|
דעות הראשונים בפסק ההלכה
בסוגיה נחלקו הדעות האם הרהור כדיבור דמי, רבינא סובר שהרהור כדיבור דמי, ורב חסדא סובר שאינו כדיבור. דעת התוספות (ד"ה ורב חסדא), הרא"ש (סימן י"ד) ורבינו יונה (דף י"ב ע"א בדפי הרי"ף) שהלכה כרב חסדא שהרהור אינו כדיבור. הם מוכיחים זאת מכך שרבי אלעזר ורב אדא בר אהבה עוסקים בתירוץ שיטתו.
לעומתם פוסקים הריא"ז (פ"ב הלכה ג', א', מובא בשלטי הגבורים) והסמ"ג (עשין כ"ז) שהרהור כדיבור. גם בעל המכתם ובעל ההשלמה סוברים שההלכה נפסקה בסוגיה שהרהור כדיבור, עם זאת הם מסייגים זאת רק למצב של בעל קרי שאיננו יכול לברך בפיו, אך אדם טהור צריך להוציא את הברכות בשפתיו ואם לא עשה כן צריך לחזור ולברך. בדומה להם כותב הרא"ש, שגם לשיטת רבינא שסובר שהרהור כדיבור, ודאי שלכתחילה צריך להשמיע את הדברים לאוזניו, ולכן למדנו לעיל (ט"ו ע"א) שלכתחילה יש להשמיע את קריאת שמע לאוזניו.
פסק השולחן ערוך
השולחן ערוך פוסק שצריך להשמיע לאוזנו, ובדיעבד אם הוציא בשפתיו אף שלא השמיע לאוזנו -יצא. לכאורה מדברים אלו משמע שסובר שהרהור לאו כדיבור ולכן הוא מצריך שלכל הפחות יוציא בשפתיים אף אם לא משמיע לאוזנו. אולם בהמשך דבריו הוא כותב שמי שאנוס או חולה יוצא אף בהרהור בלבד, והרמ"א אף מוסיף שהאנוס יהרהר לכתחילה, ומכך נראה שפוסקים שהרהור כדיבור.
הפרי מגדים (משב"ז סק"א) סבור שדעת השולחן ערוך שהרהור כדיבור, ולכן כאשר הוא חולה יכול להרהר בלבו ואף לאחר שיסתלק האונס אינו צריך לחזור ולברך כיוון שיצא ידי חובה. דבריו של השולחן ערוך בתחילת ההלכה מתפרשים לדבריהם באדם בריא ולכתחילה.
אולם בעל פרי חדש (סק"ד), בעל אליה רבה, ובעל ערוך השולחן (סעיף ז') נוטים לבאר שהשולחן ערוך סבור שהרהור לאו כדיבור כפי שעולה בפשטות מתחילת ההלכה, והפסק לגבי חולה ואנוס שצריך להרהר הוא כדי שלא יבטל אמירת קריאת שמע אף שאינו יוצא בה ידי חובה. לדבריהם כאשר הסתלק האונס על החולה או האנוס לשוב ולקרוא קריאת שמע.
אמנם נראה שניתן להסביר את פסק השולחן ערוך באופן נוסף על פי שיטת בעל המכתם ובעל ההשלמה שהובאו לעיל, לפיהם הרהור כדיבור נאמר רק במקום בו יש אונס ואינו יכול לברך בפיו. על פי זה מובן שבאדם שאינו אנוס פוסק השולחן ערוך שיש צורך שיוציא בשפתיו דווקא, אך אדם אנוס אכן יוצא בהרהור, ודברי השולחן ערוך מתפרשים כפשטם.
