|
הקדמה
הברייתא בעמוד א' דנה לגבי פת שלאחר שטחנה ואפאה - בישלה, ומחלקת בין מצב בו הפרוסות קיימות, שאז דין תבשיל הפת כפת גמורה שברכתה המוציא וטעונה ברכת המזון לאחריה, לבין מצב בו אין הפרוסות קיימות, שאז איבד התבשיל את הגדרתו כפת, ודינו כתבשיל של מיני דגן שברכתו מזונות וטעון לאחריו ברכת מעין שלש. רב יוסף מחלק לגבי 'חביצא' בין מצב שיש בה פירורים כזית שאז ברכתה המוציא ולאחריה ברכת המזון, ובין אם אין בה פירורים כזית שאז ברכתה מזונות ולאחריה מעין שלש. אך רב ששת מסיק שאפילו אם אין בה פירורים כזית עדין ברכתה המוציא, אלא שרבא מוסיף שזהו דווקא אם יש עליה 'תואר לחם'.
יש לדון בסוגיה זו מה פירוש המושג 'חביצא', ומתוך כך מה היחס בין ההלכה שנלמדת בברייתא לבין ההלכה בדין 'חביצא'.
שיטת רש"י
רש"י מפרש שחביצא הינה פת שמפוררים אותה בתוך אלפס (סוג של סיר). נמצא אם כן לשיטתו שגם רב ששת עוסק בפת שעוברת בישול, והוא בא לבאר את הברייתא שבעמוד א'. לפירוש זה יוצא שנחלקו רב יוסף ורב ששת מה פירוש 'הפרוסות קימות' שנאמר בברייתא. לדעת רב יוסף הדבר תלוי אם יש בהם כזית, אך לדעת רב ששת אף אם אין בהם כזית נחשב הדבר לכך שהפרוסות קימות, וכהסברו של רבא שהדבר תלוי בכך שיש עדין 'תואר לחם' בתבשיל.
כשיטת רש"י סוברים גם הרא"ה, הריטב"א והמאירי. לשיטתם מצינו רק אופן אחד בו מופקעת מהפת הגדרתה כפת והוא על ידי בישול בלבד, ומסתבר שפת שלא עברה שום תהליך של בישול תישאר מוגדרת כפת (לענין ברכה ראשונה ואחרונה) אפילו אם אין עליה 'תואר לחם'. יתר על כן, המאירי מוסיף שהבישול גורם לאיבוד צורת הלחם רק בכלי ראשון (כלומר כלי שעומד או שעמד על גבי האש).
התוספות מקשים על פירוש זה מכך שרב יוסף למד דין זה ממנחות, ושם מדובר על מנחה שפוררה לאחר שכבר נאפתה, ולאחר מכן אינה עוברת עוד תהליך של בישול. רבינו יונה מוסיף להקשות מדברי רבא שמפרש שהדבר תלוי ב'תואר לחם' בלבד, אך לפירוש רש"י דבר זה כבר נאמר בברייתא במפורש לפי שיטת רב ששת, שהרי הוא חולק על רב יוסף שמסביר את המושג 'פרוסות קימות' בגודל כזית בפירורים, ולשיטתו אין הדבר תלוי בכך וברור שהדבר תלוי רק בכך שיש עדין תואר לחם בפירורים, ואם כן מה מוסיף רבא ללמדנו.
שיטת התוספות, הרא"ש ורבינו יונה
בעקבות הקושיות שהובאו לעיל, מפרשים התוספות, הרא"ש (סימן י'), ורבינו יונה ש'חביצא' הינה פירורי פת שנדבקו על ידי מרק או חלב ודבש ללא בישול. לפירוש זה רב יוסף ורב ששת לא נחלקו כלל בביאור הברייתא, ופירושה מוסכם על כולם שפת שהתבשלה הדבר היחיד שקובע את גדרה הוא האם 'הפרוסות קימות' או לא.
בירושלמי (פרק ו', הלכה א') מבואר שהגדרת "הפרוסות קימות" תלויה בכך שיש בפרוסות כזית, ולשיטה זו ניתן לקבל את דברי הירושלמי מאחר ורב ששת אינו חולק עליהם. אך לשיטת רש"י רב ששת חולק על דברי הירושלמי וסובר שאף שאין בפירורי הפת כזית מברכים עליה המוציא, ולפי כללי ההלכה פוסקים כבבלי.
