תחילת זמן האיסור מלשון הברייתא ניתן לדייק שמדובר לפני שהגיע זמן קריאת שמע, שהרי נראה שהאדם דוחה את הקריאה והתפילה מכיוון שלא הגיע זמנם, וכן מהמשך הברייתא שם נאמר שיכנס לבית הכנסת וילמד, ורק אחר כך יקרא ק"ש. כך אכן דייק רבינו יונה, וכך הוא פוסק, שהאיסור הוא גם לפני שהגיע זמן קריאת שמע, וכך כותב גם הרשב"א. אולם התוספות (ד"ה וקורא) כותבים שרק "משעה שהגיע זמן קריאת שמע של לילה, שאין לו לאכול סעודה עד שיקרא קריאת שמע ויתפלל ערבית", וכן כותבים גם הרא"ש (סי' ט, ובתוספותיו) והמרדכי (סי' ד). להלכה מסיק הבית יוסף כשיטת רבנו יונה והרשב"א. בדבריהם לא מפורש כמה זמן קודם תחילת זמן קריאת שמע יש להימנע מאכילה, אך הבית יוסף למד דין זה ממה שלמדנו במסכת שבת (דף ט, ב) לגבי איסור עשיית מלאכה בסמוך לזמן מנחה, ושם הכוונה לחצי שעה. ברם הט"ז (סק"ג) חולק, וסובר שגם רבנו יונה והרשב"א לא התכוונו להרחיב את האיסור כל כך כמו שאמרו לפני זמן מנחה. הוא מדייק מכך שהראשונים שינו מהלשון שנקטה המשנה במסכת שבת, ולכן הוא מסיק שכאן שיעור הזמן הוא קטן יותר. בטעם הדבר הוא כותב, שכיון שזמן תפילת המנחה קצר - יש לאסור כבר חצי שעה קודם זמנה, מה שאין כן בתפילת ערבית שזמנה ארוך, אין טעם לאסור אכילה לפניה אלא בזמן מועט ממש. מדברי המשנה ברורה (סקי"ח) נראה שהוא מסיק כדעת השולחן ערוך, ואוסר אכילה ושתיה חצי שעה לפני זמן קריאת שמע וערבית. בדברי הרמב"ם אין הכרע כיון שנוקט את לשון הברייתא, וגם בדבריו ניתן לדייק כדעת רבנו יונה והרשב"א, ולכן סתם כלשון הברייתא, שכפי שהם הבינוה אוסרת גם קודם תחילת הזמן. מלבד זאת לפי הרמב"ם האיסור חל כבר משעת תפילת ערבית, שהוא לכל המאוחר מתחיל בשקיעת החמה (ראה בגמרא לקמן כ"ז ע"א), לעומת זאת זמן קריאת שמע מתחיל רק בצאת הכוכבים, וממילא האיסור מתחיל קודם לתחילת זמן קריאת שמע. עשיית מלאכה לפני קריאת שמע של ערבית בברייתא מוזכר איסור לגבי אכילה שתיה ושינה בלבד. אולם כבר הובאה לעיל המשנה במסכת שבת שאוסרת גם עשיית מלאכה בסמוך לזמן תפילת המנחה, ויש לברר איפוא האם איסור זה נוהג גם בתפילת ערבית. דעת הרשב"א ורבינו ירוחם (הל' פסח, מובא במג"א סי' רלב סק"ח) שהאיסור הנאמר כאן כולל גם עשיית מלאכה (ועיין בבירור הלכה למסכת שבת ט,ב ציון א אלו מלאכות נאסרו, האם רק אלה המנויות שם במשנה או כל המלאכות), וכך מסיק גם הבית יוסף, אם כי בשולחן ערוך אינו מזכיר זאת. הרמב"ם מעתיק את לשון הברייתא, וכיון שהדברים מובאים אחר ההלכות העוסקות בפרוטרוט בכל מה שנאסר לפני המנחה - ניתן להבין שלדעתו אין להשוות בין מנחה לערבית. אפשר לבאר הבדל זה