דאישתפך חמימיה. שהיו רוצין למולו והחמו לו חמין מבערב ונשפכו היום: מגו ביתאי. מביתיה דרבה והתינוק היה בבית אחר באותה חצר: נסמוך אשיתוף. דמבוי דתנן (לקמן עג.) במתני' אם נשתתפו במבוי מותר כאן וכאן במבוי ובחצירות אף על פי שלא עירבו: בדאורייתא מותבינן תיובתא. באיסור של תורה וחכם מורה בו היתר ויש בתלמידים שיודע להשיב ישיב קודם מעשה שלא נעבור על דברי תורה אבל בדרבנן כגון עירובי חצירות שבקינן לחכם לעשות כהוראתו: והדר מותבינן. ליה ללמוד אם יפה הורה: הזאה. על הטמא אינה אסורה בשבת אלא משום שבות: מה הזאה שבות ואינה דוחה שבת. ואפי' במקום מצוה כגון לשחוט פסחו כדתנן בפסחים בפרק אלו דברים (דף סה:):

הקדמה שיטת בה"ג - הותרה כאן אמירה אף במלאכה מן התורה שיטת הרי"ף - התירו אמירה לגוי לעשות איסור דרבנן בלבד שיטת רבנו יונה אמירה לגוי במקום מצווה פסק ההלכה אמירה לגוי במקום צער הקדמה בסוגייתנו התיר רבה להביא על ידי גוי מים חמים לצורך תינוק דרך חצר שאינה מעורבת. הפירוש המקובל בגמרא הוא שמדובר בתינוק שחלה מילתו בשבת והיה צורך במים החמים כדי שיוכלו למולו, אולם בשיטת הרמב"ם יש המסבירים את הסוגיה אחרת כפי שיבואר להלן. אביי התקשה בהוראה זו שהרי חכמים העמידו גזירתם גם במקום שכתוצאה מכך מתבטלת מצווה מן התורה, כגון האיסור להזות בשבת על טמאים על מנת שיוכלו להקריב את קרבן הפסח כנאמר במשנה במסכת פסחים (ס"ה ע"ב). על כך משיב רבה שיש חילוק בין שבות שיש בו מעשה לבין שבות שאין בו מעשה, ולפי חלק מהגרסאות הוא מוסיף שכאן לא אמרו לגוי לחמם מים. יש להבין מה פירוש "שבות שיש בה מעשה" ו"שאין בה מעשה" ומה החילוק בין שבות שיש בה מעשה שנאסרה אפילו במקום מצווה לבין שבות שאין בה מעשה שהותרה. כמו כן יש להבין מדוע אמירה לגוי לחמם מים אסורה לפי הגרסות שגורסות זאת בגמרא. בנוסף לכך יש לדון האם ניתן ללמוד מכך שהתירו לומר לגוי לעשות איסור לצורך המילה שאמירה לגוי מותרת גם לצורך שאר מצוות. שיטת בה"ג - הותרה כאן אמירה אף במלאכה מן התורה בעל הלכות גדולות (תחילת הלכות מילה) מפרש שהתירו שבות שאין בה מעשה כלומר איסור דרבנן של אמירה לגוי שבו הישראל אינו עושה את העבירה בעצמו אלא על ידי גוי, אך לא התירו לישראל לעבור בעצמו על איסור דרבנן לצורך קיום מצווה. דהיינו שהקלו באיסור דרבנן שהוא רק אמירה ואין בו מעשה, אך לא באיסור דרבנן שבו הישראל עושה מעשה. כפירוש זה מפרשים גם רבינו חננאל, בעל השאילתות (שאילתא י') וכך סובר גם רבינו יהונתן בפירושו על הרי"ף. על פי זה יהיה מותר לומר לגוי לתקן סכין של מילה וכן להביאה דרך רשות הרבים אף שמדובר באיסורי תורה כיוון שהישראל אינו עושה את המלאכה אלא רק אומר לגוי