לא את הקטן - כל מילי דלאו צורך אכילה. עולת נדבה - דאילו עולת חובת היום רחמנא שריא, אבל זו - יש להקריבה לאחר יום טוב. לוקה - משום (לא תעשה כל מלאכה) (שמות כ). לצורך - אך אשר יאכל לכל נפש. בערוב הוצאה - אם נאסרה הוצאה ביום טוב, ונתקנו הלכות ערובי חצירות ליום טוב, אם לאו. ואין ערוב והוצאה כו' - ואף על גב דעיקר הוצאה מויעבירו קול במחנה נפקא לן (שבת צו, ב) בא ירמיה ופירש שלא נאסרה אלא בשבת - משום הכי קא שרו, אבל שחיטה, שהיא אב מלאכה ובכלל לא תעשה כל מלאכה היא אימא לך: אפילו לבית הלל, אם הותרה לצורך - לא הותרה שלא לצורך, והך מתניתין אפילו בית הלל. מתקיף לה רב יוסף - אהך אתקפתא דרבה. אלא מעתה - דסבירא להו לבית הלל אין אסור הוצאה ליום טוב. ליפלגו באבנים - אי אין אסור הוצאה - אין אסור טלטול, שלא נאסר טלטול אלא משום הוצאה, ומה שלא גזרו על כל טלטולים, אפילו על אוכלים וכלים - משום דאין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה, אלא מדלא אפלוג באבנים - שמע מינה דלכולי עלמא יש הוצאה ליום טוב, אלא שמן התורה הותרה לצורך, ובית הלל אית להו כיון דהותרה לצורך הותרה מן התורה לגמרי, אלא רבנן גזור במידי דהוי טרחא דלא צריך, כגון אבנים, אבל בקטן וספר תורה, דצריכינן להו ביום טוב - לא גזור, ובית שמאי לית להו מיגו, ומידי דצורך אכילה שהתורה התירתו - הותר, ושאינו צורך אכילה - באסורו עומד מן התורה. ואף ר' יוחנן סבר במתוך - גרסינן. פליגי - בית שמאי ובית הלל, ודכולי עלמא יש אסור הוצאה ליום טוב מויעבירו קול במחנה דישנה בשאר מלאכות, וירמיה היה מזהירן על השבתות שהן חמורין והלואי ישמעו. לוקה משום מבשל גיד - שהבשול אב מלאכה הוא, ובשול גיד דבר האסור ואינו ראוי לאכילה, ועומד באסור לא תעשה כל מלאכה דלא הותר אלא לצורך. ולוקה משום מבשל בשר בחלב - לאו משום יום טוב, דמלקות דבשול יום טוב הא תנא ליה, אלא אפילו הוא חול לוקה משום מבשל בשר בחלב, דכתיב לא תבשל גדי בחלב שלש פעמים, אחד לאסור אכילה, ואחד לאסור הנאה, ואחד לאסור בשול. משום הבערה - שהיא מלאכה לעצמה, קא סבר: יש חלוק מלאכות ליום טוב ללקות שתים על שתי מלאכות משום יום טוב. הבערה ובשול - דיום טוב, אינה משנה ללקות עליהן, דמתוך שהותרו לצורך - הותרו נמי שלא לצורך מן התורה. אינה משנה - לא נשנית מעולם בבית המדרש. ואם תמצא לומר משנה - אם יאמרו תנאים שנשנית - ודאי בית שמאי שנאוה.

