אין מערבין. לא התירו חכמים לצאת חוץ לתחום ע"י עירוב אלא לדבר מצוה:

שיטת האור זרוע שאין הלכה כרב יוסף הפוסקים כרב יוסף שאין מערבים אלא לדבר מצווה האם עירוב לדבר רשות מועיל בדיעבד יציאה לדבר רשות על סמך עירוב שהונח לדבר מצווה עירוב ברגליו לדבר רשות שיטת האור זרוע שאין הלכה כרב יוסף בגמרא כאן מובאת בסתם דעתו של רב יוסף שאין לערב עירובי תחומין אלא לצורך מצווה ולא מובא שיש מי שחולק בזה. יתירה מזו, הגמרא בתחילת דבריה מבינה שדין זה מפורש במשנה ומתוך כך מקשה מה החידוש בדבריו של רב יוסף. אם כן בפשטות נראה כי יש לפסוק כרב יוסף. אולם האור זרוע (הלכות עירובין, סימן קפ"ו) כותב שאין הלכה כרב יוסף. הוא מוכיח כך מהגמרא לעיל בדף ל"א ע"א. במשנה שם נחלקו רבי יהודה וחכמים האם מותר להניח עירוב על גבי קבר, שהרי הקבר אסור בהנאה. רבא מסביר שהמחלוקת היא בשאלה האם מערבים רק לדבר מצווה, שרבי יהודה סובר שמותר לערב רק לדבר מצווה, וכיוון שתכלית העירוב היא לדבר מצווה אין איסור להניחו על גבי קבר שהרי ההנאה מהקבר היא לצורך קיום מצווה ו"מצוות לאו ליהנות ניתנו". לעומת זאת את דעת חכמים מסביר רבא שהם סוברים שמערבים גם לדבר רשות, ואם כן אין להניח את העירוב על גבי קבר שהרי בכך הוא נהנה מהקבר לצורך מילוי צרכיו האישיים. יש להעיר עם זאת שבגמרא שם מובא הסבר אחר בשם רב יוסף למחלוקת רבי יהודה וחכמים, אלא שהאור זרוע כותב שעל פי כללי הפסיקה יש לפסוק כרבא במחלוקתו עם רב יוסף, וכן כדעת חכמים במחלוקתם עם רבי יהודה, ואם כן ההלכה היא שמותר לערב גם לדבר רשות. על שיטתו יש להקשות מהגמרא בסוגייתנו שעל דברי רב יוסף שאומר שאין לערב אלא לדבר רשות מקשה שהדבר מפורש במשנה, ואם כן משמע שכך הלכה. אכן הריטב"א שואל על הגמרא מדוע היא מקשה על רב יוסף שדינו אמור כבר במשנתנו, הרי לעיל למדנו שיש בכך מחלוקת תנאים, ואם כן אף לפי הבנת הגמרא שדין זה מפורש במשנתנו אין להקשות על רב יוסף מכיוון שיש חידוש בדבריו וזוהי ההכרעה במחלוקת התנאים השנויה לעיל. הוא מתרץ בשני אופנים. תירוץ ראשון הוא שהגמרא כאן היא בשיטת רב יוסף בגמרא לעיל שלפי כל דעות התנאים אין מערבים אלא לדבר מצווה, ואם כן על שיטתו מקשים שדינו פשוט שהרי לא מצאנו שום דעה שחולקת על דבריו. עוד הוא מתרץ שאפילו לפי שיטת רבא בסוגיה לעיל שנחלקו רבי יהודה וחכמים בשאלה זו, מכל מקום שואלת הגמרא על דברי רב יוסף שפשוט שיש לפסוק כרבי יהודה מאחר שבמשנתנו מובאת דעה זו ללא חולק ולפי הכללים אם מובאת מחלוקת במשנה ולאחר מכן במשנה אחרת מובא הדין כאחת הדעות ללא הדעה החולקת - הלכה כאותה הדעה ("מחלוקת ואחר כך סתם"). את שיטת האור זרוע נראה להסביר על פי התירוץ השני של הריטב"א, שמכיוון שלמסקנת הגמרא כאן אין ראיה ממשנתנו, אם כן לפי שיטת רבא יש לפסוק כדעת חכמים במשנה לעיל שסוברים שאין מערבים אלא לדבר מצווה על פי הכלל הרגיל שהלכה כרבים. אמנם לפי התירוץ הראשון נראה שכיוון שהגמרא נוקטת באופן פשוט כשיטת רב יוסף כך יש לפסוק. הפוסקים כרב יוסף שאין מערבים אלא לדבר מצווה לעומת שיטת האור זרוע שהובאה לעיל, שאר הפוסקים נוקטים כפשט הסוגיה כאן וכדברי רב יוסף שלא התירו לערב לדבר רשות, וכך פוסקים למעשה גם הרמב"ם והשולחן ערוך. הבית יוסף