לעשות זאת, וכך כותבים בדעת בעל הלכות גדולות הרי"ף, הרי"ד ועוד ראשונים. אמנם לפי פירוש זה קשה סיום הגמרא: "דהא מר לא אמר לנכרי זיל אחים", שהרי לשיטה זו נראה כי גם אמירה לגוי לחמם מים לצורך מילה מותרת. אכן הרי"ד (בספרו המכריע) כותב שלפי בעל הלכות גדולות אין לגרוס משפט זה בגמרא, וכך מוכיח הב"ח בהגהותיו (ס"ח ע"א אות א') מדברי התוספות (ד"ה לשבות). גם בפירוש רבינו חננאל מילים אלו לא מופיעות. שיטת הרי"ף - התירו אמירה לגוי לעשות איסור דרבנן בלבד הרי"ף (שבת נ"ו ע"א בדפי הרי"ף) חולק על שיטת בעל הלכות גדולות שהובאה לעיל וסובר שלא התירו אמירה לגוי אלא לעשות איסור דרבנן אך לא באיסור מן התורה. הוא מפרש ששבות שיש בה "מעשה" היא שבות שיש בה איסור מן התורה ושאין בה מעשה היא שבות שאסורה רק מדרבנן. הוא מביא ראיה שלמילה "מעשה" ישנה משמעות של מלאכה האסורה בשבת מן התורה מכך שאנו אומרים "בין יום השביעי לששת ימי המעשה". לפי זה פירוש הגמרא הוא שיש הבדל בין שבות של אמירה שאין בה איסור מלאכה מן התורה כמו אמירה לגוי לטלטל בחצר שאינה מעורבת, לבין אמירה לגוי לעשות מלאכה גמורה מן התורה כגון לחמם מים שזה אסור אף לצורך מילה. בלשון הפוסקים נקראת אמירה לגוי באיסור דרבנן "שבות דשבות", דהיינו איסור שבות של אמירה לגוי רק באיסור שבות מדרבנן ולא באיסור תורה. כדעת הרי"ף סוברים גם הרמב"ן (שבת ק"ל ע"ב), התוספות במסכת גיטין (ח' ע"ב) והרא"ש (שבת פרק י"ט, ב'). הריא"ז (הלכה ב', ז') גם מסביר כרי"ף שהותר רק איסור של טלטול מדרבנן, אלא שלדעתו התירו רק איסור דרבנן קל של טלטול בחצר שאינה מעורבת ולא שאר איסורי דרבנן. הנצי"ב בפירושו לשאילתות (שם אות ו') מסביר את יסוד המחלוקת בין בעל הלכות גדולות ובין הרי"ף. הוא כותב שלדעת בעל הלכות גדולות איסור אמירה לגוי בשבת נלמד מהפסוק "ממצוא חפצך ודבר דבר" (ישעיה נ"ח, י"ג) כפי שכותב רש"י במסכת עבודה זרה (ט"ו ע"א ד"ה כיון), ומפסוק זה למדים שאין לדבר דיבורים של מלאכת איסור בשבת. אולם מהלשון "חפצך" ניתן לדייק שמדובר רק במלאכות שהם לצורך פרטי של האדם ולא בדברים שנעשים לצורך מצווה. לעומת זאת הרי"ף לומד את איסור אמירה לגוי מהפסוק "כל מלאכה לא יֵעשה בהם" (שמות י"ב ט"ז), ומשם למדנו שאין לעשות כלל מלאכה בשבת אפילו על ידי גוי, ואין חילוק בזה בין מלאכה לצורך הדיוט ובין מלאכה לצורך שמים. שיטת רבנו יונה הריטב"א (בחידושיו כאן) והרשב"א (בחידושיו לשבת, ק"ל ע"ב) מביאים בשם רבינו יונה שההיתר כאן לומר לגוי הוא במלאכה כזו שלא משתנה גוף החפץ, כגון שמביאים את המים דרך חצר שאינה מעורבת. אולם לא התירו לומר לגוי לעשות מלאכה שבה יש שינוי ומעשה בגוף החפץ. על פי זה מובן