אם כן יוצא שלשיטה זו בפת מבושלת הקובע הוא האם יש בפירורים כזית, ובפת מפוררת שאינה מבושלת שנדבקה על ידי משקה הקובע הוא האם נשאר תואר לחם על הפירורים. אמנם מלשון רבינו יונה ניתן להבין שבפת מבושלת התנאי שיישאר בפרוסות של פת מבושלת כזית הוא בנוסף לתנאי של תואר לחם, אך הבית יוסף והב"ח לא פסקו כך.
רבינו יונה והרא"ש מוסיפים שיש דין שלישי מלבד פת מבושלת וחביצא, והוא כשאין בישול ואין הדבקה על ידי מרק או דבש, אלא יש פירורים שהם דקים מאד ואין להם תואר לחם, שברכתם המוציא כיון שלא יצאו מתורת לחם. על דין זה חולק רבינו חננאל וסובר שאין מברכים ברכת המוציא על פירורים שאין להם תואר לחם. לשיטתו הדוגמא של חביצא הינה דוגמא ללחם שאיבד את תואר הלחם ללא בישול, ולאו דווקא על ידי דיבוק של משקה.
השולחן ערוך פוסק כשיטת רבינו יונה בכל שלשת הדינים. בפת שהתבשלה הוא פוסק שהדבר תלוי האם יש כזית בפירורים, ולפי הבנתו שאם אין בפירורים כזית, אף אם יש תואר לחם עדין על התבשיל - ברכתה מזונות. בפת שלא התבשלה ונדבקה על ידי משקה, הדין הוא שאם אין בפירורים כזית, ואין תואר לחם על הפת - ברכתה מזונות, ופירורי לחם שלא נדבקו על ידי משקה אף שאין בהם תואר לחם - ברכתם המוציא.
הקושי בדברי הרמב"ם
בדברי הרמב"ם ישנה לכאורה סתירה. בתחילת דבריו הוא כותב "הפת שפתת אותה פתים ובשלה בקדרה או לשה במרק, אם יש בפתיתין כזית או שניכר שהן פת ולא נשתנה צורתה - מברך עליה בתחלה המוציא" ומכך עולה שדי בתנאי אחד על מנת לברך המוציא, או שיש בפירורים כזית אף על פי שהצורה השתנתה, או שהצורה השתנתה אף על פי שאין בפירורים כזית. אמנם בהמשך הוא כותב "ואם אין בהן כזית, או שעברה צורת הפת בבישול - מברך עליה בתחלה בורא מיני מזונות" ומכך עולה שדי בתנאי אחד על מנת לברך מזונות, או שאין בפירורים כזית אף על פי שיש צורת פת, או שאין צורת פת אף על פי שיש בפירורים כזית.
הסבר רבינו יהושע
הכסף משנה מביא שלושה תירוצים. האחד פרוש מחמיר בשם רבינו יהושע (מבני בניו של הרמב"ם), לפיו יש לפרש את כוונת סוף ההלכה על פי תחילתה, שכאשר כתוב בסוף ההלכה: "ואם אין בהן כזית, או שעברה צורת הפת" אין הפירוש שכל תנאי מספיק, אלא רק צירוף של שני התנאים יחד גורמים לפת לאבד את מהותה, בדומה לפירוש הפסוק "או נודע כי שור נגח הוא" שהכוונה אם הוא שור נגח, כך גם כאן "או שעברה צורת הפת" הכוונה לאם עברה צורת הפת.
לפירוש זה על מנת להפקיע שם לחם מהפת צריך גם שלא יהיה בפירורים כזית, וגם שלא ישאר תואר לחם על הפירורים. אמנם החידוש בפרוש זה הוא שאין חילוק בפירורי פת בין אם בשלם או לשם יחד במשקה. נראה אם כן שהוא מפרש 'חביצא' כפירוש התוספות ורבינו יונה שמדובר בפירורי פת שלא בשלם, אלא שלדעתו הדין בזה שווה לדין המבואר בברייתא בפת שטחנה ואפאה.
