במנורה של חליות - וכשנפלה נפרדו חליותיה. יש תורת בנין בכלים - ובונה חייב בכל שהוא. אין תורת בנין בכלים - ואינו חייב אלא אם כן עשה בו מלאכה, כגון ממחק או מחתך או אורג או תופר שהן אבות מלאכות לעצמם, אבל חזרת חליות, שאין בה אלא משום בנין - אין בונה אלא בבתים ואהלים.

הקדמה בניין וסתירה בכלים הרכבת מנורה - המתירים בכל עניין המחלקים בין סוגי מנורות שונים המחלקים בין שבת ויום טוב האוסרים לחבר חלקי מנורה שהתפרקו הקדמה במשנה למדנו שרבן גמליאל מחמיר כבית שמאי שאוסרים לזקוף מנורה ביום טוב. בגמרא מבואר שמדובר במנורה שמיועדת לפירוק ולהרכבה, ונחלקו בית שמאי ובית הלל האם יש איסור בזקיפתה. לדעת בית שמאי אסור לזקפה משום שנראה כבונה, ואילו לבית הלל מותר לזקפה משום שאין בניין בכלים ואין סתירה בכלים. במחלוקת התנאים הכלל הוא שהלכה כבית הלל, ולפי זה יש לפסוק שאין בניין וסתירה בכלים וכן שמותר לזקוף מנורה מפורקת. אמנם, מצינו סוגיות אחרות מהן עולה שיש איסור בונה גם בכלים. במסכת שבת (מה, ב - מז, א) הגמרא דנה במספר דוגמאות של הרכבת כלים בשבת, והכלל העולה הוא כי במקום בו יש צורך לתקוע בחזקה את חלקי הכלי יש בכך איסור מן התורה. כמו כן נחלקו במסכת שבת (עד, ב) רב ושמואל, שלפי שמואל מי שמחבר את הקת במכוש חייב משום "מכה בפטיש", ואילו רב סובר שחיובו משום "בונה". הרי לנו שאף שמדובר בכלי סובר רב שיש מקום לחייבו משום בונה. כמו כן הראשונים מביאים סוגיות נוספות מהן ניתן להוכיח לכאורה שגם בכלים קיים איסור של בונה. לפי זה יש לדון האם הדברים המובאים בסוגייתנו מוסכמים על הכול, והאם יש צורך לסייגם כך שלא ייסתרו מקומות אחרים. כאמור, במשנה מבואר שלפי בית הלל אין איסור לזקוף מנורה מתפרקת, אולם הראשונים מעירים על כך מהסוגיה במסכת שבת (מה, ב - מו, א) ממנה עולה שאסור לחבר חלקי מנורה מפורקת, וגם שם מדובר ב"מנורה של חליות" כפי שמובא בסוגייתנו. יש ליישב סתירה זו, ומתוך כך לברר את הגדרים המדויקים שבהם מותר לחבר חלקי מנורה. בניין וסתירה בכלים רש"י (ד"ה אין) מפרש שכאשר מכינים כלי אין בכך איסור מן התורה אלא אם כן במהלך ההכנה עוברים על אב מלאכה אחר, כגון ממחק או מחתך וכדומה, אך הבנייה כשלעצמה - אינה אסורה מהתורה בכלי אלא רק בדבר שמחובר לקרקע. משמע, שכלל זה הוא גורף ואין אפשרות להתחייב משום בונה בעשיית כלי. כך עולה גם מדברי רש"י במסכת שבת (עד, ב ד"ה ואי חייטיה לפומיה ובעוד מקומות) שאין חייבים על עשיית כלי משום בונה. כשיטה זו סובר גם רב האי גאון כמובא בחידושי הרשב"א (שבת קב, ב). אמנם רש"י מפרש (שבת מז, א ד"ה חייב חטאת) שמי שגומר להכין כלי חייב משום מכה בפטיש, ועל כן מובן מדוע יש איסור תורה לתקוע בחזקה חלקי כלי שנפרדו. על שיטה זו קשה הגמרא במסכת שבת (קב, ב) שם מחייב רב את התוקע קת המכוש בתוכו משום בונה. בעל ספר יראים (השלם סימן רעד) מסכים גם הוא לשיטת רש"י, ומסביר את שיטת רב באופן שונה. לדבריו, רב חולק על עצם ההבנה של שמואל שניתן לחייב את הבונה כלי משום מכה בפטיש, משום שלדעתו מלאכת מכה