הסיום של הגמרא: "דהא מר לא אמר לנכרי זיל אחים", שהרי אמירה כזו אסורה שיש בה שינוי בגוף החפץ. לפירוש זה הכוונה "שבות שיש בו מעשה" היא שבות שיש בו מעשה ופעולה בגופו של החפץ, לעומת שבות שבו אין שינוי כלל בחפץ אלא טלטולו בלבד. מדבריהם נראה כי לשיטה זו אין חילוק אם המלאכה אסורה מן התורה או מדרבנן, והחילוק היחיד הוא האם יש כאן מעשה בגוף החפץ. אמירה לגוי במקום מצווה כאמור לצורך המילה הותרה אמירה לגוי וכפי שהובא נחלקו הראשונים איזו מלאכה הותרה על ידי גוי. בדומה לזה מצינו היתרים נוספים לומר לגוי לעשות מלאכה לצורך מצווה. במסכת גיטין (ז' ע"ב) למדנו שמותר לקנות שדה מגוי בארץ ישראל אפילו בשבת, אף שזה כרוך באמירה לגוי לכתוב את שטר המכירה. כמו כן למדנו במסכת שבת (קל"ט ע"ב) שמותר לקבור מת ביום טוב על ידי גוי. יש לעיין בדבר האם קיים היתר כללי לומר לגוי לעשות מלאכות לצורך מצווה, דהיינו שחכמים לא אסרו כלל אמירה לגוי כאשר המטרה היא לצורך קיום מצווה, או שמא אין ללמוד מהדוגמאות הנזכרות עיקרון כללי גם בהלכות נוספות. יש לדון בדבר הן לשיטות שמתירות איסור תורה לצורך מילה והן לדעות שמתירות רק איסור מדרבנן. רבנו פרץ (בתוספותיו לסוגייתנו) פוסק כשיטת בעל הלכות גדולות שהתירו אפילו איסור תורה לצורך מילה, אך מסייג זאת רק לצורך מילה ולא לצורך מצוות אחרות. הסברה להקל במצוות מילה היא שהרי המילה עצמה דוחה את השבת אפילו באיסורי תורה, ולכן דין הוא שיהיה מותר לומר לגוי לעשות מלאכה לצורך קיומה. גם הרמב"ן (בחידושיו למסכת שבת, קל ע"ב) סובר שההיתר הוא רק במצוות מילה, אם כי הוא סובר כאמור כשיטת הרי"ף שגם לצורך מצוות מילה התירו רק אמירה לגוי באיסור דרבנן. כשיטה זו סוברים גם התוספות במסכת גיטין (ח' ע"ב ד"ה אע"ג). אמנם ישנה מצווה אחת יוצאת מן הכלל שלצורך קיומה הותרה אמירה לגוי אפילו באיסור תורה והיא מצוות יישוב ארץ ישראל שכפי שאומרת הגמרא מותר לכתוב את השטר על ידי הגוי אף שכתיבה אסורה מן התורה. הרמב"ן מנמק את ההיתר המיוחד במצווה זו בכך שהתועלת שיוצאת מכך שארץ ישראל איננה חרבה היא לכל עם ישראל. לעומתם כותב בעל העיטור (ח"ב, הלכות מילה) שכשם שהתירו אמירה לגוי לצורך מילה, כך התירו זאת גם לצורך שאר מצוות. יתירה מזאת, לגבי ההיתר לצורך מילה הוא סובר כדעת בעל הלכות גדולות שמותרת אפילו אמירה באיסור תורה, ואם כן נמצא שלשיטתו מותר לומר לגוי לעשות איסור מן התורה לצורך כל מצווה. אכן הוא כותב: "וקרוב בעיני לומר שמדליקין נר על ידי גוי לצורך סעודת שבת". כדעתו סוברים גם הרי"ד (בספר המכריע) והתוספות במכת ר"ה (כ"ד ע"א ד"ה שאני). פסק ההלכה הרמב"ם בהלכות שבת פוסק באופן כללי שמותר לומר לגוי לעשות