הקדמה טעם ההיתר שיטת רש"י - מן התורה מותרת עשיית מלאכה אף שלא לצורך כלל שיטת רבנו חננאל - הותר רק לצורך מצווה שיטת התוספות - הותרו מלאכות לצורך יום טוב אלו מלאכות הותרו לשיטת בית הלל פסיקת ההלכה הקדמה נאמר בתורה לגבי יום טוב "...מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם" (שמות יב, טז), דהיינו שכל המלאכות האסורות בשבת אסורות גם ביום טוב, מלבד המלאכות הנצרכות להכנת מאכלים לצורך יום טוב, שאותם מלאכות לא נאסרו. במשנה נחלקו בית שמאי ובית הלל לגבי ההיתר להוציא ביום טוב מרשות לרשות דברים שאינם לצורך אכילה. בית שמאי אוסרים זאת, ואילו בית הלל מתירים. בגמרא מבואר שבית הלל מתירים מכיוון שהם סוברים שמתוך שהותרה הוצאה לצורך - היינו לצורך אכילה - הותרה גם שלא לצורך אכילה. יש להבין מהי הסברה בכלל זה "מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך". עוד יש לדון האם לפי בית הלל התירו כל הוצאה, אף שאינה לצורך כלל או רק לצרכים מסוימים אף שאינם צורך אכילה. כמו כן יש לברר האם מלבד הוצאה ישנם מלאכות נוספות שגם בהם אנו מתירים את עשייתם אף שלא לצורך אכילה. טעם ההיתר בעל ספר יראים (השלם, סימן שד) מסביר שמהפסוק שהובא לעיל ניתן ללמוד את ההיתר הן למלאכות שהן לצורך הנאת הגוף אף שאינן לצורך אכילה, והן למלאכות שהן לצורך מצווה. מהמילים "אשר יאכל" למדים שמותרת עשיית מלאכה לצורך כל הנאות הגוף, כפי שהגמרא במסכת פסחים (כא, ב) אומרת שאכילה כוללת גם את שאר הנאות הגוף. ומהמילים "לכל נפש" למדים שגם הנאות של הנפש בלבד מותרות, וזה כל המלאכות לצורך מצווה. את דברי הגמרא "מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך" הוא מפרש שמתוך אותו הפסוק ממנו אנו למדים את היתר מלאכה לצורך אנו למדים גם על היתר מלאכה שלא לצורך דהיינו שלא לצורך אכילה אלא לצורך מצווה. לשיטתו כל דבר שהוא לצורך מצווה הותר ביום טוב, אלא שישנם יוצאים מן הכלל שאף שהם צורך מצווה לא הותרה בהם מלאכה. בגמרא במסכת שבת (כד, ב) למדים מפסוקים לגבי מילה שלא בזמנה, הקרבת עולה של יום חול ביום טוב, וכן שריפת קדשים שנפסלו שאין היתר לעשות זאת ביום טוב, ולכן מצינו לקמן (יט, א) בדעת בית הלל שאין מקריבים נדרים ונדבות ביום טוב. אמנם בגמרא כאן מובא שלפי בית הלל אין לוקים על הקרבת עולת נדבה, אך נראה שאין לוקים על איסור זה כיוון שלמדים את האיסור להקריב עולת חול ביום טוב ממה שנאמר: "לכם" - ולא לגבוה, וזה אמור בלשון עשה ואין לוקים על מצות עשה. הסבר נוסף מובא באור זרוע (שו"ת סימן תשנד) בשם רבנו ישעיה. הוא מבאר שההיתר מתבסס על דרשת רבי יהודה שמובאת לקמן (כח, ב) "לכם" - לכל צרכיכם, ומתיר מלאכה לצורך הכנת מכשירי אוכל נפש, ועל פי דרשה זו יש להתיר לכתחילה כל מלאכה לצורך הנאת הגוף. העובדה שאנו מתירים מלאכה מסוימת לצורך הנאת הגוף מגלה לנו שהאיסור לעשות מלאכה זו ביום טוב הוא איסור יותר קלוש ואין לוקים על איסור זה, ומשום כך מצינו בסוגייתנו שאומר רב יצחק בר אבדימי שאין לוקים על שחיטת קרבן ביום טוב, אף שאסור להקריבו שהרי אין בזה הנאת הגוף, והיינו משום שהאיסור הוקלש. אלא שיש להבין לפי הסבר זה מדוע בית הלל מתירים לכתחילה להוציא לולב וספר תורה אף שאין בהם הנאת הגוף. נראה שההסבר