הקדמה על דברי בן זומא האומר שברכת הפת פוטרת את המאכלים הבאים מחמת הסעודה, שואלת הגמרא שברכת הפת תפטור גם את היין ששותים בסעודה, ומתרצת שהיין שונה הואיל וגורם ברכה לעצמו. מבואר אם כן בגמרא שיש לברך על יין הבא בתוך הסעודה ואין ברכת הפת פוטרתו. לגבי שאר משקים שבתוך הסעודה אין דיון בגמרא, אלא שיש להסיק מה דינם על פי הבנת שאלת הגמרא ותירוצה. ביאור תירוץ הגמרא רש"י מפרש את תירוץ הגמרא שהיין גורם ברכה לעצמו, שהכוונה לכך שהיין פעמים רבות בא לא משום שצריכים לשתותו. כוונתו לכך שבהרבה הזדמנויות שותים יין לאו דווקא בגלל שרוצים לשתותו אלא בגלל הברכה, כגון בברכת המזון, קידוש, הבדלה, ברכות נישואין וכדו'. רבינו חננאל (מובא ברבינו יונה) מפרש שהמיוחד ביין הוא שברכת היין פוטרת את שאר המשקים, כמו שלמדנו בגמרא לעיל. פירוש נוסף מובא בתוספות בשם רשב"א (רבנו שמשון בן רבי אברהם), שהיין קובע ברכה לעצמו בכך שלפני שסחטו את הענבים ברכתם בורא פרי העץ, ולאחר שסחטו את היין מהענבים השתנתה הברכה לברכה מובחנת יותר שהיא ברכת בורא פרי הגפן. לעומת זאת שאר המשקים לאחר שנסחטו מן הפירות ירדו מדרגה מברכתם המקורית לברכת שהכל נהיה בדברו, שהיא ברכה יותר כללית. הצד השווה לפירושים אלו הוא שיש ליין חשיבות מיוחדת שאינה קיימת בשאר המשקים, ולכן הוא לא נפטר בברכת הפת. מכך יש להסיק שדווקא היין אינו נפטר מפני חשיבותו אך שאר המשקים אכן יפטרו על ידי ברכת הפת. כך פוסקים להלכה רבינו תם, ר"י (בתוספות), רבינו יונה ועוד. לעומת זאת הראב"ד (מובא ברשב"א), הרא"ה והריטב"א מפרשים שכוונת הגמרא בכך שהיין גורם ברכה לעצמו היא שהיין הוא משקה ולכן אין הוא נפטר בברכת הפת שהיא ברכה על אכילה. לפי הסבר זה יוצא שגם שאר המשקים ששותים בסעודה אינם נפטרים בברכת הפת וצריך לברך עליהם. ביאור שאלת הגמרא לדעת הראב"ד וסיעתו יש לשאול מדוע הגמרא הקשתה רק מיין שמברכים עליו בתוך הסעודה ולא משאר המשקים, שלשיטתו גם עליהם צריך לברך בתוך הסעודה. בעל שבלי הלקט (סימן קמ"ג) מביא בשם אחיו רבי בנימין שבאמת שאלת הגמרא היא לגבי כל המשקים, ולדעת המקשן כל המשקים אינם נפטרים בברכת הפת, אלא שהוא נקט יין מפני חשיבותו, וממילא למסקנה אכן יש לברך על כל המשקים שבאים בתוך הסעודה. הסבר נוסף מובא בתוספות לפיו גם המקשן סבר שעל שאר המשקים יש לברך בתוך הסעודה, אלא שהוא הקשה מיין כיוון שביין ישנה סברה מיוחדת שלא לחייבו בברכה שהרי הוא ודאי בא רק מחמת הסעודה. בדרך דומה כותב המרדכי שהיין נועד להגביר את תאוות האכילה, ולכן יש בו סברה מעבר לשאר המשקים שהוא טפל לפת וצריך להפטר בברכתה. פירוש נוסף מובא ברא"ש ובמרדכי (סימן קל"ו) בשם הר"ר יום טוב, לפיו המקשן הקשה דווקא מיין משום שהיין מזין, ולכן הוא נחשב כבא מחמת הסעודה וממילא צריך להפטר בברכת הפת, בניגוד למים שאינם מזינים. מפירוש זה עולה שגם למקשן היה פשוט שמים שאינם מזינים אינם נחשבים כבאים מחמת הסעודה ואינם נפטרים בברכת הפת וצריך לברך לפניהם כאשר שותה אותם בתוך הסעודה. השיטות העולות מן הסוגיה להלכה כאמור לעיל, שיטת רבינו תם וסיעתו היא שאין לברך על שום משקה בתוך הסעודה מלבד יין שהוא משקה חשוב. לעומתם שיטת הראב"ד וסיעתו שיש לברך על שתייה בתוך הסעודה כיוון שאין ברכת הפת שהיא ברכה על מאכל פוטרת שתיית משקאות. בעל הלכות גדולות (הוצאת מקיצי נרדמים עמ' 106) פוסק כשיטה זו, אולם הוא מדגיש שיש לברך רק פעם אחת, ולא בכל פעם. אולם שיטת הפוסקים מבית מדרשו של רש"י (מחזור ויטרי סי' ע"ג, ספר הפרדס סי' ע"ד) היא שעל שתיית מים יש לברך בכל פעם ששותים בתוך הסעודה כיוון שכל פעם שותה מתוך