איסור דרבנן לצורך כל מצווה. כמו כן בהלכות מילה הוא מסייג את ההיתר לומר לגוי להביא סכין לצורך מילה רק כאשר מדובר באיסור טלטול מדרבנן ולא כאשר זה כרוך באיסור תורה. נמצא אם כן שהוא פוסק כשיטת הרי"ף, אלא שמוסיף שההיתר לומר לגוי באיסור דרבנן קיים בכל המצוות. השולחן ערוך בסימן ש"ז כותב כדברי הרמב"ם בהלכות שבת, אלא שמוסיף שיש אוסרים, ונראה שכוונתו לשיטת רבנו פרץ והרמב"ן שסוברים שהתירו אמירה לגוי רק לצורך מילה ויישוב ארץ ישראל. אמנם הרמ"א מעיר על דבריו שבסימן תקפ"ו (סעיף כ"א) המחבר התיר לומר לגוי להביא שופר לצורך תקיעת מצווה אף שהגוי עושה איסור דרבנן לצורך כך משום שהתירו "שבות דשבות" ושם הוא אינו מביא חולקים. עם זאת, הרמ"א עצמו מפנה לדבריו בסימן רע"ו, שם הוא מביא את שיטת בעל העיטור שעל פיה נהגו לומר לגוי להדליק נרות לצורך סעודת מצווה ולא מוחים בידם. אמנם הוא כותב שראוי להחמיר בזה שהרי רוב הפוסקים אוסרים זאת. הבאר היטב (סק"ה) מביא את דברי השל"ה שהחמיר בהדלקת נר על ידי גוי אף במקום צורך גדול, ודבריו מובאים גם במשנה ברורה (סקכ"ד). למעשה החיי אדם (כלל ס"ב, י"א) מסתמך על דעת בעל העיטור כאשר העירוב נקרע ויש צורך לתקנו ומנמק זאת בכך ש"כדאי הוא בעל העיטור לסמוך עליו להתיר שבות דאמירה אפילו במלאכה דאורייתא במקום מצוה דרבים". עוד מצינו בדברי המגן אברהם (סימן של"א סק"ה) שניתן לסמוך על המקילים ומתירים אמירה גם במלאכה שאסורה מן התורה כאשר זה לצורך מילה, שהרי כאן ניתן לסמוך גם על שיטת בעל הלכות גדולות והסוברים כמותו שלצורך מצוות מילה התירו לומר לגוי לעשות אפילו מלאכה שאסורה מן התורה וכך פוסק גם המשנה ברורה (סקכ"ב). אמירה לגוי במקום צער הרמב"ם בהלכות שבת כותב שמותר לומר לגוי להביא מים חמים מחצר לחצר שאינן מעורבות להרחיץ בהם קטן ומצטער. כמו כן בהלכות מילה הוא אינו מביא את האמור בסוגייתנו שמותר לומר לגוי להביא מים חמים לצורך מילת קטן, אלא כותב את ההיתר לגבי הבאת סכין. מכך מסיקים המגיד משנה, הלחם משנה והגר"א שהוא מפרש אחרת משאר הראשונים את הגמרא וסובר שהיא איננה עוסקת בקטן שצריך למולו בשבת, אלא בסתם קטן שצריך לרוחצו וסיבת ההיתר היא משום צער התינוק. מכאן מסיק הרמב"ם שהתירו שבות דשבות גם במקום צער. אמנם לפי הסבר זה יש לשאול מניין לרמב"ם שהתירו אמירה לגוי לצורך מילה ושאר מצוות. המגיד משנה מבאר שאם התירו במקום צער, כל שכן שיש להתיר במקום מצווה. באופן אחר כותב הגר"א (בביאורו לשולחן ערוך), שמדברי הגמרא שהשוותה את איסור האמירה לגוי לצורך הקטן לאיסור להזות בשבת על הטמאים לצורך מצווה עולה ששני דינים אלו שווים. לעצם הדין, המגיד משנה מביא שיש החולקים על הרמב"ם