נותנין קרפף לעיר. כשבא למדוד התחומין אין מודדין מן החומה אלא מרחיק ע' אמה ושיריים כחצר המשכן ומתחיל למדוד:

תן חוצה. קרפף:

הא מני ר"מ היא. הך סיפא סתמא היא ולאו מסקנא דמלתא דרבנן היא:

הקדמה הפוסקים כרבי מאיר הפוסקים כחכמים פסק ההלכה קרפף לעיר מעוברת הקדמה במשנה נחלקו חכמים ורבי מאיר האם נותנים קרפף לעיר. לדעת רבי מאיר נותנים לכל עיר קרפף, דהיינו חצר, והכוונה היא שלכל עיר נותנים בנוסף לתחום העיר המוגדר על ידי הבתים והחומות עוד שטח מסביב לעיר באורך של שבעים אמה ושיריים שהם שני שליש אמה שדינו כדין העיר, ולכן מתחילים למדוד את תחום העיר רק מסוף הקרפף. לעומת זאת חכמים חולקים וסוברים שקרפף נותנים רק בין שתי עיירות. בדעת חכמים נחלקו האמוראים. רב הונא סובר שכאשר נותנים קרפף בין שתי עיירות הכוונה היא שלכל עיר יש קרפף בפני עצמה ובסך הכל שטח של מאה ארבעים ואחד ושליש אמה. חייא בר רב חולק וסובר שנותנים לשניהם קרפף אחד. יש לברר מהי ההלכה במחלוקת התנאים, ובאם הלכה כחכמים כמי מהאמוראים יש לפרש את שיטתם. בנוסף לזאת, הראשונים דנים בשאלה האם הקרפף הוא בנוסף לתחום העיבור של העיר, שהוא השטח שמוסיפים על העיר כשיש בתים שבולטים מחוץ לגבול העיר, או שמא הקרפף נוסף רק על עיקר העיר, וכפי שיובא להלן. הפוסקים כרבי מאיר לשיטת רבי מאיר נותנים קרפף לכל עיר בניגוד לדעת חכמים שסוברים שרק בין שתי עיירות נותנים קרפף, ואם כן לפי הכלל שהלכה כמקל בעירובין יש לפסוק כשיטתו. כך אכן פוסקים הרשב"א בספרו עבודת הקודש (בית נתיבות, שער ה' סעיף י"ז), מהר"ם מרוטנבורג (פסקי עירובין, סימן ק"כ), הרא"ש (ע"פ הבנת הבית יוסף) וכך כותב המאירי שהיא דעת רוב הפוסקים. לשיטה זו ההלכה כמקל בעירובין היא אפילו כדעת יחיד במחלוקתו עם הרבים כפי שאכן כותב הרשב"א בחידושיו במקום אחר (מ"ו ע"א ד"ה אי). בנוסף לזאת מדברי רבא בתחילת הסוגיה משמע שהוא בא להסביר את שיטת רבי מאיר שהרי הפסוק מדבר על עיר בודדת ובכל זאת רבא לומד מהפסוק שנותנים לה קרפף. הראשונים מביאים גם גמרות נוספות מהם עולה כי לכל עיר יש עיבור. בגמרא לעיל (ל"ב ע"ב) מחלק רבא בין אילן העומד בתוך עיבורה של עיר לבין אילן העומד מחוץ לעיבור, ומכך משמע שלכל עיר יש עיבור כדעת רבי מאיר. בנוסף לזאת במסכת נדרים (נ"ו ע"א) שנינו: "הנודר מן העיר - מותר ליכנס לתחומה של עיר ואסור ליכנס לעיבורה". ובגמרא למדו שעיבור העיר כעיר עצמה מהפסוק: "ויהי בהיות יהושע ביריחו וגו' " ומפרשת הגמרא: "מאי ביריחו? אילימא ביריחו ממש, והכתיב: "ויריחו סוגרת ומסוגרת"! אלא שמע מינה בעיבורה", ושם ודאי שמדובר בעיר אחת. הפוסקים כחכמים כשיטת חכמים שמחמירים שנותנים קרפף רק בין שתי עיירות פוסקים רבנו תם (מובא בתוספות ד"ה רב הונא), הרי"ד (בפסקיו), הריא"ז, המאירי בשם הראב"ד והריטב"א. המאירי והריטב"א מנמקים פסק זה שהלכה כרבים, ומכך עולה שלדעתם הכלל שהלכה כמקל בעירובין לא חל כאשר נחלקו יחיד ורבים. כמו כן המאירי מוסיף שהואיל והאמוראים - רב הונא וחייא בר רב - נחלקו בשיטת חכמים, משמע שהם סוברים כמותם. הרי"ף מביא את המשנה בלי להכריע בדבר, אך בעל המאור כותב שדעתו לפסוק כחכמים, וסמך על הכלל הידוע שהלכה כרבים. בשיטה זו יש לדון כפי איזה הסבר מעמידים את שיטת חכמים, כדעת רב הונא שלכל עיר נותנים קרפף בפני עצמה, או כדעת חייא בר רב שקרפף אחד לשניהם. הראשונים שהובאו לעיל כולם פוסקים כרב הונא הואיל והוא המקל. כמו כן הראשונים מביאים שמהגמרא במסכת ערכין (ט"ז ע"ב) עולה שרב הונא היה גדול מחייא בר רב וראוי לפסוק כמותו. עוד כותבים הראשונים שמהמשך הסוגיות משמע שהן