צמא וכל שתייה עומדת בפני עצמה. לעומת זאת שתיית יין איננה רק משום הצמא, ולכן הברכה על היין בתחילת הסעודה פוטרת את כל היין שישתה בסעודה. המגן אברהם (סקי"ג) כותב שלדעה זו דווקא במים יש לברך עליהם בכל פעם ששותה כיוון שאין אדם שותה מים אלא כשהוא צמא, אך שכר ששותים אותו משום חשיבותו גם לדעה זו נפטר בברכה אחת שמברך בתחילת הסעודה. יש להעיר ששיטה זו סותרת לכאורה את דברי רש"י בפירושו לסוגייתנו מהם עולה כי רק על יין יש לברך בתוך הסעודה מתוך חשיבותו, וכפי שהובא לעיל. את סתירה זו יש ליישב בכך שגם רש"י סבר שהשאלה מלכתחילה הייתה רק על יין שבו יש סברה מיוחדת שהוא נפטר בברכת הפת כיוון שהוא טפל לה, וכפי שהובא לעיל בשם התוספות והמרדכי, אך לגבי שאר המשקים היה ברור גם למקשן שיש לברך עליהם בתוך הסעודה ואינם נפטרים בברכת הפת, וסברה זו נשארה גם במסקנה. לעיל הובאה שיטת הר"ר יום טוב לפיה המקשן הקשה רק מיין כיוון שהוא מזין ולכן יש סברה מיוחדת שהוא נפטר על ידי הפת בניגוד למים שאינם מזינים ולכן פשוט שיש לברך עליהם ואינם נפטרים בברכת הפת. מסקנת הגמרא היא שביין ישנה סברה מיוחדת שהוא קובע ברכה לעצמו ולכן אינו נפטר בברכת הפת. לשיטה זו יש לדון מה דין שאר המשקים שהם מזינים ואינם יין, ונראה שאם נקבל את ההסברים לפיהם רק ביין בגלל חשיבותו ישנה סברה מיוחדת שאינו נפטר בברכת הפת, הרי שמשקים אחרים שמחד אינם חשובים כמו היין, אך מאידך מזינים כמותו לא יצטרכו לברך עליהם, והדין יהיה שעל מים ויין יש לברך, אך על משקים אחרים שהם מזינים אין צריך לברך. שיטה זו יש להסביר על פי מה שהובא לעיל שאין ברכת אכילה פוטרת שתייה, אולם שתייה מזינה דומה לאכילה ונפטרת בברכתה. פסק ההלכה הרא"ש (סימן כ"ו) מסיים שהרוצה להסתלק מן הספק ישתה מים לפני שנוטל ידיו לסעודה ויברך עליהם מתוך כוונה לפטור את כל המשקים שישתה במהלך הסעודה. הבית יוסף מוסיף שעצה זו מועילה גם לשיטת בעל מחזור ויטרי הסובר שיש לברך על כל פעם ששותה מים, מכיוון שכשמברך לפני הסעודה על המים בכוונה לפטור את כל המים שישתה בסעודה אינו נחשב כנמלך בדעתו כששותה מים בסעודה, שהרי על דעת כן ברך, מה שאין כן אם מברך בתוך הסעודה על המים משום שצמא, הרי שלאחר שהרווה את צימאונו בטלה הסיבה שבגללה ברך, ואם יצמא שנית יצטרך לברך שוב. השולחן ערוך בתחילה כותב כשיטת רוב הראשונים שאין לברך על שום משקה בתוך הסעודה מלבד על יין שהוא משקה חשוב, אך בהמשך מביא את הסוברים שיש לברך על המים בתוך הסעודה, וגם את הסוברים שיש לברך בכל פעם ששותה. בסיום דבריו הוא מביא את דברי הרא"ש שהרוצה להסתלק מן הספק יברך על משקה במקום הסעודה לפני שנוטל ידיו מתוך כוונה לפטור את כל המשקים. אולם הרמ"א כותב שהמנהג הוא כדעה המקלה שאין צריך לברך כלל על משקים בתוך הסעודה, וכך כותב גם הב"ח. נספח: פסקי השולחן ערוך יין שבתוך הסעודה - מברך עליו בורא פרי הגפן ואין הפת פוטרו. אם אין לו יין ושותה מים או שאר משקין - אין לברך עליהם, דחשיבי כבאים מחמת הסעודה, לפי שאין דרך לאכול בלא שתייה, ואף יין לא היה צריך ברכה לפניו אלא מפני שהוא חשוב קובע ברכה לעצמו, אבל מים או שאר משקים לא חשיבי ואינם טעונים ברכה, ואפילו אם היה צמא קודם סעודה, כיון שלא רצה לשתות אז כדי שלא יזיקו לו המים - נמצא כי שתיית המים בסבת הפת היא ופת פוטרתה. ויש אומרים לברך על המים שבסעודה, ויש מחמירין עוד לברך עליהם בכל פעם, דסתמא נמלך הוא בכל פעם, והרוצה להסתלק מן הספק ישב קודם נטילה במקום סעודתו ויברך על דעת לשתות בתוך סעודתו. הגה: והמנהג כסברא הראשונה. (אורח חיים קע"ד, א', ז')

' לע"נ __________________ '