|
לא יכנס במקלו
הברייתא שבגמרא מונה מספר דברים שאין לעשותם בהר הבית מפני שהם מבטאים חוסר יראה כלפי מקום המקדש ובכך עוברים על איסור מורא המקדש. הדוגמה הראשונה שהברייתא מביאה היא איסור הכניסה "במקלו שבידו", אולם לא מבואר באיזה סוג של מקל מדובר.
בעל שבות יעקב (סימן א') מוכיח ממה שאמר ה' למשה "של נעליך מעל רגליך" אך הותיר את המטה בידו של משה, שהרי אחר כך שאלו "מה זה בידך", מכאן שמקל של כבוד כמטהו של משה מותר, שאינו דומה למנעל.
לעומת זאת כותב החיד"א בספרו יוסף אומץ (סימן ט"ו) שאין להביא ראיה ממטהו של משה, שהיה מיוחד במינו ונועד לעשות את האותות. אך מקל אחר - אף שנעשה לשם כבוד - אסור להיכנס בו להר הבית. הוא מנמק זאת בכך שאין גבהות לפני המקום.
ולא במנעלו שברגלו
הברייתא נוקטת באופן כללי שאין להיכנס להר הבית במנעל ולא מפרטת באיזה סוג של מנעל מדובר. אולם במקומות אחרים מצינו סוגיות שעוסקות בהגדרת מנעל, לגבי מנעל של מצוות חליצה, לגבי איסור נעילת הסנדל ביום הכיפורים ולגבי טומאת מדרס. בסוגיות אלו מבואר שגדר המנעל שווה שם לגדרו לגבי איסור כניסה להר הבית. סוגיות אלו נידונו במסכת יבמות (ק"ב ע"ב), במסכת יומא (ע"ח ע"ב) ובמסכת שבת (ס"ו ע"א).
בין השאר נידונה שם השאלה האם מנעל הוא דווקא העשוי מעור, או גם העשוי משאר חומרים כגון עץ ובעניין זה נפסקה ההלכה (אורח חיים תקנ"ד סעיף ט"ז, תרי"ד סעיף ב') שרק מנעל העשוי מעור אסור, אם כי גם אם גוף המנעל עשוי עץ, אלא שהוא מחופה בעור אפילו רק מקצתו - אסור. לפי זה נראה שגם איסור הכניסה להר הבית במנעל אינו אסור אלא במנעל של עור, וכך כותב רש"י במסכת יבמות (ק"ב ע"ב ד"ה הכי גרסינן): "... באנפיליא של בגד, דלאו מגין הוי ולא הוי נעל, ולגבי עזרה נמי ליכא בזיון...", וכך מובא גם בספר מנחת חינוך (מצווה רנ"ד). עם זאת המשנה ברורה (תרי"ד סק"ה) מביא שיש אחרונים שמחמירים במנעל שעשוי מעץ והוא מגן בצורה טובה על הרגל לגבי יום כיפור, ולפי מה שהתבאר יש ללמוד מכך גם לגבי איסור כניסה במנעל להר הבית.
איסור כניסה באפונדתו ובמעות הצרורים לו בסדינו
איסור הכניסה להר הבית באפונדתו מוזכר גם במשנה בתחילת הפרק (נ"ד ע"א) אך שם לא נאמר שהיא מופשלת לאחוריו וכמו כן לא הובא שם האיסור להיכנס עם מעות. רש"י מפרש שאפונדתו הוא חגור חלול שנותנים בו מעות. לעומת זאת הרמב"ם בפירוש המשניות כותב שזהו בגד הסמוך לבשר שנועד לספוג את הזיעה כדי שזו לא תטנף את בגדיו העליונים, ואין דרכו של אדם לצאת בבגד זה ללא הבגדים העליונים עליו.
לפי פירוש רש"י יש להבין מדוע בברייתא מוזכר איסור גם באפונדתו וגם במעות הצרורים לו בסדינו, ונראה כי הכוונה לכך שאסור להיכנס בבגד שמיוחד לכסף אף שכעת אין בו כסף, או בכסף אף שאינו צרור בבגד שמיוחד לכך.
כפי שהובא לעיל הרמב"ם מפרש שאפונדתו זהו בגד זיעה הצמוד לגוף. יחד עם זאת הרמב"ם פוסק גם את המשך הברייתא האוסרת להיכנס במעות הצרורים לו בסדינו. על דין זה יש להקשות מהמשנה במסכת שקלים (פרק ז', משנה ב') שדנה במעות שנמצאו ויש להסתפק שמא הם מעות הקדש, ובמשנה מבואר שאם מצא מעות בהר הבית אין להסתפק בהם שמא הם הקדש ודינם כמעות חולין וגם הרמב"ם פוסק דין זה (הלכות מעשר שני ו', י'). ממשנה זו עולה שאנשים נכנסו להר הבית עם מעות. התוספות (פסחים ז' ע"א ד"ה בהר הבית, בבא מציעא כ"ו ע"א ד"ה בהר הבית) מתרצים שהאיסור הוא רק כאשר נושא את המעות בפרהסיא, שאז נראה כאילו נושאם לצורך סחורה ויש בזה גנאי, אך אם הם מוצנעות אין איסור, ונראה שכך יש להסביר את דברי הרמב"ם. כך פוסק גם בעל ערוך השולחן העתיד (הלכות בית המקדש י"ד, ב').
איסור תפילה באפונדתו
הרמב"ם בהלכות תפילה (פ"ה ה"ה) פוסק שאין לעמוד בתפלה באפונדתו. בפשטות כוונתו כפי שהוא באר אפונדתו שזהו בגד תחתון שנועד לספוג את הזיעה, ובספר יד פשוטה כתב שמקורו של הרמב"ם הוא מהגמרא במסכת שבת (י' ע"א) שמספרת על רב כהנא שכהכנה לתפילה "לביש ומתכסי ומתעטף ומצלי, אמר: "הכון לקראת אלהיך ישראל"".
גם הטור והשלחן ערוך פוסקים כדברי הרמב"ם (אורח חיים צ"א, ה'), אולם המשנה ברורה (סקי"א) מביא בשם החיי אדם גם את פירושו של רש"י לאפונדתו, שהיא חגורה של מעות, ויוצא שגם בבגד זה אסור להתפלל. אלא שיש להקשות היכן מצינו שיש איסור להתפלל באפונדתו, אך לפירוש הרמב"ם כבר הובא לעיל שיש ללמוד כן מהגמרא במסכת שבת. נראה אם כן שהחיי אדם חידש דין זה מסברה, שאין זה מכובד לעמוד בתפילה כשהוא חגור בחגורה של מעות.
נספח: פסק הרמב"ם
ואי זו היא יראתו? לא יכנס אדם להר הבית במקלו או במנעל שברגליו, או באפונדתו, או באבק שעל רגליו, או במעות הצרורין לו בסדינו, וכו'.
(רמב"ם בית הבחירה, ז', ב')
|