לכך הוא בדומה למה שכותב רבנו נחמן בן הרמב"ן (בחידושיו) שכיוון שמצוות המילה מוטלת עליו, ועליו למול באותו היום, נחשב הדבר כצורך היום שהותר. דהיינו מכיוון שהמצווה מוטלת על האדם, הרי זה בכלל הנאות האדם. לפי הסבר רבנו ישעיה שההיתר נלמד מדרשת הפסוק "לכם" - לכל צרכיכם נראה שיש להגביל את ההיתר רק למלאכות שלא הייתה אפשרות לעשותם מערב יום טוב בדומה למכשירי אוכל נפש שגם בהם לא התרנו לפי רבי יהודה לעשותם אלא בדברים שאין אפשרות לעשותם מערב יום טוב. אכן, בשיטה מקובצת למסכת כתובות (ז, א) מובא בשם הראב"ד שאין להתיר משום "מתוך שהותר לצורך וכו' " אלא דברים שלא הייתה אפשרות לעשותם מערב יום טוב. למעשה, לא מצינו דעות נוספות בפוסקים שמגבילים את ההיתר רק לדברים שלא הייתה אפשרות לעשותם מערב יום טוב, ולכן נראה ששאר הפוסקים אינם מקבלים את הסברו של רבנו ישעיה. עוד הסבר מובא בשיטה מקובצת (שם) בשם שיטה ישנה, והוא שכאשר נאמר בתורה "כל מלאכה לא יעשה בהם" הכוונה לכל המלאכות שאינם משמשות לצורך הכנת אוכל, שהרי מלאכות אלו הותרו לצורך הכנת מאכלים, ואם כן ניתן להבין שלא נאסרו כלל מלכתחילה. לפי הסבר זה נראה שמלאכות שמשמשות לצורך הכנת אוכל לא נאסרו כלל ומותר לעשותם אף שלא לצורך כלל. אמנם הסבר זה נאמר בביאור דברי הגמרא שנדחים בסופו של דבר, ומסקנת הגמרא שלא התירו משום "מתוך" אלא דבר שהנאתו שווה לכל האנשים, ואם כן כל שכן שלא הותרו מלאכות שאינן לצורך כלל, וראה עוד להלן בעניין זה. אמנם בשער המלך (על הרמב"ם א, ד) מביא בשם פירוש הר"ן מכתב יד כהסבר השיטה ישנה שהובאה לעיל, שמלאכות אלו לא נאסרו כלל ביום טוב מתחילה, אלא שאף על פי כן אין לבשל ביום טוב לצורך חול, ואף ניתן ללקות על כך, ואיסור זה נלמד מדרשת רבה שהובאה בתחילת המסכת (ב, ב) שאין להכין מיום טוב לשבת, וכל שכן שאין להכין לצורך חול. שיטת רש"י - מן התורה מותרת עשיית מלאכה אף שלא לצורך כלל כאמור, הגמרא מסבירה את דברי בית הלל שהתירו הוצאת קטן, לולב וספר תורה שהותרה הוצאה אף שלא לצורך, והכוונה שלא לצורך אכילה. רש"י (ד"ה אלא) מבאר שמלאכות לצורך אכילה הותרו לגמרי ואף מותר לעשותם שלא לצורך כלל. כך מסביר רש"י את הגמרא לפי גרסתו "אלא מעתה לפלגו באבנים! אלא, מדלא מפלגי באבנים, שמע מינה: בהוצאה שלא לצורך פליגי" דהיינו שכיוון שאיסור הוצאה באופן עקרוני נאמר לגבי יום טוב, אלא שהותר לצורך, אם כן אף שהותר לגמרי, מכל מקום יש מקום לגזור על טלטול אבנים משום טרחה. כשיטת רש"י נראה מהמשך הגמרא בדברי רבי יוחנן שסובר שאין לוקים על בישול גיד הנשה ביום טוב, אף שלכאורה בישול זה אינו לצורך כלל, שהרי אסור לאכול את הגיד. אמנם התוספות (ד"ה הכא) מבארים שכיוון שהוא מבשל לצורך אכילה ומתכוון לאכול את הגיד, אף שאכילה זו אסורה מכל מקום קרוי בישול זה בישול לצורך. את שיטת