מכון הלכה ברורה ובירור הלכה
Halacha Brura and Berur Halacha Institute

סוגיות בעיון ללימוד הדף היומי

ברכת הגומל

מסכת ברכות, דף נ"ד ע"ב

סוגיה מספר 22

גמרא

אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכין להודות: יורדי הים, הולכי מדברות ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. יורדי הים מנלן? דכתיב: "יורדי הים באניות וגו' המה ראו מעשי ה'", ואומר: "ויעמד רוח סערה יעלו שמים ירדו תהומות", ואומר: "יחוגו וינועו כשכור", ואומר: "ויצעקו אל ה' בצר להם וממצוקותיהם יוציאם", ואומר: "יקם סערה לדממה", ואומר: "וישמחו כי ישתוקו", ואומר: "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם". הולכי מדברות מנלן? דכתיב: "תעו במדבר בישימון דרך, עיר מושב לא מצאו", "ויצעקו אל ה' וידריכם בדרך ישרה", "יודו לה' חסדו". מי שחלה ונתרפא דכתיב: "אוילים מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו, כל אכל תתעב נפשם וגו', ויצעקו אל ה' בצר להם וגו', ישלח דברו וירפאם וגו', יודו לה' חסדו". מי שהיה חבוש בבית האסורין מנלן? דכתיב: "ישבי חשך וצלמות וגו', כי המרו אמרי אל וגו'", ואומר: "ויכנע בעמל לבם וגו'", ואומר: "ויזעקו אל ה' בצר להם", ואומר: "יוציאם מחשך וצלמות וגו'", ואומר: "יודו לה' חסדו". מאי מברך? אמר רב יהודה: ברוך גומל חסדים טובים.

רש"י

צריכין להודות. כשיוצאין מן הסכנה: וירוממוהו בקהל עם. בסוף פרשת המזמור :

מקור החיוב

החייבים בברכה

חולה שהתרפא

הולכי מדבריות

יורדי הים

חבוש בבית האסורים

 

מקור החיוב

בגמרא אמרו שארבעה צריכים להודות וביססו זאת על הפסוקים במזמור ק"ז בספר תהלים. הסמ"ק (סימן קמ"ו) כותב שהחיוב מהתורה ובדומה לחיוב אמירת הלל. לעומתו הנמוקי יוסף סובר שהחיוב לברך הינו רק מדרבנן ולכן אם יש ספק - אינו מברך.

הרא"ש כותב שהברכה נתקנה במקום קרבן תודה. בדבריו יש לדון האם אפשר להסיק מדינים הנוהגים בקרבן לדיני ברכה זו. הבן איש חי (שנה ראשונה, פרשת עקב, ג') כותב שיש לכתחילה לברך בעמידה וכן לא לברך בלילה כמו בהקרבת קרבן. אולם החתם סופר (שו"ת, או"ח סימן נ"א) מסביר שאין כוונת הרא"ש לכך שהברכה היא במקום קרבן, אלא שישנם שתי אפשרויות להודות, או על ידי קרבן כלשון הפסוק "ויזבחו זבחי תודה" או על ידי ברכה בציבור כדברי הפסוק "וירוממוהו בקהל עם". בזמן שבית המקדש היה קיים עיקר החיוב היה הודאה על ידי קרבן, אך לאחר החורבן תיקנו שיודו לה' על ידי ברכת הגומל. בכך הוא מיישב את דברי הרא"ש שמכנה את החיוב לברך ברכת הגומל "תקנה", בעוד שחיוב זה נלמד מפסוק בתהילים, שתוקפו מדברי קבלה והוא חמור יותר מתקנה, אך על פי דבריו התקנה הייתה שבמצב שאי אפשר להקריב קרבן יברכו ברכת הגומל.

