אבל צדין חיה ועוף - המכונסים מאתמול, קא סלקא דעתך השתא, כיון דמוקפים גדר הוו להו כנצודין ועומדין, אבל דגים - נשמטין לחורים ולסדקים, והויא צידה ביום טוב. המחוסר צידה - שצריך לצודו.

הלכה מכלל דפליגי - רבנן עליה, למימר: כל הביברין שוין, בתמיה, והא אוקימנא בביבר קטן משום דנצוד ועומד. מאי נפקא לך מינה - אי אמינא הלכה, כל שכן דאי לא פליגי הלכתא היא! אמר ליה גמרא גמור זמורתא תהא - משל שוטים הוא, כמו: זבון וזבין תגרא אקרי (בבא מציעא מ, ב), כך גמרא גמור, אומר לתלמיד שוטה: למוד הן אמת הן שבוש, ויהא לך לזמר ושיר.

הבא מצודה - כלומר: שצריך לבקש תחבולות לתפשו, והיינו שיעורא דביבר גדול דלעיל, ואידך ביבר קטן, ורב אשי שערינהו לעיל בחדא שיעורא, ורב יוסף בהאי שיעורא. הרדיסאות - על שם מקומם, ויש אומרים: על שם הורדוס, והן הגדלים בבתים. לכלובן - סל שמקננין בו, כמו ככלוב מלא עוף (ירמיהו ה), אווזין ותרנגולין באין לערב לכלוב, ונוח לתפשן שם, הלכך הרי הן כנצודין ועומדים, ומותר לצודן אפילו חוץ לכלובן. יוני שובך ויוני עלייה - יוני הבר הן, ושטין ואוכלין בחוץ. בטפיחין בבירות - גרס, כמין פכין נותנין בחומות הבירות והמגדלים, לקנן שם עופות הבר. ומזונותן עליך - הלכך כבהמה הן, וחשיבי מזומן. הני עבידי לרבויי - יוני שובך עשויין להשמט ולברוח מפני בני אדם. לכלובן קאמרינן דעבידי לרבויי - פורחין עד קינן, וצריך לעלות אחריהן, וגם שם נשמטין ממנו ויורדין.

הקדמה שיטת התוספות - אין היתר לצוד בעלי חיים מבויתים שיטת הרמב"ן - מותר לצוד ביום טוב בעלי חיים מבויתים שיטת בעל העיטור והרשב"א - מותר לצוד בעלי חיים מבויתים בשבת וביום טוב פסיקת השולחן ערוך הקדמה אחת מהמלאכות האסורות בשבת היא מלאכת צידה. צידה היא שלילת חירותו של בעל חיים והכנסתו לרשותו של האדם. במשנה ובסוגייתנו אנו עוסקים בצידה של בעל חיים שנמצא כבר ברשות האדם במידה כלשהי, והשאלה היא האם גם תפיסת בעל חיים כזה נחשבת מלאכת צידה. במשנה למדנו שלדעת רבן גמליאל, וכך הלכה, איסור צידה שייך רק בבעל חיים שמחוסר צידה. בגמרא מבאר שמואל שההגדרה של מחוסר צידה היא: "כל שאומר הבא מצודה ונצודנו", ומבאר רש"י (ד"ה הבא מצודה) שהכוונה היא למצב שבו כדי ללכוד את אותו בעל חיים צריך להיעזר בתחבולות, כלומר שהבעל חיים אינו כנוע לאדם אלא מנסה להישמט ממנו. על הגדרה זו מקשה אביי מברייתא הפוטרת את הצד אווזים ותרנגולים, אף שיש צורך להתאמץ כדי לצודם. קושיה זו לכאורה אינה מובנת, שהרי הברייתא אינה מתירה לצוד אווזים ותרנגולים אלא רק פוטרת את הצד, אך עדיין ייתכן שיש איסור מדרבנן, והמשנה לא אמרה שחייבים על צידתם. להלן יובאו תירוצי הראשונים לקושיה זו, ונעמוד על ההבדל להלכה בין התירוצים. את קושיית אביי מתרץ שמואל, שכיוון שאווזים ותרנגולים באים לכלובם בערב ומזונותיהם מוטלים על האדם, פטורים על צידתם. רב מרי מתרץ שהפטור הוא מכיוון שאווזים ותרנגולים אינם עשויים להישמט מיד האדם כאשר הם בכלובם, לעומת בעלי חיים אחרים שאף כאשר הם בכלובם עדיין הם נשמטים מתחת יד האדם. מקור נוסף ממנו ניתן ללמוד על צידת בעלי חיים שברשות האדם הוא המשנה במסכת שבת (קז, א) האומרת: "חיה ועוף שברשותו, הצדן - פטור". כלל הוא (שבת ג, א): "כל פטורי דשבת - פטור אבל אסור", דהיינו שכל מקום בו נאמר לגבי שבת "פטור" הכוונה היא שפטור מחיוב תורה, אך עדיין יש בדבר איסור דרבנן, לבד משלושה מקומות המנויים בגמרא שם, שאף על פי שנאמר בהם "פטור", הכוונה היא שפטור ומותר. אם כן, אפשר ללמוד מהמשנה שם שיש איסור דרבנן לצוד בעלי חיים מבויתים, ויש לעיין כיצד מקור זה מתיישב עם סוגייתנו. יש להעיר שכל הדיון כאן הוא לגבי איסור צידה, אולם מלבד זה, בעלי חיים נחשבים כמוקצה ואסורים בטלטול, חוץ מבעלי חיים שעומדים לאכילה ביום טוב. על כן, ההיתרים לצוד בעלי חיים מוקצים הם בכגון שאינו מטלטל אותם אלא רק מכוון אותם לתוך מקום קטן סגור שבו הם נחשבים לניצודים. יש להוסיף, שלפי הירושלמי, כל הדיון הוא בבעלי חיים שעדיין מצויים תחת מרות האדם, אולם אם הם מרדו - יש איסור תורה בצידתם. שיטת התוספות - אין היתר לצוד בעלי חיים מבויתים התוספות (ד"ה ותניא) כותבים שלפי רבן שמעון בן גמליאל, אסור מן התורה לצוד בעל חיים המחוסר צידה, ועל כן מובן מדוע הקשו מברייתא שפטרה את הצד אווזים ותרנגולים אף שאומרים "הבא מצודה כדי לצודם", על רבן גמליאל במשנה שמחייב את הצד בעל חיים המחוסר צידה. לפי זה נראה בפשטות שלמסקנת הסוגיה אין היתר לצוד בעלי חיים מבויתים אף שאינם מחוסרים צידה, אך אין על כך חיוב מן התורה, והדברים מתאימים למשנה במסכת שבת שהובאה לעיל. הגמרא לקמן (כה, א) אומרת שביום טוב "...אווזים ותרנגולים ויוני הרדסיאות ...מותרין ואין צריכין זימון", דהיינו שאין בהם משום מוקצה. לשיטה זו צריך לומר שההיתר לקחתם הוא רק בכגון שאינם מחוסרים צידה, כגון שהם כבר ניצודים ונמצאים בתוך כלוב וכדומה. שיטת הרמב"ן - מותר לצוד ביום טוב בעלי חיים מבויתים הרמב"ן (בחידושיו למסכת שבת, קו, ב) כותב שאמנם בשבת אסרו חכמים לצוד בעלי חיים מבויתים אף שמן התורה הם נחשבים כניצודים, אולם חכמים לא גזרו איסור זה ביום טוב. על כן, כיוון שהברייתא אומרת שאין איסור מן התורה בצידת אווזים ותרנגולים, מוכח ממנה שביום טוב מותר לצודם, ולכן קשה ממנה על משנתנו שעוסקת ביום טוב ואף על פי כן אוסרת צידת בעל חיים שמחוסר צידה. מדברי הרמב"ן יוצא שלמסקנה צידת בעלי חיים בשבת תמיד אסורה, ואילו ביום טוב התירו צידת בעלי חיים מבויתים שאינם עשויים להשמט