|
האם מותר להתפלל לכתחילה כשיכול להעמיד את עצמו
הגמרא עוסקת באיסור להתפלל לאדם שנצרך לנקביו ומחלקת בין מצב בו אין האדם יכול לשהות בעצמו, כלומר משער בנפשו שאינו יכול להתאפק, שאז 'תפלתו תועבה', לבין מצב בו האדם יכול לשהות בעצמו שאז 'תפלתו תפלה'. מהלשון 'תפלתו תפלה' ניתן לדייק שזהו היתר בדיעבד, אך לכתחילה לא רצוי להתפלל כשנצרך לנקביו אף שיכול להעמיד את עצמו, וכך היא אכן שיטת הרא"ש. הוא מדייק כן גם מדברי הברייתא שאסרה על הנצרך לנקביו להתפלל ולא חילקה בין המצבים השונים ומכך משמע שאיסור זה קיים תמיד, אלא שאם יכול להעמיד את עצמו יוצא בדיעבד. כשיטה זו פסקו גם הרמב"ם והשולחן ערוך.
אולם הרי"ף גורס בדברי הגמרא שאם יכול להעמיד את עצמו מותר להתפלל, ומשמע שזהו היתר לכתחילה, וכך נראה גם מלשון רש"י. הגר"א (סימן צ"ב סק"א) מביא לשיטה ראיה זו מדברי הירושלמי. עם זאת הב"ח כותב, שגם לדעת הרי"ף ההיתר לכתחילה קיים רק כאשר יש חשש שאם לא יתפלל יעבור זמן התפילה, אך אם אין חשש כזה הרי שגם הרי"ף יודה שיש תחילה להיפנות ורק אחר כך להתפלל.
הנצרך להפחה
מדברי רש"י (ד"ה שמור נקביך) נראה שהוא מפרש את הסוגיה לגבי אדם שנצרך להפחה ולשיטתו גם הנצרך להפחה אסור בתפילה. כך היא גם דעת הרא"ש (שו"ת כלל ד', א').
אמנם מדברי שאר הראשונים נראה כי הם מפרשים את הסוגיה לגבי עשיית צרכים. השולחן ערוך מביא את דין סוגייתנו גם לעניין הפחה, אולם הגר"א (סק"א) כותב שאין הלכה כדברי השולחן ערוך בעניין זה.
הוצרך לנקביו לאחר שכבר עומד בתפילה
לעיל הובא שאם האדם נצרך לנקביו לפני שהחל את תפילתו - אין לו להתפלל, ואם שיער בעצמו שאינו יכול להעמיד את עצמו כשיעור הילוך פרסה - לא יצא ידי חובת התפילה. הרשב"א (שו"ת ח"א סימן קל"א) מחדש שדין זה הוא רק כאשר האדם נצרך לנקביו לפני התפילה, אך אם הוא עומד כבר בתפילה, ותוך כדי תפילתו נצרך לנקביו - אינו צריך להפסיק. הוא מדייק זאת מהגמרא לעיל (כ"ב ע"ב) הדנה לגבי אדם שבאמצע תפלתו מים (=מי רגליו) שתתו על ברכיו, שם מבואר שמותר לו להמשיך ולהתפלל באותו מקום אף שעדיין יש שם מי רגלים. הוא מסביר זאת בכך שמדאורייתא נאסר להתפלל רק כנגד ה'עמוד' של מי הרגלים, אלא שחכמים גזרו על כל מי רגלים שאין להתפלל כנגדם, אך כשכבר עומד באמצע התפילה - לא גזרו על כך, שלא יצטרך להפסיק באמצע תפילתו ולעקור ממקומו. על פי זה הוא מסיק שגם הנצרך לנקביו, בין קטנים בין גדולים, שאינו אסור מדאורייתא בתפילה, שהרי התורה אסרה רק כנגד ה'עמוד' או כנגד צואה ממש, אין לו להפסיק תפילתו. את דברי הרשב"א האלו מביא הבית יוסף (בסימן צ"ב), ופוסק כמותם בשולחן ערוך.
אמנם, הרמ"א בדרכי משה (סק"א) מביא שבעל תרומת הדשן (סי' ט"ז) חולק וסובר שצריך להפסיק באמצע תפלתו. עם זאת הרמ"א כותב שאפשר ואין ביניהם מחלוקת, וכאשר אין האדם יכול להעמיד את עצמו יודה הרשב"א שעליו להפסיק, וכאשר האדם יכול להעמיד את עצמו יודה בעל תרומת הדשן שאינו צריך להפסיק, וכחילוק זה אכן הרמ"א פוסק בשולחן ערוך.
האם ישנו חילוק בין צרכים גדולים לקטנים
המגן אברהם (צ"ב סק"א) כותב שאדם שנצרך לצרכים קטנים ועבר והתפלל, אף אם שיער בעצמו שאינו יכול להעמיד את עצמו בדיעבד תפילתו תפילה. הוא מסביר שמה שנאמר בסוגייתנו שאין תפלתו תפלה זהו רק לגבי צרכים גדולים. כדבריו פוסק גם בעל חיי אדם (כלל ג' סעיף ה').
אמנם יש להעיר שמדברי הירושלמי (פ"ב סוף ה"ג) משמע להיפך, שיותר יש להקפיד שלא להתפלל כשצריך לקטנים. בעל אליה רבה (סק"ב) פוסק להלכה שאין חילוק בין קטנים לגדולים.
המשנה ברורה (סק"ב; ובביאור הלכה ד"ה וצריך לחזור) מביא את מחלוקתם ואינו מכריע בה.
נספח: פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך
דברים החופזים אותו כיצד אם היה צריך לנקביו לא יתפלל וכל הצריך לנקביו והתפלל תפלתו תועבה וחוזר ומתפלל אחר שיעשה צרכיו ואם יכול להעמיד עצמו כדי פרסה תפלתו תפלה ואף על פי כן לכתחלה לא יתפלל עד שיבדוק עצמו יפה יפה ויבדוק נקביו ויסיר כיחו וניעו וכל הדבר הטורדו ואחר כך יתפלל:
(רמב"ם תפלה, פ"ד ה"י)
היה צריך לנקביו, אל יתפלל, ואם התפלל תפלתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל; וה"מ שאינו יכול לעמוד עצמו שיעור הילוך פרסה, אבל אם יכול להעמיד עצמו שיעור פרסה יצא בדיעבד, אבל לכתחלה לא יתפלל עד שיבדוק עצמו תחלה יפה. הגה: וכל הנצרך לנקביו אסור אפי' בדברי תורה, כל זמן שגופו משוקץ מן הנקבים.
אם באמצע תפלתו נתעורר לו תאוה יעמיד עצמו עד שיגמור, ולא יפסיק; ואם בשעת ק"ש וברכותיה נתעורר, בין לקטנים בין לגדולים, קורא כדרכו. הגה: ודוקא שאינו מתאוה כל כך דאית ביה משום בל תשקצו , אבל בלאו הכי, יותר טוב להפסיק, ואם רצה להרחיק ולהטיל מים, עושה.
(אורח חיים, צ"ב א'-ב')
מי שברי לו שאינו יכול לעמוד על עצמו מלהפיח עד שיגמור ק"ש ותפלה, מוטב שיעבור זמן ק"ש ותפלה ולא יתפלל, ממה שיתפלל בלא גוף נקי; ואם עבר זמן תפלה, אנוס הוא ומתפלל מנחה שתים.
(אורח חיים, פ' א')
|