הרהור הברכה כפתרון לספקות בברכות
הצל"ח דן במי שמסתפק האם חייב בברכה מסוימת, ומציע שיהרהר את הברכה. לכאורה אין פתרון זה טוב, שהרי ממה נפשך, אם הרהור לא כדיבור - הרי אינו מועיל כלום כשמהרהר, ואם הרהור כדיבור - יש לחשוש מפני ברכה לבטלה. אף על פי כן הוא מסיק שראוי שיהרהר, כיוון שהוצאת שם שמים לבטלה נלמדת מהפסוק "לא תשא שם ה' וגו'" אשר נאמר בקשר לאיסור שבועת שווא, ובדיני שבועות למדנו במסכת שבועות (כ"ו ע"ב) בשם שמואל שגם אם גמר בלבו - צריך שיוציא בשפתיו, וכך פסק גם הרמב"ם (הלכות שבועות ב', י'). הצל"ח מבאר שאין פסק זה סותר לשיטה הסוברת בסוגייתנו שהרהור כדיבור, מאחר ובדיני שבועות ישנה גזירת הכתוב מיוחדת שהרהור אינו כדיבור. ממילא גם לגבי איסור הזכרת שם שמים לבטלה שנלמד משם אין הרהור כדיבור, ולכן אם יהרהר את הברכה, הרי שלשיטה הסוברת שהרהור כדיבור יצא ידי חובה, מאידך, אף אם אינו חייב באותה ברכה לא עבר על איסור הזכרת שם שמים לבטלה. עם זאת הוא מסיק שאין לחייב את המסופק אם חייב בברכה להרהר, מאחר וספק ברכות להקל, אלא הדבר תלוי בבחירתו.
אמנם הוא מעיר שכל זה לשיטת הרמב"ם, אך לשיטת התוספות בסוגייתנו הפוסקים שהרהור לאו כדיבור הרי שאין טעם בהרהור הברכה. יתרה מזאת, מדברי התוספות במסכת שבועות (שם, ד"ה צריך) מדייק הצל"ח שהם סוברים שלשיטת רבינא שהרהור כדיבור, הרי שדין זה קיים גם בהלכות שבועות בניגוד לדברי שמואל במסכת שבועות, וממילא גם לגבי האיסור של הזכרת שם שמים לבטלה, אך כאמור לשיטתם ההלכה נפסקה כרב חסדא שהרהור לאו כדיבור.
הרהור דברי תורה במקומות מטונפים
רבינו יונה (ח' ע"ב בדפי הרי"ף) כותב שמי שאינו יכול לבטא בשפתיו ברכות ותפילה, כגון שידיו אינן נקיות או שעומד במקום שאינו נקי - יש לו להרהר את הברכה או התפילה שחייב בה, ואף על פי שאינו יוצא ידי חובה אלא באמירה - ה' יראה ללבב וייתן לו שכר המחשבה. שיטתו מבוארת על פי מה שפוסק שהרהור לאו כדיבור. אולם הבית יוסף (סימן פ"ה) מקשה איך הוא מתיר להרהר במקום שאינו נקי, הלא סוגיה ערוכה היא לקמן (כ"ד ע"ב) ובמסכת שבת (מ' ע"ב) שגם הרהור בדברי תורה אסור במבואות המטונפות. הוא מתרץ שרבינו יונה מתכוון בדבריו למקומות שאינם מטונפים לגמרי, ואף על פי שהדיבור בדברי תורה אסור בהם, מכל מקום אין בהם איסור של הרהור.
אמנם השל"ה (שער האותיות, מ"ח ע"ב) מפרש את דברי רבינו יונה אלו כך שאין כוונתו שיהרהר את נוסח הברכה והתפילה, אלא שיחשוב בלבו שמחויב לברך, ויצטער על כך שאינו יכול לברך. הוא כותב כך מאחר ולדעתו במקום שאסור לדבר בדברי תורה - אסור גם להרהר. אלא שהמגן אברהם (סק"ב) מסיק שמלשון רבינו יונה לא משמע כדבריו.
נספח: פסקי השולחן ערוך
צריך להשמיע לאזנו מה שמוציא בפיו, ואם לא השמיע לאזנו - יצא, ובלבד שיוציא בשפתיו.
אם מחמת חולי או אונס אחר קרא קריאת שמע בלבו - יצא. הגה. ואף לכתחילה יעשה כן אם הוא במקום שאינו נקי לגמרי ואינו יכול לנקותו - משום אונס יהרהר בלבו, ובלבד שלא יהא המקום מטונף לגמרי, דאסור להרהר בדברי תורה במקום הטנופת.
(אורח חיים ס"ב, ג'-ד')
|