|
טעם הדין
הדין שאונן פטור פשוט בסוגייתנו במשנה ובגמרא, אם כי לא התבאר הטעם, ומצינו כמה טעמים שנאמרו בכך.
בירושלמי (בפרקנו הלכה א', מובא בתוספות ד"ה פטור) מובאת דרשה מהפסוק "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" - ימים שאתה עוסק בחיים, ולא ימים שאתה עוסק במתים. בפשטות נראה שדרשה זו היא לימוד גמור, ודין זה הוא מן התורה, וכך נראה מתוך פירושו של בעל ספר חרדים לירושלמי, ברם הנימוקי יוסף כותב שהלימוד הוא בגדר אסמכתא בעלמא.
בהמשך הירושלמי מובא שאף אם האבל רוצה להחמיר על עצמו אין שומעים לו, ומובאים לכך שני נימוקים, הראשון משום כבודו של מת, שנראה הדבר כזלזול בכבוד המת כשמניח את העיסוק בצרכי המת ועוסק במצוות. והשני משום ש"אין לו מי שישא משאו", כלומר שאין למת אדם אחר שיתעסק בקבורתו ולכן אסור לאונן להחמיר על עצמו בקיום שאר המצוות על חשבון העסק בצרכי המת. נראה שטעמים אלו מובאים רק על מנת להסביר מדוע אין לאבל להחמיר על עצמו, אך לא לעצם הפטור של האבל ממצוות, שהרי אין זה מסתבר שמשום כבודו של המת יפטרו את האבל מקיום מצוות.
מדברי רבינו יונה (דף י' ע"ב בדפי הרי"ף) נראה שהוא מפרש הלכה זו על פי הדין הידוע של העוסק במצוה פטור מן המצווה. אולם הסבר זה קשה, מאחר וגם לדעות שמרחיבות ביותר את הפטור של העוסק במצוה גם למצב בו האדם יכול לקיים את שתי המצוות, זהו רק במצב בו הוא עוסק בפועל בקיום המצווה, אך לא במקרה בו הוא יושב ואינו עושה מעשה, כגון המעוטף בטלית ותפילין, שאינו פטור מטעם זה בשאר המצוות מכיוון שאינו מוגדר כעוסק במצוה (דינים אלו התבארו בבירור הלכה למסכת סוכה, דף כ"ה ע"א ציון ב), ואילו לגבי אונן למדנו בברייתא לקמן (י"ט ע"א) שאף כשאין המת מוטל לפניהם - כולם יושבים וקוראים והוא יושב ודומם.
רש"י פירש שהפטור של האונן הוא משום שהוא טרוד במחשבת הקבורה, וכך נראה גם מתוך דברי הרמב"ם. רש"י משווה זאת לפטור של חתן שאף הוא פטור משום טרדתו כפי שלמדנו (לעיל ט"ז ע"א, וכן י"א ע"א). מדברי רש"י לעיל (י"א ע"א ד"ה ובלכתך בדרך) ניתן להבין שהפטור של חתן כלול בפטור הכללי של עוסק במצוה שפטור מן המצווה, אף כי יש צורך ללימוד מיוחד שנדרש מהפסוק "ובלכתך בדרך", וזאת משום שטרדתו של החתן הינה במחשבה בלבד. על פי דברים אלו נראה, שאכן פטור האונן הוא סניף מההלכה של העוסק במצווה, ונלמד מחתן, שאף הטרוד במחשבת מצווה - פטור מלקיים מצוות.
המצוות שהאונן פטור מהן
רבינו יונה כותב שהגרסה המדויקת במשנה היא זו שאינה גורסת בסיפא "ומכל מצוות האמורות בתורה", וכפי שגרס הרי"ף. עם זאת הוא כותב שאפשר שהאונן פטור מכל המצוות, והמשנה בחרה ללמדנו את הפטור במצוות אלו שיש בהם קבלת עול מלכות שמים, וכל שכן שפטור משאר המצוות. מאידך גיסא הוא כותב, שיתכן שהאונן פטור רק ממצוות אלו מאחר שבהן צריך כוונה יתירה.
אמנם, יש לדון בדבר על פי הטעמים שהובאו לעיל. לפי הלימוד מהפסוק שמובא בירושלמי, נראה שאין לחלק בין סוגי המצוות. אולם על פי סברת רש"י שהאונן טרוד במחשבת הקבורה, יש מקום לומר שהוא פטור רק ממצוות המצריכות כוונה יתירה, וכפי שהעלה רבינו יונה. אמנם הרשב"א, אף שהביא את טעמו של רש"י, שהפטור של אונן הוא מצד הטרדה, מדגיש שפטור מכל המצוות האמורות בתורה. כנראה שהרשב"א הבין שטעם זה הינו רק סניף לדין הכללי של העוסק במצווה וכפי שהוסבר לעיל, ועל כן ניתן על פי טעם זה לפטור את האונן מכל המצוות. כך נראה גם מדברי הרמב"ם אשר מנמק את פטור האונן בכך ש"אין דעתו פנויה לקרות", אך פוטר אותו מכל המצוות.