כשיטה זו. רבנו תם מוסיף, שלפי הסבר חייא בר רב בהסבר המשנה, הרי שסופה הוא בשיטת רבי מאיר ואם כן לשיטתו ההלכה היא כרבי מאיר לפי הכלל שכשיש מחלוקת במשנה ואחר כך מופיעה דעת אחד החולקים בסתמא - יש לפסוק כדעה זו. ואם כן לשיטת חייא בר רב אין לפסוק כחכמים, ואם אנו פוסקים כחכמים על כורחנו שזה כשיטת רב הונא. לעומתם רבנו יהונתן (ט"ז ע"ב בדפי הרי"ף) פוסק כדעת חייא בר רב ומנמק זאת בכך ש"סוגית המשנה כולה הולכת כחייא בר רב, ומפורשת כל המשנה לדעת חייא בר רב. ואף על פי שהוא מחמיר בעירוב - הלכתא כוותיה". פסק ההלכה המגיד משנה מדייק מדברי הרמב"ם בהלכה א' שאינו כותב שנותנים מעבר לבית האחרון שבעיר עוד שבעים אמה ושיריים שאינו פוסק כרבי מאיר שלכל עיר נותנים קרפף אלא כדעת חכמים. בהלכה ה' כותב הרמב"ם שבין שתי עיירות נותנים קרפף לכל עיר ועיר, דהיינו כשיטת רב הונא. הטור פוסק כדעת אביו הרא"ש שהלכה כרבי מאיר. השולחן ערוך פוסק כדעת הרמב"ם דהיינו כדעת רב הונא בשיטת חכמים אך הרמ"א (בסעיף ה') חולק ומקל כרבי מאיר. הבאור הלכה (ד"ה וכן נראה לי להקל) מסיק שאין למחות במי שרוצה לנהוג כדעת המקלים לתת קרפף לעיר אחת בפני עצמה. קרפף לעיר מעוברת הראשונים דנים האם הקרפף הוא רק לעיר שלא עיברו אותה על ידי בתים שיוצאים ובולטים מגבולה, או גם בעיר מעוברת. הראב"ד (מובא ברשב"א ובר"ן), הריטב"א, והמאירי כותבים שלעיר מעוברת אין נותנים כלל קרפף. לעומת זאת מדברי המגיד משנה נראה כי הוא סובר שגם לעיר מעוברת נותנים קרפף, שהרי כפי שהובא לעיל הוא מדייק מדברי הרמב"ם שלא כותב שנותנים קרפף לעיר שפוסק כחכמים, אף שהרמב"ם עוסק בעיר מעוברת. כך פוסקים בפירוש הטור והרמ"א. הביאור הלכה (שם) כותב שעל כל פנים אין להקל כשתי הקולות דהיינו גם לתת קרפף לעיר אחת בפני עצמה כדעת רבי מאיר וגם לתת קרפף לעיר מעוברת. הסבר מחודש בעניין זה מצינו בדברי החזון איש. לדבריו אין מחלוקת כלל ויש להבדיל בין המצבים. אם מדובר בעיר שעיברוה על ידי בית שאין בו דיורין, בזה לכל הדעות אין מוסיפים לה קרפף, ובזה עסקו הראב"ד והריטב"א. אך אם מדובר בבית שיש בו דיורין הרי הוא נחשב כחלק מעיקר העיר ואפשר למדוד את הקרפף ממנו והלאה, ובזה עוסקים הטור והרמ"א. נספח: פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך כל בית דירה שהוא יוצא מן המדינה, אם היה בינו ובין המדינה שבעים אמה ושני שלישי אמה שהוא צלע בית סאתים המרובעת או פחות מזה - הרי זה מצטרף למדינה ונחשב ממנה, וכשמודדין לה אלפים אמה לכל רוח - מודדין חוץ מבית דירה זה. היו שתי עיירות זו סמוכה לזו, אם יש ביניהן מאה וארבעים ואחת ושליש כדי שיהיה שבעים אמה ושירים לזו ושבעים אמה ושירים לזו - חושבין שתיהן כעיר אחת, ונמצאת כל עיר מהן מהלכת את כל העיר השניה וחוצה לה אלפים אמה. וכו'. (רמב"ם שבת כ"ז, א', ה') כל בית דירה שהוא יוצא מהעיר, אם היה בינו ובין העיר שבעים אמה ושני שלישים שהוא צלע בית סאתים המרובעות או פחות מזה - הרי זה מצטרף לעיר ונחשב ממנה, וכשמודדין לה אלפים אמה לכל רוח מודדין חוץ מבית דירה זה. הגה. ויש אומרים שאין מתחילין למדוד מיד מן הבית, אלא מותחין חוט על פני רוחב העיר נגד הבית ומרחיקין משם שבעים אמה ושיריים ומתחילין, וכן בכל מקום שמודדין, וכן נראה לי להקל. היו שתי עיירות זו סמוכה לזו מאה ארבעים ואחת אמות ושליש כדי שיהיה שבעים אמה ושיריים לזו ושבעים אמה ושיריים לזו - חשובים שתיהם כעיר אחת, ונמצאת כל עיר מהן מהלכת את כל העיר השניה וחוצה לה אלפים אמה. וכו'. (אורח חיים שצ"ח, ה', ז')

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300