הסבר מהרר"י בן שושן ומהרר"י פאסי
הסבר נוסף הוא מביא בשם מהרר"י בן שושן ומהרר"י פאסי, לפיו יש להבדיל בין הלשון שנאמרה בתחילת ההלכה ללשון שנאמרה בסופה. בתחילת ההלכה הרמב"ם מדבר על פת ש"לא נשתנה צורתה" שאז אף אם אין בפירורים כזית ברכתה לא משתנית. מכך הסקנו שאם השתנתה צורת הפת אך יש בפירורים כזית גם כאן הפת לא מאבדת את בירכתה. אולם הם מסבירים שאיבוד הצורה בתחילת דברי הרמב"ם אינו גמור ולכן אם יש בפירורים כזית הפת לא מאבדת את מהותה. לעומת זאת בסיפא מדובר על כך "שעברה צורת הפת בבישול", דהיינו שעברה לגמרי הצורה המקורית של הפת ואז הדין הוא שמברכים עליה מזונות אף אם יש בפירורים כזית. גם לפירוש זה אין חילוק בין פת שהתבשלה, לפת שנילושה במשקים. הכסף משנה מקשה על פירוש זה מכך שחילוק זה בין פת שעברה צורתה לפת ששינתה צורתה לא נזכר בגמרא.
הלחם משנה מיישב זאת ומסביר שהרמב"ם הבין שהן הברייתא והן רב יוסף ורב ששת עסקו בפת שבושלה. אמנם רב ששת ורב יוסף שדנו לגבי 'חביצא' לא חזרו על הדין המוזכר בברייתא, מכיוון שהברייתא עסקה בפת שטחנה ובישלה ועל ידי כך עברה לגמרי צורת הפת, ואז הדין תלוי האם 'הפרוסות קימות', כלומר האם הצורה עברה לגמרי שאז ברכתה מזונות אף אם יש בפירורים כזית. אך רב יוסף ורב ששת עסקו בדין ה'חביצא', שהיא פת שבישלה אך לא עברה צורתה המקורית לגמרי אלא רק השתנתה, ואז הפת מאבדת את שמה רק אם הצורה השתנתה ואין בפירורים כזית.
הסבר הכסף משנה
הכסף משנה עצמו מבאר שהרמב"ם מחלק בין פת שבישלה לבין פת שלשה במשקים ללא בישול בדומה לשיטת רבינו יונה שהובאה לעיל. בתחילת דבריו הרמב"ם כותב שאם יש בפתיתים כזית או שניכר שהן פת ולא השתנתה צורתם שברכתם המוציא ומתייחס רק לפת שלשה במרק, אך בסוף דבריו כשהוא כותב שאם אין בפירורים כזית או שעברה צורתם שברכתם מזונות מדובר על פת שבישלה, שבשביל שתחשב עדיין כפת צריך שגם יהיה בפירורים כזית וגם שתישאר צורת הפת. יוצא שהרמב"ם שונה מעט משיטת רבנו יונה כפי שהבינה הבית יוסף בכך שהרמב"ם מצריך בפת שעברה תהליך בישול שיישארו גם פירורים בשיעור כזית וגם תואר לחם על מנת שהברכה לא תשתנה, בעוד שלשיטת רבנו יונה על פי הבנת הבית יוסף די בשיעור כזית בפירורים.
נספח: פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך
הפת שפתת אותה פתים ובשלה בקדרה או לשה במרק, אם יש בפתיתין כזית או שניכר שהן פת ולא נשתנה צורתה - מברך עליה בתחלה המוציא, ואם אין בהן כזית, או שעברה צורת הפת בבישול - מברך עליה בתחלה בורא מיני מזונות.
(רמב"ם ברכות ג', ח')
"חביצא", דהיינו פירורי לחם שנדבקים יחד על ידי מרק, אם נתבשל, אם יש בהם כזית, אף על פי שאין בו תואר לחם - מברך המוציא וברכת המזון, ואם אין בהם כזית, אף על פי שנראה שיש בו תואר לחם - אינו מברך אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, ואם אינו מבושל אלא שהוא מחובר על ידי דבש או מרק, אם יש בפרוסות כזית - מברך עליו המוציא אפילו אין לו תואר לחם, ואם אין בהם כזית, אם יש בהם תואר לחם, דהיינו שהוא ניכר וידוע שהוא לחם - מברך עליו המוציא וברכת המזון, ואם אין בהם תואר לחם - מברך בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, ואם אינו לא מבושל ולא מחובר אלא מפורר דק דק, אף על פי שאין בו כזית ולא תואר לחם - מברך עליו המוציא וברכת המזון.
(אורח חיים קס"ח, י')
|