אונן שרוצה להחמיר על עצמו
התוספות (ד"ה ואינו) והרא"ש מדייקים מלשונו של רש"י (ד"ה ואינו מברך) שאם האונן רוצה להחמיר על עצמו ולברך - רשאי. נראה שהדברים מתאימים לשיטת רש"י הפוטר את האונן משום שהוא עסוק בטרדת המצווה, וטעם זה רק בא לפטור אותו מקיום המצווה, אך לא לאסור עליו לקיימה. זאת ועוד, רש"י השווה את דין האונן לחתן, ולגבי חתן למדנו לעיל שמותר לו להחמיר על עצמו. אמנם לגבי חתן אמר רבן שמעון בן גמליאל שלא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול, אך זהו דווקא בקריאת שמע שצריכה כוונה יתירה, אבל לגבי שאר מצוות לא מצינו איסור לחתן להחמיר על עצמו ולקיימן. עם זאת, מסתבר שגם רש"י יודה שבשעה שהאונן עוסק בפועל בעסקי הקבורה אין לו להחמיר ולקיים מצוות.
כבר הובאו לעיל דברי הירושלמי שאין שומעים לאונן שרוצה להחמיר על עצמו, או משום כבודו של מת או משום שאין לו מי שישא משאו. בהמשך הירושלמי מובאת נפקא מינה בין הטעמים במצב בו אין האונן עסוק בצרכי קבורת המת, שלטעם האוסר על האונן להחמיר משום כבודו של מת, גם במצב זה אסור לאונן להחמיר על עצמו, שבזה הוא מראה זלזול בטרדת הקבורה, אך לטעם שאין לו מי שישא משאו, הרי טעם זה שייך רק כשעוסק בפועל בצרכי הקבורה. ואכן הרא"ש כותב שיש שמחלקים בין שעה שהאונן עוסק בצרכי המת בפועל, לבין שעה שאינו עסוק בפועל במת שאז יכול להחמיר על עצמו.
אמנם הרא"ש עצמו סבור שישנו איסור לאונן להחמיר על עצמו, ומדייק זאת מלשון הגמרא בסוף הסוגיה, שם נאמר לגבי קריאת שמע על ידי האונן ש"חוץ לארבע אמות נמי אסור". אולם יש להעיר שהגרסה בגמרא שלפנינו היא "חוץ לארבע אמות נמי פטור", ולפי גרסה זו כמובן שאין להביא ראיה מגמרא זו.
בדברי הרמב"ם אין רמז לכך שאסור לו להחמיר על עצמו, ונראה אם כן שסובר כרש"י שמותר לו להחמיר על עצמו.
המחבר בשלחן ערוך אינו מזכיר את טעם הפטור, אולם מוסיף את הדין הנזכר בירושלמי שאינו רשאי להחמיר על עצמו. בעניין זה יש הבדל בין מה שכתב באורח חיים לבין מה שכתב ביורה דעה. בהלכות קריאת שמע כתב שאינו רשאי להחמיר דווקא כשאין לו מי שישתדל בשבילו בצרכי הקבורה, ואילו בהלכות אבלות כתב שיש אומרים שאינו רשאי להחמיר על עצמו גם כשיש לו אחרים שיתעסקו במת. הט"ז (או"ח סק"ג) מסביר שביורה דעה הוא חש לטעם המובא בירושלמי שלא להחמיר מפני כבודו של מת, ואף על פי שזה איסור דרבנן - יש להחמיר בו בשב ואל תעשה.
מדברי הפוסקים האחרונים משמע שנוקטים להלכה כדעה הנזכרת ביורה דעה, וכך מבואר בבאר היטב לאורח חיים (סק"ה).
כל שמוטל עליו לקוברו - כמוטל לפניו דמי
מסקנת רב אשי בסוגיה, שאין הדבר תלוי בכך שהמת נמצא בקירבה פיזית לאונן, אלא בכך שקבורתו מוטלת על האונן. בהלכה זו מצויה מחד גיסא הרחבה של דיני אנינות גם למציאות בה אין המת מוטל ממש לפני האונן, אולם ניתן ללמוד מכך גם צמצום רק למקרה בו אכן מוטלת על האונן החובה להתעסק במת. כך אכן מבואר בדברי הירושלמי שם נאמר שאם המת נמסר לרבים, כלומר שהרבים כבר מתעסקים בקבורתו, בטלים ממנו דיני האנינות, ואם נמסר לכתפים הרי זה כמי שנמסר לרבים. דין זה מובא בתוספות (שם) אשר מסיקים מכך שגם אם המת נמצא בבית האסורים ואין לאונן אפשרות לקוברו, הרי שלא חלים עליו דיני אנינות.