מסביר שאין להביא ראיה מדברי רבא בגמרא לעיל מכיוון שהם לא נאמרו בדרך של אמירת פסק אלא כחלק מהמשא ומתן של מהלך הסוגיה, אך כלל לא ברור שרבא פוסק כך להלכה. האם עירוב לדבר רשות מועיל בדיעבד כאמור הפסק המקובל הוא שאין לערב לדבר רשות, אולם יש לעיין בדבר האם כאשר אדם עבר ועירב שלא לדבר מצווה, האם העירוב חל. המגיד משנה והאור זרוע כותבים שלפי רש"י אין העירוב חל כלל אפילו בדיעבד. נראה כי הם למדו זאת מדבריו שכותב שלא התירו חכמים לצאת מחוץ לתחום לדבר רשות, מכאן שהאיסור אינו על עצם הנחת העירוב, אלא על היציאה מחוץ לתחום לדבר רשות, ואם כן אף אם עירב אין העירוב מפקיע את איסור היציאה מחוץ לתחום. כך סובר גם הרמ"ך (בהשגותיו לרמב"ם), וכך גורס המאירי (כאן ובמסכת פסחים מ"ט ע"א) בדברי הרמב"ם. בטעם הדבר נראה כי לשיטה זו גזרת חכמים שלא לצאת מחוץ לתחום הייתה שלא לצאת לדבר הרשות, אלא שלדבר מצווה התירו לצאת אך רק על ידי עירוב תחומין. השפת אמת כותב כי לשיטה זו אף שהעירוב לא מועיל להתיר וללכת מחוץ לאלפיים אמה של העיר, מכל מקום לחומרא העירוב כן חל. לכן אם עירב בסוף אלפיים אמה בצד מערב של העיר אסור לו ללכת לצד מזרח של העיר כלל, שנחשב הדבר שקנה את שביתתו בסוף אלפיים אמה של העיר בצד מערב. לעומת דעה זו, סובר הרמב"ם (על פי הגרסה שלפנינו) שבדיעבד העירוב חל גם אם עירב לדבר רשות. המגיד משנה כותב שזוהי גם דעת הרמב"ן, וסברתו היא שאף שמצינו מחלוקת האם איסור יציאה מחוץ לתחום הוא מהתורה או מדברי חכמים, מכל מקום לכל הדעות מועיל העירוב להתיר את היציאה, ומכאן שהעירוב מועיל מעיקר הדין אפילו לדעה שאיסור יציאה מחוץ לתחום הוא מהתורה. הסיבה שהעירוב מתיר את היציאה היא שנחשב הדבר שהאדם דר במקום שהניח את העירוב, ואם כן אף אם חכמים אסרו עליו להניח עירוב כדי להתיר לו לצאת לצורך דבר רשות, מכל מקום לאחר שהעירוב הונח הוא קנה את מקומו שם ושם ביתו וחישוב התחום של אדם זה צריך להיעשות מביתו שהוא במקום העירוב. השולחן ערוך פוסק כדעה זו. הב"ח מוסיף שגם מדברי רב יוסף ניתן לדייק כדברי הרמב"ם והרמב"ן שהרי הוא אומר ש"אין מערבין אלא לדבר מצוה" אך לא אומר ש"אין מערבין לדבר רשות", ומכאן שההיתר לערב הוא רק לדבר מצווה, אך אם עירב לדבר רשות - העירוב חל. יציאה לדבר רשות על סמך עירוב שהונח לדבר מצווה שאלה נוספת שיש לשאול היא האם לאחר שהעירוב הונח כדינו לצורך דבר מצווה, מותר לסמוך עליו ולצאת גם לדבר רשות. גם בעניין זה כותב האור זרוע שלדעת רש"י הדבר אסור, ונראה שהדיוק בדברי רש"י גם כאן הוא כפי שהובא לעיל מכך שרש"י כותב שלא התירו לצאת מחוץ לתחום לדבר רשות, ומשמע שהאיסור הזה קיים גם למי שערב. לעומת זאת האור זרוע עצמו סובר שגם לשיטת רב יוסף הדבר מותר, וכך סובר גם רבנו פרץ (בתוספותיו). גם לגבי שאלה זו מדייק הב"ח מדברי רב יוסף כדעה המקלה, שהרי רב יוסף לא אומר ש"אין הולכין בעירוב אלא לדבר מצווה" אלא ש"אין מערבין", ומכאן שהאיסור הוא רק לערב לדבר רשות, אך לא לצאת מחוץ לתחום לדבר רשות. נראה כי גם כאן יסוד המחלוקת הוא בשאלה האם האיסור לערב לדבר רשות הוא איסור לצאת מחוץ לתחום לדבר רשות כדעת רש"י, או שחכמים לא התירו להניח עירוב לדבר רשות, אך למי שערב כבר אין איסור לצאת על