על פי הסברה שהובאה לעיל בשם הט"ז, לפיה אין לחשוש שמא יעבור זמנם של תפילת ערבית וקריאת שמע, מאחר שהוא נמשך כל הלילה. החשש כאן הוא שונה, והוא שמא ירדם ועל ידי זה ימנע מקריאת שמע ותפילה, ולכן נאסרו רק דברים המביאים לידי שינה, והם אכילה ושתיה, וכמובן שנאסרה גם השינה עצמה. זאת ועוד, הרמב"ם עצמו בהמשך ההלכה שלפנינו כותב שהמלאכות האסורות קודם למנחה, מותרות סמוך לשחרית, מפני שלא גזרו אלא במנחה, כיון שהוא דבר מצוי שרוב העם עוסקים במלאכה ביום ולא בשחר. לפי טעם זה, נראה שגם סמוך לערבית אין מקום לגזור, שגם אז לא מצוי העסק במלאכה. להלכה מסיק המג"א (רלב סק"ח) לאסור סמוך לערבית כל מה שנאסר סמוך למנחה, ודבריו נזכרים גם במשנה ברורה (רלה סקי"ז), אם כי הוא מביא גם את דעתו של האליה רבה, שמקל בעשיית מלאכות לפני שהגיע זמן קריאת שמע. השיעור האסור באכילה בעל תרומת הדשן (סי' קט) מדייק מלשון הברייתא האוסרת לאכול 'קימעא', שאסורה אפילו טעימה כל שהיא. מאידך גיסא הטור כותב שאסור לקבוע סעודה, ומשמע שמדובר על סעודה ממש, אך בטעימה אין איסור. כך אכן מדייק המג"א (סק"ד), ומשווה זאת לדיני בדיקת חמץ (או"ח סי' תלא), שגם שם נאסר לקבוע סעודה לפני הבדיקה, אך טעימה מותרת. לפי מה שהתבאר לעיל, שכאן החשש שמא ירדם מתוך סעודתו, מובן מאוד שרק באדם שקובע סעודה קיים חשש זה ולא בטעימה כל שהיא. עם זאת, את לשון 'קימעא' שמוזכרת בברייתא יש לפרש על סעודה קטנה, שאפילו היא נאסרה. בהלכות תפילת מנחה (רלב, ג) נפסק שקביעות סעודה קטנה שנאסרה לפני מנחה היא ביותר מכביצה, ונראה שהוא הדין גם כאן. וכך פוסק המשנה ברורה (סקט"ז) שמותרת טעימת פירות או פת פחותה מכביצה. גם מדברי הרמב"ם שבהלכה שלפנינו כתב שאסור לאכול מעט, ואילו בהלכה ד' הנוגעת לאיסור אכילה לפני תחילת שחרית אסר לטעום כלום, נראה שכאן האיסור רק ביותר מטעימה. נספח: פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך אף על פי שתפילת ערבית רשות - לא יבא אדם ממלאכתו ויאמר 'אוכל קמעא ואחר כך אתפלל', שמא תאנוס אותו שינה ונמצא ישן כל הלילה, אלא מתפלל ערבית ואחר כך אוכל ושותה או ישן. וכו'. (רמב"ם תפילה ו, ז) אסור להתחיל לאכול חצי שעה סמוך לזמן קריאת שמע של ערבית, ואם התחיל לאכול אחר שהגיע זמנה - מפסיק וקורא קריאת שמע בלא ברכותיה וגומר סעודתו, ואחר כך קורא אותה בברכותיה ומתפלל. הגה. אבל אינו צריך להפסיק לתפילה הואיל והתחיל לאכול, אבל אם לא התחיל לאכול, אף על פי שנטל ידיו - צריך להפסיק, ואם אין שהות להתפלל - מפסיק אף לתפילה. (אורח חיים רלה, ב)

' לעילוי נשמת צירל בת הרב זאב ולד (כ חשון תשסה) '