החייבים בברכה

בגמרא מוזכרים ארבעה שצריכים להודות - לברך: חולה שהתרפא, חבוש שיצא מבית האסורים, יורדי ים ששבו ליבשה והולכי מדבריות כשמגיעים ליישוב. אפשר להבין שהחיוב הוא רק בארבעה מקרים אלו, ואכן כך מביא הבית יוסף בשם רבי שם טוב פלכו בשם התוספות. כך גם נראה מדברי המהר"ל מפראג בספרו נתיבות עולם (נתיב העבודה פי"ג) שכותב שדווקא ארבעה אלו צריכים לברך מכיוון שהיו כבר בתוך הסכנה ויצאו ממנה, אך מי שרדפו אחריו להורגו וניצל אינו צריך לברך שלא היה בתוך הסכנה.

אולם הריב"ש (סימן של"ז) כותב שכל הניצולים מכל צרה צריכים לברך ברכת הגומל. הוא מפרש שבגמרא הוזכרו הארבעה מפני שהם מצויים תמיד בדרך מנהגו של עולם ברוב האנשים. הוא מוסיף שהולכי המדבריות שמברכים הרי זה מפני סכנת הארי והגנבים המצויים בדרכים, אם כן הוא הדין כשניצל מסכנה אחרת כגנבים וכיוצא בזה, אף בהיותו בעיר צריך לברך. על דבריו אלו יש להעיר שהמהר"ל מפראג אכן מסביר שהסיבה לברכה בהולכי מדבריות היא מפני שהיה במקום שאין בו אוכל ומים הנצרכים לקיומו של האדם ולא בגלל הסכנות שאורבות להולכים במדבר.

גם המאירי והריא"ז (הלכה א', ד') סוברים כדעה זו, אלא שהמאירי מביא בהמשך דבריו שיש חולקים על כך וסוברים שאין לחייב בברכת הגומל אלא את אותם ארבעה המנויים כאן, אך מי שהיה בסכנה אחרת אינו חייב לברך, אם כי הוא רשאי לברך.

הרמב"ם כותב כלשון הגמרא שארבעה חייבים להודות, ולא מפורש בדבריו האם דווקא ארבעה אלו או לא. השולחן ערוך מביא את שתי הדעות, ומסיים שטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות. אמנם המשנה ברורה (סקל"ב) כותב את מסקנת הט"ז והמגן אברהם שיש לברך את ברכת הגומל על כל סכנה שניצל ממנה.

חולה שהתרפא

דעת הראב"ד (מובאת בספר תורת האדם, הוצאת מוסד הרב קוק עמ' מ"ט) היא שרק חולה שיש בו סכנה מברך לאחר שהתרפא

לעומת זאת הרמב"ן עצמו סובר שכל חולה שנפל למשכב והתרפא חייב לברך. כן היא גם דעת רבינו ירוחם, הרא"ה, הרשב"א ועוד ראשונים.

דעה נוספת היא של רב האי (מובא בספר הערוך, ערך ארבע) אשר סובר שאף מי שלא נפל למשכב אלא שחש בראשו או במעיו והתרפא - מברך. דעה זו מובאת גם ברא"ש ובקיצור פסקי הרא"ש לבעל הטורים כתוב שכך נהגו.

המחבר בשולחן ערוך כותב שמברכים על כל חולי אך רק כשעלה למשכב וירד כשיטת הרמב"ן, אבל הרמ"א מביא את דעת הראב"ד שמברכים רק על מחלה שהייתה בה סכנה ומסיים שכך נוהגים באשכנז.

הולכי מדבריות

לעיל בנוגע לחולה שהתרפא הובאה מחלוקת הפוסקים האם מדובר בחולה שהיה בסכנה או שמא כל חולה שהתרפא צריך לברך. בדומה לזה נחלקו הפוסקים גם ביחס להולכי מדבריות. המאירי מביא דעה לפיה מדובר כאן רק על מי שתעה במדבר, כמפורש בלשון הפסוק "תעו במדבר בישימון", אולם המאירי עצמו סובר שמברכים כשחוזרים מהדרך גם כשלא תעה בה.