סמך עירוב זה כדעת החולקים. המשנה ברורה (בשער הציון סקי"א) כותב שלדעת הרמב"ם (וכאמור כך פוסק גם השולחן ערוך) שמתיר לסמוך על עירוב למי שעירב לדבר רשות בדיעבד, כל שכן שמותר לו לסמוך על עירוב שהונח לצורך מצווה אף לדבר רשות. עירוב ברגליו לדבר רשות כידוע, יש שתי אפשרויות לערב. העירוב הרגיל הוא על ידי הנחת אוכל (בדרך כלל פת) במקום מסוים, ועל ידי זה האדם "קונה שביתה" באותו מקום. מתוך כך יש לו אלפיים אמה לכל רוח מאותו מקום, אף אם לא היה שם בשעת כניסת שבת. צורה נוספת של עירוב היא על ידי "עירוב ברגליו", והכוונה היא שהאדם נמצא במקום העירוב בשעת כניסת השבת, וכך נחשב אותו מקום לביתו לעניין השבת, והתחום שלו הוא אלפיים אמה לכל רוח מאותו מקום. עירוב זה הוא עירוב טוב יותר, שהרי באמת זהו מקומו של האדם בשעת כניסת השבת. בגמרא לעיל (נ"ב ע"א) מבואר ש"עירוב בפת" הוא תקנת חכמים שהקלו על האדם שמתקשה להיות נוכח בגופו במקום העירוב בשעת כניסת השבת. הרשב"א (בספרו עבודת הקודש, שער חמישי, פ"ד) כותב שדברי רב יוסף שאין לערב לדבר רשות נאמרו רק לגבי עירוב בפת, אך לערב ברגליו מותר גם לדבר רשות. הוא מסביר שכיוון שהעירוב ברגליו מועיל מעיקר הדין ולא מתקנת חכמים אין לאסור על האדם לערב בדרך זו גם לצורך דבר הרשות, ורק עירוב שמועיל מכח תקנת חכמים יכולים חכמים לאסור להשתמש בו לדבר רשות. גם רבנו יונתן מלוניל בפירושו על הרי"ף (דף כ"ז ע"א) סובר כרשב"א בעניין זה. לעומת זאת, מדברי התוספות והרא"ש במסכת פסחים עולה שאין לערב אפילו עירוב ברגליו לצורך דבר רשות. במשנה (פסחים מ"ט ע"א) נאמר שמי שהולך לשבות שביתת הרשות בערב פסח ושכח לבער את החמץ - חייב לחזור ולבער אותו. התוספות (ד"ה לשבות) והרא"ש כותבים שאי אפשר לפרש שמדובר על עירוב תחומין לדבר רשות גמור, שהרי זה נאסר לדברי רב יוסף, ולכן מסבירים שמדובר באדם שהולך לשמוח בבית אוהבו או קרובו שיש בזה מצווה מותר לו לערב לצורך כך. מכך עולה שאפילו בעירוב ברגליו שבו עוסקת הגמרא שם, אין להתיר אלא לדבר מצווה. למעשה הרמב"ם והשולחן ערוך אינם מחלקים בין מי שמערב ברגליו למי שמערב בפת, ומשמע שבכל המצבים אין לערב אלא לדבר מצווה. אמנם המשנה ברורה (סק"א) כותב שבמקום צורך ניתן לסמוך על המקלים. נספח: פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה, כגון שהיה רוצה לילך לבית האבל או למשתה של נשואין או להקביל פני רבו או חבירו שבא מן הדרך וכיוצא באלו; או מפני היראה, כגון שהיה רוצה לברוח מן הגויים או מן הלסטים וכיוצא בזה. ואם עירב שלא לאחד מכל אלו אלא לדברי הרשות - הרי זה עירוב. (רמב"ם עירוביןו', ו') אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה, כגון שהיה רוצה לילך לבית האבל או לבית המשתה של נישואין או להקביל פני רבו או חבירו שבא מן הדרך וכיוצא באלו, הגה. או שרוצה לילך לטייל ביום טוב או שבת בפרדס שיש בו שמחה בזה מקרי דבר מצוה, או מפני היראה כגון שהיה רוצה לברוח מן הגויים או מן הלסטים וכיוצא בזה, (ואז מותר לו לילך אפילו לדבר הרשות). ואם עירב שלא לאחד מכל אלו אלא לדברי הרשות - הרי זה עירוב. (אורח חיים תט"ו, א')

' לע"נ __________________ '

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300