בכלובם. הן לשיטת התוספות והן לשיטת הרמב"ן, הדין הוא שמן התורה אין חיוב על צידת בעלי חיים מבויתים. נראה שטעמם הוא משום שהם תחת רשות האדם בלאו הכי. רק חכמים גזרו על צידת בעלי חיים מבויתים, ואפשר שהטעם לכך הוא משום שבפועל האדם עושה מעשה של צידה, ולכן אף שהדבר אינו מוגדר כצידה מן התורה, חכמים אסרו זאת מחמת הדמיון לצידה האסורה מן התורה. שיטת בעל העיטור והרשב"א - מותר לצוד בעלי חיים מבויתים בשבת וביום טוב בעל העיטור (מובא ברא"ש) והרשב"א מבארים שהברייתא הפוטרת את הצד אווזים ותרנגולים - כוונתה היא שפטור ומותר, ולכן מובן מדוע הקשו מהברייתא, שמתירה לצוד בעלי חיים מבויתים, על המשנה שאוסרת זאת. הרשב"א כותב שלא חל כאן הכלל שכל מקום שנאמר "פטור" לגבי שבת הכוונה היא שפטור אבל אסור, מכיוון שכלל זה נאמר רק לגבי לשון זו שמוזכרת במשניות, אך בברייתות אין כלל זה חל. יש להעיר שכך כותבים גם התוספות במסכת שבת (ג, א ד"ה בבא). ראוי להוסיף שהרא"ש מעלה אפשרות שאף התוספות מסכימים להלכה לשיטה זו, אלא שהם סוברים שאין להקשות מהברייתא על המשנה אם לפי המשנה האיסור לצוד הוא רק מדרבנן, כיוון שאפשר שגם הברייתא אוסרת צידה כזאת מדרבנן. אולם לפי המסקנה שיש סברה מיוחדת להתיר צידת אווזים ותרנגולים, אפשר שסברה זו מועילה לא רק כדי לפטור מחיוב תורה אלא אף להתיר זאת מדרבנן. אבל עדיין קשה מהמשנה במסכת שבת, הפוטרת את הצד בעלי חיים שברשות האדם, והרי במשנה הלשון "פטור" משמעותה שפטור אבל אסור. המאירי (על המשנה במסכת שבת) מיישב על ידי הבחנה בין סוגי בעלי חיים שונים: המשנה במסכת שבת מדברת על בעלי חיים שחיים בטבע, שאדם גידלם בתוך ביתו, ובהם גזרו חכמים שלא לצודם, ונראה שהטעם הוא משום שהרגילות היא שיש חיוב מן התורה על צידת אותם בעלי חיים כאשר הם בטבע. לעומת זאת, סוגייתנו מדברת על אווזים ותרנגולים שהם בטבעם בעלי חיים מבויתים, שגרים בחברת האדם, ועל כן לא גזרו על צידתם. באופן אחר מבאר בהגהות מיימוניות (שבת י, אות ר), שאפשר שכאן נקטה המשנה את הלשון "פטור" רק אגב הלשון "חייב" שנשנית בסיפא של המשנה לגבי חבלה באותם בעלי חיים, אך הכוונה היא שפטור ומותר. יישוב אחר למשנה במסכת שבת נותן בעל שו"ת זרע אמת (אורח חיים, לח): אחת מהדוגמאות היוצאות מהכלל של הלשון "פטור" שנאמרת לגבי שבת היא המשנה לגבי צידת צבי (שבת קו, ב), שאם צבי היה כבר נצוד בתוך בית, מותר להמשיך ולשומרו שם. הוא מבאר שדוגמה זו כוללת גם את המשנה בהמשך (קז, א), שגם היא פוטרת בצידת בעלי חיים שברשותו, כיוון שגם הם נחשבים כבר לניצודים, ומשמעות המילה "פטור" שם היא פטור ומותר בדומה לצידת צבי. לפי שיטות אלו לעולם אין איסור לצוד בעלי חיים מבויתים, אולם לפי המאירי, בבעלי חיים שבאופן טבעי חיים בטבע, גזרו