שאלה נוספת היא אם יש לברך הגומל על כל דרך שהולך מעיר לעיר, או רק כשחוזר מהדרך במדבר. רבינו יונה (מ"ג ע"א בדפי הרי"ף) והרא"ש סוברים שרק ההולכים במדבר מברכים לפי שמצויים שם חיות רעות ולסטים מה שאין כן בדרך רגילה שאין הסכנה מצויה בה.

לעומתם סוברים הרמב"ן (שם), ורב האי גאון (בספר הערוך, שם) שאף ההולכים מעיר לעיר מברכים, ובגמרא הוזכרו הולכי מדבריות רק על סמך הפסוק ולא להורות הלכה בדווקא.

לגבי שיטת רב האי גאון כבר נזכר לעיל שהוא מרחיב את חיוב הברכה גם בדין של חולה, שכל מי שחש בראשו מברך. אולם בדעת הרמב"ן שביחס לחולה כותב שרק חולה שנפל ממש למשכב והתרפא צריך לברך ואילו כאן הוא מסכים לרב האי גאון שעל כל דרך יש לברך ברכת הגומל צריך לומר שהוא סובר שכל דרך היא בחזקת סכנה. הראשונים מביאים בהקשר לכך את דברי הירושלמי (פ"ד ה"ד) ש"כל הדרכים בחזקת סכנה".

לשון הרמב"ם היא שהולכי דרכים שהגיעו ליישוב מברכים, והטור כותב בדעתו שיש להרחיב את היקף החיוב ולומר שמברכים על כל דרך שחוזר ממנה. נראה שאפשר לדייק מכך שהרמב"ם שינה את הלשון שמובאת בגמרא "הולכי מדבריות" וכתב "הולכי דרכים", אולם הבית יוסף כותב שאפשר שהטור מתכוון בדבריו לרמב"ן ולא לרמב"ם. הב"ח מדייק בלשון הרמב"ם שהוא סובר שרק מי שהולך מחוץ ליישוב מברך מכך שהרמב"ם כותב שהולכי דרכים צריכים לברך כשיגיעו ליישוב, ומשמע שעד עכשיו היו מחוץ ליישוב.

השולחן ערוך כותב שבאשכנז וצרפת אין מברכים אלא הולכי מדבריות, ובספרד נוהגים לברך גם כשהולכים מעיר לעיר.

נושא נוסף שנידון בדברי הפוסקים בעניין זה הוא לגבי אורך הדרך שיש לברך עליה, וזה יכול להיות מושפע ממידת הסכנה שבדרך. בעניין זה יש מקום להשוות בין דין זה לבין דין תפילת הדרך שמובא בגמרא לעיל (ל' ע"א, וראה מה שהתבאר שם בבירור הלכה ציון א'). השולחן ערוך פוסק שאינו מברך על דרך שהיא פחותה מפרסה אלא אם כן זוהי דרך שמוחזקת ביותר בסכנה.

יורדי הים

המאירי מביא דעה שמברכים רק כשעמד עליהם נחשול שבים. שיטה זו מתאימה לשיטה שמחייבת את הברכה רק במקרה של סכנה כפי שהובא לעיל. אולם לדעת הסוברים שחולה והולכי מדבריות מברכים אף על פי שלא היו בסכנה - הרי הוא הדין שכל יורדי הים מברכים גם כשלא הייתה להם סכנה של ממש, וכך עולה מלשון הרמב"ם והשולחן ערוך.

המשנה ברורה (ביאור הלכה ד"ה יורדי הים) דן על השט בסירה בנהר גדול אם יש לדמותו ליורדי הים. הוא מסיק שיש לתלות דין זה במחלוקת המנהגים בין בני אשכנז ובין בני ספרד המובאת בדברי המחבר לגבי הולכי דרכים. הנוהגים לברך על כל דרך נראה שיסברו שגם על שייט בנהר יש לברך, שהוא איננו עדיף על הליכה בדרך רגילה, אך למנהג בני אשכנז וצרפת שמברכים רק על דרך שיש בה סכנה מסתבר שיברכו רק על שייט בים שיש בו סכנה גדולה יותר מאשר בנהר.

