המשער בעצמו שאינו יכול לכוון

התפלל ולא כוון לבו

באיזו כוונה מדובר בגמרא מבואר שלכתחילה יש לכוון בכל ברכות התפילה, אך אם אינו יכול - לכל הפחות שיכוון בברכת אבות. הרשב"א (בחידושיו י"ג ע"ב ד"ה שמע ובתשובה ח"א סי' שד"מ) מסביר שכאן אין הפירוש לכוונה לצאת ידי חובה, שבזה נחלקו האמוראים אם מצוות צריכות כוונה, שהרי אדם שעומד להתפלל ודאי שעושה זאת מתוך כוונה לצאת ידי חובה. אלא הכוונה המדוברת כאן היא שיהיו פיו ולבו שווים בתפילתו ולא יהרהר בדברים אחרים. הרשב"ץ מוסיף שגם יכוון שלא לדלג על שום תיבה. המשער בעצמו שאינו יכול לכוון בסוף פרק רביעי (ל' ע"ב) למדנו בשם רבי אלעזר "לעולם ימוד אדם את עצמו, אם יכול לכוין את לבו - יתפלל, ואם לאו - אל יתפלל". התוספות והרא"ש מסבירים שגמרא זו מתפרשת על פי הנאמר בסוגייתנו, שכוונת רבי אלעזר היא רק לברכת אבות, שאם משער בעצמו שאינו יכול לכוון אפילו בברכת אבות - אל יתפלל. לעומת זאת המאירי (ל' ע"ב, ד"ה תפילה) מפרש שיש מחלוקת בין הסוגיות, ולדעת רבי אלעזר צריך לכוון בכל התפילה ולא רק באבות. בסוגייתנו הוא מביא מחלוקת בפסיקת ההלכה, מקצת הגאונים פוסקים כסוגייתנו שהכוונה מעכבת רק בברכת אבות, ויש מי שאומר שצריך לכוון בכל הברכות. אולם המאירי (בסוף פרק רביעי) מביא בשם 'גדולי עולם' שדברי רבי אלעזר שאם רואה שאינו יכול לכוון לא יתפלל נאמרו לדורות הראשונים שהכוונה הייתה מצויה להם, אבל בדורות שלנו שאין הכוונה מצויה כל כך - ישתדל להתפלל בכוונה, ואם אינו יכול - אל יפטור את עצמו מתפילה, וכן מובא במרדכי (עירובין סי' תקי"ב). בדברי הרמב"ם מובא הדין שבסוגייתנו בלשון בדיעבד, כלומר שאם התפלל וכוון לבו בברכת אבות בלבד אינו צריך לשוב ולהתפלל. הביאור הלכה (ד"ה ואם אינו הראשון) מדייק מכך שדעת הרמב"ם שרק בדיעבד יצא אם כוון בברכת אבות בלבד, אך לכתחילה אם משער שאינו יכול לכוון בכל הברכות, אף שבברכת אבות יוכל לכוון - לא יתפלל. אולם השולחן ערוך כותב כדברי התוספות והרא"ש שאם משער שיוכל לכוון בברכת אבות - יכול להתפלל לכתחילה את כל התפילה. עם זאת הביאור הלכה במסקנתו כותב שאפשר שגם הרמב"ם מודה לדין זה. גם מרן הרב קוק זצ"ל (טוב ראי, ר"ו) מדייק בדברי הרמב"ם בדומה לביאור הלכה, אלא שהוא מסביר זאת על פי הברייתא בדף ל"א ע"א האומרת "המתפלל צריך שיכוין את לבו לשמים", ומסביר שכוונתה שאם אינו יכול לכוון את לבו אל יתפלל, וכך עולה גם מדברי רבי אלעזר (ל' ע"ב) שהובאו לעיל. הוא מבאר שהרמב"ם מחלק בין מצב בו האדם רוצה לעמוד בתפילה, שאז לא יתפלל אם חושב שלא יוכל לכוון בכל התפילה, לבין מצב בו כבר התפלל, שאז אם כוון לבו בברכת אבות - אינו צריך לשוב ולהתפלל. בעל ערוך השלחן (סעיף ב') כותב שאפשר שבזמן הזה שאין הכוונה מצויה כל כך ניתן להתפלל גם כשמשער בעצמו שלא יוכל לכוון אפילו בברכת אבות. הוא מוסיף שייתכן שבגלל זה הרמ"א לא כתב שלא יתפלל אם אינו יכול לכוון באבות. אולם דעת המשנה ברורה (סק"ג) שאם משער בעצמו שלא יוכל לכוון בברכת אבות - לא יתפלל. התפלל ולא כוון לבו כאמור על פי הנאמר בסוגייתנו יש לכוון לכל הפחות בברכת אבות. על פי זה כותבים הרא"ש (פרק ד' סי' כ"א), והרשב"א (בתשובה שם) שאם לא כוון לבו בברכת אבות צריך לחזור ולהתפלל את כל התפילה. הרא"ה (ל' ע"ב) מוסיף שאם עומד באמצע תפילתו ונזכר שלא כוון בברכת אבות - צריך לחזור לתחילת התפילה. לשיטת המאירי שהובאה לעיל, הרי שיש מחלוקת בין הסוגיות וכן מחלוקת בין הפוסקים, יש הסוברים שכוונה בכל התפילה מעכבת, ויש הסוברים שרק כוונה בברכת אבות מעכבת כשיטת הרא"ש והרשב"א. לעומת זאת בספר שבלי הלקט מובאת דעה שבדיעבד יצא גם אם לא כוון בכלל, שכשם שקרבן שהוקרב בסתם ולא פורש שהוא לשמו - כשר ועלה לבעלים לשם חובה, כך בתפילות, לפי הדעה שכנגד תמידים תיקנום, אם לא התכוון - הרי זה כסתמא ויוצא ידי חובה. הטור פוסק כשיטת הרא"ש אביו שכוונה בברכת אבות מעכבת את התפילה, אולם הוא מוסיף שבזמן הזה "אין אנו חוזרין בשביל חסרון כוונה שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוין - אם כן למה יחזור", וכדבריו כותב גם הרמ"א. אך השולחן ערוך כותב בפשטות שאם לא כוון לבו בברכת אבות צריך לחזור על התפילה. נספח: פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך מי שהתפלל ולא כיון את לבו - יחזור ויתפלל בכוונה, ואם כיון את לבו בברכה ראשונה - שוב אינו צריך. וכו'. (רמב"ם תפילה י', א') המתפלל צריך שיכוין בכל הברכות, ואם אינו יכול לכוין בכולם - לפחות יכוין באבות, אם לא כיון באבות, אע"פ שכיון בכל השאר - יחזור ויתפלל. הגה: והאידנא אין חוזרין בשביל חסרון כוונה, שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוין, אם כן למה יחזור. (אורח חיים ק"א, א')

לרפואת חנה הדסה בת זהבה