הרמב"ן (תורת האדם, מהדורת שעוועל עמ' ע') והרא"ש (סי' ג') מוסיפים עוד, שאף אם האונן עצמו בבית האסורים ואינו יכול להתעסק בקבורת קרובו לא חלים עליו דיני אנינות. אולם על תוספת זו חולקים הרא"ה והריטב"א, אשר כותבים שבמקרה זה חלים עליו כל דיני אנינות, ומנמקים זאת בכך שגם במצב כזה אין לו לפנות את דעתו לדברים אחרים. יש לציין ששיטה זו מוסברת רק על פי הטעם שפוטרים את האונן משום כבוד המת ולא משום שצריך להתעסק בצרכי הקבורה. עם זאת נראה שהם אינם חולקים על כך שכשהמת בבית האסורים לא חלים דיני אנינות, מכיוון שקבורת המת אינה עומדת על הפרק, ולכן איננו בגדר של "מוטל לפניו". בדרך זו נראה שיש להסביר את דברי הירושלמי על מי שנמסר לרבים שמבחינת האבלים הרי זה כאילו כבר הביאוהו לקבורה, וממילא אינו מוטל עליו לקוברו.
התוספות מביאים גם את המעשה שמתה אחותו של רבינו תם בעיר אחרת, ורבינו תם לא נהג בדיני אנינות. הוא נימק זאת בכך שהיא אינה מוטלת עליו לקוברה מאחר ויש לה בעל שחובתו לדאוג לקבורתה. התוספות מוסיפים שלכאורה לפי טעם זה היה מקל גם אם היה באותה עיר, אבל נראה מדבריהם שאין זה מחוור.
הרא"ש חולק על רבינו תם, ומקשה על שיטתו, שלפי דבריו רק על הבנים לנהוג באנינות, ולא על שאר הקרובים, מאחר וחובת הקבורה מוטלת רק עליהם, ואילו מסתימת הגמרא נראה שעל כל הקרובים לנהוג את דיני האנינות.
נראה שההלכה נפסקה שלא כשיטת רבינו תם, לאחר שתמהו עליו רבותינו הראשונים, ובהלכה לא נמצא חילוק בין קרוב לקרוב, אלא כל החייבים באבלות נקראים אוננים וכך נראה גם מלשון השולחן ערוך שכתב שגם כאשר יש לו אחרים שיתעסקו בקבורתו עדיין חייב בדיני אנינות.
נספח: פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך
מי שמתו מוטל לפניו - אוכל בבית אחר, אין לו בית אחר - עושה מחיצה ואוכל, אין לו דבר לעשות מחיצה - מחזיר פניו ואוכל, ובין כך ובין כך אינו מיסב ואוכל, ולא אוכל בשר ולא שותה יין ואינו מברך ואינו מזמן ואין מברכין עליו ואין מזמנין עליו ופטור מקריאת שמע ומן התפלה ומתפילין ומכל מצות האמורות בתורה...
(רמב"ם אבל ד, ו)
מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו - פטור מקריאת שמע עד שיקברנו, מפני שאין דעתו פנויה לקרות, וכו'.
(רמב"ם קריאת שמע ד, ג)
מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו, אפילו אינו מוטל עליו לקברו - פטור מקריאת שמע ומתפלה, ואפילו אם רוצה להחמיר על עצמו ולקרות - אינו רשאי, ואם יש לו מי שישתדל בשבילו בצרכי קבורה ורצה להחמיר על עצמו ולקרות אין מוחין בידו. הגה. ועיין ביורה דעה סימן שמא.
(אורח חיים עא, א)
מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו, קודם קבורה - אוכל בבית אחר, אין לו בית אחר - אוכל בבית חבירו, אין בית לחבירו - עושה לו מחיצה ואוכל, ואפילו סדין סגי אם תקע שולי הסדין בענין שאינו ניטל ברוח, ואם אין לו דבר לעשות מחיצה - מחזיר פניו ואוכל, ובין כך ובין כך ואפילו הוא בעיר אחרת - אינו מסב ואוכל, ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין ואינו מברך ברכת "המוציא" ולא ברכת המזון ואין מברכים עליו ולא מזמנין עליו, אפילו אם אוכל עם אחרים שמברכים - לא יענה אחריהם אמן, ופטור מכל מצות האמורות בתורה, ואפילו אם אינו צריך לעסוק בצרכי המת, כגון שיש לו אחרים שעוסקים בשבילו, ויש אומרים שאפילו אם ירצה להחמיר על עצמו לברך או לענות אמן אחר המברכין - אינו רשאי (ועיין באורח חיים סימן עא)...
מקום שנוהגים שכתפים מיוחדים להוציא המת ולאחר שנתעסקו הקרובים בצרכי הקבורה ימסרוהו להם והם יקברוהו - משמסרוהו להם מותרים הקרובים בבשר ויין אפילו קודם שהוציאוהו מהבית, ששוב אינו מוטל עליהם...
מי שמת בתפיסה ולא ניתן לקבורה - לא חל על הקרובים אנינות, וגם אבילות לא חל עליהם כיון שלא נתייאשו מלקברו, וכן אם קרובי המת בתפיסה אין אנינות חל עליהם, וכן מי שנהרג בדרך או גררתו חיה או שטפו נהר ולא נתייאשו מלקברו - אין על הקרובים לא דין אנינות ולא דין אבילות ומונים לו שבעה ושלשים מיום שנתייאשו מלקברו.
(יורה דעה שמא, א,ג,ד)
|