רש"י נראה להסביר על פי ביאור השיטה ישנה שהובא לעיל, ואף שכאמור לפי מסקנת הגמרא במסכת כתובות הסבר זה נדחה, מכל מקום נראה כי יש מחלוקת בדין זה וסוגייתנו סוברת שאין איסור מלאכה אף שלא לצורך כלל. נראה שרבה חולק על כלל זה כפי שמובא בתחילת הסוגיה שהוא אינו מקבל את הכלל של "מתוך", וכך נראה גם מדבריו במסכת פסחים (מו, ב) שהאופה מיום טוב לחול אינו לוקה רק משום הסברה שאם היו באים אליו אורחים בעוד יום היה יכול להאכילם את המאכל, אך ללא סברה זו היה לוקה, וכך סובר רב חסדא שם. נמצא שרבה ורב חסדא חולקים על הכלל של "מתוך", והסוגיה במסכת כתובות היא בשיטתם, אך לפי סוגייתנו התירו מלאכה אף שלא לצורך כלל. עוד נראה להסביר את שיטת רש"י על פי דברי הר"ן שהובאו בשער המלך, שאף שהותרו מלאכות שלא לצורך כלל, מכל מקום לא הותרו מלאכות לצורך מחר, ולכן רבה ורב חסדא אף שמסכימים לכלל של "מתוך" לא מתירים משום כך בישול לצורך מחר. הר"ן כותב שגם הרי"ף מסכים לשיטת רש"י, וכך כותב גם המגיד משנה בדעת הרמב"ם. בסוגיה מבואר שגם בית הלל מסכימים שאין לטלטל אבנים, ומבאר רש"י שחכמים גזרו על טלטול האבנים משום טרחא. התוספות (ד"ה ה"ג רש"י) מוסיפים שלדעת רש"י אף שמן התורה הותרה הוצאה אף שלא לצורך חכמים אסרו כל טלטול שלא לצורך. כך כותב גם בעל שיטה מקובצת בדעת רש"י שכל הוצאה שלא לצורך כלל נאסרה מדברי חכמים הואיל ומלאכת הוצאה שייכת ביום טוב. לעומת זאת, המגיד משנה מבאר בשיטת הרמב"ם שלא נאסרה כלל הוצאת כלים. נראה שהוא לומד זאת מכך שהרמב"ם מתיר אף להוציא מפתח ביום טוב, ולא מגביל היתר זה רק כאשר מוציא לצורך. עם זאת, המגיד משנה מוסיף שטלטול כלים שלא לצורך כלל אסור אף בשבת כפי שנאמר בגמרא במסכת שבת (קכד) ונפסק ברמב"ם (הלכות שבת, כה, ג; על פי ביאור המגיד משנה שם) ובשולחן ערוך (שיח, ד). כמו כן טלטול אבנים אסור משום מוקצה. כפי שפוסק הרמב"ם בהמשך הלכות יום טוב (א, יז) "...וכל שאסור לטלטלו בשבת - אסור לטלטלו ביום טוב, אלא לצורך אכילה וכיוצא בה". אלא שיש להעיר שטלטול אוכלים וספרי קודש הותר בשבת אף ללא צורך כלל, ואם כן לשיטת המגיד משנה גם הוצאתם ביום טוב מותרת אף ללא צורך כלל. הבית יוסף כותב שמדברי הר"ן נראה גם שסובר בדעת רש"י והרמב"ם שמותרת הוצאה אף ללא צורך כלל, וחכמים לא גזרו בזה. שיטת רבנו חננאל - הותר רק לצורך מצווה רבנו חננאל (בפירושו, ומובא גם בתוספות ד"ה ה"ג רש"י) סובר ששלושת הדוגמאות שמובאות במשנה הם דוגמאות להוצאה לצורך מצווה: קטן - למולו, ולולב וספר תורה כמובן גם הם לצורך מצווה. לפי דבריו הותרו ביום טוב מלאכות מלבד לצורך הכנת אוכל נפש גם לצורך מצוות, אך לא הותר לצורך שאר הנאות האדם, וודאי שלא הותר שלא לצורך כלל. רבנו חננאל גורס בגמרא שלא כגרסת רש"י וכפי הנוסח שלפנינו בגמרא, אלא כגרסה שמופיעה בדברי רוב