בפטיש שייכת רק כאשר ישנו כבר כלי מוכן, ומוסיפים בו פעולה שהיא מסיימת את הכנתו לגמרי. לדוגמא, כוס מוכנה שעתה צרים בה צורה וזהו גמר מלאכתה. פירוש דברי רב הם שאין לחייבו משום מכה בפטיש שהרי פעולתו היא פעולת בניין גמורה שיוצרת כלי. אכן, למעשה אין כוונת רב לחייבו משום בונה שהרי אין בניין בכלים, אלא רק לדחות את דעת שמואל שניתן לחייב משום מכה בפטיש, ומחלוקת רב ושמואל היא לגבי גדרי מלאכת מכה בפטיש בלבד ולא לגבי מלאכת בונה. באופן אחר מיישב הגר"א (בביאורו לאורח חיים שיד, א) שלפי רש"י אכן חולק רב וסובר שבבניין גמור ניתן לחייב גם כשבונה כלי, אך הלכה כשמואל בזה שחולק על רב וסובר שאין כלל בניין בכלים. לעומת שיטה זו, סוברים התוספות (שבת קב, ב ד"ה האי, ובעוד מקומות), הרמב"ן (שבת שם), הרשב"א (שם), הריטב"א (שם) ועוד ראשונים שבבניית כלי גמור חייבים אף שזה נעשה בכלים. לדבריהם דעת בית הלל שאין בניין בכלים היא רק בכגון שיש כלי מוכן, ואין צורך אלא לחבר את חלקיו שנפרדו, כמנורה של חליות שנפרדו חוליותיה ועתה מחברם יחד. עם זאת, גם לבית הלל כאשר תוקעים את החלקים בחזקה יש איסור מן התורה כפי שעולה מהגמרא במסכת שבת (מז, א). מדברי הרמב"ם שפוסק (הלכות שבת, י, יג): "...וכן העושה כלי אדמה כגון תנור וחבית קודם שישרפו - הרי זה תולדת בונה וחייב", וכן מדבריו (שם כב, כה) לגבי תקיעת חלקי כלי: "התוקע חייב משום בונה" משמע כשיטת התוספות שחייבים משום בונה על בניית כלי גמור. גם השולחן ערוך (בסימן שיד) פוסק שיש בניין בעשיית כלי גמור. אמנם, גם לפי רש"י יש לאסור עשיית כלי משום מכה בפטיש, אך נראה שההבדל להלכה בין השיטות יהיה לגבי סתירת כלי, שאם החיוב משום מכה בפטיש אין חיוב על הסותרו, אך אם החיוב משום בונה יש לחייב את הסותר. עוד אפשר שיהיה הבדל האם חייבים על תוספת בנייה שאינה גמר הכלי, שלפי רש"י אין לחייב, אך לפי שאר הראשונים יש לחייב את המוסיף בבנייה כפי ההלכה שגם תוספת בניין אסורה. הרכבת מנורה - המתירים בכל עניין לפי רש"י יוצא שאין לאסור הרכבת מנורה, שהרי אין בניין בכלים ומובן מדוע בית הלל מתירים זאת. אכן, הרשב"א (שבת מה, ב) והר"ן (שבת כא, ב בדפי הרי"ף) מבארים שמשום כך השמיט הרי"ף את הסוגיה במסכת שבת ממנה עולה שהרכבת מנורה אסורה בשבת, שהרי להלכה אנו נוקטים שאין בניין בכלים והרכבת מנורה מותרת. עם זאת, גם הרי"ף מסכים שכאשר תוקע את החלקים בחזקה על ידי מסמרים ויתדות הדבר אסור מן התורה כפי שהוא מביא בהמשך ההלכות במסכת שבת, ונראה שהחיוב לשיטתו הוא משום מכה בפטיש כפירוש רש"י. המחלקים בין סוגי מנורות שונים המאירי (בחידושיו לסוגייתנו) מיישב את הסתירה בין הסוגיות בכך שישנם סוגים שונים של מנורות. במסכת שבת מדובר במנורה שצריך אומן לחברה, ועל כן אסור לתקנה, ואילו בסוגייתנו מדובר במנורה שאין צורך באומן לתקנה. כך נוקטים גם בעל העיטור (הלכות יום טוב, מחלוקת כ) והרי"ד (בתוספותיו למסכת שבת, מה, ב). כך פוסק גם הריא"ז (שבת פרק ד, הלכה ד, טז) שמסביר שישנם שלשה גדרים בעניין. יש דבר שמחזירים