביצה אסורה אף אם נולדה מתרנגולת העומדת לאכילה. אולם עדיין יש לברר האם הלכה כרבה, והאיסור הוא משום יום טוב שאחר השבת, שאז הביצה אסורה מן התורה משום הכנה, או כרב יוסף ורבי יצחק, ואין כאן איסור תורה אף ביום טוב שאחר השבת אלא רק גזירה מדרבנן. הפרי מגדים (פתיחה כוללת, הלכות יום טוב, ח"ב פ"ב, ג) מחדש הבדל נוסף בין השיטות, בתרנגולת שהפילה ביום טוב ביצה שאינה גמורה. בכגון זה יוצא שדעת רבה מקלה יותר, שהרי ביצה זו לא נגמרה אתמול, ונמצא שאף אם נולדה ביום טוב שאחר שבת, אין לאוסרה, שהרי לא הוכנה ביום הקודם. לעומת זאת, נראה שלדעת רב יוסף ורבי יצחק, עדיין יש מקום לגזור משום פירות הנושרים ומשום משקים שזבו. נראה שאף שההלכה נפסקה כרבה בעניין איסור הכנה, עדיין יש מקום לומר שאין איסור ביצה שנולדה ביום טוב משום טעמו של רבה, וזאת משתי סיבות. הסיבה הראשונה היא, שיש מקום לבעל דין לחלוק על הכלל שאומר רבה "כל ביצה דמתילדא האידנא - מאתמול גמרה לה", וממילא אין בביצה שנולדה ביום טוב שאחר השבת איסור משום הכנה. ניתן לדייק זאת מלשון הגמרא: "קסבר רבה כל ביצה וכו'" - משמע שזו דעתו של רבה, אך אחרים חולקים על כך. הראבי"ה (הלכות יום טוב, סימן תשיג) כותב שכיוון שנחלקו האמוראים, עלינו להחמיר מספק ולאסור אף בתרנגולת העומדת לגדל ביצים, דהיינו שלא כשיטת רב נחמן. מתוך מה שהוא מסתפק לפסוק כרב נחמן בביאור המשנה, ונראה שאפשרות זאת קיימת אף ביום טוב שאחר השבת, נראה שזה משום שהכלל של רבה "כל ביצה דמתילדא האידנא - מאתמול גמרה לה" אינו מוסכם על הכל, שהרי אם כלל זה היה מוסכם, היה לו לאסור באופן וודאי את הביצה לפחות ביום טוב שאחר השבת, שהרי כפי שכבר הובא לעיל, בהכנה ההלכה היא כרבה. גם אור זרוע (הלכות יום טוב, של) מעלה אפשרות שלדעת רב לקמן (ד, א), אף שהוא מסכים לרבה שיש איסור הכנה, מכל מקום הוא חולק עליו בכלל של "כל ביצה דמתילדא האידנא - מאתמול גמרה לה". אבל הקושי בשיטה זו הוא שנמצא שיש מחלוקת במציאות. עוד קשה מדברי הגמרא שביארה ששאר האמוראים לא הסבירו כרבה מאחר שהם חולקים עליו בעניין הכנה, הרי שאין הם חולקים על דבריו ש"כל ביצה וכו'". עוד סיבה אפשרית לא לפסוק כרבה היא שאף אם נקבל את דבריו שיש איסור הכנה וכן שביצה שנולדה ביום טוב שאחר השבת נגמרה בשבת ואסורה מן התורה, עדיין יש מקום לומר שאין גוזרים לאסור ביצה שנולדה ביום טוב שאינו אחר השבת משום יום טוב שאחר השבת. אפשרות זו מעלה הרשב"א בחידושיו למסכת עירובין (לח,ב; ד"ה אמר ליה אביי) בדעת רב, שאף שהוא אוסר ביצה שנולדה ביום טוב שאחר השבת משום הכנה, מכל מקום ביום טוב שאינו אחר השבת הוא אוסר מטעם אחר - משום פירות הנושרים או משום משקים שזבו. הרי"ף והרמב"ם פסקו רק את טעמו של רבה, שביצה שנולדה ביום טוב אסורה גזירה משום יום טוב שאחר השבת. לעומת זאת, הטור והשולחן ערוך כתבו רק את הדין ולא הביאו את הטעם, ובדבריהם יש מקום להסתפק שמא הם לא הכריעו כרבה, וכפי שהובא לעיל ייתכן שיש לכך השלכה בכגון שתרנגולת הפילה ביום טוב ביצה