חבוש בבית האסורים

הר"י מיגש (שו"ת סי' צ') דן בגדר של החבוש בבית האסורים ומסיק שכל מי שחבוש מברך, גם אם נאסר על עסקי ממון, וכן היא דעת רב האי גאון (בספר הערוך, שם) ורבינו יונה.

יש מקום לומר שבחבוש בבית האסורים יש לפסוק כך גם לסוברים שרק במקום סכנה ממשית צריך לברך, מאחר ובחבוש ניתן לומר שכל חבוש הוא בחזקת סכנה.

המגן אברהם (סק"א) כותב שמברך רק כשהיה חבוש על עסקי נפשות. המשנה ברורה (ביאור הלכה, ד"ה חבוש) דן בדבריו ומביא מחלוקת בדברי הפוסקים האם החבוש מודה לה' על הסכנה שהיה בה בזמן שהיה בבית האסורים, או שהוא צריך להודות על כך שהיה כלוא בידי אדם ועתה יצא לחופשי. המגן אברהם סובר שהחבוש מברך על הסכנה שהיה בה, ולכן אם נכלא רק על עסקי ממונות הרי שלא היה בסכנה כלל, ורק בנכלא על עסקי נפשות הוא בחשש סכנה שידונו אותו למיתה. על פי זה הוא דן לגבי אדם שדנוהו לתקופת מאסר שייתכן שאפילו אם דנוהו על עסקי נפשות איננו צריך לברך גם לשיטת המגן אברהם מאחר ואין סכנה במאסר זה. עם זאת הוא מסייג את דבריו וכותב שישנם מקומות שעצם הישיבה במאסר היא עצמה סכנה. למעשה הוא כותב שעל מעצר של ימים ספורים ודאי שאין לברך.

נספח: פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך

ארבעה צריכין להודות: חולה שנתרפא, וחבוש שיצא מבית האסורים, ויורדי הים כשעלו, והולכי דרכים כשיגיעו לישוב. וכו'.

(רמב"ם ברכות י', ח')

ארבעה צריכים להודות: יורדי הים כשעלו ממנה, והולכי מדברות כשיגיעו לישוב, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא, וסימנך: וכל החיי"ם יודוך סלה, חבוש, יסורים, ים, מדבר.

באשכנז וצרפת אין מברכין כשהולכין מעיר לעיר, שלא חייבו אלא בהולכי מדברות דשכיחי ביה חיות רעות ולסטים. ובספרד נוהגים לברך מפני שכל הדרכים בחזקת סכנה. ומיהו בפחות מפרסה אינו מברך, ואם הוא מקום מוחזק בסכנה ביותר - אפילו בפחות מפרסה.

בכל חולי צריך לברך אפילו אינו חולי של סכנה ולא מכה של חלל אלא כל שעלה למטה וירד, מפני שדומה כמי שהעלוהו לגרדום לידון. ואין הפרש בין שיש לו מיחוש קבוע ובא מזמן לזמן, ובין שאינו קבוע. הגה: י"א דאינו מברך רק על חולי שיש בו סכנה, כגון מכה של חלל, וכן נוהגין באשכנז.

הני ארבעה לאו דוקא, דהוא הדין למי שנעשה לו נס, כגון שנפל עליו כותל, או ניצול מדריסת שור ונגיחותיו, או שעמד עליו בעיר אריה לטרפו, או אם גנבים באו לו אם שודדי לילה וניצול מהם, וכל כיוצא בזה - כלם צריכים לברך הגומל, ויש אומרים שאין מברכין הגומל אלא הני ארבעה דוקא, וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות.

(אורח חיים רי"ט, א', ז'-ט')

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300

פרטים נוספים
בטל' 02-6521259
פקס 02-6537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמה | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | צרו קשר

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | השיטה | EXAMPLE |
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US