אותו בחזקה וצריך לתקוע ולהדק יפה את חלקיו כדרך שהאומנים עושים והרכבת דבר זה אסורה מן התורה. על דבר זה אומרת הגמרא במסכת שבת (מז, א): "המחזיר קנה מנורה בשבת - חייב חטאת". יש דבר שהדרך לחברו ברפיון, ומותר להרכיבו לכתחילה, ובזה עוסקת סוגייתנו. לעומת זאת יש דבר שהדרך אמנם להרכיבו בחזקה ועל ידי תקיעה והידוק אך הוא מרכיבו ברפיון שאז הדין שאסור מדרבנן לעשות זאת שמא יבא לחברו באופן האסור מהתורה. המחלקים בין שבת ויום טוב התוספות (בתירוצם הראשון) כותבים שאמנם הרכבת מנורה של חוליות אסורה מדרבנן שמא יתקע בחזקה. עם זאת, כיוון שמדובר באיסור דרבנן חכמים הקלו לצורך שמחת יום טוב ולא גזרו על כך, ועל כן מובן מדוע במשנתנו שעוסקת ביום טוב התירו לחבר את חלקי המנורה. גם הרשב"א (בספרו עבודת הקודש, בית מועד שער ג, ג) מסכים להסבר זה. אמנם, הוא מוסיף שאף שהתרנו ביום טוב לחבר את חלקי המנורה, אין להתיר במנורה שהדרך להדק את חלקים מחשש שמא יבוא להדק. גם מפסקי הרמב"ם עולה כחילוק זה, שהרי הוא פוסק בהלכות שבת (כב, כו) שאין מחזירין מנורה של חוליות, ואילו בהלכות יום טוב (ד, יג) הוא פוסק שמותר להעמיד כלים מפוצלים, ומשמע שמדובר בכלים שחלקיהם מפורקים לגמרי, שלא כשיטת ר"י המובא להלן. כמו כן משמע מדברי הרמב"ם שמדובר גם במנורה שהדרך להדקה, ואף על פי כן לא גזרו מחשש שמא יבוא להדק, שהרי הרמב"ם כותב "והוא שלא יתקע", והרי זה שלא כשיטת המאירי ולא כשיטת הרשב"א שהובאו לעיל. גם מפסקי השולחן ערוך עולה כשיטת הרמב"ם, וכך מבארם הגר"א (תקיט, ב). האוסרים לחבר חלקי מנורה שהתפרקו ר"י (מובא בתוספות) מיישב את הסתירה באופן אחר. הוא כותב שסוגייתנו עוסקת במנורה שלא התפרקה לגמרי, אלא החלקים עדיין מחוברים זה בזה ולכן לדעת בית הלל אין שום איסור בהרכבתה. כדבריו משמע קצת מלשון "זקיפת" מנורה, שאין הכוונה לחיבור חלקיה. לעומת זאת במסכת שבת הדיון הוא בכלים שחלקיהם מתפרקים לגמרי, ובזה יש חילוק בין כלי שחלקיו מחוברים ברפיון לבין כלי שחלקיו מחוברים בחזקה. נספח: פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך כלים שהן מפוצלין, כגון מנורה של חליות וכסא ושלחן שהן חתיכות חתיכות - מעמידין אותן ביום טוב, והוא שלא יתקע, לפי שאין בנין בכלים. וכו'. (רמב"ם יום טוב ד, יג) ...ואין מחזירין מנורה של חליות ולא כסא המפוצל ולא שולחן המפוצל וכיוצא בהן, מפני שנראה כבונה, ואם החזיר - פטור, שאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים. ואם היה רפוי מותר להחזירו. וכו'. (רמב"ם שבת כב, כו) כלים שהם מפוצלים, כגון מנורה של חוליות וכסא ושלחן שהם חתיכות חתיכות - מעמידין אותן ביום טוב, והוא שלא יתקע. (אורח חיים תקיט, ב) אין בנין וסתירה בכלים, והני מילי שאינו בנין ממש, כגון חבית, הגה. שאינה מחזקת ארבעים סאה שנשברה ודיבק שבריה בזפת - יכול לשברה ליקח מה שבתוכה, ובלבד שלא יכוין לנקבה נקב יפה שיהיה לה לפתח, דאם כן הוה ליה מתקן מנא. וכו'. (אורח חיים שיד, א)

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300