שאינה גמורה, שיש להחמיר ולאסור ביצה זו כדעת רב יוסף ורבי יצחק. איסור טלטול ביצה שנולדה ביום טוב הברייתא בהמשך הסוגיה (ג, ב) מוסיפה על האמור במשנה שהביצה אסורה באכילה, שהביצה אסורה גם בטלטול. בהמשך המסכת כותב הרי"ף (יג, ב בדפי הרי"ף) שכל דבר שאסור באכילה אסור בטלטול, ונראה שלשיטתו זהו גם טעם הברייתא שאוסרת את טלטול הביצה. כך כותב גם הרמב"ם בפירושו למשניות שהביצה אסורה בטלטול משום שאסורה באכילה, וכך נראה גם מדבריו בהלכה שלפנינו. גם הראב"ד (בהשגותיו על בעל המאור) מסביר שאיסור הטלטול הוא משום איסור האכילה, ומבאר שגזרו לא לטלטל את הביצה כדי שלא יבוא לאוכלה. בבירור הלכה מוסבר שאף שאיסורי אכילה בדרך כלל אינם אסורים בטלטול בחול ולא גוזרים שמא יבוא לאוכלם, בשבת ויום טוב שאסרו חכמים לטלטל דברים שאינם ראויים, אם יטלטלו את האיסור יבואו לטעות ולסבור שהוא מותר ולכן אסרו אף את הטלטול. אמנם מלשונו של הרי"ף נראה שמכיוון שאין הביצה ראויה לאכילה דינה כעצים ואבנים שאינם ראויים ולכן אסורים בטלטול, ולא כדברי הראב"ד שאיסור הטלטול הוא מחשש שיבוא לאוכלה. לעומת זאת, מהרש"ל (ים של שלמה, פרק ג, סימן ט) חולק על הרי"ף וסובר שאין לאסור בטלטול כל דבר שאסור באכילה. לכאורה קשה על שיטתו הברייתא שאוסרת לטלטל ביצה שנולדה ביום טוב, ואולם הוא כותב (בפרקנו, סימן ה) שאפשר שהברייתא עוסקת בתרנגולת העומדת לאכילה ולכן הביצים שהיא מטילה הם מוקצה. אבל מסקנתו היא שיש להחמיר אף בתרנגולת העומדת לגדל ביצים, שהביצים אסורות בטלטול, ומבאר המגן אברהם (סק"ב) שטעמו משום שחכמים לא מחלקים בגזרותיהם. מדברי התוספות במסכת שבת (מה, ב; ד"ה דאית ביה) עולה שלדעת רבי יוחנן הטעם משום משקים שזבו מנמק רק את האיסור של הביצה באכילה, אך אין בו כדי לאסור את טלטול הביצה, והטלטול אסור רק לדעת רבי יהודה שאוסר מוקצה. לפי דבריהם צריך לומר שהברייתא שמובאת כאן היא בשיטת רבי יהודה, אך לפי רבי שמעון תהיה מותרת הביצה בטלטול. עוד עולה מדבריהם שאין הם מקבלים את הסברה שהובאה לעיל שדבר שאסור באכילה דינו כעצים ואבנים, שהרי רבי שמעון מודה שעצים ואבנים אסורים בטלטול. ההלכה לגבי טלטול הביצה בשבת וביום טוב תהיה תלויה לשיטתם בפסיקת ההלכה במחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון, וראה בעניין זה בבירור הלכה לדף ב, ב ציון ב. נספח - פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב, אבל אין יום טוב מכין לשבת ולא שבת מכינה ליום טוב. לפיכך ביצה שנולדה ביום טוב אחר השבת אסורה, ואף על פי שהתרנגולת עומדת לאכילה, הואיל ומאמש נגמרה הביצה נמצא שבת מכין אותה ליום טוב, ואסרוה בכל יום טוב גזירה משום יום טוב שאחר שבת. וכן ביצה שנולדה בכל שבת אסורה, גזרה משום שבת שאחר יום טוב. וכשם שאסור לאכלה כך אסור לטלטלה וכו'. (רמב"ם יום טוב א, יט - כ) ביצה שנולדה ביום טוב - אסור ליגע בה, הגה. דהיינו לטלטלה, וכל שכן שלא לאכלה, וכו'. (אורח חיים תקיג, א)

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300