חכמים על צידתם. פסיקת השולחן ערוך המחבר פוסק בהלכות שבת שמותר לצוד בעלי חיים שברשות האדם, אלא אם הם מורדים. בפשטות נראה שהוא פוסק כדעת בעל העיטור והרשב"א, וכך אכן מסבירים את שיטתו הגר"א והמשנה ברורה (סקנ"ג). הרמ"א חולק ואוסר לצוד בעלי חיים שברשותו, אך אם צדן - פטור, וזה כשיטת התוספות והרמב"ן שאסור לצוד בשבת בעלי חיים מבויתים. בהמשך דבריו כותב הרמ"א שעל צידת בעלי חיים שמרדו יש אפילו חיוב, וכותב שהדבר נכון גם לגבי פרה וסוס, וכל שכן לגבי שאר חיה ועוף. מדברים אלו משמע שיש הבדל בין צידת פרה וסוס לבין צידת שאר חיה ועוף שברשותו. עוד הוא כותב שדין החתול כדין שאר חיה, ולכן אסור לתופשו בשבת, ומשמע שיש בעלי חיים שאין דינם כשאר חיה ומותר לצודם. על פי דיוקים אלו כותב הגר"א שגם הרמ"א, שאוסר לצוד חיה ועוף שברשותו, אוסר דווקא בחיות שנשמטות מתחת יד האדם, כפי שאומרת הגמרא על אווזים ותרנגולים שהם נשמטים מתחת יד האדם, אלא שבכלובם אינם נשמטים. לעומת זאת, בהמות כגון פרה וסוס אינם נשמטים כלל מתחת יד האדם, ואין איסור כלל בצידתם לכל השיטות. כך פוסק גם המשנה ברורה (סקנ"ט). בהלכות יום טוב (סימן תצז, ז) פוסק המחבר שמותר לצוד ביום טוב בעלי חיים שברשותו, והרמ"א אינו מגיה על דבריו. המשנה ברורה (סקי"ז) מסביר פסק זה, שאף האוסרים לצוד בעלי חיים מבויתים בשבת, מקילים ביום טוב משום שמחת יום טוב, וזה כשיטת הרמב"ן שהובאה לעיל. הסבר אחר לפסיקת המחבר בהלכות שבת נותן הט"ז (סקי"א), שגם המחבר אוסר לצוד אווזים ותרנגולים בשבת משום שהם נשמטים מתחת יד האדם, וזהו פירוש דברי המחבר בהמשך, שאסור לצוד בעלי חיים מורדים, דהיינו שנשמטים מתחת יד האדם. ההיתר המובא בתחילת הסעיף הוא בבעלי חיים שאינם נשמטים כלל מתחת יד האדם, כגון פרה וסוס. לפי פירושו, המחבר פוסק כדעת התוספות והרמב"ן שצידת אווזים ותרנגולים שנשמטים מתחת יד האדם אסורה. לפי זה, הרמ"א שחולק ומחמיר, אוסר לצוד אף בעלי חיים שאינם נשמטים כלל מתחת יד האדם אף שהם בחצרו. נספח: פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך ...הצד חיה ועוף שברשותו, כגון אווזין ותרנגולין ויוני עלייה - פטור. (רמב"ם שבת י, כד) חיה ועוף שברשותו - מותר לצודן, והוא שלא ימרודו, אבל אם הם מורדים - אסור לתפסם אפילו בחצר, אם החצר גדול שאם לא גדלו בין בני אדם היו צריכים מצודה. הגה. ויש אומרים דאסור לצוד חיה ועוף שברשותו, ואם צדן - פטור, אבל פרה וסוס, וכל שכן שאר חיה ועוף שמרדו, אם צדן - חייב חטאת, וכן עיקר. חתול - דינה כשאר חיה, ואסור לתפשה בשבת. (אורח חיים שטז, יב) אווזים ותרנגולים ויונים שבבית או שבחצר העומדים לאכילה - מותר לצודן, וכו'. (שם תצז, ו)

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300