הראשונים שרב יוסף מקשה על רבה: "אלא מעתה הוציא אבנים לבית הלל, הכי נמי דלא מחייב?!", ומשמע שלמסקנה בית הלל מחייבים את המוציא אבנים ביום טוב, ומכאן שלדעתם הוצאה שלא לצורך כלל אסורה מן התורה, ולשיטתו אפשר שכל הוצאה שאינה לצורך אוכל נפש או לצורך מצווה אסורה מן התורה. ייתכן שסברתו היא על פי הלימוד שמביא בעל היראים, אלא שהוא סובר שהתורה התירה רק מלאכות לצורך אוכל נפש או לצורך מצווה. שיטת התוספות - הותרו מלאכות לצורך יום טוב התוספות חולקים על רבנו חננאל, וסוברים שהותרו גם מלאכות לצורך טיול ושמחת יום טוב. אמנם הרא"ש מוסיף שדווקא טיול של שמחת יום טוב, וניתן לדייק שאין להתיר מלאכות לצורך טיול שאינו לשמחת יום טוב. עם זאת, הם מסכימים שמלאכה שאינה כלל לצורך היום אסורה מן התורה. אמנם, בתוך דעה זו נראה כי נחלקו הראשונים. הרמב"ן בחידושיו למסכת שבת (קכד, ב) נראה שמסכים לשיטת התוספות, אך בתוך דבריו מובא שטלטול כלים שראויים לשימוש בו ביום אסור מדרבנן, וטלטול אבנים שאינם ראויים ליום טוב, אלא רק לצורך בניין ביום חול אסור מן התורה. אולם הוצאה לצורך יום טוב - מותרת לכתחילה כדברי בית הלל במשנתנו. נראה שזו סברת הרא"ש (סימן יח), הראבי"ה (יום טוב סימן תשלח) ובעל אור זרוע (סיןמ שלח) שהתירו למי שהוציא כלי בהיתר לצורך יום טוב אף להחזירו לביתו משום הסברה "התירו סופם משום תחילתם" שהובאה בגמרא לעיל (יא, א), דהיינו שאם לא נתיר לאדם להחזיר הוא יבוא להימנע מלהוציא את הכלי וכך תיפגע שמחת יום טוב. אולם לכאורה קשה, שלא נראה שיש להתיר איסור מן התורה משום סברה זו, ואכן בגמרא לעיל הותרו רק איסורי דרבנן. אכן, לפי דברי הרמב"ן גם כאן לא מדובר על איסור תורה, שהרי כלים אלו ראויים לשימוש לצורך יום טוב. אפשר שכך ניתן לדייק מדברי התוספות שכותבים את האופן בו מתחייבים על הוצאה ביום טוב רק לגבי אבנים ולא משמיעים חידוש גדול יותר שמתחייבים גם על הוצאת כלים שלא לצורך יום טוב. לעומת זאת, מדברי הר"ן שמביא את שיטת הראשונים שחולקים על רש"י נראה שלשיטתם כל טלטול שאינו לצורך יום טוב אסור. נראה שזו סברת הר"מ שמובא במרדכי (סימן תרנח) שאוסר החזרת הכלים ביום טוב ואינו מתיר סופן משום תחילתן. אלו מלאכות הותרו לשיטת בית הלל במשנה למדנו שמותר לכתחילה להוציא מרשות לרשות לפי בית הלל ביום טוב מכיוון שמלאכת הוצאה הותרה לצורך אכילה. בגמרא מובאים דברי רבי יצחק בר אבדימי שלשיטת בית הלל אף אין לוקים על מלאכת שחיטה. עוד מובא בהמשך הגמרא שרבי יוחנן אומר שאין לוקים גם על מלאכת הבערה ומלאכת בישול, שגם הם הותרו שלא לצורך. הרמב"ם בהלכה שלפניו מביא את ההיתר רק לגבי הוצאה והבערה ולא לגבי שאר מלאכות שנצרכות להכנת מאכלים שמלאכות אלו הותרו רק לצורך אכילה "כגון שחיטה ואפייה ולישה וכיוצא בהן". מכך מדייקים הב"ח (סימן תצה) והפרי חדש (שם) שלשיטתו רק במלאכות אלו הותר גם שלא לצורך, אלא שהם מתקשים כיצד מתיישבים דברי הרמב"ם עם הסוגיות השונות. לעומת זאת, המגיד משנה מבאר שלפי הרמב"ם הותרו כל המלאכות שהן לצורך הכנת מאכלים אף שלא לצורך וביאור דבריו הוא שמלאכה שהיא לצורך אכילה, דהיינו מלאכה שתכליתה הכנת מאכלים כשחיטה אפייה ולישה מותרת ביום טוב אף שלא לצורך. אך שאר המלאכות שאינן לצורך אכילה, כמלאכת כתיבה, אריגה ובנייה אסורות מן התורה ביום טוב, מלבד הוצאה והבערה שאף שאין תכליתן רק לצורך אכילה, הותרו אף שלא לצורך אכילה. פסיקת ההלכה השולחן ערוך מתיר להוציא גם כלים ביום טוב ומכאן שאינו סובר כדעת רבנו חננאל שהותרה הוצאה רק לצורך מצווה. אכן, בבית יוסף הוא מכריע כשיטת רש"י והרמב"ם שהותרה אף הוצאה שלא לצורך, וכך נראה גם מדבריו כאן שכותב שהותר להוציא אף כלים. אמנם, השולחן ערוך משנה מלשון הרמב"ם שכתב שמותר להוציא מפתח וכותב שמותר להוציא כלים כפי שכותב הרי"ף, ומכך ניתן לדייק שלמעשה הוא מתיר רק הוצאה לצורך, ובדרך כלל סתם הוצאת כלים היא לצורך, לעומת הוצאת מפתח שהיא אף שלא לצורך, והוצאה שלא לצורך אסורה מדרבנן כהסבר התוספות בדעת רש"י שהובא לעיל. לפי זה דברי הרמ"א שמגיה שהתירו רק כלים שיש לו בהם צורך קצת אינם חולקים על המחבר אלא מפרשים את דבריו. נספח - פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך כל מלאכה שחייבין עליה בשבת, אם עשה אותה ביום טוב שלא לצורך אכילה - לוקה, חוץ מן ההוצאה מרשות לרשות וההבערה, שמתוך שהותרה הוצאה ביום טוב לצורך אכילה - הותרה שלא לצורך אכילה. לפיכך מותר ביום טוב להוציא קטן או ספר תורה או מפתח וכיוצא באלו מרשות לרשות, וכן מותר להבעיר, אף על פי שאינו לצורך אכילה. השגת הראב"ד. וכן מותר להבעיר אפי' שאינו צורך אכילה. א"א זהו להחם חמין לרגליו, ולהדליק נר של אבטלה כגון המדליק נר לכבוד בירושלמי (ביצה פ"ה סה"ב) אמרו לא תאסור ולא תשרי. ושאר מלאכות, כל שיש בו צורך אכילה - מותר, כגון שחיטה ואפייה ולישה וכיוצא בהן. וכל שאין בהן צורך אכילה - אסור, כגון כתיבה ואריגה ובנין וכיוצא בהן. (רמב"ם יום טוב א, ד) אף על פי שהותרה הוצאה ביום טוב אפילו שלא לצורך - לא ישא משאות גדולות כדרך שהוא עושה בחול, אלא צריך לשנות. ואם אי אפשר לשנות - מותר. וכו'. (רמב"ם שם ה, א) מתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה - הותרה שלא לצורך, כגון קטן ולולב וספר תורה וכלים. הגה. הצריכים לו קצת, או שמתיירא שלא יגנבו או שאר פסידא. אבל אבנים וכיוצא בהן - אסור. הגה. ומותר לשחוק בכדור, אפילו ברשות הרבים, אף על גב שאינו אלא טיול בעלמא, ואם הניח עירוב - מותר לטלטל ולהוציא כל שיש לו תורת כלי, אף על פי שאינו לצורך היום כלל. (אורח חיים תקיח, א)

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300