וסוברים שאין להתיר אמירה לגוי אפילו באיסור דרבנן במקום צער. נספח: פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך דבר שאינו מלאכה, ואין אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות - מותר לישראל לומר לנכרי לעשותו בשבת, והוא שיהיה שם מקצת חולי, או יהיה צריך לדבר צורך הרבה, או מפני מצוה. כיצד? אומר ישראל לנכרי בשבת לעלות באילן או לשוט על פני המים כדי להביא לו שופר, או סכין למילה, או מביא לו מחצר למחצר שאין עירוב ביניהן מים חמין להרחיץ בהם קטן ומצטער, וכן כל כיוצא בזה. (רמב"ם שבת ו', ט'-י') שכחו ולא הביאו סכין מערב שבת - אומר לגוי להביא סכין בשבת ובלבד שלא יביא אותו דרך רשות הרבים. כללו של דבר: כל דבר שעשייתו בשבת אסורה עלינו משום שבות - מותר לנו לומר לגוי לעשות אותן כדי לעשות מצות בזמנה, ודבר שעשייתו אסורה עלינו משום מלאכה - אסור לנו לומר לגוי לעשותו בשבת. (שם מילה ב', ט') ...הגה. יש אומרים דמותר לומר לגוי להדליק לו נר לסעודת שבת, משום דסבירא ליה דמותר אמירה לגוי אפילו במלאכה גמורה במקום מצוה שעל פי זה נהגו רבים להקל בדבר לצוות לגוי להדליק נרות לצורך סעודה, בפרט בסעודת חתונה או מילה, ואין מוחה בידם. ויש להחמיר במקום שאין צורך גדול, דהא רוב הפוסקים חולקים על סברא זו ועיין לקמן סימן ש"ז. (אורח חיים רע"ו, ב') דבר שאינו מלאכה ואינו אסור לעשות בשבת אלא משום שבות - מותר לישראל לומר לגוי לעשותו בשבת, והוא שיהיה שם מקצת חולי, או יהיה צריך לדבר צורך הרבה, או מפני מצוה. כיצד? אומר ישראל לגוי בשבת לעלות באילן להביא שופר לתקוע תקיעת מצוה, או להביא מים דרך חצר שלא עירבו לרחוץ בו המצטער, ויש אוסרין. הגה. ולקמן סימן תקפ"ז פסק להתיר, ועיין לעיל סימן רע"ו דיש מקילין אפילו במלאכה דאורייתא, ועיין שם ס"ג. (שם ש"ז, ה') מכשירי מילה שאפשר לעשותם מערב שבת אינם דוחים את השבת, לפיכך אם לא הביא איזמל למילה מערב שבת - לא יביאנו בשבת אפילו במקום שאין בו אלא איסור דרבנן, שהעמידו חכמים דבריהם במקום כרת. ולומר לגוי לעשותם, אם הוא דבר שאם עשהו ישראל אין בו איסור אלא מדרבנן - אומר לגוי ועושהו. ואם הוא דבר שאסור לישראל לעשותו מן התורה - לא יאמר לגוי לעשותו. (ועיין לעיל סי' ש"ז). (שם של"א, ו') שכחו ולא הביאו סכין מערב שבת - אומר לגוי להביא סכין בשבת, ובלבד שלא יביא אותו דרך רשות הרבים. כללו של דבר: כל דבר שעשייתו בשבת אסורה עליו משום שבות - מותר לנו לומר לגוי לעשות אותה כדי לעשות מצוה בזמנה, ודבר שעשייתו בשבת אסורה עלינו משום מלאכה - אסור לנו לומר לגוי לעשותה בשבת. (יורה דעה רס"ו, ה')

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300